דילוג לתוכן

זקן ואבוד לו

אפריל 12, 2018

ייתכן שנרדמתי במטוס אל-על בדרך אל ארבע בנותיי, הסובלות בגולה מקור ומבדידות – שהרי בשלב כלשהו של הטיסה ראיתי, ממרחק של כמה עשרות שנים, את הרחוב הצדדי בשם זָקוֹנְטְנָה, שנראה כאילו צייר אותו מוריס אוּטְרִיוֹ (Utrillo), וספק אם היה קיים במציאות בעיר הפולנית לודז', מקום אפור ודוחה בעליל, גם כאשר גרתי בו אי-אז

בנוסף לבימוי סרטים, שלמדתי באקדמיה לקולנוע בלודז', עיר עוינת ומקוללת בצדק על ידי הניצולים הבודדים מהגטו שהוקם בה, לודז' הותירה בזיכרוני גם את השיעור שבמקומות מסוג זה, שלפי האגדה "השטן אומר בהם לילה טוב", מוטב לא להישאר לישון.

בכך נזכרתי כאשר המטוס נחת בשדה התעופה ע"ש פרדריק שופן.

רכישה אצל אייקון

לא בדקתי אם הבית שראיתי בטיסה מעל העננים עומד עדיין על תלו ברחוב זקונטנה שבעיר לודז', אותו בית שבסוף שנות ה-50 גרנו בו בשלווה – אני והמשוררת הצעירה רעייתי – בדירת חדר שרכשנו בתיווכו של ידידנו רומן פולנסקי, אשר החל אז את דרכו כבמאי.

רומן שלח אותנו אל חברו השחקן רישרד פיליפסקי, והוא שמכר לנו את דירתו. פיליפסקי נודע כאמן כריזמטי וכישרוני, אייקון קולנוע פולני אשר הִרבה לגלם על המסך דמויות של גיבורי האומה. לכן הופתענו, כעבור שנתיים ועוד קצת, כאשר האייקון הנערץ פיליפסקי, ללא שום קשר לעסקה בינינו, החליף את עורו, והפך למנהיג שהוביל את צונאמי האנטישמיות בפולין של שנות ה-60.

דייר מוגן

בית הדירות בן שלוש הקומות שנכנסנו לגור בו בזכות התיווך של פולנסקי שופץ אחרי המלחמה הגדולה על ידי התיאטרון העירוני האמביציוזי של לודז', אשר עונה לשם 'Nowy' (חדש). בהתאם לכך, כל מי שניסה להתנחל בבניין, שהיה מוזנח גם לאחר השיפוץ – נדחה. בבית הורשו להתגורר שחקנים בלבד, או לפחות עובדי במה. מי שהתחזה לשחקן ונחשף גורש מדירתו בבושת פנים.

"אתכם לא יגרשו", הבטיח לנו המוכר פיליפסקי, "הרי אתה כותב ביקורות אמנות בעיתון היומי ולוחם די קבוע בעד ההצגות השנויות במחלוקת של Nowy, כך שברור שהנהלת התיאטרון לא תרצה להפוך אותך לאויב", חזר והרגיע, וכך אכן קרה.

גרנו ב'בית השחקנים' בשלווה, עם אמבטיה משותפת לשכן התפאורן ועם צליל בלתי פוסק של מכונת הכתיבה שלי 'אריקה 5', ולמרגלות הבית חנתה המכונית הראשונה שלי – זוויקאו P-70 עשוית דוּרוֹפלסט (סוג של פלסטיק), המצוידת במנוע שתי פעימות ובתיבת הילוכים ידנית בעלת שלוש מהירויות. מכוניתי זו הייתה אמהּ הרוחנית של טראבנט המפורסמת, אף היא גאוות גרמניה המזרחית של שנות ה-50.

לעלוז עם לקטוז

מול 'בית השחקנים' שלנו שכנה מכולת קטנה, ומדי אשמורת אחרונה הגיעה אליה עגלה עם סוס, והעגלון היה משאיר ליד דלתות המכולת הסגורות עדיין בקבוקי חלב – שבאופן טבעי משכו אליהם כנופיות שיכורים, אשר באותה שעת טרום-זריחה היו חוזרים הביתה.

גויים הלומי שתייה אלה הכירו מן הסתם את האמרה הלטינית Post vinum lactum (אחרי אלכוהול – חלב), משום שהם לא חיכו שהמכולת תיפתח אלא נהגו לפתוח את הבקבוקים, לשתות את החלב, ואז לשיר, לרקוד וללכת ביניהם מכות עד שהמשטרה פינתה אותם.

עם עלות השחר, כאשר המופע הקבוע היה מסתיים, הייתי יורד למטה כדי לשמוע את הקללות של בעל המכולת, בכל פעם קללות חדשות, שהפתיעו בציוריות שלהן. ודאי שלא שכחתי לבדוק בדאגה את מצבה של P-70 הירוקה שלי, אשר סביבה, ולפעמים גם על גגה ועל מכסה המנוע שלה, היו מוטלים בקבוקי חלב מנותצים, ששבריהם החדים התגוללו על האספלט וסיכנו את צמיגיו של הצעצוע שלי.

מאז התקבע בי המנהג להסתובב סביב כל אוטו שברשותי, כולל מכוניות מבחן, כדי לבדוק את מצב הצמיגים, כפי שלימדה אותי P-70. ואילו ב-מ-וו 700 קוּפֶּה ספורט, שהייתה לי בהמשך, לימדה אותי להתכופף כדי לבדוק אם שלוליות שמן המנוע אשר ניגרו אל הכביש, כתחביבה של ב-מ-וו זו, אינן חלילה סימן לנזילה רצינית מהקרטר.

ושוב איתכן

בחצר שלנו בגולה, שאליה חזרתי לרגע, עומדות בנותיי במוסכים נפרדים, אשר בהם מתעוררת הרביעייה שלי בלילות החורף הקרים, אותם לילות שהטעימו אותך בעידן הקומוניסטי במופע האכזריות של הגולה.

והתייר הזקן מסתובב בין אלפא, הונדה וב-מ-וו, מחבר את ארבעת המצברים לטעינה, ומשום-מה שולף פתאום מבגאז' הזיכרונות נושא אישי עד כאב שיניים, שעד עתה היה מביך דיו כדי לגנוז אותו.

הזקן מודה שבמשך שנים ארוכות הוא החליט להימנע מערטול אמת זו ולא שפך שום רמז עליה, אפילו לא בבלוג – ספק עקב התביישות ספק עקב קמצוץ הכבוד שנשאר, או סתם בגלל שמירה על צנעת הפרט. שלו ושל מכוניותיו.

עני כעכבר כנסייה

והנה כעת, בגלל ריצת הזמן המטורפת, ובשל העובדה המצערת שהקשיש אינו בונה כבר על רחמים מצד הנהלת החשבונות השמיימית – הזקן אומר קישטה לעכבות, לוקח אוויר, וחושף את העובדה המזעזעת שבמהלך החצי ה'פולני' של חייו, חצי ממושך למדאבה, הדבר היחידי שהיה בבעלותו של הטרום-קשיש העני היה מכונית ותספורת אפרו.

למזלי, החניות היו חינם והדלק לא היה יקר, ומה שחשוב עוד יותר: באותה תקופה מוזרה, חוסר כול לא נחשב כל עיקר כפגם.

כאילו בשנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 חי הטרום-קשיש בהזדהות משונה, בלתי הגיונית, עם תקופת הצנע שחגגה אז בארץ ישראל הרחוקה.

מקור התסביך?

האם ייתכן, אני תוהה כעת, שמצב מביך זה של בעלוּת על רכב בלבד – לפעמים בלי קורת-גג על ראשי או כל דבר אחר – השאיר אחריו עקבות בדמות היחס הנפשי החם של הקשיש לדורותיו, כולל הקשיש הנוכחי – כלפי מכשירי תחבורה בני ארבעה גלגלים?

זוגיות לא בריאה

במשך שנה-כמעט הייתה לטרום-קשיש מוריס מיני קוּפֶּר S, אשר זכתה לשיפור קיצוני בסדנת BMC שבלונדון. אך בעוד ששלוש אחיותיה הבריטיות, אף הן אדומות, אשר זכו ממש באותו טיפול ובאותה סדנה כמו קופר שלי, ניצחו בראלי מונטה-קארלו – קופר שלי אכזבה אותי ללא חשבון, בנחישות סדיסטית שחזרה על עצמה.

אדישה לאמונתי בה, היא התעללה בי בצניחות פתאומיות בלחץ השמן, מה שגרם לה להפסיק לתפקד דווקא באמצע תחרויות הראלי שהיא הבטיחה לי לנצח. וכך, במקום להביא לי הביתה גאווה, היא הייתה בוגדת בי כמו בכוונה תחילה, וחוזרת איתי על ארגז המשאית.

ניסינו לרפא אותה. פעמיים באו מלונדון מכונאים בריטים, החליפו קראנק, החליפו גל זיזים באחד גזעי פחות, החליפו טלטלים, מסבים ובוכנות. דבר לא עזר, והמד היחידי שעליו הסתכלתי באימונים המשיך להיות מד לחץ השמן, שהמחוג שלו התרגל להצביע על אפס.

או-קי, ייתכן שגם אני אכזבתי את קופר, כי לא ידעתי לנהוג בהנעה קדמית כפי שידעו השמות הגדולים בחבורת הקופר של שנות ה-60 – ראונו אלטונן, פאדי הופקירק ו"הפיני המעופף" טימו מאקינן.

וכך המשכנו בזוגיות המעצבנת, היא ואני, עד שהאהבה שלי אליה נשברה ומכרתי אותה.

על כל פשעים תכסה אהבה

את פרשת הקופר סיפרתי כבר בהזדמנויות שונות, אך מבלי לגלות כי למרות הרגשות המעורבים שהתרוצצו בינינו, וחרף טענותיי הנכבדות כלפיה – לא היה בוקר שלא ירדתי אליה באותה התרגשות ובאותה רעידת ברכיים כדי לדבר אל ליבה ולחבק אותה.

אינני מספר זאת לבנותיי, אלפא GTV, הונדות crx וסיוויק המשגעת, וב-מ-וו Z3M, למען יחשבו שהן הראשונות ליהנות מיחס זה.

P-70 1956BMW 700 CS rallyP-70

הבווארית הראשונה שלי: קשה להשוות את זוויקאו P-70 ואת בתה הרוחנית טראבנט, שתיהן מתוצרת גרמניה הקומוניסטית, אל ב-מ-וו 700 קוּפֶּה ספורט, שכמעט באותו הזמן נולדה בצד השני של החומות בין מזרח ומערב, בקונצרן האמביציוזי בעל המסורת המפוארת גם בבניית דגמי ספורט.

ההבדל בין P-70 לבין הבווארית הראשונה שלי, 700 CS, דרש לשנות באופן קיצוני את אופן הנהיגה שסיגלתי בטרנטה שלי ולהתאים אותו ל-700 CS, וזה לא הלך בלי עזרה טובה של סכיזופרניה קלה.

בכל אופן, 700 CS עשתה את הלא ייאמן ושמרה על עצמה, ואפילו לא התהפכה, כאשר לנהג המתחיל, הטרום-קשיש, הייתה החוצפה להיכנס איתה לעולם הראלי, ואף לנצח איתה פה ושם.

700 CS השתמשה במנוע הבוקסר של אופנוע ב-מ-וו, ומנוע זה היה מתנהג כאילו תפקד בכלי ספורטיבי על שני גלגלים ולא במכונית. כוחה של CS 700 לא היה מרשים (70 כ"ס אחרי שיפורים), אך בזכות מומנט שיוּצר בסיבובים גבוהים (מעל 7,000 סל"ד), מכונית קלה זו, 600 ק"ג, לא הפסיקה לרגע לנופף בהנעה האחורית שלה, וכך דאגה לסיפוק אמיתי מנהיגה. היה צריך רק להתרגל שהזנב מנסה לברוח הצידה בכל הזדמנות, לעבוד בהתאם עם ההגה ודוושות הגז, ולהסכין לחיוך מטופש שלא סר מהפרצוף.

זה עצוב, אך ברוב המכוניות החדשות, המצוידות בהנעה אחורית ומתגאות בכך במדורי הפרסום הקרויים "מדורי רכב" – לא מרגישים כבר, בתכלס, שוני כלשהו בין "ספורטיביוֹת" אלה לבין הנעה קדמית או הנעה 4X4. דודה ESP דואגת היטב לכך שכל ההנעות יהיו זהות, ומוודאת גם שחוויית הנהיגה תהיה משעממת בהתאם.

לבווארית הנוכחית שלי, תודה לאל, אין ESP, והיא פטורה גם מכל הגננות האלקטרוניות האחרות.

טיפ טיפה: הדלתות יגידו אמת

אינני נוטה לענות על שאלות קוראים שעוסקות בג'יפים 4X4, כי כמי שאינו חובב נסיעות בשטח קשה, לא זכיתי בהיכרות מי-יודע-מה עם כלים רציניים אלה. כך שלקוראים השואלים אותי על ג'יפים אני ממליץ לפנות למומחים באתר המקצועי והבלתי תלוי www.jeepolog.com.

ובכל זאת, אני יכול להציע למי ששוקל לקנות ג'יפ יד שנייה אשר רשם כבר הרפתקאות שטח לערוך בדיקה פשוטה, שנועדה לוודא כי קשיחותו של הכלי המועמד לא נפגעה: יש להעלות עם אחד הגלגלים האחוריים על מדרכה גבוהה, ולבחון אם כל הדלתות נפתחות ונסגרות באותה קלות כמו כאשר הג'יפ עומד בארבעת גלגליו על קרקע ישרה.

ההסבר: ניצול יתר של הג'יפ בשטח אתגרי גורם להתרופפות ההלחמות (חיבורי פח המרכב) ואף לנתק ביניהן, מה שמשפיע בהכרח גם על הדלתות. על כן הללו מתפקדות כמלשינות על צרות בג'יפ – שעשויות רק להתגבר.

 שואלים את אדוארד

שילה דויטש: ברשותי יונדאי גטס 2007. בכל פעם שמתניעים אותה היא נותנת סטרטר למשך כמה שניות מבלי להתניע, ואחר כך, בסיבוב השני של המפתח, היא מתניעה. המצבר נבדק והוחלפו המצתים, מה יכולה להיות הבעיה?

תשובה: איך נראו המצתים שהוחלפו במוסך? באיזה צבע היו האלקטרודות? מידע זה היה יכול לפתור את החידה. בכל אופן, אם אין הפרעות באספקת החשמל, אז כדאי לנקות את המצערת. לאחר הניקוי הקפדני יש לעדכן את מחשב הרכב בדבר התנאים החדשים של אספקת הדלק.

סיבות אפשריות נוספות לתקלה הן סתימה במסנן האוויר, חולשה במשאבת הדלק וסתימה במסנן הדלק. ואם לא מדובר בעין הרע, אז האשם הוא אולי סתם חיבור רופף בין חוט חשמל לחיישן הקראנק – שמסוגל אף הוא לתרום לקשיי ההתנעה.

ששי ברזני: מזה זמן אני מתחבט בשאלה איזה רכב יתאים לי בגלל עבודתי – נגן, הגברה וכל דבר שמתכתב עם מוסיקה והפקה.

ב"ה יש לי שתי בנות מתוקות, שאני רואה פעם-פעמיים בשבוע וכל שבת שנייה עקב היותי גרוש. הציוד נכנס ברכב פרטי מרווח כגון ניסאן אלמרה tekna או פורד מונדיאו, אבל יש לי נקודות בעד ונגד כל אחד מהדגמים הנ"ל: פורד אוכלת הרבה דלק, אלמרה לא הכי נוחה בנסיעות ארוכות אף שהוחלפו כל בולמי הזעזועים.

מפה לשם אני גם רוצה רכב שיהיה נוח ומפנק ולא ייראה רק כרכב "עבודה" דוגמת ברלינגו, קנגו ודומיהם…

חבר קנה את הסקודה החדשה והילל אותה – יש לה תא מטען עצום וכל שאר הצעצועים המיותרים, שכמוך גם אני נגדם. מה שהטריד אותי הוא העובדה שנפח המנוע קטן, 1400, והוא מוגדש ופועל כ-tsi , שגם אותו קטלת… כך שאני די אובד עצות. אשמח לשמוע את עצתך, ולפיה אנסה להתכונן נפשית ופיננסית…

תשובה: במקומך הייתי בודק את האופציה הצרפתית החדשה, שממנה מתפעלים באחרונה הלועזיטים בפורומים שלהם. אם זו אמת ואפילו רק חצי אמת, ולא גימיק פרסומי חלילה, אז מדובר בהתפתחות מעניינת של דגמי ברלינגו (סיטרואן) ופרטנר (פיז'ו), אשר נחלצו מהפשטות היחסית של ז'אנר המסחריות הקופצניות והפכו לכלים חדשניים.

בזכות מתלים מתקדמים, ארכיטקטורת פנים מחוכמת ושינויים בצורה החיצונית, האלגנטית יותר – ברלינגו ופרטנר אינן מדדות עוד אחרי המשפחתיות בנות זמננו, ובנויות אף הן כמו משפחתיות צמרת כדי לפנק את הנהג ונוסעיו.

לפי מה שאומרים, צורתן החדשה והאלגנטית של ברלינגו ואחותה פרטנר אינה פוגעת במרחב הנדיב שהן מקצות למטען ולציוד.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

2 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    מי שלא מכיר את ההיסטוריה של החברה הבווארית יתקשה לעכל את היצירות הצנועות שיצאו פעם משעריה , ועוד לא הזכרנו את האיזטות …

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

      ואם כבר בבוואריות צנועות עסקינן …

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: