דילוג לתוכן

קרקס השואה העליז

פברואר 28, 2019

שנה לפני מלחמת העולם השנייה הלכנו עם אבא לקרקס מוראנו, שנטה את אוהליו בוורשה. איני זוכר מה לבשתי בעת הביקור ומה לבשה אחותי אירנה, אך נשארה בזיכרוני הגאווה שחשתי למראהּ האלגנטי של אמי, שעטפה את צווארה וכתפיה בשועל כסף, ולמראהו של כובע הצילינדר השחור והמרשים שאבא חבש בפעם הראשונה

לא ניחשנו בוודאי שהחוויה המשפחתית המשעשעת, ביקור בקרקס מפורסם, תזכה להמשך בנוסח חלום אימה, אשר יחנוק אותנו כאשר נהיה נרדפים, מושפלים וחסרי כול הלכודים בגטו. אספר על כך עוד רגע.

על הגזוזטרה

אלא שבינתיים אני כבר לא ילד שעולץ על ליצני קרקס וחיותיהם המאולפות, אשר לא שכחתי, אלא זקן מורשה היושב מול נר בודד ששלהבתו מתנועעת לפי נשיבת הרוח, המגיעה למרפסת מכיוון הים.

משום מה, אולי בגלל הזִקנה הלוחשת לי "תעשה את זה, תעשה, תהיה כבר קשיש סנטימנטלי!", התרגלתי להדליק מדי סופשבוע את הנר, אשר מזכיר לי את המאמץ ההרואי של אבא שלנו, שהיה יוצא בעקשנות מדי ערב שבת אל רחובות הגטו האלימים כדי להשיג איזשהו נר, ואפילו בדל של נר.

למדנו להתגבר על שעות הפחד הללו שבהן חיכינו, אני ואחותי, עד שאבא יחזור עם נר מהסמטאות החשוכות של אלימות ומוות, אף כי לא ידענו את משמעות הנר הדולק במרכז השולחן, ובשלהבת היהודית רק חיממנו את כפות הידיים.

אבא רק מלמל

הנר איים להיכבות בדירתנו מנופצת החלונות בגטו, השנייה או השלישית, כי בכל פעם זרקו אותנו למקום עלוב יותר. ואבא שלנו שתק, במקום להסביר לנו מדוע אנשי היודנראט, כל השוטרים והפקידים בגטו, מתלבשים באופן מוזר. שאלנו אותו למה חבורה זו השולטת בגטו חוגרת חגורות צבאיות עבות מעל חליפות רגילות, ונעולה מגפיים גבוהות, המיועדות לרכיבה על סוסים.

אך אבא לא ענה לנו אלא טיפל בנר. "על כל זה כתבתי ביומן שלי", הודיעה אחותי אירנה, ואני שאלתי את אבא אם שוטרי היודנראט עומדים לקבל סוסים במקום אופניים, הרי בינתיים אין בגטו סוסים. נעלם אפילו הסוס הבודד, הרזה, שהיה מושך את העגלה שבה פינו מהרחובות גופות, ומאז מושכים את העגלה פועלים כחושים, שבקושי מזיזים את הרגליים.

"גם זה כבר נמצא ביומני, כולל רישום של שוטר היודנראט שרץ אחרי העגלה ומרענן את מושכיה במכות אלת עץ, הניחתות על גבם וראשם. פטורים ממכות רק אלו הזרוקים על עגלה זו", המשיכה אירנה כדי לגרום לאבא להגיב, אלא שהוא רק מלמל שימשיך לספר לנו במיטה את האגדות שכתב יאן כריסטיאן אנדרסן. הבטיח, וקיים.

הזדהו עם הכוח

לקח לי כמה שנות חיים להבין שהלבוש התמוה ואף מפחיד של חברי היודנראט נועד לאיים על אסירי הגטו, ולסמן את שייכותם של היודנראטים לאליטה של העיר היהודית, סוג של הפגנת שליטה מוחלטת, אלימה ואף רצחנית כלפי יהודים קשי יום ורעבים, שנשלחים לאומשלאגפלאץ מבלי להתנגד.

אך החגורות הצבאיות, המגפיים הגבוהות ואלות העץ (שאין להן ייצוג במוזיאון השואה בירושלים) היו לא רק סממני היררכיה מטילי חת – אלא ייצגו, ללא ספק, גם ניסיון נטול בושה של השוטרים ופקידי היודנראט להידמות לאדוניהם הגרמנים. אותם אדונים שהיו מבקרים בגטו, לעיתים עם נשותיהם וילדיהם, כדי להצטלם על רקע הגיהנום, או סתם כדי לשלוף אקדח או רובה ציד ולשחק בספארי.

אגב, האליטה היודנראטית של הגטו לא רק התלבשה בדומה לאדוניה הנאצים, אלא גם השתמשה בהנאה בלתי מסותרת בשפה הגרמנית, עת צרחה על תושבי הגטו פקודות כמו "ראוס", "האלט" ו"אאוסוָייס".

רגע עולץ אחרון

כדי לברוח מנושא השואה חוזר הזקן, בלית ברירה, אל ילדותו, אל ביקורו המלהיב בקרקס מוראנו, רגע לפני המלחמה.

אך ימים ספורים לאחר פלישת הגרמנים לפולין, בחודש ספטמבר הנורא, הופגזו אוהלי הקרקס ונשרפו, והחיות המאולפות, זברות וסוסי פוני קטנים, רצו בפאניקה ברחובות העיר הגדולה. הן לא הבינו מה קרה להן ומדוע, ולאן נעלמו הילדים שאהבו אותן.

הגוי המעופף

אלא שבינתיים אנו בקרקס שעוד לא מופגז בפצצות שמושלכות ממטוסי יוֹנְקֶרְס גרמניים, ודבר לא מפריע עדיין לאנשי הבמה לבדר את הילדים והוריהם.

ואנו, אורחי הקרקס, משפחה של ארבע נפשות, נהנים כמו כולם מהפעלולים והלהטוטים ומופתעים על ידי ג'ירפה שמדברת בקול אישה, ובתום המופע אבא לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים, שם אנו עומדים להכיר חבורה של ליצנים ורקדניות ואיזה איש גבוה וסימפטי, לבוש מכנסי שרוואל מבריקים, שלפני רגע ביצע שמיניות מרשימות באוויר.

"שמי אדוורד", אמרתי לו, "וזו אחותי אירנה, שגדולה ממני בשנתיים כמעט", הצגתי אותה.

"שמי הֶרוֹנִים קוֹסְטְקָה", אמר האיש, והוסיף שצפינו באחת מהופעותיו האחרונות, שכן הבריאות אינה מאפשרת לו להמשיך לעופף בין חבלים המשתלשלים מגג האוהל. "מישהו צעיר עומד להחליף אותי", העיר בסרקזם, כמו כל זקן שמפוטר מפרנסתו ועיסוקו.

"ומה תעשה?", שאל אבא, "איך תתפרנס?", והאיש משך בכתפיו בחוסר אונים, וענה בעצב שאין לו מושג.

אבא הרהר מעט, ואמר שיש לו אולי פתרון. "תבוא אלינו מחר אחר הצהריים, רחוב רִימָרְסְקָה 2/4. תהיה לי הפתעה בשבילך".

גוי לראווה בלבד

למחרת לפנות ערב הציע אבא לאקרובט החסון להיות שותף שלו בחנות דברי העור החדשה, שהוא בדיוק עומד לפתוח ברחוב מָרְשָלְקוֹבְסְקָה. "אנחנו נמכור כפפות, חגורות ותיקים. חלק אנו מייצרים בסדנה ברחוב בְּיֵלַנְסְקָה, וחלק מביאים מפאריס".

"מה אתה מצפה שאני אתרום לעסק שלך?", שאל האיש, ושמע שהוא לא צריך להביא או לעשות דבר.

"תהיה שותף שלי", הסביר אבא, "ומעל החנות יתנוסס בניאון כחול הכיתוב 'הרונים קוסטקה ושות'".

אחר כך שמענו את אבא מסביר לאמי שהשם הפולני המובהק 'קוסטקה' ישמור על שלמותן של זגוגיות הראווה הענקיות, היקרות בהתאם, שהוא הביא מקרלובי-וארי בצ'כיה, אשר האנטישמים מסוגלים לנפץ אותן באבנים אם תפוץ בעיר השמועה שהיהודי גרוסבאום פותח בוורשה חנות כפפות רביעית.

דוד חדש ומסעיר

וכך, עד פרוץ המלחמה הגדולה זכינו אני ואחותי ב"דוד הרונים", כפי שקראנו לו, אשר דאג לנו ושעשע את כל המשפחה. סלון ביתנו עוטר בבלונים צבעוניים והפך לבמת קרקס, שעליה הדוד החדש לא רק הציג בפנינו אינספור מופעונים, אלא גם לימד אותנו לבצע פעלולים בעצמנו – לעשות סאלטות על השטיח, ללכת על הידיים וכדומה.

כבר לא מחייך

הגרמנים נכנסו לוורשה, וארבע החנויות של אבא הלכו פייפן, חלקן נבזזו וחלקן נשרפו עם הבתים. קוסטקה סיפר שניסה להציל משהו מהסחורה אך לא הצליח, ואנו עברנו מוורשה לבית הקיץ שלנו בעיירה אוטבוצק, ומשם חזרנו לוורשה, אלא כבר לא לדירתנו שברחוב רימרסקה אלא לגטו.

לא ידענו לאן נעלם קוסטקה, החלפנו מגורים בגטו פעם או פעמיים, ופתאום, בכתובת האחרונה, הופיע אצלנו האורח קוסטקה בליווי עוד בריון כמוהו וגרמני נמוך קומה לבוש מעיל צבאי.

קוסטקה לא חייך, לא הביט בי או באחותי, אלא רק הודיע שיבקר אותנו בעוד שבוע כדי לקבל את המשכורת שמגיעה לו כשותף. עוד הבהיר שהוא רוצה את הסחורה שאבא לקח מהמחסנים לפני שנפרצו, ודרש גם לקבל איזו מכונה שנועצת בכפפות 'תיק-תקים'.

לאחר ביקור זה הגיעו עוד ביקורים, אלימים יותר, כולל זריקת כיסאות ודחיפות. לאבא לא היה כסף לתת לקוסטקה וחבריו, ו'דוד' הרונים, שלא הסתפק בטבעות הנישואים של הוריי, חזר אלינו שוב ושוב בצעקות ובאיומים. כדי להרגיעו במקצת הסתובב אבא בגטו, עד שמצא אצל מישהו את המכונה שקוסטקה דרש ממנו.

אלא שדווקא אז חדל קוסטקה פתאום לבוא, אולי משום שהגטו נסגר לביקורי גויים, ומכונת התיק-תקים נשארה אצלנו.

פוחד מגרמנים, פולנים וליצן

ואחר כך התפרקה משפחתנו.

אמא עזבה את הגטו ראשונה כדי לארגן לי ולאחותי תעודות לידה קתוליות מזויפות (מֶטְרִיקוֹת), וכעבור כמה שבועות הצטרפה אליה אירנה. בהמשך עזבתי גם אני את הגטו, ובדרגות שונות של הצלחה חיפשתי את מזלי בצד השני של החומות. כמעט לא ביקרתי את אמי ואירנה בדירת המסתור שלהן, כדי לא לסכן אותן בנוכחות שלי. כי הגויים למדו לזהות סימני יהדות בגברים.

הייתי בורח בפחד למראה כל גוי גבוה, שמא זהו קוסטקה הליצן, האקרובט ואיש העסקים בזכות אבא, אשר יתפוס אותי ויסגיר לגרמנים.

החלב השחור

הגרסה המקומית של השואה מאפשרת להניב כל רווח מבוקש, בין שזהו רווח כלכלי או רוחני, רווח דתי, אינטלקטואלי (כביכול), ספרותי ואף רווח פילוסופי, בנוסח התבטאויות כמו "תיקון עולם לאחר השואה" של אמיל פקנהיים (כאילו השואה אפשרה לתקן את העולם המאכזב), או רווח פוליטי כלשהו, בייחוד מהסוג הלאומני-כהניסטי, שהרי זה מה שנשאר ממניפת הדעות הפוליטיות בארץ, שקרסו בזו אחר זו כפי שקרסה סיסמת-החזון "להיות אור לגויים". וכמובן, בשואה מנופפים גם כאזהרה מול סכנות מדומות או אמיתיות, כלומר כממנטו איום ונורא.

כתוצאה מכך, כל כתיבה של זיכרון אישי מהשואה נעשית תחת האיום שתוכן הזיכרונות התמימים הללו ינוצל מיד על ידי מחרחרי רווח מהשואה, על ידי גדודי מצליחנים שלא היו בגיהנום הזה, אלא רק מזנקים כדי לחלוב את הלשד השחור שלו.

ייתכן שאפילו פרשת הרונים קוסטקה שסיפרתי עליה כאן תעבוד לטובת מישהו המחפש פולנים רעים, ולא את אלפי הגויים חסידי העולם.

שואה קדושה, שואה פרוצה

כך שבשם הכבוד לזכר השואה בריא יותר לשתוק, ולא לחפש במחסן הזיכרונות על מה עוד לא כתבנו, על מה לא סיפרנו, ומה עוד לא שכחנו. הרי רק שתיקה הגונה מסוגלת להציל את כבודם של רסיסי השואה שנתקעו בגרונם של הניצולים האחרונים.

שהרי נכון לעכשיו, כל חבילת השואה הקדושה ז"ל, זו השואה שללא רחמים שינתה את חיינו, אם לא לקחה אותם אליה – אותה שואה שלנו שידעה להיות אבסטרקטית באופן לא ייאמן גם ברגעים הכי מציאותיים בה – הפכה לסוג של נדל"ן.

כי השואה ההיא, ספק קדושה (כי אולי הקדוש ברוך הוא מצא בה תקווה ואולי לא) ספק מקוללת ולאין ספק מפלצת, מוצאת את עצמה נמכרת בכל פינה בידי מתחזים עלובים.

היא, השואה הגורלית של היהודים, התרגלה להיות משווקת כיצאנית על ידי סוחרים קטנים ופוליטיקאים דוחים בזכות עצמם. השואה הייתה יאה להם – אך היא לא ידעה את זה.

לא למדו בקתדרה

גוסס לו הנר שדלק על המרפסת וחימם את ידי הזקן. הרוח נשקה לו בשפתיה הקרות, והוא כבה רגע לפני שהזקן הספיק להתוודות לפניו שמעציב אותו, ומעציב את זיכרונותיו, לגלות על הנייר, על גלי הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט שאפילו זיכרון השואה הגנוב, שסרסורים השתלטו עליו ושמרו לשעת כושר במגירתם או על מדפי יד ושם – אינו עוזר להם להתפתח.

כי פתטיים אלה לא למדו באקדמיית הגטו, בואכה קתדרת היודנראטים היהודים, שצבירת כוח באמצעות אלימות והפחדה לא מחזיקה לאורך זמן.

פסילה טכנית

בשנות ה-70, כאשר רוממה הפיקה את הפרויקט הציוני הגרנדיוזי 'עמוד האש', נרתמו אליו רבים מ'אמני' התחנה. גם אני, אז במאי בתחנה, הבעתי בפני מפיקי הסדרה את רצוני להשתתף בה, כבמאי של הפרק העוסק בגטו, אך סורבתי.

"אתה לא יכול לקחת חלק בזה, כי אתה לא תהיה אובייקטיבי. הרי היית שם", ענו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

טיפ טיפה: שתי פרשות 'בראשית'

החללית 'בראשית' ממשיכה בימים אלה את דרכה לירח, הישג קוסמי ישראלי שאין לי כוונה למעט בכבודו. אלא שלדעתי, התואר 'בראשית' מגיע לא לגשושית זו אלא למכונית המרוציםSERIES G1, שתוכננה ונבנתה לפני החללית בידי 'פנאטים' מוטוריים ישראלים – הישג מפתיע במדינה שאינה מייצרת כלל מכוניות. הרי אפילו ייצור הסוסיתות נפסק כבר מזמן, ולא הותיר אחריו מורשת תעשייתית כלשהי.

1

5

מכונית המרוצים הישראלית SERIES G1 מצוידת בספוילרים מודרניים ולובשת צמיגי סליקס עכשוויים, אלא שהיא עדיין פשוטה וחסרת פוזה ככל האפשר, כפי שהייתה סבתהּ הבריטית לפני כמה עשרות שנים. ירין שטרן, הנהג הישראלי של G1, עומד על פודיום המנצחים באוסטין, טקסס. האם G1 המנצחת תביא אותו לפורמולה 1?

הופעתה המרשימה של G1 הישראלית התרחשה באיטליה דווקא, זירה טבעית לספורט מוטורי, וגם בארה"ב, שם, על מסלול באוסטין טקסס, ניצח הנהג הישראלי ירין שטרן בתחרות שאורגנה למכוניות מרוצים בקבוצת הגודל של G1.

ועוד משהו. כאשר הגעתי למסלול המרוצים החדש בשדה-תימן לצורך נסיעת היכרות עם יגואר F-Type, ניסיתי לחקור לפני הנסיעה, בגלל סקרנות קשישים לגיטימית, מהו שיא הזמן שנקבע עד עתה על מסלול זה. אלא שהמארחים המקומיים לא ששו לענות, כאילו לא מדדו זמני הקפה, כמקובל בכל מסלולי המרוצים מסביב לגלובוס. הקרצייה הזקנה לא נכנעה ושאלה שוב ושוב, עד שבחור אחד גילה לי שעל מסלול זה ניסו את כוחן כל מיני מפלצות משופרות בעלות 8 צילינדרים, אמריקניות בעיקר, שהקיפו את המסלול בפחות מדקה. אלא ששיא המסלול, המשיך, שייך דווקא למכונית המרוצים הישראליתSERIES G1, המצוידת במנוע בנפח ליטר אחד, שנהגה ביצע בה הקפה של 46 שניות, לחש לי המלשין.

אחר כך התאפשר לי להכיר אתSERIES G1 עצמה באירוע השקה של ליגת המרוצים שנערך ברחוב קפלן, קרוב לבית סוקולוב, אצל חברת Fiverr העומדת מאחורי מיזם G1. כשראיתי אותה התאהבתי בה מיד, כפי שהתאהבתי בזמנו בסבתה הבריטית, שהייתה נחמדה אליי. זיכרונות בני 55 שנה משהו נפלו עליי! נזכרתי בקורס מרוצים על מסלול Brands Hatch הסמוך ללונדון, שם למדנו על כלי מרוצים ממש דומים ל-SERIES G1: אותו הגה קטן ואותו מושב דלי לנהג, שהיום לא הייתי מסוגל כבר להיכנס אליו אך ליבי עדיין איתו. ההבדל בין G1 לבריטית הוותיקה הוא במכשור הדיגיטלי, ולא אנלוגי. שתיהן ניחנות במידות צנועות וכנראה באותו משקל – אלא שהבריטית הייתה מצוידת במנוע הוותיק של אופנוע וינסנט, ולא במנוע טורבו מודרני כמו זה העובד ב-G1.

הבדל משמעותי נוסף ביניהן הוא במערכת האווירודינמית שפיתחו המתכננים הישראלים. אך סקרן כפייתי כמוני גילה עוד סוד שעומד מאחורי ההצלחות של G1 במסלולי המרוצים – מתלים מתקדמים בנוסח W&K, המוודאים את הידבקות הגלגלים לקרקע. הסבתא הבריטית לא יכלה לחלום אפילו על מנגנון כזה.

בעומדי מול G1 החונה באולמות של Fiverr, נזכרתי גם בדבריו של מדריך המרוצים במסלול ברנדס-הטץ'. הוא ביקש אותנו, תלמידיו, לא לשכוח שהאמת של כל מכונית היא בכישרון שלה להיות סימפטית כלפי הנהג. אמנם, חייך, קיימות גם מכוניות אנטיפתיות בעליל, אלא שהנאת נהיגה והישגים אפשריים במסלול שייכים לסימפטיות דווקא. היום הייתי עונה למדריך שאלינו, הישראלים, כבר לא מגיעות מכוניות סימפטיות כמו פעם, ובלית ברירה רובנו נוהגים בכלים דוחים למדי, שכתבי החצר עושים שמיניות באוויר כדי להאדירם.

על רקע עגום זה, אין ספק ש-G1 הצנועה היא סימפטית אמיתית, מכונית נהיגה נטו. כי אחרות שבנויות למטרה זו הן אנטיפתיות בעיקר: הן מספקות אמנם הנאת נהיגה, אלא רק תמורת מיליוני שקלים.

"שכחת את ההיברידיות", התערבה המקלדת שלי. עניתי לה שעם כל הכבוד לפטנט ההיברידי, בראש מעייניו עומדת הדרישה לנהיגה חסכונית – וזוהי אנטיתזה של הנאה בניהוג.

DJ999K-zrobionebrands hatch 60'

ממדף הזיכרונות: מסלול המרוצים הבריטי ברנדס-הטץ' בשנות ה-60 של המאה שעברה. הנוף והאווירה בלתי נשכחים, והכוכבת של אז, פורמולה ג'וניור – גם היא עליה השלום

שואלים את אדוארד

דוד שטרן: ברשותי לאנסר 2012. החלפתי סוללה לשלט רזרבי שלא השתמשתי בו הרבה זמן. השלט עבד ופתח את הרכב, אך הרכב לא התניע עם המפתח של השלט הזה. הוא התניע מצוין עם השלט הרגיל שאנו משתמשים בכל יום.

יש הסבר לתופעה? יש קשר בין החלפת הסוללה לאי ההתנעה?

תשובה: חשמלאי פיקחי צריך לתאם בין השלט הסורר לאימובילייזר, שהקשר ביניהם ניתק. דבר כזה בדיוק קרה לי בב-מ-וו Z3M קופה שלי, והתיקון ארך 20 דקות ועלה 150 שקלים (בעיירה הפולנית פיאסצ'נו, שפעם חיה בה קהילה יהודית).

עומר שרוני: אני חייב לומר שמדורך הוא ממש כיף גדול, הידע והטיפים שאתה נותן מעשירים לא במעט. ברצוני להתייעץ עמך בנושא של קניית ג'יפ.

המטרה של הרכב היא ליהנות ולטייל עם המשפחה, שמתרחבת בקרוב (הדילמה היא בינו לבין אופנוע, שבו אוכל לטייל רק לבדי). התקציב שחשבתי לתת לעניין הינו 40-50 אלף שקלים. אני יודע שג'יפי הטויוטה פראדו/לנדקרוזר למיניהם ידועים כאמינים, אך בסכום שכזה לא ניתן לרכוש מודל "חדש", והבנתי שהתחזוקה של הישנים לא זולה.

האם אתה יכול לעזור ולתת עצה לגבי דגם אחר? למשל: טויוטה ראס 4 מודל 2008, שנכנסת לתקציב אך אני מתלבט בעניין העבירות וההנאה שהיא תיתן לנו בשטח. מה לגבי איסוזו רודיאו, או מיצובישי במודל דומה ובטווח המחיר?

תשובה: אם חשוב לך ג'יפ שמסתדר טוב בשטח, ואם משפחתך לא מרובת ילדים עדיין, בדוק את האפשרות של סוזוקי ג'ימני הקטנה. כיף של רכב.

א': אני מורה ומחנך בתיכון 'פרר' ביפו, ואוהד ותיק שלך כבר שנים רבות. הכתיבה, האהבה לרכב והתובנות שלך מלוות אותי שנים רבות. תודה על זה.

אני פונה אליך מתוך תקווה להגשים חלום ישן: הייתי שמח מאוד אם ניתן היה לקבל ממך הקדשה על אחד מגיליונות 'טורבו' השמורים אצלי עד היום.

תשובה: אמנם מכתבך אינו מבקש עצה טכנית, כנהוג בתת-מדור זה, אלא שנעים היה לי לשמוע שלמישהו יש עדיין סנטימנטים לירחון 'טורבו' ז"ל. ודאי שאחתום לך, אף בשתי ידיים. תודה.

תומר ברגר: חילקתי 19 שנים את עיתון מקור ראשון (הפסקתי לפני שנתיים), ותמיד נהניתי לקרוא את מדורך. אבקש לקבל את עצתך הטובה.

אני בן 48, ובבית יש שתי נהגות בנוסף לאשתי, כאשר הגדולה, שנוהגת על יונדאיi20 , לא גרה איתנו .אשתי נוהגת בטויוטה יאריס 1500. אני, עד ליום ראשון 27.01, נהגתי בהונדה סיוויק קומפורט שנת 2012, 1800 סמ"ק. מכרתי אותה בשעה טובה, לאחר שנהניתי מאוד לנהוג בה.

אני גר באזור מודיעין ועובד בירושלים. ב-3.5 השנים האחרונות נהגתי בסביבות ה-26 אלף ק"מ לשנה, ואולי רק 22 אלף ק"מ. אני גם רוכב על אופניים, ואהבתי מאוד להכניס את האופניים לתוך ההונדה (האצ'בק) ללא צורך לפרק אותם. כמו כן אהבתי את העוצמה של הרכב.

היום אני מתחבט ומתלבט מה לקנות. כל אחד סוחף אותי למה שהוא מכיר, או מה שהוא מעדיף שאקנה אצלו, או מה שמוּכר לו כ"טוב בעבורי". בקיצור, יצאתי מבולבל.

אני רוצה לנסות להוציא פחות על ירידת ערך והפסד על מכונית, על תצרוכת דלק וכו'. מצד אחר, אני רוצה לנסוע בלי להיתקל בתקלות רכב למיניהן. אני גם רוצה שהבנות ינהגו על הרכב שלי ולא של אשתי, שהוא משנת 2018. בנוסף, אני רוצה לנסוע ברכב שנוסע "בלי בעיה"… מבחינת ביצועים. התקציב שלי הוא 70-90 אלף שקלים. אשתף אותך בכלי רכב שחשבתי עליהם, אך אני לא נעול:

טויוטה אאוריס היברידית סטיישן שנת 2016, כדי לחסוך בתצרוכת ולהכניס את האופניים. סוחר רכב אמר לי שהאחריות על הסוללה של טויוטה מוגבלת ל-15 אלף ק"מ או שנה, ובעצם אצטרך לשלם פעמיים על אחריות, ובנוסף, אחרי שנה גם יפסיקו לתת את האפשרות לעשות ביטוח על הסוללה.

בכל פעם שאני מחליף רכב אני חושב על סקודה אוקטביה, ומשום מה אני כל פעם מתלהב ונרתע ממנה.

כמו כן הציעו לי להמשיך בהונדה סיוויק 2017, שעשתה 38 אלף ק"מ ועולה 80 אלף שקלים, מליסינג.

מישהו אחר הציע לי טויוטה קורולה 2015 שעשתה 110 אלף ק"מ תמורת 55 אלף שקלים.

כעת הוצעה לי סקודה אוקטביה 2015 מליסינג שעשתה 85 אלף ק"מ תמורת כ-60 אלף שקלים, והייתי די מרוצה מהעסקה.

פניתי לחבר והקראתי לו הצעה לליסינג בעבור סיאט איביזה חדשה "0" ק"מ תמורת 89 אלף שקלים. כעת אני מתלבט: איביזה יבואן או

איביזה 0 ק"מ יד 2? או ללכת על פאביה ?אודה לעזרתך.

תשובה: לנוכח שלל ההצעות המציף אותך, הפתרון נראה לי פשוט: קח את הונדה סיוויק ב-80 אלף שקלים, שעשתה רק קומץ קילומטרים. אם נהנית כבר בהונדה, כעדותך, זוהי בחירה מתבקשת.

4 תגובות
  1. דוד י. ברור permalink

    תבורך משמיים בכל מכל כל. בבריאות בנחת ובשפע גשמי ורוחני. חיבוק גדול.
    דוד י. ברור

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    הלוואי והיה לנו אי אז בשנות השמונים …

  3. דניאל permalink

    שלום לך אדוארד ותודה על הבלוג הנאה. רציתי לשאול היכן אפשר לקרוא טורים ישנים שלך ממדור המפתחות בפנים? חיפשתי בבלוג ואני מוצא בו טורים עד שמונה שנים אחורה בערך. אשמח לדעת אם יש גישה לחומרים ישנים יותר. הרבה תודה ובריאות לרוב.

  4. יודקיי permalink

    הנאה לקרוא את הטור שלך.
    הזכרונות מתקופת השואה מרגשים.
    בהצלחה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: