סיפור בלי רכב

מכונית הנפש מארחת את ידידת הבלוג, חגית כהן. סיפורה הקודם שפורסם בבלוג תחת הכותרת "צניפת צהלה נוגה", חשף את הקשיש המורשה כמו גם את מכוניותיו של הזקן, אמנותו, סביבתו הלועזיטית וחבריו, שרובם היו ואינם

לפי נתונים סטטיסטיים, העוקבים אחר 'מכונית הנפש', קוראי הבלוג לא נותרו אדישים לכתיבה העוקצנית של הגברת הצעירה, שכתבה כאן גם על הרפתקאותיה בציר 443. האם גם הסיפור הנוכחי שלה, אשר בו היא מספרת על עצמה מבלי להזכיר את רנו קליאו הנאמנה שלה, יזכה בסקרנות ובאהדה?

הנה הסיפור.

 חלטורה מהחלומות

 48 יהודים בני שמונים רדפו אחריי, וכמה מהם אף רצו לבקר אותי בביתי, כפי שהציעו ללא בושה. המצב נראה כשייך לתיאטרון אבסורד, אלא שאף מחזאי אבסורדיסט, ואפילו לא אלופי הז'אנר, כמו הרומני יונסקו או הפולני מרוז'ק, לא היה כותב תסריט כזה – כי אף תיאטרון לא היה מסוגל לשלם שכר ל-48 שחקנים.

זה התחיל בטלפון צהריימי. "את יודעת מי אני?", רעם הקול לאחר שהציג את עצמו בהדרת כבוד. "אתה כותב מאמרים בהארץ", זיהיתי את שמו. ישראל הראל נשמע מרוצה באופן חלקי, כחכח בסמכותיות, והסביר בהדרת-ענווה כי גם כיהן בזמנו כראש מועצת יש"ע.

– "אנחנו מוציאים חוברת חגיגית של חברי גרעין 'הטירה' לכבוד הגיעם של החברים לגיל 80. החוברת תכלול את סיפורי החיים שלהם, וצריך מישהו שיערוך. הם אמנם בנו את הארץ, אבל לא כולם מיומנים בכתיבה".

– "למזלי", אמרתי.

– "פה ושם", הוסיף באגביות, "תצטרכי לראיין את חברי הגרעין טלפונית כדי להשלים פרטים ביוגרפיים. תוכלי לעמוד בזה?"

– "כעורכת בעיתון אני רגילה לחלץ השלמות מידע מכתבים", סיברתי את דאגתו, "אבל מה זה גרעין הטירה?"

– "זה גרעין של בני עקיבא שהגיע בזמנו לקיבוץ שדה-אליהו. אני מנחש שאת לא דתייה", גישש. הודיתי באשמה, מבלי להסגיר את דעתי שיש דתיים בעלי נפש חילונית למדי, וחילונים בעלי נשמה דתית (חילוֹנְאֶלים?). ואם לשפוט לפי מחקר בלתי תלוי, שהוא התבוננות סקרנית בנפשות סביבי (הסגת הגבול האהובה עליי), אז הזן הראשון נפוץ יותר.

המעסיק העתידי שלי הציע קומץ אלפי שקלים לעריכה של "כ-35 סיפורי חיים, עד אלף מילה כל אחד", נעלבתי, הגענו לעמק שווה יותר, והפרויקט יצא לדרך. לעמיתי העורך צור ארליך דיווחתי: "הפנאי שלי כה זעיר עד כי הוא אינו מטיל צל, אך הסכמתי בכל זאת לקחת את הג'וב הזה משום שאני מחבבת את העברית ההדורה של האיש ואת נימת דיבורו, שיש בה איזו מלנכוליה אבירית".

עוד לא ידעתי שהחלטורה תהפוך את החודש הקרוב לחור שחור בביוגרפיה. שחור יותר מהפינג'אן שחברי גרעין 'הטירה' בישלו בו תרנגולות ורקדו סביבו בטירוף דוסי מתון, לפני שהתחתנו זה עם זו ופצחו בקריירות ערכיות (חינוך, הוראה, ניהול חינוכי, ייעוץ חינוכי הוראת הייעוץ, ופה ושם חקלאות – חוץ מיוסק'ה שנסע לברלין ועשה כסף מיהלומים, שזו בערך אותה חוצפה כמו שגרמני ייסע ליטבתה ויפתח בה מזנון שוקו).

אידיליה

קורות החיים של הקשישים החלו לזרום אליי. "יופי-שוֹפי", חשבתי בעברית מהמאה הקודמת אשר ראשי משמש לה מוזיאון-זוטא, כי העבודה נראתה תחילה שגרתית: לתקן ניסוחים עילגים, תחביר רצוץ, שגיאות לשון ופיסוק, לשתול משפטי קישור כדי לרכך כתיבה נוקשה כסטייק דאשתקד ("ב-26.9.62 התקבלתי לתיכון 'תחכמוני'. ב-8.7.68 התקבלתי לישיבת 'אזמרה לאלוקיי כי טוב'"), ולסמן משפטים תמוהים, כמו: "בהיותי בת 16 התמניתי למנהלת סניף בנק בחיפה". מה חבל שבחיי איני רואה את הקלקולים בבהירות כזו, ואם רואה, לא ממהרת לתקן בחדוות-צִדקה כמו על הצג. אך מה לי כי אקפיד על עצמי. והרי גם הבורא אינו ממהר לתקן עולמו.

היו אלה סיפורי חיים של מלח הארץ. אנשים שהקימו יישובים, דגו אבו-נפחא בחולה, צדו מסתננים, המציאו את שיטת "ההדליה השמוטה" (איזה שם נפלא), חרשו בשדות תחת שמש ההיסטוריה הקופחת, וכמובן, ניהלו בתי-חָנֶכֶת (ביטוי עתיק שהמצאתי זה עתה) לעולים חדשים. לכבוד הוא לי לשבת בלילות, בתום עבודתי בעיתון, ולהטליא את תולדותיהם קפה-בצד-אגודל, ולבסוף לנוֹסס מעל כל סיפור כותרות בסגנון "מהזיתים והחלבה אל הות"ת" או "טיול של 47 שנים", שהאירוניה הדקיקה שלהן אמורה למתן את הפאתוס של קורות החיים כפי שדיקור סיני אמור להוריד נפיחוּת בקרסול.

כן, התבשמתי מהקוריקולום-ים הללו, אשר לחלקם היה ניחוח של תפוזים, אבק שרפה וצניעות. כך למשל סיפר על עצמו חבר גרעין הטירה יחזקאל: "השתתפתי אז במחנה עבודה בטירת-צבי. עבדתי בשדה בהשגחת חבר הקיבוץ, יקה גבוה בשם איזי שפרינגר. הוא ניגש אליי ואמר: 'בחורצ'יק (במבטא יקי), בוא, אני אלמד אותך איך עובדים נכון עם טורייה בלי להתעייף, כי אותי לימד המומחה לחקלאות בארץ'… ואז אמר את שם אבי ז"ל. עניתי לו: 'גם אותי לימד מאיר'. איזה עולם קטן.

"הילדות שלי עברה עליי כהרפתקה מתמשכת. בחווה שהקימו הוריי היו כל עצי הפרי והירקות שבעולם: מעצי תות ענקיים שכיסו את גג ביתנו ועד בוטנים ואבטיחים, לא מהונדסים כמו היום, בעלי טעם של פעם. בתקופת הצנע אני, הנער, גידלתי ברבורים לבנים ותרנגולי הודו, כך שהיה לנו שפע בשר וביצים ללא נקודות דב יוסף. היות שגרנו בפרדס מרוחק ולידו מצוק של גבעה, היה שם מטווח סודי של ההגנה, ואני, הילד השכן למטווח, הייתי משרת אותם בהבאת הקפיצים, שכזכור היו עפים מהסְטֶנים. כשכר, היו נותנים לי לירות כמה כדורים במטווח. בכלל, הייתי ילד השדה שהולך עם רוגטקה ויורה בציפורים", התגאה.

סחרור

ואז, בעודי מתענגת על ארץ ישראל ההיא – אשר הנֶצח רק התחיל לנשוף בעורפה, ותת-החומרנות זרחה מעליה כמו שמש נוספת – החלה החלטורה הזו להתלפף סביבי באותה איטיות ערמומית שבה מתלפפים סביבנו נוכלי נדל"ן, בני זוג לא נכונים, בני זוג נכונים והגורל.

כי האיש שהזמין ממני את "פרויקט הגרעין", כמו שכיניתי את הג'וב, אותו ראש מועצת יש"ע לשעבר, כיהן בעבר גם כעורך ביטאון המתנחלים, ועל כן קרא כל טקסט שערכתי בשבע עיניים. הוא שלח את הערותיו על עריכתי, ואני התווכחתי עם חלקן, והמיילים בינינו נערמו לכמות שיכולה להקיף את גבעת-שמואל.

יש להודות אמנם שהמעקב המדוקדק שהאיש ניהל אחר עבודתי נעם לי במידת-מה, משום שהוא זִרְקֶר מלאכה שנעשית בדרך כלל בצללים. הרי שני כלביי רובצים תחת כיסא המחשב בלי עניין בסקווש המילולי שאמאל'ה מנהלת מול קיר הצג, וגם אדי הקפה מעדיפים להיבלע בתקרה ובלבד שלא להציץ במסך. כך שנהניתי מתשומת הלב שהעורך המיומן, מבחירי האידיאולוגים של המתנחלים, העניק לכל שינוי שהכנסתי בטקסט.

אך הרבה פחות נהניתי מהעובדה שמדי יום ישבתי שעות על הטלפון. מה שאמור היה להיות עיסוק שולי – שיחות עם חברי הגרעין לחילוץ פרטים ביוגרפיים חסרים, או לצורך בירור מה זה בדיוק "כףלמדים", והאם הירדנים אכן ירו לעברה של החווה החקלאית בצפת – הפך לערפד שעות.

כי כל שיחה לבירור פרט קטן עוררה בחברי הגרעין פרץ זיכרונות חדשים, והם ביקשו שאשתול גם אותם בטקסט, מה שהצריך לעיתים שִכתוב מחדש של כל הסיפור. התסבוכת העמיקה כאשר התחלתי לספוג טלפונים גם מצד נשותיהם וילדיהם של חברי הגרעין, שנזכרו גם הם בפרטים שכוחי-אז והציפו את הג'ימייל שלי בטקסטים נוספים ובתצלומים משפחתיים – רובם נטולי כיתוב, כך שהיה צריך להתקשר שוב, לספוג עוד שיחות ארוכות בנושא המצור הירדני על זיכרון-יעקב, שיחות שמטבע הדברים עוררו עוד זיכרונות, שהצריכו עוד שיחות-בירור, וחוזר חלילה.

איכה הייתה למְעוּנָה עורכת נאמנה? אולי אני צריכה לארוז את המזוודה הלא-ביומטרית שלי ולברוח לחו"ל?

אמנם בין 48 חברי הגרעין היו גם כמה נבונים ורגישים, כמו אוצרת האמנות שהייתי שמחה להכיר, אך בעבורם נותרו לי רק אונקיות-קשב מועטות.

"הג'וב הזה פשוט מסטול: הוא מעשן את השעות שלך בשרשרת", רטן ההומור שלי, שהוא הדודן הלא-יוצלח של הפיכחון, אך המצור של חקשישים המשיך להתהדק סביבי, שהרי הומור בקושי מדגדג לחיים את הכנף. לתחושת המחנק תרמה גם העובדה שאת חוברת 'גרעין הטירה' החגיגית ארגן לא רק אותו ראש מועצת יש"ע לשעבר אלא גם שני חבריו – שאף הם שלחו אליי טקסטים, הערות, בקשות, תיקונים, וגם מספרי טלפון של אלמנות או גרעינאים חולים שצריך לדובב בעדינות על אודות עברם, וכמובן – הציפו אותי בעוד תצלומים, שבבוא היום עליי להכין לדפוס…

התלהבותי נפלה על חרבָּה. זאת כבר לא הייתה עבודה מול טקסטים אלא עבודה של מזכירה, מראיינת, עובדת סוציאלית, עובדת דפוס, ואפילו פסיכולוגית לעת מצוא. חלק מחברי הגרעין גוללו באוזניי לא רק את חייהם אלא גם את טרום-חייהם, כלומר איך אביהם הגיע מאוקראינה לאודסה בכרכרה של גוי שיכור, ומשם הפליג לפלשתינה, שבה השתקע בחוות הג'מוסים שהפיניקים ירו עליה או לא, ואיך הכיר את רעייתו באיזה כרם צלבני ומה עושה כיום כל נכד ונכד.

אנשים אלה, העונדים את שנותיהם כמדליות (חישבתי ומצאתי שאני צריכה לערוך 4,000 שנות חיים בתוך כמה שבועות!), ראו בחוברת המהודרת הזדמנות לתעד למען ילדיהם ונכדיהם את הניצחונות שלהם: הקריירה, המשפחה, או תזמורת המנדולינות שהם עומדים בראשה (אמיתי, לא המצאתי). והלוא החוברת היא תרועת-נייר המבקיעה את רקיעי הבוהו של השכחה! אך בעוד שליבי הבין לליבם, סבלנותי חטפה אולקוס. שיחות הטלפון גזלו את רוב זמני, השדוף ממילא, והמצב החמיר כאשר הגרעינאים הפיצו בקרב חבריהם את השמועה ש"עושים חוברת", ועודדו אותם להצטרף לפרויקט ולשלוח אליי את סיפור חייהם. איבה כלפי קשישים אשכנזים מדור המייסדים החלה להתפשט בכל רמ"ח נפשי, אך ככל שניסיתי להיחלץ מתוך קדרת המלאכה, כך זו השחירה את תוחלתי.

לכך התווספה סלידה מיוחדת שהתקבסה בי כלפי אחד מחברי הגרעין, אשר סיפר על עצמו כך: "עם שובי ארצה התקבלתי כמרצה בכיר באוניברסיטת בר-אילן. במחקר התמקדתי בתחום תהליכי חמצון שומניים ומניעתם. הצלחתי לבודד כמה אנטי-אוקסידנטים טבעיים שלא היו מוכרים בעולם, והצגתי את השפעתם בעיכוב תהליכי הזדקנות. כן הראיתי את השפעתם במניעה ובעיכוב של תהליכים ממאירים בבעלי חיים. פרסמתי מספר גדול של מאמרים מדעיים, ובעקבות זאת קודמתי לדרגת פרופסור מן המניין".

במילים אחרות: האיש עשה קריירה על גב עינויים קשים שהוא הסב לאלפי/רבבות בעלי חיים. את סיפור חייו של איש זה, השייך בעיניי למסדר אבירי ד"ר מנגלה, ערכתי בחופזה, מה שלא היה קל משום שהפרופסור מנה באריכות דקדקנית את הכיבודים והמשרות שהוא קיבל בזכות התעללות שיטתית ביצורים חשים ותבוניים. השם ייקום דמם וסבלם.

אין שואה, אין רומנטיקה

בהבלחה אלכסונית תפסתי שהשואה אינה נוכחת כלל בסיפורי החיים של חברי הגרעין (למעט בסיפורו של מזמין החלטורה, שהוא ניצול שואה). איש מהם לא ציין שהשואה תפסה מקום כלשהו בבית הספר או בתנועת הנוער, ודאי לא בישיבה התיכונית. השמש השחורה של השואה לא העיבה ולוּ בשמץ-שמציים על תנופת החיים שתיארו חברי הגרעין – לא לפני משפט אייכמן וגם לא אחריו.

חשתי כהיסטוריונית חובבת שנפל לידיה מידע רב ערך. סיפורי החיים התמימים האלה שנשלחו אליי, תפסתי, תומכים בתחושתם של ניצולי שואה רבים ש"החיים בארץ נמשכו כרגיל בזמן השואה ואחריה".

גם רומנטיקה לא מצאתי בסיפורים. היאך התחתנו זה בזו וגידלו תפרחות צאצאים בלעדיה? הייתכן כי רומנטיקה הייתה ענף לייצוא בקיבוץ ההוא, ונאסרה לתצרוכת עצמית?

גאולה

כעבור כמה שבועות התרופף הנימוס. חלק מ-48 הקשישים רגזו עליי שאינני זמינה טלפונית כל העת. "לא הצלחתי להשיג אותך בבוקר", סינן החבר נתן.

"חשבת על ההצעה שלי שניפגש אצלך בבית? יהיה לנו נוח יותר לשוחח", ניסה את מזלו גרעינאי אחר, מתאמץ להסוות את המתח בקולו.

"אנחנו צריכים עדיין לדבר על התקופה שעזרתי להקים יישובים ברפיח, שכחתי לציין את זה בסיפור ששלחתי לך. מתי יש לך שעה פנויה?", לחץ גרעינאי נוסף.

החלטורה הזו, הבנתי, דומה לחיים עצמם: האנשים המעניינים יותר אינם רודפים אחרי איש ואינם תובעים את "זכויותיהם", אלא יש בהם ממידת הוויתור.

אולי אברח מכולם אל אשקובית חסויה בדרום הר חברון? והרי קל לי להיעלם. אין סמארטפון, אין ילדים, אין סנטימנטים רבים אל הפרבר שטוף זימת החומרנות אשר משמש לי ממגורה. פרבר שבו "עבודה על המידות" אין פירושה שיפוי וקינוב העצמי אלא הליכה לחדר כושר…

מוחי חש במצוקתי, והגה למעני תובנה מנחמת: אדם הוא כמו טיפת מים – יש לו קיום כאורגניזם מובחן בעל צורה, השומר על תכונותיו ונבדל מסביבתו, בעיקר בעת נפילה. כלומר, יש חסד גם בעת צרה.

תודה, מוחל'ה, על העידוד, אבל הפארסה של הג'וב הזה תסתיים רק אם אציב למארגני החוברת דדליין, ונצטרך כולנו לעמוד בו. וכך היה. "לעולם לא אקח עוד חלטורה שאני צריכה לעבוד בה מול עשרות אנשים", נשבעתי לזוג כלביי, "אפרנס אתכם בכל דרך אחרת. אני מעדיפה אפילו לפתוח סדנת כתיבה בארמית".

והיה גם צד משעשע לפרשה. רוב הקשישים, כך עולה מסיפוריהם, מסודרים למדי, עם פנסיות טובות ומשרות בכירות שחלקם עודם מחזיקים בהן, ורבים מהם מטיילים בחו"ל רצוא ושוב. איש מחברי הגרעין הללו, כך נראה, כבר לא צריך לגנוב תרנגולות מהרפת. חרף זאת, 'שכחו' הגרעינאים לסגור חשבון, והם חייבים לי עדיין 500 שקלים. הם גם לא שלחו אליי את החוברת המוגמרת, כנראה בגלל תרעומת על הדדליין.

ואולי אני זו שצריכה לשלם להם 500 שקלים תמורת כך שנחשפתי לקרינה ישירה של ההיסטוריה הציונית, גם אם התענוג היה רק הבזק אור על מסך האבץ האפור של התעוקה הכללית, כמו בניסוי רתרפורד מתחילת המאה הקודמת. איך אמר אדיפוס? "כי מי, מי האיש/ הנוטל מן האושר יותר/ מאשר מראית עין, / כן, מראית עין חולפת?"

48 יהודים בני שמונים רדפו אחריי. כלום לא היה בכך איזה סמדר של חן? שאל אותי מלאך הבדיעבד, כנפיו רוטטות כאילו היו שתי אונות נוספות.

עבודת קרמיקה, חגית כהן

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: מומחים זה מלשון מוח?

חשש פרנואי של הזקן מתגשם לצערנו במציאות הטרופה: עיתונות הרכב אינה היחידה לאבד את האחיזה בקרקע. כי לצערנו, ולפעמים לטובת הבידור, נרשמת הידרדרות סימולטנית ברוב סוגי הכתיבה, כולל תחומי התרבות והפוליטיקה, וגם בהם, כמו בתחום המוטורי, קשה כבר לזהות לְמה או למי מנסה לתרום הפובליציסטיקה החדשה, מה האידיאולוגיות שעומדות מאחוריה, ואת מה או את מי מנסים הכותבים לחסל.

אך את הזקן מעניינת במיוחד קומדיית השגיאות בנוסח מולייר שחוגגת בעולם המוטורי העברי, מה שמתבטא בפיחות מעמדו של הביטוי 'מבחן', שמשמש כיום את עולם הפרסום אף כי מבחני האמיתיים נעלמו לפני שנים. אפילו המבחנים המועטים שאינם מאורגנים על ידי יחצ"נים וכתבי חצר לצורך פרסום בלבד אינם כוללים סלאלום תקני, שהוא מבחן תכלס בסיסי החושף ללא רחמים את טיבו האמיתי של הרכב. כאילו הבוחנים החדשים – שעיקר מעייניהם ברכב מבחן הוא אמצעי הבטיחות שבו, המולטימדיה ומשקל ההגה (!) – אינם בקיאים דיים בנהיגה כדי לבצע סלאלום וחוששים להתהפך.

נראה כי הבוחנים נרתעים מסלאלום ביתר שאת כאשר העומדות למבחן הן SUV-ים וקרוסאוברים אופנתיות, שמרכז הכובד שלהן ממוקם גבוה, והן עוד בנויות על שלדה של מכוניות בינוניות בגודלן. אולי בשל כך מעדיפים ה'בוחנים', במקום לסכן את עצמם ואת רכבי המבחן בנסיעה בין פילונים, להעתיר על הקורא עצות ואזהרות מתוך כיסא המחשב הבטוח.

הזקן הוא כנראה דינוזאור, שלא מסוגל להבין את הפנומן הזה של פופולריות דגמי ה-SUV. באיזה פלא החלו כולם לאהוב את המכוניות הללו? ואיך זה שהציבור נוהה אחר SUV-ים בעקבות חבורות של כתבי חצר כפי שעכברושים הלכו אחר החלילן מהמלין? הרי SUV-ים אינן נוחות בנסיעות ארוכות ואינן חסכוניות, הן לא מיועדות לנסיעה בשטח, וגם בעיר הן סובלות ממגבלות, בסעיפי ראות ויכולת תמרון. אם אין די בכך, צפוף בתוך חלקן.

כך שהזקן מקשיב באוזניים רוגזות לתעמולה השחוקה החוזרת על עצמה לגבי SUV-ים, שלפיה בדגמים אלה יושבים גבוה ומרגישים בטוח חרף אחיזת הכביש הבעייתית שלהם. הטיעון המופרך "גבוה=בטוח" חזק דיו כדי לשכנע את העמך בעליונותו של ז'אנר תחבורתי זה. לדידם של משוכנעים אלה, להסתכל מלמעלה על נהגים אחרים והולכי רגל זוהי התקדמות בחיים.

לזקן אף היה חלום אימה, שבו הוציאו אותו בכוח מתוך ב-מ-וו Z3M קוּפֶּה שלו והכניסו את גופו התמים ל-SUV כלשהי בעלת מנוע בנזין או דיזל, היברידית או חשמלית, אשר נהוגה בידי כתב ynet, מעריב או גלובס. "תבין כבר, אדוארד, SUV זה הדבר!", הסביר לי הכתב בחלום הבלהות.

אך לא רק בחלומותיו של הזקן איבדו מומחי הרכב בארצנו את מומנט אמינותם – אלא גם במציאות עצמה. הנה דוגמה הלקוחה מתוך אתר מכוניות 'מקצועי'. אל פורום האתר הזה הגיעה השאלה הבאה:

"רכב שנת 2017, 0 ק"מ, שכב שנה וחודשיים במחסני היבואן, מה אתם אומרים ?רוכש אותו מן הסתם בהנחה. למרות ששכב שנה, לא עבר טיפול (בדקתי במחשבי החברה). מה אתם אומרים, כדאי? לרדת מזה ? ואם כן, מה צריך לבדוק, מה יכול להיהרס ?
תודה לכל העונים".

והנה התשובה שנפלה על הקורא מהאתר הסמכותי:

"באשר למחיר – זה שיקולך.
באשר לאוטו – דרוש כדלקמן:
החלפת צמיגים לחדשים, כולל הרזרבי

החלפת מצבר לחדש

החלפת נוזל בלמים ובדיקה פיזית של משאבות הבלמים ומשאבה ראשית

בדיקת מזגן כולל בדיקת לחצים לאיתור דליפות (סביר להניח שהאטמים במדחס דולפים)

החלפת מסנני אוויר ומזגן

החלפת שמן מנוע ומסנן

החלפת מסנן דלק

פוליש-וקס לצבע (דוראשיין)

קרצוף שמשות ממשקעים

ניקיון יסודי של האוטו (עם אוזון בתוכו, אם מסריח מטחב)
לסיום – אחריות מלאה של לפחות שנתיים מיום המסירה".

עד כאן השאלה והתשובה (בתיקוני כתיב קלים שהרשינו לעצמנו לערוך) שהופיעו באתר הרכב הנ"ל. ודאי שהזקן לא היה מבצע אף אחד מהתיקונים הללו, אשר הוכברו כנראה במסגרת נוהל כסת"ח – אלא היה מסתפק בבדיקת לחץ האוויר בצמיגים ובמדידת האמפרים שנותרו במצבר באמצעות מולטימטר, ואז מתניע ונוסע לשלום.

זה מהניסיון. שהרי מכוניותיו של הזקן עומדות בתנאים טובים פחות מאלה שהיבואן מספק, ולמשך זמן ארוך יותר מהשנה וחודשיים של המכונית שמוזכרת בשאלה: הונדה crx VTEC שלי עומדת 26 שנים, אלפא GTV מודל 1984 עומדת 12 שנה, וב-מ-וו Z3M קופה – 3 שנים. הן מחכות לביקור הזקן, מתניעות ונוסעות.

לא רחוק מהמרפסת של הקשיש המורשה חונה ברחוב רכב אספנות מסוג פלימות' valiant custom, אשר לשמשתו הודבקה התראה צהובה הדורשת שהאוטו יסתלק. זוהי הוכחה שבעיריית תל-אביב אין כבוד למכונית ששימשה פעם אלופי צה"ל

שואלים את אדוארד

זאב ויסמן: החלטתי לקרוא את כל הכתבות הישנות שלך בבלוג, החל מ"על קו הגמר של האשליות" מתאריך 30 במארס 2011, ובינתיים הגעתי לדצמבר.
האם התאריכים של הכתבות הם התאריכים של הפרסום בדיוקן?

מצאתי אצלי כתבות שלך שהדפסתי ב-2006 האם גם אותן אתה מתכוון לעלות לבלוג?
אם במקרה אין לך אותן, אשמח לסרוק ולשלוח לך.

זאב 56: אני ממשיך לקרוא בהנאה רבה את הכתבות שלך, והגעתי כבר ל-20 בפברואר 2013. שם הכתבה, "מה לי יאיר בלתך?", אינו נהיר לי. אבל אני כותב לך בגלל דברים אחרים:

הפסקה הראשונה, על החברים שאינם, מרגשת מאוד. על אנשי הקשר שכבר אינם ואתה לא יכול למחוק אותם… קרא לי מקרה דומה לפני כמה ימים: הייתי אמור להשליך את הניירות הרפואיים של אבא ז"ל, שמתויקים בקלסר עם קלסרים נוספים, ולא יכולתי, למרות שאבא עזב אותנו כבר לפני כ-6 שנים. אגב, אבא נתן לי לפני כ-30 שנה את מצלמת הלייקה שלו משנות ה-60 המוקדמות, וצילמתי איתה המון, עם פילם. למצלמה אין מד אור ושום מנוע חשמלי, ויצאו לי ממנה תצלומים יפים מאוד!!!

אחר כך, בפסקה קצרה, רשמת שאתה סקרן אם מישהו ישמור ככה סתם את הטלפון ואת כתובת המייל שלך, ואז נזכרתי שכבר זמן רב לא התפרסמה בבלוג כתבה חדשה שלך ורציתי לשאול בשלומך, כי אני באמת מאוד אוהב אותך ואת כתיבתך.

אני מקווה שגם הבנות בסדר. אגב, נראה לי שפגשתי היום ברחוב, כאן לידי בבית חשמונאי, את האחות של הלגה שלך. היא כחולה ורשום עליה מאחור Z3 ואחרי ה-3 משהו ציורי לא ברור, אולי זו M. הצבע של היפהפייה כחול כהה ויש לה גג נפתח, והבעלים שלה מתייחס אליה באהבה רבה ומטפל בה ומנקה אותה כל הזמן…

אם תחפוץ, אשמח לשלוח לך צילומים שלה, וגם אשתדל לשאול את השכן שלי אם העניק לה שם חיבה. הוא קצין חקירות קשוח ביח"א, ואני מקווה שלא יחשוד בי שיצאתי מדעתי…

תשובה: לא עניתי מיד לשני המכתבים הללו כי לא ידעתי מה לומר זולת מילות וידוי, המסוגלות להישמע בנאליות אלא שהן אמת לאמיתה: המקלדת ממליצה להודות שכאשר ברגע של עייפות מצטברת, איומה, מגיע אליך פתאום בג'ימייל סימן התעניינות וסקרנות בך ובגורלך, אתה קם ומחייך. תודה.

חשבתי כבר לכתוב על דרכי, לטוב ולרע, אלא שנזכרתי במקרה מביך: בהלוויה של הדמות הכי דוחה שנתקלתי בה בפלנטה של רוממה נשמעו, לבקשתו של המנוח צלילי My Way של פרנק סינטרה. מדובר באיש הנהלת רשות השידור שהיה אחראי למותו של הבמאי ניצול אושוויץ דניאל שליט, באשר הוא זרק אותו מהעבודה בתחנה.

ובקשר ל-Z3M קופה הירושלמית: ידעתי עוד בוורשה (!) שהמלכה הכחולה הזו עלתה ארצה כי סיפר לי עליה ידידי הפולני וִיטֶק, בעליה המאושרים של בווארית שחורה. "מכרתי לאיזה ירושלמי חישוק שהוא חיפש ברשת. אולי תכירו בהזדמנות", הציע לי ויטק. ואכן נפגשנו, אך לא שמרנו על קשר.

– "מה קרה?", שאל ויטק, "אין לכם על מה לדבר? להחליף ניסיונות? לקשקש על רכבכם?"

– "זו כנראה בעיה פסיכולוגית", אישרתי, "כי עד עתה בעליה של הבווארית הכחולה והזקן נהנו, כל אחד לחוד, מהוודאות שהם הישראלים היחידים שנוהגים בבווארית. התוודעותם לישראלי נוסף שמחזיק ב-Z3M קוּפֶּה מחקה את חיוכי השמחה מפנינו, שלו ושלי. חוץ מזה הירושלמי, איש חיל האוויר, לא אהב לשמוע את עדות הזקן שלפני כ-45 שנה הטייסים העבריים נהגו בסוסיתות".

איתן אורבך: אני עוקב קבוע אחרי הבלוג ונהנה מאוד מהכתיבה שלך. הייתה בבעלותי פיז'ו 205 כשנה וחצי, עד שהלכה בתאונה. משום שכל כך נהניתי ממנה (הגה מכני זה חוויה) החלטתי לקנות עוד אחת כזאת בדיוק, למרות האזהרה של המוסכניק שלי שזה רכב שעושה צרות.

ואכן הרכב עושה צרות.

ההתלבטות שלי היא אם לשפץ את הפיז'ו בכמה אלפי שקלים (הוא נקנה ב-4,000 שקלים בסך הכול) ולקוות לטוב, או שמא לוותר בינתיים על רכב, לחסוך סכום גבוה יותר ולקנות רכב אחר.

הבעיה שלי היא שאני מחפש רכב שיהיה לי כיף לנהוג בו, והמוסכניק שלי מציע לי (בצדק!), כלי רכב אמינים ומשעממים למוות. יש לך המלצה לרכב מעניין וכיפי במחיר של עד 10,000 שקלים שיספק הנאת נהיגה? לא חשובים לי מזגן או שנתון ואני אוהב כלי רכב ישנים.

או שעדיף להשקיע בקיים?

תשובה: פיז'ו 106 ראלי נראית לי מתאימה לך בול. ואם לא תמצא אחת כזו, או שתמצא והיא תהיה יקרה מדי, אני ממליץ לך על הונדה סיוויק האצ'בק מאמצע שנות ה-90, ידנית כמובן. סיוויק זו תדרוש רק התקנה של זוג בולמי זעזועים קדמיים מתוצרת קוני.

אריק, משתלת גמזו: ראשית, ברצוני לציין כי הודות לך יש לי כל שבת עוד שעתיים איכות פנויות, וזאת למה? כמובן, מאז שמדורך פסק במקור ראשון, לא נכנס עוד עיתון זה לביתנו…

מאידך, בכל עת שאתה מעלה את מחשבותיך לבלוג אני דואג להדפיסן לפני שבת כדי שניתן יהיה להתייחס אליהן באופן ראוי. אנא המשך בדרך זו לשתפנו בחוויות מעולם הולך ונעלם, ו… כן, גם מעולם שתקוותנו היא שנעלם, וכוונתי כמובן לסיפורך ולזיכרונותיך החדים מהזמן השחור ההוא של תקופת ילדותך שנשדדה. עד כאן פינת הפרגון.

וכעת אודה לעצתך. אני מתלבט בין סובארו VX 2013 פרימיום מנוע בנזין 2 ליטרים לבין סוזוקי ויטארה 2016 GLXV מנוע בנזין 1.6 ליטרים, שתיהן אוטומטיות ומיועדות בעיקר ל-3 נפשות, שייהנו להגיע בה מהשפלה לעיר הקודש ולגולן מדי חודש. שתיהן גמאו עד כה כ-75 אלף ק"מ ונראות מעולה.

תשובה: אני בעד תוצרת סוזוקי בגלל אמינות המנועים וחסכנותם בדלק, המתלים וההיגוי. הבְּעָדיוּת שלי מכוונת במיוחד כלפי ויטארה, המספקת גם נוחות יתרה.

אלא שבכל זאת הייתי בוחר בסובארו VX, מרובת היתרונות בסעיף הבטיחות האקטיבית והזריזות.

אכן, הכרעה לא פשוטה. סע בשתיהן כדי להחליט אם פסק הדין של הזקן מתאים גם לך.