דילוג לתוכן

מה עוד לא כתבתי

אוגוסט 30, 2017

"נהיגה, הפעילות הכי מעניינת והכי מסוכנת, מושפעת ממה שלמדנו, ומתבצעת על הכביש בהתאם לניסיון. אלא שאין לשכוח את השפעתם של כוחות הסוס הפסיכולוגיים, שכן אופן הנהיגה נקבע בעיקר מכל מה שעברנו בחיים" (נהג המרוצים בן קולינס, המוכר כ"סטיג") 

חוץ ממנועים, תיבות הילוכים, שלדות, מערכות היגוי ונפשות של מכשירי תנועה אשר פעם ועד עתה הסכימו לחיות עם המורשה, לטוב ולרע – נשארו בזיכרונו של הזקן גם קטעים בעלי ערך רגשי המורכבים מתמונות, צלילים, מילים בשפות זרות, חרוזים וּפָנִים, וכל ההמולה הזו בונה על התערבותה של המקלדת.

כי ללא עזרת MacBook, הפעם חולה ופעם מתאושש, כלומר משרת ומורד לסירוגין ולציעורין, כל הבלגן הזה, בלגן ציורי, ספרותי וקולנוע הנושם עדיין במלאי, ילך בשקט לאיבוד. עם הזקן או לפניו.

לשרוד את האפור

שנות ה-50 המוקדמות. קומוניזם עמוק בלודז', עיר הפועלים הענקית, עיר אפורה כולה. אפורים הבתים, אפורים הם פני התושבים, ואפורים העלים בפארק היחידי.

זכיתי להתקבל לשנה ראשונה באקדמיה לקולנוע. סטודנט שחרחר וגבוה מתקרב במסדרון לקשיש המורשה העתידי, ולוחש לאוזנו, "עָמְכוּ?". ביידיש תקנית, "עמכו" היא שאלה אם אתה יהודי.

"יוֹ!" (כן), ענה המורשה, והשחרחר, שמציג עצמו כרומן היינברג, סטודנט שנה שנייה (וכעבור שנים, סגן הרקטור במחלקה לקולנוע של אוניברסיטת לוס-אנג'לס, שנקרא שם רומן הארט), מזהיר את המורשה לבל ילך חלילה בצעיף צהוב.

"למה לי ללכת בצעיף צהוב?", שאלתי את היינברג, ולמדתי ממנו שסטודנטים באקדמיה לקולנוע הולכים בצעיפים כאלה כשהם מבקרים בעיר, ועוד חובשים בארט שחור, הסביר הקולגה החדש.

"אז למה לי אסור?", התעניינתי, "משום שרק התחלתי ללמוד?"

היינברג הניד בראשו לשלילה, והאיר לי שחוליגנים מקומיים מחפשים ברחובות העיר וברכבת הקלה את הסטודנטים של האקדמיה לקולנוע, מזהים אותם לפי הצעיפים הצהובים, ונהנים להחטיף להם מכות.

akademia kolnoa 1954

האקדמיה לקולנוע בלודז', 1954. מנותקת מהעוני ומהדיכוי הקומוניסטי

פרחים, חוצפה וסוס

– "איך התקבלת לאקדמיה?", חקר אותי היינברג, "הרי השנה היו מעל 600 קופצים, מפולין ומחו"ל, על 12 מקומות. הבאת תצלומים?"

– "לא", עניתי, "אין לי מצלמה, ואני לא יודע לצלם".

– "אז מה הבאת לוועדת הקבלה?", התעניין היינברג.

עניתי שלשלב הסינון האחרון, הקובע, הבאתי תמונות שציירתי באקדמיה לציור בקרקוב, "ואולי עזר לי שעניתי בחוצפה לשאלות הפרופסורים היושבים בוועדת הקבלה", הוספתי. אך לא הפללתי את עצמי בפני היינברג בעובדה שבנוסף לציוריי שלי, הבאתי לוועדה גם שתיים-שלוש עבודות של אחותי הציירת, המתמחה בציורי פרחים, ותמונה אחת של חברי לאקדמיה לאמנות בקרקוב, סוס גזעי בקפיצה.

זו הייתה טעות, כי במשך כמה השנים הבאות נהג פרופסור מְייזֶ'ייבְסְקי, שלימד סטודנטים לקולנוע לצייר, לשאול אותי מדוע הפסקתי לצייר סוסים. "זה דווקא הלך לך טוב, אדוארד", חייך באופן מסתורי, כאילו רמז שגילה את התרגיל שלי.

או ש – הלוואי – הוא סתם לא שכח את הסוס שהבאתי אל אורוות הקולנוע. לא שאלתי אותו על כך גם בחלוף עשרות שנים, כשהפכנו חברים.

אנרכיסט חוצפן

גם לא סיפרתי להיינברג שוועדת הקבלה לאקדמיה לקולנוע בלודז' הגישה לי דף נייר, בבקשה שבתוך חמש דקות אכתוב קטע המתאים לסגנון סרטיו של היצ'קוק. ואני כתבתי את "חלום אימה":

חלום אימה

בליל עיוור

מסמר בלי ראש

על רקע אפל.

על רקע אפל

בלי ראש המסמר

ורק הלחש:

תישאר.

הטקסט שמסרתי עבר מיד ליד, והפרופסורים שאלו אם יש לי מה להוסיף. מלמלתי משהו בכיוון ש"אנו, קורבנות החלימה, התרגלנו לפחד מסיפורי אימה מדומים, שהם חזקים יותר מכל מה שמתרחש במציאות, ומנסים לא לסבול בגללם מהתקף לב או מאיזו טראומה פרפסיכולוגית ממושכת. וכאשר חלומותינו הבלתי רצויים הללו באים אל סיומם, אנו מנסים באופן אינסטינקטיבי לשכוח אותם, למחוק מהר ככל האפשר את הרפתקאות אלימות אלה מהזיכרון, בניסיון להגן על נפשנו. וחבל, כי כך עבודתו המזהירה של התסריטאי המסתורי סתם הולכת פייפן".

"אתה חושב שאלפרד היצ'קוק מנצל את חלומותיו?", שאלה הגברת היחידה בחבר השופטים.

"אין לי ספק בכך", עניתי.

הפתק שלי עבר שוב מיד ליד. "אתה היחיד שהתבטא בשיר", ספק הופתעו השופטים ספק האשימו.

"לא התכוונתי", עניתי להגנתי, והוספתי שהחברה שלי משוררת. "אולי נדבקתי ממנה", חייכתי במבוכה, ובמבוכה עמוקה עוד יותר התנצלתי שהטקסט שלי, שנכתב אד-הוק, אינו מייצג את הריאליזם הסוציאליסטי שמומלץ על ידי האידיאולוג הרוסי אנדרי ז'דאנוב, אשר הכתיב את הקריטריונים המפלגתיים ביחס לאמנות.

זכיתי במטח מבטים קרים, המאותתים על עוינותה של הפרופסוּרה הבכירה כלפי המועמד הציניקן, אותו אנרכיסט חובב מבולבל, והיה לי ברור שבאותו רגע הפסדתי את המשימה להצטרף לאקדמיה לקולנוע, להיות במאי או צלם, או לפחות תסריטאי.

לא נשארתי כדי להידכדך מול רשימת אלה שכן הצליחו להתקבל, ונסעתי לדודה שלי בגדנסק. כעבור ימים ספורים קיבלתי מברק ממזכירות האקדמיה. "חסרים לנו תעודת הבגרות וגיליון הציונים שלך מהאקדמיה לציור בקרקוב", ביקשו ממני בטלגרמה. הבנתי שקרה פלא בלתי מציאותי. שאני בפנים.

ארמון בתוך הדיכוי

הלימודים נפתחו, 8 שעות בכיתות שסודרו בתוך ארמון הממוקם במרכז לודז' ובנוי בסגנון המאה ה-19. המבנה היה שייך בעבר לשושלת אצילים בלודז' בשם פוזננסקי, אולי יהודים אולי לא, והולאם על ידי השלטון הקומוניסטי לטובת אקדמיה לקולנוע.

המוסד הגבוה שהוקם היה מנותק מהסביבה, מהדיכוי ומהעוני. באולם ההקרנות של האקדמיה רצו סרטים נון-סטופ, אשר אנו, יותר דיירי המקום מאשר סטודנטים רגילים, ראינו די פעמים כדי לדעת את הדיאלוגים שלהם על-פה, ולשיר את שיריהם עד שהפכו להיות הלייטמוטיב של הלימודים.

היינו מתיישבים הכי קרוב למסך כדי להיות, פיזית ונפשית, בתוך הסרטים – סרטים רוסיים ישנים כמו "צ'אפייב", אך גם סרטים מערביים שלא הוקרנו בבתי הקולנוע הרגילים.

איך חזרתי ליהדות

בחצר הארמון נבנה צריף שתפקד כמעון קטן לסטודנטים. נשלחתי לחדר ובו מיטת קומתיים, שהקומה העליונה בה הייתה שלי והקומה התחתונה של סטודנט שנה שלישית.

החלפנו "שלום שלום", עליתי למיטתי ונרדמתי. קמתי בלילה לשירותים, ירדתי, ולאור הירח המציץ דרך החלון ראיתי את שותפי ישן על גבו בעיניים פתוחות לרווחה.

הלכתי, חזרתי, והוא עדיין ישן בעיניים פקוחות. עליתי על מיטתי, אך נחרד מהמראה, לא הצלחתי להירדם. בבוקר ביקשתי להעביר אותי לחדר אחר. ואכן, קיבלתי שותף חדש, אף הוא סטודנט שנה שנייה או שלישית, קצת צולע, אינטליגנטי, מבריק.

התעוררתי בבוקר, וראיתי שלצד מיטתו עומדת הרגל שלו, המנותקת מהגוף, מולבשת במכנסיים שהידלדלו עליה ונעולה נעל מצוחצחת. הפעם כבר לא הלכתי למזכירה לחפש שותף שלישי, אלא פניתי ל"עמכו" היינברג. "מה עם הבורסה של הסטודנטים היהודים שאתה גר בה?", שאלתי, "יהיה שם מקום גם בשבילי?"

"אז למה אמרת תחילה שאתה לא מעוניין לגור במעונות האלה?", הזכיר לי האיש, "הרי אמרתי לך ששקט שם ושדואגים לנו. בבוקר יש ארוחה חינם, מחלקים לנו בגדים של הג'וינט, ומדי יומיים מקבלים קופסת סרדינים. גן עדן, אידיליה", צחק היינברג. "נו, אתה קונה את זה?"

הסברתי להגנתי שניסיתי לחיות בין גויים תקניים כשווה מול שווים, כי לא התאים לי להיסגר בגטו, שהגויים נהנים לראות אותנו בו גם אם גטו זה אינו מוביל לתחנה טרבלינקה. אך מה לעשות, נכשלתי.

הלכתי עם היינברג לרחוב פרנצ'סקאנסקה 15, אל חדר בקומה 5 ללא מעלית, וכך חזרתי לחיבוק היהדות, שממנה התנתקתי עם עזיבת בית היתומים היהודים בקרקוב.

היטמעות מהירה

כיהודי פיקח, למדתי עד מהרה להחליף במכולת הסמוכה את קופסאות הסרדינים של הג'וינט בבירה צ'כית, המספקת שלווה.

טיפ טיפה: רומן נכזב בחמישה כוכבים

*

בשנת 1985 מישהו מהנהלת חיפה כימיקלים קרא בירחון "טורבו" ש-א"א, כותב המדור "בלי מעצורים" ובעל ניסיון בראלי בארץ מולדתו, קנה אלפא 33 תלתן ירוק חדשה, בניילונים, ומתכוון להשתתף בה בתחרויות ראליקרוס באשקלון.

**

החיפנים פנו אל א"א, נפגשו איתו, ושאלו בנימוס אם המורשה הטרום-נוכחי מוכן לקבל את חיפה כימיקלים כספונסרית, ובתמורה להשקעתם בהכנתה של אלפא – א"א ייסע בראלי עם המדבקה "מתנול, דלק המחר".

המורשה הסכים, וסיכם עם החיפנים שהם רק יעזרו לו בפירוק האלפא מכל דבר שאינו חיובי במרוצים, כמו מושבים כבדים, פלסטיקים דקורטיביים בדלתות ובלוח השעונים, שטיחונים וציפוי גג.

הוסכם בין הצדדים שמדבקת המתנול תמצא את מקומה על הכנפיים הקדמיים משני צדי הרכב, ובתמורה, המכונאים של חיפה כימיקלים לא רק יסייעו בפירוק האביזרים הנ"ל, אלא גם ישמרו במחסניהם בחיפה את כל מה שפורק, כך שבתום עונת מרוצים אחת או שתיים המורשה יוכל להרכיב חזרה באלפא כל פרט שפורק ואוחסן בחיפה כימיקלים, כדי להחזיר את מכוניתו לכביש האזרחי.

***

הפירוק הלך חלק. אלפא איבדה קילוגרמים רבים, והמורשה הכניס באופן אישי כל בורג וכל פלסטיק מפורקים לשקיות שקופות, שעליהן הוא כתב מהי תכולתן ומהיכן נלקח כל חלק. ציפוי הדלתות, המנועים שמרימים ומורידים שמשות, כל סוויץ' וכל בורג – כל אלה נסגרו במחסן כשהם נושאים תוויות מדוקדקות, ועל כל חבילה וחבילה התנוסס המשפט: "בעל הנכס הוא א"א, אלפא 33 מרוצים. נא לשמור על המדפים, לא לפנות".

המורשה אף וידא בעצמו שהמדפים התמלאו בחפציו, וכעת היה יכול להתרכז במרוצים בראש שקט. "אל תדאג", אמרו לו הכימיקלים, "אנחנו יקים אחראיים", והמורשה האידיוט האמין להם.

****

סדרת המרוצים סיפקה ב-50 אחוזים את האמביציה של המורשה, כי אלפא תמיד לקחה חלק בגמר, אף שהיא הייתה היחידה בקבוצת 1.6 שאינה מצוידת בדיפרנציאל ננעל, החיובי בסיבובים חוליים. חרף כך הייתה אלפא, שנעמדה בפניות הללו על שני גלגלים, מפסידה רק לשלוש הגולפים המשופרות בצ'מפיון, ופעם אפילו נכנסה ביניהן בטירוף, והגיעה שלישית.

המנוע המשופר בידי מוסך אלכס אשדוד עבד על 9,000 סל"ד, והגיר הקצר של אנג'ליני, שהגיע מרומא, היה שווה כל דולר שהושקע בו. חבל שהתקציב לא אפשר להביא גם דיפרנציאל ננעל, אבל זה לא גרם עוגמת נפש כפי שגרמה הבגידה של חיפה כימיקלים.

*****

מרוצי הראליקרוס נגמרו, והמורשה נסע לחיפה כדי להרכיב חזרה כל חלק שפורק, אך לא מצא שום-כלום במחסני כימיקלים! לא רק שאף חלק לא נשאר על המדפים, אלא אנשי כימיקלים התחייכו וגיחכו בפינות המוסך, והמליצו למורשה לחפש ב"פחי הזבל של אשתקד".

המורשה לא מצא שום דבר שלו, בשום מקום, וגם הנהלת הפירמה ניסתה להתנער ממנו בזלזול, לא ענתה לפקסים והתחמקה מלדבר בטלפון.

בעבודה סיזיפית ותמורת כסף רב, בארץ ובחו"ל, המורשה שִחְזֵר בכל זאת את אלפא. הוא השיב לה כל פרט וכל בורג, כולל מושבים מקוריים ומערכת חגורות בטיחות (שבמקומן אלפא השתמשה בחגורת מרוצים של Salbet), ועוד כ-100 פיצ'פקעס אחרים שנעלמו, החל בשטיחונים האדומים, הסוויץ' על מוט ההגה, מקלט הרדיו והרמקולים ועד המאפרות. הכול נקנה והורכב באלפא מחדש, ורק על המיזוג ויתרתי.

והיום, כאשר הקשיש המורשה קורא על הצרות של חיפה כימיקלים, הזקן, בנדיבותו, אינו מסנן "יש שופטים שם למעלה", ואינו שמח לאידם של גנבי החלקים של אלפא 33 תלתן ירוק, אנשים דוחים שנזרקים בימים אלה מעבודתם בחברה, הדוחה כמוהם.

******

20170811_18585220170811_18354820170811_17193520170811_170609

קפסולות זמן. י"א מצלם ומדווח: בנצר-סירני התקיים לאחרונה מפגש קלאסיות חגיגי לרגל סיום שחזורה של ווקסהול קרסטה PA מודל 1962 בבעלות חבר מועדון החמש גיל מירן. סלון 4 דלתות זו אינה מהווה משאת נפש טבעית בעבור אספנים, בשל האתגר הרב באיתור חלפים בשבילה. גם חותם היסטורי יוצא דופן לא הותירה בריטית ותיקה זו, למעט העובדה ששימשה את אליזבת השנייה (בחירה לא לגמרי טבעית גם בעבור בית המלוכה, שהרי קרסטה אינה שיא הפאר ועוד יוצרה באופן המוני).

מפגש עם מכוניות קלאסיות מתקופות שונות, ובהן יגוארים וצמד רולס רויסים, עשוי ללמד רבות על החברה האנושית: על השפעת אירועים היסטוריים ומשברים כלכליים על תעשיית הרכב, על התפתחות הטכנולוגיה, על האופנה ועל הבדלים בין מדינות. כך קורה למשל עם אופלGT , שמדגימה פרשנות אירופית שונת-טעם לעומת אחותה, קורבט C3 האמריקנית, תחת המעטפת המשותפת של ג'נרל מוטורס. אבולוציית השנים יכולה ללמד גם על יחסי הגומלין שבין ההנדסה והעיצוב, כפי שממחישה פיז'ו D4A משנת 1956, שנראית כאילו המעצב שכח את הרדיאטור והוסיפו כלאחר יד בפרונט לאחר השלמת התכנון ההנדסי (או שמא להפך…).

בתום האירוע הזדמן לי לנסוע בעקבות כוכבת ההשקה, קרסטה. 95 כ"ס מנפח 2,655 סמ"ק מהווים בהחלט מפרט פוטנציאלי להשתלבות בתנועה המודרנית, אולםPA  שייטה לה בקצב נינוח. כנראה, לאחר האירוע המרגש היא לא מיהרה לסגור את היום, מה גם שכל כך הרבה מבטים מלווים את נסיעתה.

שואלים את אדוארד

תמר הירדני, בתגובה ל"סטיפה": תנחומיי על מות חברך המוכשר יאנוש גלובצקי. בגיליון האחרון כתבת בין התגובות: "צריכת דלק גבוהה היא בדרך כלל תוצאה של סגנון נהיגה בזבזני". אשמח לדעת מהו סגנון נהיגה בזבזני.

תשובה: סגנון נהיגה בזבזני הוא נקיטת סיבובי מנוע גבוהים ללא צורך, כמו גם שימוש מוגזם במעצורים במקום להוריד רגל מדוושת הגז ולבלום בעזרת המנוע. בזבזנות דלק נוספת היא נסיעה לטווחים קצרים, כאשר שמן המנוע עוד לא מגיע לטמפרטורת עבודה מיטבית. יש עוד דרכים לבזבז דלק, נכתוב עליהן בקרוב.

שמוליק: בשל המלצותיך המרובות במדורך רכשתי לפני כשנה הונדה FRV שנת 2008. הרכב, מיד ראשונה, גמע אמנם 250 אלף קילומטרים, אך הוא במצב תקין ב"ה ואני מודה לך על המלצתך. הרכב מרווח ונוח, מקום גדול למטען, וכמובן סוחב יפה בעליות. תודה.

לצערי, כפתור העלאת/הורדת חלון הנהג נשבר, והחלפתו במוסך הונדה יקרה מאוד (מעל אלף שקלים, ויש צורך להמתין לייבוא הרכיב). האם אפשר להסתייע בך למצוא חלף כזה בחו"ל הניתן להזמנה ברשת?

תשובה: אלף שקלים ומעלה תמורת שטות כזו שנשברה בהונדה שלך הם כבר לא ריצת בצע של המוסך, אלא שוד לאור יום. לא ייאמן לאן הגענו.

מדובר במתג דו-כיווני פשוט, אשר דומה (ואולי אף זהה) למתגים מסוגו במכוניות אחרות. אני למשל קניתי לאלפא 33 שלי מתג רזרבי שיש בו תאורה פנימית, ותמורתו שילמתי ללועזיטים 4 זלוטי, כלומר 4 שקלים בלבד.

תוכל לנסות להזמין את הרכיב ב-eBay, ואם לא תצליח, אז בינתיים כל חשמלאי בעל ידי זהב יוכל להרכיב לך מתג דו-כיווני, או אפילו שני מתגים בודדים – אחד להעלאת השמשה והשני להורדתה.

דוד: הייתה ברשותנו דייהטסו טריוס 2008, ורצינו רכב דומה, אך כבר לא מייצרים אותו.

אנחנו צריכים רכב בעבור 4-5 נוסעים (חמש דלתות, לא 4X4) הדומה לטריוס, שיהיה גבוה דיו לנסיעות בדרכי עפר. מה תוכל להמליץ?

תשובה: המחליפה הראויה לטריוס היא דאצ'יה דוסטר, בחירה מוצלחת לא רק בשל מחירה העממי עדיין.

דורון לוי, מושב כנף: נפלה בחלקי הזדמנות לקנות ביואיק לה סייבר 2005 מיד ראשונה, שמורה בקפדנות ובעלת קילומטראז' של 45 אלף. חשבתי להתקין מערכת גז כדי לחסוך בהוצאות הדלק. השאלות:

האם זה כדאי? אם כן, אז האם יש דגשים מיוחדים? האם אתה מכיר מתקין מועדף? אני גר ברמת הגולן.

האם יש לך הערות/הארות לגבי התייחסות לרכב שנסע מעט קילומטרים בחודשים הראשונים, "עד שייכנס לתלם…"?

תשובה: מכיוון שהסבה לגז היא עניין רציני, וחשוב לשמור על אמינות המנוע, אני מציע לך לפנות למוסך "גז חיש". אמנם הוא נמצא בפתח-תקווה ולא בצפון, אך זהו מקום מקצועי ואחראי. שלומי, מומחה המדור לענייני גז, יענה לכל שאלותיך בטלפון 050-9977797.

One Comment
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    תודה רבה אדוארד. המסחרית של פיז'ו דרך אגב מככבת בסרט "הנשיקה האחרונה של הקיסר " שבדיוק הוקרן במסגרת הקרנות טרום בכורה בסינמטקים. אולם המסחרית בעלת החרטום המודבק מיוצרת החל מ-1947 קצת אחרי כרונולוגית האירועים מהסרט המתארים התרחשויות מ- 1940. העניין קצת פוגם באותנטיות ובהשקעה העצומה בתפאורה והתלבושות , אבל מי כבר שם לב ? …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: