Skip to content

כוחות נפש לבלימה

יולי 20, 2017

את הביטוי "לשפוך צבע" הקשיש שואל מהז'רגון של העולם התחתון, שם הוא מתאר מצב שבו חשוד מתחיל לענות לשאלות החוקרים, ומגלה להם יותר מדי

הגיע הזמן שגם הקשיש הנוכחי יתחיל לשפוך צבע ללא מורא וללא חשבון. כי בשולי כתיבתו של הזקן המורשה נשארו נושאים שהשתיקה הייתה יפה להם, עד שהפכה ג'נטלמנית מדי. כזה הוא הנושא הנצחי של הזִקנה, אשר גילינו מזמן שהאקמול הכי טוב נגדה הוא ידידתנו המכונית.

לשפוך דוגמאות

הנה שלושה סיפורים שונים המדגימים את חיוניותו של אקמול הפח, אשר התרחשו במקומות רחוקים זה מזה, במיקומם הגיאוגרפי אך גם הסוציולוגי. דוגמה אחת היא מחולון, שנייה משכונת יוקרה בתל-אביב ושלישית מנסיכות מונטה-קארלו.

  1. חולון

חבר של הקשיש המורשה, יצחק (אִיזָק) גולדפינגר, ניצול שואה בוגר אושוויץ, מכר את סובארו ליאונה שלו, יד ראשונה בת עשר בערך שעשתה 40 אלף ק"מ בלבד. את הגירוש לא עצרה העובדה שבמשך עשור תמים סובארו זו של יצחק, הנהוגה בנאמנות ובזהירות יוצאות דופן, לא מרדה בבעליה החוקיים, לא ביקשה ממנו ללוות אותה למוסך, ורק פעם אחת התנגשה באורח קל בטמבון האחורי של מכונית שעצרה בהפתעה, לפני שסובארו הספיקה להגיב.

ואז, מהמכונית שקיבלה נשיקה עדינה מסובארו, יצאה דמות גברית הכועסת בלשונה, בשריריה ובגובהה, שני מטרים ועוד קצת. לפי עוברי אורח היה זה שחקן זר של מכבי תל-אביב העונה לשם קונסטנטין פופה. למראה רומני ענק וזועם זה, הנראה כמו נגטיב של כושי תקני, הצביע גולדפינגר המבוהל באצבע רועדת על המספר מתוצרת אושוויץ החקוק על זרועו השמאלית.

מר פופה הבין את הרמז, ויתר על כל טענה כלפי סובארו ובעליה ואפילו חייך, ורק השחרחורת חמת הדם שליוותה את הספורטאי המשיכה לקלל את גזע הווזווזים, ואמרה ליצחק ולסובארו הפושעת "חבל שהיטלר לא שרף אותכם" (שגיאת הלשון במקור), ולאות זלזול עוד ירקה לכיוונו של איזק המופתע. "היא דווקא הייתה יפה, השוּשְקעס הזו", תיאר לי גולדפינגר במבוכה, וזמן-מה אחרי התקרית עם פופה החליט להיפרד ממכוניתו האהובה.

לשווא ניסיתי לשכנע את איזק להשאיר את סובארו בחניה המוצלת של בניין מגוריו. כל טיעוניי עלו בתוהו. ליאונה נמכרה, ואיתה, כפי שחששתי מראש, עזבה את יצחק שמחת החיים שאפיינה אותו. הניצוצות בעיניו כבו כמו הנרות בסרטי "בית העלמין רֶמוּ", רק במציאות.

אמנם איזק סיפר שבמצב החדש לגביו, בלי סובארו בחצר ביתו, הוא הצליח להכיר אינספור נהגי מוניות, שכל אחד מהם מוכן לשמוע את סיפוריו וגם להם יש מה לספר בתמורה, אלא שעיניו הכחולות כהו, הבחנתי, כאילו זחל אליהן עצב עמוק. היה לי אפילו נדמה שאחרי גירוש סובארו מביתו התחיל חברי יצחק ללכת שפוף יותר, ואף צלע במקצת.

כאשר ביקרתי אותו פעם בדירתו בחולון כדי לעזור לו, כמו תמיד, בכתיבת מאמרים על השואה – שהוא כתב בפולנית והיה שולח לדרום פולין, אל העיתון של עיירת נעוריו נוֹבִי-סוֹנְץ, אשר העניקה לו אזרחות כבוד – הודה בפניי חברי שלפני יציאה מהבית הוא מחפש לפעמים את המפתחות של סובארו. "במקום לפתוח רדיו, הייתי מספר לה דברים מהעבר שלְרוב האנשים נמאס לשמוע, וגם דברים שלא סיפרתי מעולם, גם לא ל'יד ושם'", אמר, והוסיף שמפעם לפעם הוא לא היה יוצא מסובארו בהגיעם לחניה, עד שלא גולל בפניה את סוף הסיפור.

לא הייתי צריך ללמוד מיצחק לשתף את מכוניתי בסודות. אך כן למדתי מיצחק, כפי שלמדה סובארו 1.6 האוטומטית שלו, מה זה אושוויץ.

מתעללת, רודפת בצע, קוברת

עזוּב על ידי סובארו בצבע תכלת, שסיפקה לו ניידוּת ואוזן קשבת, נפל יצחק ברשתה של חברתו שרה, יהודייה מרומניה. היא דרשה מגולדפינגר להתחתן איתה אחרי 40 וכמה שנות קשר רופף ביניהם, אשר הלבינו את שערותיו של יצחק, והוא אכן נכנע לכל תוכניותיה של גברת אנרגטית זו, שדרשה ממנו לטוס לחו"ל מדי חודש בחודשו, שם הרעיה הטרייה הריצה אותו ממופע למופע כקורבן שואה כפי שהציגו פעם קוף בכלוב, עד שכוחותיו תשו. יהי זכרו ברוך.

לפעמים אני תוהה אם בספר שאכתוב על יצחק גולדפינגר בגלגול השני של חיי (אם יהיה דבר כזה), אעניק מקום נכבד לטענה שסובארו, כנקמה על בגידתו של יצחק בה, היא אשר שלחה אליו את שרה.

  1. שכונת המשתלה, תל-אביב

השכנה שושנה היא אישה בודדה ומבוגרת. ברשותה קוריאנית כלשהי, לאנוס אם אינני טועה, החונה בחניון תת-קרקעי. פעמיים או שלוש בשבוע נוסעת שושנה אל מרכז העיר ופרבריה כדי לבקר את משפחתה, וחוזרת הביתה כמו אחרי ניצחון בקרב. "מה שקורה בכבישים זה אסון", הייתה מספרת לי, "צריך להיות ממש זהיר בג'ונגל הזה", תיארה בנימה דקה של עליצות.

היא נהגה לרמוז, בעדינות שלא תאמה את ממדי גופה, על אכזבתה המוחלטת מקשרי המשפחה שלה. נתנה להבין, בין השיטין, שקרוביה לועגים לה על כך שלא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם.

היא גרה לבד, אך לא היו לה בעיות כלכליות. אחת מסודרת כזו, למעט הבדידות, שהיא התרגלה אליה, כפי שהתרשמו השכנים, שהחליפו איתה מילה פה מילה שם במעלית ובלובי. כך שהופתעתי כאשר שושנה הודיעה לי יום אחד שהיא עומדת למכור את מכוניתה כי היא "זקוקה לחֶברה".

נמאס לה, אמרה, לבקר משפחה שמזלזלת בה, נמאס לה מעבודות הבית, שקשה לה לבצע בגלל בעיה ברגל, נמאס לה מהמרפסת המאובקת ומדמי ועד הבית הגבוהים, מהשכנים הקרים, וגם מסוכני המכירות שפולשים אל ביתה ומרמים אותה, ולכן היא שוקלת לעבור לבית אבות. שם, הוסיפה, לא מקובל להחזיק מכונית משפחתית אלא רק קלנועית, אם בכלל. "זה לא בשבילי, אני כבדה מדי", התבדחה.

"אל תעזבי את דירתך", אמרתי, "קחי איזו פיליפינית לעזרה, אם את זקוקה לה, ואל תוותרי על האוטו". אלא שהיא החליטה כבר לשנות את חייה. "בבית אבות יהיו לי הרבה חברים. אני אשב איתם לארוחות, לשחק קלפים, לראות טלוויזיה. זה יהיה מעניין יותר מחיי הנוכחיים", הסבירה.

ושושנה אכן ביצעה את ההתנתקות המוחלטת, הזמינה מובילים, נעלמה לזמן ממושך, עד שצלצלה אלינו במפתיע. היא סיפרה שהחברים החדשים בבית האבות היוקרתי שעברה אליו הם לא מה שחשבה שיהיו, ושהיא מתגעגעת לניידוּת שלה, כי גם לנסיעות ללא מטרה היו סיבות נפשיות, תחושה של חופש או לפחות כאילו חופש. שנגמר. "לו רק יכולתי לחזור לחיי הקודמים, הייתי עושה את זה", הודתה. "צדקתם", אמרה בקול נכאים, ולא התקשרה עוד.

  1. מונטה-קארלו

שנות ה-80 משהו. אני במונטה-קארלו, בחווילה לבנה רב-קומתית של החבר סטיב מורל, הטייקון האישי שלי. מהמרפסת אנו צופים במרוץ הגרנד פרי המרעיש ברחובות. כל הלילה רצתי כמטורף מאות קילומטרים בערפל כדי לחזור למונטה-קארלו לפני שהעיר תיסגר לרגל המרוץ.

וכעת, תחתינו, הנהג קרלוס ראוטמן (Reutman) מנצח בקרב.

"אני מכיר אותו", חייך סטיב, שהיה שותפו לקבוצת המרוצים של לורד האסְקֶט. הלורד העניק לקבוצה את שמו, סטיב העניק לה את הכסף, עד שנמאס לו.

בחצר החווילה רובץ מבחר המכוניות של בעל הבית: פרארי טסטה רוסה, רולס רויס קורניש פתוחה, שחזור של פורד T הוותיקה, אשר הגיעה לסטיב מקליפורניה במנוע 8 צילינדרים של שברולט שרק אני ידעתי להתניע, ופולקסוואגן פסאט בעלת מנוע של אאודי RS2 אשר בה נסעתי ללונדון, השארתי שם את אשתי, ונון-סטופ כמעט חזרתי למונטה-קארלו. ספק אם היום הייתי מצליח לבצע דבר כזה.

בתקופה ההיא, וגם אחר כך, היה לי ברור שחלק ניכר משמחת החיים של סטיב צומחת ומתפרצת מתוך האֶלְדוֹרָדוֹ המוטורי שלו, ומתוך הבית המסוגנן, אחד היפים במונטה-קארלו, שבסלונו הענק ניצב פסנתר כנף סטנוויי בצבע לבן. "קניתי אותו במכירה פומבית סגורה, אין לך מושג כמה מקנאים בי", חייך סטיב.

ואני גיליתי שרוב החלונות בביתו של סטיב נשקפים אל מכוניותיו, וגם אל מכוניות המשרתים.

שלום, טייקון

בתקופה שאני מתאר במדור זה נראָה ידידי סטיב – ילד טהרן, שכדי להיות "הטייקון שלי" התעשר במהירות מטאורית בעסקאות נפט, תוך שיתוף פעולה עם משפחת סוקארנו האינדונזית – כמו שחקן הוליוודי צעיר וחייכן, גם כאשר הוא ביקר בארץ. עד שהוא החליט, משום-מה, לבצע שינוי בחייו, והסמל לכך היה גירוש פתאומי של האייקון האדום שעד עתה הוא התגאה בו.

סטיב מכר את פרארי טסטה רוסה שלו עוד לפני שעזבתי את מונטה-קארלו וחזרתי אל קן הנחשים של הטלוויזיה רוממה כדי לביים. חזרתי גם אל תל-אביב, לבקשתו של סטיב, כדי לפקח על שיפוץ הפנטהאוז שלו בשכונת נווה-אביבים, רחוב רב אשי 5 קומה 8, קיר לקיר עם הפנטהאוז של יצחק רבין ורעייתו לאה.

"לא מתאימה לי פרארי, היא סתם מושכת מבטים לא ידידותיים", הסביר לי סטיב, וזמן-מה אחרי מכירתה, כאילו באותו הינף של פחד מעין הרע האכזרית, הוא מכר את כל נדל"נו ורכושו בקוט דה אזור, את הבית וכל חפצי השכייה הנדירים שהיו בו. הוא כל כך עזב את מונטה-קארלו, עד כי ביטל אפילו את השתתפותו השנתית בפסטיבל הקולנוע בקאן.

יתר על כן: במקום להתיישב באחד ממשכני הקבע המפוארים האחרים שהיו ברשותו – באחוזה הכפרית הספרדית שלו ליד מרבלה, או בדירה השיקית שלו בפאריס ליד מגדל אייפל, או באחוזתו הקלאסית והמהודרת בקנסינגטון שבלונדון – סטיב העדיף פתאום חיים על מזוודות במלונות פאר. גם בהגיעו לתל-אביב הוא היה מתנחל בסוויטות בהילטון, ואפילו לא ביקר בפנטהאוז שחיכה לו בנווה-אביבים, או בדירה הדו-קומתית שהוא רכש בשכונת נאות-אפקה.

גם הבריאות, ולא רק שיקול דעתו, בגדה בו. סטיב, מלך החיים הצעיר לנצח, התחיל להזדקן בצורה מזעזעת. עיניו עששו, זיכרונו כורסם, והוא מצא בדרום הארץ אי-אלו זמרים ישראלים מתחילים, הוציא להם הקלטות, ודרש ממני לשמוע אותן. לא סירבתי עקב הכבוד אליו.

כאשר דיברנו בפעם האחרונה הוא היה כבר מבולבל ולא מציאותי. היה לי ברור שמצבו היה שונה, לו היה נשאר במונטה-קארלו בחברת מכוניות שאת צורתן אהב, כי הן היו חלק מהותי מאחוזתו המלכותית. אבל סטיב, כמו האזרח קיין, החמיץ גם את הזדמנות אחרונה זו, והזִקנה חסרת הרחמים ניצלה את הפִּרְצָה, ונפלה עליו מוקדם מדי.

השוקנאים

אחרי הפגישה האחרונה עם סטיב, חשבתי בדרך הביתה על הכוח המטפיזי המסתורי של קופסאות פח מרופדות, ועל נקמתן של מכוניות כאשר אנו בוגדים בנפשן. זוהי בוודאי תופעה בלתי ידועה לכת הטיפשונים מעיתון "הארץ", אשר סביר להניח שהיו זקנים עוד בגיל התיכון, כפי שהיו עמיתיי לשעבר במדינת ה-TV הממלכתית רוממה.

כי מכתיבתם הספרותית הדקלרטיבית למדי (הסיפור "האיש הזקן" מאת נגה אלבלך) של חבורת השוקנאים למיניהם, מציוריהם (ערן וולקובסקי) ומהמאמרים הבנליים להחפיר שלהם ("שירה על הזיקנה יכולה להיות טובה ונפלאה, חבל רק שאין שום דבר טוב ונפלא בזיקנה עצמה, ולא משנה מה יגידו, תמיד עדיף להיות יפה, בריא, עשיר ובעיקר צעיר", כתב יותם ראובני במוסף "ספרים") – עולֶה שהזִקנה העברית היא משהו נטול כל חוכמה ושאר-רוח, משהו בין גוף זז בקושי ובין גוף גוסס. אצל השוקנאים, הזקן העברי הוא רק עול על קרוביו ועל המרחב הציבורי, ולא נותר לו אלא לחכות בייאוש למלאך המוות.

מזעזע את הקשיש המורשה לקרוא את החוכמולוגים מרחוב שוקן, גרפומנים מסכנים אשכרה, אשר בחייהם האבודים אף מכונית לא תקבל תפקיד של פסיכולוגית המגרשת את הזקנה.

אגב

אין דבר דוחה יותר מתחושת עליונות לגבי זִקנה. שילכו להזדקן כל היותם-ראובנים.

טיפ טיפה: תאהבו שמיניות

לפני שנה נהגתי קצת את אאודי RS5 של מכר שלי, וגיליתי במבוכה שמנוע ה-V8 משמיע קולות מרשימים יותר מהבווארית שלי, בעלת מנוע 16 צילינדרים בשורה ומפלט מבית אקרפוביץ (Akrapowitz), אשר עד המפגש עם אאודי היה מספק לי חוויה אקוסטית מקסימה. הרבה דלק שרפתי בב-מ-וו זו שלי כדי לשמוע קונצרטינות ב-7,000 סיבובי מנוע ואילך.

והנה, אותו בעלים של אאודי RS5 הקודמת החליף אותה באאודי RS5 חדשה, שבהתאם למגפת הדאון-סייזינג גורשו ממנה שני צילינדרים, וששת הצילינדרים שנותרו התחזקו בטורבו כדי לשמור על ביצועי הגרסה הקודמת. ואני גיליתי ש-RS5 החדשה איננה ספונטנית כבר כמו RS5 הקלאסית, ובהתאם לכך כבר לא מרגישים בנהיגה סיפוק מהלחימה מול כוח מפלצתי. במקום זה, נהנים כעת ב-RS5 מנוחות בנוסח לימוזינה, ומה שגרוע לא פחות (לגביי) הוא איבוד הצליל האפוקליפטי של פעם לטובת המהום דאון-סייזינגאי סטנדרטי, כמו בכל המכוניות שוויתרו כבר על V8 – החל במרצדס ועד פורד מוסטאנג בגרסתה האירופית.

תאהבו את V8! בכל מקום שהן עוד נשארו תאהבו אותן, כי הן עומדות להיעלם.

501 220160923_16172120160923_161715501

צעירה לנצח. י"א: אני שולח אליך תמונות עדכניות של אותה ב-מ-וו 501 מנוע V8 שצילמתי בשנת 1988 לירחון "טורבו". ירושלמים ותיקים זוכרים ודאי יצירה נאה זו, שחנתה דרך קבע בדרך חברון לצד לנצ'יה פלאמיניה קופה פינינפארינה נדירה, שכיכבה אף היא באותו מאמר – אשר איגד בתוכו מבחר מכוניות קלאסיות מירושלים דאז שלא היו מביישות אף מוזיאון או אוסף מכובד. שתיהן היו כסופות ובמצב מדהים. אגדה אורבנית לחשה כי אגף המורשת של חברת האם הבווארית בכבודה ובעצמה שיפץ את ה-501 .

בעוד שעקבות הלנצ'יה הנדירה, היחידה בארץ, נעלמו, את ה-501 פגשתי להפתעתי לפני כמה חודשים בהרצליה דווקא, עטוית גוון שחור בוהק וחדשה כתמיד. לא האמנתי שזוהי אותה 501V8 מאז, עד שמספר הרישוי הפליל אותה. חלפו כשלושים שנה מאז המפגש, שבהן עברנו גלגולים והשתנינו בעוד יצירה זו נשארה צעירה ורעננה. בימי "טורבו" או "קוואטרו" הרחוקים ההם שתחת עריכתך, אדוארד, אף איתרתי את בעליהן המשותף של 501 ופלאמיניה וקיוויתי להקדיש להן כתבה מורחבת במגזין, לצד צילומן ברקע נופים ומונומנטים ירושלמיים טיפוסיים, אולם לצערי נתקלתי בחומת סירוב בצורה מצד האוחז במפתחותיהן. אולי הוא לא לקח יותר מדי ברצינות את הנער המתולתל הניצב מולו. אם אפגוש שוב את הלנצ'יה, אנסה להתארגן על צילום משותף, לסגירת מעגל…

שואלים את אדוארד

דני אנכונא, בתגובה למכתבה של רות קובלסקי ("שואלים את אדוארד" 1,040): לפני כשנתיים קרה לי מקרה מאוד מאוד דומה. נסעתי לאחור במולטיפלה שלי, וגרמתי לנזק זעיר בפגוש של סובארו כבת עשר. הנזק היה ממש זעיר, פחח הגון היה לוקח פחות מ-200 שקלים, פחח נוכל 300 שקלים.
השארתי פתק, ואחרי יומיים חזרה אליי בעלת המכונית. הצעתי לה שהיא תתקן ואני אשלם. קיבלתי הצעת תיקון של פחח מחיפה, 1,800 שקלים. מובן שדחיתי. הגברת פנתה לביטוח שלה, והגיעה דרישה לצד ג' שלי על 2,400 שקלים!

לא הסכמתי שישלמו. טענתי שמדובר בהונאה וניפוח נזק שולי, וביקשתי את דו"ח השמאי. בסוף קיבלתי דו"ח רשלני, שחלק מהצילומים בו היו של מכונית אחרת. בסופו של יום, "ביטוח מגדל" חפרו וחפרו, ואיימו שיהיו לי "הוצאות". השורה התחתונה היא שהם התעייפו. אנא, חברני עם הגברת ואנסה לתת לה עצה טובה .

חוץ מזה, אני עדיין מנסה להביא ספיטפייר טוב. התכנון הוא לרכוש באירופה, לטייל עד פיראוס או אנקונה ולעלות על אונייה, ואם יתאפשר, להגיע ביחד עם המכונית. הקושי הוא באיתור המכונית המתאימה. כנראה אין מנוס מנסיעה להולנד למשל, בדיקת שתיים או שלוש מכוניות ורכישת המתאימה.

אם אתה מכיר במקרה בפולניה ספיטפייר טוב, בסביבות 8,000 או 10,000 דולר, במצב נאה וכזה שאפשר לצפות שיעמוד בנסיעה ארוכה, אשמח להגיע גם עד ורשה.

תשובה: באתר המכירות הפולני allegro.pl מצאתי עשרות ספיטפיירים. היקרות ביניהן במצב כללי מעולה, ועולות עד 40 אלף זלוטי (בשקלים הסכום דומה). אם תרצה הסבר מדויק יותר, שלח לי את הטלפון שלך.

שילה: אני מתעניין בסיאט איביזה בתקציב של כ-8,000, שנתון 1999-2003. האם יש שנתונים שהיית ממליץ לא לקנות מהם?

תשובה: בסכום כזה, גם אני הייתי בוחר באיביזה. אם תמצא אחת בריאה מבית טוב, תהיה לך מכונית אמינה, חסכונית ולא יקרה לאחזקה.

RS5 2017

אאודי RS5. במקום V8 האגדתי, 4.2 – עובד אצלה כעת מנוע V6 בנפח מוקטן. "צליל מאכזב ומערכת קוואטרו מרדימה", מזהירה מפניה הבווארית שלי בצניפת צהלה נוגה

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    יפייפיה ה-ב.מ.וו 501 הזהה כמעט לחלוטין ל- 502 , ייתכן ובעצם המדובר ב- 502 על פי פנסי הפרונט הנוספים , אולי צריך עוד קצת תחקיר מול בעלי המכונית ורשיונותיה בכדי להשלים את התמונה , מפני שהמקורות הכתובים אינם חד משמעיים מספיק שהרי 501 V8 ו- 502 השתמשו באותו העיצוב ממש לרבות הפנסים הנוספים בין השנים 1955-1963 . הסדרה הוצגה לראשונה בתערוכת פרנקפורט ב- 1951 וסימנה את התאוששות התעשייה הגרמנית מהמלחמה , ללא ספק אחת המכוניות היותר המעניינות שהסתובבו כאן בארץ , אם כי התמונות שצלמתי ושלחתי הן רק מהחוץ , תמונת לוח המחוונים והמנוע הן לא שלי , ככול הנראה תמונת תא המנוע שייכת לדגם אחר של הפירמה אם נבחן את גובה פילטר האוויר ואופן סגירת מכסה המנוע המשולב בגריל .

    המיוחד בפלאמיניה שמלבד גרסת הסלון המפוארת , גרסאות הקופה עוצבו תחת שלושה בתי עיצוב איטלקיים מובילים/ אם לא המובילים : פלאמיניה מבית "זאגאטו ", פינינפארינה " או "טורינג " , שפשוט עושת מסאג' ללב כל אחת בתורה …העיקר שתהיה עם שתי דלתות …

    פלאמיניה קופה מבית העיצוב " זאגאטו " , איזו יצירה …ריקוע פח ידני כפי שיודעים לעשות רק בסדנא היוקרתית , 525 עותקים בלבד פוסלו ידנית בין השנים 1959-1967 :

    סירטון עבור מי שתוהה איך זה לחיות עם פלאמיניה, ועוד זאגאטו …

    האינטרפרטציה של סדנת " טורינג " לפלאמיניה לא הרבה פחות מעניינת ,ומעדיפה אלומיניום כחומר הגלם למרכב היפייפה:

    כך נראית פגישת מחזור מכל קשת עיצובי הפלאמיניות לרגל חגיגות ה- 60 …

  2. עדי והב permalink

    אדוארד היקר השלום והברכה
    (התייחסות רק בינינו, לא לעיתון)
    המכונית כ"עולם משחרר" היא כלי בלתי נתפס
    ביסוד חירות האדם וכבודו.

    כשאחי הבכור היה בשלהי מחלת הסרטן הנהיגה הייתה לו למזור, ולו חלקי.
    פעם אחת בנהיגה על כביש ירושלים תל אביב –
    הוא אמר לאשתו אני רואה כתם לבן אחד גדול רק כתם אחד לבן.
    היא נבהלה ואמרה לו לעצור ואיכשהוא הכווינו אותו לעצור על השול.
    הבת הקטנה שהייתה שם נטלה את מושכות ההגה והמשיכה את הנסיעה עד שהגיעו לבית.

    אחי כבר לא היה מסוגל לנהוג עוד לפני כן אבל בנסיעות קצרות בתוך העיר הוא עוד איכשהוא צלח את המשימה.
    אחרי האירוע הזה – אשתו לקחה את הרישיון והחזירה למשרד הרישוי.

    מה אומר לך אדוארד?

    מאותו יום, הבריאות שלו צנחה במהירות עד לריסוק.
    לא התדרדרות מדורגת כמו שהיה – אלא צניחה והתרסקות.
    הוא לא רצה כדורים ולא רצה לצאת יותר מהמיטה.
    חודש לאחר מכן החזיר את נשמתו לבורא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: