דילוג לתוכן

הנהג של אלמנת הגנרל 2

ספטמבר 21, 2018

"הנהג של אלמנת הגנרל" נכתב בעת שירותי הנאמן במקור ראשון, אך בגלל רוח העיתון וצנזורה עצמית, המעדיפה הסתפקות ברמזים – חשתי צורך למחוק מהזיכרונות שפרסמתי את פרשת הרומן שלי עם אַנְיֵילָה, העוזרת הצעירה של בעלת הבית. הרי הדרמה בגרסתה המלאה, הבלתי מצונזרת

גילוי נאות: הקשיש המורשה מודאג מהאפשרות שכאשר השמיים ישללו ממנו בעתיד את התואר "מורשה", הוא ישאיר אחריו טקסטים שצונזרו בזמנם מטעמי פוריטניות זולה. חשש זה הוא בעצם הסיבה הראשית לשידור החוזר של "הנהג של אלמנת הגנרל" – הפעם, עם דמותה של אניילה. לעזאזל עם חיסול הרומנטיקה.

גירוש מעליית הגג

זה קרה בתחילת שנות ה-60 של המאה שעברה, עשרים שנה אחרי האירועים המתוארים ב"שועל הכסף של פליציה ט'". למדתי אז בדרך הקשה עד כמה מייסרים חייו של אמן עשויים להיות, ועזבתי את הוליווד של פולניה, הלא היא לודז'-סיטי הבוגדנית, לטובת עיר הבירה ורשה, כדי לחפש פינה משלי במקום החדש.

תחילה עצרתי בסטודיו של חברי הצייר יז'י מְייזֶ'ייבְסְקִי ברחוב נוֹבִי שְפִיאָט (העולם החדש). יז'י טרח כבר חודש ימים על דיוקן עצמי שלו, ולרגל הסרת הלוט מהציור הזמין את ידידיו ומכריו. הוא הניח יין על השולחן, ובהתרגשות הסיר את הבד מהפורטרט. מה רבה הייתה הפתעתו של האמן לגלות כי על פניו המצוירים מתנוסס שפם בנוסח סלבדור דאלי, שאני הוספתי בדייקנות כי לא עמדתי בפיתוי. "החוצה מפה, מנוול", זרק אותי חברי מהסטודיו, וכך איבדתי מקום מגורים חמים וחביב.

מגורש מעליית הגג של הצייר הזועם, עמדו בפניי שתי אפשרויות – לשכור חדר במלון, או ללון במכוניתי. בחרתי באפשרות שלישית, ופרסמתי בעיתון מודעה קצרה בזו הלשון: "במאי קולנוע צעיר מחפש מקום מגורים זול".

כעבור כמה ימים, כאשר הגעתי לסניף הדואר לברר אם הגיעו אליי הצעות כלשהן, הגישה לי הפקידה גלויה שנכתב בה: "נא להתקשר אליי, אשת הגנרל פ', מספר טלפון כך וכך". את המספר חייגתי מתא טלפון ציבורי. לאחר חילופי דברים עם העוזרת של אשת הגנרל נסעתי לכתובת שנמסרה לי, המקום שאמור להיות ביתי החדש.

בריחה מהגטו

האחוזה של אשת הגנרל השתרעה בשכונת וילות, לא רחוק ממרכז ורשה. אך לפני שהתקרבתי לבית הדו-קומתי, שחלונותיו עטורי וילונות לבנים והוא טובל בגינה מלבלבת ומוקף גדר – עצרתי את המכונית למרגלות הבית ונזכרתי בסתיו שלפני 20 שנה בערך, שבו מצאתי את עצמי באותה שכונה בדיוק, שכונת זוֹליבּוֹש, וממש באותו רחוב.

זה קרה אחרי שעזבתי את הגטו עם קבוצת הפועלים היהודים האחרונה שיצאה לעבוד בצד הארי של ורשה. אבא רצה שאנסה לצאת יחד איתם, וכך אברח מהגטו, בתקווה שאשרוד בין הגויים.

הלכתי עם הפועלים. על כתפינו נשאנו אתים. אמנם הקבוצה לא נזקקה כלל לאתים כדי לעבוד, כי הייתה מועסקת בליטוש עדשות באיזה מפעל קטן לאופטיקה שתוצרתו נשלחה לצבא הגרמני, אך האתים היו אמורות להבהיר לכול שאנחנו יהודים עובדים.

עד ליציאתנו מהגטו שמרו עלינו שוטרי יודנראט, צעקנים והיסטריים, אשר ללא שום סיבה הלמו בנו באלות עץ. כך שהוקל לנו כאשר שוטרי היודנראט נותרו בגטו עם צעקותיהם ואנו המשכנו הלאה, אל מחוץ לחומה, בליווי שוטרים פולנים "כחולים", נושאי רובים. הם לפחות לא קיללו אותנו ולא הרביצו סתם.

לא רציתי לעזוב את אבא, אבל הוא שכנע אותי שלבדו יהיה לו קל יותר בגטו. "לֵך, אל תסובב ראש", הספיק אבא לבקש כאשר שורות הפועלים החלו לצעוד לכיוון היציאה מהגטו. לא שמעתי לאבא והפניתי אליו את ראשי, בעוד שהשוטרים מזרזים אותי באיומי מקלות. אבא עמד בכניסה לביתנו וידו מונפת לפרדה, כאילו ידע שאני אסתובב לראות אותו בפעם האחרונה.

תחילה צעדנו בשלשות, בסגנון הגרמני, כפי ששוטרי היודנראט סידרו אותנו בגטו; אבל אחר כך, בצד השני של החומה, צעדנו בשולי האספלט הארי בטור, מסודרים לפי גובה. מכיוון שהייתי צעיר הפועלים צעדתי אחרון, וכאשר השוטר התעכב ליד קיוסק כדי לקנות סיגריות – חמקתי אל כניסה חשוכה של איזה בניין מגורים.

בחצר הקטנה, המוקפת קירות גבוהים, היה חשוך כמו בור. במרכז החצר התפללה קבוצת נשים פולניות אל מול פסלה של מריה הקדושה, דמות לבנה בגלימה כחולה. הנשים זימרו תפילה מונוטונית, ואחדות מהן כרעו על ברכיהן. המזמור הדתי "תתחלנה, שפתיים, לרומם את העלמה הקדושה, תתחלנה למלל את מעלותיה הנשגבות" נשמע מחצר זו שבה הסתתרתי, בעת שברחוב הסמוך התרחקו הפועלים היהודים עם השוטרים.

כאשר העזתי לבסוף להציץ אל הרחוב, חבריי נבלעו כבר בהמון הפולני, לקול צלצולי האזהרה של החשמלית האדומה שבדיוק חלפה, מוחקת לעד את מראה הקבוצה הגטואית. הצצתי שוב ממקום מחבואי, ורק כאשר וידאתי שאיש אינו עוקב אחריי הסרתי מהשרוול את טלאי המגן דוד, ויצאתי אל הרחוב.

עכשיו כבר בלי טלאי, אבל עדיין עם אֵת על הכתף, צעדתי קדימה במהירות, לא חשוב לאן, העיקר להתרחק ככל האפשר מחומות הגטו ומזירת בריחתי.

זהובת שיער ולב

לא נפטרתי מהאת, שנסכה בי תחושת ביטחון. האת הזרוקה באגביות על הכתף סימנה לעיניים זרות שאני הולך לאן-שהוא, ושאני ממהר כי מישהו מחכה לי לעבודה באיזה שטח או גינה. בלעדיה, השיטוט שלי ברחוב היה נראה חשוד על רקע הילדים הפולנים בגילי, שעם ילקוטים מלאי ספרים על גבם רצו לבית הספר בקבוצות צוהלות, צווחות. הם דילגו בעליזות על רגל אחת, הבנים מקניטים זה את זה בדחיפות קטנות ומושכים לבנות בצמה והללו מצחקקות.

החשתי את צעדיי, כאילו אני חושש לאחר, אף שאיש לא חיכה לי בשום מקום. הלכתי ללא מטרה, מנסה להתרחק ככל האפשר מהמסלול היומי של הפועלים היהודים. וכך, כשאיש לא פונה אליי, הגעתי לשכונה של בתים צמודי קרקע, שגינות קטנות הפרידו בינם לבין הרחוב.

התיישבתי לנוח על ספסל אחד, למרגלות גדר של כלונסאות עץ צבועות ירוק. בצידה השני של הגדר רכנה אישה מעל ערוגה של איזה ירק. היא הביטה בי בסקרנות, קרבה לגדר ושאלה אם מתחשק לי כוס חלב. הנהנתי, והיא שאלה אותי בחיוך אם אני מעדיף אולי סיגריה. מופתע, עניתי שאינני מעשן. האישה נעלמה בתוך הבית, ותוך כמה דקות חזרה עם כוס חלב ושתי פרוסות לחם בחמאה.

התאפקתי לא להתנפל על הכוס והצלחת, כדי שהאישה לא תחשוד שזהו הלחם הטרי הראשון שבא אל פי מזה שנתיים ימים, והחלב הנורמלי הראשון אחרי אבקה לבנה מעורבת במים, אך האישה לא התעניינה בנימוסי האכילה שלי, וחזרה לעבודתה בערוגות.

מכיוון שלא ידעתי איך להודות לה, הצבעתי על האת ושאלתי אותה אם אני יכול לעזור לה בעידור גינתה. "איחרת, חמוד", אמרה לי, "הכול כבר זרוע. אבל אתה יכול לעזור לי בהשקיה", הציעה. וכך, במשך איזו חצי שעה, מילאתי שוב ושוב את המזלף במי ברז.

אחר כך האישה נעלמה שוב בתוך הבית, וכשחזרה הניחה בידי מטבע של 5 זלוטי. "הרווחת את זה", אמרה, ובמבט מודאג שאלה אותי אם יש לי איזה כיס ללא חור. הייתי כבר בשער הבית, מוכן לצאת שוב לרחוב, כאשר האישה ביקשה שאחכה רגע.

"תזרוק את האת", הציעה, "כי איתה אתה נראה כמו פועל יהודי מהגטו".

"אני לא מהגטו", הכחשתי, "יש עליי מֶטְרִיקָה (תעודת לידה)".

"זה כבר בכלל לא טוב", גערה בי, "ילדים בגילך לא הולכים עם מטריקה בכיס. תעודת לידה מחזיקים בבית, בתוך מגירה בשידה", לימדה אותי. "לילד שלי, שהוא בגילך, יש בכיס רק תעודת בית ספר וכרטיס חודשי לחשמלית. מוזר שאף אחד לא אמר לך את זה".

לא יכולתי להסביר לאישה הטובה הזו שכדי להשיג את תעודת הלידה, אמא מכרה את שועל הכסף היקר לנו כל כך. עם הנייר המזויף שנח בכיסי, הרגשתי ששועל הכסף עדיין שומר עליי, כפי שעשה בגטו. פחדתי לחשוב על כך, כדי לא לבכות.

האישה חיכתה עד סוף השתיקה שלי, וביקשה שאקרב אליה. כשניגשתי אליה, ענדה לצווארי מדליון כסף קטן תלוי על שרשרת דקה. "לוואי שסנט כריסטופר הקדוש ייקח אותך תחת חסותו", אמרה ברצינות פתאומית.

"תודה לך מכל הלב", אמרתי בגרון ניחר. יצאתי אל הרחוב, והשענתי על הגדר שמאחורי הספסל את האת שהבאתי מהגטו. לא סובבתי ראש אחרי האישה. עזבתי מהר כדי לא לסכן אותה. ידעתי שבגלל עזרה ליהודים, פולנים מקבלים עונש מוות.

חבורת עזובים כמוני

יצאתי מהשכונה הפסטורלית, משוטט רחוב אחר רחוב, עד שמצאתי את עצמי על שפת נהר הוויסלה. ירדתי אל קו החוף, ושם, תחת גשר הברזל, קרוב למים הזורמים לאיטם, ישבו כמה ילדים בגילי סביב מדורה דועכת. כשהבחינו בי סימנו לי להתקרב.

"הי, חבוב, יש לך איזה כסף קטן?", שאלו. "אנחנו אוספים ל'מסריחים'".

הוצאתי מכיסי את 5 הזלוטי שקיבלתי מהאישה. "מיליונר", התפעלו, ואחד מהם רץ לקנות סיגריות. כשהוא חזר, הדלקנו את ה'יוּנָקִי' הגרמניות, שתינו לימונדה בטעם סכרין והוצאנו מהאפר תפוחי אדמה צלויים, שלהטו בין האצבעות ועל הלשון.

"אתה לא יודע לעשן?", צחקו ממני כשראו אותי משתנק מהעשן. הם לימדו אותי לנשוף אדים מהאף, והציעו שמחר בבוקר אלך איתם לכנסייה בצד השני של הוויסלה. "הכומר מחפש עוזרים חדשים, מיניסטראנטים", אמרו. "מנומס כמוך בטוח ימצא חן בעיניו".

אודישן אצל אלמנה

חלפו 20 שנה, ופתאום, בעודי במכוניתי מחפש את ביתה של אשת הגנרל, מצאתי את עצמי ממש באותו רחוב שהגעתי אליו עם אֵת על הכתף מיד אחרי בריחתי מהגטו. זה היה מוכרח להיות פה איפשהו, אני מנסה לשחזר את מיקום הבית. אלא שברחוב בו אני נמצא כעת, הנושא את השם סְלוֹנֶצְ'נָה, רחוב השמש, אין גדר כלונסאות ירוקה. איננו גם הספסל שעליו ישבתי.

יצאתי מהאוטו וחלפתי דרך מדשאה עד לדלת הבית, שפתחה לי עוזרת צעירה וחייכנית. "הגברת אשת הגנרל מצפה לך", אמרה בחנחון קל, והובילה אותי לסלון אפלולי.

על כיסא מרופד ליד החלון ישבה אישה מאובקת פודרה, והושיטה לי יד לנשיקה. אני שונא לנשק ידיים של נשים זקנות, אך מה לא עושים כדי לקבל פינה משלי. האישה הזמינה אותי לשבת מולה, והעוזרת הגישה לנו ספלי תה. אחרי החלב ששתיתי כאן לפני 20 שנה, זה כבר המשקה השני שמגישים לי באותו רחוב. "על מה האדון מחייך?", תמהה אשת הגנרל, ואני עניתי לה שעל כלום. "סתם נזכרתי במשהו", מלמלתי.

"רציתי להכיר את הבמאי שמחפש מקום לינה זול", פתחה אשת הגנרל. "מעניין אותי, ממתי במאי קולנוע סובלים מחוסר קורת גג".

"התגרשתי", הסברתי לה, ואשת הגנרל נדה בראשה לאות הבנה.

"האהבה מתה?", שאלה בנימה קנטרנית, מציצנית.

"משהו כזה", מיהרתי להסכים איתה.

"בעלי הגנרל", סיפרה אשת הגנרל, "שאיתו חייתי במשך חצי מאה, נפטר לפני שלוש שנים. נותרתי לבד", סיכמה בנימה נטולת צער, "ואני מוכנה להשכיר לאדון חדר בעליית הגג. זה תמיד חיובי שיש גבר בבית. רישיון נהיגה יש לאדון?"

"כן", אני אומר. "הגעתי באוטו".

אשת הגנרל קמה מכיסאה, קרֵבה לחלון והביטה בסירנה FSO שלי, המחכה ברחוב.

"כמה צילינדרים יש לזה?", שאלה.

הסברתי לה ששני צילינדרים, והוספתי שזהו הדגם הראשון שיוצר בבית החרושת בוורשה. עכשיו כבר יוצאות שם מפסי הייצור סירנות בעלות שלושה צילינדרים. "כשיהיו לי אמצעים, אקנה לי אחת כזו חדשה", אמרתי.

אשת הגנרל משכה בכתפיה בחוסר הסכמה. "בעלי הגנרל החזיק בהשקפה שלמכונית צריכים להיות שישה צילינדרים לפחות, אם לא שמונה, ומוטב שנים-עשר. הוא בשום פנים ואופן לא היה נכנס לדבר כזה", הצביעה במיאוס על סירנה שלי.

ניסיתי להסביר בעדינות לאשת הגנרל שמוטב שני צילינדרים מאשר תחבורה ציבורית, חשמליות או אוטובוסים, אך האלמנה לא השתכנעה. "תחבורה ציבורית!", החרתה אחריי בלעג, "מה זה עלה על דעתו של אדון!"

הלכתי אחר אשת הגנרל והעוזרת אניילה במדרגות עץ חורקות שהובילו לעליית הגג, שם ציפה לי חדר קטן ובו חלון ותקרה אלכסונית. לחדר היה צמוד חדרון אמבטיה, שהיה החלל הבהיר היחידי באותה קומה, כי עליית הגג עצמה, כמו גם המסדרון המוביל אליה, היו מצופים טפט כחול-כהה.

"מתאים לאדון?", שאלה אשת הגנרל. עניתי שכן, וירדתי מעליית הגג לאוטו להביא את המזוודה ואת מכונת הכתיבה, "קונטיננטל פורטבל", שעליה הייתה גאוותי. את המכונה הנחתי בעדינות על שולחן קטן שעמד ליד מיטתי החדשה.

"זה כל המטען של אדון?", לגלגה אשת הגנרל. "כאשר בעלי נסע לטייל, שישה משרתים צבאיים היו סוחבים אחריו תרכוסים ענקיים וכבדים", סיפרה בטון נוזף.

התחמקתי מהעקיצה, ושאלתי את הגברת למחיר החדר, אך אשת הגנרל לא ענתה. "נדבר על זה מחר, בארוחת הבוקר", אמרה. וכאשר עזבה האלמנה את עליית הגג והחלה לרדת במדרגות, לחשתי אל אניילה: "כאן אני אכתוב תסריטים, ואת תהיי המוזה שלי", והיא שלחה אליי חיוך דקיק אך מאושר, והלכה אחר אדוניתה.

חצי פנסיון, הפתעה שלמה

למחרת בבוקר, לצד הכריכים והקפה השחור שהגישה אניילה בספלי פורצלן מעוטרי פרחים כחולים, הציעה לי אשת הגנרל את העסקה הבאה: אני לא אשלם על המגורים אצלה אפילו אגורה אחת, אך תמורת האירוח – שכולל חצי פנסיון וכביסה – אתחזק את המכונית שהותיר אחריו הגנרל, אשר עבר לעולם שכולו טוב. "בשעת הצורך", הבהירה אשת הגנרל, "תצטרך גם להסיע אותי לקניות ולביקורים".

מובן שהסכמתי מיד לעסקה, ורק התעניינתי איזו מכונית זו, וכמה זמן היא עומדת ללא שימוש. למשמע התשובה, כמעט נפלתי מהכיסא מרוב תדהמה. הקרואסון המתוק נתקע בגרוני כאשר אשת הגנרל סיפרה כי מדובר ביגואר בריטית בעלת מנוע בנפח 4.0 ליטרים, שעומדת במוסך ללא שימוש מאז מותו של גנרל פ', כלומר כבר שלוש שנים, שלושה חודשים ושבועיים.

"האדון יכול לגשת לראות את המכונית", אמרה לי אלמנתו של גנרל פ', אשר ידע, מתברר, לבחור מכוניות, והושיטה לי צרור מפתחות.

יצאתי לגינה, ורגע אחר כך לחמתי בדלתות הכבדות של המוסך, שכבר מזמן לא נפתחו בשביל אף אחד. עדיין התקשיתי להאמין שבעוד רגע קט אעמוד מול יגואר MK9. בפולין הקומוניסטית של אז הייתה רק יגואר אחת כזו, והיא הייתה שייכת לראש הממשלה יוזף צירנקביץ', שהוא עצמו נהג בה בחברת אשתו, השחקנית הדרמטית נינה אנדריץ'.

ופה באמת עמדה יגואר, כמו בסרט אנגלי, עדיין מלאת הדרת-כבוד, אף שבצמיגיה חסר אוויר ושמשותיה הכהות היו אחוזות קורי עכביש.

ירדתי לרחוב להביא מסירנה משאבה ידנית, והתחלתי להפיח את אוויר השכונה בצמיגיה הרחבים של היגואר. עד הערב המאוחר נלחמתי עם המשאבה החורקת, עם הוונטילים, עם קורי העכביש ועם מכסה המנוע, שתחילה לא רצה להיפתח ואחר כך כמעט ערף את ראשי כשניסיתי לנקות את מכסה האלומיניום של השסתומים.

כל אותה העת הציצה עליי אניילה מהגינה, בעודה גורפת עלים בתנועות אשר דמוּ עליי כתנועות ריקוד.

אצילה קמה לתחייה

למחרת בבוקר נסעתי בסירנה עם המצבר הענק של היגואר לחשמלאי, כדי שימלא אותו. "מה יש לך?", התפלא האיש, "משאית?"

חזרתי לביתה של אשת הגנרל, בדקתי את מפלס השמן במנוע, את מי הקירור ואת מצב נוזל הברקסים, ואחר התחלתי לנקות את פנים הרכב. העור בגוון הכתמתם שציפה את המושבים, שהיו רחבים כמו במועדון חברים לונדוני, נראה כמו חדש לאחר ניקויו בסתם סמרטוט רטוב. למגע המטלית הבהיקו גם מסגרות הכרום שמסביב לשעונים, שהיו משובצים בין חיטובי העץ האציליים של לוח המחוונים.

למחרת הרכבתי את המצבר הכבד וסובבתי את המפתח בסוויץ'. שעוני היגואר זרחו בירוק, ותחת המחוג האדום של מד המרחק התגלה קומץ המיילים הזערורי שעשתה המכונית מרגע שעזבה את פס הולדתה בקובנטרי שבלב אנגליה, באזורWest Midlands . בסך הכול 20 אלף מייל ומשהו. הגנרל לא האמין, כנראה, בטיולים ארוכים.

כל השעונים עבדו היטב. מד הדלק של המכל הראשון הצביע על אפס, אך במכל הדלק השני התגלו סימני אוקטנים – המחוג רטט על טווח הרזרבה לשעת חירום. לא אשאב את הלכלוך מהתחתית, החלטתי, ונסעתי בסירנה עם ג'ריקן לתחנת דלק, חזרתי, שפכתי ליגואר 20 ליטרים, והפעלתי סטרטר.

המנוע הסתובב, במרץ אפילו, אבל לא רצה לעבוד. לא איתי, חביבי, מִשְחָקִים כאלה, הזהרתי את יגואר.

שוב פתחתי את מכסה המנוע הכבד, הפעם תומך אותו במטאטא כדי שלא יתפתה לעוט על צווארי. פתחתי את המפלג, ניקיתי את הפלטינות, ובזהירות שפכתי 100 גרם בנזין לסעפת היניקה של זוג מאיידי ה-SU. המתנתי קמעה, וניסיתי להתניע שוב. הפעם נכנע המנוע ללא התנגדות, רק השתעל פעמיים או שלוש והחל לעבוד בטרטור שקט. ממפלט היגואר, שקוטרו 2.5 אינץ', החלו לצאת ענני עשן אפור מעורב בטיפות מים.

הנחתי למנוע היגואר לעבוד במשך רבע שעה, שלאחריה העשן חדל, למזלי, כי הייתי כבר מטושטש מהרעלים אף שדלתות המוסך היו פתוחות לרווחה. מחוג הטמפרטורה עצר באמצע הסקאלה.

הקפתי את היגואר כדי לבדוק את האורות. כל הפנסים דלקו. התיישבתי במושב הנהג, שילבתי להילוך אחורי, ויגואר נענתה לי ויצאה מהמוסך לתהליך הרחיצה. מתחת לשכבה העבה של אבק ובוץ הזדהרה לקה בצבע בורדו, והטמבונים החסונים של יגואר נדלקו בכרום טהור.

ייבשתי את הפח במטלית זמש, סגרתי את המוסך והודעתי לאשת הגנרל שהמכונית מוכנה ומזומנה לנסיעת מבחן.

"והרדיו?", שאלה אשת הגנרל, "האדון בדק את המקלט? הגנרל מעולם לא הרשה לקחת אותו בלי מוסיקה קלאסית".

"הרדיו עובד, גברתי", אמרתי, "הכול עובד כראוי. החימום, המאותתים, המגבים, ואפילו המאוורר שמקרר את הבטרייה. גם לדלתות היגואר לא תהיה החוצפה לחרוק, כי כל הצירים שומנו".

"אז אולי אדון יעשה סיבוב", הציעה אשת הגנרל.

רק לא כפפות

התיישבתי מאחורי ההגה אחוז חששות. ידעתי שליגואר אין ביטוח, ושאין לה טסט בתוקף זה למעלה משלוש שנים. לא נותר לי אלא לקוות ששוטרי התנועה לא יעזו לעצור את היגואר לבדיקה, בחושבם שהמכונית שייכת לראש הממשלה צירנקביץ'.

אבל מה יהיה, הודאגתי, אם אני אדפוק במשהו את הטמבון החסון של יגואר הפוסט-גנרלית, או אם מישהו ינגח בה מאחור?

בזהירות עילאית הגעתי ל"ספאטיב", מסעדת אמנים בשדרת ירוזולימסקה. יושבי הקבע של המקום פערו אישונים נדהמים למראה היגואר החונה, וחיפשו בהתרגשות את ראש הממשלה. "אם היגואר עומדת בחוץ", אמרו, "צירנקביץ' מוכרח לשבת פה באיזה מקום". אך כעבור כמה דקות דעכה ההתעניינות ביגואר, בזכות מבקר ספרות אחד שהלך מכות עם איזה משורר-סאטיריקן, אני כבר לא זוכר מי.

למחרת ביקשה אותי אשת הגנרל, מבושמת מכף רגל עד ראש ב"שאנל 5", שאקח אותה לעיר העתיקה. היא התיישבה במושב האחורי של יגואר לבושת שחורים, כולל כובע שחור ורעלת תחרים שחורה המסתירה את פניה. "בתא הכפפות מימין, אדון ימצא כפפות לבנות. הגנרל אף פעם לא הרשה לנהג להסיע את היגואר בלי כפפות".

הבנתי בעוגמה: ברגע שאשת הגנרל התיישבה בנוחות ביגואר, איבדתי סופית את סטטוס הדייר המכובד שבעלת הבית שתתה איתו אתמול בערב קפה ודיברה איתו על ספרות וקולנוע.

"לצערי", שיקרתי חלק, "מסרתי את הכפפות לניקוי יבש". הבטחתי לאשת הגנרל שבפעם הבאה כבר אקח אותה לטייל בכפפות. אולי האישה תשכח עד אז מהרעיון הזה, קיוויתי בנאיביות.

קהל רב הקיף את היגואר שלנו תכף בהגיענו לכיכר העיר העתיקה, שאותה בנו הפולנים מחדש לבנה אחר לבנה על גבי החורבות שהשאירה אחריה המלחמה. אשת הגנרל לא עשתה שום סימן שבכוונתה לצאת מהרכב. היא ישבה ללא ניע, אדישה כביכול להתרגשות ההמון. ידעתי לְמה היא מצפה.

עזבתי את ההגה, הקפתי את היגואר ופתחתי למען הגברת את דלתות היגואר. אשת הגנרל יצאה מהמכונית בריחוף מסוגנן, כמו כוכבת קולנוע שמגיעה ברולס-רויס למלון "מג'סטיק" בקאן, והודיעה באגביות שהיא הולכת לשחק רמי עם חברה. "האדון צריך בינתיים לשמור על המכונית ולא להתרחק ממנה אפילו לרגע, משום סיבה", הבהירה.

וכדי לתת שואו להמונים הצובאים על היגואר, פקדה בקול רם יותר: "נהג, חכה", ונעלמה בשער בית שנראה כמו תפאורה לסרט.

הסקרנים סביב היגואר הלכו ורבו. "כמה זה סוגר?", שאלו הפולנים, מציצים במד המהירות הבריטי ומתרגמים את המיילים לקילומטרים. "דלק רגיל מתאים פה? כמה היא לוקחת?"

שִעָבוּד יקר

מאותו רגע ואילך, לא היה כבר שבוע שלא הסעתי את אשת הגנרל לפה ולשם, פעמיים-שלוש לפחות. וכך, הייתה לי הזדמנות להכיר היטב את המלכה הבריטית, כולל את החיסרון האחד והבודד שלה: מושביה היו מצופים עור חלק כל כך, עד כי בסיבובים היה צריך לתפוס בחוזקה את ההגה כדי לא להחליק עד הדלת. אך סלחתי על כך ליגואר, המזדקנת יפה יותר מבני אנוש.

סירנה שלי עמדה מיותמת משימוש במדשאה שמול הווילה, בעוד שאני מצאתי עצמי עמוק בשבי היגואר: הייתי רוחץ אותה בשמפואים הטובים ביותר ומקרצף את חמוקיה עד להברקה מרבית. הייתי מנער את השטיחים המהודרים של יגואר, בצבע ברונזה, שלוגו הפירמה רקום עליהם בצהוב, מאוורר את חלל היגואר עד שהתנדף ממנה הריח המעופש שהצטבר בשלוש השנים, מחליף שמן במנוע ומוסיף שמן בתיבת ההילוכים, ואף מניח פרחים טריים באגרטל הקריסטל הטהור שהיה תלוי על יד השמשה הקדמית.

כך קרה ששכר הסופרים שקיבלתי תמורת התקתוקים הליליים שלי על ה"קונטיננטל" – הלך כולו על פילטרים מקוריים של שמן ואוויר, על 12 ליטר שמן קסטרול שהבאתי מאנגליה, על "הידרול" הבריטי למעצורים, על נוזל אנטי-קורוזיה ירוק למערכת הקירור ועל שישה מצתי גולדן-לודג', בעלי ארבע אלקטרודות כל אחד.

התיקון של מפלט היגואר לבדו, שנכנע לקורוזיה ונפל פתאום עקב חוסר שימוש ממושך, עלה יותר מאחזקת הסירנה במשך חצי שנה, כולל ביטוח ודלק.

היו ימים שבגלל היגואר, החדר בעליית הגג אצל אשת הגנרל עלה לי כמו דירה במלון בריסטול המפואר במרכז ורשה.

אבל הייתי משקר לוּ הייתי כותב כעת שהדאגה ליגואר לא הסבה לי סיפוק. אפילו לרגע לא חשתי כמשרת של אשת הגנרל. לא חשתי מושפל אפילו כאשר הסכמתי, בעקבות בקשותיה ואיומיה, לנהוג את היגואר בכפפות לבנות כשהסעתי מוורשה לעיירה קז'ימייש את בעלת האוטו ואת חברתה, אף היא אישה בת שבעים לפחות.

חשתי כי נפלה בחלקי זכות, ואף כבוד, למלא תפקיד של חצרן בכיר אצל הוד-מלכותה, כלומר היגואר. "אם האימפריה הבריטית הייתה נמחית מסיבה כלשהי מעל פני האדמה, והייתה נותרת ממנה רק יגואר MK9 – הדורות הבאים היו יכולים להקיש ממכונית זו מה היה טיבה של אותה ממלכה", אמרתי לאניילה, שמצחה המתוק התכרכם למשמע הקביעה.

jaguar mx9

ארבעים שנה אחר כך, צץ במוחי הרעיון המטורף לקנות לי יגואר כמו זו של אשת הגנרל. והנה, מצאתי MK9 כזו בפרנקפורט, במחיר הזדמנותי של 15 אלף אירו. אולי משום שלא היו לה מנוע, גיר ומתלים. ההיגיון ניצח את הנוסטלגיה

מציצנית כפייתית

לצערי, למגוריי אצל אשת הגנרל, שהיטיבו עם היגואר, היו גם צדדים מביכים. בעלת הבית הקשישה התרגלה, למשל, לחטט בחפציי כשהייתי מחוץ לבית. היא קראה בטיוטת התסריט שהתחלתי לעבוד עליו, "אונייה לאדיס-אבבה", אשר חלקים מתוכו הקראתי באוזניה של אניילה. "אם אצליח למכור את התסריט, נתעשר, נקנה מהזקנה את היגואר ונברח ממנה", הבטחתי לנערה החיננית.

אשת הגנרל פשפשה ללא בושה גם בביקורות הקולנוע, הספרות והאמנות שכתבתי, והגרוע מכול – הייתה לאלמנה נטייה להציץ לאמבטיה כשהייתי מתרחץ. זכוכית המאט של חדרון האמבטיה ודאי הסבה לה תסכול רב, שכן החדרון היה בנוי כך שהמתבונן מבחוץ לא היה יכול לראות דבר זולת צללים מטושטשים, אבל מי שהיה בתוך חדרון הרחצה ראה היטב מי מתקרב לדלת.

"אני מבקש מהגברת שתרד למטה כי אני עלול להתרגז, להחליק על סבון ולשבור רגל", ביקשתי אותה כאשר הייתי יושב באמבטיה, ואשת הגנרל הייתה קופאת במקומה ומעמידה פנים שהיא איננה שם. כבעל חינוך מוקפד, האמון על נימוס עילאי כלפי הזולת בכלל ונשים בפרט, לא הזכרתי תקריות מצערות אלה בעת טקסי ארוחת הבוקר.

כן, למען היגואר הייתי מוכן לסבול השפלות, ואפילו כואבות יותר. כמו הפקודה שנתנה אשת הגנרל בחברת אורחיה – "שהנהג יוציא את המכונית מהמוסך ויחכה עם מטרייה על יד הדלת", דרשה.

סנוביזם חד

לעיתים אף חשדתי שאשת הגנרל משובשת במקצת בדעתה. פעם עמדה בדלת חדרי כשהייתי עסוק בכתיבה, והודיעה לי שבזמן שלא הייתי בבית היא "התוודעה", כלשונה, לכלי הרחצה שלי. "איך אתה יכול להתגלח באביזרים נחותים כאלה?", אמרה בזעזוע. "בעלי הגנרל בשום פנים ואופן לא היה לוקח לידו סכין גילוח מתוצרת מקומית. הוא השתמש רק בסכינים הטובים ביותר, שהוא הביא מחו"ל. הבאתי לך כמה משובחים כאלה, שהגנרל הותיר אחריו", אמרה, והגישה לי קופסת פח מלאה עד גדותיה בסכיני גילוח ישנים, הדבוקים זה לזה בסבון גילוח שהתקשה כאבן ואשר בצבצו ממנו זיפיו הכהים של הגנרל.

"האדון ייקח את זה, בבקשה", אמרה ויצאה.

הבטתי בסכינים בתיעוב, בעטתי את הקופסה תחת האמבטיה, ושכחתי מהם. עד שיום אחד הייתי מוכרח להתגלח במהירות ולצאת מהבית לפגישה חשובה, אך אוי לאותה הדרמה – בשום מקום לא מצאתי את סכיני הגילוח המקומיים שלי, האמינים, שהושלכו כנראה לעזאזל על ידי בעלת הבית.

רגע של שבירה, והחלטה. הוצאתי את הקופסה שהחבאתי תחת האמבטיה ובה דבוקת סכיני הגילוח הישנים שהותיר הגנרל, הסרתי אחד מהם באמצעות אולר ושטפתי אותו במים חמים. בתוך שניות הבריק הסכין בכחול-ג'ילט כמו חדש. אתגלח בו אפילו אם יהיה קהה כמו סכין חמאה, החלטתי בייאוש. אך איזו הפתעה: סכין הגילוח התגלה כנהדר. מעולם לא התגלחתי במשהו כה מושחז. הבנתי שהגנרל השתמש בכל סכין רק פעם אחת ולאחר מכן זרק אותו לקופסה, מבלי לנצל אותו קודם במשך שבוע.

אני מודה בבושה שבאמצעות האולר הוצאתי עשרות סכיני גילוח מתוך גוש המתכת, ניקיתי אותם אחד-אחד מהלכלוך העתיק, ואז ייבשתי אותם והנחתי בקופסאות גפרורים, כשבין כל סכין וסכין הנחתי פיסת נייר.

בסכיני הגילוח של הגנרל השתמשתי עוד זמן רב אחרי שנפרדתי מאלמנתו ומהיגואר שלה.

הבולשת חוקרת

אלמנת הגנרל עקבה בשיטתיות לא רק אחר כתביי וחפציי, אלא גם אחר המפגשים שלי עם אניילה. בעלת האחוזה ניסתה להבין מה קורה מאחורי גבה ביני לבין העוזרת האישית שלה. היא בלשה אחר הכניסות והיציאות של אניילה אל חדרי, ועינה צדה כל ביקור של אניילה במוסך היגואר, שם המשכתי לטפח על חשבוני את הפלא הבריטי המוזנח שהגנרל המנוח השאיר.

הגברת הזקנה ניסתה גם לשמוע על מה אנו מדברים, אניילה ואני, ועל מה לפעמים שותקים. הערצתי כלפי היגואר לא חמקה מעיניה הפיקחיות של אשת הגנרל, אך היא הייתה מבולבלת קמעה: כאשר צותתה לי ולאניילה, האלמנה לא הצליחה להבין אילו מבין מילותיי החמות מופנות אל היגואר, ואילו מביניהן מכוונות אל אניילה. כאשר ציטטתי למשל שורה מתוך איזו סונטה של פטררקה או קטע משיר של אפולינר, אלמנת הגנרל לא ידעה לאשורו אם הציטוט הוא בהשראת היגואר, או בגלל אניילה ובשבילה.

כי בעלת הבית שלי לא הצליחה להחליט מה מקסים אותי יותר: היגואר או אניילה. האמת שאני עצמי לא ידעתי.

בגלל האוזן והעין הקשובות שלה הייתה אשת הגנרל שרויה באשליה שידוע לה כל המתרחש בביתה, אך למעשה הצלחנו להסתיר ממנה לא מעט. וכך, בעוד שאלמנת הגנרל ישבה במנוחה על הספה, חצי רדומה עקב צליל התקתוק הבלתי פוסק של מכונת הכתיבה שלי, צליל שהקלטנו מראש ברשמקול הוותיק שלי כדי לרמות את בעלת הבית ולנסוך בה את הרושם שהדייר-נהג שלה עובד ללא הפסקה – היינו אניילה ואני מקשקשים בעליית הגג.

ספר לי על הגטו, אהובי

במפגשיי עם אשת הגנרל הזקנה בקומת הסלון, התאפקתי אך בקושי לא להתפקע מצחוק למראה אניילה, שהייתה רוקדת בשובבות מאחורי גבה של הזקנה כשהיא חובשת לראשה את הכובע הצבאי של הגנרל המנוח. החיוך היה נמחק מפניה של יפתי רק כאשר סיפרתי לה על הגטו. אניילה דרשה ממני שוב ושוב סיפורים על הגטו, על חיינו עם שועל הכסף של אמא.

וכך, בעליית הגג שבה גרתי, לצלילי רקע של מכונת כתיבה נון-סטופית, סיפרתי לאניילה איך ימים ספורים אחרי שנסגרנו בגטו, החלו חיינו מאחורי החומה להתנהל סביב שועל הכסף של אמי, שדווקא בגטו הפך לדמות מרכזית בבית: ליטפנו אותו, חיבקנו, בכינו איתו. דרך חרכי הדיקט, שאטם את החלונות במקום השמשות השבורות, שועל הכסף שמע איתנו מהרחוב בכי, צעקות, יריות, וראה איתנו את הגופות הזרוקות ברחובות, מכוסות עיתונים. הוא ראה אנשים נפוחים מרעב.

שועל הכסף, המשכתי לספר לאניילה, הסתתר איתנו כאשר שוטרי היודנראט היו פורצים לדירה, ושכב איתנו במקום מסתור חשוך כשהוא שותק, אינו שואל דבר, ואנו היינו מרגיעים אותו ואומרים ש"הכול יעבור, והכול יהיה בסדר".

צליל הרקע של קונטיננטל פורטבל:

תיק-תק רעב,

תיק-תק קור,

תיק-תק חוסר תקווה.

היום אני כבר לא יודע אם פחדנו יותר על עצמנו, ששוטרי היודנראט האלימים ייקחו אותנו לאומשלגפלאץ, או שדאגנו יותר לגורלו של שועל הכסף.

מהלומה כפולה

סופם הבלתי צפוי של מגוריי תחת גגה של אשת הגנרל נראָה כך:

חזרתי מלודז', הלא היא כאמור "הוליווד הפולנית", שם הייתי אמור להתחיל בצילומים לסרט חדש שלי ("יודאיקה"), ואז לנסוע ללונדון עם התסריט "אונייה לאדיס-אבבה". אשת הגנרל עמדה בפתח הסלון, כמו חיכתה לי שאשוב מהנסיעה.

"מוטב יהיה אם אדון לא ישאיר את סירנה שלו תחת כיפת השמיים", אמרה, "עוד רגע תתחיל סערה. מוטב שהוא יכניס את רכבו למוסך", הציעה.

"ומה עם היגואר?", התפלאתי, "הרי אין במוסך מקום למכונית נוספת".

"אין כבר יגואר", הודיעה אשת הגנרל. "מכרתי אותה, כי בעצם אין לאן לנסוע במדינה הזו. בכל מקום היינו כבר, כמו שהגנרל נוהג היה לומר".

"איפה אניילה? אני לא רואה אותה".

"אניילה הלכה", ענתה האלמנה בחדות. "הוריה מצאו לה חתן בכפר שלה. שני המשקים של שתי המשפחות יתאחדו". האישה הוסיפה: "והנה הכפפות הלבנות של אדון, אנא ישמור אותן למזכרת".

עליתי נסער אל עליית הגג לארוז מזוודה. על נפשי ניחתה מהלומה כפולה של אובדן. האם בעליה החדשים של יגואר יידע שאת המנוע שלה צריך להזין בשמן קסטרול? שדיסקיות הברקסים מוכרחות להיות תוצרת ATE? שאת מגיני הברקסים צריך לחרוט בקרוב? שאת גומיות המגבים היבשות יש להחליף, פן יחרצו שריטות על השמשה? שאת שסתומי היגואר צריך לכוון כשהמנוע הקר עובד עדיין בטורי סרק?

בדרכי לדלת הכניסה אמרתי לגברת הזקנה "אדייה, גברתי אשת הגנרל", חולף על פניה לכיוון מכוניתי. העמסתי על סירנה את המזוודה ומכונת הכתיבה, טרקתי את הדלתות עשוית הפח הדקיק, התנעתי את שני הצילינדרים, שפלטו עשן כחול בחן של מנוע דו-פעימתי, ויצאתי דרך המדשאה אל מחוץ לגדר החווילה.

תהיתי אם היגואר של אשת הגנרל מתגעגעת אליי. כנראה כן, חשבתי, הרי למכוניות יש נפש, והן יודעות ליצור קרבה עם בני אדם. בכל אופן, הן טובות יותר מנשים הפכפכות ושתלטניות. לא זכרתי אפילו אם אני כתבתי את זה, או מישהו אחר.

אשת הגנרל צדקה. באמת ניתך גשם שוטף, שאת הבשורה עליו ייללו משבי רוח חזקים. ניסיתי לא לחשוב על אניילה, כי העצב לחש לי שאולי אני הוא, בעצם, שגרמתי לעזיבתה כאשר הקראתי לה את שיר הפרדה הזה שמצאתי, אימצתי ותרגמתי:

"בִּרְחִי לעת שחר, ליבי, אהובה,

בִּרְחִי בשחר,

כי אחרת, אנו נתבייש

בשפתיים קרות

בחוסר מילים מפחיד.

בִּרְחִי, ליבי, אהובה"

הֵבְזֶק של ממד העבר

כתמיד, מגבי הסירנה שלי קפאו תחילה, ורק אחר כך החלו לעבוד, וכך מצאתי את עצמי נוסע בתוך מערבולת רוח המסחררת עלי סתיו צהובים ונתזי בוץ. היו רגעים שלא ראיתי כלום כמעט, ואף פחות מכלום. נסעתי בחושך המשנה צבעים מברונזה לירוק כהה, מפולח בהבזקים פתאומיים של ברק. הרהרתי בצער שאף פעם לא נסעתי במכונית עם אניילה, לא בסירנה ובוודאי לא ביגואר.

נסעתי לאט בתוך ערפל סמיך. עדיין הרגשתי כאילו איבדתי משהו או מישהו יקר לי, בעוד שסירנה לוחמת בטפיחות הרוח הפתאומיות.

בשלב מה הדלקתי אורות ולא ידעתי אם הם נדלקו או לא, עד שהמגבים התעשתו וניקו טפח מהשמשה הקדמית בעזרת הגשם המצליף. או-אז נגלה לפניי רחוב אחר. אותו רחוב ובו גינות פרטיות הזכורות לי מלפני שנים רבות, ואותה גדר כלונסאות ירוקה שלא שכחתי.

עצרתי את האוטו. על יד הספסל עמדה עדיין האת שלי מהגטו. הידקתי אצבעות על הידית החלקה, הרטובה מהגשם, הנפתי את האת על הכתף ועשיתי איתה כמה צעדים אנה ואנה.

אחר כך עליתי על הספסל והצצתי אל מעבר לגדר. עמד שם בית קטן, נמוך, טובל בצמחייה עד גגו בשלווה גמורה, כאילו הסערה אינה נוגעת לו. דלתות הכניסה היו סגורות, והחלונות היו עיוורים מאחורי תריסים מוגפים. הנחתי את האת במקומה שעל יד הגדר, נכנסתי למכוניתי ונסעתי.

בחזרה לסטודיו

שעה קלה אחר כך עצרתי ליד תא טלפון וצלצלתי לרחוב נובי שפיאט, אל חברי הצייר. "אתה עדיין כועס עליי או שסלחת כבר?", גיששתי, "אני יכול לחזור לגור אצלך באטלייה כמה לילות?"

ישבנו עם בקבוק יין, אחד ואחר כך שני, וחברי יז'י מייז'ייבסקי שאל אותי למה אני נראה כמו שאני נראה. "כמו שאני מכיר אותך, זה או שהמנוע שלך התפרק, או ששוב עזבה אותך איזו משוררת מקרקוב!", הוא פסק.

"אתה לא רחוק מהאמת", אמרתי. "פעם אכתוב על זה".

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: פשלה רותחת

לא הצלחתי לברר אם היבואן התל-אביבי של הונדה תיקן את הפשלה של היצרן, והרכיב בסיוויק Type R החדשה חיץ כלשהו, שיפריד בין משאבת המצמד לבין צינור המפלט הרותח.

"דילר" (יבואן) אחד בוורשה מבצע את התיקון הנ"ל במוסכו לפני שהוא מוסר את דגמי Type R ללקוחות. הוא מתקן את הפגם הזה מראש, במקום להתווכח עם בעלי Type R שהתאכזבו מהתקלות בגיר, ובמקום להאשימם בנהיגה רשלנית, כפי שהתרגלו לעשות מוכרי הונדה אחרים.

Honda Type R nextHonda Type R

הונדה סיוויק Type R. לצד רנו מגאן RS, הונדה Type R היא הקנייה הטובה ביותר בארץ. בעיות גיר מנסות לקלקל את החוויה

שואלים את אדוארד

אמרי גיל: אני בעלים של הונדה סיוויק Type R שנת 2018. באיזה סל"ד הכי מומלץ לנהוג ברכב כזה? (יש לו מומנט רב, ואנוכי אוהב לנהוג בסל"ד נמוך עד אשר נכנס בי השד…).

תשובה: כחסיד מושבע של הונדה, ובמיוחד של דגמי Type R משנת 2001 ועד עתה, נשאר לי רק להודות שבאימוץ של Type R בחרת הכי טוב שאפשר, אם מחפשים הנאה אמיתית מניהוג.

אלא שכדאי לך לדעת על עקב האכילס של Type R החדשות. פורומים לועזיטיים מזהירים מפני בעיות בתיבת ההילוכים הפורצות אצלן בשלב מוקדם יחסית, כלומר כבר אחרי 10-15 אלף הקילומטרים הראשונים, בעיות שעיקרן הוא קושי בהחלפת ההילוכים וחריקות. הסיבה לתקלה זו היא השכנוּת הבעייתית, הקרבה המסוכנת, שבין המשאבה ההידראולית של הגיר לבין צינור המפלט (downpipe), אשר מחמם את השמן במשאבה וגורם לאיבוד צמיגותו. כתוצאה, המצמד של Type R אינו פועל כראוי, והחלפת ההילוכים הורסת את הסינכרוניזטורים. חסידי Type R ממליצים אפוא על התקנת "קיר בולם חום" בין צינור המפלט לבין המשאבה, ועל שימוש בנוזל DOT 4 של Motul.

Type R החדשה (בגרסאות FK2 את FK8) אינה דומה לקודמותיה, כלומר EP3 (2001-2005) ו-FN2 (2007-2011), כי היפנים חימשו אותה במגדש טורבו, כך שכבר לא מחפשים אצלה גן עדן בסל"ד, שבעבר היה נוסק ל-8,000… ב- Type Rהעכשווית יש להסתפק בכוח מרבי, המגיע ברום של 6,500 סל"ד.

רצועת סל"ד זו, די בה בהחלט כדי להשאיר הרחק מאחור את כל ההאצ'בקים ה"חכמות" הנמכרות בארץ, וגם את קיה סטינגר GT, "להיט" אשר מול Type R לא עוזרים לו 374 כ"ס והנעה אחורית.

למרות הנתונים המפתים, כדאי שתהיה זהיר כאילו בין הנעל שלך לבין דוושת הגז הייתה ספונה לה ביצה, וכך לשמור על רישיון הנהיגה ולהתגלגל בנחת, בסיבובי מנוע שפויים, כפי שמאפשרים הטורבו והאלסטיות של מנוע נפלא זה. רק אל תיסע בטורים מוגבלים מדי, שאינם בריאים למנוע, במיוחד אם לחצת על " +Type R".

אהבתי את Type R הקודמות, וגם את ההונדות שיש לי באוסף הביתי (crx 1.6 VTEC, והאצקבק שנהנית ממנוע אינטגרה R, מתלי קוני וגיר קצר). אלא ש-Type R החדשה היא ליגה אחרת לגמרי. אגלה לך סוד: אחרי נסיעה בה החלטתי להזמין אחת כזו, בגלגול הבא.

יצחק הנשקה: עלי לבחור רכב ליסינג מהעבודה, ואני מתלבט בין:

פורד קוגה, יונדאי טוסון, מאזדה CX4 וסקודה אוקטביה. אציין כי אין משמעות לצריכת הדלק ואף לא לשווי השימוש, ההתלבטות היא באשר לנוחות, לבטיחות וליכולת ההאצה הדרושה לעקיפה.

נ"ב: אינני פותח בתיאור ההנאה שיש לי מקריאת דבריך, כולל הצער על שזה רק במייל ולא במקור ראשון. אתה רגיל כל כך לשבחים הללו, עד שאין טעם לכתוב אלא אם יהיה לי משהו מקורי במיוחד…

תשובה: לטעמי, כדאי לך להתביית על שתי מועמדות שהן "מניות ברורות" – סקודה אוקטביה ויונדאי טוסון. אוקטביה משעממת במקצת, אך בתמורה היא נוחה ושימושית מאוד, אפשר להתרגל אליה; ואילו הפילוסופיה והטכנולוגיה של יונדאי טוסון דומות לצערי לגנטיקה של קיה ספורטאז', האהובה על ידי ההמון ונמצאת בכל פינה.

ודאי שמבין רביעיית הליסינג שציינת הייתי מעדיף את פורד קוגה, המייצגת הנאת נהיגה יומיומית בזכות היגוי רגיש ומתלים מעולים של פורד פוקוס. אך דא עקא: קוגה מצוידת עדיין בגיר הדו-מצמדי power shift, הדפוק מלידה ומבטיח צרות. אפשר רק להצטער שלא מוכרים אצלנו קוגה ידנית, אשר חסידי פורד המאוכזבים מתוצרת המזרח הרחוק היו לוקחים אותה בשתי ידיים, למרות מנוע ה-3 בוכנות.

ברשימה שלך אזכרת גם את מאזדהCX4 , שהסיפור שלה מסובך למדי כי מדובר ב"יפנית" שבתכלס מזייפת בניירות הלידה. הרי היפנים האמיתיים, המאזדתיים, תכננו אותה לשוק הסיני בעיקר, והיא גם בנויה בסין ועל ידי הסינים. זהו אינו פרט המצליח למשוך אליה חשדנים, ולא מפתיע שהלועזיטים ממליצים לשמור מרחק ממנה, וזאת למרות מחירה הנמוך יחסית של מאזדה CX4 בקבוצת הקרוסאוברים האירופיים, היפניים והקוריאניים.

8 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    שלום חברים :

    לחובבי הקלאסיות , מומלץ להגיע למפגש השנתי החגיגי של מועדון החמש שיתקיים ביום 28.9.18 בין השעות 9:30-13:30 בפארק הלאומי ברמת גן .

    לא לשכוח מצלמה …

    חג שמח !

  2. sleponbz permalink

    נהנתי מאד מהסיפור..האופן שבו ניסחת את הדברים..להכיר צד קסום בעברך..צד שלא הכרתי מהימים בירושלים…ברוריה סלפון

    נשלח מסמארטפון ה-Samsung Galaxy שלי.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    חג שמח גם לאופל GT שבדיוק חוגגת 50 …

    דבר המעצב מאז :

    והיום …

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    סיפור מופלא ומסופר היטב. תודה אדוארד! (אריק ק.)

  5. תודה
    תמשיך

  6. סיפור שובה לב, אולי הטוב ביותר עד עתה, רק מילה אחת נשמעת לי מאוד מוזר, כתבת כי אניילה (שם עם צליל איטלקי) הלכה אחר "אדוניתה", בד"כ נהוג להשתמש במילה גבירתה אבל אני מניח שהבחירה הלא מקובלת נעשתה במודע כדי להדגיש את היחס ביניהן

  7. שרה permalink

    שלום לך אדוארד. מאז פרסום דבר התאונה המחרידה בכביש 90 בה נספתה משפחה שלמה בת שמונה נפשות איני יודעת מנוחה. זה בלתי נתפס. עוד לא סיימו לחקור את התאונה אך השאלה שלי אליך היא בנוגע לעליית הרכב באש. האם זה קשור לסוג הרכב? לתקינות שלו? לעוצמת הפגיעה? האם אפשר לחזות מתי רכב יעלה באש ומתי לא? זה מאד מטריד אותי ואשמח לשמוע את דעתך. בתקוה לידיעות חדשותיות מנחמות יותר…

  8. לשרה: במשך זמן-מה ניסיתי להתעלם מהוויכוח הטיפשי והבלתי אחראי על התאונה המחרידה בכביש 90. התעלמתי מדעתו של ההמון הנפחד והמבולבל שהתבטא באינטרנט, ולא התייחסתי לאזהרות המומחים כביכול, הנפחדים והמבולבלים לא פחות משולחי התגובות לפורום ynet.

    שתקתי עקב הרצון לא להתערב בדרמה האנושית, עד כי מכתבך, שרה, הזכיר לי שבעצם אסור למדור, ואסור לי אישית, להישאר מחוץ לוויכוח, עקב העובדה שדווקא הנושא המרכזי הקשור בתאונה זו אשר קרתה באזור מלונות ים המלח נמצא עדיין בצל, כאילו היה אפוף חוסר עניין.

    אני מתכוון לפרמטר טכני בנאלי אך מחריד, אשר גילינו מתוך התבוננות בתצלומי התאונה. להפתעתנו המושלמת, פרמטר זה אינו מעניין משום-מה את משרד התחבורה, לא מדאיג את המוסדות הפעילים בארצנו נגד תאונות דרכים – ואינו מסקרן גם את אנשי המשטרה העסוקים בחקירת האסון.

    עקב מצב תמוה זה, החלטנו להקדיש את המדור הקרוב במלואו לנושא הרצח של 8 נפשות משפחת עטר, רצח אכזרי שבוצע על כביש 90. כותרת המדור המיוחד תהיה "הרוצחת הותירה דנ"א".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: