Skip to content

אלו רק רסיסים, חביבי

אוקטובר 3, 2017

שלושה שבועות לפני יום הכיפורים 73' עלו על שרטון והתרסקו יחסיי התקינים עם הקצין ס' מאיר, האחראי על החיילים שהתגייסו ליחידה הירושלמית

44 שנים ועוד קצת חלפו מאז פגשתי לראשונה את האיש בלשכת הגיוס, ואחר כך במחנה שנלר, שם היה ס' מאיר מסתובב בנעלי צנחנים אדומות ובברט אדום על ראשו.

ס"מ זה שירת גם כמדריך בקורס בצריפין, שבו הסביר לנו על יתרונותיו של תת-המקלע עוזי "לפי תורת הצנחנים", היה מזכיר בכל הזדמנות.

ודאי שלא אשכח לעולם את השיטה שס"מ היה פותח בה את שיעוריו. אוחז בתת-המקלע, הוא היה מדגיש שלפני כל טיפול בכלי יש להוציא ממנו את המחסנית, גם אם היא ריקה מכדורים, להסיט את הבריח אחורה ולבדוק באצבע שמא איזה כדור יתום נשאר חלילה בקנה, לסגור חזרה את הבריח, ורק אחרי כן לכוון את הקנה אל התקרה, וללחוץ על ההדק כדי לוודא סופית שהעוזי לא יפלוט כדור בהחלטה עצמית.

קופץ מגדרו

לטרום-קשיש הציניקן היה קשה לגרש מראשו את הרושם שטקס זה הנערך על ידי ס"מ שייך למחזות האבסורד הלועזיטיים. כי ס"מ, קצין נמוך קומה ובעל משקל זבוב, לא הסתפק בהסבר טכני אלא היה תופס פתאום, באמצע השיעור, את תת-המקלע עוזי בין ברכיו, מכוון את הקנה לאיזו מטרה מדומה לפניו, וקופץ חצי מטר קדימה, ועוד חצי מטר, עד לקיר הצריף.

עקבנו אחר הקפיצות הנחושות של ס"מ, שהוא ליווה בצליל "טרר טרר" כדי להמחיש איך יורים בעוזי צרור אחר צרור כדי לחסל אויבים היפותטיים. "ככה אנו, הצנחנים, עושים את העבודה הזו", התגאה הקצין כדי להרשים את תלמידיו.

ואחר כך קרה שבזמן שטיפלנו בעוזי לפי הסבריו של ס"מ, התבלבל פתאום חברנו איציק, עולה חדש מברית המועצות. אמנם גם הוא בדק תחילה באצבעו אם בתת-המקלע שלו נשאר כדור בלתי רצוי, אלא שמיד תחב לעוזי מחסנית, ופשוט לחץ על ההדק!

סיפור אמוק

סיפרתי את זה אחר כך בקפה טעמון, שם חבורת הפציפיסטים, הפנתרים השחורים בעיקר, עקבה בהתעניינות אחר הקריירה הצבאית שלי.

הם שמעו ממני שבזכות הזריזות שרכשתי במרוצים הייתי הראשון שהטיל את עצמו לרצפה, עוד לפני הירייה הראשונה, כי הבחנתי בכוונתו של איציק ונשכבתי על גבי כמו ג'וק בתוך הבלגן שהתרחש, וכך זכיתי להיות בין היחידים שלא נפגעו כאשר חברנו הטוראי איציק, שעבר קורות עלומות בברית המועצות באיזה גולאג או שניים, חטף פתאום אמוק קרבי והמשיך בירי עד הכדור האחרון במחסנית.

למזלנו, הפציעות בתאונה זו היו קלות, רובן מריקושטים או חלקי זכוכית, כי רוב הכדורים פגעו בקירות או יצאו אל הטבע דרך החלון. ואז, בעודנו המומים מהמטח, הפתיע אותנו ס"מ הצנחן בהפגינו שביעות רצון לגבי המקרה המזעזע. "לשמחתי, קיבלתם שיעור באש חיה, עם הזיעה, עם הדמעות ומעט דם! ממש כמו במלחמה אמיתית", צהל בשמחת מחנכים.

יתרון החובבן

סיפרתי בפינת טעמון למכר חדש, המשורר יהודה עמיחי, שאפילו המאסטרו אז'ן יונסקו, הגאון הרומני ממוצא יהודי, לא היה מדמיין סצנה כמו זו שביים לנו הקצין ס"מ לפי תסריט המציאות.

גברים במחסום

זמן מה לאחר מכן קיבלתי צו מילואים, ונשלחתי לשמור על הכניסה לירושלים יחד עם בן זוג, אותו חייל איציק שפתח באש בצריפין ותפקד עדיין על תקן עולה חדש, אחד כזה שמבין בעברית את מה שמתאים לו להבין.

סוסיתא צבאית לקחה אותנו לסיבוב מוצא, ושם, מטרים ספורים לפני עיקול האספלט המפחיד את הירושלמים החוזרים הביתה ואת התל-אביבים העולים לבירה, סידר הקצין ס"מ מחסום פתע תקני המורכב משרשרת ברזל מצוידת בדוקרנים, והסביר לנו את פרטי טקס הבדיקה.

"אתם נותנים לנהג המתקרב פקודה לעצור. הוא ממילא לא יכול להמשיך לנסוע בלי לפוצץ צמיגים. ואז", המשיך ס"מ, "אתם מתקרבים לאוטו, כל אחד מכם מצד אחר, כדי לבדוק מי נמצא בפנים. אם קיים חשש שמדובר חלילה בערבים, תדרשו מהנהג לצאת מהאוטו, תערכו עליו חיפוש, ותבדקו מה יש לו בתא המטען. במקרה שהנהג מסרב לצאת מהמכונית לבדיקה ומתגלה שהוא חמוש – אתם, כמו סיירת מטכ"ל, יורים במנוול ומחסלים גם את הנוסעים שלו. הכול ברור?"

"כן המפקד", הסכמנו, אני במבטא פולני וחברי איציק במבטא רוסי, וס"מ המשיך לבחון אם אנו אכן מוכנים לשמור היטב על שלום העיר ותושביה מפני זממם של טרוריסטים בכוח. הוא התרחק מאיתנו כמה-עשרה מטרים לכיוון תל-אביב, ורץ חזרה אלינו בנעליו האדומות. "נסו לדמיין", ביקש, "שאני נוהג במכונית חשודה, ואני (הצביע על עצמו) מחבל שבמקום לצאת מהאוטו, כפי שדרשתם ממנו, מתחיל לשלוף את הנשק".

– "נו, תגיד בבקשה מה תעשה", תבע ס"מ בהצביעו עליי, "מה תעשה? הרי יש לך תת-מקלע, וכבר דרכת אותו כשהרגשת בסכנה. מה תעשה עקב המצב? לפניך מכונית מחבלים! נו, מה תעשה?"

– "אני יורה באיציק", עניתי.

טוראי מטורלל

– "מה יש לך, השתגעת?", התעצבן הקצין, שעד עתה היו לי איתו יחסים קורקטיים. "למה לעזאזל אתה מתכנן לירות באיציק?", הוא צעק בטירוף על טוראי א"א, "למה?!?", וגם איציק נראה מופתע ולא מאושר. "אתה עומד לירות בי, מטורף כמוך? אתה טומטמת כולך או מה?", ירה עליי, הפעם את עלבונו.

בינתיים עצרו לידנו כמה מכוניות, ונהגיהן רצו לשמוע על מה אנחנו מתווכחים. הם הריחו דרמה והיו מעוניינים לקחת בה עמדה, כך שבמקום להסביר את כוונתי, כלומר למה אני מוכרח לחסל את איציק, נשלחתי על ידי ס"מ להזיז הצדה את הברזל המדוקרן כדי שהסקרנים יעברו. ללא בדיקה בוודאי, כי הקצין ואיציק היו עסוקים בוויכוח לגבי מצב בריאות הנפש שלי, וחשיבות המחסום חדלה לעניין אותם.

חזרתי אליהם והסברתי שבתרחיש שתיאר לנו ס"מ, אין כל ברירה אלא להוריד את איציק מהשטח, "כי אם אני לא יורה באיציק – אז איציק יחסל אותי. כי אתה, המפקד, בחרת לנו עמדות ירי משני צדי הרכב של המחבלים, זה מול זה, כך שיש סיכוי טוב שהכדורים שאני יורה בערבים לא יפספסו את שותפי איציק, שבמקביל לירי שלי יפגע בראשי כמו מטרה במטווח במחנה שנלר. בינתיים, האויבים ההיפותטיים שבתוך הרכב, הנמצאים ביני ובין איציק, יספיקו, עם קצת מזל, להתכופף, וימשיכו בנסיעתם לבירה כדי לבצע את זממם כשהם חולפים על פני גופותינו", טענתי.

"מאיפה באת כדי לבקר את עקרונות צה"ל?", צחק ס"מ, "הרי אנחנו, בלי עזרתך ברוך השם, ניצחנו את כל אויבינו בשנת 48', ב-56' ובששת הימים של 67'! תלמד היסטוריה במקום להתחצפן. במקומך", המליץ בנדיבות הקצין הצנחן, "הייתי מתנצל ומבקש ממני ומקצין העיר שלא נעניש אותך בימי מחבוש בגלל האיום שלך על חיי החייל, בגלל הביקורת שלך על פקודות מבצעיות, ובגלל הטענה שהעוזי שווה כקליפת השום".

הערוץ יעבור לדום!

הקצין ס"מ גם ידע היטב היכן אני עובד, וטען שאנו, "הפרזיטים שעובדים בטלוויזיה הממלכתית הארורה", משוכנעים שכל החוכמה נמצאת בבניין התחנה, הממוקם מרחק יריקה ממחנה שנלר. עם חלק מהביקורת שלו על הרוממאים הזדהיתי דווקא, אך לא עם ההמשך, כאשר ס"מ הצנחן סינן "חכו חכו עד שצה"ל יעשה איתכם סדר".

חזון זה הרגיע במקצת את הקצין, שנכנס לסוסיתא הצבאית הלבנה ונסע ירושלימה, ואנו, איציק ואני, התחלנו לחשוב איך לשפר את המחסום בחוכמה, כך שטקס הבדיקה לא יסכן את צווארינו.

"אני אעמוד קצת קדימה", הציע איציק בתושייה.

"כל הכבוד", הסכמתי, והוא התקרב אליי ושאל אותי ברוסית, בשקט מתוח, אם באמת חששתי שהוא יהיה מוכן לירות בי. "Nie znaju" (אינני יודע), עניתי, "אלא שנדמה לי שאני דווקא הייתי יורה בך ללא היסוס, כי חיי חשובים לי כפליים כשאני במדים והמדינה סומכת עליי".

מלחמת גולדה ושות'

זמן מה אחר כך פרצה המלחמה, ואני החלטתי להיות נהג צבאי. רצתי לקצין העיר כדי להתנדב, ואכן קיבלתי ג'וב של נהג. נשלחתי לצפון, לא מעט בעזרת המזכירה של מנהל הטלוויזיה, שעשתה מילואים אצל קצין העיר, ונהגתי בג'יפ סיור יומיים או שלושה, עד שצה"ל ויתר עליי בגלל טענות של חיילים שנפלו מהג'יפ בסיבובים "עקב נהיגה רשלנית של המטורף הזה", התלוננו עליי.

האמת היא שהם לא קשרו את הבזוקה לפי התקן, והיא, לפי כוח הקינטיקה והגרביטציה, אשר זרקה אותם מסיפון הג'יפ. לא אני.

שוב איתם

בכל אופן, קיבלתי פקודה להגיע לקיבוץ איילת-השחר ולשמש נהג של צוותי הטלוויזיה שהתמקמו שם. כך מצאתי את עצמי נהג-חייל המשרת קולגות מרוממה – את הבמאים, הצלמים והמקליטים, אשר עבדו תחת המטרייה של דובר צה"ל.

במשך שעות ארוכות וקשות מאחורי ההגה, בשטחים ובכביש, הייתי נוסע מרמת הגולן עם סרטי צילום במכוניות שגויסו מעמך, פורד קורטינות ואופל רקורדים בעיקר, וכך למדתי בלית ברירה על המצב הטכני האנוש שמאפיין את מכשירי התנועה של האזרחים – מעצורים שאינם עוצרים בקו ישר, ומנועים הפולטים עשן חונק.

יום אחר יום הייתי מסיע את חבריי בשטחי רמת הגולן, במרחק בטיחות מקו האש בוודאי, כי הקולגות מרוממה היו די זהירים. הייתי היחיד שבחזרתו לקיבוץ לא סעד עם הכתבים בחדר האוכל, אלא מיהר לירושלים עם חומר מצולם ועם הקלטות כדי שהעורכים ברוממה יספיקו להכין סרטונים למהדורת מבט.

באחת הנסיעות הבאתי אף לצפון את אופל ג'י-טי שלי כדי להפוך את נסיעותיי אלה לכיף, אלא שדווקא אז, לקראת סוף המלחמה, סידר דובר צה"ל לצוותי הטלוויזיה מטוס קל שהעביר את החומר ירושלימה, מה שסיפק לי זמן להבין איפה אני נמצא ומה אני עושה.

האקדוחנים העבריים

על החברים לא הסתכלתי. הרי די והותר ראיתי אותם ושמעתי את חוכמותיהם ברוממה, ובימי המלחמה בצפון עוד גיליתי את מעלליהם, שהשתיקה יפה להם, כך שדווקא הקיבוץ המארח החל לעניין אותי.

שאלתי למשל קיבוצניקית צעירה שהכרתי מדוע באיילת-השחר שלה לא רואים כלבים. היא ענתה לי שחברי הקיבוץ החליטו לחסל אותם, ארגנו ציד, ירו בהם וזהו זה. "הילדים קצת נבהלו", אמרה, "אבל הסבירו להם שכלבים רק אוכלים ואין בהם תועלת, והם התרגלו להיעלמותם".

עמדנו בפרוזדור, קרוב לדלת שמאחוריה נשמעו קולות מוזרים. "מה יש שם?", תהיתי, והקיבוצניקית הציעה שנבדוק. פתחנו את הדלת ונכנסנו.

היה זה חדר אפלולי למדי, זולת נורה חשופה שתלתה נמוך מעל השולחן, אשר סביבו עמדו גברים שהקשיבו בעניין לאחד מהם. הלה הניף את אקדחו אל גובה הנורה, וסיפר שאקדח זה היה אמור להרוג אותו, אלא שלמזלו הקצין המצרי התבלבל או שהיה לו מעצור בנשק. "יריתי בו ראשון, והנה הכלי", אמר האיש בפאתוס, ודפק את אקדחו בשולחן.

השתרר רגע של שקט, עד שבחור אחר הניף את אקדחו, וסיפר על איזה מרדף באזור תעלת סואץ. "גבורה", אמר, "פשוט גבורה, מה יש לספר. הנה האקדח שמצאתי על שבוי. דרכתי ויריתי בו. הוא לא ציפה שימות מהאקדח שלו, שהוא ניסה להסתיר", סיפר האיש, ובום, דפק גם הוא את אקדחו בשולחן, ומישהו נוסף גולל את ההרואיקה שלו.

"זה אקדח של שריונר סורי", גילה, "אל תבקשו ממני פרטים, הם לא נעימים. למלחמה יש חוקים משלה", חשק שפתיים, וכמו קודמיו זרק את אקדחו לשולחן, הרים אותו, נישק והחזיר לנרתיק.

מבלי לחשוב התקרבתי גם אני לשולחן. הוצאתי מכיסי את ה-38 ספיישל, ידיד האמת שלי, הנפתי אותו בדרמטיות, לפי הטקס, ואמרתי: "הנה סמית' אנד ווסון מחנות נשק ירושלמית ברחוב קינג ג'ורג', 400 לירות בארבעה תשלומים", הוספתי, ודפקתי עם התופי שלי על השולחן.

"בוא נברח", מלמלה לאוזני הקיבוצניקית, ודחפה אותי לדלת. "הם היו מוכנים להרוג לי אותך", אמרה לי אחר כך, כשחזרנו לביתה.

גבר לעניין

למחרת המקרה הגיע לאיילת-השחר צלם הערוץ הראשון צדוק פרינץ, בחור נחמד שלפני המלחמה אהב לצלם סרטי טבע, חיי ציפורים וכדומה. בקיבוץ איילת-השחר הוא זעם השמיימה שאין די אקשן לגביו, ושהפרזיטים מרוממה חיים בקיבוץ כמו בקייטנה, ועוד דורשים ממנו לצלם שבויים, רתח צדוק, שתיעב "עיתונאי סוכר".

הוא לקח את ילקוטו ונסע דרומה, שם עבד עם רון בן-ישי. הם הלכו עם הצנחנים ושלחו לרוממה כתבות מלחמה אמיתיות, שאינן מבוימות כמו הקטעים של הרוממאים שעבדו בצפון, בעזרתי הנדיבה או נגדה.

חבר נפש בנוסח רוממה

המלחמה נגמרה, התיידדתי עם צדוק, ושנינו קיבלנו קשה את הבשורה על נפילתו הטרגית של חברנו זאב אלטבאום, עוזר במאי. מלחמה ארורה זו קטעה את כל תקוותיו, הזכרנו, וגם סיפרנו זה לזה מה היה איתנו. צדוק סיפר על המלחמה בדרום, ואני תיארתי מה קרה איתי בצפון אחרי שהוא התאכזב ועזב.

לכן לא היה לי נעים כאשר ערב אחד, בביתי, ביקש אותי צדוק שאמכור לו את אחת האלפות שלי. "יש לך ארבע אלפות נדירות", אמר, "ולי אין אפילו אחת כזו שיכולה לשנות את חיי".

לנוכח מצוקת חברי נאלצתי להסכים למכור לו את ספיידר, שהוא בחר "כדי שחיי ישתנו ואשתי לא תעזוב אותי". החלטתי למסור לו את אלפא רומיאו ספיידר ג'ולייטה 1.6 בטמטום רוחני פוסט-לועזיטי כאשר עמדנו על המרפסת ברחוב בן-סרוק ברחביה, והשקפנו מלמעלה על שרשרת האלפות שלי החונות לצד המדרכה.

אני ואשתי בדיוק חזרנו בספיידר זו מטיול לאירופה, שם מצאנו לה, אחרי מאמצים רבים, גג קשיח של פינינפארינה. מכרתי לצדוק את ג'ולייטה בזיל-הזול, במחיר מצחיק, ועוד בצ'קים דחויים, ולהפתעתי, שעדיין לא התאוששתי ממנה, חבר הנפש שלי, אותו צדוק פרינץ, מכר כבר אחרי ימים ספורים את ספיידר זו שכה אהבתי לרוממאי אחר, הטכנאי אורי ג'אנה. מכר לו ביוקר כמובן, ובמזומן.

ישראלי תקני, בכל זאת 

 התביישתי לספר לחבריי בטעמון על ההשפלה שטעמתי, המהווה סוג של סגירת מעגל אכזרית אחרי המלחמה הזו שבה צדוק, גיבור הרפתקן אמיץ, כבש את לבי כגבר ישראלי לעניין.

פתחתי את פנקס הכתובות והטלפונים, ומחקתי ממנו את פרינץ. הראשון בשורת פרינצים שעוד יבואו.    

20170603_181002-3

20170121_150610(0) (1)

20170718_100842

20170315_125508-2-1

הפינה של י"א: נדרש יותר מקורטוב מזל כדי להנציח מפגש עם פרארי FF , ככל הנראה היחידה במדינה, שחולפת לה בדיוק כשהמצלמה בהיכון בסמוך לבית ועד הקהילה הוותיק והמשומר – אחד ממבני הציבור הראשונים בעיר הלבנה, עוד מ-1924, פרי תכנונו של האדריכל דב הרשקוביץ.

עיצוב אדריכלי יוצא דופן זוכה לחיי נצח כמבנה לשימור. מסקרן אותי לדעת אם עיצובה המאופק של FF מבית סדנת פינינפארינה, עיצוב יוצא דופן בפירמה, יזכה אף הוא לחיי נצח כמכונית קלאסית, וכיצד יתמודדו בעוד כמה עשורים עם אחזקת המערכות האלקטרוניות המורכבות בפרארי זו, ועם ההנעה הכפולה המתוחכמת והייחודית של הדגם. 

אאודי Q5 התמקמה לצד מבנה בסגנון אקלקטי עתיר פרטים משנת 1925 של האדריכל דב טשודנובסקי. בפריים בדיוק חולפת לה, באווירת החגים, בחורה בחולצה לבנה אוחזת בזר פרחים בדרכה לארוחה חגיגית אצל משפחה או חברים.

מרצדס W114 , הזכורה לטוב בקרב הוותיקים שבינינו כמונית הנפוצה משנות השבעים, הייתה חזקה ועמידה לפחות כמו מבצר אנקרה העתיק שבאחד משעריו היא נלכדה בתצלום, ושירתה את הציבור נאמנה מאות על מאות של אלפי קילומטרים. 

את רביעיית התצלומים סוגר דיפנדר 110 באווירה מדברית במכתש רמון. פרֵדה מסוס הטיולים הוותיק שהוחלף לאחרונה בדיפנדר חדיש ומעוצב, שלא עושה חשק לגרד במחיצתו סלעים או מסלולים מאתגרי עבירוּת כמו מיודענו הוותיק והשחוק.

טיפ טיפה: לחץ בתא המטען

במכוניות המצוידות עדיין בגלגל חלופי, כדאי לבדוק פעם בכמה שבועות אם לחץ האוויר לא ברח מפריט חיובי זה.

אגב, בגלגל החלופי – שיצרנים רבים החליטו לוותר עליו כדי לחסוך בהוצאות ועוד להגדיל את נפח תא המטען – מומלץ לשמור על לחץ של 2-3 Psi יותר מהלחץ התקני בגלגלים העובדים.

שואלים את אדוארד

מלי: במחיר של משפחתית משומשת (מאזדה 5, פורד גלקסי וכדומה) שנת 2009-2010 אפשר לרכוש וולבו xc90 שנת 2006-2007.

האם לדעתך זה כדאי בעבור משפחה ממוצעת?

תשובה: הייתי הולך על xc90 כי יש לי חולשה אליה. אמנם וולבו זו אינה מכונית חסכונית מי יודע מה, אלא שהיא משלבת בטיחות פסיבית עם בטיחות אקטיבית יוצאת דופן.

צריך רק לוודא שהבעלים הקודמים של מועמדת חביבה זו לא חסכו על הטיפולים הנדרשים, ולא ביצעו עליה יותר מדי קילומטרים בגלל נוחות הנסיעה והנאת הניהוג.

מנחם קרפ: בהמשך לדיון באי הדיוק של מד המהירות במכוניות, יש לי הסבר מכני:

מד המהירות, הספידומטר, מוזן מכבל שבקצהו מחובר גלגל שיניים ובצדו השני מגנט שמחובר לגל ההינע הסופי או ישירות לגלגל. הנתון הזה הוא מכויל ומדויק, כי מדובר במתכת.

הבעיה היא שהכיול מול הצמיגים הוא בהתאם למידה של הצמיגים שהיצרן הרכיב במקור ובלחץ מדויק. החלפת הצמיג המקורי במידה אחרת או איבוד אוויר מהצמיג יביאו לנתוני מהירות וקילומטרז' שגויים, בשל השינוי בקוטר הצמיג.

כך, למשל, כאשר קוטר הצמיג קטן בשל ירידה בלחץ האוויר, מהלך הצמיג לכל סיבוב קטן אף הוא, ומתקבלת מהירות אמיתית נמוכה מזו שתוצג במד המהיר.

תשובה: ודאי שאתה צודק. אלא שהשקר של מדי המהירות הדיגיטליים המודרניים, הן במכוניות והן באופנועים – חושף נטייה של יצרני הרכב לחוסר דיוק מתוחכם ושיטתי, כפי שהזכרנו.

מודעות פרסומת
One Comment
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    תודה רבה אדוארד שבחרת לשתף את הצילומים בבלוג , אם כי קצת חבל לי שבגרסה ב"דיוקן" נחתכה התמונה של הפרארי בלא שיוצג החלק האחורי של המרכב שלה בסגנון " shooting brake " – בן כלאיים בתרכובת סטיישן קופה – חיתוך שגורם להחמצת הפואנטה המרכזית שבעיצוב הייחודי שלה , בכל זאת , מעט השלמות רקע לכיסוי היריעה והראייה :

    פרארי FF , פוטנציאל של 335 קמ"ש , לא רע בכלל למכונית בעלת 4 מושבים ותא מטען שימושי …
    מערכת הנעה כפולה ייחודית , מתוחכמת , קלת משקל ולראשונה בפרארי תביא אתכם למעוז חפצכם המושלג ביעליות של ג'יפ . מנוע V12 בנפח 6.3 ליטר המפיק 651 כ"ס יזניק את הספורט סטיישן היפייפיה מעמידה למאה קמ"ש תוך 3.7 שניות . בחבילה "המשפחתית" ביותר שאי פעם הפירמה ייצרה ארוזים היטב היוקרה והמוניטין של פרארי .

    הפרארי לוסו GTC4 החליפה את ה- FF בשנת 2016 , אולם בעצם המדובר באותה המכונית בשינויים מינוריים :

    החבר ממגזין – EVO חולק איתנו רשמים מנסיעת מבחן שבצע ב- FF :

    סרטון עבור הסקרנים שביננינו המעוניינים להעמיק מעט יותר בפרטי ההיסטוריה והאנטומיה של מרצדס 114 W , מרוח התקופה בה נוצר הסרטון ניתן ללמוד לא מעט על תהליכי המחקר והפיתוח במרצדס בכלל ואבולוציית עולם המכוניות בפרט :

    מה שהיה הופך את צילום המרצדס האדומה למושלם מבחינתי היה מפגש עם 300 SL במקומה , אגב , קיימת בארץ 300 SL רודסטאר- אחד מהדגמים המרשימים של הפירמה מאי פעם משנות החמישים בגוון כחלחל שיובאה ארצה . שולח אליך בנפרד למייל אדוארד צילום שלה ממסע הקלאסיות מח"ל אשר התקיים בארץ לפני כשנתיים וחצי , בו השתתפה כנציגה ישראלית .

    פרידה מרגשת לאחר 68 שנות שירות ברחבי העולם , הדיפנדר האחרון יורד מפס הייצור :

    :
    יורש העצר החדש לצד אחד מהדיפנדרים הוותיקים , האם הלב שלכם בנוי לטחון על סלעים את הג'יפ החמוד והמעוצב הזה ? …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: