דילוג לתוכן

ריחוף חוזר

נובמבר 29, 2017

הסרט הקצר "לונה פארק", אשר בְּנִי גילה בארכיון האקדמיה לקולנוע בלודז', מצטרף כעת לסרטים המופיעים בבלוג שלי "מכונית הנפש". 5.10 דקות הסרט, המעופפות מחוץ למציאות, מבקשות סליחה מהיוצר שלהן, הזקן המורשה

באביב 43', כאשר בגטו ורשה פרץ המרד היהודי, אנוכי, טיפש-עשרה מתחיל וזקן מורשה לעתיד, השתייכתי כבר כמה שבועות לחבורת פולנים בגילי, והתרגלתי להסתובב איתם בטבעיות, כמוהם, בצד הארי של העיר הנתונה תחת כיבוש גרמני אלים.

היינו משוטטים בשוק הירקות, שם חיפשנו עבודה תמורת אוכל ולינה, או בשוק המציאות קֶרְצֶלאק (Kercelak), שבו, אחרי שעזרנו למישהו במשהו, קיבלנו זכות להחליף בגדים.

לסירוגין ניסינו להתעסק גם במכירת סיגריות ברחובות, כמו גם בליווי שיכורים הביתה לפני שעת העוצר, בהתאם לבקשת בעלי ברים. "אם המשטרה או הגרמנים יעצרו אותנו, תגיד שאני הבן שלך", ביקשתי את השיכור התורן, ואלה הסכימו, והרגשתי איתם הכי בטוח שיש.

חבריי הגויים גייסו אותי גם לעבודה לצידם בכנסייה, כעוזר נוסף של הכומר, שערך בעזרתנו את מיסת הבוקר בדיאלוג עם השילוש הקדוש. לבושי כותנות לבנות שהגיעו לנו עד הברכיים, ולצלילי הפעמונים שבידינו, היינו עונים בלטינית רהוטה לקריאת הכומר "Sursum Corda" (רוממו את הלבבות) שבה הוא פנה אל הקהל הנוצרי הנרגש, ואנו, שעמדנו לידו על הבמה, היינו מפטירים "אמן" (לוואי שכך יהיה).

II

בין עבודה לעבודה היינו עוקבים אחר הכוחות הגרמניים, שהמשיכו לזרום מהבוקר עד הלילה לכיוון הגטו – בשלישיות רגליות ובמשאיות. תותחים ושריוניות נושאי צלבים שחורים-לבנים היו עוברים למטה, ברחובות, כשהיינו מטפסים על הגגות כדי להביט על הגטו הבוער, אך ראינו רק עשן סמיך עולה השמיימה, מלווה ברעשי יריות ופיצוצים.

III

"אנחנו הולכים לחומות הגטו", הודיעו לי חבריי. הם לא ידעו ש"אֶדֶק זָקְשֶבְסְקִי", שהם מזמינים לטייל איתם בקרבת הגטו הלוחם, הוא מישהו שאך לפני כמה חודשים היה הולך לישון ומתעורר שָם, בגטו, באחד הבתים העולים כעת בלהבות. הנערים הפולנים לא יכלו לשער שחברם החדש נזכר שוב ושוב, בגרון יבש, שמאחורי חומות אלו הוא השאיר את אבא שלו לבדו, נטול כל תקווה.

ומובן שהם לא יכלו לתאר לעצמם כי לחברם "אֶדֶק" מתחשק למלא את ריאותיו עד תום בעשן השרפה ולהיחנק – אך במקום זאת הוא מוכרח לחייך לנוכח הגטו הבוער, כפי שמחייכים חבריו הגויים, ובעצם כל תושבי החלק הארי של עיר זו.

IV

"אנחנו הולכים לחומות הגטו", החליטו חבריי, ולא יכולתי לסרב להצטרף אליהם לטיול – שהיה מסוכן לי משום שפניי היו עלולות לחשוף את רגשותיי כלפי גורל הגטו, אך גם בגלל סכנת חיים מיידית וממשית. הרי ידענו, גם אני וגם חבריי, שברחובות המובילים לגטו מחפשים את מזלם "שְמָלְצוֹבְנִיקִים", אותם פושעים פולנים שאימצו לעצמם מקצוע חדש: זיהוי עוברים ושבים בעלי מאפיינים שֵמִיים.

מנוולים אלה ידעו לנחש היטב מיהו יהודי, ואם לקורבנם לא היה כסף, הם הסגירו אותו לגסטאפו. אני, למזלי, הצלחתי עד עתה לא להיתקל בהם.

"זה לא מסוכן ללכת שמה?", שאלתי, מנסה להפחיד את חבריי בָּאפשרות שיירו עלינו גם הגרמנים וגם המורדים היהודים. "חוץ מזה, אסור להסתובב קרוב לגטו", המשכתי בַּניסיון להניא אותם מהטיול, מזכיר להם את כרזות האזהרה המודבקות ברחובות, המודיעות את איסור זה באדום על גבי שחור. כרזות אלה נתלו לצד רשימות של עשרות פולנים שנידונו למוות בכלא "פָּבִיאָק" כי זלזלו בחוקים שקבע הכובש הגרמני – כלומר הלכו ברחוב בשעת עוצר או עזרו ליהודים.

V

אך חבריי לא השתכנעו. "מותר ללכת לאן שאנחנו נלך", הרגיעו אותי, "כי שם, ממש קרוב לחומת הגטו, אי-אלו אנשי עסקים פתחו, בהסכמת הגרמנים, גן שעשועים, מין לונה פארק כזה, כדי שתושבי השכונה, המשפחות וילדיהן הגרים מול הגטו, יוכלו להתבדר. הביאו לשם קרוסלות שהמושבים שלהן טסים לעננים ויורדים", סיפרו.

"נעשה שם כיף, ובאותה הזדמנות נבדוק אם מלמעלה אכן אפשר להביט על האקשן בגטו כאילו היינו בקולנוע", חייכו חבריי, והלכנו.

VI

התקרבנו לחומות הגטו דרך רחובות חשוכים וריקים-כמעט מבני אדם, שהזכירו לי את הרחובות בגטו אחרי עוד אקציה – אותם מִבְצָעִים שאורגנו על ידי שוטרי היודרנראט, אשר בצעקות, בבעיטות ובחבטות אלות עץ היו דוחפים את אסירי הגטו לאומשלגפלאץ, אל רכבות המוות.

והנה גיליתי ששכונת המגורים הפולנית הצמודה לחומות הגטו, שכונה שלא הכרתי קודם, נראית כאילו דבקה בה התפאורה הקודרת של הגטו, כי צבעה היה אפור כמו העשן החונק. השכנוּת עם הגטו התבטאה גם בַּפָּנִים האפורות של המקומיים המעטים שפגשנו, ובבגדיהם הדהויים. גם יתר הפרטים בְּמָקוֹם זה כמו הושפעו מקִרְבָתוֹ לגטו: לא נראו בעלי חיים, עצים או צמחים כלשהם, ולמרגלות הבתים רבצו ערמות זבל. היה רק הבדל אחד: כאן לא שכבו על המדרכות גוויות מכוסות סמרטוטים או עיתונים.

VII

רעש היריות הלך וגבר ככל שהתקרבנו, רצים בזה אחר זה, אל בתי השכונה הפולנית, שנראו כאילו איש לא גר בהם. ופתאום, בסוף הרחוב, נגלתה לפנינו, כמו חזיון תעתועים, קרוסלה צבעונית ענקית, שרוחבה היה כשל בית מגורים וגובהה כגובה שלוש-ארבע קומות.

על רקע הנוף המת של שכונה זו הצמודה לגטו, נראתה לנו הקרוסלה כמו אורחת מעולם אחר, עליז וחסר דאגות. וכפי שהבטיחו לי חבריי, אכן השתלשלו מקרוסלה זו מושבי מתכת, אשר נתלו עליה בשרשראות ארוכות.

VIII

בכמה מהמושבים הללו היו ישובים כבר חובבי קרוסלה, שחיכו להתנעת המנוע ולתחילת הטיסה. בינתיים הם שמעו מוזיקה מתקליט טנגו שהמנגינה שלו, כפי שהבנתי אחרי שנים, נגנבה מהאופרה "לה טרוויאטה" של ורדי. מילותיו של טנגו זה, שצליליו לוו במטחי היריות בין הגרמנים ליהודים, נשארו בזיכרוני לתמיד:

"כל הלילה ניחוח הלילך

כל הלילה שֵינָה ממני ואילך",

צעק הרמקול את השיר הסנטימנטלי, והקרוסלה כנראה חיכתה לנו, כי היא התחילה לזוז רק כאשר קנינו כרטיסים והתיישבנו.

IX

מושב המתכת שלי החל לנוע בקושי, ונזקק לזמן רב ולעשרות סיבובים איטיים כדי להגיע לגובה ולמהירות מסחררת ממש. אותו מושב שלי שבו נעלתי את חגורת הבטיחות, אף היא עשוית מתכת, המשיך להתרחק מהמושבים של חבריי. בכל סיבוב וסיבוב הוא טיפס גבוה יותר, מהירותו גוברת מרגע לרגע, מעופף בצהלה באוויר הערב.

ואני, הנזרק פעם ברגליים למעלה ופעם ברגליים למטה, שכחתי לגמרי שאני פוחד, כי פתאום מצאתי את עצמי בתוך העשן והחוֹם של השרפה שבגטו. עודי מנסה לנשום בתוך המחנק, חשתי פתאום טפיחות מוזרות על פניי, כאילו נחיל של יצורים חיים כלשהם זורם לכיווני, והם מוטחים בהמוניהם בפרצופי, נוחתים על גופי ונצמדים אליו. היו אלה מאות או אלפי פיסות נייר זעירות ושרופות שהגיעו עם העשן הסמיך, פרפרי מוות שחורים מהגטו אשר דבקו בלחיי, בפי הסגור, במצחי ואף בעיניי. שהחלו להזיל דמעות.

פתאום הבנתי שזכיתי בריחוף חוזר לגטו, ושאני נמצא בו שוב, הפעם בודד לגמרי. פרצתי בבכי לראשונה בחיי, וכנראה בפעם האחרונה.

X

כאשר הקרוסלה נעצרה המשכנו לשבת כמה רגעים במושבים, כאילו היינו אסירים בַּמתקן. לבסוף השתחררנו מאחיזת חגורות הבטיחות, עינינו אדומות מהעשן, ובקושי נעמדנו על הרגליים. התחלנו ללכת חזרה מבלי להביט בקרוסלה המפלצתית, שנשארה מאחורינו באותו מקום ובאותם ממדים עצומים, רק נטולת קסם.

חבריי לא ידעו מה עבר עליי, וגם לי לקח שנים להבין מה קרה לי אז.

XI

ההבנה הזו תפסה אותי זמן רב אחר כך, בשנת 1956, כאשר נסעתי, כסטודנט באקדמיה לקולנוע בלודז', אל עיר הנמל גדנסק כדי לצלם את הקרוסלה בגן השעשועים שָם בשביל סרט של ידידה שלי, הבמאית המתחילה לידיה זוֹן. היא שמצאה את עיירת השעשועים, ורצתה לצלם אנשים שנהנים מהריחוף בקרוסלה.

אך לידיה לא תיארה לעצמה כי לנוכח הקרוסלה בגדנסק, אוּצָף זיכרונות כבדים מהקרוסלה ההיא בוורשה, שממנה השקפתי על הגטו הבוער וכו'. הבמאית הצעירה לא חשדה שאני עומד לשתול בסרט התמים שלה את שברון הלב הפרטי שלי, ובכך לשנות כליל את התסריט שכתבה. היה זה תסריט אופטימי ומשעשע כביכול, התואם את דרישות האסתטיקה המרקסיסטית של פולין של שנות ה-50 – אך אני הפכתי אותו לאפל, דקדנטי ולא מציאותי, כדי לראות איזה שמח יהיה כאשר סרט זה יתעמת מול כל סרטי הסטודנטים הרגילים של אז, שנעשו לפי דוקטרינת הריאליזם הסוציאליסטי.

כך שהפתיע אותי פרס האקדמיה לקולנוע, שניתן לי בדמות מלגה אמנותית גבוהה שקיבלתי מדי חודש בחודשו עד תום לימודיי, אשר הוענקה לי דווקא בגלל חוסר השגרתיוּת של אותו "לונה פארק". אך את הפרס קיבלתי גם בזכות הבמאית לידיה, שהסכימה כי הצלם אנוכי ישתלט על סרטה, יערוך אותו ואף יבחר את המוזיקה, עד כי הקרוסלה בסרט "לונה פארק" הפכה למעין מתקן אימים אשר בועט במוסכמות האמנותיות שהִשְלִיט אז קומיסר התרבות א' זְ'דאנוב.

XII

נשאר להודות שהסרטון "לונה פארק" הושפע מ"פרובוקציה קוסמופוליטית בפילוסופית ובאמנות", לפחות לפי תלמידי ז'דאנוב, שקיללו כך את האקזיסטנציאליזם, אשר בשנות ה-50 פרץ לגוש הקומוניסטי מפאריז, מהמעבדה והניסיונות המסקרנים של ז'אן פול סארטר.

כתוצאה מהקסם המטורף אשר הילכה עליי אז הפֶּסימיות שבפילוסופיה הקיומית – הקרוסלה בסוף "לונה פארק" עוצרת אבודה, ללא נפש חיה. כמו הגטו.

Wesołe Miasteczko 3Wesołe Miasteczko 4

קרוסלה בנוסח סארטר: באקדמיה לקולנוע בלודז' לימד אותנו צילום דיקן הפקולטה, אלכסנדר יעקובלב, שצילם בעבר עשרות סרטים שהפכו לגאוות ברית המועצות. פרופ' יעקובלב גם תרגם לנו לשפה פשוטה את עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי והדיאלקטיקה. וכך, לפני כל הפקה של סרט סטודנטים חדש, היינו פונים ליעקובלב בהסבר לגבי מה שברוסית קוראים זָדאצֶ'ה (zadacze), כלומר מספרים מה תהיה כוונתנו בצילומים.

לפני שיצאנו לצלם את "לונה פארק", הזהיר אותי יעקובלב שאסור לי לעשות במסרטה תנועה פנורמית בכיוון שמאל, כי הראי המסתובב במסרטת אריפלקס (Arriflex) 35 מ"מ יבצע אפקט של סטרובוסקופ, המטשטש את האותנטיות של התמונה משום שהוא מחלק את רצף הצילומים לתמונות בודדות, הרצות על המסך בזו אחר זו.

ודאי שמיד נדלקתי על הרעיון לבצע סטרובוסקופ דווקא, עם הפנורמות אל הכיוון האסור ועם תנועת מושבי הקרוסלה המסתובבים מימין לשמאל בזווית של 90 מעלות מהמסרטה. חששנו, אני והבמאית לידיה זוֹן, שבגלל השימוש הכפייתי באפקט הסטרובוסקופ, הפרופסור שלנו יעקובלב יכבד את "לונה פארק" במשפט הקבוע שלו: "eto nastoyaszczy kaszmar" (זו זוועה אמיתית). אלא שהרוסי רק חייך, חיבק אותנו, ושתק.

טיפ טיפה: איך לבחור כלה 

לבחור בפיז'ו 2008 או בדאצ'יה דאסטר? מתלבט דביר אונגר במכתבו למדור-המשנה "שואלים את אדוארד", והתשובה, הרחבה מהמקובל, נראית לנו מתאימה ל"טיפ טיפה".

כי כדי לענות ברצינות לשאלה בנוסח "איזה כלי רכב עדיף", מוכרחים לבדוק רשימה ארוכה של פרמטרים טכניים אך גם כלכליים, כמו: מחיר שתי המועמדות והאפשרות להנחה בעת הקנייה, תקופת האחריות, מה עם תוספות על חשבון היבואן, האם יש הבטחה לטיפולי חינם, ומה הנזק הכספי בעתיד, כלומר איזו ירידת ערך תספוג הכלה לאחר 3-4 שנים.

אלא שסוגיה חשובה יותר מהחשש להפסד כספי היא סוגיית הבטיחות הפסיבית של המכונית הנבחרת בעת התנגשות, וגם הפרמטר של בטיחות אקטיבית, כלומר – באיזו מבין שתי המכוניות יהיה קל יותר למנוע תאונה בזכות תגובה מהירה של המנוע, המעצורים וההגה.

לרוב הקונים חשובים פרטים כמו צריכת הדלק האמיתית של שתי המתחרות, ואיך צריכה זו קשורה בסוגי המנועים המותקנים בשתיהן, בתיבות ההילוכים שלהן, במערכות העברת הכוח ובאחיזת הכביש. אך כדאי לבדוק גם את קלות הכניסה למושב הנהג ולמושב האחורי, אם יש מקום לרגלי היושבים ואם קיים רווח מעל ראשיהם, כלומר את מידת הקלאוסטרופוביה השוררת במכונית. זאת, לצד שטויות שהפכו חשובות, כמו צעצועי המולטימדיה: האם היא מקורית של היצרן, או שהיא הוחלפה בתוצרת סין על ידי ברוני היבוא, המנסים לצמצם עלויות?

אלא שאין לקבוע מי המוצלחת יותר, פיז'ו או דאצ'יה, מבלי לבדוק בנהיגה ממשית את ההבדלים בתפקוד הנהג: באיזו מבין שתיהן הנהג מבצע תרגילי נהיגה באינסטינקטיביות טבעית, לומד במהרה את דרישות המכונית, ושולט עליה בקלות כדי ליהנות ממנה.

או שהוא מגלה חלילה שבמכונית החדשה שלו הכול טוב ויפה על הנייר ועל דפי הפרסום – אלא שאין לו ברירה אלא ללמוד ממכוניתו זו נהיגה, ולהסתגל לפרטים המפתיעים לרעה. כמו עמוד שמאל של שמשה קדמית המשתף פעולה עם הראי כדי להסתיר הולכי רגל ורוכבי אופניים שפורצים אל מעברי חצייה, ראות אחורית אפסית, מזגן חלש, מושבים שאינם מחזיקים גוף בסיבובים, הגה לא רגיש או בעל רגישות יתר, ופרטים מרגיזים כמו היעדרו של בלם יד מסורתי, שאליו התרגלנו.

בקיצור, בהכרעה בין שתי מכוניות, מזמינים הביתה רק את זו שמבטיחה לנו הנאה מנהיגה, או עוברים לאופציה שלישית.

שואלים את אדוארד

דביר אונגר: אני רוצה להודות לך על המדור השבועי שלך! מצד אחד הוא מרחיב את הדעת ומעניין, ומצד שני ענייני ופרקטי. תודה.

שאלתי: אני מחפש לקנות רכב חדש. אני גר בחיפה, ומסתובב באזור כל השבוע, פלוס נסיעה אחת למרכז ועוד אחת לירושלים מדי שבוע (כ-2,000 ק"מ בחודש).

בנוסף, לעתים קרובות אני יורד ברכב לשטח, בעיקר שבילי כורכר משובשים, פחות טיול ג'יפים (עד היום הייתה ברשותי טויוטה יאריס ישנה שלא פחדתי לאתגר ולסכן. את רוב המהמורות היא עברה, אבל הייתי מעדיף רכב שלא אפחד עליו מכל בור או מדרגה בשביל. ושוב מדגיש, לא מחפש רכב לטיול ג'יפים).

התקציב שלי נע סביב ה-120 אלף שקלים. שורה תחתונה, אני מתלבט בין דאצ'יה דאסטר לפיז'ו 2008. וגם: באיזו גרסה יהיה הדגם שאבחר.

תשובה: הפריזאית האלגנטית 208 קומבי קיבלה גובה כדי להצטרף כ-2008 לגזע ה-SUV-ים/קרוסאוברים הקטנים, ואצלך היא כעת בעימות מסקרן מול החוליגן הרומני של רנו.

זו לא רק השוואה בין שתיהן, השונות זו מזו, אלא בחירה בסגנון. לפיז'ו נכנסים בעניבה ונהנים מהפלגה חלקה על האספלט, ואילו את דאצ'יה נוהגים בחולצה קצרה, מגלים פשטות ולא פוחדים לרדת איתה לשטח. בעימות הזה יש הכול, כולל אופנה, מחאה של הניהוג, ו… סוציולוגיה.

המשך התשובה ב"טיפ טיפה" הנוכחי.

יצחק פרידמן, נתניה: ברשותי סובארו XV טוקיו 1600. נאלצתי להחליף מצבר ונדרשתי לשלם כאלף שקלים. מה דעתך על המחיר הגבוה? הוא מוצדק?

נמסר לי כי המצבר הזה הוא עם סטופ-סטארט. התקינו לי אותו במוסך מורשה של סובארו. האם במקומות אחרים הוא זול?

תשובה: כדאי לך להתגרש ממחלת הסטופ-סטארט, המציעה חיסכון זניח בדלק, אפסי כמעט, המושג על חשבון אמינותם של חלקי הרכב (מנוע, טורבו, מיזוג ומצבר).

פורומים לועזיטיים ממליצים להחליף את תוכנת המחשב, המפעילה את מנגנון סטופ-סטארט ללא אפשרות להיפטר ממנו – בתוכנה של אותו דגם, במקרה שלך סובארו XV, רק נטול סטופ-סטארט.

שמואל כהן: יש לי טויוטה קורולה בעלת גיר רובוטי. כמו במכוניות רבות מדגם זה, במהלך נסיעה נדלקה נורת תיבת ההילוכים ומיד לאחר מכן המסך הראה N מהבהב ללא אפשרות לעבור הילוך. לאחר עצירה וכיבוי המנוע במשך 2 דקות המשכתי בנסיעה כרגיל.

פניתי למוסך שבו אני מטפל בדרך כלל, ונאמר לי שיש בעיה בקלאץ' וצריך להחליפו. אולם גם לאחר שהחליפו את הקלאץ' הבעיה נמשכה, ואף בתדירות גבוהה יותר. מה אתה ממליץ לעשות?

תשובה: כנראה, הייתה שגויה הדיאגנוזה של המוסך, שהאשים את המצמד ובהמשך ימצא עוד משהו, לפי שיטת "ככה נראה לי". זו הסיבה שבמקרה שמתגלות תקלות בתיבות הילוכים אוטומטיות או חצי אוטומטיות, אני ממליץ לא לחפש עזרה במוסכים כלליים אלא לפנות מיד למכון גירים מנוסה.

לעתים קרובות, הסיבה לתקלות בכל תיבות ההילוכים (כולל גירים ידניים!) היא מפלס נמוך מדי של שמן גיר.

דני, ירושלים: אני בעליה הגאה של פיז'ו 306 שנת 1996 המצוינת. האוטו נהדר חוץ מהפלסטיקה… הפאנל שעליו מורכבים הרדיו וכפתורי המזגן (והשעון) התפרק. איפה ניתן למצוא פאנל שכזה?

תשובה: אם לא תמצא במגרשים פאנל בריא יותר לפיז'ו הנהדרת שלך, שירדה מפסי הייצור מוקדם מדי, אז אין ברירה אלא לפרק את כל הפאנל קומפלט, ולהדביק בצידו האחורי, בדבק אפוקסי, טלאים עשויי פלסטיק.

בחנויות חומרי בניין למיניהן אפשר להשיג גם ערכות מיוחדות (דבק וחומר) לתיקוני פיברגלאס, וזה הפתרון הטוב ביותר לחיזוק הפאנל.

 

 

3 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    איכשהו נזכרתי בפרסומת הוותיקה והמושקעת הזו של "סאאב " המתכתבת מצויין עם כותרת הפוסט ועם הסרט – " לונה פארק " …לא לנסות בבית !

  2. פרופ' גרשון בקון permalink

    תודה לזקן המורשה על הטורים האחרונים המרגשים על הקרוסלה ליד חומות הגטו ועל שעון היד של אבא שלו שליווה אותו במשך השנים. כפי שכתבתי לך כמה פעמים בעבר, קטעים אלה רק מחזקים אצלי את הרגשת האכזבה שלא כתבת דברי זכרונותיך בצורה מסודרת ומקיפה יותר. הגילוי של "טפח" כאן ו"טפח" שם מעורר טעם לשמוע עוד ועוד. כתבת בעצמך שהזכרון האנושי הוא מה שנשאר בסופו של דבר, אבל אם לא מוסרים אותו לאחרים מה יהא עליו?

    קריאת הטורים האלה עוררה אצלי מחשבות על מקורות ספרותיים הקשורים לדבריך: שירו הידוע של מילוש Campo di Fiori, שגם מתייחס לאותה קרוסלה וגם לדברים המעופפים ברוח מתוך הגטו הבוער. כמה מרגש לקרוא שאתה בעצמך חווית את החוויה הזאת כילד שנמלט לצד הארי של וורשה. ולגבי השעון והתקתוק שליוו אותך, נזכרתי בשיר של המשורר היהודי הפולני וולדיסלב שלנגל שהיה כלוא בגטו ורצה להתקשר למישהו בחוץ, אבל בסופו של דבר לא היה לו למי, ובמקום זה הוא התקשר לשעון הטלפוני.

    ולבסוף אני ממשיך לאחל לך הצלחה בנסיונותיך לחלץ את הסרט שלך ושנזכה לראות אותו סוף סוף. הרוחות המנשבות בפולין כרגע אינן מעודדות, אבל כמוך גם אני בקשר עם בעלי דעות שונות בתכלית בפולין של היום, אלה של עמיתיי ההיסטוריונים המנסים לשמור על גישה מאוזנת להיסטוריה הפולנית בכלל ועל ההיסטוריה של יחסי פולנים ויהודים בפרט.

  3. רחל permalink

    אני מצטרפת לדבריו של פרופ' בקון. אנא אדוארד הוצא את זכרונותיך כספר. אלו אוצרות של ממש. בברכה, רחל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: