Skip to content

פיינשניט

יוני 15, 2017

את הביטוי "פיינשניט" (תיקון סופי) למדתי בתחילת שנות ה-70 מעורכת הסרטים אסתר דר, במהלך עבודתנו המשותפת בחדר עריכה בבניין הטלוויזיה הממלכתית רוממה, שאליה התקבלתי כעולה חדש-במאי

הבנתי שאסתר הביאה את "פיינשניט" מצרפת, שם היא עבדה אצל חבורת יהודים המסוכסכים ביניהם ביידיש. מצרפת שלה הביאה אסתר גם צעצוע, את המכונית הכי יפה בירושלים של אז: פיאט קוּפֶּה 900 סמ"ק בגרסת פִּינִינְפארִינָה.

לא היה לי ספק שהאיטלקים מפינינפארינה ייעדו את קופה יפה ונמוכה זו, בצבע ירוק מטאלי, לנשים קטנות, רזות, רווקות, שקטות וחסרות משקל. בדיוק כמו שהייתה אסתר דר, שהיוותה אנטיתזה מוחלטת לרוממאים הכבדים – לכל השילונים, הגלעדים, הצוקרמנים, האורגדים והיבינים.

"את לא מתגעגעת לפריז?", התעניינתי פעם, כשהיא התאכזבה ממשהו או ממישהו, אך היא התחמקה מתשובה.

אקסיומה מעולם אחר

התאהבתי מיד במושג "פיינשניט", ולוּ ידעתי אז עברית הייתי אומר לאסתר, שעברה בינתיים לעולם שכולו טוב, שלא רק הסרטים הישנים שלי וסרטיי הנוכחיים, אלה שעשיתי בישראל, זקוקים בדחיפות לפיינשניט – אלא גם דברים שכתבתי, ורוב התמונות שציירתי.

גם הנהיגה שלי ביקשה בצווחות צמיגים את תהליך העידון של ה"פיינשניט", וכך גם כל החלומות שחלמתי.

וכך, בגלל שהסתפקנו בתקשורת עברית בסיסית למדי, לא סיפרתי לאסתר דר היקרה – אשר עד שנפרדנו ערכה במיומנות עשרות מכתבותיי ברוממה (שבמהלך העבודה עליהן הייתה תמיד אומרת שהיא מרגישה כמו עורכת קולנוע פולנייה) – שבעצם כל צעדיי במשך חיי, בגולה וכאן על אדמת הארץ, דרשו ממני פיינשמיט.

ואולי גם אני עצמי, על מדרגות רוממה ובהמשך, הייתי ונשארתי זקוק לפיינשניט כלשהו.

יאללה, טסים

תמיד רציתי לייצר סרט בשם "פיינשניט" או לכתוב משהו על הפיינשניט הזה, שלא נותן לי מנוחה, אך כלום לא יצא לי עד עתה, כי כנראה עוד לא הייתי מוכן להודות שאלמנטים כה רבים בחיי, לרבות נישואים, זקוקים לפיינשמיט. והזמן לא חיכה אלא מיהר דווקא, עד כי בלית ברירה ביקשתי את המקלדת שתכתוב "פיינשניט" בראש העמוד ויהי מה.

אז קדימה, פיינשניט, מתניעים את MacBook, שעדיין עובד ונכבה מתי שבא לו, ויאללה, מדורנו, טסים.

נבלעתי בגלי השיר

אלא שבינתיים הגיע מכתבו של אשר אפרתי (ראו המכתב הראשון ב"שואלים את אדוארד" הנוכחי), ובמקום להפליג על פיינשניט, הקשיש המורשה מצא את עצמו תוהה מדוע הרשים כל כך את הזקן תוכנו של השיר הרוסי העממי "היי שלום, עיר אהובה", שאנוכי הנרגש ניסה לתרגם, ומכיוון שהוא אינו משורר, כפי שהסביר, יצא לו משהו נטול חרוזים:

היי שלום, עיר אהובה

מחר נצא לים

ובערפל השחר

תיבלע בין הגלים

המטפחת הכחולה שלך

התשובה אינה פשוטה. כנראה הקשיש מזדהה עם השיר משום שכבר לפני שנים רבות, עוד בגיל שהוא טרום לגמרי, נפלתי קורבן למונוטוניוּת של פרדות, מונוטוניוּת מאיימת, מונוטוניוּת אכזרית.

הרי אין לדעת איזו מפרֵדות סדרתיות אלה תתגלה כגורלית, ותהיה פרדה אחרונה. כזו שנופלת בהפתעה, מוחקת את הכול, ולאחריה תפסיק הדמות האהובה אשר מנופפת לך במטפחת כחולה ללוות את האוניות היוצאות לים, או תבחר לאותת במטפחת למישהו אחר.

ביי-ביי עד בלי די

אין ספק שטקסי פרדות אלו, החוזרים על עצמם כאילו היו חוק טבע, כואבים במיוחד לנפשות אשר נתפסו, ללא עוול בכפן, על ידי גיל מופלג. במקרים מביכים אלו חוזר על עצמו נוהל דרמטי משהו, המלווה כל פרדה ופרדה.

קום, זיכרון, קום

ואם כבר אנו בפיינשניט, אז כדאי להעיר משהו שרובץ בזיכרוני לגבי המשורר אברהם שלונסקי, האליל הקדמוני של יושבי ציון חובבי השירה על רמה.

יהיה זה בסך הכול דיווח על תקרית שבה התבררה האמת על שלונסקי הגדול, סוג של חומר למחשבה. אני תקווה, מר אשר אפרתי, שסיפורי זה בנוסח "אני ושלונסקי" יתקבל אצלך בהבנה.

קלף מנצח לאודישן

"אומרים שאתה במאי בטלוויזיה", פנתה אליי נערה ג'ינג'ית בקפה טעמון בירושלים של שנות ה-70. עניתי שאני מודה באשמה, ושמעתי מהגברת הצעירה שהיא מתכוונת להירשם לחוג לתיאטרון באוניברסיטה, וצריכה לבחור מונולוג דרמטי כלשהו כדי להציגו לפני ועדת הקבלה.

"אתה מוכן לעזור לי בהופעה? כי אין לי שום ניסיון על במה", שאלה.

"מי היושבים בוועדה זו?", התעניינתי, ושמעתי שבראש צוות השופטים יושבת אישה רוסייה, פרופסורית בתחום המשחק.

"רוסייה!", נדלקתי מיד, חייכתי, ואמרתי לג'ינג'ית שהיא צריכה לבצע את המונולוג של טטיאנה מתוך "יבגני אונייגין", יצירתו של המשורר אלכסנדר פושקין. "אני אכין אותך", הסכמתי, "והרוסייה שלך תיפול מהכיסא", הבטחתי לנערה בחוצפה, ופתחנו שנינו בחיפושים אחר תרגום עברי של "יבגני אונייגין".

"אני אמצא לך את הקטע של טטיאנה בקלות", התחייבתי, אך מצאתי רק ספר עבה של יצירות פושקין בתרגומו של אברהם שלונסקי, ש"יבגני אונייגין" היה רק חלק זעיר ממנו.

פושקין קיבל פוש

 הבאתי מסטימצקי לקפה טעמון את ספר כבד זה, השוקל כשני קילוגרמים ויקר בהתאם, והתחלנו לחפש את "יבגני אונייגין" ואת הקטע שבו הנערה טטיאנה כותבת מכתב נרגש לאהובה, האדיש אליה.

לפי זיכרוני, מכתבה של הגיבורה טטיאנה נפתח במילים "אני כותבת אליך בפעם הראשונה". אלא שלשווא חיפשתי את מילות פתיחה אלה של טטיאנה. כלום. לא מצאתי דבר, וגם הג'ינג'ית מרמת-גן, המנוסה הרבה יותר ממני בעברית, נכשלה.

בייאושי התחלתי כבר לחשוב על מונולוג אחר, כאשר הגברת הצעירה הודיעה לי בסיפוק שהיא מצאה את קטע המכתב. "היה ממש קשה למצוא אותו", הסבירה, "כי הוא לא מתחיל במילים שאמרת, 'אני כותבת אליך בפעם הראשונה', אלא נפתח בתיאור חדרה של הגיבורה טטיאנה – "ראו קירות חדרי הסופנים עליי, ראו שולחני ומיטתי, ערש תקוות הכזב, ראו בובות הבבושקה שלי, היאך אני כותבת אליו, אל יבגני שלי, ומַפגיעה בו שיסור אליי פעם בשבוע, שבועיים למצער, למען אראה אותו ותרווה נפשי".

בסגנון זה בערך (אם כי בוודאי לא במילים אלה) תרגם שלונסקי את המשפט הפשוט "אני כותבת אליך בפעם הראשונה".

דפדפנו בספר ונוכחנו, הג'ינג'ית ואני, כי שלונסקי הפליג במליצותיו ותרגם את פושקין כאוות דמיונו החופשי, כיאה לחירות הפואטית של מתרגם בעל שם. גם המשך המונולוג תורגם בשפה גבוהה, ולא אִפשר שימוש על במה.

כך שנאלצנו לרדת מהרעיון, וממילא הג'ינג'ית ויתרה על החוג לתיאטרון לטובת פסיכולוגיה או משהו.

מטפחת שזורעת פחד

גם בתרגום השיר הרוסי "היי שלום, עיר אהובה" חזר שלונסקי לסורו, והשתמש בביטוי הרם "עירי נוחמה" כתרגום לביטוי הרוסי הפשוט "לוּבִּימִי (אהובה שלי) גוֹרוֹד (עיר)", היאה לשיר עממי.

שיר זה, שהיה אהוד מאוד בשורות הצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא כביכול סתם פזמון סנטימנטלי, אלא שהוא גם עצוב ופסימי – ועל כן לא תאם את רוח הקרב שהגנרלים הרוסים ניסו לעודד בקרב החיילים הפשוטים. משום כך נָגַּד שיר זה את האינטרסים של ברית המועצות, שהייתה שרויה במלחמה עקובה מדם.

אגב, גיליתי כי ההשערה שלי שמדובר ב"שיר שנוגד את האינטרסים הסובייטיים לעת מלחמה" איננה תיאורטית כלל וכלל, ולראיה: מצאתי ביוטיוב גרסה "רוסית רשמית" של שיר זה, אשר הפכה אותו, הפלא ופלא, מיצירה פסימית ונוגה ל… שיר תעמולה פטריוטי גאה, אחוז קוממיות לאומית. ראו כאן

אברה קדברה

בכל אופן, אותו אמן רהב עברי מדופלם, אברהם שלונסקי, שביצע פיינשמיט משלו לפושקין, הרעיף גם על שיר הפרדה הרוסי הנ"ל פאתוס שאינו מתאים לו. יומרה מילולית זו באה כאמור לידי ביטוי גם בבחירת המונח "נוחמה", מילה המוחקת את רגשות הזקן לגבי השיר, מילה למבינים בלבד, מילה שהיא קוד בכנופיה אינטלקטואלית של מומחי לשון.

כי באולפן הקליטה בחיפה לא לימדו אותי את המילה "נוחמה", את פירושה ואת שורשיה. גם המילה "רוחמה", שמכתבו של מר אפרתי שכנע אותי שהיא מתאימה יותר לשיר המקורי, היא בגדר אברה-קדברה מילולי בשביל הזקן, המדשדש לו בדיוטה התחתונה של היכל הלשון העברית.

חתם על שיריו בדעה צלולה

עירוי זה של שפה גבוהה והרמטית אל תוך שיר עממי פשוט גרם לזקן המורשה, חשדן כפייתי דוחה חסר מעצורים, לחשוד שהמשורר והמתרגם הנערץ על היישוב העברי התרגל לתרגם מרוסית לעברית כשהוא בשבי הטיפה המרה או סמים – אלא שיודעי דבר פסלו בתוקף אפשרות מופרכת זו.

אותם מרגיעי דבר הסבירו לקשיש כי בתקופת שלטונו של שלונסקי עוד לא חגגה אצלנו נטייה לחטאים מיובאים מחו"ל המנוון, וכי את חטאים אלה אימצה, וגם זאת בעירבון מוגבל, רק חבורת אמנים, אשר היו מעופפים, מתחבקים ומתרועעים סביב שולחן ארוך בקפה התל-אביבי "כסית". אברהם שלונסקי, כך הובהר לי, היה שומר מהם את המרחק הדרוש ועוד קצת.

טיפ טיפה: מכונית מתחממת

ייתכן שברכב המתחמם ללא סיבה קלה לזיהוי מותקן בתוך המאוורר שצמוד לרדיאטור מצמד חשמלי, כמו ברוב המכוניות המודרניות. אם מצמד זה תקוע, ולו חלקית, אז המאוורר מסתובב אמנם, אלא שאין לו הכוח הדרוש כדי לצנן את נוזל הקירור.

קל לבדוק את קיומה של צרה זו, הנסתרת גם מעיניו של מחשב דיאגנוסטי. כל שעלינו לעשות הוא לכבות את המנוע כשהוא חם, ואז לנסות להזיז באמצעות היד את כנפי המאוורר. אם הוא אינו נעול אלא מסתובב בקלות, אז ברור שהמצמד הפנימי הקטן אינו מתפקד, וזוהי הסיבה להתחממות המנוע.

Picture4Picture5Picture6

מחלודה לחמודה. כתב לנו יוסי אופיר: בשנת 1987, בהיותך עורך הירחון "טורבו", הצעת לי לכתוב כתבה על המיני מיינור. בירחונים מספר 63 ו-65 פרסמת שתי כתבות שלי, הראשונה על ההיסטוריה של המכונית, והשנייה על סיפורה המופלא של המיני קופר.

באחת הרשומות האחרונות שלך בבלוג "מכונית הנפש", נהניתי במיוחד לקרוא את שכתבת על המיני קופר ראלי שהייתה לך. יחד עם תמונת המיני הקטנה המופיעה בקביעות בראש כל רשומה שלך, הבנתי שלמכונית האגדית הזו ישנו עדיין מקום חם בלב שלך.

רציתי לספר לך שהמצב אצלי דומה, והמיני תופסת עדיין מקום מרכזי בחיי. לפני כ-15 שנה, לאחר כמה שנים של גמילה ממיני, רכשתי גרוטאת מיני חלודה בכוונה לשפץ אותה. זה לקח לי אמנם 14 שנים מלאות, במקביל לעבודה, לימודים, משכנתה, ילדים וגידול משפחה, אבל לאחרונה השקתי אותה באירוע סגור למשפחה וחברים. המכונית נראית מצוין, והיא במצב של "כמו חדש". מצורפות כמה תמונות מטקס ההשקה.

אדוארד: כל הכבוד יוסי, העבודה שלך על שחזור המיני מרשימה בוודאי לא רק אותי אלא גם את חסידי המיני, שעוררת בהם געגועים למכונית נפלאה זו.

שואלים את אדוארד

אשר אפרתי, בתגובה ל"נצח ועוד יום": מכיוון שאין לי יד ורגל בשפה הרוסית, ומן התרגום קשה ללמוד, אודה לך אם תסביר מה המסר החתרני המסתתר בשיר "היי שלום, עיר אהובה" שתרגמת מרוסית.

השיר תורגם לעברית על ידי אברהם שלונסקי והוא נקרא "שלום עירי נוחמה". הביצוע המפורסם הוא של הגבעתרון, ואולי יש עוד ביצועים. ישנו גם תרגום נוסף המתחיל במילים "שלום עירי רוחמה". השורש רח"מ בארמית הוא המקביל לאה"ב בעברית. זה קרוב יותר למקור.

תשובה: תודה על מכתבך המעניין והמלמד. היצירה הנזכרת נמנית עם שירים רוסיים ותיקים, מתקופת מלחמת העולם השנייה, שירים עצובים, סנטימנטליים, המצלצלים לי פה ושם כבלוז. היחס שלי כלפי השיר "היי שלום, עיר אהובה" (בתרגום שלי) הוא אמוציונלי למדי, ובהתאם לסיבה אישית זו אני מתייחס למכתבך באופן רחב יותר מהמקובל, במדור הנוכחי "פיינשניט".

הדר טייטלבאום: אנחנו עומדים בפני קניית רכב משפחתי, והיה לנו חשוב שיהיה בו ספסל רחב מאחור. כך הגענו ליונדאי i30cw ומצאנו רכב כזה במגרש מכוניות. האוטו מצא חן בעינינו, שנת 2014 שעשה 65 אלף ק"מ ובלי תאונות שלדה. סיכמנו על מחיר, ולקחנו את האוטו לבדיקה לפני קנייה בסניף של "קומפיוטסט" במודיעין.

הגענו ביום שישי בבוקר, והמתנו זמן רב בתור ארוך של בדיקת כלי רכב. סוף סוף הסתיימה הבדיקה, והבוחן נכנס איתנו לחדרו והסביר שיש כמה תיקונים שצריך לעשות: החלפת צמיגים והחלפה או חריטה של דסקיות הבלמים. שאלנו כמה שאלות על הנתונים שהוא ציין בפנינו ויצאנו משם, ממהרים לקראת הוצאת הילדים מהגנים.

רק בדרך חזרה שמנו לב שהנתונים שאליהם הוא התייחס במסמכי הבדיקה מסומנים בצהוב מודגש, ויש נתון נוסף שמסומן בצהוב, אך אותו הוא לא ציין בפנינו: הספק המנוע עמד על 81.3 כ"ס, לעומת 135 כ"ס לפי נתוני היצרן. התקשרנו למכון הבדיקה אך הבוחן הלך כבר לביתו, ומשיטוט באינטרנט ראינו שההבדל הסביר בין הספק המנוע בפועל לזה שמתאר היצרן הוא עד 20 אחוזים, ופה מדובר על הבדל של כ-40 אחוזים… מוזר מאוד שלמרות הנתון הזה, הציון המשוקלל שניתן למנוע הוא מאה אחוזים.

השאלה שלי היא, מה זה אומר? האם יש אפשרות לתקן את המנוע כדי לשפר את ההספק שלו? האם להימנע מלקנות את הרכב? חשוב לי להגיד שבכוונה בחרנו רכב בשנתון חדש יחסית, מתוך מחשבה שהוא יישאר איתנו לאורך שנים… (מצורפת תמונה של החלק הרלוונטי במסמכי הבדיקה).

תשובה: תוצאת הבדיקה אינה צריכה להפחיד אתכם, כי מדובר ב"כוח על גלגלים" ולא בכוח האמיתי של מנוע המתמודד עם התנגדות. מכשור רציני ובר סמכא המודד את כוח הרכב לאשורו, כמו זה שהכרתי רבות אצל מהנדסים בסביבה הלועזיטית, יודע לגלות איבודי כוח במנוע ולכמת אותם, ולא מדפיס על הדו"ח שטויות שגורמות ללקוחות עוגמת דאגה.

אם המנוע של יונדאי שלכם מטפס בספונטניות אל סל"דים ושומר על לחץ שמן תקין, ואם מכוניתכם העמוסה מזנקת ל-100 קמ"ש בתוך 11-12 שניות – אין סיבה לחשדנות. הרי אם יחס הדחיסה שווה בכל ארבעת הצילינדרים, וצבע המצתים (צבע "קפה בחלב") משכנע שהתערובת אינה שגויה בגלל סיבה אלקטרונית או מכנית כלשהי – אז אין ספק שכל הסוסים שרכשתם עובדים עדיין כראוי תחת מכסה המנוע, לפי התקן ובצורה מרשימה, פשוט משום שאין להם ברירה אחרת.

בקיצור, אם כוחה הממשי של יונדאי מספק את הביצועים המצופים ממנה, אין מקום לדאגה.

נפתלי: אני רוצה לעזור לסבתא שלי לקנות רכב חדש. היא נוהגת עכשיו בניסאן ג'וק 2011 ומרוצה בסך הכול, ולכן מחפשת רכב באותו סגנון…

האופציות שעלו הן סקודה יטי, סוזוקי ויטארה וכן סובארוXV , או קרוסאובר. מה דעתך?

תשובה: יפה מצדך שאתה דואג לסבתא. לדעתי, אחרי ניסאן ג'וק "הפמיניסטית", שהיא בחירה הגיונית לבנות המין היפה – אשר התרגלו למראה של ג'וק כפי שבמאה ה-18 ואילך אהבו נשים מהמעמד הגבוה להנציח את עצמן בדיוקנאות מצוירים עם חיות בר או קופים – מגיעה לסבתא שלך יצירה אקסטרווגנטית ממש: C-Hr, שהיא למעשה הג'וק של טויוטה.

כדאי גם לחשוב אולי על התיישבותה הנוחה של סבתא שלך במשהו קונבנציונלי יותר מבחינת עיצוב מאשר ג'וק של ניסאן ו-C-Hr של טויוטה, כמו למשל הונדה HR-V חדשה, שגם עליה אני ממליץ בחום.

יאיר: אני פונה אליך כמוצא אחרון. ברשותי רנו לוגאן 2010 אוטומטית שעשתה 207 אלף ק"מ. המכונית מטופלת בקפדנות ומשרתת אותנו נאמנה, טפו טפו טפו. אך בקיץ יש בעיה: כאשר המזגן עובד בימים חמים, חום המנוע עולה מ-4 קווים (שזה המצב הנורמלי?) ל-6 קווים (מתחמם כביכול). זה קורה בעמידה או אחרי טיפוס ארוך. כאשר הרכב מתחיל בנסיעה, אחרי דקה הרכב מתקרר.

הרכב נבדק במוסך כמה פעמים, והטמפרטורה במחשב נמצאה תקינה. בכל אופן הוחלפו תרמוסטט, רדיאטור ויוניט חום. לדעת אחד המוסכניקים, המצב תקין והמד מזייף…

כאשר אני מכבה את המזגן, מד הטמפרטורה יורד מיד ל-4 קווים, לכאורה. עשיתי ניסוי וכיביתי רק את מדחס הקירור, והטמפרטורה נשארה גבוהה. כאשר כיביתי את המפוח, הטמפרטורה ירדה. כנראה ישנה איזושהי בעיה חשמלית.

תשובה: קיבלתי כבר פניות המאשימות את רנו לוגאן שהיא אינה מוכנה לעבוד במזגן דלוק מבלי להתחמם. עניתי כבר טלפונית שאינני מאמין בחוסר האפשרות לתקן נטייה זו של הלוגאנים, אם היא אכן קיימת.

הרי אפשר למנוע התחממות מנוע באמצעות הרכבת מצנן שמן (רדיאטור קטן), כמקובל במכוניות ראלי. וכך עושים זאת: בין פילטר השמן ובין בלוק המנוע מרכיבים מְתַאֵם בעל שתי יציאות, שאליהן מתחברים צינורות מצנן השמן – צינור אחד ליציאת שמן חם, וצינור שני שדרכו חוזר לבלוק המנוע השמן שקורר במצנן החדש.

 

מודעות פרסומת
One Comment
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    ברכותי יוסי אופיר , קסם של מיני- כפי שנאמר – " מיני משפצים באהבה או לא משפצים בכלל " (גם אם זה לוקח 14-15 שנה ) …לזכר ימי " טורבו " הרחוקים והנפלאים ההם …

    מה שיפה בפיאט 850 קופה הצנועה והחביבה, המוזכרת בפוסט , זו ההבחנה שמשיכות מכחול העיצוב של קווי המתאר שלה אופיניות גם לעיצובים דומים מבית פיננפארינה שהוקדשו לפרארי :

    כפי שמדגים הדמיון הניכר לפרארי – 365 GTC משלהי שנות השישים :

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: