Skip to content

פסיכודרמה

מרץ 14, 2017

בשנות השבעים העבריות, שהקשיש המורשה מאזכר בנוסטלגיה שוות ערך, היה ההמון הציוני, ספק זהיר ספק סקרן, נושם וזז כשהוא מצויד בטרנזיסטורים, אשר סיפקו לאומה את מהדורות החדשות, את המבזקים ואת השירים של כוורת

כדאי להוסיף גם, לצורך הפרוטוקול והיסטוריית ההרפתקאות של הציונות, שבתקופה ההיא, אשר התרחשה כמה עשרות שנים לפני מבול הסמארטפונים, חלק מתושבי העיר אחזו אפילו בשני מכשירים, כי בנוסף לטרנזיסטור החובה הממולא בחדשות, הם הלכו גם עם רדיו שותק, שפורק ממכוניתם לבל ייגנב. אגב, אותו רדיו מפורק הבהיר באותה הזדמנות כי האדם אינו סתם הולך רגל, אלא שייך לקאסטה המובחרת של בעלי המכוניות.

אחר כך נעלמו הטרנזיסטורים מהנוף, ואיתם התפוגגו גם רוב הדאגה, ואולי אף האכפתיות, לגבי העתיד הקרוב – הביטחוני, הפוליטי והכלכלי. כאילו תושבי המרחב האהוב שלנו, הרועד תחת רגלינו, עזבו שטויות אלה שלגביהן ניסו הטרנזיסטורים להתריע, והתרחקו מטרדות האומה לטובת ענייני ביתם ועיסוקיהם האישיים.

אידיליית הכלום

האידיליה של "בלי כלום", אם לא נחשיב את הופעתו של נוקיה 3010 לקראת סוף העידן, החזיקה איזה עשר-עשרים שנה, תלוי את מי שואלים, עד שנשכחה אף היא כמו הטרנזיסטור ז"ל. או-אז החלה התקופה הצנועה שלפני מגפת הסמארטפון המודרני, המצויד במבחר בלגאנים חברתיים המסופקים על ידי Wi-Fi ועל ידי Webbing, פייסבוקים, אינסטגרמים, טוויטרים, e-bay-ים וכדומה.

לא ייאמן, אך קיימים עדיין שומרי סנטימנטים לתקופת טרום-סמארטפון זו, שבה האנושות המקומית הסתפקה בטלפונים ניידים פשוטים, אלא שספק אם מישהו מלבד הקשיש המורשה מתגעגע אל הטרנזיסטור הישן, כמו זה שליווה את הטרום-זקן כנהג צבאי במלחמת יום הכיפורים.

מאובנים חיים 

בכל אופן, המראֶה הטיפוסי המאפיין את המרחב העברי בשנות השבעים וקצת הלאה – של תנועה ציבורית רגילה במדרכות העיר, בשוק, בשפת הים ואף בבית הקפה הירושלמי "טעמון" אשר עוצרת על מקומה מדי שעה לקראת מהדורות החדשות – הזכיר לעולה החדש אטלר את הסרט הצרפתי הארכיוני "פריז יְשֵנָה", פרי דמיונו של הבמאי רנה קלייר.

בסרט קצר זה, רנה קלייר הצעיר, שנמנה עם חסידי הפילוסוף ז'אן ז'אק סארטר, מגלם בעצמו דמות של קוסם שבגלל מעשה להטים שלו, פריז כולה נעצרת בסטופ-פריים: נפסקת התנועה ליד מגדל אייפל ובאולמות מוזיאון ה"לובר", וקופאים על עומדם גם האנשים בתחנות הרכבת הקלה, בבתי הקפה ברובע האמנים מונטמארטר, ביער בולון ובשדרות שאנז אליזה.

זמר רחוב פריזאי, שנוכח כי החולפים על פניו קפאו פתאום על מקומם, השתתק ונשאר בפה פעור, וגם מבקרי בית הקברות "פר לאשז" התאבנו מול המצבות עם הפרחים בידיהם. כל תושבי העיר ותייריה האמריקנים הפכו נוּקשים כמו מוצגים במוזיאון השעווה "מדאם טוסו".

לגנוב מקלייר, ולברוח

"למה שלא נצלם את הגרסה העברית של 'פריז יְשֵנָה' של רנה קלייר?", שאל הטרום-זקן את אשתו.

"השתגעת?", הגיבה רעייתו בחוסר הבנה מוחלט. "מאיפה ניקח כסף להפקה, להשכרת מסרטת 35 מ"מ, לחומר גלם יקר ועוד למעבדה?", היא לעגה לבעלה, אך הטרום-זקן רק חייך.

"פיתחתי שיטת הסרטה שלא תדרוש תקציב גדול, ובכל זאת תעניק לנו סיפוק שאין טעם לחפש בתחנת רוממה, המוחזקת על ידי אינפנטילים כפייתיים, שמחפשים השראה בין המשרד של גולדה מאיר ושוק מחנה-יהודה. הרי בהתאם להתקדמותי בשפת הקודש על לא עוול בכפי, אין לי כבר ספקות לאן נפלנו – אני כבמאי ואת כעורכת סרטים", הסביר אנוכי לרעייתו.

תנופת פיתוח

לא הסתפקתי ברעיון, ופתחתי בהפקה. מטעמי תקציב, או היעדרו ליתר דיוק, ויתרתי בוודאי על הרעיון להסריט תנועת אנשים במסרטה  קולנועית, ואז, ברגעים המתאימים, להקפיא את תנועתם בסטופ-פריימים בעזרת המעבדה של "אולפני הרצליה" היקרים.

במקום שיטה מתבקשת זו, שוטטתי ברחבי המדינה עם לייקה האמינה שלי, וצילמתי את תושבי ציון המחזיקים בטרנזיסטורים, פיתחתי את הנגטיבים בבית, ובמכונת הגדלה הנפקתי תמונות בגודל 30X40. היו לנו ימי צילום בסיני – בא-טור ובנואייבה, שלאחריהם לייקה עבדה באילת, בתל-אביב – בחוף פרישמן וברחוב דיזנגוף, וגם בירושלים – בשוק, בבית המשפט, במגרש ימק"א.

ודאי שצילמתי גם בקפה "טעמון", שתפקד כאולפן הקליטה שלי בניצוחו של מרדכי קופף. הצלחתי לתפוס בלייקה את המלצרית כרמלה, אותה תימנייה כחושה-קשוחה בעלת חן, כשהיא זורקת לרחוב שיכור משתולל השוקל פי ארבעה ממנה. הייתה לכרמלה שיטה מסוימת לטפל בשיכורים, שהסרט שלי חשף.

הפקה זולה, אפקט עשיר

צילמתי את סרטנו בהפוגות שבין עבודות הבימוי בטלוויזיה, עד שאמרתי די כאשר לייקה שלי נכנעה ודרשה החלפה של התריס הפנימי, האחראי על זמן החשיפה.

מתוך 800 התצלומים שעשינו בחרתי כ-200, כולל תמונות משכונת מאה-שערים וממחנה שנלר. הדבקתי את נבחרת תצלומיי על דיקט, וצילמתי אותם במסרטת קולנוע "אריפלקס" 35 מ"מ, ששכרתי ליומיים מהאחוזה של מרגוט קלאוזנר.

כדי שההשכרה תצא בזול, הזמנתי רק עדשה אחת ומעט חומר צילום בשחור-לבן של קודאק, אף הוא במחיר הזדמנותי משום שפג תוקפו – מה שדווקא שימח אותי, כי רציתי לצלם בסגנון סרטים ישנים.

ואמנם, בסרטנו "מהדורת חדשות" לא ניתן היה לזהות שדמויות החיילים והחרדים אשר קפאו על עומדם כדי לשמוע את איריס לביא מ"קול ישראל" – הן למעשה רק רפרודוקציות של תצלומי סטילס ולא סטופ-פריימים קולנועיים אמיתיים, כמו אלה המבוצעים במעבדות הוליווד בשביל הפקות עשירות.

קאט. כי התקציב קט

יום צילום וחצי לילה. זה מה שלקח לטרום-זקן ולמסרטת אריפלקס השכורה שלו (המורכבת על חצובה) לעשות את צילומי המאקרו של תמונות הסטילס מהשטח. יום נוסף הקדשנו לצילומי אקשן אמיתיים, כלומר להסרטה אשכרה.

ביום זה צילמנו באריפלקס 35 מ"מ של קלאוזנר ושות' דמויות עבריות לרוב המניפות אל אוזנן טרנזיסטורים עקב הפיפסים של מהדורות החדשות, קטענו את הצילום, והמשכנו להסריט את התנועה  הרגילה ברחוב, המסמנת שהחיים חזרו למסלולם אחרי החדשות.

לצערי, עקב מגבלות תקציב, נאלצנו להסתפק ביום צילומים בודד ודחוס, ולכן לא הספקנו להסריט באריפלקס המקצועית של קלאוזנר את דרום הארץ. וכך, קטעי ההסרטה הצטמצמו ללוקיישן של תל-אביב וירושלים.

מה שבא, ברוך הבא

ערכנו את הסרט במשך כחודש ימים. אולפני הרצליה ייצרו את עותק העבודה הראשון – שהיה גם העותק הסופי, משום שלא היה לנו כסף כדי לשנות משהו בתמונה או בקונטרסט כך שהשחור יהיה שחור ולא אפור, או לתקן את הפסקול האופטי כך שהצליל יהיה מאוזן. בלית ברירה הסכמתי לתוצאה הראשונה, חתמתי בהרצליה על כמה צ'קים, ולקחתי את סרטי הביתה.

איציק קול, אקס-קיבוצניק ושותפה של מרגוט קלאוזנר, ליווה אותי ביציאה מהאולפנים. אופל ג'י-טי המבריקה שלי עמדה ליד איזו אמריקאית ענקית וחלודה של קול. "מאיפה היה לך כסף לקנות דבר כזה?", שאל על אופל שלי סגנהּ של הפרפסיכולוגית והמכשפה קלאוזנר בנימת האשמה ברורה, כאילו מנכ"ל האולפנים הבין באיחור שהוא היה יכול לגבות ממני מחירים גבוהים יותר על השכרת ציוד הצילום ועל עבודת המעבדה.

עניתי לקול אותה התשובה ששלפתי לשוטרת התנועה בדיזנגוף:  "קיבלתי את האופל ג'י-טי מהסוכנוּת. רציתי אחת שחורה, אך הנבלות נתנו לי אדומה", רטנתי בנימת התפנקות.

14 דקות לעצמי

"למי עשית את הסרט?", שאל חברי הבמאי אדיר זיק, שאיתו חלקתי חדר בתחנת הטלוויזיה הממלכתית, בקומה השלישית, ודי התיידדנו. זיק הופתע מתשובתי שעשיתי את הסרט "מהדורת חדשות" למען עצמי ולמען מוזת הקולנוע, כלומר המוזה העשירית, כי זה מה שנשאר לי. הרי לא תומכים בי אולפנים פולניים כמו בעבר, שהיו עומדים מאחוריי, מפרנסים אותי ושולחים את סרטיי לפסטיבלים בחו"ל – לקרלובה-וארי בצ'כיה, לברגאמו באיטליה וללוקארנו בשוויץ.

"באמת די לך בַּסיפוק מהסרט, או שאתה רק מתרברב?", חקר זיק, ולימד אותי שבירושלים פועל אגף קולנוע הכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. "במקומך הייתי פונה ליהודי יגאל אפרתי, שהוא מנכ"ל יחידה זו", הציע זיק. "תַּראה לו מה עשית, יש לו חדר הקרנה וצוות יועצים. אם הסרט שלך ימצא חן בעיניו, אז אפרתי כבר ימצא מה לעשות איתו", העיר.

שמעתי ממנו עוד שלא רק אני זקוק אנושות לפעילות כלשהי בענף הקולנוע אלא גם אפרתי ישמח בה, כי משרדו נרדם מחוסר תעסוקה. "רק אל תזכיר את שמי", ביקש זיק, "כי אפרתי שונא אותי באותה המידה שאני שונא אותו. ואל תשכח להיות זהיר, כי האיש הוא נבלה", הזהיר אותי החבר לסיום.

אפרתי, התליין של סרטי

פניתי ליגאל אפרתי, התקבלתי בחיוך ממזרי חם, השארתי אצלו את הסרט, וחיכיתי לתשובה. "הסרט יפה", הפתיע אותי האיש כעבור ימים ספורים, והודיע שמשרדו עומד לשלוח את העותק לפסטיבל הקולנוע הקרוב במונטריאול.

הסכמתי בהתלהבות, כי לא מזמן, ב-1967, לפני שעזבתי את פולין, שלחתי למונטריאול את עבודתי "אִיקָרוֹס" לתחרות של סרטים בני דקה אחת, וקיבלתי מהקנדים דיפלומה על המקום השמיני. הישג די מכובד, כי בתחרות זו, המאורגנת לכבוד תערוכת "אקספו" הגרנדיוזית, השתתפו כ-1,200 סרטים מכל העולם.

אפילו סיפרתי לאפרתי מה היה ב"איקרוס" שלי. זהו סרט אנימציה, הסברתי, שגיבורו עטוי הכנפיים קופץ מפסגת הר גבוה, ונופל לים. במהלך שקיעתו אל המצולות דגים חולפים על פניו, עד שהוא נוחת בקרקעית הים, אשר בה, כך הוא מגלה, שכובים אלפי איקרוסים כמוהו.

"גם זה מעניין", החמיא לי אפרתי, וביקש שאוסיף לסרטִי הנוכחי "מהדורת חדשות" את הכיתוב "הסרט הופק בעזרת המכון הממשלתי בירושלים".

נסעתי שוב להרצליה, והדבקתי לכותרת הסרט את הכיתוב בעברית ובאנגלית, אשר יגאל אפרתי דרש כתנאי לשליחת סרטי לפסטיבל. כיתוב זה, באורך 48 פריימים השווים שתי שניות קריאה, עלה לי בעוד צ'ק, הפעם ע"ס 180 דולר בלבד, וזה היה הסכום האחרון ששילמתי מכיסי על סִרטי – כי הוא נעלם.

אין זכר לסרט

סיפרתי לאדיר זיק ברוממה, כמו גם ליהודה עמיחי, לבמאי אמנון טייטלבאום וליושבי "טעמון" האחרים שהתעניינו בגורל הסרט, כי סִרטי נעלם באופן מסתורי, מבלי להשאיר עקבות במשרדו של אפרתי או בדואר.

כי להפתעתי המרה, במקום לקבל חזרה את עותק סרטי, קיבלתי מיגאל אפרתי את ההסבר שהקנדים עדיין לא החזירו את קופסת הפח ובה הסרט; שהוא כנראה נכשל בתחרות; שיש לחכות לו בסבלנות. "שלחתי להנהלת הפסטיבל שאלה לגבי ההתעלמות מהסרט", טען אפרתי, ובינתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים.

חזרתי מהצפון, שם נפגשנו, אני ואדיר זיק, במדים, ופניתי שוב ליגאל אפרתי. "תעזוב", הוא התעצבן, "אתה לא יודע שהייתה מלחמה? אנשים נפלו, כמעט איבדנו את המדינה, ואתה סתם מעצבן עם הסרטון שלך, שממילא הייתה לו השקפת עולם לא בריאה", נזף בי. "אולי טוב יותר שהוא נעלם".

האמת הכעורה

"הרי הזהרתי אותך שהאיש הוא רמאי", הזכיר לי אדיר זיק, "כנראה, הוא עשה עליך סיבוב, אולי פעם תדע באיזה היקף". ואני, במקום לפחלץ את אפרתי, פניתי לעזרתו של חברי אנדרה קמינסקי, סופר ומפיק מנוסה בעל קשרים בתקשורת העולמית, עובד בכיר בטלוויזיה השוויצרית בציריך.

וקמינסקי שיגר לי העתקים של מכתבים שהוא שלח למונטריאול, ואת התשובות שהגיעו מקנדה. התגלה כי לשלושת הפסטיבלים האחרונים שאורגנו במונטריאול לא הגיע אף סרט ישראלי, והקנדים אינם יודעים כלל על מה מדובר. "אף גורם בישראל לא שלח לנו אף סרט", הבהירו.

"אם תשיג עוד עותק של יצירה זו, שלח לי אותו", ביקש קמינסקי, "כי הנושא נראה לי מעניין מאוד, תפור להקרנה פה, בטלוויזיה השוויצרית, כולל הופעתך בוודאי. אז אם אתה עדיין לא רוצה לעבוד אצלי בציריך כי שוויץ נראית לך משעממת ביחס למזרח התיכון – אז לפחות תשלח לי את הסרט הזה שלך", הפציר.

מה אתה קופץ

נסעתי להרצליה לבקש מהאולפנים שיפַתחו עוד עותק של סִרטי על חשבוני, אלא שאז התגלה שגם הנגטיב של "מהדורת חדשות" שלי נעלם כלא היה, אי-שם במעבדה של קלאוזנר ושות'.

"מה אתה קופץ?", שאלו אותי באולפנים. "לא שמעת שהייתה מלחמה? שאנשים התגייסו, נפצעו והכול התהפך? זרקנו טונות של זבל כדי לפנות מקום להפקות חדשות", הסבירו.

רק המנכ"ל והמפיק הראשי איציק קול הפגין התחשבות, שסיפקה לי בדל של תקווה. "תשאיר אצל המזכירה שלי את מספר הטלפון שלך", הציע. "אנו נצלצל אליך אם נמצא את הנגטיב מסתתר באיזו פינה חשוכה", הבטיח איציק קול, ולא התקשר אליי במשך 42 שנה. לא כשהיה חי, ולא אחרי מותו.

fleetline J.A.fleetline J.A. 2fleetline ins. XLfleetline engine XL

יותר ארוכה או יותר ירוקה? י"א פגש באופן אקראי שברולט  Fleetline קוּפֶּה, שלף את המצלמה,  ושלח לנו תצלום בליווי הטקסט הבא: "הכי מדהים זה להיתקל במכונית קלאסית נדירה ויפהפייה במקריות, שלא במסגרת מפגש מועדון כזה או אחר או במסגרת תערוכה מתוזמנת. מזל שהנהג עצר לחטוף משהו לאכול בדיוק כשעברתי בסביבה… מזל נוסף זה שיש תמיד מצלמה בכיס. אני מציע את הכותרת: 'שברולט פליטליין קופה – יותר ארוכה או יותר ירוקה?'. מה שבטוח שהיא מדהימה, ופחות או יותר בגיל המדינה"

טיפ טיפה: תעבירו את המלח

מומלץ לנהגים שנסעו או מתכוונים לנסוע בדרכים מושלגות, אפילו חלקית, בדרך לאתר החרמון למשל – לא להסתפק אחרי הטיול ברחיצה רגילה של המכונית, אלא לשטוף בזרם מים חזק גם את השלדה, ואם זה אפשרי, במים חמים.

הסיבה: הרשויות המקומיות למדו לשפוך על הכבישים מלח תעשייתי כדי שהשלג יימס. זה אכן עובד, אלא שהמפגש בין המלח והרטיבות מחולל תהליך קורוזיה, המתפשטת בחלקים התחתונים של הרכב. כך שרק רחיצה מיידית (או לפחות קרובה ככל הניתן למועד הנסיעה) אשר מסירה את הבוץ שדבק בחלקי המתכת, יכולה לעצור את ההתקפה האכזרית של המלח על רכבכם.

שואלים את אדוארד

אלישע: ברשותנו חיפושית 1971, נאצית יימח שמה. היא עברה הרבה ידיים, ועוד יותר מכך קילומטרים (המד התאפס לדעתי כמה וכמה פעמים טובות. מאוד).
אנו משתדלים לפתוח לה את הצורה, היא הרכב של הצעירים שבבית. נוסעים בה בתחושות שליחות וסיפוק – שלושה ממפקדי צה"ל בדימוס, חדורי נקם ברכב העם אלק. באמת שאני ממש מבסוט מהתפקוד שלה. הכול עובד חלק – הגיר כמעט פיקס, המגבים, האורות. אין אמנם רדיו, חסר פקק למכל הדלק, מד הדלק לא עובד, והדלת נפתחת לפעמים, אבל תענוג בסך הכול. עד שתצא נשמתה, לא מרפים.
הבעיה היא שלפעמים אני מרגיש שכמוצא אחרון, גרמניה מנסה לתת עלינו סמטוחה של ייאוש, והרבנית לא סוחבת בעליות. כאילו יש לה איזו סתימה במנוע. אולי היא מצוננת. בקיצור, החיפושית לא די חופשית. יש לך רעיון איך אפשר לפתור את זה?

תשובה: תודה על ההקדמה לשאלה. אכן, אני בעל דוקטורט על חיפושית כי היו לי שתיים – האחת אמפיביה של הוורמאכט שאת המנוע שלה פירקתי והרכבתי, וחיפושית שנייה שהבאתי ארצה בעלייתי ב-1969, ומכרתי תמורת צ'ק בלי כיסוי. היסטוריה.

התופעה שאתה מתאר, חולשה בעליות, טיפוסית לזקנתה של סוסת עבודה אמינה זו. אם יחס הדחיסה לא ברח חלילה מהצילינדרים, ולא צריך לבצע כיוון שסתומים ואולי גם להחליף טבעות – אז בדוק במאייד אם איזה לכלוך סתם את הדִיזָה הראשית.

מרדכי: באחרונה נשברה המראה השמאלית במיצובישי אאוטלנדר מודל 2015 שלי. רציתי להחליף. ניגשתי למוסך של מיצובישי, והם ביקשו כאלפיים שקלים בעבור החלק השבור לבדו, מה שנראה לי מוגזם ביותר. משם הלכתי למוסך פחחות שאני מכיר את בעליו, ומה נדהמתי כשהלה טען (לאחר בירור מקיף לטענתו) שהחלק ללא הכיסוי החיצוני, הלבן, עולה כ-2,500 שקלים.

שאלתי היא: איפה ניתן להשיג את החלק במחיר שפוי והוגן, אם לא בארץ אז לפחות אצל אחינו הלועזיטים?

תשובה: במעט תושייה אפשר אולי לשחזר את הראי, ובלבד שהחלקים הפנימיים שלו לא נפלו. וגם אם זה קרה, אפשר להשתמש בראי בלי מערכת הכיוון, כלומר בכיוון ידני. הרי ממילא מכוונים את המראה משהו כמו פעמיים בשנה, אם בכלל.

אם המראה שלך בלתי ניתנת לשחזור, פתרון אחר הוא לקנות ראי שמאלי פשוט של כל רכב אחר. יש להרכיב אותו, ואז לחפש בסבלנות ראי של אאוטלנדר מפירוק (אחרי תאונה).

בכל אופן, גם אני לא הייתי משלם סכום מופקע כזה על פיסת מראה. מישהו כאן מפגין רדיפת בצע בוטה במקצת.

מודעות פרסומת
7 תגובות
  1. באיביי אפשר להשיג את המראה ב216 ש"ח

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    קישור למראה חדשה באיביי (900 ש"ח כולל משלוח):
    http://www.ebay.com/itm/2014-2015-Mitsubishi-Outlander-Driver-Side-View-Door-Mirror-Gray-LH-OEM-LKQ-/311815153180?hash=item4899a1a61c:g:94gAAOSwfVpYuhah&vxp=mtr

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    לגבי הפתרון לבעיה של החיפושית- אולי כדאי להחליף שם כמה דברים, ואולי את הבעלים , שלא מטפלים בה כמו שצריך, מה שהזכיר לי את החיפושית 1954 שהיתה לי , דרשה מעט אבל מכסה למיכל דלק היה והיא טופלה בקפדנות כל 2500 ק"מ. אם מרעיבים את הסוס אל תתפלאו שהוא בועט.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אפרופו אופל GT , הקונספט שהוצגה בתערוכת ז'נבה 2016 תיוצר או לא תיוצר ? …

    סירטון תדמית רשמי כבר יש …

    אולי ב- 2008 לכבוד ציון 50 שנה ל-GT המקורית ? …

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    התכוונתי ל- 2018 כמובן (בעניין אופל GT החדשה ) …לעורכי האתר בבקשה לתקן.

  6. אלומה permalink

    אדוארד,
    מעניין ומהנה לקרוא, כרגיל.
    מתסכל מאוד לשמוע את סיפור הסרט שנעלם..

    תודה על כתיבתך שבוע אחרי שבוע!

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    " יום שישי הגיע והוא בא בדיוק בזמן" …כמו בשיר של " הדג נחש "…המדור לעומת זאת קצת מתעכב , אבל נמתין לו בסבלנות.

    שנת 2018 תסמן גם יום הולדת 30 ל VW קוראדו , אחת היצירות היותר מרשימות של הפירמה . כמו עם אופל GT (שתחגוג 50 ) גם עבור הקוראדו הגיע הזמן לדגם מחווה לרגל 30 שנה …

    בדיוק היום נסעתי קצת אחרי אחת ירושלמית שחורה השמורה במצב מדהים שלא נראתה זמן רב . הקוראדו הירושלימת , אחת היפות בארץ אם לא הכי …שמורה ומטופלת באדיקות במשך כ- 18 שנה בידי אותו הנהג . יש עוד מביני ח"ן שיודעים להעריך יצירות מוטוריות משובחות שהמודרנה מתקשה למצוא להן תחליף …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: