דילוג לתוכן

דעתי הזדקנה, שוב

דצמבר 5, 2017

במשך אינספור שנים תפקד הזקן הנוכחי כמו יהודון צעיר טיפש דיו כדי להתנחם באשליה שהזִקנה לא תיפול עליו לפני שאישיותו, נפשו וגופו יחזרו אל מלון מסוים ברומא

מדובר במלון קטן הנושא את השם "מלון לה טרווי" (Trevi La), הממוקם, איך לא, בכיכר טרווי, מול מזרקת טרווי, שהיא מוצג היסטורי ואיקונוגרפי מסקרן ואף מסתורי דיו כדי שתיירים אמריקנים יזרקו בו מטבעות.

שחזור מוצלח מדי

במשך חיי הזקן, אלו אשר בעבעו במאה הקודמת ואלו שבריאליטי כעת, כמו גם בכל הרֶפְּלִיקוֹת של אישיותו וההתחזויות השונות והמשונות שלו – לא היה אפילו רגע מַבְזִיק אחד שהזקן היה מוכן להפסיק להתגעגע אל מלון לה טרווי, שמחלונותיו אפשר, במשך 24 שעות ביממה, להביט על סביבת המזרקה, הלא מתעייפת בזכות הקסם הנושם בה.

ושם, מול מזרקת טרווי, הזיכרון מתרפק על מרצ'לו מסטרויאני, המאהב הנצחי של הקולנוע האיטלקי, אשר חזר אל כיכר טרווי כדי לפגוש את אהובתו לשעבר, אניטה אקברג.

במפגש זה שאורגן ברומא בין מסטרויאני, אליל נערץ בסינמטקים מסביב לעולם, לבין השבדית היפה, גם היא כוכבת קולנוע – שהתחרתה על לבו של מסטרויאני עם פדריקו פליני, עד שהפסידה – החליפו שני השחקנים, בנימוס המתבקש, כמה משפטים שהכינו בשבילם תסריטאים, ואחר כך, באותו טקס המתוכנן בדייקנות, נכנסו מרצ'לו ואניטה אל מי המזרקה, ממש כמו בסרט הישן שלהם, ושוב, כמו לפני שנים, התחבקו לאור הפנסים בתצלום רומנטי, המבוים לפי כללי הנוסטלגיה וההתרגשות.

אלא שלהפתעת אנשי ההפקה המנוסים, שכבר ראו הכול בעבודתם – גיבורי השחזור הקולנועי במזרקת טרווי לא חדלו משום-מה להתחבק כאשר המסרטות עצרו, אלא המשיכו לעמוד במים האיטלקיים הקרים כאילו היו עוד פסלים במזרקה זו, ובכו בדמעות אמיתיות.

סולחה עם מנוול

תמול שלשום נזכרתי לי בכוחות המגנטיים המטורפים של סביבת טרווי ותכננתי ברצינות לעזוב לטובתה את הכול – מה שאני עושה ממילא בוורשה, שבה אני מנסה לשווא, ושוב לשווא, לחלץ את שועל הכסף של אמי מהתרדמת שנכפתה עליו.

הגעתי אפילו להבנה שבמצב הקיים אין ברירה אלא לארגן – כפי שמציע לי המפיק הישראלי וחברי מארק רוזנבאום – איזשהו טקס סולחה עם המפיק הפולני יאצק גוויזדאלה, וללכת איתו על הסכם, כולל קבלת התנאים שהוא הכין.

זה צעד הכרחי אם אנו, מארק ואני, רוצים להציל את סִרטי. אמנם איש ערמומי זה היושב בלודז' חוסל כבר כהוגן על ידי בתי משפט ומעקלים, אלא שלמרות ההפסדים והעונשים שספג, הוא עדיין מחזיק ברשותו את חומר הצילום המקורי של "שועל הכסף של פליציה ט'".

ואנו אכן נצטרך כנראה להיכנע לתנאיו של המנוול או לחלק מהם, כי אין לנו זמן לחשבונות ולמשחקי כבוד. כי האווירה האנטישמית ברחובות הגויים אינה שוככת ורק מתחזקת, מה שגורם לסִרְטִי להפוך ליהודי יותר ויותר. כתוצאה, מניותיו של הסיפור על שועל הכסף של אמי נשכחות בכוונה תחילה על ידי מוסדות התרבות שהשקיעו בסרט. למעשה, לנוכח סיסמאות הנאו-פשיזם הפולני, הזומם כעת כפי שזמם ב-1968, המניות של השועל היהודי אף יורדות למחתרת.

גנבה אסור, רצח מותר

הנהלת "המכון הממלכתי לקולנוע איכות", שהשקיע ב"שועל הכסף", כועסת על המפיק גוויזדאלה רק בגלל הכסף. הם מאשימים אותו שלקח לכיסו את כל תקציב ההפקה כמעט, אך לא שופטים את המנוול על הריגת הסרט.

מעשה מגונה זה של המפיק, שמחזיק בשבי את משפחתי ואת זיכרונותיי, לא מעניין אף אחד בוורשה של היום, משום שלא מדובר בנושא פולני, לאומני ופטריוטי.

מלון עם נוף לעתיד

כתוצאה מהמצב הנ"ל, הגיע הזקן להחלטה שתאפשר לו אולי לשמור על נפשו וחיוכו: לקחת פסק זמן, מין tea time מיידי, אשר ינתק את הזקן מכל צרותיו, או לפחות ייתן לו קצת הפוגה מהשטח הממולכד.

שזה אומר להוציא את הכבל מהשקע, להתיישב בבווארית ולהפליג בה לרומא, אל מלון לה טרווי, מקום בעל השפעה מסתורית על הזקן, אשר כאורח המלון הצליח כבר כמה פעמים, בזכות הסתכלות ארוכה על המזרקה מולו, להחליט על צעדים חשובים בחייו.

היה זה במלון לה טרווי שהחלטתי למשל לעזוב את ירחון "טורבו", ושם טיכסתי גם כמה מהלכים אישיים סודיים, חשובים יותר מאשר עזיבת העסקן בני ברונר והדוגמן דוֹבי פרידמן, בעלי הירחון.

עם כוס קיאנטי ביד, השקיף הזקן ממלון טרווי על תל-אביב הרחוקה, שָם ברונר ופרידמן התלחשו במערכת "טורבו" בתל-אביב "צריך דם חדש", בהביטם לכיוון שולחנו של העורך הפולני. אמנם בזכותו של עורך זה הם היו מוכרים 20 אלף גיליונות, מקבלים מנויים לרוב וממלאים את בתיהם במוצרים יקרים, פרי עסקאות בארטר תמורת פרסום – אך כל זה לא הפריע לברונר לפטפט על "דם חדש" שיעלה את ירחון "טורבו" "לגבהים", כלשונו. שותפו פרידמן היה מסכים איתו בלחש, וחיוך זומם דבק בפניו.

ומה היה הלאה, כולם יודעים. הזקן חזר מרומא, נטש את המו"לים הליצנים, והזוג ברונר את פרידמן אכן הצליח לגייס צוות עריכה חדש לגמרי. הם הוציאו שניים-שלושה גיליונות "טורבו" סתמיים, המודפסים בנייר כרומו מבריק, בכריכה מהודרת וב-100 עמודי צבע – חסרי תוכן ונפש בוודאי – והשאירו אחריהם חובות ענקיים כאשר נפלו, ונעלמו משטח העיתונות המוטורית.

שידור חוזר

וכעת ההיסטוריה חוזרת, כי בנוסף למלחמה על סרטו, שפעם נראית מבטיחה ופעם אבודה מראש, אויביו המתחלפים של הזקן מתלחשים בפינות חשוכות בנוסח ברונר ופרידמן – והקסמים של כיכר טרווי, אשר אליה אני מתכוון לחזור, יצטרכו לעמוד בדילמה לא פשוטה: האם להציל את הזקן, את דרכו, את כתיבתו ואת סרטו, או להשאיר את כל החבילה הזו בתוך המערבולת.

מסע התעוררות לרומא

תמול שלשום התכונן הזקן אל טיולו. הוא כבר הרכיב על הפאנל של הבווארית Z3M קוּפֶּה מכשיר ניווט TomTom המדבר איתו פולנית – אשר מזהיר את המורשה ממלכודות רדאר ומפקקים, בוחר דרכים חלופיות, מגלה את מיקומן של תחנות דלק, ועוד ממליץ על הפסקות שינה, מה שלא משנה כלום לזקן, שממילא רדום כבר שנתיים, ומתעורר לסירוגין רק עקב סכנות שאורבות לו.

וכפי שתוחבים כדורים למחסנית אקדח, או את 38 פֶדֶרָל לתופי של התופי, או טילי 12 לשוטגאן של סטיב מקווין בסרטו "הבריחה הגדולה" – כך תחב הזקן למכשיר הרדיו בבווארית את הדיסק של אריק איינשטיין. בשביל השיר "שכשנבוא", בוודאי.

בתא המטען של הבווארית הונחה כבר, כלאחר כבוד לגילה, המזוודה הישנה, אשר נושאת מדבקות של גרנד פרי מרלבורו ושל מלון לה טרווי, וזוכרת את כל טיסותיו של הזקן באוויר ועל הקרקע.

ופתאום קרה שהכול נעצר.

"לא יהיו מלון לה טרווי ולא מזרקה, לא ייפלו שם החלטות ולא נערער שם על גורלות. הפסדנו", אמר הזקן לבווארית. "אנו לא ניסע לרומא, וגם לא לפָּרְנַמְבּוּקוֹ", אכזב אותה אביה.

התוכנית הוקפאה. פשוטו כמשמעו

כי בלילה שלפני הזינוק נפלו על הגולָה, כולל חלקה הפולני, כמויות מסחריות של שלג, שחיסל לגמרי את תוכנית הנסיעה של הזקן. הרי הבווארית, כמו אחיותיה לגזע Z3M, אינה מסכימה לטייל בחורף, כי בררניות אלה מעדיפות לשמור מרחק מהמלח האכזרי שהלועזיטים הדפוקים שופכים בחוכמתם על הכביש כדי להפוך את השלג לבוץ, אך רק מְגַדְלִים חלודה, הנדבקת למתלים של כל דבר שזז.

גם האופציה של הונדה crx לא באה בחשבון, כי יפנית זו לובשת את הסליקסים טויו R888, שבזכותם אינה מרגישה שהיא כבר בת 25 פחות קצת ועושה שרירים – ולכן לא רוצה לשמוע על החלפת סליקסים אלה בצמיגי שלג.

אל צריף הווידויים

לא נותר לי אלא להכין את בנותיי לשינה החורפית. חיברתי את המצברים של שתיהן, הונדה והבווארית, אל מטענים, ועם מטען נוסף הלכתי לצריף של בתי השלישית, הנסיכה אלפא GTV.

בגלל הקשרים המיוחדים בינינו, רצתי אל GTV בשלג כדי לעדכן אותה באירועים מבלי להסתיר ממנה דבר, בעיקר משום שהאיטלקייה הכהה שהבאתי מהארץ, בעלת הפנסים הצהובים, לא רק שומרת על סודותיי אלא מוכנה גם לעורר את זיכרונו של הזקן ברגעי בלקאאוט מעצבנים.

"אספר לה מה כמעט היה ונמחק", תכננתי, אלא שאת כוונותיי עצר רב בריח המאבטח את הדלת. המפתח נשבר בתוכו, והזקן ירד למציאות, שכולה נגדו כרגיל, חתך את המנעול בדיסק, פתח את שערי הברזל, התיישב על מושב הפיקוד, ובמקום לשפוך את לבו על כל צרותיו, הוא רק סיפר לאיטלקייה בהתרגשות שאחרי 30 שנות ניתוק בין חברת אלפא רומיאו ומרוצי הפורמולה 1 – החליטה אמא של GTV, תושבת מילאנו, לצפצף על פיאט שהשתלטה עליה, ולחזור למרוצי הגרנד הפרי.

Sauber Alfa Romeo

אפילוג

אלא שאלפא GTV לא ביקשה פרטים, שתקה, ורק המפלט שלה הגיב בזלזול. הוא כחכח, יָרַק עשן כחול, ושאל את הזקן אם לא נמאס לו כבר לדמיין.

טיפ טיפה: אל תהיו נדיבים

כאשר בזמן התדלוק "אקדח הדלק" מפסיק את הזרמת הנוזל, כעלי מכוניות רבים לוחצים שוב על ההדק כדי לתדלק בשיטת "עד הפקק" – מה שעלול לגרום לסתימת מנגנון האוויר, המתבטאת בשיבושים באספקת דלק למנוע. וכך נראים שיבושים אלה: גם כאשר מצליחים להתניע, מרגישים בעת נסיעה שהמנוע לא מגיע לסל"דים המבוקשים, שהוא מאבד כוח (וכך משבש את החלפת ההילוכים בגיר האוטומטי) ורועד בסיבובי סרק, שאינם יציבים.

די רק בחלק מההתנהגויות הללו כדי שהמוסך יחליט ש"משאבת הדלק הלכה", וימליץ להחליף אותה בחדשה, כולל המסנן. אם זה לא עוזר, אז מר מוסכניק, בעזרת מחשבו, מאשים את כל מה שבא – את המזרקים, את המצתים, את חוטי החשמל והקויל, ואפילו את המצבר.

במוסך עובדים קשה ויקר (על חשבוננו בוודאי), במקום לבצע בדיקה פשוטה: להתניע את המכונית כשהפקק של מכל הדלק פתוח… אם התקלה נעלמת, אז כל הטיפול הדרוש מסתכם בפתיחת המעבר במנגנון האוויר, שנסתם בגלל הדלק אשר מילאנו במכל מעל המומלץ.

2xMacBook

אני ואתה: זוג המקבוקים שבתצלום מציג תרגיל המאפשר לקשיש המורשה להתאושש מהקפריזות של המקבוק הבודד, העוין לגביו אשכרה. לשווא ניסינו להבין מה קורה בנפשו של הסדיסט הנ"ל, עד שמצאנו פתרון: המנוול קיבל עוד מקבוק, כדי ליצור תחרות ביניהם.

ואכן, רבותיי, כאשר הם עובדים סימולטנית, פתאום לא נמחק מה שניסינו לשמור, ויד זרה כבר לא משוטטת אצלנו בג'ימייל. גורנישט!

מסקנה: כדי לכתוב בבטחה או לטייל בנועם באתרים עבריים או לועזיטיים, מומלץ להביא הביתה מקבוק נוסף, מאותו גזע ומאותה שנת ייצור, והם יתחילו לדבר, בהדלקת דיודות ובשפה הדיגיטלית, על כך שבמאה ה-19, ועד שני שלישים של המאה ה-20, מכונות כתיבה לא התחרו ביניהן בכלום, ודאי לא בהרפתקאות, וגם מכוניות שיצאו באותה תקופה מפסי הייצור לא נזקקו למחשב דיאנוסטי. הכול השתנה בגלל האינטליגנציה המלאכותית שהשתלטה על מכשירים פשוטים, אשר היו משרתים ללא חוצפה – וכך נפתחו שערי הגיהנום לזקן תמים שאפילו לא התאמן בסמארטפון, ובכל זאת ניסה לנצל את יכולתם של המכשירים המודרניים.

הפתרון הוא בת זוג. כמו אצל בני אנוש.

שואלים את אדוארד

אביתר הראל בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060) ולרשומה "לונה פארק" (בבלוג "מכונית הנפש"): הטור הזה הותיר בי רושם מיוחד, הכתיבה שלך מרשימה ולא פחות מכך סיפור חייך.

מעריך מאוד!

תשובה: זהו למעשה לה גרנד פינאלה. רוב תודות על מכתבך, שהגיע אליי והתפרסם ברגע לא קל לאנוכי, כי השבועון "מקור ראשון" החליט פה אחד שהמדור "המפתחות בפנים" הגיע לקצה הדרך, ויסיים את הופעתו מעל דפי "דיוקן" בסוף דצמבר הנוכחי.

קוראים שהתרגלו לקרוא את המדור – המפטפט על מכוניות ועל שואה כבר 1,061 פעמים, מאז ייסוד "מקור ראשון" ועד עתה – ימצאו את המשך דבריי בבלוג שלי "מכונית הנפש", המארח בימים טרופים אלה 350 אלף מבקרים. להתראות.

פרופ' גרשון בקון בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060): תודה לזקן המורשה על הטורים האחרונים המרגשים על הקרוסלה ליד חומות הגטו ועל שעון היד של אבא שלו שליווה אותו במשך השנים. כפי שכתבתי לך כמה פעמים בעבר, קטעים אלה רק מחזקים אצלי את הרגשת האכזבה שלא כתבת דברי זיכרונותיך בצורה מסודרת ומקיפה יותר. הגילוי של "טפח" כאן ו"טפח" שם מעורר טעם לשמוע עוד ועוד. כתבת בעצמך שהזיכרון האנושי הוא מה שנשאר בסופו של דבר, אבל אם לא מוסרים אותו לאחרים, מה יהא עליו?

קריאת הטורים האלה עוררה אצלי מחשבות על מקורות ספרותיים הקשורים לדבריך: שירו הידוע של מילוש,Campo di Fiori , שגם מתייחס לאותה קרוסלה וגם לדברים המעופפים ברוח מתוך הגטו הבוער. כמה מרגש לקרוא שאתה בעצמך חווית את החוויה הזאת כילד שנמלט לצד הארי של ורשה. ולגבי השעון והתקתוק שליוו אותך, נזכרתי בשיר של המשורר היהודי-פולני ולדיסלב שלנגל שהיה כלוא בגטו ורצה להתקשר למישהו בחוץ, אבל בסופו של דבר לא היה לו למי, ובמקום זה הוא התקשר לשעון הטלפוני.

ולבסוף אני ממשיך לאחל לך הצלחה בניסיונותיך לחלץ את הסרט שלך ושנזכה לראות אותו סוף סוף. הרוחות המנשבות בפולין כרגע אינן מעודדות, אבל כמוך גם אני בקשר עם בעלי דעות שונות בתכלית בפולין של היום, אלה של עמיתיי ההיסטוריונים, המנסים לשמור על גישה מאוזנת להיסטוריה הפולנית בכלל ועל ההיסטוריה של יחסי פולנים ויהודים בפרט.

אמנון רז-קרקוצקין בתגובה ל"ריחוף חוזר" ("המפתחות בפנים" 1060) ולרשומה "לונה פארק" (בבלוג "מכונית הנפש"): אני קורא נאמן של מדורך, ונהנה מן הקול הייחודי והמורכב. בעקבות מדורך ריחוף חוזר" מהשבוע האחרון, והסרטון המרתק, תהיתי אם אתה מכיר את תמונות הלונה פארק הזה, השוכן ליד חומות גטו ורשה, אשר מופיעות בסרטו של חיים גורי. הצילום הזה של הגלגל הענק מול הגטו הבוער השאיר חותם כבר אז, ועכשיו שב דרך התיאור שלך. תודה.

שניאור שפירא: ראשית אציין שאני קורא את מדורך ב"מקור ראשון" כבר שנים רבות, ונהנה בכל פעם מחדש מכתיבתך המצוינת.

לפני כחודש רכשנו הונדה ג'אז היברידית 2011 שעשתה 115 אלף ק"מ. האוטו בסדר גמור בסך הכול. חסכוני בדלק כמו שהוא צריך להיות, ונסיעה נעימה ביותר למעט בולמים שחורקים מעט (וידענו על כך לפני, במכון בדיקה אמרו שזה סביר לרכב בן 6 שנים).

השבוע אשתי נסעה ברכב והוא התניע בלי בעיה. לאחר נסיעה של כשני קילומטרים היא חנתה, ניסתה להתניע שוב כעבור חצי שעה – וכל הנורות בלוח המחוונים נדלקו והרכב לא התניע. בסיבוב השני הוא התניע בקושי. לאחר נסיעה קצרה נוספת וחניה, הרכב לא התניע כלל. בנוסף, כל מערכת החשמל הפסיקה להגיב, כולל שלט וקודן. התנעתי באמצעות כבלים, והרכב התניע. למחרת חזר הסיפור על עצמו – בפעם הראשונה הוא התניע חלק; לאחר נסיעה של כ-20 קילומטר עצרנו לשעתיים והוא התניע בניסיון שני; לאחר עצירה שלישית לא התניע.

אשמח לשמוע אם לדעתך מדובר פשוט במצבר ישן (מה שסביר מאוד), או בתקלת חשמל מורכבת יותר. אנחנו זוג סטודנטים תפרנים, וממש לא בא לי לבזבז כסף על מצבר אם זו לא התקלה.

תשובה: העובדה שהמכונית בת 6, אין פירושה שהמצבר בג'אז הוא מקורי עדיין ולא הוחלף פעם אחת או יותר. שהרי אצלנו לא מקובל לנקות את החיבורים, ולחבר מצבר חלש למטען. לא מתייחסים גם להמלצה לבדוק את מצב הוולטים במצבר ואת טעינת האלטרנטור.

חפש מישהו שזוכר מה כתבנו בנושא תחזוקה שוטפת של המצבר – והתייעץ איתו.

בנימין: ברשותנו שברולט אורלנדו שנת 2013 שרכשנו לפני כמה חודשים. הרכב הוא בעל מנוע דיזל טורבו. לפני כשלושה שבועות נסעתי בכביש 6, ולפתע הופיעה התרעה בלשון הזו: power is reduced Engine. ההודעה נעלמה בעצירה מוחלטת (ברמזור ולא בכיבוי הרכב), אולם הופיעה עוד פעמיים במהלך הנסיעה.

המוסכניק שלי חיבר את הרכב למחשב, וקיבל חיווי שיש בריחת אוויר מהמנוע. הוא התיז ספריי מסוים ואמר שהבעיה סודרה, אולם שבועיים אחרי הטיפול הופיעה ההתרעה פעם נוספת.

הפעם המוסכניק ביצע בדיקה מקיפה יותר ועדכון מחשב (שאני לא מבין את מהותו), ובסיום אמר שהטורבו נחלש אבל אני יכול לנסוע איתו בינתיים, ואין סיבה להוציא כרגע אלפי שקלים (בין 6,000 ל-8,000 שקלים על טורבו חדש).

לפני כמה ימים הופיעה שוב ההודעה. לחצתי על כפתור menu בכידון הווינקר, שמוחק את ההודעה ומחזיר את מסך הקילומטראז' הדיגיטלי, תוך כדי שאני לוחץ על דוושת הגז, ושמתי לב שהמהירות לא עולה למרות הפול גז. מה ניתן לעשות, ומי המומחים שאליהם ניתן לפנות בעניין?

תשובה: ייתכן שאפשר עדיין להציל את מנגנון הטורבו, שכנראה סבל בשברולט אורלנדו שלכם ממפלס שמן נמוך, שלא הוחלף מדי 15 אלף ק"מ, ממבחני נסיעות למרחקים קצרים ומכיבוי מיידי של המנוע, כאשר הטורבינה חמה עדיין.

אל תסמכו על מוסך כללי, אלא חפשו עזרה במכון המתמחה בשיפוץ טורבינות.

 

17 תגובות
  1. ג'ו permalink

    אדוארד, חולה עליך

  2. צפרירה מלובני שמוקלר permalink

    בקשר לדברים שכתבת שעיתון " מקור ראשון" מפסיקים את עבודתך בעיתון בסוף דצמבר, תגובתי הספונטנית הייתה … זה לא יאמן!! אני חושבת כקוראת מכורה של מדורך הפותחת את העיתון ומחפשת מה כתבת בגיליון השבועי, יש עוד רבים כמוני, העושים זאת, יש לדעתי להתארגן ולהביע מחאה על היחס כלפי מדורך, אנחנו גם נשקול לבטל את החתימה על העיתון, אנחנו השותים בצמא את כל סיפורי השואה , סיפורי פולין והאבחנות המדויקות שלך לאווירה הקיימת כיום בפולין, ויכולת האמירה האוטנטית שלך ללא כל פחד למה שהתרחש בגטו וורשה בימים האפלים לא רואים אפשרות שלא תינתן לך האפשרות להמשיך לכתוב בעיתון. פשוט לא יאומן…. מעניין מה הם הנימוקים להפסקת עבודתך…

    • י. ב permalink

      צודקת לגמרי. איך הם יכולים להפסיק את הטור הכל כך נפלא הזה?
      תמהני.

    • מאור permalink

      עצוב נורא!

  3. אדוארד יקר .
    הצלחת להפתיע אותי בהכרזה על הפסקת כתיבתך במקור ראשון. אינני יודע מה השיקול, אבל לי זה לא משנה, אין ספק שזה לא יהיה אותו עיתון בלעדיך.
    זקן מורשה, זה אוצר של חכמה, יידע, והיסטוריה, לא מוותרים כ"כ בקלות על דבר כזה.
    ננסה למחות, אבל נמשיך לעקוב בבלוג.
    בהצלחה במאבקים על הגשמת החלומות והוצאת הסרט לאור.
    ברוך
    עפרה.

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    חבל , עצוב לשמוע , גול עצמי לעיתון ובגדול

    להלן ציטוט מהבלוג " נימוקים של צורה ותוכן " :

    שני סודות גלויים של עולם העיתונות הישראלי

    רשימה זו מתחילה בוידוי: אני אוהב לקרוא עיתונים, ואני אוהב שבעתיים לקרוא עיתונים בשבת. אלו שבזים למדיום העיתונאי נוהגים לומר שהאינטרנט הרגה אותו, שהוא רדוד ופופוליסטי ושאינטלקטואלים צריכים לקרוא ספרים ולא עיתונים. לקינוח הם נוהגים לנחור בבוז ולנעוץ את המסמר: "בעיתונים של היום עוטפים את הדגים של מחר". לאלה אני עונה: ומה רע בכך? גם דגים אני אוהב מאוד. יש פה סינרגיה בעלת ערך אסתטי לא מבוטל, שלא לדבר על שימוש יעיל בפסולת.

    אבל לא כדי להתוודות על חולשתי זו הטרחתי את שלושת קוראי הבלוג משגרת יומם; בכל אופן לא *רק* כדי להתוודות עליה, אלא גם כדי לחלוק שני סודות גלויים, שתי פנינים שמתחבאות בערימת עיתוני סופהשבוע של הישראלי המצוי, והמצוי פחות.

    א. המפתחות בפנים

    הטור הפובליציסטי המענג ביותר בעיתונות הישראלית מתחבא במוסף "דיוקן" של העיתון הימני-משהו "מקור ראשון". "המפתחות בפנים" שמו, וכותב אותו יהודי לא צעיר בשם אדוארד אטלר. אטלר, דוברן של אי אלו שפות, במאי של אי אלו סרטים ומאהבן של אי אלו מכוניות לאורך אי אלו עשורים, כותב ברגש על כל מה שניתן לכתוב עליו ברגש. זהו כביכול מדור רכב, אבל רק כביכול. על הלנצ'יות והאלפות שלו, כמו גם על הניסן בלו-בירד החביבה ושאר נוסעות על ארבע, תקראו בדרך כלל רק בין השורות. בשורות עצמן תמצאו זכרונות של ניצול שואה בעל חוש הומור (וגם חוש היסטורי), של אמן אנין טעם, של נטע זר בטלוויזיה הישראלית של שנות השבעים, של עולה חדש המשתאה מהקורות אותו במדינת היהודים של אותה תקופה (וגם של היום), של אזרח העולם שהספיק לגדל ולקבור כמה כלבים אהובים, לשחק אי אלו משחקי שחמט ולפגוש כמה מהמי ומי של עולם הקולנוע. כן, תמצאו פה גם מבקר קשה של תעשיית הרכב, עיתונות הרכב ובעיקר יבואני הרכב המקומיים – אבל לא תמצאו דבר מהיובש והטכנוקרטיה שמלווים בדרך כלל רשימות מוטוריות.

    גם אם אתם שמאלנים יפי נפש שלא יגעו בעיתון מתנחבלי עם מקל; גם אם אינכם יודעים (או רוצים לדעת) מה ההבדל בין קרבורטור לאלטרנטור – עשו לעצמכם טובה והיחשפו לתופעה הזו. אתם יכולים להתחיל מהטור המצחיק עד דמעות "תדבר יפה לרעייתי, חייל!", או מכל מקום אחר. סיפוקכם מובטח.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      Disco Volante הדור הבא , הצעה לתמונת שומר המסך עבור המקבוק השני :

      • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

        נחמד לשמוע שאלפא חוזרת למסלולי הפורמולה 1 :

        לא סוף העולם אדוארד , לבלוג יתרונות משלו , אני מאמין שחובבי המדור ישארו ,
        ברור שחובבי הרכב שביניהם .

  5. "מקור ראשון" מוכיחים טיפשות תהומית.
    והלוואי שכל המנויים שלהם יבטלו מייד את המנוי בגלל ההתנהגות הזאת.
    איזה מזל שיש בלוג באינטרנט!!! תמשיך לכתוב, אטלר!!!

  6. שירה permalink

    אני המומה. עצובה מאד.
    איך ייתכן שהמדור הכי איכותי, חד, מדוייק ומשובח בעיתון מפסיק?
    אני שוקלת להפסיק את המנוי וקוראת למנויים נוספים לעשות כך.
    מקור ראשון, החלטה מבישה ומקוממת!!!

  7. שירה permalink

    אנונימי יקר (או אדוארד) – אשמח ללינק לטור שציינת (דבר יפה לאשתי חייל) לא מצאתיו בבלוג. תודה

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      שלום שירה ,
      לצערי לא הצלחתי לאתר את המאמר , הרשימות הדיגיטאליות בארכיון הטורים במדור מתחילות ממרץ 2011 וככול הנראה מאמר זה קדום יותר , גם חיפוש מורכב בגוגל העלה את חכת החיפשים ריקה , אולי זו ההזדמנות לבקש תיעוד רוורסי בסריקת כל המאמרים מקדמן דנן של "המפתחות בפנים" ו"מכונית הנפש " (וגם "בלי מעצורים "…אם כבר אז כבר …) וקישורם לבלוג לתמיד .

  8. סימה האוז permalink

    הסיבה היחידה שהמשכתי מנוי למקור ראשון היתה המדור שלך. ברגע שגיליתי את הבלוג, עטתי על ביטול המנוי לעיתון המאכזב הזה.
    אני מתפללת להמשך בריאותך בגוף ובנפש, השם יתברך ייתן לך מכל טוב! בהערכה ואהבה, סימה

  9. שלמה permalink

    מחאת קוראים!
    רבים מאיתנו, קוראי המדור, שייכים לקהל הדומם. אנו לא רגילים לכתוב מכתבים למערכות העיתונים, או להביע את סערת רוחנו בהרמת טלפון זועם למערכת העיתון. אנו מקבלים את השבועון ביום שישי, ומתיישבים כדי לקרוא את מדורך. זהו לא עוד מדור שניתן לעבור עליו ברפרוף, לקרוא אותו בין פעולה אחת לאחרת. זו חוויה. חוויה שבועית שמצריכה עת וזמן כדי לשוט יחד איתך למחוזות נפשיים, היסטוריים וגיאוגרפים. עולמות שונים נפגשים על גבי דף העיתון וכולנו מחכים רק לעלות לסיפונו של הקברניט אדוארד. מי יודע לאן יבחר לקחת אותנו הפעם? לאיזה מקום מועדות פנינו?
    הכתיבה, הכל כך חדה ומושחזת, שלא מהססת לדרוס את קדושתו של הפוליטקלי קורקט, וכך אנו זוכים להיפגש עם דעה. עם אישיות ולא עם שפת החברה. אדם מיוחד ומרשים, שכל סופרלטיב פשוט מקטין את דמותו.
    אני לא מאמין שהעיתון בחר בצעד כל כל טיפשי כדי לקטוע חיים. אני חושב שנצרכת התאגדות קוראים כדי לפעול בנושא.

    • שמואל שטרן permalink

      שלמה אכן כפי שציינת מדור חד, שמאד יחסר לי בעיתון היחידי באמת שאני קורא. בכל היתר מרפרף….אך זה לא עושה אותו לעיתון גרוע.
      הבעיה שלי כפי שנוכחתי לדעת הפסקתי לקרוא את אראל סגל בגלל שהוא לא בעיתון, לך חפש אותו בוואלה, פעם אחת וזהו!

  10. יפה permalink

    אני מצטרפת לדבריו של שלמה וחושבת שמערכת העיתון צריכה לקבל הצפת מכתבים שישקפו לה עד כמה הצעד הזה טפשי, מקומם וחסר הגיון.
    אינני יודעת מה השיקולים שהביאו להחלטה אך כקוראת, אין לי סיבה להמשיך במנוי עם החלטה שכזו.
    אני כבר פניתי לעיתון, אנא פנו גם אתם.
    main@makorrishon.co.il
    menuim@makorrishon.co.il

  11. משה שאול permalink

    מאד מצער שהמדור הופסק מאד נהניתי לקרוא ולהשתמש בטיפים.אמשיך לעקוב דרך הבלוג.
    אדוארד ,תודה רבה לך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: