דילוג לתוכן

חסידת אומות הטמבלים

פברואר 3, 2020

לראשונה בתולדות 'מכונית הנפש' מופיע המדור במתכונת מצומצמת, בלי שאלות-תשובות ובלי 'טיפ טיפה', שישובו במדור הבא. הרעיון הוא שהמדור הנוכחי יעמוד למבחן בזכות עצמו, ללא חיזוקים

הזקן, שממשיך לייצר את 'מכונית הנפש' או לחלופין נגרר ללא חטא מצידו אחר הבלוג – שווה בדיוק כמו המדור האחרון שפרסם. זה חוק היסוד האכזרי של מגפת הבלוגים.

ברור למוּרשה התקוע בפקק המציאות, שבו עומדים קשישים רבים המרגישים אף הם מורשים אשכרה – שאת שוויו הנוכחי קבעה יריעת-התבטאותו לפני כשבועיים, שנשאה את הכותרת "ידית לעת צרה".

ואין לזקן ברירה אלא להודות שלהבדיל ממדורים מוצלחים יותר, שזכו בתנועה של קוראים ובעשרות פרשנויות – דווקא "ידית לעת צרה" זכה רק במכתב אחד בודד מאת ורדית פברן, שכתבה: "תודה! שימחת זקנה! אפילו בלי להעביר אותי את הכביש".

תודה לך, ורדית, נעים לשמוע מה הרגשת. תגובות הן בעצם מה שכותב מייחל אליו, גם אם האגו שלו מְפוּסְטָר כהוגן. אלא שהייעוד של המדור המסוים הזה היה שונה במקצת. הקשיש מודה שהתפקיד של "ידית לעת צרה" לא היה לקושש תשואות, חיוביות או נבזיות, אלא להציל את הבלוגר עצמו. ואכן, מדור זה העביר את נפשו ואת גופו של הזקן אל הצד השני של הכביש (אם יוּתר לי לנקוט פרפראזה על דבריה של גברת פברן).

באיזה כוח על-טבעי קרה, קורה ועוד יקרה שהמורשה חוזר בהילוך אחורי אל עצמו, בעודו מהדק בחוזקה את אצבעותיו על ידית הרנו R8 גורדיני לשעבר, המוברגת כעת אל קיר האמבטיה.

שפיות תחת אש. וכפור

לידית זו הייתה לאחרונה עבודה רבה בכל הקשור לשמירה על שפיותו של הזקן ועל כוחו מול הצרות שהתגודדו סביבו. חלקן בגלל סרטו 'שועל הכסף של פליציה ט", שגורלו לא התייצב עדיין, והוא תלוי באוויר בין אמונות, תקוות, מפחי נפש והבטחות לא מציאותיות או מציאותיות חלקית – לבין פסימיות כהה, שמהרהרת בקול רם מדי כמה היו שוות, אם בכלל, כל הטיסות הבהולות לוורשה, וכל המפגשים הגורליים כביכול.

ועוד פגע בזקן מותו של כלבו שייקה (ישעיהו) אטלר, גיבור סיפוריו של הזקן וחברו האמיתי. הזקן לא מתבייש להודות שאהב כלב זה, ושקשה לו להסתדר בלעדיו. כְּפוֹר של בלעדיו.

מזכירים ל-ח'

ומזכיר הזקן ל-ח' הבוכה בסקייפ שעד לא מזמן היינו שלושה: אַתְּ, ח' היקרה, אני ושייקה. והייתה לנו גם כלבה קטנה וחכמה, גוֹשָה, שהגיעה משום מקום.

כעת אנו שוב שלושה, אַתְּ, אני וגושה, בלי כלב רזרבי. ואַתְּ, אומר הזקן ל-ח', נשאר לך רק קרש הצלה אחד כדי להימנע משבירה: תכתבי על שייקה שהלך.

תכתבי מה שלא יוצא, אם זה סיפור ארוך או ספר. תכתבי את האמת, שאת השייקה שלנו הרגה רפואת כלבים נונשלנטית, וטרינריוּת מזויפת המוּנעת, מתגנב החשש, מבצע כסף.

אותה רפואת כלבים שבגללה גם גושה קיבלה טיפול שגוי בכימיה, שהרסה לה את הכליות. למזלנו, ברגע האחרון הצילו את חייה רופאים אמיתיים בבית החולים בכפר הירוק.

פריבילגיה של קשיש

ח' מוכרחה לכתוב, כי אין לה אופציה לבקש מהידית של האקסית שלי R8 גורדיני הכחולה "תשמרי אותי, יקירתי", כמו שמבקש הזקן מידית הפלא במרחק 4 שעות טיסה מצפון תל-אביב.

הזקן מחזיק את הידית של גורדיני דקה או שתיים, וחוזר בזיכרונותיו למשהו שהוא מעולם לא סיפר או כתב עליו.

בסוויטה עם איב מונטאן

קרה זה בתקופה לא קלה, חונקת, מבלבלת, אשר בה הזקן – שהיה עדיין ארכי-טרוֹם – למד לחיות לבד, פתאום ככה סתם, אחר שאשתו המשוררת עזבה אותו.

הוא התקשה לכתוב, ובעצם לא כתב כלום כמעט, בגלל מחסום כתיבה, ובברנז'ה ידעו את זה.

עד שיום אחד ביקש אותי עורך עיתון בלודז' לנסוע לוורשה, למלון בריסטול היוקרתי, כדי שאנסה לראיין שם את הזמר והשחקן הצרפתי איב מונטאן. "הוא לא מוכן להתראיין לאף אחד", הבהיר העורך שמדובר במשימה נואשת למדי, אולי כדי לשקם אותי ככתב.

ואני נעניתי לרעיון, ואכן נסעתי להיפגש עם הצרפתי המפורסם, גם משום שהייתה לי סיבה משלי להכיר אותו.

המתרגמת של המלון הובילה אותי אל הסוויטה שהכוכב שהה בה. איב מונטאן פתח את הדלת בהבעה מסויגת, והושיט יד מנומסת לעיתונאי הצעיר, כנראה כדי לסרב לי בנימוס – אך להפתעתו של מונטאן, העיתונאי האורח, כלומר אני, תפס את כף ידו ונישק אותה.

מונטאן הנבוך ניסה לשחרר את ידו, ואז הסביר לו העיתונאי שנשיקה זו אינה בגלל שיריו היפים, וגם לא בגלל הפופולריות שלו אצל נשים צעירות, אלא בגלל סוף הסרט הצרפתי "מחיר הפחד" בבימויו של אנרי ז'רוז' קְלוּזוֹ. במיוחד הקטע שבו קורסיקני בשם מריו (בגילומו של איב מונטאן) נוהג משאית שבה הוביל קודם לכן, בכבישי המוות של דרום אמריקה, ניטרוגליצרין מסוכן לטלטול, ג'וב שתמורתו קיבל מחיר נאה. אלא שבמהלך המשימה, שהצליחה לכאורה, מריו איבד חבר (שהוא עצמו גרם לפציעתו למוות), וכעת הוא נוסע הביתה בסלאלום מטורף לצלילי ואלס של שטראוס.

הוא רוקד בסלאלום ימינה ושמאלה, עד כי בכוונה ברורה להתאבד דוהר במשאיתו אל המדרון. זה מה שדרשה מגיבור הסרט האופנה האקזיסטנציאליסטית של ז'אן פול סארטר, אשר שלטה בשנות ה-50 של המאה שעברה.

לא קיפח. קיפד

ואיב מונטאן ענה לעיתונאי הפולני משהו ארוך בצרפתית, וכאשר המתרגמת עדכנה את טרום-הזקן בדברי הכוכב, התברר שהוא סיפק סקופ: מונטאן גילה לי שכל מבקרי הקולנוע שהגיעו לפסטיבל קאן של 1953 לא הבינו שגיבור הסרט מריו, בגילומו כאמור של מונטאן, התאבד לצלילי הוואלס בכוונה תחילה.

"הוא נהרג בטמטום, ברשלנות", קבעו מומחי קולנוע מוגבלים אלה, שסברו כי התאונה של מריו נגרמה סתם כך במקרה, בגלל ההשתוללות חסרת הזהירות שלו על הכביש.

ואלס של מתיקות רעילה

לא סיפרתי לאיב מונטאן, ובעצם לאף אחד, שבגלל הקטע הזה בסרט 'מחיר הפחד', הכֹּה שלוֹ והכֹּה מטורף, גם לי קרה שיצאתי מדעתי, מסיבות משלי. שנסעתי בגורדיני הכחולה שלי עם דמעות בעיניים, בסלאלום פוטוגני משלי, פרוע לא פחות מזה שנראה על המסך הגדול, בכביש הנפתל שבין זאקוֹפָּנֶה ההררית לבין קרקוב.

נסעתי בדוושת גז לחוצה עד הרצפה, ובכל רגעי הסלאלום האלה שידר לי הזיכרון שוב ושוב את צלילי הוואלס הגן-עדני של שטראוס מהסרט הצרפתי – וגם אני, באותו מבט של מונטאן בסרט, שחררתי את חגורת הבטיחות וזרקתי את מכוניתי שמאלה.

אלא שרנו גורדיני שלי, לראשונה בחייה אצלי, לא צייתה לבקשתי, וּבִמְקוֹם לפנות בחדות כפי שדרש ממנה גלגל ההגה, החליקה קדימה בתת-היגוי… ועצרה.

חגרתי חזרה את חגורת הבטיחות, ונסעתי הביתה.

Renault R8 Gordini 1966

רנו R8 גורדיני. אלופת אירופה לשנת 1965, וגם חסידת אומות הטמבלים

לא רצתה ללכלך את השמלה

כך בגדה בי גורדיני, לראשונה מאז שנחתה אצלי, לאחר שהצרפתים שלחו לי אותה מפאריס. היא הסכימה אמנם לנסוע בסלאלום לצלילי הוואלס, אלא שלא שברה שמאלה כמו שביקשתי, אלא החליקה ישר, בתת-היגוי תקני – אף כי שהגלגלים היו מכוונים שמאלה באופן קיצוני!

מאז, נשאר לי הספק אם גורדיני החליקה ישר בגלל צמיגי ה-Kleber V10 המשופשפים, כמעט סליקסים, או שאולי-אולי היא התערבה באופן מופגן, וסירבה לפקודה "תיזָרקי שמאלה!". כנראה היה חבל לה להרוס את הרומן בינינו. או שיוהאן שטראוס נשמע לה שמאלצי.

הנה כי כן, אהובתי הכחולה, ששני פסים לבנים משתפלים מגגהּ אל מכסה המנוע שלה, סתם שמרה על יהודי טיפש, אידיוט, רגיש מדי בצעירותו.

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 

 

14 תגובות
  1. basmat permalink

    הי, אטלר, יש לך קוראים רבים מאוד! גם אם לא כולם אוהבים לפרסם תגובות בפומבי…
    אני לא מסכימה עם "ערך הבלוג כערך הפוסט האחרון בו". לבלוג ערך מצטבר.
    חזק ואמץ! ותמשיך לכתוב לנו.

  2. ירון שור permalink

    נסיונות התאבדות, גם בדיעבד, גורמים לי לחתולה. ניצול שואה הוא במעמדם הוא כמעט האחרון שהייתי מצפה ממנו..

    • זאב וייסמן permalink

      ירון יקר,
      למרות התגובה הצינית של אדוארד, אני, כבן הדור השני לניצולי שואה מאוד מזדהה עם השורות שכתבת!!!
      כניראה כל אחד עובר משברים ולפעמים גם אולי אפילו מרגישים שאין טעם להמשיך בחיים האלה… אבל תמיד הרגשתי, כאוד מוצל מאש ושהקיום שלי הוא עקב נס בריבוע (כי גם האמא וגם האבא הצליחו לשרוד את התופת והקימו משפחה נורמלית, פחות או יותר והולידו שלושה ילדים שהולידו ילדים אף הם…) ולכן, אין לי שום זכות שבעולם להפסיק את החיים שלי באופן יזום!!!

  3. לירון שור: אפשר להבין מדבריך שניצולי שואה הם סוג של חיות שמורות בהסגר, אשר רגשותיהם והתנהגותם שונים מהמקובל בשורותיה של האוכלוסייה הבריאה, שבביוגרפיה שלה אין שואה, ברוך השם. לצערי, זו טעות תפיסתית נפוצה.

    עד לא מזמן היה נהוג גם בארצנו לחשוב שניצול שואה אינו זקוק במיוחד לאוכל, תרופות, גג על ראשו וכבוד אנושי, שהרי הוא חיה מוזרה שידעה לשרוד בתנאים הקשים ביותר, אז ודאי שהיא יכולה לעשות את התרגיל הזה שוב, בגן העדן הציוני של ימינו.

    במדור שאתה מתייחס אליו מתואר אדם צעיר שבטעותו לא רק קרא את סארטר הפסימי, אלא גם הבין אותו. בספר שלי תקבל הסבר מדויק יותר, על כך ועל דברים אחרים.

    • זאב וייסמן permalink

      בספר שלי?
      זאת בשורה נהדרת!!!
      מה שמו של הספר, האם כבר יצא לאור ובאיזה הוצאה?

  4. פולמכט ויקטור permalink

    בראבו אדוארד ! רוצה המשך הבנקט !

  5. דוד ברור permalink

    תודה יהודי יקר וקדוש. אוהב. דוד י. ברור

  6. Vardit Fabran permalink

    שמחתי להיות מאוזכרת. הבוקר קמתי עם חשק לוואלס, והשראה להוסיף אותו לסיפור
    ששלחתי לירחון ונעצר מוקדם מדי בנקודה שבה יוצאים במחול אחות סיעודית ומלאך
    המוות (מקס פון סידוב). הוא מושיט לה יד והם רוקדים סטפס בסגנון ג'ינג'ר ופרד.
    והנה ראיתי את ההמשך המתבקש, שפתאום שמכל חדרי המחלקה של תשושי הגוף בהוספיס,
    קופצות דמויות מלאות חיים ואווריריות, ומצטרפות לנשף ריקודים במסדרונות.
    אני זוכרת את הסרט עם משאית הניטרו. זה היה במלחמת האזרחים בספרד? מתויק אצלי
    בארכיון של הסרטים המעומעמים. הם במרתף, והיתה שם הצפה, והכל הצהיב. יש הרבה
    דברים שצריך לזרוק, אבל אני כבר בחיים לא אתמודד עם זה.
    תודה וברכה,
    אלטע-מויד

    • זאב וייסמן permalink

      ורדית יקרה,
      קראתי וניסיתי להבין את תגובתך היפה והפיוטית והרגשתי כאילו שהיא כתובה בשפת המקובלים יודעי הסוד ורק מעטים יכולים להבין… אני משוכנע שאדוארד יקירינו כן הבין- לפחות את רוב דברייך!!!
      רק את הסוף אהבתי פחות, כי אלטע- את לא!!!
      יכול להיות שהנושא של הזיקנה מאיים על כולנו, ולכן המדור הקודם, (שאת זכית להיות המגיבה היחידה) זכה לאהדה פחותה מהרגיל…

      הכלבים שלנו מזדקנים ומתים (או מומתים, כדי לאפשר להם מוות מכובד, עם פחות סבל) ולנו זה מאוד כואב, לאבד את החבר האהוב ביותר שלנו
      וכתבתי לאדוארד בפרטי, שצ'יקו כלבי האהוב חגג לפני כמה ימים יומולדת עשירי ושאני מאוד חושש מהיום שאחרי, למרות שטפו טפו טפו הוא הוא ניראה ממש בסדר, יחסית לעובדה שהוא ענק, עובדה שלא מסייעת לכלבים להאריך ימים…

  7. חיה permalink

    משתתפת בצערך על מות שייקה

  8. זאב וייסמן permalink

    לאדוארד היקר,
    משתתף בצערך העמוק, לפטירת החבר הטוב שלך שייקה אטלר.
    מזל שיש לך את ח' ואת הבן ואשתו, שבעבר כתבת עליהם ומקווה שגם הביאו לך, בינתיים, נכדים ונכדות מקסימים… ויש לך גם את שלשת הבנות המוטוריות שלך, הצרפתיה והאיטלקיה הותיקות והגרמניה הצעירה האימתנית והמהירה, שכבר זמן רב לא סיפרת לנו עליהן… ועכשיו למדתי שיש לכם גם את גושה החמודה…
    מבחינתי, גם השועל חי וקיים, אומנם בגרסת הבמאי, אבל גם זה משהו ויותר טוב מכלום…לצערי, הגעתי לתערוכה באיחור גדול ולא זכיתי להיות בהקרנה… אבל אני מקווה שתהינה הזדמנויות נוספות ועוד יותר מקווה שהגרסא השבויה תשוחרר מידיו של הנוכל, כמו שנעמה הטיפשונת שוחררה והגיעה לארץ עם ביבי ושרה!!!
    מאחל לך המון בריאות ושמחה!!!
    בברכה ואהבה,
    זאב וייסמן- בית חשמונאי

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    סיבוב בגורדיני:

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    תמשיך לכתוב , זה תמיד מעניין. תודה

  11. שאול פרבר permalink

    מה קרה? הרבה זמן לא כתבת? חבל שהפסקת לכתוב במקור ראשון, (לכן הפסקתי את
    המנוי), ככה היית חייב לכתוב פעם בשבוע.. פורים שמח. הצלחה בצעיף השועל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: