דילוג לתוכן

מחכים לשועל  

דצמבר 27, 2019

אף אחד לא היה יכול לפנטז, לדמיין, לקרוא בקפה או לחלום שאנו נסתבך בדרמה המזכירה את מחזה האבסורד הסוריאליסטי של סמואל בקט – כלומר, נחכה עד בוש לשחרורו מהשבי של אסיר ציון היקר לנו, הלבוש פרוות כסף

שבוע או שבועיים אחרי שנכנסתי לבית היתומים היהודי בקרקוב, לגופי עדיין מדי הצבא של ילד הגדוד שהייתי, ביקרה אותי שם אחותי אִירֶנָה. היא הגיעה מגדנסק הרחוקה, שם גרה תחת חסותה של דודה שלנו, יֶנִינָה ווּקאבְסְקָה, אשר לפני המלחמה נקראה רוזה טוּכְבָּנְד.

אירנה נחה חצי שעה אחרי הלילה הקשה והארוך שבילתה ברכבת, אכלה איתנו ארוחת בוקר, וכמנהגה קשרה במהירות יחסי ידידות עם סביבתה, במקרה זה חבריי לבית היתומים, שכמותנו עברו כולם את השואה.

המדובבת הנוגה

אמרתי לאירנה שהיא באה מאוחר במקצת, כי עד אתמול בצהריים הייתה אצלנו גברת מרים, שליחה שהגיעה מוורשה כדי לרשום את סיפורי השואה של חוסי בית היתומים.

במשך כמה ימים הייתה גברת מרים, אישה תמירה ואלגנטית שעיניה נוגות ושיערה אך החל להתכסף, מאזינה בסבלנות במשך שעות ארוכות לכל אחד מעשרות היתומים השוהים במוסד, ורושמת בקפדנות את תולדותיו במלחמה. כל הסיפורים היו מצמררים, ונבדלו זה מזה רק בדרגת האימה, בזהות המתעללים (גרמנים, אוקראינים, פולנים) ובעלילה, שנכתבה במחברת העבה של גברת מרים.

כעבור פחות משנה הופיעו הסיפורים הללו במתכונת של ספר שנקרא 'ילדים מאשימים', אשר הפך לסנסציה תיעודית וספרותית של התקופה, 1947 ליתר דיוק.

טיפול יופי להיסטוריה  

בספר שאני כותב כעת להזמנת המכון להיסטוריה יהודית בוורשה תהיה התייחסות לפרשת הוצאתו לאור של הספר 'ילדים מאשימים', אשר העדויות של חבריי היתומים מכונסות בו לקראת הסוף, בפרק מיוחד הנקרא "ילדים יהודים".

אזכיר בספרי את העובדה שכעבור כך וכך שנים עבר הספר של מרים צנזורה מוזרה וגסת רוח, שבוצעה בהתאם לאג'נדה של עמותת 'שלום' ה"ישראלית-אמריקנית-פולנית", כהגדרתה.

במהדורה שהוציאו אנשי עמותה זו הושמטו כשליש מהסיפורים שהתפרסמו בספר המקורי של מרים, משום שהם הכילו תיאורים של אכזריות שהפגינו פולנים כלפי ילדים יהודים. הסיפורים הללו נחתכו משום שהעמותה, משיקוליה הפוליטיים, לא חפצה להרגיז את השלטון הקומוניסטי בפולין.

ההחנפה-זוטא לשלטון (בנוסח "תראו, היהודים לא מלכלכים על מולדתם פולין") לא עזרה כנראה, כי ב-1968 הוא חולל 'פוגרום' בדמותו של נחשול אנטישמיות, אשר נשא אותי ארצה.

במזוודה שלנו, שהייתה מלאה ספרים בעיקר, היו שתי המהדורות של 'ילדים מאשימים', זו המקורית וזו המעוקרת.

לב הומה, מסדרון שומם

אבל בינתיים אנחנו נמצאים בבית היתומים היהודי בקרקוב, והשנה היא 1946. אמנם לא כל הנערים והנערות במוסד זה סבלו מגרון ניחר ודמעות כאשר גוללו באוזני גברת מרים את גורל משפחתם ואת הפחד שנתקפו כאשר קרסה אמונתם שיישרדו – ובכל זאת, האווירה הנעימה בבית היתומים התפוגגה לחלוטין בגלל 59 העדויות שנמסרו על תקופת הרדיפות והרציחות הברבריות.

אירנה לא יכלה להחמיץ את אולם המשחקים הריק בקומה השנייה של בית היתומים, ואת הספרייה השוממה. גם במסדרונות לא נראתה נפש חיה. הנערים הסתגרו בחדריהם, ויצאו רק לבית הספר או לארוחות בחדר האוכל.

אחותי נראתה מופתעת. לא היה זה המקום החמים והידידותי שתיארתי לה במכתבים.

"מה שאת רואה כעת", הסברתי, "אין לו שום קשר עם האופטימיות ששררה עד לא מזמן בבית הזה, לפני שהוא נכבש מחדש בחוסר רחמים על ידי הזיכרונות המזעזעים, הטריים עדיין".

אמנם גברת מרים חזרה כבר לוורשה עם המחברת העבה בכריכה הקשיחה, אך אנו לא מיהרנו לחזור לריצות אחרי כדור בחצר. וכאילו במקרה, הפסקנו גם להתפרץ בצחוק מכל שטות. נעזב גם שולחן הפינג-פונג הירוק, וכבר לא רבנו סביבו על מחבטים וכדורים.

מנהל ניכר בכעסו

"ומה אתה הוספת לסיפורים?", שאלה אותי אירנה, "האם עוד מישהו חוץ ממך סיפר על החיים בגטו ורשה?", המשיכה לשאול, כאילו רק לצורך השיחה, ולא נראתה מופתעת כאשר אחיה הסורר סיפר לה כי החליט לא לקחת חלק בפסטיבל הסיפורים, וכי בגלל סירובו זה כעס עליו מנהל בית היתומים.

לצערי, נמחק מזיכרוני שם המשפחה של מנהל זה, אשר קדם לזוג הנפלא סֶבֶרִין ויֶבְגֶנְיָה גוֹסְטִינְסְקִי שהחליף אותו במשרה. אך בחדות תמוהה אני זוכר לא רק את מראהו של האיש, ומבעד אילו משקפיים התנוצצו עיניו בעלבון עכור, אלא גם את מילות הזעם שהטיח בי כאשר קיבל אותי במשרדו, ואת אגרופו שהלם בשולחן.

הוא האשים אותי בצעקות בכך שהרשיתי לעצמי, בחוצפה ובגסות רוח, לזלזל במרים, שליחה מטעם ארגון מרכזי של יהודי פולין השוכן בוורשה. המנהל הנמיך לרגע את קולו, והוסיף שבעצם צפצפתי גם על קהילת בית היתומים ועל הנהלתו, כולל הוא עצמו, "פדגוג בעל מוניטין שמשרד החינוך שלח לקרקוב", סינן.

עניתי למר מנהל שאני יכול רק להצטער שלא השתתפתי בטקס הווידויים, אבל מסיבות אישיות שלי, שאני נאלץ לשמור לעצמי, אינני מסוגל לשנות את החלטתי, גם אם היא קולעת אותי למצב לא נעים, ואני מבקש להתייחס אליה בהבנה, ביקשתי, יצאתי מחדרו, ואמרתי לאירנה שנתתי את כתובתה בגדנסק לגברת מרים, רגע לפני שעזבה את קרקוב.

חוטף גם מאחותי

"אל תכעסי עליי", ביקשתי את אחותי, "שבתמורה לבריחה שלי מפסטיבל הזיכרונות הלשנתי לשליחה על קיומך, ובהזדמנות זו סיפרתי לה שאת רהוטה מאוד, שאת אוהבת לספר על עצמך, ומשום שאת גדולה ממני בשנתיים את זוכרת הרבה יותר ממני. גם יש לך מה שמצפים מציירת מתחילה: ניחנת בכישרון להתבוננות, שיכול לעזור כשמספרים על גטו ורשה, שהכרנו באופן חודרני – ולתמיד".

"אולי תוכלי לתפוס את אחותי אירנה בגדנסק, או להזמין אותה לוורשה", הרשיתי לעצמי להציע לגברת מרים.

"אתה טועה בי", הזדעפה אירנה, "לא ביקשתי אותך לתת את הפרטים שלי לאף שליחה. גם אני לא מתכוונת לחלוק עם אף אחד את הזיכרונות שלנו מהגטו. ואם אי-פעם יהיה לי רצון לזה, אז כמישהי שיודעת לכתוב, אתיישב ואכתוב זאת בעצמי".

נוסעת לצייר פרחים

אחותי העיפה מבט אחרון בבית היתומים שלנו, ונסעה בחשמלית אל תחנת הרכבת. במעמד הפרדה הצהירה כי בבית של דודה יאנְקָה, כפי שקראה לדודתנו יֶנִינָה, יש לה יותר זמן לצייר פרחים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי הנדרש, מאשר הזמן שהיה עומד לרשותה לוּ הייתה נוחתת עלינו בבית היתומים בקרקוב.

"גם האווירה בגדנסק עליזה יותר מאשר אצלכם. במיוחד אחרי מרתון סיפורי השואה, שבטח ידכדך אתכם לשנה או שנתיים", קבעה אירנה, וכעבור שבוע כתבה אליי שקיבלה מכתב מגברת מרים.

"היא קוראת לעצמה מרים הוכברג-מריאנסקה, מנסה את כוחה בספרות תיעודית, ומתכוונת להגיע אליי עם המחברת שלי", דיווחה אחותי. "ביקשתי אותה לא להגיע אליי כי 'בדומה לאחי, אני לא מתכוונת לספר דבר', כתבתי לה".

"אני מקבלת את עמדתך, גברתי", ענתה לאירנה גברת הוכברג-מריאנסקה במברק קצר ומנומס.

אף אחד לפני כן לא כינה את אחותי 'גברת'.

המלאך הכסוף

לשנינו, אירנה ואני, היה ברור גם מבלי לדבר על כך שאי אפשר להשוות את השנתיים שנסגרנו בגטו ורשה עם הסיפורים של הילדים האחרים בבית היתומים בקרקוב, אשר דיווחו על רדיפות ועל גורל טרגי של קרוביהם – כי רק לנו קרה ששועל הכסף של אמא נסגר יחד איתנו מאחורי חומות הגטו.

חיינו באווירה יומיומית של אפותיאוזה והערצה כלפי השועל, אווירה שהיה בה אף נופך מיסטי. התפעלנו מנוכחותו הנאמנה של השועל הכסוף, ומכך שהוא משפיע עלינו רוגע בתנאי הכלא של הגטו – שלא היו בו עצים ירוקים, בעלי חיים או אנשים נורמליים, כאלה שמסוגלים להסתכל זה בזה בעיניים, להחזיק ידיים ולא לדבר בצעקות.

וכך, מיום ליום ומשבוע לשבוע התחזקה בנו, מאחורי הדלתות הסגורות של דירתנו בגטו, האמונה ששועל הכסף לא נמצא איתנו במקרה אלא נשלח אלינו לגטו על ידי כוח עליון רחמני, כדי לשמור על ביטחוננו בכל מקום שנהיה.

משכך כאבים שעיר

בגלל אמונה זו התוודינו בפני השועל, בדמעות ובנשיקות, על הפחדים שלנו, וחיפשנו ניצוצות של הבנה בעיני הזכוכית הכהות שלו.

שועל הכסף של אמא שלנו היה לגבינו סמל של תקווה להישרדות באימה המשתוללת מאחורי חלונות הדירה. הוא שיכך ככל האפשר את הצעקות והפקודות של שוטרי היודנראט המתקלגסים בתושבי הגטו. הוא שיכך את הלמות מגפיהם של השוטרים במדרגות, ואת בכי האנשים שנגררו ממקומות המסתור שלהם אל הרחוב.

בזכות השועל שחיבקנו יכולנו להאמין – אני מאוד, ואירנה ללא גבול – שאנו והורינו נצלח את הגיהנום הזה ללא פגע, עד שהוא ייגמר. ועד אז, בעזרת שועל הכסף, יהיה לנו קל יותר להתגבר על הפחד, על הקור המקפיא ועל הרעב נטול-ההרף.

אנו, אירנה ואני, לא נשכח את ההסכמה השקטה של אבא, שראה ושמע את ההיקסמות שלנו מהשועל, והעיר משועשע ש"בעצם יש לכם פסיכולוג פרטי שרק מלכים או עשירים מופלגים נהנים ממנו בדרך כלל".

ואולי שועל הכסף היה מעבר לפסיכולוג. כי בתמימות ילדותית היינו מתפללים אליו, ובלחש שלחנו לאוזניו תחינה לעזרה נגד הרוע הזומם מאחורי המשקופים.

אבא טען שאנו מגזימים, ואירנה ענתה לו בחוצפה ש"הכוח העליון לא צויר ולא צולם מעולם, כך שאין לדעת איך הוא נראה. ייתכן", הוסיפה אחותי, "שהקדוש העליון, מטעמיו הוא, התגלם דווקא בתוך גופו של השועל שלנו".

לא הסגרנו אותו

ואז תלה היודנראט כרזות שהקפיאו את דמנו, אשר בישרו כי עונש מוות מוטל על כל יהודי בגטו שהשוטרים ימצאו אצלו פיסת פרווה כלשהי.

אבא ואמא הביטו על השועל שחיבקנו, והתלחשו ביידיש. מוּדעים לצו ההפקעה, פחדנו לחשוב על מה הם מדברים, אלא שהורינו לא לקחנו מאיתנו את שועל הכסף – אשר בכוח הפרדוקס, סכנת המוות שהייתה כרוכה מעתה בהחזקתו דווקא טענה אותו בכוח נוסף, וחיזקה את ההילה סביבו.

עתה, משהיודנראט הפושע, המכור לגרמנים, דרש להחרים את השועל כדי לספק את החום של פרוות היהודים לחיילי הוורמאכט שבוססו בשלג ובכפור הרוסיים – רק התגברה אהבנו אל היצור המוכסף.

החבאנו את השועל מהשכנים, חוששים שהיצור האצילי, הרדוף לפי החוק הגרמני והיהודי, ישאיר אותנו בודדים ועזובים. כעת קיווינו ביתר שאת שברגע הקריטי הוא ישתמש במגיה הקוסמית שלו כדי להציל אותנו, חסידיו הנאמנים.

מה שאכן קרה, כאשר מעבר להשגתנו נשארנו בחיים בזכות השועל.

מתוך 'שועל הכסף של פליציה ט'. עדיין שבוי בידי המפיק הנוכל 

הציל רק את הילדים

אלא ששועל הכסף – אשר הברחתו מהגטו אל הצד הארי של ורשה הצילה אותו מהגרמנים ומהסייענים שלהם, שוטרי היודנראט – לא היה מסוגל לגמול לכל בני המשפחה. הוא לא הצליח להציל את אבא שלנו, שנשאר בגטו.

וכאשר השועל של אמא הגיע לחלק הארי של ורשה, הוא התייסר עמוקות על כך שלא היה יכול להמשיך לעזור לאמא שלנו, משום שהיא מסרה אותו לידיים זרות כדי לקנות למעני ולמען אירנה תעודות לידה קתוליות מזויפות.

שובר שתיקה

בתחילת שנות ה-80, בקפה טעמון בירושלים, הפסקתי את השתיקה, וסיפרתי על השייכות המיסטית של שועל הכסף לביוגרפיה שלי ושל אחותי אירנה.

זה קרה בשיחה עם המשורר יהודה עמיחי, שקרא לי כמה משיריו, וכבש את דמיוני וליבי בַּשוּרות "מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב" – ואני, בתמורה, סיפרתי ליהודה על השועל.

סיפרתי לעמיחי גם על רשימת הקשיים שיחכו לי בדרך לעשיית סרט באורך מלא בשם 'שועל הכסף של פליציה ט", רוטן באוזניו שאיאלץ להילחם לבדי על הנושא הזה של אהבתנו לשועל הכסף בגטו ורשה – ולא ידעתי באיזו עוצמה תתגשם תחזית זו בעוד כמה עשורים, שיתגבשו לכדי גביש צלול ועכור הקרוי 'עכשיו'.

ויהודה עמיחי קטע את רטינתי, והציע לי להאמין שבהתאם לחוק השירה הסוריאליסטית, "כוחו של השועל שלנו יאפיל על כל הקשיים".

ואכן, בהתאם לנבואת הנחמה של עמיחי, הצלחנו להרים את הפקת 'שועל הכסף' – כנראה בזכות הקשרים הפרפסיכולוגיים של השועל עם "פְּלָנֶטוֹאִידִים למיניהם", כלשונו של עמיחי, אך גם בזכות המאמץ המשותף של צוות הצילום והשחקנים המעולים, יבגניה דודינה, אוֹלֶק מינצר ואחרים, שמצאו את עצמם בשחזור ההוויה ההיא מהגטו.

אלא שבינתיים העסק נתקע בגלל המפיק מלודז', שמעל באמוננו וקטע את הפקת הסרט. בִּמקום להמשיך להשקיע ביצירה שהייתה עשויה להניב לו כבוד וממון – מפיק זה העדיף לבזבז את הכסף שקיבל מהמכון הממלכתי לקולנוע על מטרותיו העלומות, שלא לומר מפוקפקות.

אסיר ציון תקוע בלודז'

כך קרה ששועל הכסף, שבוודאי שמור לו מקום בפנתיאון של חסידי אומות העולם – מצא שוב את עצמו בשבי.

הפעם, הוא נתפס ומוחזק בלודז' בידי מפיק פושט רגל. ובהתאם לחוק האבסורד, מפיק זה, נוכל ככל שיהיה, נהנה מחופש פעולה לגבי היצירה שנפלה לידיו, ומבעלוּת על חומר הצילום. לבמאי נותרה רק "גרסת הבמאי" של הסרט, כשעה וחצי אורכה, שאסור לו להקרין.

אך לבמאי נותרה גם תקווה שידידיו של השועל – פלנטות, שביטים וכוכבים – יגישו עזרה לאסיר הציון.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: פלאג-אין המפונקת

מכונית היברידית פלאג-אין, כמו טויוטה פריוס ומתחרותיה, היא שלב ביניים בין היברידית רגילה למכונית חשמלית – שמאיימת להציפנו בכמויות. אם מחברים היברידית פלאג-אין לשקע חשמלי, וממלאים את המצבר שלה בוולטים ובאמפרים – אז אפשר לנסוע כ-50 ק"מ ללא שימוש במנוע בנזין.

פתרון תחבורתי חביב, אלא שאצלנו לא מזהירים את קוני ההיברידיות הפלאג-אין – לא המוכרים שלהן ולא כתבי החצר המנוסים, הדואגים לעסקי אדוניהם היבואנים – מפני זלזול בשמירה על המצבר, שחייב להיות מלא.

בַּעלות על היברידית פלאג-אין משתלמת רק אם המכונית מחוברת לשקע חשמלי בכל פעם שהמצבר מתרוקן. אחרת, תשכחו, רבותיי, מהאפשרות שההיברידית פלאג-אין שלכם תהיה חסכונית. נהפוך הוא: היא תהיה דווקא בזבזנית מפחידה, בגלל אופיו של מנוע הבנזין שלה ומשקל הרכב, שמותקן בו מצבר כבד יחסית.

אין גם לצפות מהיברידית פלאג-אין שמנוע הבנזין שלה יהיה מסוגל למלא באופן משמעותי את המצבר – גם לא בסיבובי סרק ובעת בלימה.

בקיצור, אם רכשתם פלאג-אין (שאינה זולה), אז חפשו בשבילה שקע חשמל בחניה הביתית, במידה שהיא קיימת, ושקע נוסף במקום העבודה שלכם. אחרת, תוכלו לשכוח מנסיעות שקטות על חשמל בלבד, ותהיה לכם מכונית עצלנית, שזזה בקושי ומצטיינת שלילית בשתיית דלק.

לא בשביל זה נגררתם אחרי האופנה, והזמנתם הביתה היברידית פלאג-אין.

 שואלים את אדוארד

שלום קולין: במוסך שלי, שאני מאוד סומך עליו, טעו והכניסו בטיפול 15,000 למכונית של הבת שלי, ניסאן מיקרה 2009 אוטומטית מנוע 1400, שמן 10W40 במקום 5W30.

האם אפשר להשאיר זאת, ובטיפול הבא לשים את השמן הנכון, או שצריך להחליפו במיידי?

תשובה: עקרונית, שימוש בשמן 40W10 שנשפך בטעות במקום 30W5 המומלץ בספר הרכב – הוא לא בעיה מי יודע מה. הרי בעלי מכוניות רבים, ואני ביניהם, מעדיפים ממילא שמן בצמיגות גבוהה יותר מזו ה'תקנית', במיוחד לנוכח האקלים הסובטרופי שלנו. כך למשל, יצרן ב-מ-וו ממליץ לב-מ-וו Z3M קופה שלי שמן 0W30, אך אני מגיש לה 30W5.

בשל נטייה ידועה זו, לא יקרה אסון למסבים, לבוכנות ולטבעות, אם ניסאן מיקרה שלכם תעבור את ה-15 אלף ק"מ שלה עם שמן לא תקני, לפי היצרן.

עם זאת, אתם מוכרחים לחקור אם מדובר בשמן 40W10 סינתטי מלא או בשמן חצי סינתטי (כמו רוב השמנים בצמיגות 40W10!) – או שחלילה זהו שמן מינרלי, שחייבים להיפטר ממנו מיד!!!

את כל פרטי השמן לומדים מהכיתובים שעל הפחיות, מה שיהיה בלתי אפשרי אם המוסך משתמש, מטעמי חיסכון, בשמן אנונימי ששמור בחבית.

עדי והב, אפרת: תענוג לקרוא את רעיונותיך, והטיפ שנתת לבחור כיצד להחנות את רכבו ולהתניע – כדי שלא ייתקע – היה במקום. שנים שאני מנסה לאלף את ה"סוררים" בעניין. לא תמיד מצליח.

להלן התייעצות, ואני מתנצל מראש אם אני מאריך.

אני רוצה לעבור לרכב קרוסאובר, ומבקש את עצתך בעניין. הסיבה להחלפה – אני מתחיל להתקשות בכניסה לרכב המשפחתי (טויוטה), ועוד יותר ביציאה ממנו, על אף שהוא איננו ממש נמוך, אבל אויה, הגיל, הגיל…

מה חשוב לי? כניסה ויציאה חלקות, שיהיה גבוה אבל לא גבוה מדי, הכי שקט שאפשר, גיר רציף חלק, חיסכון בדלק, אוטומטי, עם כמה כוחות סוס זמינים למקרה שצריך לבצע תמרון חד ומהיר.

עשיתי כמה "נסיעות מבחן", ולא עפתי. בכל רכב משהו אחר חסר:

הונדה HRV  – נחמדה, לא גבוהה דייה,  ר ו ע ש ת מאוד בהאצה. אחיזת כביש טובה וצריכת דלק (נתוני יצרן) סבירה.

יונדאי טוסון (נהדרת) ומאזדה CX-5 – גדולות מדי וזוללות דלק.

קיה ספורטאז', סוזוקי ופיז'ו  – לא מזמינות.

טויוטה – ה-CHR קטנה מדי וקלסטרופובית, והראב 4 היברידית – גדולה מדי ורועשת.

ניסאן – רכב מעניין בגרסת הבנזין 160 כ"ס, גרסת הדיזל איטית וכבדה. הגיר בכלי רכב אלה, כמו ברבים אחרים, הוא DSG, וגיר זה מפחיד אותי.

גרמניות – לא מתקרב מטעמים אידיאולוגיים.

א. מה הצעתך? על איזה כיוון ללכת?

ב. מה דעתך על הגיר הפועל בשיטת DSG? חוץ מהתחושה הלא נעימה של "מכה קלה" לפעמים.

ג. איך אתה מסביר את זה שעל אף הפחתת הנפחים בכלי רכב, צריכות הדלק נשארו גבוהות?
האם זה באשמת הטורבו או יחסי משקל מנוע לא נכונים? משהו אחר?

זה המקום לצל"שים. האחד – אזהרותיך מפני "טרור הירוקים" שהגיע גם לכלי הרכב. הקדמת את זמנך. הטרור הזה מצער כל כך. אין בו שום ממש בחיסכון וזיהום.
השני – אזהרותיך בדבר המטרד שבצפצוף המעיק בסטייה מנתיב לנתיב, ושאין בו דבר בשיפור הבטיחות.
השלישי – התרעותיך בדבר השפל ביחס לרכב ובטיפול בו בעקבות שיטות המימון החדשות. לא רק שהפחיתו את היחס, אלא דפקו עד עפר את שוק "יד 2" וצופפו את הכבישים.

תשובה: המכונית שאני מציע לך לבדוק כאופציה היא סוזוקי ויטארה. היא אינה מעוררת קלאוסטרופוביה, ומספקת בטיחות, חיסכון בדלק והנאת ניהוג – ובכך תענה אולי לחלק מציפיותיך.

נסעתי באחרונה ברנו קליאו חדשה בגרסה שאינה משווקת בארץ, משום מה: גיר ידני ושתי דלתות רחבות במיוחד, כך שהכניסה אליה קלה יותר מזו שבדגם הרגיל. מה שמייתר את הצורך לקנות קרוסאובר או SUV רק בשל קלות ההשתחלות.

אגב, אני בעד סוזוקי גם באופן כללי יותר, בגלל אמינות המנועים והמתלים של פירמה יפנית זו.

יניב שם-טוב: ברשותי קיה קארנס 2014. הרכב עשה 140 אלף ק"מ, ומטופל במוסך מושיקו בירושלים. בשנה האחרונה נדלקת כל 1,500-2,000 נורת חוסר שמן הכתומה, אולם בבדיקה במוסך לא נמצאה הסיבה. נאמר לי שיש קשר בין הממיר הקטליטי להיעלמות השמן. האומנם?

תשובה: טוב שפנית אליי, כי התופעה שאתה מתאר מסוכנת – ודורשת טיפול מיידי. ככל הנראה, אחד מהחלקים הפנימיים של המנוע, כמו למשל מוביל שסתומים או גל זיזים, חוללו את ההתרעה עקב חוסר שימון נקודתי – שהוא כנראה תוצאה של סתימה באחת מתעלות השמן העדינות.

בדיקה באמצעות מד שמן אינה רלוונטית במקרה כזה, משום שהיא אינה חושפת את חוסר השימון בנקודה מסוימת, שבה מתכות מתחככות זו בזו ללא שימון.

אני ממליץ לבצע מיד רחיצה פנימית של המנוע:  יש להוסיף לשמן המשומש חומר רחיצה מיוחד מתוצרת אחת החברות הידועות בשוק, ואז להניח למנוע לעבוד כחצי שעה בטורי סרק בלבד – מבלי לנסוע, חלילה!

בתום חצי השעה יש לנקז את השמן המשומש, הכולל בתוכו את חומר הניקוי ולכלוכים. בטרם הוספת שמן חדש צריך, כמובן, להחליף גם את מסנן השמן המשומש.

אגב, בין כל ההשמצות המסתובבות בעולם הרכב, יש גם שמועה שלפיה רחיצת מנוע מבפנים גורמת לו נזק. ובכן, כזב.

בחיסוי שם: אני מחפשת לקנות רכב במחיר של עד 45 אלף שקלים. העבודה שלי היא עבודת שטח, ואני נוסעת 20-25 אלף ק"מ בשנה.

אנחנו לא בעלי אמצעים, ולכן לא מתאפשר לי להחליף רכב מדי שנתיים-שלוש. ב-7 השנים האחרונות נהגתי על דייהטסו סיריון 2011. נהניתי ממנה מאוד.

אני מחפשת רכב חסכוני, שלא יראה הרבה מוסך. הציעו לי רנו קליאו 2016 שעשתה 40 אלף ק"מ ב-40 אלף שקלים, ופורד פוקוס סטיישן שעשתה 89 אלף ק"מ, ב-40 אלף שקלים גם היא.

האם כדאי לקנות אחת מהן? ואם לא, מה המלצתך?

 תשובה: איזו מקריות מלבבת: בתוך כל ים המכוניות הסתמיות הנמכרות בסכום העומד לרשותך, התמקדת בשני הדגמים שאני ממליץ עליהם.

כל אחת מהמכוניות היא ברוכת יתרונות שונים. על כן, תהיי מוכרחה לערוך נסיעת מבחן גם בקליאו וגם בפוקוס, כדי להחליט באיזו מהן את מרגישה יותר בטיחות, נוחות והנאת ניהוג.

שיקולים לדוגמה: קלות כניסה לחניה, מזגן נעים ומקום מרווח לנוסעים במושב האחורי, אם זה חשוב לך.

 

3 תגובות
  1. נתנאל בעדני permalink

    כמה טוב לקרוא אותך וכמה אתה חסר לי במקור ראשון

  2. גיל חלמיש permalink

    לעדי והב: לאחרונה התוודעתי לסיאט ארונה, קרוסאובר קטן למדי אבל המחיר בהתאם. אמנם הלב שלה גרמני, אבל כל השאר לא, שקול את העניין.
    ואם כבר בענייני רכבים חדשים ומגמות משונות: התנצלות בפני אדוארד שהתריע על כך שמערכות הבלימה האוטומטית ישכיחו מהנהגים את אמנות הזהירות. אני אמרתי אז שמדובר רק בבלימת חירום, ושאף נהג שמכבד את עצמו לא ירצה להגיע למצב הזה כי היא תעניק לו צליפת שוט (אם היה חגור) במקרה הטוב, ואף שבור (אם שכח לחגור) או יותר במקרה הרע.
    לא טעיתי בעניין, אלא שמאז הפכה לזמינה בקרת השיוט האדפטיבית, וזו הנבואה השחורה שאדוארד חושש ממנה. אתה קובע מהירות, עוזב את הדוושות, ומשייט להנאתך… יש רכב על הנתיב באופק? בקרת השיוט מאטה ושומרת מרחק. גם אם עוקף רכב משמאלך, בקרת השיוט תאט ולא תעקוף מימין (עבירה שנחשבת זניחה במחוזותינו). אלמלא המנהג הנלוז לעשות עיקולים חדים בכבישים מהירים, הייתי מתמכר לבקרה הנ"ל ושוכח איך לנהוג.

  3. אריה permalink

    שלון לך אדוארד. אני יושב עם אחי בבית החולים, מלווה אותו בטיפולים. את הזמן במסדרונות אני מעביר עם הטורים שלך. תודה על הטקסטים המצוינים. כתיבה משובחת של דור נפילים. שלא בידיעתך אתה שולח לקוראים נחמות תרבותיות.. תודה מקרב לב. אריה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: