דילוג לתוכן

בתוך טרנס מטורלל

ינואר 10, 2018

כשבחוץ גשום ונפשו נעגמת, הזקן משוטט במציאות בחיפוש אחר סיבה לשעשוע, או סיבה אמיתית לעצב

אין מה לחייך, מודאג הקשיש המפוטר, עד שמצלצל לו הפתגם היידישאי הטוען ש"בְּמָקוֹם שאין דגים, גם סרטן הוא דג".

ואמנם, מיד מצליחים לשעשע את הזקן התצלומים במדיה של חשודים בשחיתות, והגילוי שהגיבורים המככבים בפרשיות הללו הם בעלי אותו גוף עב-בשר וכמעט אותן פנים עגולות. כאילו את רוב השלל הם בזבזו על אכילה, ולא על פרארי לעצמו של המושחת או איזו מרצדס AMG לאשתו, כדי לא לחשוף את הונם. זה לא מצחיק?

אלא שחיזיון זה של בעלי שררה מדושני מידות גם העציב את הקשיש, משום שהוא הציף זיכרון אישי מילדותו, אשר לוחש לו לאוזן שבגטו ורשה רק העשירים היו שמנים, והם בלטו ברחובות הרעבים כאשר ישבו לבדם או עם רעייתם על מושב מרופד של ריקשה, בעוד שמאחורי גבם היה מדווש יהודי רזה, שרוף משמש.

רוב עשירי הגטו בנו בונקרים תת-קרקעיים שצוידו היטב ונשמרו על ידי שומר ראש, כי המחתרת היהודית דרשה מהם כסף לנשק. "הם לא שילמו", סיפר לי מארק אדלמן, גיבור מרד הגטו, "אך גם לא שרדו, כי הגרמנים שרפו את כל בתי הגטו, וגילו את הבונקרים של העשירים לפי הרישומים שהיו בידי היודנראט, או בעזרת הלשנות".

איילון דרומה ללא דְהַרְמָה

נהגתי בקליאו של ידידה שלי, ומובן כי בטרם נסיעה, באופן אינסטינקטיבי, שאצל הזקן תקין עדיין, הסגתי את מושב הנהג לאחור, ובדייקנות של קשיש מורשה מפוטר כיוונתי את זוג מראות הצד.

הכול התפתח בשעמום המבורך הרגיל, הדלקת אורות, החלפת הילוך. אלא שרגע אחר כך נפשי נחרדה מהמראֶה שסיפק לה ראי ימין, אשר שידר ללא רחמים תמונה מאיימת: של חבורת נהגים ורכביהם, אשר רודפים בטירוף אחר קליאו הלבנה והתמימה, ממש בצמוד אליה, ובעוינות מוזרה, בלתי מוסתרת.

וכך, קיבלתי את הרושם המטריד שכל דבר הזז מאחוריי באיילון דרומה, על 4 גלגלים או 2, מנסה להיצמד לקליאו קרוב ככל האפשר, במרחק נגיעה כמעט, ועוד בליווי צליל מעצבן של צמיגים זולים וצפצוף פה ושם. המצב המלחיץ תודלק בעובדה שחלק מכלים אלה נסעו בזגזוג, מה שהזכיר לי גוי שיכור שחוזר הביתה בהליכה, אחד כזה שלא למד מאבא לתפוס גדר, להקיא ולנוח.

בקרת סיוט

הופתעתי מתמונה זו שנתקעה ממוסגרת בראי, שנראתה כמו חלום אימה המופיע באמצע המציאות הגשומה, וניסיתי להבין: מדוע אינני מזהה סכנה זו של פחיות אלימות הנהוגות בידי נפשות אחוזות-ציד, סכנה אשר דוהרת אחריי במראת הקליאו – כאשר אני מטייל באותו מסלול, רק באלפא שלי?

אולי זה בזכות העובדה הפשוטה, הפרוזאית להביך, שבנהיגה במכוניותיי התרגלתי במשך השנים להתעלם מהמתרחש מאחור, ולהתרכז בדאגה רק במתרחש על מסך ה"לפניי", שאינו סטטי אלא משתנה ללא הפסק, כמו באנימציה, וכך סיננתי את הסיוט.

בהחרגה אחת: בנסיעותיי בגולה החורפית, אני דווקא מנטר את החזית הדרומית בראי, שמא אזהה בו חלילה את פרצופה של ב-מ-וו 330i מגזע x-drive. כי הגויים הפיקחים ממשטרת התנועה בוורשה ובפריפריה קיבלו כמה עשרות בוואריות כאלו, החמושות במסרטות וידיאו שרושמות מהירות.

ההווה לא שווה

אי-אז, כאשר בני למד נהיגה, גיליתי לו סוד: כדי לחזור הביתה בשלום לא חשוב כלל הצילום של מצב התנועה המתרחש כעת לפנינו, מי, מה ולמה – אלא אתה מוכרח לדמיין מה יהיה בעוד רגע. היכן יהיו כולם, מי יעקוף את מי, ואת מי אתה עצמך תבחר לעקוף.

מה שמזכיר את הביטוי הארמי "תעתיד קשטא", שמשמעו הכנה לאמת. אם מפרשים את הביטוי כפשוטו, מתקבל ש"העתיד הוא האמת". כמו בכביש.

יענטזו הנהגים לפנינו

את אותו סוג אוכלוסייה שאנו מזהים בראי, מזהים גם דרך השמשה הקדמית. הפעם המזגזגים נמצאים לפניי. ירכתי המכונית שלהם מתפתלות ללא היגיון, אם משום שהנהג בהשפעת נירוונה, אם משום שהוא עסוק בשיחות/קריאת/כתיבת סמסים, ואם משום שהוא סתם מנסה להתעסק עם טבלט הרכב, אך בקושי מגיע לאייקונים בצג חסר הסבלנות, הדורש נגיעות מדויקות. ואולי המזגזג רק מסובב הגה עקב ניסיון להחליף מסלול לימני או שמאלי, תרגיל שבסופו של דבר לא מבוצע.

קורת סבבה

כל הטרנס המטורלל הזה של ענטוז מוטורי המתרחש לפנינו הוא משעשע יותר מאשר מסוכן, ובלבד שאנו מצליחים לגייס חוש הומור וזהירות, ולא כועסים חלילה על מישהו שאינו מאותת, או בולם בלי כל סיבה.

אם נתייחס לכל הבלגן הים תיכוני כאל סוציולוגיה של קיבוץ גלויות, ונבין שהוא חלק מחוויית הניהוג במרחב הציוני – דיינו.

Dakar

זה לא מאדים, זה דקאר. ב-2017 קיבלנו בהבנה את הניצחון בפעם ה-13 של סטפן פֶּטֶרְהָנְסֶל (מכוניות), את ניצחונו השני של אדוארד ניקולאייב (משאיות), וגם את ניצחונם הראשון של סאם סָנְדֶרְלָנְד (אופנועים) ושל סרגיי קָרְיאקִין (quads). השנה, לצד האלופים הידועים, יעמדו שוב על פודיום דקאר מתחרים שאינם מוכרים עדיין לקהל, אשר עוקב אחר הראלי הקשה בעולם.

כל הצוותים שמתחרים בדקאר 2018 דיווחו עד כה שהמסלול ותנאי מזג האוויר העלו את המשוכה גבוה, אפילו גבוה מדי, מה שגרם לביטול של חלק מהמסלול, ולקיצור משמעותי של כמה מקצי ספיישל סטייג'. ואכן, מפרך להתמודד עם ערמות חול, נקודות רישום מוסתרות היטב ומלכודות בוץ, אלא שבאופן פרדוקסלי, זה לא צפוי לפגוע בדקאר הנוכחי, שכנראה ייגמר כמו תמיד. הרי התרגלנו לכך ששלוש פעמים פיז'ו לקחה את הפודיום בקבוצת המכוניות, שלוש פעמים ניצחה KTM בקטגוריית האופנועים, שלוש פעמים ניצחה ימאהה בקוואדים, ושתי "קאמאזים" רוסיות היו שוב ראשונות מבין המשאיות. בנוסף על כך, המפעלים וצוותיהם עומדים שוב להוכיח את כוחם – אלא שהפעם, בתחרות קשה מול החובבים.

הקשיש המורשה שלח למארגני דקאר שאלה בקשר לגורלם של המתחרים הישראלים, המנוסים יחסית בראלי שטח, אשר לפני הזינוק לדקאר התגאו בהשתתפות עם משאית משופרת במיוחד, אך נעלמו בדיונות בלי אף מילה עליהם במדורי הספורט של המדיה – לא בספורט 5 ולא בוואלה ספורט. התשובה בקשר לגורל הצוות הישראלי הייתה שהישראלים הגיעו לנקודת הבידוק בקטע IV בפיגור של מעל שעה וחצי אחרי המשאית המובילה, וכך התייצבו במקום ה-25. אמנם זהו אינו פער קריטי בתנאים האתגריים של ראלי דקאר הנוכחי, אך הבחורים שלנו מוכרחים להגיע למקום הראשון, לכל לפחות, כדי שיכתבו עליהם במולדת.

בנוסף, קיבלנו מידע על התלאות של המובילים בתחרות: מנצח האופנועים בשנה שעברה, סנדרלנד, פרש כבר, והמצב בקטע IV הסתבך. ארבע שעות לקח לסבסטיאן לוב (Loeb) להגיע לגמר. למקום השני הגיע קרלוס סיינז, שבקילומטרים האחרונים של קטע זה הצליח להוריד 5 דקות מהפער מול סטפן פטרהנסל, שעד עתה הוביל.

לפי המארגנים, הנסיך מקטאר נאסר אל עטיה (טויוטה) תקוע בקילומטר ה-204 של המסלול. בדומה לסיריל דספרס הצרפתי, גם הנסיך מקטאר יכול לשכוח מניצחון השנה. חבל, כי הוא היה עשוי לקלקל לבאגים של פיז'ו את החגיגה הקבוצתית.

בתמונה: הנסיך הקטארי, כשהיה עדיין במצב נסיעה

טיפ טיפה: לטרוף את פאריז ב-9 דקות

במכתב שהגיע השבוע למדור מאריאנה הקטר, אשר כולל לינק לסרטון, התפעלה הכותבת (כמוני) מהנסיעה המטורפת במכונית שביצע לפני 39 שנים ברחובות פאריז הבמאי היהודי-צרפתי קלוד ללוש.

מדובר בסרט מתח באורך 9 דקות, הנושא את השם C'etait un rendez-vous ("זאת הייתה פגישה"), יצירה קלאסית בלתי נשכחת, יחידה במינה, שהפכה מיד לסרטון פולחן, אשר כבש לא רק חסידי מכוניות אלא גם אוהבי קולנוע רבים מסביב לעולם.

ללוש סיפר שאחרי גמר ההפקה של אחד מהסרטים באורך מלא שלו, שהוא ביים לפי תסריטו – הוא גילה שנשארו על המדפים 300 מטרים של נגטיב בלתי משומש, אשר ניתן לצלם עליו עוד 10 דקות. אפשרות זו הלהיטה את הבמאי, שהוא גם צלם ותסריטאי ידוע, משום שהיא התאימה להגשמת חלום שלו, שהוא חשב עליו זה זמן-מה.

ללוש הרכיב מסרטת 35 מ"מ על הטמבון הקדמי של מכוניתו הפרטית, מרצדס 450 SLE בעלת מנוע בנפח 6.9 ליטרים, התיישב מאחורי ההגה השכם בבוקר ביוני 1978, התניע, וזינק אל רחובות פאריז, הריקים-כמעט עדיין באור השחר האפרפר. הוא נסע מבלי להתייחס לחוקי התנועה העירונית, לרבות רמזורים אדומים, שהבמאי היה חותך בנסיעה פרועה, פה ושם גם נגד הכיוון, ומבלי לפחד או להתרשם מהמהירות, העולה על 200 קמ"ש.

אלא שאריאנה הקטר, שהוקסמה כמו הקשיש המורשה מהסרט "זו הייתה פגישה" של קלוד ללוש – טועה לצערי בהערכתה שנסיעה בלתי שגרתית זו נערכה בפרארי 275 GTB, ושהאחראיים עליה, לדעתה, היו נהגי פורמולה 1, חבריו של הבמאי. האמת היא כי ללוש עצמו נהג, במרצדס השחורה שלו, החזקה דייה – והשתמש רק בצליל המפלט של פרארי 275 GTB, שהוא שתל בשלב העריכה של הסרט משום שהצליל המקורי של מרצדס 450 SLE לא היה מרשים דיו.

בעבר הרחוק, אחרי שהוזמנתי להקרנת סרט נפלא זה במועדון המוטורי הישראלי ז"ל, קרה שבנוסף להתפעלות מיידית, מתוקה, שהתנסכה בלבי, הרגשתי גם את טעמה המריר של קנאה עמוקה, אשר תפסה את גרוני בחוזקה כזו, עד כי לאחר ההקרנה ניתן היה לחלץ ממנו רק שתי מילים: זהו זה.

עברו השנים, ובעידן יוטיוב המודרני – עידן מסרטות הווידאו המוצמדות לשמשות מכוניות וסמארטפונים בעלי יכולת צילום – עשרות נהגים אמביציוזיים מתגאים בנסיעות מטורפות שהם עוללו, מצלמים אותן, מעלים את הסרטונים לרשת ללא חשש, וחלקם נתפסים על ידי המשטרה, ומופיעים אזוקים במהדורות החדשות. ללוש היה הראשון ב"מועדון ההפללה העצמית". ויקיפדיה מלשינה על הבמאי שבגלל סרטו הבלתי חינוכי הזה, המתעד נסיעה הרפתקנית, הוא איבד לזמן-מה את רישיון הנהיגה שלו, ושילם קנס לא קטן.

לגביו של הקשיש המורשה, המקרה של קלוד ללוש הוא עוד הוכחה שהדרך לאמנות קולנועית כרוכה בהפתעות בלתי נעימות ואף ייסורים. הזקן יודע זאת היטב מהדרמה האופפת את סרטו שלו, אשר מספר על שועל הכסף של אמו.

שואלים את אדוארד

אליה, בתגובה ל"כוחות החמור של האירוניה": מצפה לקרוא את קובץ מכתבי הקוראים. ניסיון העבר מלמד כי גם רשימת מכתבים יכולה להפוך תחת ידיך למסמך מרתק.

תשובה: אנו עובדים על כינוס מכתבי הקוראים שנשלחו למדור עקב מחיקתו מעיתון 'מקור ראשון'. ערמה נכבדת זו, שנכתבה על ידי ידידי "המפתחות בפנים", תתפרסם כנראה רק בפוסט הבא – משום שהמכתבים, כמו גם ההודעות הרבות על ביטול המינוי לעיתון במחאה על יירוט המדור, ממשיכים עדיין לזרום.

רות וינקלר: כמו שכתבו לך רבים, גם אני מצטערת על הפסקת פרסום מדורך ב'מקור ראשון'.אנחנו מעוניינים לקנות מכונית שהיא גם גבוהה וגם חסכונית בדלק, ומזהמת מעט. השאלות:
א. האם ההיברידיות אכן צורכות פחות דלק ומזהמות פחות?
ב. מה דעתך על קיה נירו? האם היא עדיפה על טויוטה באותה קטגוריה? האם יש מכונית אחרת כדאית יותר, באותו טווח מחירים?

תשובה: למכוניות היברידיות, כולל גזע הקרוסאוברים הקומפקטיים, אכן יש יתרון בחיסכון בדלק מול מכוניות רגילות מכל הסוגים, המצוידות במנועי בנזין ואף דיזל – חיסכון שניכר במיוחד בנסיעה עירונית.

אמנם במקרה של קיה נירו היצרן מגזים במקצת באופטימיות, אשר מבטיחה צריכת דלק ממוצעת של 3.8 ליטרים ל-100 ק"מ – אלא שגם התצרוכת האמיתית, העומדת על 6 ליטרים, כפי שעלה מטסטים, היא עדיין מתונה ביחס למכונית בנויה השוקלת 1,500 קילו, ואשר חמישה נוסעים יושבים בה בנוחות. זאת, משום שלהבדיל מכמה מתחרות שלה, קיה נירו יועדה מראש להיות רק מכונית היברידית.

זאת ועוד: את היתרון של נירו מול טויוטה באותו גודל (C-HR) ירגישו הילדים היושבים במושב האחורי, שלא יראו הרבה מבעד לחלונות האחוריים הקטנים של טויוטה.

לא צריך לצפות מנירו, החביבה לנהג ולנוסעים, שתהיה טיל, כי כל המאמץ ההנדסי של הקוריאנים הושקע בחיסכון בדלק, ובכל זאת, הזינוק ל-100 קמ"ש ב-11.5 שניות אינו מאכזב.

אופיר נווה: יש לי יגואר xf שנת 2009, בעלת מנוע וי8 בנפח 4.2. רציתי לדעת: האם צריך להחליף שמן ופילטר גיר? אם כן, אז כל כמה קילומטרים? ועל איזה מכון גירים אתה ממליץ?

תשובה: מומלץ להחליף שמן גיר ומסנן מדי 60-80 אלף ק"מ. לצערי, אינני מכיר מכון לגירים אוטומטיים שאני יכול להמליץ עליו.

אגב, ביגואר הגזעית שלך הליך החלפת שמן הגיר הוא מסובך למדי, ודורש יתר זהירות ומיומנות.

7 תגובות
  1. יוסי א permalink

    בהמשך לסרטון של קלוד ללוש (מי אמר שאין יתרונות במעבר מהפרינט למדיה הממוחשבת ?) אני מצרף סרטון של קלוד ללוש מ 2006 (30 שנה לאחר צאת הסרט המדובר) העוסק באותה סצנת נהיגה היסט(ו)רית

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    כשצפיתי בסרטון C'était un Rendez-vous – 1976 אני מודה שגם לי היה ספורט, לזהות את המודלים של הרכבים שהוא חולף על פניהם, הפז'ואים, הרנואים, והסיטרואנים, רכבי ילדותי

  3. amkiys permalink

    הסיפור על השמנים המגעילים בגטו ורשה, לא היה ידוע לי.
    לא פעם, סיפוריך חידשו לי מציאות שלא הייתי מודע לה.
    מרגש.
    מוטי בן חורין
    דור רביעי בארץ

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    איזכור קלוד ללוש מעלה אצלי בזכרון את אחד מהסרטים האהובים עלי מכל הזמנים – " גבר ואישה " – Un homme et une femme משנת 1966 , לא בכדי זכה הסרט בפרסים רבים, בכללם Grand Prix בפסטיבל קאן של 1966, פרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, ובפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. איימה הייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר וללוש לפרס אוסקר לבמאי הטוב ביותר.

    הסרט אף הוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע בסינמטק בבירה השנה , כמובן שכל הכרטיסים להקרנה החד פעמית נחטפו מבעוד מועד …

    עשו לעצמכם טובה וצפו בסרט , לאוהבי מוטוריקה וקולנוע גם יחד .

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    אדוארד יקירי
    איש ה"אמת" היוצא חוצץ מול ה"אקדמיה יד ושם". בביקורי האחרון שם זה לא מזמן חיפשתי את ה"ריקשות" מגטו ורשא ולא מצאתי. כן חיפשתי את ה"נבוטים" של ה יודנראט' קשה היה להבחין בהם. היתכן כי בגלל "מדיניותה של אקדמיה" זו יש כל כך הרבה "מכוני שואה" בארץ?
    תחסר חי מאוד כאשר המפתחות לא יהיו בפנים.
    בהערכה רבה
    יוסי בן לביא

  6. יהושע permalink

    שלום אדוארד. מקווים שהכל בטוב איתך, מצפים לטור השבועי כמו תמיד. שבת שלום

  7. גרוס permalink

    מחכים למדור הבא….שבת שלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

%d בלוגרים אהבו את זה: