Skip to content

לישון עם חומר נפץ 2

אפריל 28, 2017

במדור הוותיק "לישון עם חומר נפץ", שפורסם בפברואר 2015, הצלחתי לעקוף את חומר הנפץ עצמו, בין השאר מטעמי זהירות. רק כעת אולי התחזקתי די כדי לפרק, לנטרל ולצטט כמה משפטים מהעבר שפחדתי להיות איתם

אז הנה מה שנשאר מאז, אשר נכתב בעט נובע ועדיין מתקתֵּק.

הייתי צריך להביא אֵת חדש מהעיירה פְּיָאסֶצְ'נוֹ הקרובה, ולא להיאבק עם האדמה הפולנית הנוקשה, אשר בכפור הפכה לאבן, באמצעות אֵת ישן וקהה. אבל לא יכולתי לנסוע לשום מקום כי עדיין לא התנדף ממני הוויסקי ששתיתי עם רופאת החיות השכנה, שהרדימה את בוני לתמיד.

קופסת הקרטון שקברנו בה את בוני הייתה קטנה, אך מרווחת דייה בשביל הכלב היהודי האחרון שלנו, שהתכווץ אחרי המוות, וברגליים מצונפות נרדם מכוסה בסוודר הישן שאהב.

שנה וחצי קודם הוא ישב לצדי כאשר כתבתי משהו למגרה, משהו שלא פרסמתי. "אחד מאיתנו יהדק את השני בְּאֵת", אמרתי לו אז, וכדי להמתיק את הקדרוּת הוספתי "אך לפני שזה יקרה, אנו נטייל עוד פעם בשפת הים בתל-אביב, כמו הזקן אוּמְבֶּרְטוֹ דֶה, גיבור סרטו של ויטוריו דה סיקה, שהלך עם כלב דומה לך, גם הוא שחור-לבן על רצועה".

ואחר כך קרה שנכנסתי בערב לחדר השינה, ובוני סירב לאכול, לשתות ולצאת לגינה. במשך יומיים שכב על שטיח בעיניים פקוחות, מבלי לקום. הוא לא ענה לנביחות כלבים מהצד השני של הגדר, לא בכה מכאב, כלום.

Umberto D. 2

חוף ההבטחות

זה מה שכתבתי לפני 15 שנה בערך על חתיכת נייר, בעט מון בלאן השמור לנסיבות מיוחדות. את הפתק, שנכתב בטיסה לתל-אביב, טמנתי בכיסי במחשבה שבקרוב אכתוב על מותו של בוני, אך הדבר לא עלה בידי כי זמן קצר אחרי הנחיתה, למקרא כמה משפטים מאותה פיסה, הזדעזע בי משהו, וד"ר יורם ברגר שלח אותי לבית חולים.

ושם, מחובר למכשירים המנטרים את עבודת הלב, הרגשתי כרמאי שלא עמד במילתו, שהרי בוני לא חזר איתי לתל-אביב כפי שהבטחתי לו. לא הספקתי לתת לו אפשרות לבדוק בעצמו אם קיים עדיין אותו חוף הרחוק כל כך מהגולה, אותו חוף ספק אמיתי ספק שייך רק לחלום ימי קיץ בלתי נגמרים. אותו חוף שהיה לנו מאחורי החלונות.

הבנתי שבוני לא ירוץ בשפת הים לכיוון יפו, ואני לא ארוץ אחריו בצעקת "תחזור בוני תחזור" מול אנשים זרים החושבים שאני רודף אחר כלב לא שלי. לא, אנו לא נחזור לשפת הים, וגם לא לדירה הדו-קומתית בבית הישן ברחוב הירקון, מול כיכר אתרים, אשר למרגלותיו עמדו הפולביות שלנו – HF וזאגאטו, וגם אלפא 33 אדומה משופרת למרוצים, בזו אחר זו לצד המדרכה.

בוני הכי אהב לשבת בפולביה HF, המשתוללת כי היא לא נבנתה כדי לזחול, ונבח בגאווה מסיפונה של האיטלקייה על כל מכונית שעקפנו.

כה מרופט, כה שלנו

בוני שלנו לא ידע עד סוף חייו שהנהלת העירייה, בעלי העסקים הסמוכים, עוברים ושבים, זוגות שהצטלמו בכיכר אתרים ואפילו דוורים התביישו בביתנו, שעמד בירקון 162 על עמודי הבטון העקומים שלו בין שני מלונות עטורי כוכבים.

לא הצלחתי אפילו לספר לבוני שבתל-אביב לא קיים כבר הבית שלנו, אשר חיכה לשווא לשיפוץ כי החברה שקנתה אותו, או המאכרים המסתוריים שקנו את הבניין מהחברה, לא מצאו כמשתלם להשקיע בשיפוץ הנדל"ן, ובחרו בפיקחותם להרוס את ארבע הקומות המרופטות ואת המדרגות שג'וקים טיילו בהן בנחת, ולהחריב הכול כדי לקבל 100 מטרים מרובעים של חניון, המתגאה בכך שהוא הכי יקר בעיר.

להט העט המתהפכת

במקרה או לא במקרה, בתקופה של בוני כתבתי אחרת מכפי שאני כותב בלעדיו כבר הרבה מאוד עכשיו-ים.

משום מה, אחרי מותו של בוני נעלמו ללא עקבות כל אותן התלהבויות, התפרצויות אהבה, שבהן נהגתי לתאר את מכוניותיי משום שתמיד חשבתי – ואת זה למדו ממני מכונות הכתיבה שלי והמקלדות – שלכתוב אמת אפשר רק על מישהו/משהו, נושא או סתם מקום שאיתו אנו חולקים את נפשנו ביומיום, ולא על מישהו/משהו, מקום מסוים או נושא אמנותי, כלכלי או פוליטי שעובר בחיינו ככה סתם, ביעף, כמו אהבה קנויה או מכונית שקיבלנו למבחן חפיף והחזרנו.

אינטימיות של מגורים יחד

זו בעצם הסיבה שאני מעדיף לגור עם המכונית תחת גג משותף, אשר מאפשר, ולמעשה הוא תנאי, להבין אותה ולהכיר עד תום כל פרט בה. כמו שהצלחתי להכיר את אופיין האמיתי של הונדה crx, אלפא GTV וב-מ-וו Z3M קוּפֶּה, שאני יודע ליהנות מהן, כל אחת בזכות סיבה אחרת. ואני עוד משתמש בהן כאחראיות על תיקון התייחסותי כלפי העולם, וגם לצורך השוואה מרוממת רוח עם מכוניות מודרניות, נטולות קסם.

ב-crx אני אוהב את זריזותה המיידית וההיגוי, ב-GTV את האריסטוקרטיוּת האלפיסטית הטהורה, ובב-מ-וו את כוחם של ששת הצילינדרים בשורה, את השיגעון שלה ואת נטייתה לדריפט. אלא שבהפתעתי הלא נעימה גיליתי כי ב"תקופת בוני", שנמשכה 12 שנים בערך, ידעתי לכתוב על סגולותיהן של מכוניותיי בנימה בוערת שאינה ניתנת לשחזור.

דוגמה לכתיבה כזו בנוסח "בלי מעצורים" שלח לי הקורא "אנונימי", בתגובה למדור "לישון עם מטען נפץ" המקורי. הוא ציטט את מה שכתבתי בירחון "טורבו" ז"ל גיליון 22 (יולי 1983), שבו כתבתי על לנצ'יה פולביה HF שלי, הלנצ'יה הראשונה שלקחה אליפות עולם בראלי, לפני לנצ'יה סְטְראטוֹס ולנצ'יה אִינְטֶגְרָלָה. כתבתי אז, בין השאר:

"לנצ'יה שלי נעה בתווך שבין אופנוע גזעי וגלשן, ולפי מצב הרוח – שלה או שלך – נוטה לאחד משני קטבים אלה. אך בשום מקרה אין היא דומה לאף אחד ממכשירי התנועה שאתה מוצא על כבישינו. בתוכה אינך מרגיש כל שייכות שהיא לשאר הצורות הנעות. לא אכפת לך מה עוקף אותך או מה אתה עקפת, אתה פשוט יושב בעולם אחר.

כשאני נזכר בשירו של אדגר אלן פו, המספר על עורב העורך ביקור לילי אצל אדם ולכל שאלותיו של האדם תשובתו אחת: "לא עוד!" – נדמה לי שהעורב יושב בלנצ'יה לצדי וקריאותיו מצלצלות באוזני: "לא עוד!". ואולי באמת לא יהיו עוד בעולם המכוניות שייצרו פעם .לנצ'יה פולביה קופה ראלי 1600 HF הורדה מעל קווי הייצור, ומזל דומה מחק גם את רנו אלפין.

אפילו חבריך, המחליפים מכונית מדי שנה, חושבים כי אתה נוסע במכונית שנת 70' מתוך גנדרנות משונה. כבדרך אגב הם פותחים וסוגרים דלתות של משהו, מפטפטים על יציבות בסיבובים וכו'. אחר כך הם מכניסים את מכשיריהם לטיפול 10,000 ק"מ, מדביקים להם ספוילר פה ספוילר שם ויוצאים מלאי סיפוק עצמי. כשאתה חבר של לנצ'יה, מצבך שונה. אין בך די חוצפה לערוך לה ביקורת מתי היא נכנסה להיגוי יתר או לתת היגוי, אתה פשוט מנסה להפריע לה כמה שפחות. די לך לדעת שעוצמה של 134 כוחות סוס (אחרי שיפור בסדנת אנג'ליני) מושכת אותך קדימה, גם אם שניים-שלושה מהם יצאו לגמלאות.

מכיוון שחלקה הקדמי כבד וזנבה קל, כשאתה נכנס איתה לסיבוב מחובתך לזכור היטב את כל שיעורי הסקי שקיבלת בחייך. בפנותך במדרון מושלג, אתה מטה גופך בחוזקה קדימה ואחר כך הצדה, ובדרך כלל הצלחת .בפניות החדות יש ללנצ'יה משחק דינמי זהה. הסוד הוא פשוט: על צירה הקדמי מכבידים 650 ק"ג מגופה, ורק 250 ק"ג נשענים על אחוריה. יכולת בלעדית זו שלה עשתה אותי חסיד ההנעה הקדמית. לפני שפגשתי בלנצ'יה הייתי מטיף להנעה אחורית, בהיותי בטוח שהנעה קדמית טובה רק לרוורס .
האוטו שלך זר למוסכים המקומיים. התוצאה: אתה בבית עם ספרים וכלים מתאימים, בודק נשימה ודופק של ידידתך כמו רופא משפחה מסור. ועוד לא פגשתי מכונית שיודעת לגמול לבעליה שכר טיפולים כמו לנצ'יה. כי פולביה קופה 1600 HF היא כמו אישה שלא יכולה להיות קצת בהיריון: היא לא יכולה להיות "קצת מכונית". היא דורשת דיוק, ידע ואהבה כדי שתוכל להוכיח את כישרונותיה המעולים ולהבין אותך. שניכם לא משחקים זוג לתקופה קצרה. אתם בזים לריצה מטורפת אחר חדשנות זולה ולא תמיד מוצדקת .
והיא מייצגת, יותר מכל דבר אחר, מצב פרדוקסלי: השלמות של תכנונה וניצחונותיה בראלי לא עזרו למכור אותה. מעטים הבינו את ערכה, והמפעל בטורינו כמעט פשט רגל .יש בכך סמליות וטיפשות השייכות לא רק לעולם המכוניות אלא גם לתרבות, לאמנות ולפוליטיקה בנות-זמננו. הריצה ההמונית אחר וולגריות חוגגת, והופכת לצורת חיים מקובלת .
יש ללנצ'יה פולביה קופה 1600 HF היופי הדיסקרטי והעדין של ימים עברו. איתה אני לא רק מגחך על אופנה ותרבויות חסרות משקל, איתה אני גם נהנה שוב".

HF silnikHF my white one 3HF my white one

שושנה בין נורמטיביים: לנצ'יה HF הייתה לי מורה לנהיגה בהנעה קדמית, והשיעורים איתה התגלגלו על עשרות אלפי קילומטרים. אף פעם לא התהפכתי בה כשהיא הסבירה לי את סודות הנסיעה בסיבובים. את סיבוב המוצא הייתה HF לוקחת כשלה, בהילוך רביעי וב-130 ועוד קצת קמ"ש, תלוי במצב הרוח שלי ושלה. היא הבינה צמיגי סליקס מהם כשגילתה את נפלאותיהם של פירלי P7 משופשפים עד רשת הפלדה.

הייתי רותם את כלבי בוני למושב הילד, ושר לו שיר סקוטי: My Bonnie lies over the ocean, ובכניסה לסיבוב שמאלה זורק בעזרת ההגה את לנצ'יה ימינה, ומיד היא נזרקת שמאלה, לקצב המילים Bonnie lies over the sea My, מקבלת קריזה, מחליקה, דורשת מבעליה ליישר הגה ולהצמיד את דוושת הדלק לרצפה. אחרים נוסעים פה 60 קמ"ש ומתהפכים, סיפרתי לבוני, והוספתי שירושלמים נורמטיביים הדביקו לסיבוב מוצא את הכינוי "סיבוב המוות", לך תדע למה.

ותדע, כלבי היקר, שיושבי הקפיטריה, נטולי חוש הומור בריטי כי המנדט נגמר, כעסו עליי כאשר טענתי שיש לסיבוב מוצא תפקיד חשוב – הוא מוריד מהכביש נהגים רעים וציוד מוזנח, קבעתי. Oh bring back my Bonnie to me .

ליווה השיר את לנצ'יה כאשר הייתה עוברת את סיבוב מוצא ז"ל על שלושת גלגליה המחליקים כהוגן, בעוד שהגלגל הרביעי, האחורי, מתרומם בעליצות מעל עולם הממשוּת.

השיבה הנצחית לגטו

מותו של כלבנו השחור-לבן – אשר היגר איתנו לגולה ספק בכפייה ספק מרצונו החופשי להצטרף למסענו אל השורשים; או שמא גם הוא נטש את המציאות הטרופית משום שכעס על חֶלְקוֹ שלו, הַכַּלְבִּי, במציאות זו, לך תדע – גרם לי לחזור אל זיכרונות הגטו, ובמיוחד אל הסיפור הלילי שסיפר לנו אבא על נוסע המפליג לפלשתינה עם כלבו שחלה.

קברניט האונייה דרש מהיהודי שייפרד מהכלב. "הבכי שלו על כאביו מפריע לנוסעים האחרים ליהנות מההפלגה", הסביר. "אם אי אפשר לעזור לכלב שלך, אין ברירה אלא לזרוק אותו לים", קבע רב-החובל. והנוסע אכן הלך אל קצה סיפון האונייה, חיבק בחוזקה את כלבו, וקפץ איתו לים.

סיפור זה של אבא שלנו, מוזס אדם גרוסבאום, ששלח אותנו לצד הארי של ורשה בעוד שהוא עצמו נשאר בגטו, מצא את מקומו בנובלה ובתסריט של סִרטי על אמי, "שועל הכסף של פליציה ט'", שבו השחקן אולק מיצנר מגלם בכישרון וברגש את אבא, וגם את בן-דמותו כנוסע המפליג עם כלבו.

Boni xl

אימונים בעיצבון

בגטו, אחרי שהאזנו לסיפור העצוב על הנוסע לפלשתינה, אחותי אִירֶנָה ואני בכינו, כפי שהיינו נשטפים דמעות עקב סיפורים אחרים של אבא. לפי הבנתי של היום, אבא לא רצה לספר לנו סיפורים "חמודים" המציירים אידיליה מזויפת לפני שנירדם רעבים, אלא העדיף להמציא בשבילנו סיפורים עגומים – כדי להטמיע בילדיו את האידיאה-פיקס שלו, או ההיפותזה, שלפיה המציאות מחוץ לחומות יכולה להיות לא פחות דרמטית וחסרת תקווה מאשר הגיהנום שבגטו.

וכך, בלילות הגטו אחותי ואני בכינו כמו שלמדנו לבכות, ושאלנו את אבא מה היה שמו של הכלב המסכן הזה. "אינני יודע", הודה אבא, ולאחר מחשבה הוסיף שכלבו של הנוסע היה "סתם לבן בעל כתמים שחורים, כמו רוב הכלבים".

נזכרתי בכך כמה עשרות שנים אחר כך, בתל-אביב הרחוקה מהשואה, כאשר בוני הקטן הצטרף אל סיפון המשפחה. חיבקתי אותו בהרגשה מוזרה שאדון העולם החליט, בעזרת פרוותו של כלבלב בן חודש וחצי, לעורר באנוכי את מטען הזיכרונות מהעבר.

נכתב ביום השואה 2017

טיפ טיפה: לא נעים לבעוט בשכובים

כתבי חצר מחפשים כעת מחסה עקב ביקורה בשכונה של בחורה חדשה, MG3 שמה. במחיר של 54 אלף שקלים, MG3 יוצאת הכי זולה בקבוצת הגודל שלה, כלומר "הכי כדאית" בז'רגון השמונצעס. אך אי אפשר לכתוב נגד להיט פוטנציאלי זה לטובת אחרות, בעלות מוניטין קנויים, מבלי להסתבך עם קבוצת לובינסקי החזקה, שבנוסף לסינים (MG) משווקת גם את דגמי סיטרואן ופיז'ו.

אי אפשר למשל להקניט את עיניה המלוכסנות של MG3, המאותתות על מוצאה, או להלשין ש-MG3 לובשת צמיגים סיניים. לובינסקי עשוי להתרגז על כך ובצדק.

כך שהדרמה של כתבי החצר תלויה באוויר: יהיו או לא יהיו מבחנים השוואתיים עם MG3?

שואלים את אדוארד

סבתא של איתן ובארי: במיצובישי לאנסר 2008 החליפו מצבר לפני כשישה חודשים. אחרי שלא נסעה שלושה ימים בפסח, לא הצלחתי להדליק אותה.

משירותי הדרך של "שלמה סיקסט" אמרו שהיא לא נסעה הרבה זמן (!), ובמאמצים של כחמש דקות של סיבוב המפתח ולחיצה על דוושת הגז ם הצליחו להתניע, ואמרו להשאיר את האוטו דלוק חצי שעה.

האם הבעיה היא אכן שהאוטו נח שלושה ימים, או שכדאי לבדוק בעיה אחרת?

תשובה: אני מניח ששלמה סיקסט ז"ל מתהפך בקברו לנוכח התשובה שזכית לה משירותי הדרך שלו.

ראשית, אין קשר בין הקושי בהתנעה ובין מצב המצבר, שלא היה חלש כמובן – במיוחד לנוכח העובדה שגם אחרי ניסיונות התנעה רבים היה עדיין בכוחו להתניע את המנוע. כך שההפסקה בת הימים הספורים בשימוש ברכב אינה רלוונטית. אני משאיר את אלפא שלי למשך חודש-חודשיים כשאני נוסע לחו"ל, והאיטלקייה בת ה-22, החמושה במצבר בן 7 שנים, מתניעה במכה ראשונה.

שנית, הסיקסטים לא היו צריכים להסתפק בהתנעה, אלא היו אמורים לפרק את המצתים בלאנסר שלך, ולפי צבעם להעריך אם התערובת עשירה מדי. בנוסף, כדי שבעיית ההתנעה לא תחזור על עצמה, הם היו צריכים להציע לך לנסוע למוסך – כדי להחליף שם מצתים במידת הצורך, ובאותה הזדמנות לבדוק את תקינותם של חוטי החשמל ושל חיישן הלמדא. זה מה שאני ממליץ לך לעשות.

שלמה דויטש: ברשותי טנדר פורד 350 משנת 2008, מד הקילומטרים הגיע עכשיו ל-250 אלף. הרכב שירת אותי בנאמנות כמה שנים עד ש… מהיום שהגיע ל-200 אלף ק"מ, התחיל הגיר לעשות בעיות. הבאתי את הרכב למוסך של פורד שבו אני מבצע את הטיפולים, ונאמר לי כי אין מה לעשות – זה או להחליף גיר, או לבצע שיפוץ כללי בעשרות אלפי שקלים.

בנוסף, כאשר הרכב הגיע ל-230 אלף ק"מ התחילו להידלק כל מיני נורות אזהרה. במוסך נאמר לי כי יש בעיה עם האינג'קטורים, שחודר סולר לשמן המנוע, ויש להחליף אותם או לשפץ בעלות של למעלה מ-5,000 שקלים לאחד, כלומר כ-40 אלף שקלים לכולם. בתוספת הוצאות נלוות, עלות התיקון יכולה להגיע ל-70 אלף שקלים. וכל עוד לפני פתיחת מנוע.

בנוסף, לפני כחודשיים פגע בי רכב נוסע ושבר את המראה הימנית בטנדר. מאז אני מנסה להשיג מראה ללא הצלחה, גם במוסכי החברה המורשים היא אינה קיימת. נאמר לי כי ייקח כחודש עד הגעת מראה חדשה, בעלות של כ-3,500 שקלים.

אני שואל: האם רכב עבודה, שכל מהותו עבודה ונשיאת משאות, מגיע למצב מכני כזה לאחר 200 אלף ק"מ? האם זוהי האמינות של רכב אמריקני? האם הגיוני לחכות למעלה מחודש לתיקון מראה? האם החברה אינה מחויבת בהחזקת חלקי חילוף לרכב? הרי יכולתי לקנות טנדר זול יותר (אגב, היו בבעלותי טנדרים פשוטים יותר במשך שנים, שהחזיקו מעמד מעבר ל-500 אלף ק"מ ללא תקלות בגיר או במנוע).

אני עובד קשה לפרנסתי והרכב הוא כלי עבודה חיוני בעבורי, לא פינוק. לו הייתי יודע שיש לו תוקף מוגבל, לא הייתי משקיע את הכסף הרב בקנייתו. בנוסף, השירות והפתרונות של המוסך המרכזי מתחת לכל ביקורת, ואינם עומדים בקנה אחד עם הפרסומים והתדמית שמכרו לי במעמד הרכישה. מה דעתך?

תשובה: 1. אני ממליץ לך להיכנס בדחיפות למכון גירים אוטומטיים, ולהחליף את שמן הגיר בפורד שלך. אולי עוד אפשר להציל את העסק. חבל שבמוסך לא הנחו אותך בנושא זה כבר כאשר צצו הסימנים הראשונים. בהיותך במכון, ברר לגבי האפשרות להתקין בטנדר שלך מצנן (רדיאטור) לשמן גיר – מה שמומלץ במיוחד בכלי רכב אמריקניים.

  1. שמור מרחק מהמוסך המדובר, שככל הנראה אינו אחראי. חפש מוסך שאינו קשור ביבואן המסוים ומתמחה בטיפול בכלי רכב דומים – במיוחד דיזלים.
  2. לגבי המראה, קוראים שלנו ממליצים על קנייה ב-eBay, אם מתעקשים על חלק מקורי. אפשרות אחרת היא התאמה של ראי אוניברסלי, שניתן להשיג בחנויות חלקי חילוף. הרי כשמדובר בראי ימני, אפשר להסתפק בחלק שאינו של פורד.

 

 

 

מודעות פרסומת
4 תגובות
  1. גיל חלמיש permalink

    לסבא החביב: כדאי שחשמלאי יבדוק אם אין נורה ברכב שלא נכבית. בדרך כלל הנורה של תא המטען. יש שם מתג זעיר שמדליק אותה כשהמכסה נפתח, ואין חיווי לנהג אם התא פתוח או לא. אם המתג זז ממקומו ולא מכבה את הנורה כאשר המכסה סגור, הנורה תשאוב לאט לאט את כל הכח ממצבר.
    כמובן, זה יכול להיות קצר במקום אחר, בכל אופן נשמע כמו בעיה חשמלית ולא מכנית.
    לשלמה דויטש: האמריקאים גאים באמינות כלי הרכב שלהם, לא בהכרח בצדק. מצד שני קל להם לתחזק אותם ולהשיג חלקים, בארץ החלק הזה בבעלות על רכב אמריקאי, קצת יותר מסובך… אדוארד צודק, יש לך מוסך של רואי חשבון ולא מכונאים. הם רואים אותך ועושים חשבון כמה יוציאו ממך לפני שתבין ותלך למוסך אמיתי…

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    המאמר על הפולביה HF בהחלט אחד האהובים עלי , בשעתו הראתי את המאמר כנייר לקמוס לידידה שלא הבינה דבר במכוניות אבל הבינה גם הבינה בכתיבה וסיפרות והיא גם התלהבה מהמאמר …אמרה שהוא כתוב נפלא , מאמר השמור לכתיבה על אהובה אמיתית …

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    משהו נחמד בכדי למלא את החלל …עד לבלוג הבא …

  4. נעם permalink

    יפה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: