דילוג לתוכן

סיפור פולני

אוקטובר 25, 2017

להלן סיפור שרואה אור לבקשתו של קורא מבוגר הנמצא כעת בבית חולים. אמנם קטע זה אינו כתוב בפולנית כמובטח, אלא שסבורני כי הפולניוּת שלו מובהקת

 שמחתי ועוד איך כאשר כתבת חרוצה מעיתון "העיר" (ז"ל) שאלה אותי בראיון למה בחרתי להיות במאי, כי לשאלה זו עניתי כבר עשרות פעמים. תמיד חזרתי על המנטרה ש"מקצוע הבמאי מאפשר לעבוד בחוץ ולא בין ארבעה קירות, ועוד ליהנות מכך שאת החוכמות שלך שומע צוות שלם המבצע את פקודותיך – שחקנים, צלמים, אנשי קול ותאורה".

כך שבמשך כמה-עשרה שנה נהניתי לביים גם ברוממה, באוויר הצח ולא בבניין, ולכן הופתעתי לרעה כאשר הנהלת התחנה החליטה ש"הבמאי הפולני" (אני) "יעבור לאולפן א' ויביים תוכניות אולפן". ודאי שלא היה לי רצון להסכים להצעה זו, המחייבת בימוי בתוך כותלי התחנה, ולכן עניתי שאין לי מושג בעבודה בחדר בקרה. שיקרתי במקצת, כי בעברי המקצועי בגולה עשיתי אינספור חלטורות של "בימוי וידאו", ולא היה לי כל קושי להגיד לנַתָּב תמונה סיסמאות בנוסח "two take" או "go to black".

אלא שהממונים עליי לא ויתרו על פקודתם, והחליטו שאנוכי אעבור קורס וידאו שנפתח אז באולפן טלוויזיה הממוקם בקריה בתל-אביב. הסכמתי, כי ממילא עברנו, משפחתי ואני (1+2), לגור בעיר החטאים, ולא הייתה לי בעיה להגיע לשיעורים.

בנוסף, האפשרות של קורס זה דיברה אליי שכן ידידה רמת-גנית שלי רצתה ללמוד בימוי (כי היא קראה במקומון "העיר" ש"במאי עובד בחוץ ולא בין ארבעה קירות, וכל הצוות שומע לפקודותיו"), והקורס היה הזדמנות להכיר לה את יסודות המקצוע.

"תהיי המתרגמת שלי", הצעתי לה, "וכך, בדרך של כאילו תרגום, תלמדי בימוי מהמרצים המקומיים, משהו שאני לא זקוק לו כלל. יהיה שמח", הבטחתי.

 קורס משחק

הרמת-גנית הג'ינג'ית הסכימה להצעתי, והתחלנו להגיע מדי יום לקריה, שבה התקיים הקורס לבימוי וידאו, אשר בנוסף לכמה אנשי טלוויזיה למדו בו גם אמנים ישראלים ידועי שם, כמו במאי הבמה הכישרוני צדי צרפתי, ומרצה לתיאטרון מאוניברסיטת תל-אביב בשם תום לוי, שהיה אז גם כוכב רדיו.

למדנו בימוי אולפן בשיטה אמריקנית, מעניינת דווקא, שבה כל משתתף בקורס ממלא תפקידים שונים בצוות הצילום – כל אחד מאיתנו שימש צלם, תפאורן, איש קול או במאי. משחק תפקידים זה מצא חן בעיניו של דניאל שליט, במאי פולני וניצול שואה, בוגר גטו לודז' ושורד מחנה המוות אושוויץ.

שליט היה ידוע אצל הגויים כיוצר סרטים תיעודיים, בין השאר על גטו לודז', ושימש עוזר במאי ראשון בהפקות של חברו הבמאי אנדרה ויידה. והנה, גם את שליט שלחו הרוממאים ללמוד בימוי אולפן, כחלק מההשפלה שהוא טעם בתחנה רוממה, שאליה הוא נשלח על ידי הסוכנות.

 טורף בכיף

עוד מתחילת הקורס נפל שליט טֶרֶף טבעי לקולגה המפורסם דאז תום לוי, שהתעלל בו בכל הזדמנות. כל פעם ששליט, חסיד עברית שרוף, פתח פה כדי להגיד משהו בשפה מליצית – לוי ביקש אותו בחיוך נבזי לחזור על דבריו. "תגיד את זה שוב, כי אמרת את זה יפה כל כך", שידל אותו. שליט המסכן, שלא חש באירוניה, ואולי חש אך לא היה בו כוח להתנגד, חזר על דבריו וכולם בסביבה צחקו.

צחקו גם כאשר לוי, שלא הרפה מקורבנו לרגע, לעג לתספורת של שליט ("זו יצירה של ספר בגטו?") וללבושו ("קיבלת את החולצה הזו כשיצאת מאושוויץ?").

עד כי לשליט נמאס להיות מבוזה על ידי לוי וקהל שומעיו הרוממאי, והוא עזב את הקורס. לא עצרתי מבעדו, כי חשבתי שלימודי הווידאו לא התאימו לו. לא ידעתי שעזיבתו של שליט את הקורס תעניק לרוממאים עילה לזרוק אותו מהעבודה – פיטורים שגרמו לו להישאר בלי כלום, עד שחטף התמוטטות עצבים ומת.

 תום ללא תמימות

לאחר עזיבתו של דניאל שליט לא התייחסתי לאזהרתה של הרמת-גנית כי כעת, כאשר לוי איבד את קורבנו, הוא יסמן אותי כיעד חדש להשפלותיו הגסות. אפשרות זו לא נראתה לי סבירה, כי עד עתה תומי התעלם ממני. כנראה משום שהייתי כבר אז מבוגר, קירח ולא דומה לטום קרוז, כלומר לא טיפוס שמתאים ללוי, איש מוכר בבוהמה התל-אביבית כבעל נטייה מינית שהייתה אקזוטית בשנות השבעים המארחות את סיפורנו, וכיום נחשבת נטייה גאה.

"בכל אופן, תהיה זהיר", התעקשה הרמת-גנית, והזכירה לי שאינני עוקב אחרי השיעורים בקורס אלא יושב מנותק וקורא משהו בלועזית. "היית מרגיש מי זה תום לוי, לוּ היית מקשיב לדיונים".

גם הרב אורי זוהר, שפגשתי ב"כסית", הזהיר אותי מפניו של לוי. "הוא סדיסט ברישיון", אמר, אך עניתי לרב, כפי שסיפרתי כבר לג'ינג'ית, שבצעירותי למדתי אִגרוף, ולכן "לוי יפגוש את הקרשים אם רק ינסה להפוך אותי לשליט 2".

 קפה בלי סימפטיה

זלזלתי כהוגן בסכנת לוי, עד שהגיע תורי בקורס לביים הצגה לפי תסריט שלי, ובחרתי דווקא בלוי, בעל ידע רדיופוני טוב, לשמש בצוותִי כאיש קול. הוא הסכים, אלא שכמה דקות לפני שהאור האדום נדלק באולפן ביקש להשתחרר כי "יש לי משהו חשוב ברשת א'", אמר והלך.

הסכמתי בלית ברירה, ונאלצתי לחפש קולגה אחר בקורס לתפקיד הסאונדמן. ביקשתי כמה דקות המתנה, ורצתי במסדרון כדי להדפיס הוראות למצלמות, ופתאום שמעתי את קולו של לוי מתפקע מצחוק בתוך משרדו של מנהל מחלקת הדרמה אפרים סטן. ואכן, ראיתי את תומי יושב מול סטן, רגליו על השולחן וכוס קפה בידו, צוחק בפה מלא.

– "תומי", אמרתי, "היית אמור לרוץ לרדיו, בגלל זה שחררתי אותך", הזכרתי.

– "אני לא חייב לך דין וחשבון", ענה לוי בחיוך דק, "לֵך תסתדר בלעדיי", הציע, ואני, בתמימות טיפשית, עוד ניסיתי לפנות אל מצפונו, וציינתי כי בהצגה שהוא ביים אתמול שימשתי צלם, ועזרתי לו במשך 8 שעות ככל שרק יכולתי.

– "עבדת אצלי? אז תשלח לי חשבון", גיחך לוי, וחוצפתו חיממה אותי.

– "קום", ביקשתי בנימוס, והוא קם, אלא שחדל לחייך כאשר הצמדתי אותו בחוזקה לקיר. "זה על החשבון", אמרתי, ותפסתי את אפו בכל כוחי, ולא שחררתי במשך דקה ארוכה. "עד סוף הקורס תקבל ממני כל בוקר טיפול כזה או בעיטה בישבן", הבטחתי למנוול, עזבתי את אפו והלכתי לביים.

 חוטם מבוזבז

אחר הצהריים פנה אליי אפרים סטן בפולנית לא רעה, והתחיל ללמדני שהייתי "גס רוח דוחה, גם אם לוי נהג באופן לא נאות". הזכרתי לסטן שהוא חייך לנוכח החוצפה של לוי, כך שגם באפו "הייתי צריך אולי לטפל", הצטערתי, והפסקנו להיות חברים.

 סולחה עצבנית

למחרת בבוקר פגשתי בקריה את לוי ממהר לקורס, ושוב תפסתי את אפו לפי התקן, כפי שהבטחתי, וכך גם ביום הבא ובימים שאחריו. תומי היה הופך לפינוקיו, לולא הגיעו אלינו מרוממה אנשי כוח אדם כדי לבדוק מה מתרחש בקורס. כנראה, השמועות על אלימות החלו כבר להתרוצץ בתחנה הירושלמית.

הבמאי הפולני המעוצבן הסכים להצעת הסולחה בטקס חגיגי שאורגן על ידי כוח אדם, אלא שלוי, במקום להושיט לי את ידו כגבר לעניין היודע להפסיד, הגיש לי את אצבעו הקטנה, כמקובל כנראה בקהילה שלו, וקיבל ממני סטירה, הפעם מול כל הנוכחים.

"מה רצית ממנו? על מה איימת עליו ותפסת את אפו כמו במחזה אבסטרקט אלים של מרוז'ק, שראיתי בערבית?", שאל משועשע במקצת אנטואן סאלח, המרצה הראשי של הקורס. הסברתי שלוי תפס אותי בשירותים עם חיבוקים והצעה מגונה. "הוא פגע בכבודי, וזה עונשו", הפגנתי רוגז משכנע, ואנטואן סאלח הסכים שהצדק עמי.

 הג'ינג'ית ידעה

רק המתרגמת הרמת-גנית ידעה את האמת: שלוי קיבל ממני את גמולו, המגיע לו כמו מלונה לכלב, בגלל התייחסותו המרושעת לדניאל שליט, כמו גם בגלל הניסיון הטיפשי להשפיל גם אותי.

 אפילוג

כעבור כמה שנים הגעתי לקמפוס אוניברסיטת תל-אביב, והמרצה המכובד תום לוי הבחין בי ופתח במנוסה מהמדשאה, וכמעט מעד על מדרגות בניין מקסיקו.

בצדק הוא ברח כי עדיין הייתי חם עליו, ואף יותר מקודם, בקריה, כי לא הצלחתי להשלים עם מותו הטרגי של קורבנו של לוי, דניאל שליט המסכן.

הארכת חיים

כדי להאריך חיים של מכונית אין צורך בכסף רב ובמאמץ מיוחד. הנה תזכורת מה כדאי לעשות בחיים היומיומיים עם המכונית המנסה לשרת אותנו – על מה מומלץ להקפיד.

 כיצד נגיב למזימה

הארכת חיי הרכב הנמצא ברשותנו היא קודם כל חיסכון כספי רציני לטווח הרחוק. זוהי מטרה חשובה במיוחד בתקופה הנוכחית, שהיא כולה נגדנו – שכן יצרני הרכב, משיקולי רווח, חתמו ביניהם כנראה על הסכם סודי ופשוט הפסיקו, חד וחלק, לתכנן ולייצר מכוניות אשר אמינות היא תכליתן העיקרית, כפי שהיה מקובל פעם, כשהעולם היה חומרני פחות (או סתם טיפש).

מכוניות היוצאות כעת מפסי הייצור הסדרתיים מגיעות לידינו כשהן מתוכננות לטווח קצר בכוונה תחילה. בהתאם למזימה הן נגמרות מהר, ודורשות החלפה בתדירות שמספקת רווח נאה לא רק ליצרנים וליבואנים אלא גם למוסכים רודפי בצע.

הפתרון היחידי שנותר לבעליה של מכונית חדשה, המזדקנת עוד בשלב הניילונים, ולבעליה של מכונית ותיקה שזזה עדיין, הוא ליישם כמה שיטות לאחזקה ביתית נכונה. אלו הן לא בהכרח שיטות לפי הספר, שהרי גם ספרי הרכב נכתבו בידי בעלי עניין. הללו ממליצים למשל בציניות להחליף שמן מנוע מדי 30 אלף ק"מ ואף יותר, אף כי הטווח המרבי שבו השמן מתפקד כהלכה אינו עולה על 15 אלף ק"מ.

לסחוט את דוושת הבריאות

המטרה היא להחזיק חלקי מנוע ושלדה בחיים, כלומר לשכנע את המכונית לתפקד כשורה, ועוד לחסוך על תיקונה או החלפתה. בשביל מה, למשל, לתקן או להחליף מערכת טורבו כבר אחרי 50 אלף ק"מ, כאשר בטיפול נכון היא תהיה מוכנה לעבוד 250-300 אלף ק"מ?

כדי להגן על הטורבו יש לחכות שהמנוע יתחמם בנסיעה עדינה, ורק אז ללחוץ על דוושת הדלק ביתר חוזקה. צריך לדעת גם ששמן המנוע מתחמם לאט הרבה יותר מאשר נוזל הקירור, ולכן כאשר מד החום בלוח המחוונים מצביע כבר על טמפרטורת עבודה מיטבית – יש לזכור שהשמן עדיין מבקש את מתינות הנהג.

בנוסף, כדאי להקפיד על מועדי החלפת השמן, ולא לדומם את המנוע מיד לאחר נהיגה דינמית, אלא להמתין עד שהטורבינה תתקרר, במשך חצי דקה לפחות. כך דואגים לבריאותו של מנגנון הטורבו, אשר היה לציוד חובה כמעט בשל הנטייה העכשווית להקטנת נפח המנועים, מסיבות ירוקות לכאורה.

אין לשכוח שעם הארכת החיים התקינים של כל חלקי המנוע וחלקי השלדה – אנו מאריכים למעשה את חייה של המכונית כולה. במדורים הבאים יופיעו כאן קטעים מיוחדים שעניינם הוא שמירה נכונה על המכונית. כמו הכלל הבא:

 פילטר הוא ברנש נקמני

החלפת מסננים (פילטרים) אינה תהליך יקר או מסובך, אך סובלת בכל זאת מהזנחה. יש לזכור שמצב בלתי נאות של המסננים מקצר את חיי המנוע: מסנן שמן ומסנן אוויר מוזנחים פוגעים במסבים, בטבעות, בבוכנות, בצילינדרים, בשרשרת ההצתה ובמערכת הטורבו, ואילו מסנני דלק וגז מוזנחים מוציאים את מערכת ההזרקה מדעתה.

אין מנוס אלא להחליף את המסננים בכל טיפול כללי שהמכונית עוברת.

 טיפ טיפה: בלי שבב חוצפה

אמנם דה מרקר, המוסף האוטונומי המשווק עם עיתון הארץ, עוסק בעיקר בכלכלה, בפוליטיקה וביחצ"נות, אלא שביום שישי שעבר (20.10.17) התגלה שזרוע זו של מר עמוס שוקן חותרת גם לכיוון סאטירה. רק כך אפשר להבין את הראיון שערכו זוג כתבי דה מרקר עם מנכ"ל "אינטל ישראל" יניב גרטי, שתיאר חופן סודות בנושא עִסקת הענק שבה ענקית השבבים קנתה 84 אחוזים ממובילאיי תמורת סכום אסטרונומי של מעל 15 מיליארד דולר.

השאלות הידידותיות שהציגו זוג הכתבים, אליחי ויזל וסמי פרץ, אפשרו למנכ"ל גרטי להלל באין מפריע את שתי החברות, לפזר את הערפל הסמיך המלווה את העסקה הנ"ל, ועוד לסגור את הפה לציניקנים או סתם קנאים. הרי לא חסרו שמועות שמדובר בספקולציה מתוחכמת שבמסגרתה ההון מקופת אינטל עבר למובילאיי כדי להציל את המוניטין הפגועים של הירושלמים, אשר נהנים כעת מתמיכתו העיוורת של משרד התחבורה.

אך הראיון נוח-המזג לא מקלקל את האידיליה. הוא לא מזכיר את העובדה שהמובילאים גורשו על ידי טסלה האמריקנית, שהאשימה את מובילאיי כי פתרונותיה הכושלים הובילו לתאונה המחרידה של מכונית הניסוי האוטונומית שלה. הכתבים אף לא רומזים כי העסקה עם אינטל חיזקה את המוניטין הפגועים של מובילאיי די כדי שהשלטונות אצלנו ייתנו אור ירוק ומעמד חוקי למכשיר הפרימיטיבי, מטרידן כפייתי ההופך את הנהיגה לסיוט.

אז מהי בכל זאת חשיבותו של מתקן מובילאיי – אותו פריט מעצבן שאינו מסוגל לבצע שום פעולה בטיחותית זולת לצפצף וכך לגרום לבלימות היסטריות, בלתי מובנות, המפתיעות את שותפינו לכביש? ובכן, לפטנט מובילאיי יש תפקיד יוצא דופן, כי בזכות התקנתו יכולים ברוני היבוא שלנו להזמין מכוניות חדשות נטולות אמצעי בטיחות חדשניים ויקרים בהתאם. אלא שהכתבים ויזל ופרץ ודאי לא חשבו על אפשרות זו.

הכתבים גם לא הזכירו למר גרטי את ההתקשרות הכושלת של מובילאיי עם טסלה, ולא שאלו מדוע התעלמה אינטל מהביקורת שנשמעה במדיה (לא אצלנו) על הפתרונות שמציעה מובילאיי בדרכה לחזון המכונית האוטונומית. כתבי דה מרקר גם לא ניסו לחקור מדוע פיצוץ העסקה בין מובילאיי וטסלה לא עניין כלל את הנהלת אינטל העולמית.

כתבי דה מרקר נמנעו גם לשאול את המנכ"ל הישראלי של אינטל אם האמריקנים לא חששו שהם עומדים חלילה לקנות רק דיבורים על העתיד האוטונומי, כמו חתול בשק. ודאי כי לשאלות אלו ודומותיהן לא היה מקום בריאיון עם מר גרטי, איש אינטל הנשמע כאילו היה יחצ"ן צמרת של מובילאיי.

וקשה לבחור מה מצחיק יותר: העובדה שבעולם התכלס, המטרידן הנחשל העונה לשם "מובילאיי" הוא עדיין ההמצאה היחידה שנולדה במובילאיי ונמצאת בשוק – או שמשעשעת יותר דעתו של מנכ"ל אינטל העולמית, מר בריאן קרזניץ, שלפיה "השותפוּת (עם מובילאיי) תסייע לאינטל לממש במהירות את החזון להמציא מחדש את חוויית הנהיגה".

על איזו "חוויית נהיגה" מדובר כאשר המכונית האוטומטית, בעלת נפש של מעלית, לא תזדקק לכישרונותיו ולאמוציות של הנהג, אשר ישמש בה נוסע תמים ותו לא?

Dimona 40Dimona 30Dimona 20Dimona 1

 מכורים לדראג. י"א צילם ומדווח: מרוץ "דראג דימונה" התקיים זו השנה השנייה ברציפות בחול המועד סוכות בנוכחות ראש העיר, אשר הבטיח כי האירוע יהפוך למסורת של כמה תחרויות בשנה תוך הכפלת מספר מקומות הישיבה לקהל. האירוע נערך לזכרו של מיכה אלוני ז"ל, אשר נפטר השנה לאחר מאבק במחלת הסרטן. הטראנס M הלבנה שבה נהג להתחרות הובאה להשתתף באירוע.

במקצים, אשר חולקו לפי סוג ההנעה, קדמית, אחורית וכפולה, השתתפו עשרות מכוניות מקשת דגמים: תוצרים של אאודי, סיאט ופולקסוואגן, תוצרים יפאניים מבית הונדה, מיצובישי Evo ואימפרזות טורבו, וכן מכוניות אמריקניות, כולל קלאסיות הנהנות מערכות שיפורים מגוונות הודות לפופולריות של ספורט זה בארה"ב. הזמן המהיר ביותר במיאוץ ל-400 המטרים נקבע על ידי מיצובישי Evo 8 משופרת, שחצתה את הקו בתוך 9.89 שניות במהירות של 233 קמ"ש .

ניכר שיפור בארגון בהשוואה לאירוע שהתקיים בשנה שעברה, אם כי יש עדיין מקום להפקת לקחים: להכשיר באופן מקצועי יותר את האספלט לאורך קטע ההזנקה, ולתקתק את ניהול האירוע כמו מבצע צבאי כך שלא ייווצרו השתהויות ארוכות מדי בין המקצים, לטובת שימור הקהל לאירועים הבאים .

שואלים את אדוארד

דורון, מבשרת ציון: בשיבה טובה וחובות דומים נסגר עלינו המוסך שבו טיפלנו בצי כלי הרכב המתקששים שלנו. אנחנו במסע חיפושים למציאת מוסך שיוכל לתת מענה דיזלי לטיפולים השוטפים ולאלה שנופלים עלינו כרעם ביום סתווי. אם אתה מכיר מוסך דיזל אמין, אשמח לשמוע ולפנות בהמלצתך…

הפציינטיות שממתינות מחוץ לקליניקה: מרצדס M1 שנת 1999, קיה פרג׳יו 2000, גולף דיזל 2.0 שנת 2002, ופיאט מולטיפלה דיזל 2002 – שטופלה במוסך המורשה באדיקות, 375 אלף ק"מ טפו טפו טפו (שתזכה לשנים ארוכות וזכייה בתביעה ייצוגית נגד חברת האם שלה על הפלסטיקה הבוגדנית), ברלינגו דיזל 2000.

תשובה: אני מבין ללבכם, זה לא נעים להישאר בלי מוסך. אני ממליץ לך בחום על מוסך מושיקו בתלפיות, שהמנהל שלו, יהודה הקוסם, הוא ידיד ותיק שלי שטיפל בכל מכוניותיי בתקופה שגרתי בירושלים. מסור לו ד"ש ממני.

אמנון: ברשותנו כבר שבע שנים ניסאן פרימרה 2006, שמשמשת בעיקר את אשתי ומתקרבת ל-235 אלף ק"מ. בכללי, אמינות הרכב הייתה ללא דופי (מלבד תקלת חשמל מסיבית שנבעה מהתקנת איתוראן כשהרכב נקנה כחדש).
לאחרונה, כשהמנוע קר ולפעמים גם חם, הרכב מתניע ללא בעיה אבל ברעידות, ונראה שהוא עובד חלקית. אחרי כמה שניות עד חצי דקה המנוע חוזר לעבוד רגיל (אף שחדי האוזן ירגישו שלא עובד חלק לגמרי). לעתים רחוקות המנוע נכנס שוב לרעידות כשהוא במצב עמידה ותחילת נסיעה, בעיקר כשעומדים בפקק בעלייה לירושלים.

לכך מתווספת תופעה של איבוד מים ללא התחממות.

בוצעה בדיקת מחשב, לא התגלתה שום בעיה. הוחלפו מזרקים ומצתים, לא הורגש שיפור. מערכת הקירור נבדקה בלחץ ונבדק גם אם קיימות נזילות מהרדיאטור, מהצינורות וכו'. הכול תקין.

כן יש ריח קל של דלק במי הקירור (שהינם צלולים), וכשהמנוע עובד בסרק ומכסה הרדיאטור פתוח רואים שיש בועות (לא בעבוע) יוצאות במים. המוסך פסל עניין של חיישן חמצן ומנוע צעדים. להבנתו, צריך לעשות ראש מנוע. ההסבר שלו הוא שיש מעבר מים לצילינדר, ולכן הרעידות בהתחלה עד שהמים נעלמים בבערה.

צבע השמן תקין, כהה וצלול, אין טחינה. מה דעתך?

תשובה: בטרם תיקון ראש כדאי לבקש מכונאי מנוסה לפתוח את מכסה השסתומים, ולהדק בעדינות את בורגי הראש באמצעות מפתח דינמומטרי. אגב, את הברגים יש להדק רק בכוח הנקוב בספר התיקונים של פרימרה – וּבַסֵדֶר המומלץ על ידי היצרן.

אם זה לא יועיל, אז החלפת סתם ראש וליטוש המשטח הם אכן בלתי נמנעים.

4 תגובות
  1. דב קרדו permalink

    הי אדוארד, מאוד נהניתי לקרוא את הסיפור ה"פולני" שלך, מקווה שיערוב גם לאזניו של החולה.

    הערה קטנה לגבי השמירה על הטורבו – הצורך להמתין מעט בסל"ד סרק לפני ואחרי התנעות נובע ממהירות הסיבוב הגבוהה מאוד של הטורבינה (90,000 סיבובים לדקה). יש חשיבות רבה לשימון המיסבים, וכשמתניעים עדיין אין את כל לחץ השמן, ולטורבו הוא מגיע מאוחר. כשמכבים, עוד יותר אחרי נהיגה אגרסיבית, המנוע עוצר, אין הזאמה של שמן… אבל הטורבינה ממשיכה להסתובב מהר למדי – בלי שימון.

  2. שלום אדוארד הסיפור הפולני מרשים. הרבה זמן לא כתבת על מצב הסרט וחבל כי הזמן אוזל….

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    בארה"ב הספורט מאוד פופולארי וקיימים מסלולי דראג חוקיים רבים המפעילים מקצים מגוונים החל מחובבים ועד למקצוענים עם כלים מטורפים המושקעים במיליונים , שימו לב להכנת המסלול וציפויו בחומר גומי דביק ומיוחד התורם להצמדה וזינוק אפקטיבי , בעוד שבדימונה , המירוץ שהיה חוקי לחלוטין ובחסות המשטרה , התארגן במנחת המטוסים המאולתר , שלא הוכן באופן האידאלי לדראג , והמכוניות " פירפרו " עצמן לדעת לאורך קטעים נרחבים מהמסלול , מה שפגם בזינוק ובזמנים .

    יש כאלה שמתחמשים אפילו במנוע סילוני בן 10000 כ"ס …

    קצת אחרת , כך נראה מקצה בין F18 לפורמולה 1 …

  4. שמחה permalink

    נשמח לדעת מתי יוקרן הסרט למנויי הבלוג שלך. מצפים בכליון עיניים לראותו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: