Skip to content

אותי זה מביך, חביבי

נובמבר 14, 2017

מביכה אותי המציצנות שבה תושביה של האדמה המסתובבת, אלה הנשארים – רודפים אחר מילים אחרונות שפלטו מפיהן נפשות לפני שהתעופפו פייפן

זו תופעה דוחה, ולא משנה כקליפת שום דאשתקד אם רצף המילים שהשמיעו העוזב/עוזבת בהיותם ברבע שליטה (או בחוסר שליטה מוחלט) הוא אכן בעל ערך בבורסת המילים, או שהוא סתם פליטת פה במשקל יתוש.

אל תתפסו אותי על חם שפספסתי את המועד הנכון, וסיפרתי משהו מוקדם מדי…

אשרי, אינני אח"ם

אך מדוע הבלגן המתפרע הזה שבין חוקי הביולוגיה חסרי הרחמים לבין הספרות היפה צריך להדאיג בסתיו 2017 דווקא אותנו, את הקשיש המורשה, שואל הזקן את עצמו. הרי רדיפה אחר מילים אחרונות של מישהו שיורד מבמת המציאות – טקס מכוער למדי לכל הדעות של הקשיש, כלבו ומכוניותיו – מתבצעת בעיקר בשטחי אח"מים, כלומר מופנית אל דמויות השייכות לצמרת התרבותית, כך שבוודאי לא יעניין את הסקרנים איזה סתם זקן יהודי המפטפט על מנועים, על שלדות ועל שואה. מה גם שזקן זה אמר כבר את מה שהיה לו להגיד בתחום (אשר הוא עצמו המציא, לשם הנוחות הפואטית כביכול).

הג'ימייל שלי המום

איזו מכונית לקנות, מתי להחליף שמן גיר, איך לזהות שהמצבר עומד להתרוקן, איך לבדוק כמה דלק שורף המנוע, אילו צמיגים כדאי להרכיב קדימה – חדשים כמו שממליץ הזקן או משומשים דווקא, כהנחיית משרד התחבורה. נושאים אלה ואחרים עולים שבוע אחר שבוע בעשרות מכתבים, שהמדור מנסה לענות עליהם בכתב ולפעמים בטלפון. אך לצד שאלות שגרתיות אלה קורה שמגיעות ל"המפתחות בפנים" גם שאלות מסובכות בהרבה, המדביקות את המדור אל הקיר.

שאלות אלה התחילו להגיע אלינו זמן-מה אחרי שהזקן הצמיד לדרגתו "קשיש" את המילה "מורשה". מאז, קורה שסקרנים למיניהם מצפים ממני להשמיע וידוי איך הזקנה משפיעה על הנהיגה, ונועזים שבהם מתעניינים מה הזקן חושב על המוות.

והזקן, במקום להסתבך בנושא שחכמים ממנו נכשלו בו, ולא הצליחו לשכנע אפילו את עצמם, החליט בלית ברירה להתמודד עם הצד המשעשע יותר של שאלה מפחידה זו – כלומר עם תופעת המציצנות.

סוג של סבבה שחורה

וכך, הקשיש לוקח פסק זמן מהרצינות הנדרשת, ויבצע כאן הדמיה תיאורטית – הן לצורך הבידור הנדרש על ידי המדור והן כדי לשעשע את עצמו בסוג של סבבה שחורה. או במילים אחרות, הזקן ינסה לשחק קורבן הרואה את עצמו בתפקיד גופה מדברת.

בהתאם לתסריט זה, ובהנחה שלא אשכח ליישם אותו ברגע הקץ האמיתי, אומר לסקרנים אשר יתעניינו במילותיי האחרונות, אם יהיו סקרנים כאלה, שבבית הקיץ הפולני שלי הוקלטה באוזניי שיחה בין חתולת אין-שם לבין כלבי מקס ובר.

– "אני", אמרה החתולה, "מביאה מהגינה לזקן שלנו, שהגיע מחו"ל, איזה עכבר או שניים".

– "ואני", ענה לה מקס, "משתין לו בחדר האמבטיה".

עדינות פרוסית

ואולי אקח את הקופה בענייני המוות, ואצטט ברגעיי האחרונים את הצעקה שזרק לחייליו מלך פרוסיה (1712-1786) פרידריך השני  בעת קרב: "התכוננתם לחיי נצח, כלבים כמוכם? אה?"

אגב, אותו פרידריך הגדול, מצביא ופילוסוף, היה אלילו של אדולף היטלר, שלהבדיל מהפרוסי שמר את עצמו בעת המלחמה במרחק בטיחות מכל החזיתות.

הגרמנייה הטובה

יהיו ודאי כאלה שיתאכזבו מכך שברגע הכי חשוב הקשיש המורשה בגד בעצמו, ולא הפטיר בנשימתו האחרונה "מובילאיי הוא אכן זיפת". ועוד הם יופתעו מסיבה אחרת: "לא מתאים לו להסתלק באופן נדוש כל כך", יטענו. "הרי תמיד ציפינו שאם הזקן יתעייף סוף-סוף כהוגן וילך למציאות האחרת, אז הוא לפחות יְיַשֵר את רגליו באוטו, ב-280 קמ"ש למשל. שהרי לא סתם הוא שילם 200 אירו כדי להסיר מהבווארית Z3M קוּפֶּה את הגבלת המהירות עד 250 הקמ"ש המקוריים".

או-אז יתקן מישהו את הפטפטנים בהערה הנבונה ש"הזקן לא רצה לחפש עץ מתאים להתנגח בו כדי לקחת יחד איתו את המכונית לעולם הבא, משום שאף דת לא מבטיחה חיי עולם גם למכשיר תנועה אחרי טוטל לוס".

"נו באמת", יתקוממו על דבריו, "זו הרי גרמנייה, אז מה אכפת לזקן מגורלה? שתלך לגיהנום, המנוולת".

ונפשות טובות יתקוממו מיד על העמדה הנקמנית הנ"ל. "הב-מ-וו של הזקן אכן גרמנייה", הן יודו, "אלא שהיא לא גרמנייה תקנית דגם הרייך השלישי, כלומר חברת כנופיות ה-BdM, אותה תנועת נערות שהייתה חלק מההיטלר יוגנד וחינכה את המיידלאך על ברכי האידיאל הגרמני של שלוש ה-K (Kinder, Kuche, Kirsche, ילדים, מטבח וכנסייה), תוך שהיא מכינה את הנערות גם לקראת שירות האומה: לארגן ולנהל, יחד עם הגברים, את הגטאות ומחנות המוות".

הגרמנייה של הזקן, יזכירו המסנגרים, לא רצחה איש, לא חנקה נפשות בגז ציקלון B ולא שרפה אף אחד. הרי גרמנייה זו נולדה בבוואריה אחרי השואה. הזקן הסביר את זה בעצמו כאשר כתב, כדי להתגונן ממחאות מול ביתו, למה הסכים להזמין אותה הביתה למרות הגנאולוגיה הפגומה שלה. "חבל להשליך את אהובתי היידי למדורה", מלמל.

צפוף בספרות ההתפגרות

אז איך לעזאזל לענות על השאלה "מהי גישתך כלפי המוות" כאשר קטעי גסיסה מתוארים כבר למכביר בספרות היפה, בדייקנות וברגש, ואפשר לעשות מהם אנתולוגיות שימלאו כרכים רבים?

כמו הגסיסה של אמה בובארי שמתאר גוסטב פלובר, מות סבתו של מרסל פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד", הרגעים האחרונים של גיבור הסיפור הקלאסי "מותו של איוון איליץ'" מאת טולסטוי, ויצירות שבהן סופרים מתארים את מות אמהותיהם ועוד מהגגים על המוות, כפי שעשו היידגר, דרידה ובולגקוב.

סוף הסופרים

אך כל זה לא הספיק לקטי רויפי (Roiphe), עיתונאית ניו-יורקית ואינטלקטואלית צעירה שכתבה ספר על מותם של סופרים, רעיון שנראה מוצלח יותר מספרים זולים בנוסח "הסטיות של הסופרים הגדולים", "אהבותיהם הסודיות של הסופרים" או "מלונות הסופרים".

מספרה של קטי רויפי אנו למדים כי מרסל פרוסט היה מרפא את עצמו, בוחר תרופות ודיאטות, עד שהידרדר מצבו ונפטר, ואילו פלובר מת במהירות. השכם בבוקר הוא עוד עבד על ספר חדש, אחר כך טבל באמבטיה, הרגיש לא טוב, קרא למשרת, נשכב על הספה בסלון ומת.

מה הגאון יגיד

תושבי פריז עמדו בהמוניהם מול חלונו של ויקטור הוגו בשעות שהוא שכב על ערש דווי. העיתונות העולמית שיגרה לזירת האירוע את שליחיה, וכולם חיכו. לא למותו של הסופר המהולל, חלילה, אלא למילותיו האחרונות – מה יגיד הגאון על האופק החדש, האינסופי, הנפרש לפניו?

הוגו חי עדיין כאשר החלו להסתובב השמועות על מילותיו האחרונות, ומיד לאחר מותו פרסמו אותן העיתונים הגדולים. "אני רואה אור שחור", מלמל המנוח מבלי להוסיף כל הסבר. מפח רוח נפל על פריז, משאנז-אליזה עד מגדל אייפל, ואוכלי הצפרדעים, שהלהיטות למילות פרדה בעלות משמעות חשמלה אותם כהוגן, חזרו הביתה מאוכזבים אשכרה.

את תשובתו לפרשת מותו של ויקטור הוגו השמיע ללא חשבון לואי פ' סלין, אשר בספרו "מטירה לטירה" תיאר את מות כלבתו, והשווה בין מות חיות למות אנשים. "ראיתי מוות בכל מקום", כתב סלין, "אך מעודי לא ראיתי מוות כה יפה, כה דיסקרטי, כה אמיתי וכה קורע לב כמו מות כלבתי הקטנה".

אפילוג

מסקנות: הזקן לא היה ולא יהיה מסוגל לענות לשאלה מהם עמדתו ופחדיו לנוכח המוות, נקודה. הוא מוכן רק להודות בחצי-פה שהשייכות לעולם המודרני, האמיתי או המדומה, דורשת לשכוח מהמוות, להסתיר אותו, לאבד קשר איתו, לחתוך אותו מהמציאות, גישה שהפכה לחלק מהותי מחיינו.

וודי אלן התייחס לכך בהגחכה הטיפוסית לו: "מאז שלבני האדם הגיעה הבשורה שהם נידונים למיתה בסופו של דבר, הם כבר לא נינוחים".

טיפ טיפה: הארכת חיים 

הרי מקבץ שלישי של עצות להארכת חיי המכונית – ככל הניתן, לנוכח מזימת היצרנים לקצר את חייה.

* כבו אורות בעת התנעה. כאשר מתניעים את הרכב, האמפרים והוולטים במערכת החשמל נוסקים גבוה, ויכולים לגרום להישרפות נורות הפנסים. כך שמוטב לחכות אחרי ההתנעה כמה שניות, ורק אז להדליק אורות.

סיבה נוספת: אורות ראשיים דלוקים סוחטים כוח מהמצבר, במקום שהכוח יעמוד כולו לרשות הסטרטר.

* נקו את לשלשת הציפורים. הלשלשת מסכנת את צבע המכונית. לעתים די בכמה שעות כדי שעקבות הציפורים יהפכו קשים להסרה, ויגרמו חלודה. מוטב אפוא לנקותם מהר ככל האפשר.

* חזקו את המצבר. מתקנים לייצוב המצבר לא נועדו ליופי. הם מחזיקים את המצבר בזמן נסיעה, וכך מחלישים או מנטרלים את הרעידות. המצבר ניזוק מרעידות כי בתוכו עובדות פלטות עשויות עופרת, חומר רגיש לטלטלות.

* אל תבלמו על הפרעות בכביש. אם אנו מגלים מאוחר מדי את ההפרעה על האספלט – בין אם זה בור, מהמורה להאטת מהירות או כל הפרעה אחרת – מומלץ לעבור אותה באותה מהירות שמגיעים אליה, ולא לעלות עליה חלילה בדוושת בלם לחוצה. הסיבה: על מתלים מעוכים פועלים כוחות חזקים, והסיכוי לתקלות עולה – לא רק במתלים עצמם אלא גם בקרטר המנוע.

אם לא הספקנו להוריד מהירות לפני ההפרעה באספלט, הטוב ביותר הוא להסיר רגל מדוושת הבלם, ולעלות על ההפרעה במתלים לא לחוצים.

שואלים את אדוארד

יוחאי שכטר בשם אהובה שכטר מירושלים: דודתי אהובה קראה את הכתבה שפרסמת בשבת שעברה ("זקנה זה לא א-מחייה"), וביקשה שאשאל אותך:

סבינו (דוד שכטר ע"ה), שעלה לארץ לפני השואה, הגיע מהעיירה נובי-טארג בפולין. כלל משפחתו, למעט אח אחד, נרצחה עם יתר תושבי העיירה במחנה בלזיץ הידוע לשמצה. האם העיירה נובי-סונץ שהזכרת בכתבה קשורה או קרובה לנובי-סונץ?

תשובה: העיירה נובי-סונץ של גולדפינגר שוכנת די רחוק מנובי-טארג. אין קשר בין שני המקומות.

רננה: אני נדרשת לבחור רכב ליסינג מתוך הרשימה הבאה: דאצ'יה לוגאן בנזין, דאצ'יה לוגאן דיזל, רנו קפצ'ור, רנו קליאו אסטייט 1.5 דיזל.

חשוב לציין שאני נוסעת מדי יום לעבודה בירושלים, מרחק של 140 ק"מ. בבית יש לי חבורה של 5 ילדים, כשברור שלא ניתן לנסוע כל המשפחה יחד באחת מהאופציות האלו. בנוסף, יש נהגת חדשה ועוד אחד בדרך שינהגו על הרכב הזה.

אני יכולה לשדרג לרמה גבוהה יותר של רכב בתוספת כסף, מדובר על האפשרויות הבאות: רנו גרנד קופה דיזל, רנו גרנד קופה בנזין, ניסאן סנטרה, דאצ'יה דאסטר 4X2 דיזל, סוזוקי ויטארה.

אשמח לשמוע מה המלצתך לאור הנתונים שהצגתי.

תשובה: במקום הראשון מבין המועמדות עומדת, ללא ספק, דאצ'יה דאסטר, במיוחד כשהיא מצוידת במנוע דיזל של רנו. לא רק בגלל מחירה הנמוך, אלא בגלל כל הפרמטרים שעושים ממנה רכב שימושי מאוד, חסכוני, אמין וסימפטי. אחד כזה שלא יודע צפיפות ותחושת מחנק מהן.

אברהם: אני נוהג כיום בסוזוקי סוויפט 2013 ידנית ומרוצה ממנה, אך צצה במוחי מחשבה שיכול להיות נחמד להחליף את הרכב ברנו מגאן קופה מאותו השנתון פחות או יותר. מדובר בדגם הידני 1.2 טורבו בנזין 115 כ"ס, והמחיר בתור משומשת דומה. הבעיה שלי היא שמכיוון שהדגם נמכר בכמות קטנה, לא מצאתי הרבה חומר בעברית מאנשים שבאמת התנסו ברכב זה (למעט כמה כתבים שנסעו עליו 200 ק"מ), ושפות אחרות אינן נגישות לי.

אשמח אם תוכל לומר לי מה דעתך על הרכב ומה מספרים עליו בפורומים בחו"ל. האם הוא אמין? מהי צריכת הדלק האמיתית? האם האוטו מלהיב כמו שהוא נראה? והאם לדעתך שווה להיכנס להרפתקה, או להישאר עם הישן והטוב (שאמור גם להיות לו שוק טוב במכירה(?

תשובה: אם אתה רוצה להחליף את סוויפט ברנו קופה מתוך הרפתקה בלבד, ולא משום שגילית שרנו זו יפה יותר, מרשימה יותר וחזקה יותר – אז מוטב שתישאר עם סוויפט, כי אין שום דמיון סגנוני ביניהן למעט תיבת הילוכים אריסטוקרטית (ידנית).

אם כי קיימת סכנה שמה שלא תעשה, תצטער. שהרי סוויפט, שאני אוהב מאוד, היא מכונית מרשימה פחות במראה החיצוני מאשר רנו קופה, ואם תישאר עם סוויפט, תתחרט שלא החלפת אותה ברנו. סוויפט מצדה תחוש בהרהורי הבגידה שלך, ותתקלקל.

תרחיש דומה עשוי לקרות אם תחליף את הסוויפט ברנו קופה, וקופה זו תרצה לבקר מוסך, מה שמותר לה אחרי חמש שנות שירות אצל ידיים שלא דאגו לה אולי כהלכה.

כמו תמיד בהתלבטויות דומות שנשלחות למדור, אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה במקום השואל. במקרה שלך, הגעתי למסקנה שזוהי אכן דילמה ראויה. מה שעשוי להכריע את הכף הוא נסיעת ניסיון ברנו קופה, ארוכה ככל האפשר, כדי להיווכח אם הנהיגה בה מסבה לך תחושת בטיחות והנאה.

על ההכרעה תקל העובדה שהפרטים המעניינים אותך, כמו אמינות וצריכת דלק, דומים בשתי המכוניות. זאת, כמובן, בתנאי שלא תנצל את מלוא כוחה של רנו קופה – כי אז הצרפתייה תעשה רק 10 ק"מ מכל ליטר דלק. תמורת סיפוק בוודאי.

מלכה חן: אני נהגת יחידה, ברשותי טויוטה יאריס שקניתי בשנת 2012 מהיבואן, היא משמשת אותי נאמנה (עד כה עשתה 67 אלף קילומטר).

ערכה של היאריס ירד ב-50% כמעט, וההתלבטות שלי היא: האם למכור אותה לפני שתזדקן וערכה ימשיך לרדת? אם כן, מה דעתך על ליסינג פרטי? איזה רכב כדאי לקנות דרך ליסינג פרטי?

תשובה: אמנם אינני מומחה לכדאיות, ירידות ערך וכדומה, אלא שבכל אופן הייתי ממשיך עם טויוטה יאריס, מכונית סימפטית ואמינה שיכולה לצלוח בכבוד עוד מאות אלפי קילומטרים ללא דרישות תיקונים.

ליסינג, פרטי או אחר, הוא פתרון טוב מאוד לבעלי ביזנס זה.

צביקה וייס: ברשותי יונדאי i35 שהגיעה ל-80 אלף ק"מ, וברצוני להחליף שמן גיר.

  1. האם יש צורך במוסך שמתמחה בנושא, או שמא אפשר לעשות זאת במוסך הרגיל שבו אני מטפל?
  2. אם כן, אתה יכול להמליץ על מוסך טוב שעושה זאת (בירושלים)?

תשובה: כפי שהדגשנו לא אחת, שמן גיר יש להחליף אך ורק במכון המתמחה בגירים אוטומטיים. הסיבה לכך: ההחלפה היא הליך מסובך מאוד, הדורש סבלנות והקפדה על טמפרטורה מסוימת. באותה הזדמנות כדאי להחליף את מסנן שמן הגיר. בדגמים מסוימים יש לנקות את המסנן הקבוע.

במוסך רגיל לא בקיאים במיוחד ברזי ההליך, עשויים להשאיר בגיר חצי מהשמן המשומש, המלוכלך, וכך כל הטיפול יוקדח.

לצערי, איני מכיר בירושלים מכון לגירים אוטומטיים.

20171006_13522320171006_13513920171006_13513320171006_111318

אלפא יוצאת מהעילפון? המפגשים של בעלי אלפא רומיאו, אשר י"א מצלם כתחביב, מחזירים אותנו לתקופת הזוהר של היצרן האיטלקי, לפני שפיאט השתלטה על פסי הייצור והורידה מדגמי אלפא החדשים את כל מה שאהבנו, את כל סימני הקסם: את ההנעה האחורית, את שמלות המעצבים ברטונה ופינינפארינה, מנועים בעלי שני גלי זיזים, ואפילו את בורג הפלא שהיה מאפשר לחזק באלפות ותיקות את שרשרת הטיימינג.

במקום כל זה, חסידי אלפא קיבלו את Mi.To, שהיא גרנד פונטו יפה יותר מפונטו, את 147 המסקרנת בגרסת GTA בעלת 6 צילינדרים, וגם את 156, שאלפיסטים אמרו עליה "כמו שאתה דואג לה, ככה תקבל ממנה", אך גם דאגה לא תמיד עזרה לאמינותה של 156 הקפריזית. וכך, גלגלי האלפא הסתובבו עד 159, הצד החיובי הראשון באלפות של זמננו, ועד ג'ולייטה, שיחד עם 159 ניסתה לתקן את המוניטין הפגועים של האלפות תחת כיבוש פיאט. 

כעת, אלפא מנסה לחזור לשורשיה האמיתיים עם ג'וליה, שהחזירה לחיים את ההנעה האחורית, ועם ה-SUV האופנתי סטלביו, אשר מתבסס על ג'וליה. אלא שלהבדיל מהדגמים ההיסטוריים של המותג, שלא היו יקרים – הג'וליות החדשות, גם אם אינן בולטות בכוחן בנוסח תלתן ירוק המחוזק בעזרת מהנדסי פרארי, הן כבר לא ייצור עממי כשהיו אלא תכשיטים לעשירים בלבד.   

צילום: י"א

מודעות פרסומת
2 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    מועדונים וחובבי אלפא יש בכל העולם ועושה רושם שהם הולכים ומתרבים …

    מבט אישי על GTA , באיטלקית עם תרגום לאנגלית :

    Giorgetto Giugiaro חתום על עיצובה של האלפתא – 116 GT/V , את ההשראה לעיצובה אימץ מדגמי ה- BORA וה-MERAK מבית מזראטי אף הן פרי עיצובו מקדמת שנות השבעים .

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    GTA-R 290 …זו האלפא בשבילי …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: