דילוג לתוכן

היה הייתה ג'ירפה

אפריל 27, 2020

בסוף קיץ 1939, שבוע או שבועיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ההורים שלנו הסכימו סוף-סוף לקחת אותנו לקרקס, מה שאנו, אני ואחותי אִירֶנָה, ביקשנו זמן רב

בוויכוחים הממושכים שהתנהלו בביתנו בנושא הקרקס ומה רע בו אולי, למדנו מאבא על השפל התרבותי המביך שמגולם בקרקס, אשר בדיוק כמו האנטישמיות, גם הוא שעשוע פלבאי של גויים. ואמא הוסיפה שהחיות בקרקס עוברות התעללות ואילוף ברברי.

נגד ביקורנו בקרקס הועלו עוד נימוקים כבדי משקל, שלא את כולם אני זוכר, אך בזיכרוני נחרת לתמיד היום שבו הורינו נכנעו להפצרותינו העיקשות, המלוות בבכי.

מחוץ לעולם הנורמלי

וכך, בצהרי היום, נסעה כל הרביעייה שלנו בכרכרה מדירתנו ברחוב רֶמָרְסְקָה 2/4, הסמוכה לכיכר הבנק שבמרכז ורשה, אל הפרברים הרחוקים של העיר, שם נטה הקרקס את אוהלו הענק.

הייתה זו ללא ספק נסיעה פנטסטית, אקזוטית, שכן הכרכרה השחורה הרתומה לסוס לבן נשאה אותנו הרחק מהציוויליזציה העירונית הנורמלית, אל מחוץ לגבולות בירת פולין, על רחובותיה סואני הרכב אשר גדושים הולכי רגל חופזים, על בתיה האפורים ועל החנויות והחשמליות האדומות שלה, האצות תמיד לאיזה מקום מלוות בצלצולי אזהרה. עולם אחר מבית הקיץ הפסטורלי שלנו בעיירה אוֹטְבוֹצְק.

עד שקרה הדבר שהשתוקקנו אליו, ומצאנו עצמנו בתפאורה אגדתית, שכמותה עוד לא ראינו.

אצילה שמשרתת

זה התחיל במפגש עם ג'ירפה אמיתית, שהכרנו עד כה רק מהתמונות באנציקלופדיה על הפאונה והפלורה של אפריקה, או מהציורים במִקראה של הלשונאי מריאן פאלְסְקִי, שממנו למדנו פולנית.

והנה כאן עמדה מולנו ג'ירפה חיה ואמיתית, שאולפה לתפקד כמארחת של באי הקרקס, כאילו הייתה ה-charge d'affaires של המקום. היא עמדה בפתח האוהל על רגליים באורך אינסופי, וקיבלה את פניהם של הילדים והוריהם בפרווה לבנה כשלג.

צווארה היה נטוי באופן אריסטוקרטי, ובסופו, אי-שם למעלה, ניצב ראשה, שנראה כנוגע בשמיים העשויים ברזנט של האוהל הענק, אשר ניצב על דשא מהוה לצד קרונות מגורים על גלגלים, שביניהם הייתה תלויה כביסה לייבוש וסוסים עמדו ואכלו.

הטינו את ראשינו אל-על בשיפוע חד, עד כי עינינו פגשו בעיניה של הג'ירפה, אשר דלקו בשחור עז-מבע, סוּפֶּר אנושי. בעיניה של האימננציה האפריקנית בעלת ארבע הרגליים אפשר היה לזהות הבנה וחוכמה.

"היא לבנה לגמרי, ולא דומה לאלה שבציורים, שהן בעלות חברבורות חומות", התפלאה אירנה, ואבא שלנו, שהביט בחיה תמירת-החן יחד איתנו, אמר שג'ירפה כזו מקורה בטנזניה, שם נולדות ג'ירפות בהירות, בדיוק כפי שבאפריקה קיים גזע אנושי של לבקנים.

ועוד גילה לנו אבא את הסוד שג'ירפות צחות אלה הן בעלות כוחות מאגיים מיוחדים, אשר ג'ירפות רגילות לא ניחנו בהם. "אם, למשל, תלחשו לאוזניה של ג'ירפה לבנה זו את המשאלות הפרטיות ביותר שלכם, אז לפי אמונה סקנדינבית עתיקה, כל המשאלות הללו, עד האחרונה, יתגשמו במלואן".

"אבל איך נגיע לאוזניים שלה?", צחקה אירנה, ואנו דחקנו באבא "תביא לנו סולם, תביא לנו סולם". ביקשנו ממנו שוב ושוב, ואמא חייכה. עד שהפסקנו לבקש כי צלצל הגונג המסמן להיכנס לאוהל. אז זזנו, ואני לא הצלחתי לבקש מהג'ירפה אופניים, שהרי היה זה בלתי אפשרי בלי סולם.

הג'ירפה ליוותה אותנו במבט עצוב כאשר חלפנו על פניה מחייכים מבלי להסתכל לאחור, כי כאמור, נשמע הגונג והמופע החל.

לוּ היה לנו סולם

פחות משנה אחר כך, לכודים בגטו ורשה בדירה מוזנחת ופרוצה לרוחות שחלקנו עם משפחות אחרות, כבר לא הייתה לנו סיבה לחייך.

חשבנו בצער שהיינו יכולים לבקש מהג'ירפה שלא תהיה מלחמה, עם כל הסבל שמלווה אותה כמו היסגרות בגטו, קור, רעב ומוות שאורב ברחוב.

מטפיזיקה שמחזקת אמונה

"מה אני יכולה על זה", הייתה אומרת ביידיש דודתנו רוּזָ'ה מצד אמי, הצעירה מבין שבע האחיות לבית טוּכְבָּנְד, וכעבור מעל 70 שנה נזכרתי בביטוי היידישאי של הדודה ואימצתי אותו.

"מה אני יכול על זה", הערתי בעודי מנסה להציל משכחה את זיכרון הג'ירפה, השייך להתלהבויות הילדותיות שלנו מתקופת הטרום גירוש מגן עדן.

המחשבות האובססיביות שלנו על חזרתנו אל הג'ירפה הלבנה ועל גובהה המטאפיזי אשכרה היו חיוניות לנו בגטו, ובעצם נותרו חיוניות גם 8 עשורים כמעט אחריו – עד שהתחוללה פואנטה מקברית, אשר ניערה בגסות את חלום הג'ירפה מהעפעפיים.

גם אחותי אירנה, הגדולה ממני בשנתיים, לא שכחה לרגע את הג'ירפה שחיכתה לנו על השביל המוביל לקרקס, וכאשר פרצה המלחמה ומטוסי יוּנְקֶרְס גרמניים הפציצו את אוהל הקרקס, היא הייתה מודאגת מה עלה בגורלה.

לאחותי היה מזל בלתי ייאמן שנפטרה לפני הפואנטה הנאלחת של סיפור הג'ירפה שכה הקסימה אותנו.

מחזיקים אצבעות לנסיכה

אלא שבינתיים, כלומר לפני 70 וכמה שנים, פעמה בנו עדיין התקווה שדבר אינו מסכן את הג'ירפה שלנו, ומכיוון שלא הצלחנו לשתף אותה במשאלות ליבנו, נאלצנו להסתפק בלדמיין זאת בבית הקיץ שלנו באוֹטְבוֹצְק, שם תפסה אותנו המלחמה.

האמנו בכל עוצמת האמונה הילדותית, גדושת הפצפוצים המתוקים של האופטימיות, שהג'ירפה שלנו יצאה מההפגזות הגרמניות ללא פגע, שהרי מגובה שתי קומותיה היא יכלה להבחין בכל סכנה בסביבה. האמנו גם שמצאה את מקומה בין החיות שניצלו, ורצו בפאניקה כדי להתרחק מהפצצות שהושלכו מהמטוסים הגרמניים.

אך מאבא שמענו שמכשיר הרדיו שלנו מספר רק על מאמצי ההגנה על בירת פולין, ולא נאמרה בו אף מילה על הג'ירפה שלנו.

על גורל הנסיכה ארוכת הרגליים שלנו שתקו גם העיתונים, שסיפרו על החרדה והייאוש של התושבים שאיבדו קורת גג מעל ראשם. רק ידיעה זעירה דיווחה על בריחת אנשי הקרקס, הליצנים והלהטוטנים, אשר נטשו את מה שנשאר מהאוהל והקרוואנים אחרי ההפגזה והאש, קשרו את הסוסים לעגלות וברחו מזרחה מהעיר העולה בלהבות.

למזלה, הייתה גויה

ואחר כך, בגטו ורשה, היינו מספרים על הג'ירפה לשועל הכסף של אמא שלנו. היינו מצמידים את פנינו לפרווה שלו, שהדיפה עדיין את ניחוח הבושם "Soir De Paris" שמלפני המלחמה, כדי לבכות יחד עם השועל בדמעות חמות ומלוחות.

ואבא עודד אותנו באומרו שלג'ירפה לא אונה כל רע וגם לא יקרה, שהרי ריבון העולמות, שרחמיו אינסופיים, ודאי ברא אותה כגויה, ארית, ועל כן יש לה אישור לִחְיוֹת זמן-מה. "היא אינה יהודייה נרדפת המוכרחה לשבת בגטו, ולא נשלחה למחנה מוות", ניחם אותנו אבא.

למה זה פורסם?

מאז הימים ההם עברו כאמור 70 וכמה שנים, שבמהלכן ליווה אותנו זיכרון הג'ירפה בחמימותו התמימה. לכן הייתי מעדיף לא להיתקל בעיתון 'מקור ראשון' בסיפור הגבורה של האיש ההוא, אשר קנה במכירה פומבית בלונדון את הג'ירפה שהייתה שייכת לגן החיות של מייקל ג'קסון, רק כדי לשחוט בעצמו את הקורבן התמיר ולאכול אותו.

איש זה, שהצטלם עם סכין ענקית והסביר איך לשסף את גרונם של בעלי החיים שהוא מוצא בעולם, הוא בעל אובססיה להרחיב את התפריט הכשר במיני בשר, עור וחלקי פנים של חיות אקזוטיות. אנושות נורמלית מביטה בסלידה על אדם מסוג זה, אך בעולמנו האכזר הוא זכה בכתבה מפרגנת.

הכתבה התפרסמה דווקא בעיתון שעבדתי בו מתחילת הקמתו לפני 20 שנה ועד לא מזמן. לוּ הייתי יודע שמקור ראשון יפרסם כתבה המתעללת בזיכרונות הקדושים של ילדותי, לא הייתי משקיע בעיתון זה אפילו מילה כתובה אחת.

אך אל חשש, אחותי אירנה. לא אספר לך את האמת הנוראית על הברבריות הזו, כאשר ניפגש אי-שם מעל השמיים הכחולים וניזכר שוב, בפעם האחרונה אולי, בהיקסמות ההיא שלנו, ובאמונה המושלמת שלנו בטוב ליבה של הג'ירפה, שהיא חברת אמת של ילדים. גם לאחר שהם הופכים יתומים.

HVfktkqTURBXy9hMmMxNDRkODQ3ZTc1OGNlOTA2OGJmM2NlZDk1YjkxNC5qcGVnkpUCzQPAAMLDlQIAzQPAwsM

צחה מכל רוע, ונאחזנו בכך בהיותנו בגטו. ג'ירפה לבנה

לתגובות ולשאלות: e.teksty@gmail.com

 טיפ טיפה: להפוך את הווירוס לנראה

אמנם אפידמולוגיה אינה בין הנושאים שבלוג זה עוסק בהם, כמו מכוניות, סוציולוגיה, שואה וכלבים, אלא שבימים אלו חש גם אני צורך לשתף ברעיון שצץ בי, ועשוי אולי לתרום ללחימה מול הווירוס האלים, אשר מטרתו העיקרית היא חיסול אנשים בגילי.

את הרעיון התניע בי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כאשר הגדיר את הקורונה "אויב בלתי נראה". אחרי תקופת דגירה קצרצרה של הרעיון אצלי, לא נותר לי כעת אלא להגישו למומחים. הנה:

אם כוחו של אויב הקורונה הוא בחמקנות שלו, בדומה ליכולתם של מטוסי קרב מודרניים מגזע 5 ו-6 – אז מיד נדלקה בי המחשבה שבמלחמת האין-ברירה מול הווירוס הנ"ל יהיה חיובי, לפני הכול, לשלול ממנו את השקיפות שלו, המאפשרת לו להתעלל באנושות חסרת הגנה.

לאור כך, אני פונה אל החוקרים המנוסים העובדים במכון הביולוגי בנס-ציונה – אל מנהל המכון פרופ' שמואל שפירא ואנשי צוותו ד"ר זיו קלויזנר, ד"ר אייל פטל וד"ר איתן הירש – שכישרונותיהם תוארו בנימה של אפותיאוזה על ידי כתב 'הארץ' אסף רונאל (5.4.20, י"א בניסן).

אני מאמין שבכוחות משותפים יוכל צוות זה במכון הביולוגי להחדיר בווירוס הקורונה בכפייה את תכונת ההידלקות, תופעה הקיימת כבר אלפי שנים אצל מיקרו-חרקים העונים לשם הלטיני lampyrus noctiluca, באנגלית firefly וביידיש leuchtkafern (שלקחה את ההגדרה מהנאצים).

יצורים אלה פשוט דולקים מבלי לקבל אנרגיה ממקור חיצוני, כלומר דולקים בחינם. כך שלפי טענתי, החובבנית לגמרי, אין פשוט יותר למכון בנס-ציונה מאשר לקחת יצור דולק כזה ולבדוק במיקרוסקופ-על מהו הסוד הביולוגי הגורם להידלקות המוזרה של יצורים אלה, ולהעביר יכולת זו, המסתורית או כבר לא כל כך – אל וירוס הקורונה. הרי יש להניח שאחרי חודשיים של מחקר בווירוס זה, הוא כבר נתפס ונמצא תחת אופטיקה אלקטרונית במכון.

קדימה, רבותיי המדענים. תנו לווירוס להידלק.

שואלים את אדוארד

יאיר כהן: קניתי מיני ג'יפ סובארו פורסטר דגם B שנת 2006 נפח מנוע 2,000 סמ"ק, ואמרו לי שצריכת הדלק שלו 1:12 מחוץ לעיר.

לאחר שרכשתי אותו גיליתי שהוא צורך 1:7.5. החלפתי מיד פלאגים ופילטר אוויר, וזה ממש לא עזר. אשמח לייעוץ.

תשובה: סובארו פורסטר היא מכונית נפלאה, שאת צרתה הבודדה גילית בעצמך. הדרך היחידה למתן את צריכת הדלק שלה היא לנסוע בהתחשבות, כלומר להשתמש במעצורים כמה שפחות ולשמור על לחץ אוויר נכון בגלגלים.

רק הייה זהיר: נסיעה בסל"ד נמוך מדי, שמומלצת מטעמי חיסכון (מדומה) בדלק, גורמת לקיצור חייו הסדירים של המנוע.

יעקב: אני תמיד שמח לקרוא את הכתבות שלך, ואני אוהב את התשובות שלך, שהן ישירות, בלי לקחת בחשבון מי יפסיק לפרסם אצלך…

ברשותי וולוו XC90 שנת 2009 מנוע 3.2 בנזין, אוטומטית בעלת 6 הילוכים – אייסין, awd. היא עשתה 132 אלף קילומטר, אני יד שלישית, במקור היה רכב מנהל בליסינג.

הבעיה: האוטו מרעיש מעט ורועד לפני החלפת הילוך או במאמץ, ומרגישים כאילו חסר לו כוח – וזאת בעיקר כשהמנוע קר, אך לא רק. כתוצאה מזה האוטו לא נעים לנהיגה – כי הוא יומיים ככה, ויום מצוין וחלק. מה שמתסכל אותי מאוד, עד כדי רצון להיפטר ממנו.

מערכת הפליטה נבדקה, תקינה לחלוטין. בחברה אמרו לי שזה בגלל המותחנים של הטיימינג. שילמתי 2,000 שקלים כדי להחליפם, והכול נשאר כרגיל. יש לציין שבבדיקת הטרום-רכישה (לפני שנה) צוין "רעש ממערכת פליטה ומדחס".

יש לי תחושה שאין באזור שלי (ירושלים) מישהו שמבין באמת בכלי הרכב האלו. יש לך רעיון לפתרון?

תשובה: נראה לי שהמקור לתקלה הוא שסתום ה-EGR. יש לנקות אותו, אם זה אפשרי, או להחליפו בחדש מקורי (לא סיני, שהוא זול אמנם אך בעייתי מלידה).

אלי כהן: מר אטלר היקר! רכשתי לאחרונה מרצדס ויטו (רכב בעבור נכה) שקיים בה מנגנון עצור/סע. האם שימוש תכוף במנגנון זה לא גורם נזק מצטבר?
האם 'בריא' למערכת הטורבו, ולמנוע בכלל, להפסיק את פעולתו ללא הכנה מוקדמת? (דקה או שתיים פעולה בסרק כמו בתום נסיעה). ובכלל, מה דעתך על מנגנון זה? האם לדעתך רב נזקו על תועלתו?

תשובה: אם בוויטו שלך לא מותקן כפתור המבטל את פעולתה של מערכת עצור/סע, אתה מוכרח ללכת למוסך מורשה של היבואן, ולבקש שיפרקו את מערכת זו (מבלי לאבד את האחריות לרכב).

בדיוק כפי שחשדת, מערכת זו פוגעת באמינות המכונית, והחיסכון בדלק שמושג בזכותה הוא תיאורטי בלבד.

אגב, גם אם קיים במכונית במקור כפתור המבטל את פעולת עצור/סע, זהו אינו פתרון ראוי, שכן יש לזכור ללחוץ עליו לפני כל נסיעה.

 

5 תגובות
  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) permalink

    חג עצמאות שמח ובשורות טובות !

  2. זאב וייסמן permalink

    שלום אדוארד יקר,

    תמיד אני מאוד שמח, כשלתיבת הדוא"ל שלי מגיע מייל עם מדור חדש פרי עטך. מצטער
    שהפעם לקח לי כ"כ הרבה זמן להגיב… ברור שהאשמה היא בוירוס הקורונה והחל"ת שאני
    שרוי בו עכשיו ואת הכל אני עושה הרבה יותר לאט…

    אהבתי מאוד את הסיפור על הקרקס ושנאתי את העורך של מקור ראשון, על
    הסיפור המיותר שפרסמו, בחוסר טעם, כנראה להעלות את הרייטינג שלהם, שאני בטוח
    שירד מאוד, אחרי שפיטרו אותך, המנוולים!!! הם וויתרו על הטור המצויין שלך, שאותו הייתי
    תמיד קורא הראשון ואני משוכנע שיש עוד רבים כמוני!!!

    לגבי הרעיון של הדלקת הוירוס, קשה לי להאמין שהוא ישים, כי למיטב ידיעתי, ההדלקה
    של הגחלילית כרוכה בראקציה עם אנזים לוציפראז ונוכחות של מולקולות ATP שמספקות את האנרגיה לראקציה הזו, שמתרחשת בסביבה מיימית ואילו הוירוס מורכב רק מחומצת גרעין-RNA ומעטפת חלבונית ולא מתרחשות בו, למיטב ידיעתי, ראקציות אנזימטיות…

    לגבי מכוניות:
    קיבלתי מהעבודה מכונית יונדאי i20 ואני מאוד אוהב אותה, אולם, יש בה
    את כל הדברים שמרגיזים אותך: מנוע קטנצ'יק בנפח של ליטר אחד בלבד, מחוזק במערכת
    של טורבו- ערובה לחיי מנוע קצרים… בנוסף, יש את המערכת שמכבה את המנוע בזמן העצירה (אבל לא תמיד…לא הצלחתי להבין מתי היא מכבה ומתי לא…מה שבטוח, שאם
    המאוורר של המזגן מכוון על רמה 2 או יותר, המערכת לא מכבה את המנוע…). הבנתי מהמדור היום שלמעשה, המערכת הזאת לא מביאה לשום חיסכון בדלק…
    אם אני מקפיד לנסוע עם סיבובי מנוע מינימליים, אפשר להגיע לצריכת דלק מאוד מאוד
    נמוכה- 20 ק"מ לליטר ואפילו טובה יותר, אבל כקורא נאמן שלך, אני יודע שנסיעה בסיגנון שכזה, ממש לא בריאה למנוע….

    המכונית הפרטית שלנו היא סוזוקי קרוסאובר, שנת 2016 והיא נהדרת- מנוע 1600 ללא
    חוכמות וטורבו ואם לוחצים על דוושת הדלק, המכונית מגיבה יפה, ללא השהיה שאופיינית ליונדאי בעלת הטורבו…אני חושש שהמודלים הבאים של הקרוסאובר, משנת 2017 ואילך,
    המכוניות כבר מצויידות במנוע מוקטן מגודש בטורבו וניראה שסוזוקי, כמו שאר היצרנים מיישרת קו ומייצרת גם מכוניות יפות, ממוחשבות, עם תוחלת חיים קצרה…(מה שאתה אוהב לכנות "סמרטפון על גלגלים".

    הנושא האחרון: הספר שלך!!! אני מקווה שאתה עובד עליו במרץ ושממש בקרוב אוכל לרכוש
    אותו ממך עם הקדשה אישית!!!

    שלך בברכה,

    זאב וייסמן- בית חשמונאי

  3. מתן permalink

    לצערי נכנסתי לבידוד (הבן שלי נדבק בבית הספר..לא נעים) אבל סוף סוף יש
    לי זמן לקרוא את הטורים שלך ברצף. תענוג אמיתי ותודה על כך.
    מחכה לטור הבא.
    הרבה בריאות לכולם,
    מתן

  4. מרים אייזיק permalink

    מר אטלר הנכבד. זה זמן רב שלא ראיתי רשומה חדשה ואני מתחילה לחשוש לקורותיך. מקווה ששלומך בטוב וכי אינך מתפנה לכתיבה מסיבות טובות בלבד.
    בברכה ובציפיה,
    מרים אייזיק

  5. הלל דנציגר permalink

    יפה. תודה רבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

%d בלוגרים אהבו את זה: