Skip to content

להסתכל להלוגן בעיניים

ז'נבה, כמו פאריס ופרנקפורט לפניה, לא תראה אותי עוד, כי אני עם תערוכות רכב גמרתי. כי להבדיל מהשלב המסורתי שלהן, המעורר נוסטלגיה, היום אין מה לחפש באירועים נוצצים אלה, הנקיים מחוויות בנוסח רטרו, כמו סקרנות תמימה של כתב נודד וכמו גילוי חדשות אמיתיות מהעולם המוטורי

הזיכרון לוחש לאוזני הימנית לִימֶרִיק, המתאר בחרוזים מחוכמים את סיפור המפגש הראשון שלי, המתוק, עם הונדה crx, אי-אז בתערוכת ז'נבה, באולם צדדי במתחם הירידים "פאל-אקספו".

ורגע אחר כך, אותו זיכרון מודיע לי בטרחנות לאוזן שמאל שכבר סיפרתי איך אחרי מבט ראשון לכיוונה של crx, הרמת מכסה המנוע, הכרת הפרטים הטכניים והתיישבות במושב הפיקוד, הבנוי כאילו לי – הרגשתי/הבנתי/קבעתי כי יפנית נמוכת קומה חוצפנית זו, שכל כולה פחות מ-4 מטרים, תהיה שלי, ולא זו בלבד אלא שאקנה אותה באותו צבע, ספק כחול ספק טורקיז, שבו כבשה את עיניי.

ואם היא תהיה מוכנה ללכת מכות עם כל דבר שזז על ארבע בכבישי הגולה, כמו שאבא מצפה ממנה – אכתוב עליה את הכותרת "יותר אלפא מאלפא", ולעזאזל עם מילאנו, שנכנעה לפיאט. ואכן כתבתי.

הריגוש העדיף להתאבד

בזכותה של crx ובגללה, במשך 24 השנים ששכשכנו שנינו בזוגיות מוצלחת לוּוְתָּה כל כניסה שלי לתערוכת ז'נבה בהתרגשות מוזרה. עד שחוויה זו החליטה להיכבות.

נושפת בעורף של קשישתי?

"פיאסטה ST החדשה!" – הייתי עונה לשאלה איזה מבין המוצגים בתערוכת ז'נבה הנוכחית הייתי מעוניין לנהוג. פיאסטה, כי מסקרן אותי אם ST, המצוידת במנוע 1.5 ליטרים טורבו חדשני, 3 צילינדרים 200 כ"ס, אכן מהירה יותר, סוף סוף, מ-crx שלי בת ה… 25.

כי עד עתה, אף מכונית סדרתית בגודלה של הונדה ובמשקלה לא הצליחה לעקוף את הקשישה שלי.

סוף העידן, לגביי

אך כל המיני-עולם הזה שנקרא "תערוכות רכב" השתנה עקב כך שהמודרנה השתוללה/התפתחה/כבשה, וכעת, בהתאם ליחסים החדשים שבין יצרני הרכב ובין הרשת, אנו יכולים להכיר היטב כל מוצג שעומד לככב בתערוכה אירופית, אסייתית או אמריקנית שבועות רבים לפני שהוא ייחשף שם.

חבורת המארחים בתערוכות אלה מכינה בסביבת המוצגים ולכבודם שואו מצועצע. על חשבון היצרנים בעיקר, אך לא רק, כי גם רשויות העיר המארחת (ז'נבה, פאריס, פרנקפורט) מתגאות באירוע הגרנדיוזי. זה קורה בימים המוקדשים לעיתונות, כלומר לפני כניסת הקהל הסקרן למתחם התערוכה. וכך למשל זה נראה בפאל-אקספו:

המארגנים השווייצרים מייבשים שיניים, וחוגגים אופרת סבון בהשתתפות דוגמניות בתפקיד דיילות קרקע, חלקן נועזות-כסות. ראשי תעשיית הרכב תורמים את חלקם למופע. הם פותחים שמפניה, מתראיינים מול כל מסרטה ומיקרופון שמוכנים לשמוע אותם, ואחר כך, בהתרגשות ספק אמיתית ספק מזויפת, מסירים בדרמטיות את הפיז'מות מהדגמים המצוחצחים. כולם, האורחים והמארחים כאחד, משתפים פעולה עם הקרקס כדי שההצגה תהיה על רמה.

ברגעים בומבסטיים אלה מנסים היצרנים, לבושי חליפות "זֶגְנָה", וגם אנו, נציגי המדיה, לשכוח שכל מוצג ומוצג הנחשף כאן בפאל-אקספו באופן חגיגי, עורר כבר שבועיים לפני פתיחת התערוכה מבול של כותרות. כדי לא להרוס את ההדר הוורדרד של הרגע, מנסים כולם להתעלם מהעובדה שבעיתונות ובאינטרנט התפרסמו כבר כתבות שניתחו כל פרט מהפכני כביכול בדגם שנחשף. כתבות אלה אף מפריחות תחזית איזו הצלחה תנחל המכונית בסין ובארה"ב, אם תנחל, מיהן המתחרות הפוטנציאליות שלה, ועל איזה סוג לקוחות יכולים המשווקים לבנות.

עננה ורודה של זיוף עומדת אפוא מעל תערוכות הרכב של היום.

כמעט ועוד כמעט

ובכל זאת, כמה מוצגים בכירים העומדים להיחשף בתערוכת ז'נבה 2017 מסוגלים להצדיק ביקור בפאל-אקספו, למרות כל הפקפוקים שהעלינו כאן והאווירה של אופרת סבון. כמו למשל AM-RB001, הדגם החדש של אסטון מרטין, שהוא היהלום שבכתר של הפירמה הבריטית לשעבר, אשר מלַווה בגאווה מוצדקת ובכישרון הנדסי אדיר את כל 100 שנות התלהבותם של בני האדם מארבעה גלגלים.

אלא שהקשיש מוכן להסתפק במידע שהוא אסף על אסטון מרטין זו, במקום לטוס אל יריד שהפך ירוד. בירור מרחוק ערכתי גם לגבי פורשה פָּנָמֶרָה טורבו SE היברידית, המשפחתית המהירה בעולם. אפילו ההזדמנות להתיישב על מושב הנהג בשני מוצגים אלה אינה מושכת את הזקן. הוא פשוט אינו מעוניין להתאכזב, מה שקרה לו די והותר בשנים האחרונות בתוך מגוון של מכוניות מודרניות, וזה כולל את המרחב הפנימי ולוח המחוונים של הקרוסאובר המדוברת טויוטה C-HR.

הסרטים המצוירים צדקו

התפאורה סביב הנהג בטויוטה C-HR כמו תוכננה באמצע המאה הקודמת על ידי הקולגות הבמאים של הקשיש המורשה הטרום-מתחיל, שהיו עסוקים ביצירת סרטי הנפשה עתידניים.

הזקן זוכר את קולגות אלה, שהיו חבושי כובעים אפורים כמו פניהם העצובות – סימני ההיכר של תושבי שכונת בָּלוּטִי בעיר הטקסטיל והקולנוע לודז'.

הם היו מביאים איתם לאולפן את רעיותיהם כבדות הגוף, ששמרו על בעליהם לבל ייפלו לאיזו פרשיית אהבים עם עוזרות ההפקה. כך שדבר לא הפריע לאמני האנימציה לפנטז בדמיונם הפרוע איך ייראו מכוניות במאה ה-21 ואילך.

והנה היום, הזקן מגלה במבוכה שאיורי מכוניות מגוחכים אלה, אשר הצחיקו אותו כאשר הציץ בשולחנות השרטוט של הקולגות הבמאים – לא נשארו בסרטי ההנפשה הפרימיטיביים ההם, אלא התעוררו לחיים כעבור חצי מאה, וחוגגים כעת בימינו מעל פסי הייצור, ואף משווקים!

להפתעתו המושלמת של הזקן, הדגמים הללו, שבצעירותו נראו לו מופרכים ומשעשעים, והוא אף חשד שהם צוירו תחת השפעת וודקה – זכו בימינו להתקבלות ציבורית רחבה. דוגמה לכך היא ניסאן ג'וק, אשר לא רק נשים אלא גם מדור זה ניצב בעדה (כשהיא מופיעה במנוע של ניסאן GTR).

כעת מחכה להתקבלות דומה טויוטה C-HR, שגם היא תושק חגיגית בז'נבה אף שניתן כבר להזמין אותה.

נלכדתי בכוח המשיחה

חוסר הדמיון שהפגנתי בצעירותי כאשר לכסנתי מבט מבודר ואף לעגני אל אותן "מכוניות עתידניות" אשר איירו הקולגות שלי באולפן ההנפשה Semafor (שבו ביימתי ב-1961 את "בית העלמין רמו") מפתיע אותי היום, כי פשלה זו קרתה לי דווקא בתחום המכוניות, תֶּמָה צמודה כל כך לנפשי.

המקרה, שקשה לי עדיין לקבל ולהבין, מביך עוד יותר כאשר משווים אותו לאירוע שקרה לי במקביל באותה מדינה קומוניסטית, אירוע שבו הצלחתי דווקא לחזות את הנולד. כי באותו זמן ממש שנכשלתי בהערכת הגרסאות ה"עתידניות" מבית אולפן סמפור – כתבתי בהתלהבות עצומה, שלא הייתה אופיינית לי, על צייר צנוע ולא מוכר, ובחירתי זו באיש התגלתה כנכונה שכן הוא זכה לקריירה מטאורית, לא רק בפולין אלא בעולם האמנות כולו.

צייר זה הצליח למרות השלטון הקומוניסטי ולמרות כל אזיקיו הרוחניים האכזריים. שמו הוא יֶזִ'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, ניצול של מסדר פראבוסלבי אי-שם במזרח, וגם ניצול של לודז' העוינת, אשר ממנה הוא ברח לקרקוב.

אמנם לצערי, נובושלסקי אוחז כבר זמן-מה בקידומת ז"ל, כמו רוב ידידיי, אלא שלסיפוקי ולתאבוני יצירותיו נשארו, והן אהודות כהוגן במוזיאונים ובגוגל. כאילו כהוכחה שלא תמיד הייתי חסר טעם ועיוור לעומד להתחולל.

אין ולא יהיו

כבר זמן רב אינני מוחק מהפנקס הישן שלי שמות של אנשים שהלכו עקב חוקי הגורל, לאין-חזור אולי. בתוך קופסת עץ קטנה, אני שומר לתמיד מספרי טלפון ישנים וכרטיסי ביקור בנוסח "אין תוקף בעליל".

אין ולא יהיו אמנים ובני אדם בלתי שגרתיים כל כך כמו נובושלסקי, שממנו נשאר לי מספר טלפון, עדיין לא בתוקף, כמה רישומים בשחור-לבן במגרה, וציור אחד על הקיר. הדמות השנייה היא חברי כריסטופר קומדה, פסנתרן ומלחין שתאונה טיפשית בלוס-אנג'לס שמה קץ לחייו.

בלוויה של כריס, בן 38 בסך הכול, ניגנו לו את שיר הערש המפורסם שהוא הלחין לסרט "תינוקה של רוזמרי" בבימויו של פולנסקי. מקומדה, אף הוא מכור למכוניות, נשארה לי המוזיקה שהוא כתב לסרטים שלי, ותקליטיו.

בנותיי יידעו להשיגני

בזמנים שעוד הייתי מסתובב בתערוכת רכב נוצצות, הייתה לי תחושה של ביקור מוחמץ אצל חבורה זרה. חשתי שהמוצגים באולמות מוגזמי התאורה אינם בעלי אופי המאפשר להתחבר איתם, ושאף אחד מהם אינו מתאים לשמוע אותי/לדבר אליי כמו אלפא 33 הציונית, וכמו שלוש בנות הגולה שלי – הבווארית, הונדה crx ואלפא GTV. והנה אני עונה לקורא סקרן אחד, השואל מה יהיה עם הפמליה שלי: ובכן, אינני דואג מה יהיה אחריי עם היפנית לבושת צמיגי הסליקס, עם הבווארית שעוברת קילומטר אוטוסטרדה ב-13 שניות (276 קמ"ש, לפי GPS), ועם האיטלקייה צהובת העיניים. הרי ברור לי שבכל מצב, בנותיי אלה לא יאבדו את מספר הטלפון שלי, ואת הקישור לבלוג "מכונית הנפש".

hacer-3-achayot

שושנות-ששון בחצר: החצר שלי בגולה מצמיחה מגוון הפתעות, בנוסח הגילוי שאלפא GTV בת 34 השנים, חודש ושבועיים, היצירה הכי זקנה בחבורת בנותיי – הצטיידה על ידי יצרניה במתלה דה דיון משוכלל ובדיפרנציאל ננעל, הממוקם צמוד לציר האחורי. אלו הם שלושה פתרונות פרימיום, אשר בימינו מתַפקדים רק במכוניות חדשות מועטות השייכות למדף הגבוה.

ובחצרו הכפרית של הקשיש המורשה רוחשת עוד הפתעה סודית, הכי יקרה לגבי הזקן, אספן כפייתי של הנאות ניהוג: תפסתי שכל אחת משלישיית האחיות המוחזקות על ידי אנוכי מציעה פיסת-ייחודיות משלה לפאזל הכללי, המייצר התרגשות. אני מתכוון לכך שבשם המזל או בזכותו, בגלל צירוף מקרים או סתם בחירה נכונה בהן – האיטלקייה, הבווארית והיפנית מספקות תרומות של אופי שונה ואף הופכי. בראשן, בנפשן ובמערכות ההיגוי שלהן הן תומכות בקשיש, שלא קל להסתדר איתו.

ובתמורה לדאגה זו שהן מכמירות כלפיי, אנוכי מנסה לכבד את שלוש בנותיו בתשומת לבו, בחמימות ובמחמאות המגיעות להן.

טיפ טיפה: עצב של אוכלי צפרדעים

קשה לא לחייך כאשר קוראים על תולדות גזע ה-GTI בגרסת פיז'ו, במאמר נרחב שפורסם ברשת על ידי כתבי חצר של קונצרן PSI (פיז'ו-סיטרואן) לכבוד הופעתה של פיז'ו 308 GTI. המחברים הזריזים, המתארים בפרוטרוט את התקדמות גזע ה-GTI הצרפתי, "שכחו" להזכיר שהמאמץ ההנדסי שפיז'ו-סיטרואן השקיעה בו לאורך שנים נועד לשפר את עמדת הפירמה מול פולקסוואגן GTI המנצחת, שבפיז'ו ניסו להתחרות בה ללא הצלחה.

מאזן הכוחות שבין פיז'ו לפולקסוואגן לא השתנה גם כעת, עם הופעתה של 308 GTI החדשה והמחוזקת, כי אין לה הרבה מה להציע מול מפלצת כמו פולקסוואגן GTI R. היינו עדים לכך כאשר נסענו אחרי גרמנייה בריונית כזו, בעלת הנעה 4X4, שפיתחה מעל 240 קמ"ש, וכנראה הייתה יכולה להגביר את המהירות עוד יותר, לולא הצפיפות והצורך לבלום.

אגב, המאמר המתאר ברשת את היצירות הצרפתיות שותק גם לגבי הניסיון הנוכחי של קונצרן PSI לקנות מג'נרל מוטורס את אופל, שאינה מניבה רווח לבעליה האמריקנים המאוכזבים. לפי השמועות, הצרפתים זוממים לחתן את קורסה של אופל עם הפריזאית C3, ולשווק את הטכנולוגיה של אופל לסינים, שבשקט רכשו שליטה חלקית ב-PSI.

שואלים את אדוארד

יהושע רדוזקוביץ שלח פואמה שחלק מקוראי המדור עשויים להזדהות איתה. אנו התחברנו אליה ממבט ראשון:

יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן

לראות את בליטות החיים על הפח,

בליטות קטנות אך מורגשות.

כאלה שאתה מעביר ליטוף קל עליהן,

מנסה קצת לתקנן, הרבה מקבל אותן,

מבין שצלקות זה היופי השלם.

 

יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן

לפתוח את הדלתות ולהריח.

ריח ישן וטוב, ריח של מושבים

שכבר ישבו עליהם. והרבה.

לשבת מאחורה ולראות שקית במבה

מתערבבת עם צעצוע של רובוט,

ואתה מחייך אליהם באהבה.

השאריות על הרצפה מסתכלות עליך,

ובלא במילים מסבירות

"זה לא לכלוך, זה חיים"

 

יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן

להניח ראש על החלון

ולתת למוזיקת רקע לחדור לאט,

לקבל את זה שהיא לא תבלוט

באיכות השמע שלה,

וזה מה שעושה אותה מרגיעה

 

יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן

להתעורר בפתאומיות אך לא בבהלה

להבין שקרני השמש ליטפו אותך כל הזמן

והגעת למחוז חפצך בשלום

לראות את הנהג מחייך אליך בחיוך גדול,

אמיתי, חיוך מהלב, "הגענו".

אתה מחזיר לו ב"תודה" ובחיוך מבויש,

מקווה שיבין שאתה באמת מודה לו.

על הנסיעה, על החוויה, על הדרך חיים

 

יש משהו עצוב בלרדת מנסיעה ברכב ישן

הדלת נסגרת ואיתה ההרפתקה

מאזדה חדישה צופרת לך לעבור את החצייה

ברוך הבא למציאות

מרים מבט, רואה את הרכב הישן בעלייה,

הוא עוד בשדה ראייה אבל רחוק, כמו החוויה

שימי לוי: רציתי לדעת אם אתה מכיר סדנאות שיפוץ או שיפור מנועים המוכרות מנועים של פיז'ו-סיטרואן, קומפלט מוכן להרכבה לסיטרואן ZX בעלת 16 שסתומים. קוד המנוע הוא RFS או XU10J4RS. המנוע הזה הניע את פיז'ו 306GTI , וגם את סיטרואן קסארה VTS. זהו מנוע 2,000 סמ"ק בהספק 167 כ"ס.

דרך אגב, התפרסמה לאחרונה כתבה ב"הארץ" על חלקם של הפולנים ברצח יהודים בשואה. אם לא קראת עד עכשיו, אני מניח שזה יעניין אותך: "שכנים רעים: מעורבותה של האוכלוסייה הפולנית בהסגרה וברצח של היהודים שביקשו את עזרתם", מאת עופר אדרת. נכתב בה ש"יותר מ-200 אלף יהודים נרצחו בידי פולנים באופן ישיר או עקיף במלחמת העולם השנייה, כך קובע ההיסטוריון פרופ' יאן גרבובסקי. בראיון הוא מתאר את ממדיה המחרידים של מעורבות האוכלוסייה המקומית הפולנית בהסגרה וברצח של יהודים, וטוען בתוקף: בשואה איש לא עמד מן הצד".

תשובה: 1. שלחתי מיילים וקיימתי שיחות, עד שנשארתי עם הצעה לחפש באנגליה מכונית צרפתית, פיז'ו או סיטרואן, המצוידת במנוע המבוקש – ולהביא אותה לפולין. בגלל מערכת ההגה, הממוקמת בבריטניה בצד ימין, אפשר להשיג את אחד הדגמים שאתה מתאר בזיל הזול, ולפרק ממנו מנוע, גיר ומה שעוד רוצים, כפי שהבן שלי עשה בגולה עם הונדה אינטגרה R, אשר לבה פועם כעת בהאצ'בק ביתית תמימה. במקרה שלך, יישאר רק לחפש בארץ מישהו בעל זכויות לייבוא מנועים כדי לשלוח לו את השלל.

בשוק הפולני, כפי שביררתי, אין מנועים כאלה וחלקים לשיפוץ, אפשר אולי להשיג אותם עדיין בצרפת. בהקשר זה כדאי לשאול את נהג הראלי לשעבר מישל גדז', שבתקופת אשקלון התחרה בוויזה "אלף האגמים" האדירה.

zx-16v

סיטרואן ZX

ייתכן גם שמישל שומר בבוידם מנוע ספייר שמתאים לך, אם רק תסכים לרדת בנפח, מבלי לאבד את האופי הקרבי של ZX בעלת 16 השסתומים שלך.

  1. אני מעדיף לא להתבטא בנושא פשעים שביצעו הפולנים בתקופת השואה, כי חשדן כפייתי כמוני אינו מוכן להאמין לחבורה מפוקפקת של היסטוריונים האחוזים בעיקר בחיפוש אחר רייטינג. דוחה אותי לשמוע על הגילויים ועל דעתם ה"מהפכנית". חוקרים אלה נולדו אחרי מבול הרוע הגרמני, וכעת, מסיבות פוליטיות וכלכליות, הם מנסים לטשטש את אחריותם של הרוצחים הגרמנים לשואה – באמצעות הבלטת מעלליהם של הפולנים.

אף אחד מאדונים אלה לא נשאר נושם כמוני בזכות הפולנים, שסיכנו את חיי עצמם ואת חיי משפחותיהם, כולל הילדים, כדי לעזור ליהודים שברחו מהגטו.

דביר פרל: יש לי פורד פיאסטה שנת 2000. לפני כחודשיים הלך הסטרטר, ומאז אני מתניע בדרדור. השבוע נסעתי בעיר והיה רעש מוזר. עצרתי בצד ולא ראיתי כלום אז המשכתי, ואחרי 5 דקות הרכב הפסיק לעבוד. עצרתי בצד, הכנסתי הילוך, נתתי גז – והטורים עולים (המנוע עשה רעש רגיל), אבל הגלגלים לא זזים… בנוסף הכנסתי הילוך, שחררתי קלאץ', עזבתי ברקס, והרכב התחיל להידרדר אחורה – כאילו ההילוך נכנס, אבל משהו במנוע לא נתפס…

מה אתה חושב שקרה שם?? והאם יש קשר להתנעה הקבועה בדרדור?

תשובה: אכן, התנעה קבועה בדחיפה או בדרדור פוגעת במספר רב של רכיבים במכונית. במקרה שאתה מתאר, יש לחפש את שורש התקלה תחת מכסי הגומי באחת הציריות, או בפטירתו של המצמד. בכל אופן, היה לך מזל שלא נפגעה חגורת הטיימינג, שיודעת להזיק למנוע כשהיא קופצת על גלגלי השיניים עקב דחיפות "ברבריות" בהילוך אשר חוזרות על עצמן.

קשה להבין מדוע לא תיקנת את הסטרטר. הרי זו לא השקעה הורסת, וחוץ מזה, ייתכן מאוד שהבעיה פעוטה – שאחד החיבורים החשמליים של הסטרטר תפס קורוזיה. בדקת אם הסטרטר מגיב לאספקת חשמל ישירה מהמצבר, ומהי תקינותו של כבל המינוס?

התרגיל של דיוויד ב'

הזקן אינו שומר את נפשו מלעבור תחת סולם, הוא יוצא מהבית גם ביום ה-13, מזלזל בעין הרע, לא עוצר את צעדיו כשחתול שחור פוגע בדרכו, ואפילו לא מרשה לפזר חתיכות שום בפינת חדרו. כנראה, הציניקן שאנוכי לא מוטרד מאמונות חשוכות של העמך היושב בציון.

"אלא נראה שבכל זאת יש בזה משהו", מודה הקשיש המורשה ברגע של מבוכה. כי אין הסבר רציונלי לעובדה שנוכחותו של הקשיש התמים, המתיישב עם כלבו מול מקלט הטלוויזיה, גורמת להפסדים המביכים של אלופת הכדורסל העברי, קבוצת מכבי תל-אביב.

עובדה קיימת, ואף חוגגת.

עבודה בעיניים

עשרות מקרים עגומים משכנעים כי קיים קשר מוזר ופרדוקסלי בין הזקן, ניצול שואה וניצול התחנה רוממה, אהובתו – ובין ההישגים הצולעים של מכבי.

הכול התחיל לרוץ ב-24 תמונות לשנייה כאשר בגלל הפגרה הממושכת במרוצי פורמולה 1 התחיל הקשיש המורשה, המאוכזב אשכרה ועוד קצת מהיעלמותו של הגרנד פרי, לעקוב בלית ברירה אחר הציוֹנים הצהובים ולהתעניין במשחקם.

עד מהרה הבחין הקשיש שבכל פעם שהוא צופה במשחק של מכבי, הוא מותיר אחריו עקֵבות בדמות הפסד דו-ספרתי שלה. דוגמה קלאסית לתופעה זו, שלזקן אין כל שליטה עליה, נרשמה לא מזמן, כאשר תחילה נרדם לו הזקן בגלל גילו המופלג, ופתח טלוויזיה באיחור ניכר – ואת חוסר נוכחותו ניצלו שחקני מכבי השחורים והלבנים באופן ממשי, פיקחי והרואי כדי להוביל ב-19 נקודות. אך תכף כשהזקן פקח עיניו הם חזרו לסורם והפסידו את המשחק, ללא ספק בעטייה של ההתעוררות של אנוכי כצופה.

ממש לא נעים לזקן

"האם אכן בגלל נוכחותי הפטאלית ובגלל כמה מילות קסם סודיות בפולנית, אשר צפות בזיכרונו של הזקן מתקופת ילדותו וממולמלות תחת האף – מתנחלים סימני מצוקה בנוסח סבא-רבא-רבא איוב על פניהם של זוג המפסידנים העיקריים, שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן?", מתנצל הזקן, ספק נעצב ספק שמח על יכולתו להשפיע מרחוק. אמנם הוא לא מת על מכבי, אך בכל זאת מקרקשים בו רגשי אשמה.

mizrahi

שמעון מזרחי. ההפסדים אכלו את לבו של הסנדק בעל דמות היגון

"נראה שכל המהומה הזו בגללנו, שייקה היקר שלי", פונה הזקן לכלבו, ישעיהו (שייקה) אטלר, ומתוודה בפניו על אחריותו לסבלם של בעלי המועדון, וגם על כך שבגלל צפייתו הכפייתית של הזקן במשחקים הוחלפו במכבי מאמנים רבים, בזה אחר זה, כנראה על לא עוול בכפם. אנו, אנוכי, אשמים גם בכך שכושים מסכנים נשלחו הביתה, אף הם ללא חטא מצדם.

בקיצור, המכבים העברים התבלבלו, ועשו הכול במקום לתפוס אותנו, הזקן, ולחסל במהלך-צדק מוצדק ואלמנטרי את האשם האמיתי בהפסדי הקבוצה. המכבים הסובלים, שסופגים כאב ודמעות שבוע אחר שבוע, החמיצו גם צעד-מגננה דרסטי פחות מאשר הורדת הקשיש, האשם האמיתי בהפסדיהם – פנייה לשמיים בבקשה צנועה שיתערבו. שהרחמים ישנו משהו, כך שהזקן המורשה יפסיד את כוחותיו התת-קרקעיים, המגמתיים, הפוטומורגניים, המיסטיים והמטפיזיים באופן חשוד, הגורמים לאסונות הצהובים תחת הסל.

תרמנו להם גביע

כפיצוי על כל הרוע שהמטנו עד עתה על הצהובים ועל בעליהם, החלטנו להתעלם ממשחק הגמר המסקרן בין מכבי להפועל ירושלים. לא פתחנו את מקלט הטלוויזיה – וכך תרמנו לזכיית הצהובים בגביע המדינה.

הייתה זו עזרה עוצמתית כל כך של הזקן הלארג', בזבזן כפייתי של כוחותיו העל-טבעיים אשר גנז אותם לשעה קלה, עד כי אפילו המאמן הנוכחי, מר בגאצקיס, לא הצליח לגרום לצהובים להפסיד. זאת, אף כי הוא נשלח – אולי אולי – למכבי על ידי מר דיוויד בלאט כמטען חבלה מתקתק.

בלאט שלח – אולי אולי – את עוזרו בגאצקיס מטורקיה למכבי בצירוף המלצה חמה על כישוריו, כדי להוכיח שבלעדיו, כלומר בלי בלאט בתפקיד המאמן, מכבי תתפלש בשפל המדרגה. בלאט רצה (אולי אולי) להוכיח שרק הוא, יהלום עברי יקר, יכול לגאול את הקבוצה.

כך אנו מעריכים, ולוואי שהערכה זו אינה מוצדקת.

תרגיל בלאט – האומנם?

בכל אופן, בגאצקיס התייצב בתל-אביב בחיוך ילדותי משהו, וזמן קצר אחרי נחיתתו נאלץ להתמודד עם התקוממות ספונטנית של השחקנים, זרים ומקומיים, שניסו ללא הצלחה להבין את שיטותיו.

גם כתבים רעי לב גילו עד מהרה כי למאמן הטרי אין ניסיון מי יודע מה בתחום, זולת תפקודו כעוזר צמוד של בלאט, ולכן כבר אחרי ההפסדים הראשונים החלו להחטיף לבגאצקיס ביקורת רצחנית. זאת, כמובן, מתוך דאגת כנה של המדיה והיישוב כולו לגורלה של "הקבוצה הלאומית" ועובדיה הזרים היקרים.

וראו זה פלא: איש לא כעס על מר בלאט על שלא הזהיר את מכבי מפני האינפנטיליות הבולטת של סגנו לשעבר בגאצקיס. יתרה מכך: בלאט אף ניצל – אולי אולי – את המגרעות הללו של סגנו (המוכרות לו היטב) לצורך נקמה חינוכית במכבי, המחזקת את מעמדו כמאמן הנכון היחיד למועדון הצהוב.

כך אנו רומזים הכי עדין שאפשר.

הכוכב יעמוד במתקפת הקרניים השחורות?

מסקרן מה יקרה אם באופן היפותטי בעלי מכבי ילכו על כל הקופה, הלא קטנה, וישלמו למר דיוויד בלאט כפי ששולם לו באן-בי-אי: האם כוחו של המאמן הכוכב החוזר הביתה יצליח לעמוד מול כוחות ההרס העל-טבעיים של הזקן, אם זה יחליט להתיישב שוב מול מכשיר הטלוויזיה ולצפות במשחקי מכבי?

סודות האמת

הקשיש המורשה הופתע למצוא ב- ynet דיווח שקרי על תאונת הדרכים של ראשת ממשלת פולין בֶּאָטָה שִידְוו, שבה היא נפצעה. נראה כי ynet התקנא בפופולריות הנוכחית של המושג "פוסט-אמת", ורצה להתנסות בו בעצמו.

מילון אוקספורד בחר במונח "פוסט-אמת" כ"ביטוי השנה 2016". ואמנם, הביטוי נהנה מקריירה משגשגת בשנה החולפת, בכובשו עמודים ראשונים במדיה מסביב לעולם – במסגרת הוויכוח סביב הברקזיט, כמו גם בתעמולה שליוותה את הבחירות לנשיאות בארה"ב.

"מניפולציה במידה" או פרובוקציות הן טקטיקה ידועה של פוליטיקאים, ולא רק שלהם. כוחות הענק של האינטרנט, כמו פייסבוק וגוגל, חשים חובה להתייצב נגד הפוסט-אמת ועורכים תחקירים, אך זוהי משימה מסובכת יותר ויותר לחשוף רבע אמת, חצי אמת ופוסט-אמת.

תחילה כתבו ה-ynet-ים אמת – ש"ראש ממשלת פולין ביאטה שידלו (התעתיק השגוי של השם במקור, א"א) נפצעה באורח קל בתאונת דרכים, לאחר שמכוניתה פגעה אמש (יום ו') בעץ בדרום המדינה". אך כאן עברו ה-ynet-ים לחוסר דיוק, ואולי אף דיווח כוזב, כאשר כתבו: "מחקירת התאונה עולה כי מכונית הגיעה מול שיירת ראש הממשלה, סטתה בפתאומיות ופגעה ברכבה – וסחררה אותה עד שפגעה בעץ".

מהיכן לקחתם את זה? הרי פיאט סִיקְוָוצֶ'נְטוֹ הקטנה לא הגיעה ממול, אלא נסעה באותו כיוון של השיירה. היא ניסתה לפנות שמאלה, אותתה, ונהגה הצעיר הופתע כאשר השיירה הממשלתית חצתה קו לבן כפול כדי לעקוף אותו. הפיאט חיכתה עד שתחלוף אותה המכונית הראשונה, הנושאת על גגה אורות דיסקוטק בולטים, ולא הבחין באאודי A8 המשוריינת של ראשת הממשלה שידוו, שנסעה במרחק של 70 מטרים מהמכונית המובילה, אף היא בצד השמאלי של הקו הלבן הכפול, כלומר במסלול הנגדי (!), ללא שום סימנים של מכונית בעלת זכויות מיוחדות.

בין פיאט הקטנה והאאודי התרחש שפשוף קל שלא השאיר סימנים, ואאודי A8 הכבדה של גברת שידוו, שנהגהּ רצה למנוע תאונה – התבלבלה ופגעה בעץ.

הכזב כמכונה אלימה

מההתחלה היה ברור שהנהג של סיקווצ'נטו, בן 21, יזדקק לעזרה כדי לא להידרס על ידי מפלגת PIS (חוק וסדר) השולטת בפולין. ראש המפלגה ירוסלב קצ'ינסקי האשים את הנהג הצעיר בפגיעה מכוונת, מה שמעורר את המחשבה על גורלו העצוב של יוסף ק' מ"המשפט" של קפקא. וכמו גיבור הספר, גם נהג ה- Seicento(סייצ'נטו, כפי שקוראים בפולין לפיאט סיקווצ'נטו), אשר ראשת הממשלה כמו נפלה עליו מהשמיים הכהים של שעות הערב – מצא את עצמו בתוך גלגלי שיניים של מכונה אלימה, חסר אונים מול גורלו.

ולא משנה הרבה שמנהיג המפלגה קצ'ינסקי, הדיקטטור האמיתי של פולין, איש נמוך קומה שמקננים בו אינספור תסביכים ואשר מחזיק קצר את הנשיא הנוכחי, את ראשת הממשלה ואת כל השרים – הוא דמות תימהונית למדי. הוא אינו מצויד ברישיון נהיגה, אין לו ידע בחוקי התנועה, אין לו חשבון בנק וגם לא מחשב אישי.

כל זה לא הפריע להתקבלוּת של דעתו הקיצונית של קצ'ינסקי על התאונה של ראשת הממשלה, דעה רחוקה מהאמת ומהצדק, ולפיה פיאט סייצ'נטו נסעה במזיד מול השיירה כדי לפגוע באאודי של ראשת הממשלה (השוקלת פי שלושה ממנה) – דעה המסוגלת לחרוץ את גורלו של הנהג הצעיר, ומצאה כבר אוזן קשבת בידיעות אחרונות וב-ynet, המרוחקים מזירת התאונה. זוהי פוסט-אמת במיטבה.

אגב, העיוות התמים היחידי בכתבה של ynet הוא בִּשְמָה של ראשת הממשלה בֶּאָטָה שידוו, שהאתר קורא לה "ביאטה שידלוֹ".

szydlo-5szydlo-2szydlol-1szydlo-6

מפוארת, משוריינת, מוּכָּה: לא פעם עקפו אותי בגולה שיירות של מכוניות בעלות זכויות יתר, ממשלתיות בעיקר, הנוסעות קרוב זו לזו כך שאף אחד לא יוכל להיכנס ביניהן. בנוסף, המכוניות הראשונות בשיירה עוצרות את התנועה – בפקודה קולית או במקל שבקצהו תמרור עצור, המושט מחלון פתוח.

אלא שבמקרה של התאונה של ראשת ממשלת פולין בֶּאָטָה שִידְוֹו, המאבטחים הממשלתיים לא שמרו על תקן האבטחה הבסיסי הנ"ל, כך שאפשר להניח שבמצב שנוצר טרם התאונה, רוב הנהגים היו נקלעים להתנגשות בדומה לנהג הצעיר של פיאט סייצ'נטו.

נא לא לשכוח שאאודי A8 החדשה היא גאוות התעשייה הגרמנית, והנה כאן, בהזדמנות של תאונה אמיתית, מקרית, עולה החשש שהגרמנים שוב רימו במבחני הבטיחות של מכוניתם. אמנם אנו יודעים שמדובר בגרסה משוריינת, כבדה בהתאם, אך מה הטעם בכלוב פלדה אם בתאונת דרכים שמתרחשת במהירות של 50 קמ"ש, כל שלושת נוסעיה של האאודי A8, המכונית הכי מפוארת והכי בטוחה כביכול – ראשת הממשלה שידוו, המאבטח שלה והנהג עצמו – יצאו שבורי גפיים וחבולים?

אגב, לא רק קונצרן אאודי נכשל אלא גם הנהג של ראשת הממשלה, כי למראה פיאט קטנה מאותתת הוא היה צריך לתפוס שהיא תפנה שמאלה. אלא שהגברים במשרד להגנת השלטון, יהירים וחוצפנים, התרגלו כנראה לצַפות שהכול נפתח בפניהם כמו הים בפני משה.

טיפ טיפה: הרווח כולו שלהם

לא בכל המדינות הלועזיטיות, גם מתקדמות כביכול כמו פולין, דורש החוק היבש מנהגים לשמור מרחק מהמכונית שלפניהם כפי שדורשת צרפת למשל. שומרי החוק הצרפתים מקפידים לאכוף את מרחק הבטיחות, המתבסס על אותן "שתי שניות" שנקבעו גם אצלנו על ידי ועדות בטיחות של משרד התחבורה, כדי לצמצם ככל האפשר את מגפת ההתנגשויות של מכוניות בעת בלימתן.

הצרפתים אף הגדילו לעשות: הם אינם מסתפקים בהגדרה הערטילאית "שתי שניות", אלא תרגמו אותה למרחק במטרים, התלוי במהירות הרכב. וכך, מהירות של 50 קמ"ש מייצרת רווח של 28 מטרים על האספלט, מהירות של 90 קמ"ש מייצרת 50 מטרים, וב-100 קמ"ש זה כבר 62 מטרים. נסיעה ב-130 קמ"ש, המהירות המרבית החוקית עדיין בצרפת, לפחות בכבישים מהירים – מייצרת מרחק של 73 מטרים. אי הקפדה על רווח זה שווה קנס מיידי בגובה 90 אירו. אם אוכל הצפרדעים הפושע חוזר לסורו, הוא יחטוף שישה חודשי מעצר מאחורי סורג ובריח.

למזלנו אנו, שומרי החוק העבריים אינם חסרי רחמים כמו הצרפתים, כנראה משום שהם עסוקים אצלנו במשימות סדר חשובות יותר לדעתם. אפשרות נוספת היא שהמשטרה שלנו חוששת שמרחק הבטיחות יהפוך מברכה לקללה: הרי מרחק בן 70 מטרים, שמהירות של 126 קמ"ש מייצרת ב-2 שניות (35 מטרים לשנייה) – יאפשר לעברייני חוק המגיחים מאחור לפלוש למרחב זה, ולעקוף בקלות את האזרחים שומרי המרחק.

שואלים את אדוארד

אביעד בר-מאיר: אנחנו גרים ביישוב מצפה-יאיר בהר חברון. אתה מכיר את היישוב כי אחת ממכוניותיך לשעבר גרה כאן…

יש לנו פיז'ו 206 ידנית שנת 2001, שעשתה 190 אלף ק"מ. לאחרונה יש לה תופעה של חום מנוע שעולה באמצע נסיעה. לא בדקתי את התופעה במוסך, אך יש לי הרגשה שהמנוע לא באמת מתחמם אלא שהבעיה היא במדיד. מובן שבדקתי שמן ומים, והכול תקין ולא חסר.

מה גורם לי לחשוב שהמנוע לא באמת מתחמם? העלייה בחום המנוע מתרחשת בצורה מוזרה, לפעמים אחרי 10 דקות נסיעה ולפעמים אחרי שעה נסיעה, אבל תמיד כשזה קורה זה קורה בפתאומיות – בבת אחד המדיד קופץ ומגיע לטמפרטורה המרבית.

אני עוצר, מכבה את המנוע ומחכה כ-10 דקות, וגם אז התופעה מוזרה – המנוע לא מתקרר לאט לאט, אלא מראה חום מרבי במשך זמן, ופתאום, ברגע, הוא יורד חזרה למצב של מנוע קר (60-70 מעלות). מה דעתך על התופעה, ומה לעשות בנידון?

תשובה: אם לא חסר נוזל קירור, ואין בו סימני שמן, אז לא מדובר בסֶתֶם ראש פגוע. לדעתי, אשם בתקלה רק התרמוסטט, שפעילותו משתבשת עקב קורוזיה – שהיא אולי תוצאה של שימוש במים רגילים, במקום בנוזל קירור ייעודי.

החלפת התרמוסטט אמורה להחזיר למנוע את חומו המיטבי.

יוסף: קניתי טויוטה קורולה סן משנת 2015. בחוברת כתוב שאסור להניח כרית על הכיסא, ושהנחת כרית עשויה לפגום בהפעלה נכונה של כריות האוויר. לרעייתי יש בעיה בגב, היא צריכה לשבת על כרית מיוחדת, ולכן מניחה בלון מאחורי גבה. מה עליי לעשות?

תשובה: יצרני מכוניות דואגים לכך שגוף הנהג יהיה ממוקם בגובה המתאים לפעילותה של כרית האוויר. אם רעייתך זקוקה לכרית עבה, יש כמה פתרונות: לנתק את כרית האוויר במושב הנווט; לסדר לרעייתך מקום במושב האחורי; או להסתפק בכרית דקה, כזו שאינה מפרה את דרישת הבטיחות.

יצחק: הייתי שמח לקבל ממך עצה בחיפוש אחר מכונית חדשה (לאו דווקא מהניילון..) בעבור חמי, בהנחה שמדברים על סדרי גודל של עלות מכונית משפחתית סטנדרטית. הפרמטרים החשובים ביותר הינם:

  1. נוחות– היות ולחמי (בעשור השביעי לחייו בלי עין הרע, עד 120) בעיה ברגל הוא נדרש לישיבה נוחה וגבוהה, וכמו כן לכניסה ויציאה בנוחות מהרכב.
  2. בטיחות– עקב הגיל המתקדם לו אט אט.

ביומיום, רוב הנסיעות הן בירושלים. מפעם לפעם, בתדירות של אחת לחודש וחצי עד חודשיים, יש גם נסיעות לצפון – נהריה ו/או קריית-שמונה.

הוא ניסה לשבת בתוך סוזוקי SX4 (בעל מבנה הג'יפון), וכמו כן ערך נסיעת מבחן בטויוטה יאריס, אך משניהם יצא מאוכזב, לפחות ברמת הנוחות. לאחד מבניו יש מיצובישי ספייסוואגן מהגרסה הישנה, שבה הוא מרגיש יושב בנוח. נשמח מאוד לעצתך,

תשובה: הפתרון המתאים לחמך הוא פולקסוואגן גולף פלוס, בגרסת המיניוואן של גולף מדורות חמש ושש, אשר יוצרה בשנים 2005-2014.

הצעה אחרת לחמך היא סיטרואן קקטוס החדשה. כדאי לבדוק אותה.

יצחק טסלר: לצערי, כמי שהיה בעבר עורך מדור צרכנות, למדתי את מה שאתה כותב כבר שנים – נאמנות כתבי הרכב היא ליצרנים ולא לקוראים. את הלקח שלי למדתי אחרי שבישרתי לכתב הרכב שאני נאלץ לוותר על המדור, בשל מחסור בכסף. הצדיק הסביר שאין לו בעיה להמשיך לכתוב חינם אין כסף, ובתנאי שאאפשר לו להמשיך לטייל בעולם, על חשבון יצרני הרכב…

לגופו של עניין – אני מעוניין בקניית רכב בסכום של עד 75 אלף שקלים. הכי חשובות לי בטיחות ואמינות, אך אשמח גם לתצרוכת דלק לא מוגזמת. ההתלבטות שלי היא בין מכוניות חדשות כמו דאצ'יה סנדרו סטפווי, סוזוקי סלריו ויונדאיi10 (מאחר שהן מקנות 3 שנות אחריות יצרן), ובין רכב יד שנייה במחיר דומה. השאיפה היא להחזיק ברכב 5-6 שנים ולא מעבר לכך.

תשובה: אולי תמצא כמתאימה לך מאזדה 3 יד שנייה, שהיא רכב בטיחותי, נוח, אמין ולא מבזבז דלק. מאזדה 3 קלה דווקא להשגה, כי היא יצאה מהאופנה משום מה – ובעוד רגע תחזור אליה, ובצדק, עקב דגם ההמשך הנוכחי, שהיצרן היפני עדכן בפיקחות ובהצלחה יוצאות דופן.

 

 

 

 

בגלל סיטון ושות'

התגלה שהכותרת "בגלל סיטון ושות'" אינה מופיעה ברשימת 1,018 המדורים שפרסם עד עתה הקשיש המורשה ב"מקור ראשון" ובבלוג "מכונית הנפש". הגיע הזמן לתקן את הפשלה שלי

איחור באורך של כמה-עשרה שנים בהופעתו של הווידוי האישי הנושא את הכותרת "בגלל סיטון" הוא, ללא ספק, תוצאה של אותו מצב מביך שבמסגרתו רק בגיל ממש מופלג מתחילים אנו, המזדקנים, לקשר בין פרטים בלתי רלוונטיים כביכול, ולהבין שבלעדיהם הסיפור לא היה קורם את עצמו.

כמו במקרה ההוא שהקשיש המורשה הוזמן על ידי רפי סיטון לסניף התל-אביבי המפואר של בנק הפועלים השוכן בכיכר המדינה.

בורח על ארבע

בפעילותו הקודמת, הירושלמית, ניהל רפי סיטון סניף של בנק הפועלים אשר ממוקם בנקודה הגיאוגרפית שבה התנהלו רוב ענייני היומיום של הקשיש המורשה דגם שנות השבעים-שמונים, כלומר ברחוב קינג ג'ורג', כמה מאות מטרים מקפה "טעמון" – האקדמיה שרכשתי בה ידע אתנוגרפי על קיבוץ הגלויות, ובה התקדמתי, על לא עוול בכפי, גם בנפתולי השפה העברית.

אל קפה "טעמון" הייתי בורח מתחנת הטלוויזיה רוממה שבה עבדתי כבמאי, בורח על ארבע (גלגלים) כדי להתנתק מכל הטיפוסים הממלכתיים המשעממים שם (הסגנון שמור ברוממה עד היום), שהיו לטעמי דוחים כהוגן.

והנה, דווקא ב"טעמון" הזרוק אשכרה של מרדכי קופף בעל הבית ושל התימנייה הגאה כרמלה המלצרית, בין שולחנות מצופי פורמייקה ירושלמית, הייתי נהנה מהתקרבותי ואף שייכותי למקומיים הצועקים אחרי שתיית בירה או ברנדי אקסטרה פיין, או לסירוגין שומר על מרחק בין הפולניוּת שלי ובין חבורת בוהמה זו, המורכבת מלקוחות צבעוניים של המקום.

הבטחתי לעמיחי. ומה?

כבר באחד מביקוריי הראשונים ב"טעמון", קפצו עליי הפנתרים ביטון ומרציאנו בבקשה – "תמסור ד"ש לחיים יבין שלך". על בקשה  לעגנית-מתריסה זו הם חזרו גם בביקוריי הבאים בבית הקפה. אולי הם אהבו לשמוע את התשובה הקבועה שלי, שלא נלאיתי לחזור עליה – "תשכחו מזה, אני לא סובל אותו". דומה כי זלזול זה שהפגנתי כלפי הווזווז המפורסם הסב להם קורת רוח.

"מתישהו אביים סרט על הפנתרים השחורים", גיליתי ליהודה עמיחי, שהיה סקרן מה לי ולטעמון, "או לפחות אכתוב עליהם ספר", תכננתי, אך עזבתי את הרעיון לטובת מטרה אחרת, שנשאה את השם הזמני "קיבוץ איילת-השחר בזמן מלחמת יום הכיפורים".

אלא שגם בנושא הנ"ל לא עשיתי דבר, למרות מחקר שהשקעתי בו כוחות רבים ונועד להיות הבסיס לתסריט או לספר. היה זה מחקר בעל ערך סוציולוגי/פסיכולוגי/פילוסופי אדיר, כזה שחבל עליו. הרי כל מה שהצליח להפתיע אותי בקיבוץ הצפוני, 1973 Anno Domini בשפת הלועזיטים, ילך לאיבוד אם לא אספיק לרשום את זיכרון דבריי, לפחות במדור זה.

מחלת הניקיון של הפקיד ינאי

ודאי שכף רגלו של רפי סיטון, הנעולה מוקסינים מצוחצחים, לא דרכה בקפה "טעמון", ואפילו לא התקרבה למקום, כדי לא לסכן את הקריירה המטאורית של האיש בבנק הפועלים הצמוד.

אלא שישיבתי שלי בקפה זה, או על הברזלים מול הכניסה אליו, לא הורידה כנראה מערכי בעיניו של רפי, משום שהוא הזמין אותי ללכת אחריו ולהעביר את החשבון תל-אביבה. "שמעתי", אמר, "שאתם עוברים לתל-אביב. תהיו לקוחות שלי, וולקאם. תקבלו יחס מיוחד", הבטיח.

לא ידעתי מה זה יחס מיוחד, כי עד עתה רק סבלתי בבנק הפועלים. זה קרה בגלל פקיד בסניף קינג ג'ורג', מנהל ניירות ערך בשם נתן ינאי (פולני גזעי דווקא), שניצל את העובדה שישבנו חודשיים בספרד כדי לנקות את כל חסכונותינו. כאשר חזרנו מאחוזתו של הטייקון הפרטי שלנו סטיב מורל ומהטיולים ברנצ'רובר, גילינו שהחשבון ריק לגמרי.

אמנם הפקיד ינאי נתפס וחטף ארבע שנות כלא, אך לא החזיר לנו שקל אחד. לא קיבלנו ממנו כלום, וגם לא מהבנק.

ירושה מקפת

בכל אופן, מיד כשהתיישבנו בעיר החוטאים העבריים, מול כיכר אתרים, בבניין ברחוב הירקון 162, אכן הפכנו ללקוחות של בנק הפועלים בכיכר המדינה, אשר התחיל לנהל הכישרון הירושלמי הצעיר והאלגנטי רפי סיטון, בעל הכינוי "היפה", שלא היה נטול כיסוי.

היום נראה לי מוזר שלא נרתעתי מהמרחק שבין ביתי, שהיה קרוב לשפת הים, ובין כיכר המדינה, והסכמתי לפתוח שם חשבון, בממלכה של רפי. אולי משום שבאזור כיכר המדינה לא היו חסרים מקומות חניה, וממילא ביקוריי בבנק ובחדרו של רפי סיטון היו מועטים, והסתפקו ב"שלום שלום", בחיוכים, בקבלת פנקס צ'קים, וזהו זה.

וגם ביקורים אלו הופסקו אחרי חצי שנה בערך, עקב מותו הפתאומי והמסתורי של האיש. אמנם נשארתי בלי עזרתו של רפי ז"ל, אדם חביב ופיקח, אלא שבזכות המנוח, בתקופת ה"פוסט מורטום" כשפת הלועזיטים שעדיין הייתי חושב בה, גיליתי את תרומתה האמיתית של כיכר המדינה!

כי מקום זה עמד שומם למדי בשעות הבוקר המוקדמות, והבנתי שרצועת האספלט המקיפה את הכיכר היא זירה נפלאה לבדיקת נטייתן של מכוניות מבחן להתחלקות: די לנסוע הכי מהר שאפשר בהילוך שלישי או בהילוך רביעי (תלוי במה נוסעים), ואז לבדוק על מד המהירות מתי הגברת הנבדקת מתחילה תכלס – ולא רק מאיימת – להשתחרר מאחיזת האספלט, ופשוט בורחת הצדה.

אפשר לומר שפיתחתי היכרות מקיפה עם הכיכר.

אפורות אך נמרות

בדקנו בשיטה זו עשרות מכוניות, והופתעתי מהממצאים. התגלה כי הספורטיביות כביכול מבית פולקסוואגן או פיז'ו, אלה שקוראות לעצמן GTI, מפסידות לכל מיני משפחתיות אפורות למראה כמו רנו 19.

כדי לאשש את תגלית זו, לקחתי את הצרפתייה דרומה לבדוק איך מתבטא כישרון האחיזה שלה בנוסח כיכר המדינה – בעיקוליו של הכביש הביתי של ירחון "טורבו" המתפתל בין ערד וים המלח. ושוב הופתעתי, כי לפי הסטופר האובייקטיבי עד כאב שיניים, רנו 19 התמימה למראה קבעה אליפות ביחס לכל המדידות הקודמות שערכנו באותה ירידה לים המלח ב-GTI-ים מהוללות למיניהן, כולל פורד אסקורט RS ואלפא סוד Ti המשופרת שלי.

לולא רפי ז"ל, לא הייתי מגלה את זה.

קהל מעורב רגשית

ודאי שאחרי ההפתעה עם רנו 19, המשכתי במבחני כיכר המדינה. המקומיים, הגרים בדירות מסביב לכיכר, למדו כבר שפעם-פעמיים בשבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, אין מנוס מלשמוע צווחות צמיגים ורעש מנועים. הם היו מגיפים חלונות, או דווקא פותחים אותם כדי לסמן לי באגרופים את חוסר שביעות רצונם.

גם עוברי האורח המעטים שהיו מטיילים עם כלביהם בכיכר נופפו לעברי בגרונם ובידיהם. אכן, קהל חם.

החוליגנית המיתולוגית שלי

בוקר אחד רציתי לבדוק סוף-סוף בכיכר המדינה הנחמדה והשימושית את כושר האחיזה של הפרטית שלי, לנצ'יה פולביה HF קוּפֶּה ראלי 1.6, אלופת עולם לשעבר.

היה לי ברור שמבחן הכיכר תפור עליה, ולכן לא הופתעתי כאשר האיטלקייה, הנועלת צמיגי פירלי P7 חלקים כהוגן, לא סטתה סנטימטר מהתוואי, לפחות בתחילת המעגל. אך בהילוך שלישי ו-7,000 סל"ד, הגיעה התפנית: לנצ'יה ירתה צרור מהמפלט, הציפורים פרחו בבהלה מהעצים שבמרכז הכיכר, והחוליגנית שלי החליטה להחליק על ארבע רגליים בדריפט המושלם, קרי – היא הקיפה את הכיכר בהחלקה, כשהחרטום שלה צמוד למדשאה הפנימית של הכיכר.

זה הפתיע אותי דיו כדי להניח ל-HF להשתולל עם כל הרעש מול חלונות הראווה של בנק הפועלים ואחריהם, כי נלהבתי לגלות שקיים בכלל דבר כזה כמו דריפט בהנעה קדמית. הדריפט בוצע עם כל אביזרי הטקס, כלומר עשן וריח גומי שרוף, מה שבוודאי חימם כהוגן את תושבי המקום, שקיללו את לנצ'יה ונופפו בידיהם באלימות. כאילו היא הרגיזה אותם יותר מהמכוניות הקודמות שהבאתי לכאן.

בהתרגשות שהשתלטה על רוחי, לא התעניינתי אפילו על מה מצביע מד המהירות, אלא עזבתי את הכיכר ופניתי ימינה אל רחוב שקט, שהוביל את האיטלקייה הפושעת לכיוון הים, חזרה הביתה.

ומיד אחרי שמנוע ה-V4 של HF נרגע, וירה חגיגית מהמפלט הפתוח לאות פרדה – נשמע פתאום מכיוון המושב האחורי קולו של הילד שלי, המודיע לי בסיפוק לאיד "את זה אני אספר לאמא". התגלה ששכחתי להוריד את אטלר ג'וניור בגן, והוא נשאר בלנצ'יה קשור למושבו.

fulvia-hf-with-etler-junior

לנצ'יה HF האצילה עם אטלר ג'וניור בגני התערוכה. התמונה פורסמה כבר פעם-פעמיים באשר היא אהובה על הקשיש  

על קרן השועלית

ביקרתי את מנהלת הבנק החדשה כדי לשאול מה קרה לרפי, אך היא ענתה בהתחמקות, כפי שענתה לי רגע קודם הפקידה בדלפק. עם זאת, מנהלת זו קיבלה בהבנה את הצטערותי על אובדן היחס המיוחד שהמנוח הבטיח לי, ולא הספיק לקיים.

"אני אטפל בך", אמרה הגברת הצעירה בקול של אשת השועל, והציעה לי עסקה משתלמת: לפתוח תוכנית חיסכון לילד לטווח של 16 שנים. היא נראתה קצת מופתעת שהסכמתי לחיסכון קטן בלבד, שבמסגרתו הבנק יתחיל לנכות לי מדי חודש רק 100 שקלים, סכום סמלי. ובכל זאת, נפרדנו כידידים.

התוכנית נפתחה. אפילו בדקתי מפעם לפעם את הצבירה, שהייתה נאה, כי הייתה שם איזו ריבית הקשורה במניות/תוספת יוקר/או משהו.

עברו 20 שנה בערך, והגעתי לבנק עם ייפוי כוח של בני, שנחתם בקונסוליה הישראלית בוורשה. "איפה הקרן על שם בני?", שאלתי את אנשי הסניף, אך איש בבנק לא ידע על מה אני מדבר. עד היום הם מסבירים לי שאין זכר לחיסכון כלשהו. הבנק גם לא שמר, לטענת אנשיו, את המידע על תנועות החשבון שלי, המעידות כי במשך 16 שנה הפקדתי מדי חודש בחודשו כסף בתוכנית החיסכון של בני. לצורך רציפות ההפקדות, אף דאגתי שבחשבון זה יהיה תמיד מזומן גם בתקופות שהייתי בחו"ל.

רפי היקר, רבאק. תבוא ותעזור לי לפתור את החידה מה קרה פה. אמנם לא מדובר בסכום גרנדיוזי מי יודע מה, אך בכל זאת מרגיז.

gta-4gta-3gta-2gta

גִ'י-טִי-אֵי-שָם: "אני לא חומרני אני", שר במאה הקודמת רפי פרסקי, ושיר זה מזכיר לקשיש המורשה שגם הוא לא חומרני אשכרה. אחרת, לא היה מוסר לחברו יוסי ויין את אלפא ג'וליה GTA, השווה כיום הון.

אמנם לג'וליה ספרינט GTA של הזקן היה חסר מנוע מקורי, בעל שני מצתים לצילינדר, והיא נסעה במנוע 1.3 רגיל, די עייף, אך היא נשאה את הסמל הראשי של GTA – ידיות פשוטות, עשויות אלומיניום, כמו הדלתות ומכסה המנוע.

"אני אחזיר אותה להיות GTA", הבטיח יוסי. "חבריי הסטודנטים כבר חיפשו ומצאו לי מנוע GTA באיטליה", סיפר, וזה שבר אותי, כי חיפושי המנוע שלי ברומא לא הולידו דבר, למרות עזרתו של סניור אנג'ליני, בעל סדנת אלפא.

"קח אותה", הסכמתי, ויוסי המאושר נסע הביתה באלפא, ולמחרת בבוקר התקשר מבוהל. "אין לי דלת נהג! עוד רגע תעצור אותי משטרה", בכה. נסעתי אליו, והתגלה שיוסי חגג במסיבה אצל ידידתו, תפאורנית מהטלוויזיה רוממה בשם עדה המאירי שגרה ברחוב הנביאים, ויוסי, מסטול כהוגן, התניע את GTA, שילב להילוך ראשון – אך לא שחרר את המוט הנועל את ההגה נגד גנבים, שקיבל ממני. הוא זינק ופגע בפולקסוואגן טרנספורטר של אתיופים קטני קומה, שכנים של עדה, שצעקו באתיופית, עד שיוסי שחרר את ההגה וברח ליער ירושלים. שם הוא נרדם, והתעורר בלי דלת.

נסעתי ליער, מצאתי את הדלת עשוית האלומיניום, נטולת המשקל, זרוקה, הרכבנו אותה, ומה קרה הלאה עם GTA אין לי מושג, כי הקשיש ואשתו נסעו לגולה לחפש שורשים, ואילו יוסי היגר לדרום-אפריקה, התחתן ונעלם. ד"ש לג'וליה, אי-שם.

טיפ טיפה: שכירוּת משהו פחד

רשויות תל-אביב מפגיזות את תושבי העיר ברעיונות קונספטואליים – חלקם נכונים, כמו במקרה של הקונספציה המודרנית בכיכר דיזנגוף וחזרתה לנוסטלגיה, וחלקם סומרים את שערות ראשו של אנוכי, חשדן כפייתי ופסימיסט קיצוני מורשה.

כי הזקן לא מאמין שהעירייה, אשר זוממת לשפוך לרחובות העיר חטיבת מכוניות קטנות שיעמדו להשכרה לכל דורש, בדומה לאופניים הירוקים – באמת דואגת להורדת הנטל הכספי הכבד מבעלי מכוניות פרטיים, הסובלים מתעריפי ביטוח, אגרה ודלק, מירידת שווי רכבם וכך הלאה, כפי שקראנו בפרסומים של המבצע, המתהדר גם בתכלית אקולוגית.

האם זוהי אמת או שקר? הרי כבר התעריף הגבוה של השכרת המכוניות העירוניות, שאמור להשתנות לפי שעות השימוש (שכירה תהיה יקרה יותר בשעות העומס), מעמיד בספק את המטרה המוצהרת "חיסכון לאזרח", ומעורר חשד באמינותה. מה עוד שהלקוח התמים של המבצע יצטרך להשקיע גם בביטוח מקיף אישי, שהרי העירייה – כמו גם יבואן יונדאי, הביטוח הלאומי או מפלגת יש עתיד – אינם מתכוונים לשלם מקופתם על מגוון הנזקים הבלתי נמנעים שיתרחשו בגוף ובציוד.

אך התועלת הכספית המפוקפקת היא שולית ממש לעומת העובדה המדאיגה באמת: 400 מכוניות מיני מדגם i10 של יונדאי ישרתו מדי יום ברחובות תל-אביב אלף או אלפיים (תלוי בהצלחת המבצע) נהגים. אמנם הם יהיו מצוידים/מצוידות ברישיון נהיגה בתוקף, שהונפק מתישהו בעברם, אלא שהם אינם בעלי מכוניות, כלומר אינם מיומנים דיים כדי להסתדר בתנועת הג'ונגל העירונית, העשירה בהפתעות ובאינסוף סיכונים. נדמה אפוא שהפואנטה העגומה של ה"מבצע פיצוץ" לא תיתן לנו לחכות זמן רב.

תזכרו, בבניין העירייה, שהוזהרתם.

שואלים את אדוארד

משפחת שרקי, ירושלים: אנחנו משפחה בת חמש נפשות, מתוכן שתיים על כיסא בוסטר מלא (בעל משענת גב) ועוד סלקל עם תושבת קבועה. אנחנו מחפשים רכב שיאפשר לשים את שלושת הכיסאות בנוחות, ויאפשר גם מקום רחב למטען.

אנחנו מתלבטים בין מכונית של חמישה מקומות בעלת חלל פנימי רחב ובין מכונית שבעה מקומות (האפשרות להסיע עוד שני נוסעים היא יתרון בעבורנו). אנחנו מחפשים מכונית "לא מפלצתית" ולא גבוהה. חשבנו על דאצ'יה לוג'י מנוע בנזין של רנו/ניסאן (מנוע 1.2 ליטרים, 115 כ"ס), אבל אנחנו מהססים, בעיקר משום שהגיר ידני.

גבול המחיר העליון שלנו הוא 120 אלף שקלים. נשמח לשמוע ממך גם את דעתך על לוג'י והמלצות למכוניות מתאימות אחרות.

תשובה: הסכום שבידכם מאפשר לקנות את רוב דגמי השבעה מקומות פרימיום הנמצאים בשוק כיד שנייה, ובוודאי את דאצ'יה לוג'י החדשה, שעשויה לענות לדרישותיכם.

אלא שכאשר מדובר במכוניות חדשות, כדאי לנסות את שיטת "רכב חדש באפס קילומטרים מליסינג", המציעה מחירים נמוכים ב-30-40 אחוזים ממחיר היבואן. כך מציעה חברת carcost, למשל. כדאי לשאול אם ברשותם כלי רכב בעלי תיבת הילוכים ידנית.

יעקב, אשדוד: אני מחזיק היום ניסאן טידה האצ'בק יד שלישית, מודל 2009, שעשתה 120 אלף ק"מ. אינני נהנה במיוחד מהרכב. אחיזת הכביש שלו גבולית, צריכת הדלק בינונית, ובנוסף הוא גם לא נבחן במבחן הריסוק שלeuroncap .

הטידה ברשותי כבר שנה, ואני מרגיש שדווקא אצלי היא מתחילה לאבד את סבלנותה. פעם חלון שמפסיק לעבוד, מזגן שלא פועל וכו'. השאלה שלי: האם מניסיונך כדאי להשאיר את המכונית, להשקיע בה – בהחלפת מוט המסרק בהגה התקול – ולהמשיך לנסוע בה, או להיענות להצעה הבאה:

הונדה אקורד מנוע 2.0 מודל 2006 שעשתה 80 אלף ק"מ, יד שנייה, שמורה בקנאות נדירה, מאדם שאני מכיר באופן אישי. כיום אינני נוסע קילומטרים רבים, ולא מפריע לי אם צריכת הדלק תגדל בכ-30 אחוזים לעומת הטידה. האם מדובר בהזדמנות שכדאי לתפוס?

תשובה: שרשרת התקלות היא הדבר היחידי המעניין בניסאן טידה, סוס עבודה משעמם. ודאי שכדאי לתפוס את ההזדמנות, ולהחליף את טידה בהונדה אקורד, אם כי יש להודות שאינני אובייקטיבי לגבי הונדה.

אני בעד עסקה זו גם לאור העובדה שאקורד הנהדרת לא הולידה דור המשך המצויד כמוה במנועים חזקים מסוג N/A (נטולי טורבו).

ניר חלילי: היי אדוארד, אנחנו משפחה בת ארבע נפשות, ילד בן 4.5 וילדה בת שנתיים, ומחכים לעוד אחד בעזרת השם. הייתה לנו מאזדה 3 ספיריט האצ'בק, והיא עברה טוטאלוס.

אנחנו מחפשים עכשיו רכב טוב בעל בגאז' גדול ובטיחותי. יש לנו העדפה לג'יפון או לקרוסאובר. התקציב שלנו הוא עד 60 אלף שקלים. אשמח מאוד לייעוץ בנושא.

כמו כן, אשמח לדעת מה אתה חושב על שברולט קפטיבה ספורט אוטומטית, מנוע 2.4 ליטרים (182 כ"ס) שנת 2012.

תשובה: האופציה של הונדה FR-V בעלת שישה מקומות נראית מתאימה לכם.

באשר לשברולט קפטיבה, כדאי לכם להתייעץ עם שלומי ממוסך "גז חיש" אם אפשר להסב אותה לגז, משום שצריכת דלק מוגזמת היא עקב האכילס של מכונית נוחה זו.

קונים מכונית. מה הלאה? (2)

ממשיכים בנושא משבוע שעבר, אלא שבסדר הפוך: נפתח בנסיעה כי זה הקטע המסקרן (כתבתם), ורק אחר כך נעבור להכנת הנסיעה הראשונה בכבישים ציבוריים

האופי האמיתי של המכונית (גם חדשה מניילונים וגם משומשת שלקחנו הביתה מטעמי חיבה או תקציב) ייחשף כבר בנסיעה הראשונה. בנסיעה הבאה מתז האופי רק יתגבר, ובאותה הזדמנות נדע, או לפחות נרגיש, אם בחרנו בה בצדק או בטעות.

בנסיעות השלישית והרביעית נגלה אם כתבו עליה שטויות, כפי שחשדנו: אם היא באמת עושה 20 ק"מ מליטר דלק או רק 10 ק"מ כמו כולן, ואם שיקר המוכר שהבטיח "לנהוג בה זה חוויה". נדע אם לתכנן גירושים ממנה, או לחשוב על חיים משותפים לזמן ארוך ועוד קצת, אם היא שייכת במקרה למכוניות שאנו רוצים להזדקן איתן.

וזה בלתי אפשרי, חביבי, כי עם מכוניות, זה תמיד נגמר רע. כמו עם כלבים. הקשיש המורשה אנוכי מחזיק דוקטורט בעניין הנ"ל ומבחר זיכרונות כואבים, אז אל תתווכחו איתו.

הכי חשוב: היא מושכת?

אנחנו בנסיעת בכורה. הדבר הראשון שכדאי לבדוק הוא שהמכונית שומרת על קו נסיעה ישר. אם לא זכינו בתקר, ואם פרונט המכונית לא יצא מכיוון עקב מפגש עם מדרכה או בגלל סתם הזדקנות, ואם לא נושבת רוח צדדית חזקה – המכונית לא אמורה למשוך הצדה, אלא תפליג ישר גם אם נעזוב את ההגה, לצורך הבדיקה.

אלא שזהו אינו כלל. כי חלק מהמכוניות – במיוחד האצ'בקים בעלות הנעה קדמית המצוידות במנועים חזקים כמו רנו קליאו ספורט או פולקסוואגן גולף GTI – דורשות מהנהג לבצע בהגה תיקונים קטנים, קלים מאוד, כדי לשמור על נסיעה ישרה. זוהי בוודאי לא תקלה במתלים אלא אופי מסוים של מערכת ההיגוי, שאליו יש להתרגל. נהגים מנוסים אוהבים דווקא התנהגות שובבית כזו, כי הצורך בתיקוני הגה בכביש ישר מאותת להם שהמכונית אינה רדומה אלא מפגינה חיים משלה, טיפת חוליגניות בנוסח "תרגישו אותי" – מה שמחזיק את הנהג ערני.

ההרגל הזה לבצע תיקוני הגה אינסטינקטיביים, שאליהם התרגלנו בכפייה, יתגלה כחיובי ברגעים קריטיים, עת המכונית תתחיל להשתולל ולצאת משליטה.

ההנעות ומסתריהן

מופרך ככל שזה נשמע, חלק מבעלי המכוניות, כולל להפתעתי נהגים מנוסים בעלי ותק משופשף על הכביש, אינם יודעים אם מכוניתם מצוידת בהנעה קדמית, אחורית או 4X4. לניכור זה בין אדם לבהמתו, שאין לו תקדים במדינות לועזיות, יש אצלנו שלוש אמהות:

  1. מודעות מוטורית שמדשדשת עדיין בחיתוליה, למרות מבול המכוניות הנמכרות כאן מדי שנה.
  2. האוריינטציה השיווקית המאפיינת את רוב כתבי הרכב, אשר משרתים את ברוני הייבוא במקום לחנך את קוראיהם המבולבלים.
  3. ועניין טכני פשוט: בנסיעה איטית, חוקית וחסכונית, העניין של סוג ההנעה אכן אינו מורגש.

חוששני שמורי הנהיגה שלנו, בנדיבותם, אינם מגלים לתלמידיהם באיזו הנעה מצוידת מכונית הלימוד, ואיך זה משפיע על התנהגותה בפניות מהירות יותר מ-20 קמ"ש. אין ספק שדווקא מורי הנהיגה היו צריכים לשלב בשיעורים את נושא ההנעות השונות, שההבדל האמיתי ביניהן מתבטא בסיבובים. זאת, בהנחה ש-ESP אינו מגהץ את התנהגותן.

לא להתקמצן באמצע סיבוב

הנעה קדמית שולטת בכל סוגי המשפחתיות, כולל מיניוואנים ואף קרוסאוברים, שרק נראים כאילו הרכיבו אותם על שלדת 4X4. ההנעה הקדמית, הנפוצה, מאפשרת לעבור עיקולים במהירות מרשימה גם ללא מיומנות נהיגה. צריך רק להיזהר מהסרת הרגל מדוושת הגז באמצע סיבוב, כי אז חלקו האחורי של הרכב מאיים לאבד יציבות באופן פתאומי. זוהי בעצם הסכנה היחידה בהנעה קדמית.

אם כי יש לציין סכנה נוספת: כניסה מהירה מדי לסיבוב, שכתוצאה ממנה הגלגלים הקדמיים מחליקים וממשיכים להפליג ישר, במקום לפנות שמאלה או ימינה כפי שדרשנו מהם באמצעות ההגה. תופעה זו נקראת "תת היגוי", ויש לרסן אותה באמצעות הורדת הרגל מדוושת הגז ויישור ההגה, כדי לקבל חזרה את אחיזת הכביש.

בנוסף להמלצה זו, המוכרת למדי, בלימודי נהיגה מתקדמת רוכשים עוד פטנט להתמודדות עם תת היגוי, באמצעות… בלם היד, אשר ממיר את תת ההיגוי בהיגוי יתר.

זנב רוקד? הגיבו מיד

היגוי יתר הוא מצב שבו החלק האחורי של המכונית (ולא הקדמי, כמו בתת היגוי) סוטה מתוואי הסיבוב. כתבנו כבר כמה פעמים שהתרופה היחידה להיגוי יתר היא סיבוב ההגה לכיוון הזנב הבורח ("קונטרה"). אך כדאי להוסיף אזהרה: קונטרה מאוחרת מדי וארוכה מדי תחולל "צלחת", ובהעדר מזל, זו תגרום לעזיבת הכביש ואף להתהפכות.

כך שברגע שהזנב מתחיל לפזול הצדה, מומלץ למהר ולבצע שתיים-שלוש קונטרות קצרות, תוך יישור הגה בין אחת לשנייה, עד שהזנב יפסיק את ריקודיו. אם מכירים את המכונית, מזהים את הרגע שבו גרמנו להיגוי יתר, ומגיבים מיד בקונטרה כדי לנטרל אותו. זהו תרגיל קל יותר לביצוע מכפי שהוא נשמע.

מכוניות בעלת הנעה אחורית קלאסית – כמו מאזדה MX5, אחותה סובארו BRZ או הבווארית של הזקן Z3M קופה – הן מלכות של היגוי יתר מבוקר. הן ששות לכל הזדמנות של נסיעה בצד בהחלקה של כל ארבעת הגלגלים, מה שנקרא בלועזית "דריפט", מצב שבו הנווט רואה את הכביש מבעת חלון הדלת בעיקר.

פלא עם באג

יצרני מכוניות בהנעה 4X4, והיבואנים שלהן, משכנעים בצדק שזוהי הנעה השומרת על בטיחות הנוסעים בכל מצב על הכביש – בין אם הוא רטוב, מושלג או בוצי.

הכול אכן. אלא שאותה הנעה 4X4 אינה רק פלא הנדסי, כי 4X4, להבדיל מהנעה קדמית והנעה אחורית, אינה משדרת לנהג שום סימן אזהרה לפני שמכוניתו עוזבת את הכביש בדריפט פתאומי. אחר כך אתה מספר שבנסיעה הרגשת בטיחות מוחלטת, כאילו ישבת ברכבת, ופתאום מצאת את עצמך בשטח חקלאי תלוי על חגורת הבטיחות, רגליים למעלה, וכרית אוויר מפוצצת דבוקה לפרצופך. ראו הוזהרתם.

להיט נוכחי: ערכה פסיכיאטרית

לפני נסיעה ראשונה מקוששים את ניירות הרכב – רישיונות, ביטוח והאביזרים הנדרשים לפי חוק ולפי אחריותנו האישית (ערכת עזרה ראשונה, למשל). אחר כך בודקים אם הפרינססה צוידה בגלגל חלופי רגיל, או לפחות בגלגל חלופי אופנתי (זה ה"חסכוני" בגודלו ובמשקלו), אשר מגביל את המהירות ל-80 קמ"ש – או שהיצרן הציע רק "ערכת עזרה ראשונה לצמיג".

אותה "ערכת עזרה ראשונה" מגישה סיוע מצומצם ביותר, שכן היא אינה מסוגלת לעזור במקרה טיפוסי של פנצ'ר, שבו צמיג מנוקב על ידי חפץ חד, נקרע או מתפוצץ. רק במקרים מועטים של בריחת אוויר, עדינה על פי רוב, מאפשרת ערכה זו לכבד את הצמיג באוויר שברח ממנו. כך שתכלס, פטנט זה, החוגג לאחרונה בשוק, מתפקד בעיקר כתרופה פסיכולוגית/פסיכיאטרית נגד פחד מתקר.

זוהי הסיבה שמוטב לצייד את המכונית בגלגל רזרבי, לשמור על לחץ אוויר נאות בו, ולוודא שבתא המטען יש גם ציוד להחלפת הגלגל –מגבה, מפתח ברגים, וגם סט ברגים קצרים למקרה שמרכיבים גלגל רזרבי "חסכוני". כי להבדיל מהחישוקים המיוצרים מתערובת קלה, שהם עבים, הגלגל ה"חסכוני" עשוי פלדה דקה, כך שהברגים המקוריים יתגלו כארוכים מדי בשבילו.

ידי זהב? כישרון שווא

אגב, בתקופות ההן שיצאו לגמלאות, יצרנים ציידו עדיין מכוניות בסטים של כלים, אשר בעת צרה היו מאפשרים לבצע בשולי הדרך תיקונים מסובכים יותר מהחלפת נורות או ממילוי נוזל קירור. המפתחות, הפליירים והמברגים התאימו לנהגים שהיו בקיאים דיים בעסקי התיקונים הביתיים כדי לבדוק גם במכוניתם חיבורים חשמליים, להרכיב בעצמם חגורה חדשה לאלטרנטור, לכוון פלטינות במפלג, להחליף מצתים ודיסקיות מעצורים.

אין טעם לחפש כלים אלה במכונית בת זמננו. היצרנים חדלו להציע אותם, בעיקר משום שחלקי המנוע מחוברים כבר מזמן בברגים בעלי ראש אקזוטי, הדורשים כלים מיוחדים שאינם נמכרים בחנויות. גם המנועים המודרניים לובשים כובעי פלסטיק המגֵנים עליהם מפני חובבי מכונאות, כי באמת יש על מה להגן בעידן הנוכחי, אשר בו המנועים, רובם מוקטני נפח כדרישות האקולוגיה (ועוד מצוידים במגדשי טורבו), הם בפיקוח האלקטרוניקה, החוגגת בחיישנים ובתוכנות המחשב.

לבעלי ידי הזהב המאוכזבים נותרה אפשרות להתקדם בטכנולוגיה המודרנית בעזרת ספרות מקצועית, שאינה קלה להשגה, או לעקוב אחר פורומים באינטרנט. הם יכולים גם להתעסק במכוניות ותיקות, זאת אומרת לטפל בגזע העומד להיכחד, ששרד פה ושם בידיים של אספנים בעיקר, כמו חברי "מועדון החמש".

חינוך אבוד

מצב זה, שבו הטכנולוגיה האיצה ותפסה מרחק, מנוצל על ידי מורי הנהיגה, שלשמחתם הרבה השתחררו מהחובה להסביר לתלמידיהם את עקרונות עבודת המנוע, ואת ההבדלים בין גיר ידני ובין תיבות הילוכים אוטומטיות לסוגיהן.

אך מתוך אותה עצלות פדגוגית, צוערי נהיגה לא ישמעו גם מה השוני בין הנעה קדמית ובין הנעה קלאסית, קרי אחורית, והנעה 4X4; מהם הסודות של ABS ו-ESP; מה מאפיין מכוניות היברידיות מול דיזלים ומנועי בנזין; מתי משתלם לעבור לגז, וכך הלאה. המורים סוכרים פיהם בכיף, שהרי כל החינוך הזה אבוד ממילא, לא רלוונטי, למרות עזרתו התיאורטית לנהיגה עצמה.

מדאיג יותר ששיעורי הנהיגה הסטנדרטיים אינם גוררים לקוחות חדשים אל עולם ההבנה של נפש המכונית, אל יחסים ידידותיים איתן, לאהבתן.

שהמלכה לא תהפוך למלקה

רשמנו כבר, שחור על גבי מתישהו, את החשש כי מורי נהיגה אינם מבזבזים את זמנם על נושא חשוב נוסף: הם אינם מסבירים לתלמידיהם מה מאפיין את המכונית המסוימת שבה התלמיד לומד לאחוז בהגה, ואשר איתה הוא יעמוד למבחן הסופי.

תאמרו: ומה בכך?

ובכן, אם תלמיד הנהיגה לא יכיר היטב את המכונית שבה הוא מזיע ונוהג תחת פיקוח המורה – אז כאשר הוא יגיע ליום הנכסף של רישיון נהיגה בכיס ומכונית ראשונה בחייו החונה מול ביתו, הוא לא יוכל לזהות, כפי שהמלצנו, את כל ההבדלים שבין המלכה החדשה שלו ובין המכונית שלימדה אותו לנהוג. מה שמזמין את הגורל להציב דריסת רגל.

20170202_08570920170203_181152-1-120170203_163639-1

בין אלביון לתיססון: בשיטוטיו הבלתי נלאים בבירתנו ירושלים, דולה ידיד המדור י"א פנינים של היסטוריה וסוציולוגיה. המצלמה שלו נעה בין בית הדין הצבאי של שלטונות המנדט שדן את לוחמי המחתרות, רבים מהם למוות, בין פאב עליז שאופנוע נינג'ה בחזיתו, ובין הארלי דווידסון, "מלך הלילה" לגבי הצלם. 

י"א עוקב אחר תושבי העיר ורכביהם, מצלם את תנועות גופם, גברים ונשים, את התסרוקות והלבוש, כפי שבמאה הקודמת אמן הצילום הצרפתי אנרי קרטיה ברסון הציל משכחה את ההוויה הפריסאית. י"א מתעד מכוניות עתיקות וחדשות לצד בניינים, ובכך משלב בין ההווי המוטורי, בין היסטוריה שהיא הווי בדימוס, ובין ההווי החברתי, שהוא הצבעוני מכולם.

ירושלים של י"א היא אפוא קומפוסט של תעוקה ושקיקה, של קליפות-אז משומרות ושל קציפת-עכשיו קלילה

טיפ טיפה: גיהנום בטבע

מתח ברשת. רמי גלבוע סיפר ב"וואלה רכב" על טיול ג'יפים תמים שהפך לאירוע מפלצתי כאשר המטיילים, השייכים ל"מועדון לנדרובר וחברים" וחיפשו שלג בצפון, נתקעו ברכבם בבוץ עמוק, ונשארו עד הבוקר עם משפחותיהם, כולל הילדים, בשטח אלים, שבו רק השטן אומר לילה טוב. לילה שלם בגשם, בשתי מעלות צלסיוס. ממש סבבה! התפעל גלבוע, מכור כפייתי להרפתקאות בשטח.

המעשה, כפי שהוא מסופר בגאווה על ידי רמי גלבוע, כולל תיאור הניסיונות הכושלים של הג'יפים להיחלץ, כשהבוץ הופך את צמיגי השטח היקרים לסליקסים חלקים, וכולל תצלומי הכלים השווים מאות אלפי שקלים שהידרדרו כמעט לתהום – פתחו מבול תגובות, שבעיניי ראויות לציטוט.

זולת קולות מעטים של חסידי שטח, רוב קוראי "וואלה רכב" זעמו על ה"טיול למפונקים" שפגע בטבע, ולא חסכו מילים קשות לגבי הכתב גלבוע וחברי הנפש שלו ("צפון תל-אביבים מזדקנים בעלי כרס ותסביכים"). הנה דוגמאות לכעס, לגועל ולבוז של המגיבים:

  1. נראה אתכם מפרסמים את זה

אבי: הג'יפ של נועם, הדיפנדר של מוישה וכמובן – "ג'וי בירן הגיבור"… כמה הכתב יכול להעריץ חבורת ערסים מוגבלי יכולת חשיבה, הורסי טבע וחסרי אחריות, כאילו היו לוחמים גיבורים במבצע של הפלמ"ח…

  1. ל-1

רחל: כמה שאתה צודק. אני גרה באזור וכבר מיואשת מהנזקים שהג'יפאים עושים לטבע ולסביבה.

  1. פלצנות ישראלית: טיולי ג'יפים. לכו ברגל נראה אתכם!

יוש: הישראלי החדש רוצה להראות את המאצ'ואיות שלו באמצעות "בוא נראה למי יש מנוע יותר חזק" (ולמי יש יותר כסף…). הוא יושב לו בנחת ליד ההגה, בשעה שכל המשפחה נעה ונדה מאחור, עינוי אמיתי. מי שהוא טייל אמיתי, טוב יעשה אם ילך ברגל. זה יותר בריא, מספק, מאתגר וגם מהנה. הרכב יחכה בסוף המסלול.

  1. אחרי ששנים ביליתי ביערות אפריקה

חבריי שעבדו איתי שם ואני ממש לא מבינים אנשים שבכוח נכנסים לבעיות עבירוּת. למה בקור והבוץ של ינואר? מה רע באפריל, עם הדרכים היבשות ופריחות האביב? אה, אולי בגלל שבאפריל יכולים כולם, עם כל אוטו עניים? למי שרוצה לראות עבירות אמיתית מהי, אני יכול להמליץ על כמה מסלולים מגבון ועד ליבריה. רק אל תבואו עם הצעצועים המצחיקים האלה. מינימום לנדקרוזר 70, ורצוי שתהיה לך שליטה על D7 לפחות.

  1. חוסר הכרת שטח בסיסית

בעל חברת טיולים: מי שנכנס לנחל דלתון בחורף מראה כמה הוא בור בהכרת הצפון. ומה היה קורה אם אחד מהג׳יפים היה מתהפך? מי היה מחלץ, ומי היה משלם? האם מוביל הטיול הוא מורה דרך מוסמך? אם לא, אין לאף אחד בקבוצה ביטוח אם קורה משהו מחוץ לרכב. במדינת הסמוֹך, אתמול נפל תייר אל מותו במצפה-רמון. אם היה פיקוח כמו צריך, מי שהוביל את הטיול, כולל חברת לנדרובר, היו משלמים קנס כמו שצריך.

  1. הורסים את השמורה!

עופר: לא מספיק שהם הורסים את הטבע בשיירות של נהגים קקהמייקה שרומסים כל מה שיש – אז בזמן החילוצים הטבע נהרס כפליים עם כל האלתורים. שחררו את הטבע מהפלצנות. אנשי שטח עאלק. כאילו הגעתם לאלסקה… כולה שמורת דלתון. אגב, ניקיתם אחריכם, או שמישהו בסוזוקי בלאנו צריך לנקות אחריכם???

  1. 56. לוואלה

יאיר: המקום היחיד שנותן במה לכל ערס עם רכב שטח וכותב עליהם בהערצה. חבל, כי זה מעורר יותר אנטי מאשר פרגון. חבורה של דבילים שנתקעים בלילה בשטח לא מעניינת אותנו. תביאו מבחנים וכתבות אמיתיות, ותפסיקו עם מופעי ההערצה העלובים האלו של הכתב

  1. כל המצולמים בכתבה שמנים בעלי כרס מפוארת

א"ט: עסוקים בלהרוס את מעט-מעט השטח הבתולי שיש בארצנו הקטנה. אני מתבייש ב'וואלה' שנותנים במה לכתבות מסוג זה, ובכך מעוררים את בלוטות החשק של עוד גברים רופסים לנסות את מזלם ב"ג'יפאות" – מילה יפה לחורבן. ולפקחי הרשות: בכתבה הנ"ל הכול מתועד ומצולם. אנא "פנקו" את נשואי הכתבה בדו"ח שמן, למען יראו וייראו.

  1. חבורת אפסים שרק הורסים את השבילים הללו

העם הנבער: את כל המסלול הזה אני עושה בריצה או אופני הרים. אתם ערמה של אפסים מגדלי כרס שלא מסוגלים לצעוד מטר. כל הפוזה של רכבי שטח שייכת לאפסנאים לשעבר שחיים בסרט של מג"ד בקרבי

  1. לכסח להם את הכלים על השבילים

ביבי גונזלס: מי הם שיהרסו שקט, ירמסו צמח, ירעישו. פשוט לכסח, שיחשבו פעמיים להבא

* * *

לקשיש המורשה נשאר רק להוסיף שחבל לו על הג'יפים החפים מפשע, שעמדו למבחן אשר הורס אותם בכוונה תחילה ובשיטתיות מטופשת. כאילו "וואלה רכב", רמי גלבוע וחברי מועדון "לנדרובר וחברים" שכחו לגמרי שבמקרה של מכשירי תנועה בנוסח "כבישטח" – שטח קשה מוריד באחוזים מסוכנים את ההתנהגות הבטיחותית של הג'יפים על כבישים ציבוריים.

שואלים את אדוארד

עמיחי, בתגובה ל"אוטובוס אבוד" ("טיפ טיפה" גיליון 1017): לא מהירות (הטכוגרף רשם 30 קמ"ש), לא תקלה טכנית ולא מזג אוויר. על פי שחזור התאונה, ההשערה המרכזית היא אירוע רפואי שעבר הנהג. כך אמר לי מישהו שהיה בשחזור התאונה.

בחיסוי שם, בתגובה ל"אוטובוס אבוד" ("טיפ טיפה" גיליון 1017): אני גר באזור התאונה, ומכיר טוב את הכביש שממנו האוטובוס נפל לתהום. מדובר בסלאלום שמטפס את ההר. העד שראה את התאונה בהתרחשותה סיפר שהאוטובוס היה בעלייה בכביש.

התאונה אירעה לפני עיקול חזק ימינה (180 מעלות). האוטובוס פרץ את מעקה הבטיחות ואת החומה מאחוריו, והתגלגל משם פחות כ-125 מטרים, ע"פ גוגל מפות. לפני העיקול החד ימינה יש עיקול קטן שמאלה. האוטובוס פשוט המשיך בנסיעה ישרה אל תוך מעקה הבטיחות וחומת הבטון הרעועה שמאחוריו. אני לא חושב שההסבר הוא החלקה. לדעתי הנהג נרדם והמשיך עם מעט נטייה שמאלה בהגה אל קיר הסיבוב, אך אזהר כי זו האשמה כבדה.

autobus-2

האוטובוס ההפוך. בהגדלה מתגלה שהצמיגים משופשפים למדי

תשובה: עדיין לא התגלתה הסיבה הפטאלית, או שרשרת הסיבות, שגרמה לתאונה המחרידה על כביש 60 בעל המוניטין המפוקפקים. ייתכן שבעיה רפואית של האוחז בהגה, או סתם עייפות, אכן חרצו את גורל האוטובוס – אך לא מופרך לחשוד שהאשם היה תת-היגוי טיפוסי, עקב החלקה על כביש רטוב מגשם.

אפשר כי תת היגוי פתאומי זה הפתיע (או אף הפחיד) את הנהג מטרים ספורים לפני העיקול ימינה, והוביל לטעות של הבלימה, שהובילה לפריצת גדר ונפילה לתהום.

בכל מקרה, נשארת רלוונטית השאלה שהצבנו כאן ל"אגד" לגבי הכנת המתלים, הצמיגים וה-ABS של האוטובוס הממוגן נגד ירי: האם אגד התאימה אותם למשקל הכפול של הכלי, כך שהם לא יפגעו ביציבות נסיעתו בכל תנאי מזג האוויר?

קונים אוטו. מה הלאה?

זו לא מוכרחה להיות מכונית מהניילונים, מליסינג, מהיבואן או מייבוא אישי. גם מכונית משומשת כדאי להכיר אחרי הקנייה ולפני הנסיעה

לא תקראו בספרות הרכב, ולא תשמעו מהמוכרים, שהצעד הנדרש אחרי קניית מכונית הוא להכיר היטב את האורחת החדשה, שנכנסה הביתה בשקט או בזיקוקים.

משתלם להבין אותה ולספק את דרישותיה, להיות לה בן/בת זוג קשובים, שהרי אנו עומדים לבלות עם הפרינססה ימים ארוכים ואולי שנים, ומוטב שנדע מה לעשות כדי לא להפריע לה להציל את חיינו.

שלב ראשון: השקעה רוחנית

אם הייתה לנו כבר מכונית, אז כצעד ראשון מומלץ לזהות את ההבדלים המשמעותיים שבין האקסית ובין הנוכחית – הבדלים בסגנון הכללי, בהנדסה, באפשרות לראות ממושב הנהג מה קורה מסביב. יש להעריך את כוחה, את כושר ההיגוי, את נכונותה לבצע פקודות מיד.

כדאי לבדוק גם את הסכמתה של בת המשפחה החדשה לעמוס עליה את המשקל המרבי שמותר לה לסבול לפי הספר, ולהיווכח מה משתנה בהתנהגות הכביש שלה כאשר הספסל האחורי מאוכלס.

שלב שני: הכרה מנטלית

כדי להמשיך בסעיפי ההיכרות עם המכונית החדשה, נתיישב כעת בכיסא הנהג וננסה לקבוע את המרחק הנכון בין גופנו וגלגל ההגה. נזכור שהרגליים הלוחצות על הדוושות לא אמורות להיות מתוחות אלא מכופפות במקצת. הסיבה לכך אינה רק "ניגון" נוח יותר על הדוושות אלא, כזכור, גם בטיחותית: רגליים מתוחות מגבירות את הסיכוי להיפגעותן בעת התנגשות, ולו קלה. בנוסף, המכה שעצמות הרגליים יספגו עלולה להטיח אותן באיברים פנימיים בפלג הגוף התחתון.

המהלך הבא הוא חיפוש המרחק הנכון מההגה, לפי העיקרון שבישיבה נאותה פרקי הידיים נוגעים בחלק העליון של ההגה. לכאורה זוהי פעולה פשוטה לביצוע, שמצריכה רק משחק קל בזווית מושב הגב. אלא שחיפוש המרחק הנכון מההגה הוא בעצם תרגיל מסובך, כי כדי שההגה ימסור לנו מידע מה קורה עם המכונית בעת נסיעה – אחיזת כביש, זווית גלגול, נטייה לתת היגוי או להיגוי יתר, התנהגות הרכב בעת בלימה וכדומה – משענת הגב אמורה להִינָצֶב, אם זה אפשרי, בזווית של 90 מעלות ביחס למשענת הישבן.

אם משענת גב בזווית ישרה גורמת שנפסיד את המרחקים האופטימליים מהדוושות ומההגה – ננסה להגיע לפשרה בין שלושת הפרמטרים (מרחק רגליים מהדוושות, מרחק ידיים מההגה וזווית משענת גב), במאמץ לשמור על נאותות סבירה של כל אחד מהם. מה שיקל עלינו להגיע לפשרה המשולשת הוא גלגל הגה שניתן לכיוון – למשוך אותו אלינו או להרחיקו, להנמיך אותו או להגביהו.

אלא שלא כל נהג נהנה מהקלה זו. כך למשל בבווארית של הזקן, אשר גלגל ההגה שלה מציית למסורת דגמי המרוצים של ב-מ-וו ואינו ניתן לכיוון – פרט בסיסי בכל המתחרות של הבווארית הסנובית מבית פורשה או אאודי. לפיכך, כל ניסיון ל"התאמה אישית" של ההגה בב-מ-וו Z3M קופה מתבסס על שירותו של המושב, שלמרבה המזל אינו רואה פחיתות כבוד בלהתרחק, להתקרב, לרדת ולעלות באופן חשמלי.

בכל אופן, לזקן לא הייתה ברירה, והוא נאלץ לבחור מה חשוב לו יותר: זווית מושב הגב, מרחק הרגליים מהדוושות או מרחק הגוף מההגה. מחמת צנעת הפרט, הקשיש לא יחשוף מה הוא בחר. נרמוז רק כי כתוצאה מבחירתו, נשמעת חריקת שיניים המגיעה משני מקורות: מהפה של הזקן, ומתיבת ההילוכים של הבווארית.

שלב שלישי: השקעה באופטיקה

מצמידים את הגב בחוזקה למשענת הנהג, ומכוונים את המראה המרכזית ואת מראות הצד כך שהשטח המת שמאחורינו, המסתיר סכנות, יצטמצם למינימום. לצורך כך יש לשחק במראות הצד, השמאלית והימנית, עד שהתמונה המשדרת את המציאות (בשתי המראות) "תצלם" גם חלק קטן של מכוניתנו.

שלב רביעי: השקעה תפעולית

בעזרת ספרות רכב לומדים להדליק פנסים ולטפל בהם, להפעיל מאותתים ומגבים, לשלוט במיזוג, לקרוא נתונים ממחשב הרכב ולהקליט בקשות במכשיר הניווט. במכוניות מהדור האחרון, חלק מפעולות אלה מוכרחות להתבצע בנגיעת אצבעות בצג, מה שעשוי להיות כרוך בניסיונות חוזרים ובשליחת מבטים גנובים, אשר גורמים להורדת המבט מהכביש.

לפיכך, יש להשקיע זמן בספר הרכב וללמוד את נפתולי התפעול המודרני, עד כי נשלוט בו באותה קלות אינסטינקטיבית שבה תפעלנו, בתקופה ההיא שיצאה לגמלאות, מתגים שנמצאו בהישג יד.

שלב חמישי: השקעה טכנולוגית

פותחים את מכסה המנוע כדי לגלות היכן נמצא מד השמן, ולהיכן מוזגים שמן ונוזלים אחרים ברגע הצורך. חוזרים אל ספר הרכב, הפעם כדי לברר איזה סוג שמן מומלץ על ידי היצרן, ומהי דרגת צמיגותו. כך גם לגבי נוזל המעצורים ונוזל הקירור.

אגב, יש שמן מנוע שהוא "תמיד מתאים" לרוב המכוניות – בין אם זוהי מיני, סופר מיני, מיניוואן, משפחתית, מסחרית, לימוזינה פרימיום, SUV או קרוסאובר שיוצרו ביפן, קוריאה, גרמניה, צרפת, איטליה וארה"ב – וזהו עדיין המוצר הסינתטי 40W5. רק מכוניות ספורטיביות מועטות ובררניות, כמו הבווארית של הזקן ואחיותיה בגרמניה, מעדיפות את שמן המנוע 30W0.

שלב שישי: השקעה בחשדנות

בכל אופן, לעולם אין לציית להמלצת היצרן/יבואן/מוסך מרכזי/יודעי דבר, ולחכות 30 אלף ק"מ כדי להחליף את שמן המנוע והפילטר, משום שזהו גימיק שיווקי חשוד. בריא יותר להחליף את השמן מדי 15 אלף ק"מ כאשר רוב הנסיעות נערכות בתוך העיר, או מדי 20 אלף ק"מ כאשר רוב הנסיעות הן בינעירוניות.

בנוסף, ודאי שעלינו להיכנע לפרנויה החיובית ולבדוק את מצב השמן מדי שבוע-שבועיים, גם כאשר המנוע המסוים חוגג על מוניטין שלפיו הוא "לא שורף שמן". יש לשמור על מפלס שמן של "שני שלישים", ואילו במנועים שמצוידים במגדש טורבו יש להקפיד על מפלס שמן מרבי.

שלב שביעי: השקעה דינמית

מתניעים, ועורכים סוף סוף נסיעת מבחן. במכונית המצוידת בתיבת הילוכים ידנית בודקים את תפקוד המצמד: האם המצמד נכנס לפעולה עוד בתחילת דרכה של הדוושה, קרוב לרצפה, כאשר הרגל רק מרפה מהדוושה – או שהוא מקשר בין המנוע לגיר רק כאשר הדוושה במצב של "שני שלישים" מהדרך המלאה שהיא עושה מהרצפה, כמו ברוב המקרים?

אגב, לפני שהמצמד נכנס לפעולה שלמה הוא ב"חצי קלאץ'", מצב המאפשר זינוק עדין. יש רק להיזהר מנסיעה בפקקים ב"חצי קלאץ'", כאשר דיסק המצמד רק משפשף את גלגל התנופה, משום שנסיעה כזו פוגעת בחיי המערכת.

ננסה להכיר כל פרט שלא היה קיים במכונית הקודמת שלנו. כמו למשל סוג ההנדברקס: האם היצרן המודרני החליף אותו במתג חשמלי, שתועלתו היחידה היא בחניה והוא אינו עוזר בתרגילי נהיגה כפי שהתרגלנו? ואולי בלם היד הקלאסי הוחלף בדוושת בלם רגלית נוספת?

אם התרגלנו למכוניות ותיקות יותר, ייתכן שנצטרך לרכוש ידע הנדסי מסוים כדי לנטרל מנגנונים מרגיזים כמו "עצור-סע". באופן תיאורטי מנגנון זה חוסך דלק, אך למעשה הוא פוגע במכניקה של הרכב, במנוע, במגדש הטורבו, במערכת המיזוג, וגם במפלס העצבים של הנהג.

שלב שמיני: זזנו. מה הלאה?

מחפשים מקום נוח, משהו בנוסח חניון ריק, כדי לבחון את התנהגות המכונית בסלאלום – אפילו סלאלום דמיוני, אם אין ברשותנו פילונים עשויי פלסטיק או בקבוקי שתייה ריקים.

הזיגזגים ילשינו איך הפרינססה החדשה שלנו מגיבה לשינויים פתאומיים בכיוון הנסיעה, איך היא מגיבה ל"פאניק סטופ", באיזה שלב של העצירה היא מפעילה ABS, איזה חופש תמרון מרשה לה ESP וכך הלאה.

בראבו על תנאי

צלחתם את כל שלבי ההתוודעות המוקדמים למכונית החדשה? בראבו, אך על תנאי. כי אמנם הכרנו ככל האפשר את תכונותיה, חידושיה או שיגיונותיה של המכונית החדשה – אך כעת הגיע הזמן לנסוע בה באופן זהיר ובטיחותי בכבישים ציבוריים, בסיבובים ובעליות.

שלבים תשע ועשר יתארו בהרחבה כיצד מומלץ לעשות זאת, ונתייחס אליהם בשבוע הבא.

מחיר הזִקנה

לועזיטים תקניים למיניהם מעירים על דברים איומים – "אני לא מאחל אותם אפילו לאויביי". אנוכי, שכבר עשרות שנים אינו לועזיטי מעודן ונאצל, למד בגלגול האחרון שלו, הנאכף באושר בארץ הקודש, לאחל לאויביו "הלוואי שיזדקנו".

הכי רע בזִקנה, מגלה הקשיש המורשה, שכל לקוח חדש במועדון המופלגים, שהצטרף בזכות גילו לחבורת הזקנים והתקבל אליה כמורשה בין מורשים – מקבל מענק כניסה משמעותי: הוא הופך להיות מנהל החשבונות של זיכרונותיו, כמו גם פרנואיד מדופלם, חשדן לגבי המציאות.

מהיכן הקשיש יודע את זה? מאוטופסיה, ידידיי, מאוטופסיה! בזכות ניסיון אישי כזקן בעל כורחו, תפסתי בתדהמה שהפכתי לזוכר דברים מהעבר ששכחתי כבר, כמו גם לחשדן כפייתי החושד גם היכן שאין מקום לחשדנות בנוסח "שתו לי אכלו לי".

סיפרתי מה אמרתי

זִקנה היא לא חוויה אלא מקצוע שאין להתגאות בו, אחד המקצועות הכי עתיקים שיש.

נזכרתי בין השאר, מודה הקשיש המורשה במבוכה, שבמשך שנים הייתי נוהג לחשוף – ללא מעצורים, ברציפות כמעט ובחוסר בושה – את תוכן שיחותיי עם המכוניות שלי, או את תוכן המשא ומתן שניהל אנוכי עם מכוניות מבחן ועם מנועיהן, כולל טענות דו-צדדיות ולעתים חילופי דברים אינטימיים.

"אולי תלמד לדחוף את דוושת המצמד עד הרצפה?", ביקשה הבווארית, חשפתי בזמנו. וכאשר לא פרסמתי בפרהסיה את דיבוריי אל תיבות הילוכים ומערכות מעצורים, כולל תשובותיהן בוודאי – הייתי מגלה לקוראים, לא פעם אלא עשרות פעמים, את תוכנו של המשא ומתן שניהלתי עם כלבים שלי או חתולים. כמו בווידוי האישי של הזקן במדורו הוותיק "מה שסיפרתי לעפרה".

מדברים אל לִבָּה, אלק

והנה קורה כעת שאנו, הקשיש המורשה העברי, הגענו בשלב החורפי של חיינו לכך שסוף סוף אנו יכולים לראות בעצמנו קלאסיקון, כאילו היינו אחד מדייריו של בית עלמין לאמנים ואנשי רוח המעניקים השראה לדורות הבאים. ולראיה: אין שבוע במדיה המתעסקת בעולם הרכב שבו כתב חצר כלשהו אינו מחקה אותנו, ומדווח על תוכן שיחותיו עם מכוניות מבחן.

פחות אכפת לנו שהחוצפן התורן מחקה אותנו. מפריע לי יותר שכתב החצר מפזר שקרים לאוזניה של מכונית המבחן, שאיתה הוא כביכול משוחח. שהרי הכתב, המלחך טובות הנאה מידיהם של ברוני הייבוא, לעולם לא יגיד למכונית דבר אמת כמו: "את בעצם קלפטע, יקירתי, אך אני אכתוב עלייך בכל זאת רק מחמאות, כי מקומי הוא בכיס היבואן, קרוב לפנקס שלו. אם אני אכתוב שאת מאכזבת, לא רק שלא אטוס לשום מקום יוקרתי, אלא אהיה גם מָחוּק: בִּמקום ליהנות ממכונית מבחן חדשה בעלת מכל דלק מלא, אפול בשבי התחבורה הציבורית, שהרי מכונית משלי אין לי".

ודאי שכתבי החצר לא יודו בכך בפני אף מכונית מבחן.

qasqai-2017-xlqashqai-2017-rearqashqai-engqashqai-heg

עשור לקשקאי: בגלל בלבול במושגים המתארים את סוגי הרכב, קורה שחסידיה של ניסאן קשקאי רואים בה לסירוגין מיניוואן או SUV, ולא רק קרוסאובר, כפי שהיצרן של קשקאי קורא לה והיא עונה לו.

ברור בכל אופן שקרוסאובר הוא גזע מעורב מאלמנטים של מיניוואן ו-SUV, תוצאה של פיקחות יפנית יוצאת דופן. זוהי המצאה מוצלחת ללא ספק, ולראיה – למרות שמה הקשה לביטוי, קשקאי החביבה שולטת בגזע כלאיים זה כמלכה, שהולידה את מושג הקרוסאובר בהופעתה הראשונה, לפני עשר שנים.

לרגל חגיגות העשור, ניסאן, יצרנית קשקאי, וחברת קרסו המשווקת רכב זה במדינת ישראל, יציגו חגיגית בימים הקרובים את גרסת 2017, שעברה רענון ושיפורים עכשוויים לפי האופנה ולפי דרישות השוק, כדי להזכיר לקרוסאוברים המתחרות בה למי שייך הכתר היוקרתי.

אגב, ההצלחה המטאורית של גזע הקרוסאובר עצבנה כל כך את היבואנים המשווקים משפחתיות רגילות, כולל היברידיות חדשות, שקוניהן הפוטנציאליים החלו לפזול לכיוון ישיבה גבוהה ומרשימה יותר – עד כי לפני כחודש קרה פיצוץ: ברוני היבוא של המשפחתיות המפסידות שכנעו את כתבי החצר לפרסם בירחון "בלייזר" מאמר מלחמתי אשכרה, ארוך ונוקב, המכוון כולו נגד הקרוסאוברים אלופות המסחר, כאילו היה זה גזע שמסכֵּן את העם הנוהג בציון.

טיפ טיפה: אוטובוס אבוד

יומיים לאחר ההידרדרות הדרמטית של אוטובוס אגד לתהום שעומקה 300 מטרים, לפי ynet, או 70 מטרים לפי וואלה, פסקו במדיה הדיבורים על האירוע.

וכמו שמקובל אצלנו באחרונה, שוב לא עודכן הציבור בניתוח שרשרת כל הסיבות שגרמו לאסון – לא מצד אגד, לא מצד המשטרה, ובוודאי לא מצד משרד התחבורה. גם אף מומחה טכניון לא התנדב למשימה, האפופה סימני שאלה רבים. מאליו מובן שאם הסיבות לאירוע נותרו עלומות, כך גם הלקחים ממנו. נקבע רק, על ידי המדווחים שהגיעו לזירה, שהכביש היה רטוב, מה שגרם להחלקתו הפתאומית של האוטובוס ולאיבוד שליטה עליו.

נעדר גם הסבר הנהג – מה הוא עשה כדי למנוע את האסון ומה הוא לא הספיק לעשות – משום שאיש זה לא יצא חי מהתאונה המחרידה שאירעה בכביש 60 שטוף הגשם.

נשאלת השאלה אם בין הסיבות שהובילו למקרה הטרגי היה משקל הרכב – משקל כפול, כך נכתב, ביחס לזה של אוטובוס רגיל, כלומר לא ממוגן. האם מוסכי אגד חיזקו את שלדת האוטובוס כדי להתאים את היגוי הכלי ואת יציבותו למשקל הנוסף? אם לא, זוהי סיבה שתרומתה השלילית לאסון היא מרכזית.

ובאשר למיגון הכבד: האם המהנדסים של אגד החליפו בולמים, קפיצים ומוטות מייצבים, חיזקו מעצורים והתאימו את ה-ABS – או שהכול נשאר בכלי תחבורה זה (הממוגן והכבד בהתאם) כמו באוטובוס רגיל?

האסון מעלה תהייה גם בנושא הצמיגים, שהיו צריכים לעבוד בעומס בלתי רגיל. מסקרן, למשל, איזה לחץ אוויר נבחר לצמיגים כמתאים למשקל האוטובוס הממוגן, ואיזה סוג של גומי לבש אוטובוס אבוד זה. האם היו מורכבים עליו חלילה צמיגים "ירוקים" – שתורמים אמנם לחיסכון בדלק, אך לא מצטיינים באחיזת הכביש הנדרשת? לפי מבחנים, צמיגים "ירוקים" פוגעים לא רק באחיזה, אלא אף מאריכים את מרחק העצירה.

ושאלה אחרונה לאגד: האם אימנתם את נהגיכם בנהיגה על כביש רטוב, מתוך הבנת חשיבותו של הנושא?

שואלים את אדוארד

אלעד אופיר: נפרדנו לשלום ממיצובישי ספייס וואגן לאחר שהגיר שלה התקלקל בפעם השנייה בתוך שנה.

לאור הצורך ברכב של 7 מקומות, עמדו בפנינו כמה אופציות בתקציב נמוך: רנו לוגאן, ספייס וואגן יד ראשונה מקרובי משפחה שעשתה 200 אלף ק"מ, וולוו V70. הבנתי מהחיפושים שהוולוו הזו די נדירה, אולם הצלחתי למצוא אחת כזו למכירה בזול מאוד, כולל מערכת גז (אני מניח שנוכל לסגור על 15 אלף שקלים).
מדובר ברכב משנת 2003 שעשה קצת מעל 200 אלף ק"מ. הבעלים הנוכחיים הוא בחור ממגרון, אמין וישר, שמדווח על שנה ללא תקלות ועל מעבר חלק של טסט. הרכב עבר טיימינג והוא עם צמיגים חדשים. הטסט עד דצמבר 2017.
שאלתי היא: האם במחיר הקנייה הזה, ומתוך הנחה של הוצאות מוסך של כמה אלפי שקלים בשנה, נכון לרכוש את הרכב? גישתי בעניין כלי רכב היא שמוטב לרכוש רכב שאצלי הוא יהיה התחנה האחרונה. עם הספייס וואגן והקודמים אני בהחלט סובר שגישתי נכונה.

תשובה: ודאי שאני בעד וולבו V70, גם כשהיא זקוקה להשקעה בהתרעננות שלה. מדובר בדגם אדיר של וולבו, ועוד מתקופת הזוהר של הפירמה. V70 היא מכונית נוחה, בטיחותית, ומוכנה לספק עוד שנים של הנאה מהניהוג.

ייתכן שאחרי הקנייה כדאי לך לבקר במוסך "גז חיש" בפתח-תקווה, כדי לבדוק את פעילותה של מערכת הגז.

אברהם פרחיה: איך קוראים בעברית לנהגים שהתנהגותם יוצרת אחריהם תור? כאלה הנוסעים לאט, אבל בנתיב האמצעי או השמאלי; כאלה הנוסעים רק במקביל לרכב שמימינם; כאלה הנוהגים ברכב כבד, אבל חושבים שהם אוחזים בהגה של מזרטי וממש חייבים להתמקם בעמדת זינוק לעקיפה; כאלה העוקפים תור בצומת וברגע האחרון נדחפים די בגסות אל ראש התור, ובכך מעכבים את כל השאר.

אני מציע "תוֹרֵר", והפעולה שהם עושים היא "לתרור", על הטיותיו של פועל זה. ואולי עדיף "להתריר". למשל: "למה אתה מתריר, יא …?!?". כי לפניהם המרווח בין כלי הרכב מתרחב, אחריהם נוצר תור, ולצדדיהם נהגים אחרים מנסים להשתחל ולעקוף, לרוב תוך יצירת "כמעט תאונה", ובוודאי מבלי לשמור רווח בטיחותי. בנוסף, מילה זו מזכירה במשקלה את המילה "צורר" (להבדיל).

אם תסכימו, השתמשו גם אתם במילים אלה. אולי אפילו תציעו אותן לאקדמיה ללשון העברית? אגב, עצם מתן השם עשוי להפחית את התופעה. כמי שנוהג די הרבה, אברך על כך מאוד!

volvo-v70r-270-km

אחרי פרדה כואבת מניסאן בלו-בירד דיזל קומבי הנפלאה, שעשתה אצלנו כמיליון קילומטרים עד שנכנעה לחלודה, שקלתי להביא הביתה את וולבו V70R 2.4 ליטרים 270 כ"ס, אך המוכר דרש תמורתה כמו צועני על אמו (סכום מופשט)

 

 

לברך על הנפילה

מכבי המעצבנת וגם הזקן המעצבן מתאמצים באותו גיל, אלא שהקבוצה התל-אביבית והקשיש המורשה העברי מתַפקדים באופן שונה: אנוכי התרגל להתיישב לבדו מול שלוש דוושות והגה, להתיישב לבדו מול מכונת כתיבה או מול מקלדת – ולא לסמוך, כמו מכבי, על להקות של זרים המגויסות לעזרה

ובכל זאת, למרות ההבדל בינינו, הקשיש מתרשם כאשר הוא רואה שוב את פניהם נאצלות-הסבל של זוג האִיוֹבִים של המאה ב-21, שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן, שלמדו לספוג את ההפסדים התורניים של קבוצתם ביגון סדרתי עמוק ובגבורה מרשימה – ונזכר בחובתו לברך על הנפילות הפרטיות שלו.

אלו נפילות בלתי נשכחות ברובן, שליוו וממשיכות ללוות את דרכו של הזקן אנוכי, אשר בגעגועיו אל איתקה, ובהליכתו אחר אור הפנס של אריאדנה, הסתבך ונפל אל כוחות שכנוע מתעתעים, אֶפִימֶרִידוֹת, שהשתלטו עליו בזו אחר זו ולימדו אותו לקח.

פשלות בלי לוט

סיפורי נפילותיו המביכות של הקשיש יישארו בוודאי בסוד, כדי לחסוך מהזקן ככל האפשר זריית מלח על הפצעים. שתיקה גמורה תיטיב גם עם הלקחים העולים ממבחר הנפילות, זולת שני מקרים בודדים – שניהם קשורים במסרטות, בעריכה ובמסך – שהזקן בוחר לחשוף דווקא.

תחילה נחזור לנפילה של הזקן במרחב הציוני.

מי יממן גבורות ישראל?

השנה היא 1984. הזקן עובד כבמאי דרגה 8 פלוס בטלוויזיה הממלכתית ברוממה ירושלים, ובו-זמנית מתעסק בכתיבה על דפי ירחון הרכב "טורבו".

יום אחד שמע הזקן מעורכו שחבל לו שאיש מבחני הדרכים של המגזין, פרדי פרייהוף, אינו יכול להשתתף במרוץ 24 השעות שייערך בעיר ספא שבבלגיה, כי אין לו כסף לדמי רישום ולהשכרת מכונית מתאימה, ב-מ-וו 635 משופרת ומחוזקת על ידי סדנת השיפורים הגרמנית המהוללת Hartge.

"כמה כסף הוא צריך, פרדי שלך?", התעניין הקשיש, ושמע שמדובר ב-8,000 דולר בלבד, שבעלי "טורבו", בני ברונר ודב פרידמן, אינם מוכנים להשקיע, אף כי מדובר בגימיק חשוב מאין כמותו לירחון. קפיצת היד של זוג המו"לים ברונר את פרידמן לא הפליאה את הקשיש המתחיל כמו העובדה שהיהלומן פרייהוף עצמו, שאינו עני אלא דווקא מבוסס למדי – אינו מוכן להשקיע באירוע המוטורי, אף כי בכוחו של אירוע זה להזכיר ולהוכיח שהוא באמת נהג מרוצים מוצלח כמו שהוא מספר.

מה קרה לפרדי שהוא מתקמצן כך פתאום? תמה הזקן, ושמע שהיהלומן השאפתני של "טורבו" בונה על ספונסר נדיב כלשהו, ולכן החליט לוותר על השתתפותו במרוץ הבלגי היוקרתי אם לא יקבל תמיכה כספית הגונה, כולל עלות הטיסה, מלון בספא וכו'.

– "פניתם לאלה שמפרסמים ב'טורבו'?" שאל הקשיש המתחיל. "מה עם יבואן ב-מ-וו? מה עם יבואן מצברי וולטה? חברות הדלק? חברות השמנים? חברות ההשכרה?"

– "גורנישט", ענה העורך. "ניסינו את כל הקשרים, לשווא. איש לא מעוניין להשקיע בנסיעה של פרדי".

– "יש לי הצעה איך להעלות את פרדי על מסלול פרנקורשאמפס", אמרתי, והעליתי את הרעיון הכי מטופש שלי, שלצערי זכה להתממש.

הפרסומת הסמויה הראשונה בארץ

"אנו צריכים להסביר לספונסרים שהשמות שלהם יודבקו על הב-מ-וו של פרדי ויסתובבו על המסלול. אלא שזו רק ההתחלה: הגימיק הפרסומי הזה יהיה אדיר באמת אם נעשה סרט על התחרות, שתככב בו הב-מ-וו של פרדי המקושטת בפרסומים מארץ הקודש. את הסרט הזה נשדר בטלוויזיה הישראלית", נעצתי את הדובדבן האחרון.

"מה, אתה תשכנע את מנהל הספורט ברוממה, יואש אלרואי?", נשאלתי, והסברתי את הרציונל של הרעיון: אנו, כלומר אני, נצלם את התחרות, נקליט סאונד, נביים ונערוך את הסרט – מה שניתן לביצוע, כי במקרה יש ברשותי מסרטת 16 מ"מ סוּפֶּר הכי טובה שקיימת, Aaton הצרפתית בגרסה יקרה, כולל בקרת וידיאו, ועוד מכשיר הקלטה מקצועי, נאגְרָה. יש לי גם חומר גלם לכמה שעות צילום, ציינתי.

ודאי שחבורת "טורבו" קפצה על המציאה.

אינספקטור פרדי

לקחנו את כל 50 הקילו של הציוד וטסנו לספא. "גייסתם מספיק ספונסרים?", שאלתי, וענו לי שגייסו מספיק כדי להזמין מלון, לשלם למארגנים ולשכור אוטו.

כבר בהגיענו אל בירת המרוצים הבלגית התביישתי בתגובותיו של הנהג העברי. זה קרה כאשר מר Hartge, הבעלים של סדנת השיפורים, הכיר לנו את שני השותפים שהוא הכין לפרדי, שהיו אמורים להחליף אותו במשמרות הנהיגה. אחד מהם היה בלגי מבוגר, שנראה יותר כמו איש עסקים בגיל העמידה מאשר נהג מרוצים. הוא הגיע עם אשתו, גם היא מבוגרת, ועם כלב קטן על רצועה. את השותף השני, הצעיר, ראינו ישן על הרצפה בפינת החדר.

"מה זה הזרוק הזה?", שאל פרדי בצליל דק של זלזול.

"זה השותף השני שלך להגה", הסביר לו מר הארטגה.

"מי משלם עליו?", המשיך פרדי בחקירה, ושמע מהארטגה שהוא שילם על נהג זה, שתפקידו יהיה לבצע זמן הקפה מהיר כדי לזכות ב"פול פוזישן" (התחרות המקדימה על עמדת זינוק מובילה).

"מי הוא בכלל?", המשיך פרדי בשלו, ונענה שמדובר בנהג מרוצים צ'כי בשם ווייטֶץ'. רגע אחר כך הייתה לי הזדמנות להכירו.

"היהודי שלך יודע לנהוג?", שאל אותי הצ'כי ברוסית.

"ועוד איך", הבטחתי, "תראה מחר".

nagrabmw-hartge-vojtechspa-24-houraaton-xl

גדלתי בעולם מושך: לצערי, לא נשאר ברשותי עותק של סרטי מלפני 32 שנים על מרוץ 24 השעות בספא. וחבל, כי הייתי מצרף אותו לסרטיי הקצרים "בית העלמין רמו", "ולס לבן", "קראקסה" (תאונה) ואחרים, הנמצאים ביוטיוב. הפעם, כדוגמה מה מסוגל לעשות לבדו במאי/צלם/מקליט אשר אחוז בטירוף עבודה.

בפרספקטיבת השנים שעברו, ועל סמך ניסיוני הצנוע בתחום הייצור, נשאר לי רק להוסיף שהמעבר מצילום אנלוגי לצילום דיגיטלי גרם נזק בלתי הפיך לאמנות הקולנוע. מסרטות דיגיטליות משוכללות אינן מסוגלות לצלם תמונות נשמה. החדוּת האלקטרונית הברברית הרסה ללא רחמים את האווירה הקולנועית האמיתית, זו המושכת אליה באלפי יצירות שצולמו על צלולואיד – מהמערבונים הקלאסיים מתוצרת ארה"ב, דרך הנאו-ריאליזם האיטלקי, ועד פליני שהמשיך אותו.

הדיגיטליות ניצחה את הקלאסיקה, בדיוק כמו שהטכנולוגיה המודרנית הפכה את המכונית למחשב על גלגלים, וכך הצליחה לגרש מעולם הרכב את כל מה שהצלחנו להתרגל אליו במשך חיינו ולאהוב.

אני חושב על חידושים ומהפכות אלו, השופכים את הילד עם מי האמבטיה, כאשר אני מטפל בבנותיי האיטלקיות (2), היפניות (2) ובבווארית (1), אשר למזלן לא נוגעו באלקטרוניקה למעט תחום ההצתה – וגם כאשר אני ממלא בבית את הבטריות של מסרטת ה-Aaton 16 מ"מ שלי ושל מכשיר ההקלטה נאגְרָה, כדי לשכנע את בני שיצלם בהם את סרטיו.

שאון מסביב לשעון

ואכן, למחרת עשה ווייטֶץ' במוקדמות בדיוק את מה שמר הארטגה ביקש, כלומר רשם זמן הקפה שהוא בין הטובים ביותר מבין 40 המכוניות שזינקו לתחרות. וכאשר החל המרוץ, התגלה שהנהג המבוגר, הנראה דהוי גם בסרבל של "ספארקו", קבע זמנים זהים לאלו של פרדי, שהתהלך בחשיבות עצמית אך הנפיק תוצאות בינוניות. למעשה, רק הסיבובים שביצע ווייטֶץ' הצליחו להציל מבושה את הב-מ-וו "שלנו", שקושטה כמתוכנן בפרסומים עבריים.

וזה בעצם לא היה חשוב, כי ב-מ-וו זו התקלקלה ממילא ויצאה מהמשחק, שבו הובילה וניצחה נבחרת של יגואר.

ובמשך כל אותן 24 שעות שבהן המנועים רעמו ללא הפסק, שכבתי על האספלט הסואן או רצתי עם מסרטת ה-Aaton על הכתף, ולמחרת התחרות, במקום לצנוח למיטה, עוד ראיינתי את פרדי, שישב מול העדשה מדושן סיפוק עצמי.

צלם, עורך ומפיק: אני

חזרנו ארצה. אשתי, שהייתה עורכת סרטים, עזרה לי לגמור את הסרט, שאת חומריו פיתחנו עוד במעבדה בלגית מעולה, ואני עוד שילמתי 300 דולר מכיסי לטיפול במסרטה, שהחליפה אינספור דקות של חומר הצילום "רוורסל 16 מ"מ" של קודאק.

מנהל הספורט יואש אלרואי התפעל מסרטי, שאורכו מעל חצי שעה, ושידר אותו ב"מבט ספורט". בעקבות השידור פרסם "טורבו" (שעבדתי בו אז רק ככותב אורח) מחמאות על עבודתי.

הסיפור נגמר כמעט. אך לא.

אכלו לבד את העוגה

תשאלו: אז מה היה מטופש כל כך ברעיוני? ובכן, שמעו.

הנהלת הטלוויזיה התפוצצה מכעס על הפרסום העברי שהתנוסס על מכונית המרוצים של פרדי, ורשמה נזיפה בתיק האישי שלי. "אנחנו יודעים כמה כסף קיבלתם על הפרסום הזה, שעוד שודר בפריים טיים", גערו בי מנהלי רוממה.

כאשר הסברתי שקיבלנו סכום צנוע, המכסה רק את הטיסה לספא ואת הלינה בה, צחקו מנהלי התחנה. "בדקנו את תעריף הפרסום עם כל הספונסרים שלכם. אנחנו יודעים באיזה סכום שמן מדובר".

כך התגלה לי שהצמד-חמד מ"טורבו" חילקו בינם לבין עצמם את הסכום הרציני, שעליו לא ידעתי, שהם קיבלו תמורת הפרסום היוקרתי בטלוויזיה, בעוד שאני הייתי היחיד שעבד בפרויקט בהתנדבות, ועוד שילם מכיסו.

זו הסיבה שהפסקתי לדבר עם האיש, ונשארתי ב"טורבו" כאשר הוא עזב את הירחון ופתח את מגזין "אוטו" המתחרה.

פחדתי ש"טורבו" ייסגר בגלל הליכתו, ולכן הסכמתי להצעתו של בני ברונר להתמנות כעורך הירחון. כל מה שקרה אחר כך, זה סתם היסטוריה.

הנפילה הכי נפילית

אך נפילה שכאבה לזקן הרבה יותר קפצה עליו לאחר שכתב את הנובלה והתסריט "שועל הכסף של פליציה ט'" – יצירה שהקשיש רואה בה חובה כלפי משפחתו שנמחקה בשואה, וגם כלפי אחותו אירנה, שלא הספיקה לראות את הסרט על חיינו בגטו אפילו בגרסת הבמאי, שערכנו מאוחר מדי.

גרסה זו, שעה וחצי אורכה, נערכה מחומרי עבודה, כלומר מצלילים שהוקלטו במיקרופון הפשוט של המסרטה, ומתמונות של המוניטור, שאיכות הצבעים שלהן, החדוּת, הקונטרסט והרזולוזיה היא לא עילאית. כל הפרטים הטכניים המוקפדים שנדרשים על ידי המסך הגדול נשארו בהקלטות המקוריות של "שועל הכסף", המוחזקות עד ימינו על ידי המפיק, כלומר נמצאות בשבי.

קיבלתי אתונות, מצאתי מלוכה

אלא שלאחר העריכה התגלה שגרסת במאי פיראטית זו, ה"תפורה" כאמור מחומרי גלם נחותים יחסית, דווקא עובדת לא רע. כי התברר שבכוח הפרדוקס, הפגיעה באסתטיקה המקובלת במסכי הקולנוע דווקא תורמת לא מעט לכוח השכנוע של הסרט. רצף הוויתורים-מאונס על אסתטיקה מלאכותית נוסֵך בשחזור הזיכרונות איזו אווירה של אותנטיות דוקומנטרית. כאילו פחות זוֹהַר קולנועי מחזק דווקא את הסיפור.

בכל אופן, בדירת הגג של בני, שערך את גרסת הבמאי המספרת על שועל הכסף, אשר שייך לסבתא שלו פליציה ט' ונסגר איתה בגטו – הפתיעה אותנו ההוכחה שלאמנות יש חוקים משלה.

למרוד ולהפוך למָרוּד?

כל החבילה הזו, כמו גם הפרטים על מימון סרטי, שהספונסר שלו הוא המכון הממלכתי הפולני לאמנות הסרטים, שהנהלתו הקודמת הוקסמה דייה מהתסריט שנשלח אליה כדי להתעלם מהעובדה שהבמאי הוא תושב ישראל – סופרו כבר בווידויים שוצפים של הקשיש.

סופר כבר די והותר גם על צילומי הסרט בחוף פרישמן בתל-אביב ובפולין, ועל התרומה האדירה של השחקנים, יבגניה דודינה, אולק מינצר וים ברוסילובסקי. אפשר רק להוסיף שנכון לעכשיו, פרשת "שועל הכסף" עדיין מתרוצצת בגלגלי השיניים של מכונת הבירוקרטיה.

זו כבר שנה רביעית שהסרט טובע במצולות הכלכלה הפולנית, ולכוד בין סעיפי החוק המקומיים הנוגעים לזכויות הבמאי מול זכויות המפיק.

אם משהו לא יתחיל לזוז בקרוב, ייתכן שהקשיש ייאלץ לצפצף קונספטואלית וקונצרטואלית על זכויות המפיק הרמאי, שהצליח כבר להפסיד בשני בתי משפט, בלודז' ובוורשה, ונדרש להחזיר למכון את כל המיליונים שבזבז – ויארגן הקרנה של גרסת הבמאי לקוראי מדור זה, כפי שהובטח כאן כבר לא אחת.

מעשה זה תלוי בחוות דעת ברורה יותר של עורך דין מזו שקיבלתי, שתשכנע אותי כי הקרנה כזו לא תוביל את המפיק לצעד נקמה משפטי נגדי. נקמה זו עשויה להתגלגל לנפילה כואבת, שלא תאפשר אפילו להתגאות בה.

טיפ טיפה: לאמביציוזים בלבד

מישהו שתל מאחורי גבי בבלוג שלנו "מכונית הנפש" תמונה של טויוטה GT86, וכתב תחתיה את ההצעה הבאה:

"מדי פעם, חלק מהמבקרים שלך יראו כאן פרסומת. אפשר להסתיר פרסומות אלה לחלוטין על ידי שדרוג לאחת מהתוכניות בתשלום שלנו" (וכאן מופיעים שני כפתורים לבחירה: "להסתיר הודעה זו" ו"זה הזמן לשדרג").

toyota-gt86-2

טויוטה GT86

תודה ידידי, אשר מציע לנו להגן על הבלוג שאנו עורכים ב-wordpress מפני פלישה של פרסומים פיראטיים. יפה מצדך להפגין מעורבות כזו במאמצינו. כי אחרי שאנו, הקשיש המורשה, למדנו מעמוד הסטטיסטיקה ש-13 מקוראי הבלוג היו מעוניינים לקרוא על טויוטה GT86 זו שנידבת לנו, ומצאו רק תצלום – החלטנו להוסיף לתמונה כמה מילים חמות לגבי טויוטה זו. באותה הזדמנות נביא כאן סקופ הקשור בה, המיועד לחסידי GT86 המאושרים וגם לאלה שזוממים להביאה הביתה.

והנה הסקופ: היבואן הפולני של דגמי טויוטה ("דילר", בשפת הלועזיטים) פתח סדנה שמתמחית בשיפור מנוע הבוקסר 2 ליטרים מתוצרת סובארו שמותקן בטויוטה GT86. באמצעות מגדש טורבו, מעצימה הסדנה את 200 כוחות הסוס המקוריים ל-240 כ"ס ב"גרסת כביש", וזאת תמורת 21 אלף שקלים. העצמה ל-280 כ"ס בגרסת כביש/מרוצי מסלול תעלה 28 אלף שקלים. לתוספות הרגילות המלוות את מערכת הטורבו אפשר לצרף, תמורת כמה וכמה רבבות שקלים, מצמד מחוזק, חישוקי 19 אינץ' וקפיצי Eibach.

למען ההגינות יש לציין שטויוטה GT86, כמו גם אחותה BRZ מבית סובארו, הן זוג מכוניות מעולות גם בלי שיפור בנוסח טורבו. כי 200 כוחות הסוס המקוריים לבדם מאפשרים לחגוג על אחיזת כביש מצוינת, שהיא תוצאה של תכנון שלדה ממוחשב ושל הפחתת משקל. זאת לצד היגוי מעולה, אווירה ספורטיבית בקוקפיט וניהוג הכיפי.

גרסת הטורבו תתאים לנהגים אמביציוזיים, המעוניינים להעמיד בַּמָקוֹם בעלי האצ'בקים חוצפנים בנוסח פולו GT או מיני קוּפֶּר.

אגב, לא בדקתי, אך יש להניח שבאותה סדנה, השוכנת באזור התעשייה מארקי בפרברי ורשה, ניתן להזמין אותו טיפול האדרה גם לסובארו BRZ.

שואלים את אדוארד

יאיר שרמן: ברשותי מרצדס ויטו חדשה מודל 2016, הדגם הוא cdi 114 תיבה אוטומטית. הרכב עומד כעת על 136 כ"ס, ובהתחשב במשקלו הרב (למעלה מ-2 טון) אני חש שהוא די חלש.
ברצוני לקבל חוות דעת על עדכון תוכנה שמעלה את ההספק ל-190 כ"ס.

תשובה: באופן עקרוני, שדרוג כוח המנוע במרצדס שלך, ובמיוחד שינוי במומנט, הוא רעיון טוב. אלא שצריך להתייחס בזהירות לעדכון של תוכנת מחשב הרכב. בין השאר, יש לברר אם הקפצה רצינית של ההספק שתבוצע במוסך לא תפגע באמינות המנוע ובצריכת הדלק – מה שיהפוך את השדרוג לבלתי כדאי. אם אתה מכיר מישהו שעשה העצמת כוח כזו, כדאי לברר איתו כיצד היא השפיעה על פרמטרים אלו. כדאי גם לוודא שהשינוי המתוכנן לא יפגע באחריות שהעניק היבואן, אם זו בתוקף עדיין.

אגב, עדכון תוכנת המחשב משדרג בדרך כלל את כוח המנוע באחוזים מעטים בלבד, כך שהצעה של המשדרג – המבטיח לך להגביר את כוח המנוע בעשרות אחוזים מבלי לחולל את השינויים המכניים הנדרשים לצורך כך – בהחלט מעוררת סימני שאלה.

גל גולדברג: בבעלותי הונדה סיוויק היברידית שנת 2011. לרכב יש בעיה במשאבת הבלם הקדמית (אני מצרף את המק"ט) וצריך להחליף אותה. הבעיה היא שהמוסך שבו אני מטפל ברכב לא הצליח למצוא משאבה משומשת, אלא רק חדשה במחיר יקר.

האם תוכל לעזור במציאת משאבה משומשת כזו במחיר סביר?

תשובה: ההצלה נקראת "שולמן הבלם" מתל-אביב, מומחה לשיפוץ כל משאבות הבלמים.

אגב, לפעמים מאשימים את משאבות הבלמים כשהבעיה היא למעשה תפקוד משובש, בגלל קורוזיה, של אחת הבוכנות הלוחצות את הדיסקיות אל צלחת הבלמים.

לילי הבר: ההיסטוריוגרפיה של השואה מרבה להתרכז ביהודים כקורבנות של המשטר הגרמני הנאצי ועוזרים, אך עלינו לדעת כי לצד הטרגדיה האיומה, יהודים רבים פעלו נגד הגורל שייעדו להם הנאצים. מאות אלפים לחמו בצבאות הברית ובשורות הפרטיזנים, מרדו בגטאות והתקוממו במחנות ההשמדה.

אחת התופעות הבולטות של הגבורה היהודית בשואה היא של יהודים שהצילו יהודים אחרים תוך סיכון עצמי. אלפי יהודים פעלו בדרכים מחתרתיות שונות כדי להציל את בני עמם, אך עד ימינו סיפוריהם המאלפים באותם שנות אימה וסכנה לא זכו לתהודה ציבורית נאותה. לפני כ-15 שנה הוקמה ועדת פעולה להכרה בגבורתם של יהודים שהצילו את בני עמם, ויחד עם המרכז העולמי של 'בני ברית' אנו פועלים למתן 'אות המציל היהודי' לאותם גיבורים.

ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, אנו מבקשים לתקן את 'חוק זיכרון השואה והגבורה יד ושם' באופן שיכיר בגבורתם של היהודים, ולשם כך אנו פונים אליכם בבקשה שתחתמו על העצומה שבקישור

http://www.atzuma.co.il/jrj.

להערכתנו, תמיכה ציבורית רחבה תסייע להעברת התיקון לחוק בכנסת ישראל. נא לשתף את המייל ברשימות התפוצה שלכם.

זהירות, אנושות בדרך

לאט לאט מזדקנים והולכים אל הדמדומים מכשירי התנועה הישנים, חברינו הנאמנים ולעתים גם היחידים, שבמשך מעל 100 שנה שירתו אצל דורות בתפקיד של סימן סטטוס או סימן מצוקה. עצוב ומזעזע שהחיים המודרניים, חסרי רחמים בהתאם לקדמתם, עומדים לאשפז את מכוניותינו במוזיאונים, שם הן ייסגרו בכלובים יחד עם כל הגעגועים האינפנטיליים שלנו והנוסטלגיות. אולי האנושות החדשה תקבל במקומן איזה רובוט לדאוג לו ולאהוב אותו…

אלא שבינתיים אנו על קרקע שרק התחילה לצאת מדעתה, בדיוק כשהספקתי להודות, בחצי בדיחה חצי אמת, שנמאס לי לנהוג בכל מכונית משעממת רק כדי להזהיר מפניה, או להמליץ עליה משום שהיא גרועה פחות מהמתחרות בה.

הפתרון שמצאתי, אף הוא בחצי אמת וחצי בדיחה, הוא לסמוך על דעתו של מישהו שלא אכפת לו לנהוג בכל דבר שזז. מישהו אמין היודע לכתוב דו"ח מבחן אובייקטיבי, כלומר בלתי תלוי. הבחירה שלי נפלה אז על יואב קווה.

אם כי עדיין לא השתמשתי בנקודות הזכות או החובה שקווה הדביק למשעממות שהוא בדק. כי לאמיתו של דבר, השתמשתי באנליזה המפוכחת של קווה רק כדי להשוות – לשם הבידור – בינה ובין שירי ההלל הילדותיים של כתבי החצר, אשר מוכרחים לספק שבחים לכל חפץ ממונע כדי לא לאכזב את בעליהם, ברוני היבוא.

מצא קשיש מצא טוב

בהמשך נתקלתי בכתיבתו של רמי גלבוע. נהניתי לקרוא את דיווחו הצבעוני והסנטימנטלי של רמי על ראלי הגרוטאות, וצירפתי אותו מיד למועדון הסולו של יואב קווה. עם זוג כזה של עוזרים על רמה, דמיינתי לי, אשר עורכים מבחנים אינטליגנטיים ואמינים – הקשיש המורשה יכול לחסוך לעצמו אנרגיה, שממילא מתחילה להתמעך ולהתמרט עקב עיסוקיו הרבים של אנוכי.

כמו למשל עיסוקו הנמרץ של הקשיש בהכנת מכוניתו למבחן זִקנה על מסלול נורבורגרינג בגרמניה, כולל להרכיב לבווארית Z3M קוּפֶּה מוטות מייצבים קשיחים, מתלי W&K, בולמי בילשטיין B8 רייסינג, צמיגי מישלין פיילוט ספורט cup, וכמובן כלוב בטיחות תקני.

במקביל, חוץ מכתיבה ומלחמות נמרצות על הצלת סרטו, קיימת עוד פעילות של הזקן המעצבן, המנסה לשדרג את מבחר ציוריו הישנים והחדשים בצריף העץ שהוא בנה, וזאת לקראת תערוכה שהוא מתכנן לערוך בתל-אביב בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב – אירוע שהקשיש זומם לארגן כבר באביב המתקרב, אם ירצו השם והאוּלַי.

והנה באה אכזבה

ופתאום התגלה לזקן ששתי הדמויות שהוא תכנן להתבסס על עבודתן הראויה כדי להמליץ או לא להמליץ לקוראים על מכוניות מסוימות – שאין לו חשק או אפשרות לנהוג בהן בעצמו – סובלות (שתיהן!) מנטייה לנהיגה בשטח.

בהתאם לסטייה קלה זו, הן גלבוע והן קווה מודדים בדייקנות את מספר הסנטימטרים שבין רצפת מכונית המבחן וקרטר המנוע ובין האדמה, כמו גם את זווית הכניסה למהמורה והיציאה ממנה, ועוד בודקים אם קיים או לא הילוך שטח, אם אפשר לנסוע בירידות באיטיות, ואם הדיפרנציאלים ננעלים בעת צרה.

הקשיש אינו מתייחס לכל הפרטים הללו, שהרי הוא מעדיף נסיעה על אספלט ותו לא, ומנסה למנוע ממכוניותיו כניסה טיפשית לשטח קשה – אשר מטלטל את קרבי הנוסעים, הורס את המתלים, פוגע בטבע וביצורים הגרים בו.

פוטר ממשרת האמון

בנוסף, קרה אירועון בלתי צפוי שמר רמי גלבוע הכישרוני נכשל בו, ולכן הוא ירד מהעסק שתכננתי. כי רמי גלבוע מחק את עצמו בעיניו של הזקן כאשר הוא שיבח את פיאט 124 אָבָּרְתְ' החדשה, בשפה שאסור לצטט כדי לא להידבק ממנה.

יש לציין שאיטלקייה זו שגלבוע התפעל ממנה נפלה גם לידיו של הקשיש המורשה, וכך הוא היה יכול לזהות את ההבדלים שבין האמת ובין הכתבה שפורסמה באתר "וואלה".

יש גם ספיידר לעניים

כדי לא להרגיז את היבואן התל-אביבי, הכתב רמי גלבוע אפילו לא הזכיר שהיצרן האיטלקי לא הסתפק בגרסה האקסקלוסיבית והיקרה בהתאם בדמותה של ספיידר 124 אברת', שבגללה עומדים היהודים להיפרד מ-300 אלף שקלים – אלא בנה ומשווק גם גרסה עממית, יצירה פשוטה יותר וזולה בהרבה מאשר 124 אברת', המיועדת לעשירים.

גלבוע, בדומה ליבואן התל-אביבי, מצניע גם את העובדה שספיידר החדשה של פיאט הייתה אמורה בעצם להיות אלפא רומיאו המתבססת על MX5 של מאזדה, רואדסטר אמינה ופופולרית, אך ברגע האחרון החליטו האיטלקים, מסיבות שלהם, לנטוש את לוגו אלפא הבעייתי, ושחזרו בעזרת היפנים, על רצפתה של MX5, את דגם פיאט 124 ספיידר העתיק שלהם.

ספיידר זו נבנתה במשך השנים בשתי גרסאות יפות המתחרות זו בזו: אחת בשמלה מרובעת, טיפוסית לבית המעצב בֶּרְטוֹנֶה דאז, ו-124 השנייה בשמלת קוקטייל שהכין לה המעצב פינינפארינה, מעצב החתום גם על צורתה של פיאט ספיידר 850 ספורט.

בשנות ה-70 הביאה ספיידר קטנה זו מצרפת לירושלים את עורכת הסרטים אסתר דר, שהשתלבה בטלוויזיה רוממה.

אברת' ואחותה הצנועה

הכרתי את פיאט 124 ספיידר אברת' החדשה עוד לפני שרמי גלבוע טעם ממנה, וזאת בגלל מכר שלי שהחליט לקנות אותה תכף אחרי שדבר שיווקה התפרסם בוורשה. האיש ניסה להכריע בין שתי הגרסאות של ספיידר זו: בין הגרסה הזולה, שהיא נטולת פיצ'פקעס יקרים כמו מעצורי brembo, ללא שינויים בשלדה, בלי דיפרנציאל שננעל חלקית וללא שדרוג מנוע ה-1.4 מ-140 כ"ס ל-170 כ"ס – ובין גרסת אברת' עצמה, שכל התוספות הגזעיות הללו נמצאות בה במקור.

האיש ביקש את עזרת הקשיש, משום שהתקשה להשוות בעצמו בין הביצועים של שתיהן. במיוחד לנוכח העובדה שהקונה הפוטנציאלי היה אמור לערוך את סיבוב ההיכרות הקצר קודם בפיאט 124 הרגילה, ורק כעבור יומיים באברת' המיוחסת. "אולי נשווה את שתי האיטלקיות האלה להונדה crx שלך?", ביקש, והקשיש הסקרן הסכים.

עמדנו בקו הזינוק. אשתו של האיש נתנה את האות, והונדה crx, ללא כל מאמץ, הסבירה לפיאט 124 ספיידר הסטנדרטית שמקומה מאחור. הרבה מאחור.

"עם אברת' לא יהיה לך קל כל כך", הבטיח לקשיש המתלבט. "אנו נהיה איתה יותר זמן, וגם ניסע קצת בסיבובים. זינוק ל-100 קמ"ש זה לא הכול", הקניט אותי.

124-abarth124-abarth-vol124-abarth-multiair124-abart-rec

יותר פוזה מפיזוז: מישהו כתב ש"רואדסטר היא מכונית ספורט מוחלטת", וזה הקפיץ את הקשיש המורשה. כי לפי הזקן, אף מכשיר תנועה, עם גג או בלי גג, אינו מכונית ספורט אם הוא נרדם עד 3,500 סל"ד, וגם אחר כך זז ללא התלהבות יתרה. וזוהי בדיוק פיאט 124 ספיידר, שמגדש הטורבו בקושי מעורר אותה לחיים, חלש מדי ומאוחר מדי. גם בגרסת אברת'.

תחת שמלת הספיידר האיטלקית עובדת למעשה מאזדה MX5 החדשה, המאופרת בסגנון אירופי ומצוידת במנוע של ג'ולייטה. הקוקפיט (תא הטייס והנווט), מצומצם ואינטימי כמו במאזדה, גורם אמנם קלאוסטרופוביה, גם זה בסגנון מאזדה, אך מחזק את תכונות האוטו המתחזה למכונית ספורט, אשר שווה אצלנו 300 אלף שקלים – שתמורתם אפשר להשיג מכונית ספורט אמיתית מבית סובארו, או לקנות מאזדה MX5 במחיר נמוך יותר. את יפנית זו ניתן לצייד בבולמי קוני ובמוטות מייצב קשיחים קדימה (בין חיבורי מקפרסון), כמו גם בחלקה האחורי של מאזדה, כדי להתגבר על נטייתה לריקודים.

אז מה לבחור, פיאט או מאזדה? אם אתם אוהבים סיבובי מנוע גבוהים, קחו את מאזדה. במיוחד אצלנו, מקום שבו ספיידר האיטלקית נמכרת רק בגרסתה היקרה מעל כל היגיון, כאילו הייתה תכשיט המאותת שייכות למצליחנים. כנראה, היבואן סמל"ת משחק אותה פָּדָנִי, ובהתאם לכך אינו משווק את הגרסה העממית והזולה של 124 ספיידר.

מיוחסת. עד הזינוק

ואכן, להבדיל מפיאט 124 הרגילה, פיאט 124 אברת' עשתה רושם על הזקן, על היפנית שלו ועל הכלב מקס וֶבֶּר. המחיר הגבוה של אברת' מתבטא בעיצובה של ספיידר זו, במושבים שלה ובהגה. גם בזינוק ל-100 קמ"ש, כך חשבנו, היא אמורה לנפנף ביתרון. חזינו שההבדל בין אברת' ו-crx יהיה זעיר, כ-0.3 שנייה לפי הנתונים הרשמיים.

אך כאשר זינקנו באותו קטע כביש, לא הבנו מה קורה: אף שהזקן איחר במקצת בשחרור המצמד של היפנית ואברת' זינקה בצליל מרשים – כבר כשהיפנית של הזקן שולבה להילוך שני, האיטלקייה מצאה את עצמה במעמקי הראי של הונדה crx (בת ה-24), ללא הבדל ניכר מ-124 הרגילה!

לאן נעלמו 30 הסוסים שאמורים להבדיל בין ספיידר הרגילה ובין אברת'? מי גנב אותם, תהה הקשיש, עד שנזכר שהמנוע של אברת' שייך במקור לג'ולייטה ספורט, שבעליהן בוורשה תבעו את הדילר שלה למשפט, כי במקום 170 כ"ס הם קיבלו 150 בערך, קבעה בדיקה שעשו. כך שלא מפתיע שלפי מכשיר המדידה GPS, פיאט 124 אברת', שעל הנייר הייתה זקוקה ל-7.3 שניות כדי להגיע ל-100 קמ"ש – בזבזה על זה 8.7 שניות ארוכות ביחס למכונית המעוטרת בסמל עקרב.

שיכרון חושים? בדוחק

גם בנסיעות קצרות שערכנו בה, לא הפגינה 124 אברת' יתרון משמעותי לעומת 124 הרגילה, זולת יותר רעש וקופצנות. אז איך להבין את התלהבותו של רמי גלבוע, שמרח על הצג את האקסטזה הבאה: "ההנאה שניתן להפיק מהספיידר בכבישי נהיגה כאלה, היא בלתי מוגבלת… לא יכולתי שלא לנתק לפרקים את בקרת היציבות, לתת לו ב-אם-אימא-של-הגז, וליהנות מדריפטים מענגים עד כאב".

אך מה לעשות שלא הצלחנו לשחזר את שיכרון החושים שגלבוע חווה באברת'. סגולות העינוג שגלבוע הצביע עליהן ("אבארט מדברת אליך בחושים, אמוציות ותשוקה" – טעות הכתיב במקור) לא עמדו במבחן הנהיגה הספורטיבית שערכנו לאיטלקייה על מסלול מרוצים קרוב לביתנו הלועזיטי.

היו לנו עוד שעתיים זמן, ואנו, אחוזי "איך היא?", לקחנו את פיאט 124 אברת' למסלול כדי שתתחרה שם מול האצ'בקים חזקות – מול זוג פיאסטות ST, מול פולקסוואגן פולו GTI האמביציוזית, מול מיני קוּפֶּר GP, ואף מול קיה פיקנטו, פשפשית מרוצים (יש דבר כזה), שבאו למסלול להתאמן נגד סובארו BRZ. להפתעתנו, האיטלקייה מבית אברת' הפסידה לכולן. לא רק בישורת אלא גם בסיבובים, שבהם להקת המתחרות ממש לימדה אותה לזוז.

בושה כזו לא הייתה מתארעת לעולם להונדה crx הקשישה שלי. ואם בכל זאת היה קורה לה דבר מביך כזה, crx הייתה מתעצבנת, ומביאה לאותו מסלול את אחותה הבווארית, כדי לרשום ניצחון מתוק על להקת ההאצ'בקים, גם אם 321 הסוסים של הבווארית יסחבו אחריהם בוו גרירה את אברת' 124 העצלנית.

אגב

הלועזיטי שרצה לבחור בין שתי הספיידרים של פיאט – זו הרגילה וזו הסנובית – בחר לבסוף במאזדה MX5. וזה בעצם סוף הסיפור על אברת'. נוסיף רק הערה קטנה, לצורך פרוטוקולי בלבד:

לזקן המעצבן נראה שהוא גילה את מקור ההתמוגגות המוזרה של גלבוע מפיאט 124 אברת'. האם זה אפשרי, תוהה הקשיש, שמקלדתו של כתב "וואלה" הוקסמה מהיחס החם של היבואן, שהזמין מאה יהודים לבילוי של 24 שעות גן עדן במלון הבוטיק "כרמים", הכול על חשבונו?

גלבוע הלשין שמנהל המכירות של סמל"ת אמר שמשתלם לו לממן את החינגה ההמונית הזו שנערכה לכבוד אברת': "יכולתי באותו סכום לעשות קמפיין טלוויזיה או להרים שלטי חוצות באיילון, זה היה מביא לי מאות טלפונים שלא יניבו אפילו מכירה אחת. ככה אני מזמין את האורחים לאירוע התפור עליהם במדויק", הסביר את כדאיותו של האירוע היחצ"ני המפואר.

היו זמנים שלגייס עטים (מקלדות עוד לא היו) היה הרבה יותר קשה.

124-spyder

Gay Car 2017. הארגון הצרפתי Ladorga, המארגן כבר 12 שנה את תחרות "האוטו האירופי המועדף על גאים", בחר בפיאט ספיידר 124 כמכונית מספר אחת לאוכלוסייה הגאה לשנת 2017. "לדורגה" לא פרסם אילו דגמים התחרו בספיידר האיטלקייה על תואר יוקרתי זה, שבשנים קודמות נתפס ברוב המקרים על ידי דגמי סיטרואן

טיפ טיפה: סכנה בלי ABS    

מוסכניק גילה שמערכת ה-ABS בניסאן טידה אינה פועלת, והסביר לבעלי המכונית (ראו מכתבה של יעל אלוני) שתקלה במערכת ABS איננה עניין של בטיחות, ועל כן הגברת יכולה להמשיך לנסוע. זוהי בוודאי טעות גסה. הנה ההסבר:

יצרני המכוניות המציידים את סחורתם במערכת ABS, אשר מונעת את הינעלות הגלגלים בעת עצירה – מוותרים למעשה ביד קלה על מערכת שהותקנה במכוניות הדור הקודם, נטולות ה-ABS, אשר הייתה מאזנת את לחץ נוזל המעצורים בין הצירים הקדמי והאחורי, תוך מתן עדיפות לגלגלים הקדמיים, שבעת בלימה מקבלים על עצמם את רוב משקל הרכב.

וכך, כאשר ABS אינו מתפקד מסיבה כלשהי, ובמקביל לכך לא מתקיים האיזון הנדרש בלחץ נוזל הבלמים – המיוצר על ידי משאבת המעצורים ומחוזק על ידי הבוסטר – הציר האחורי, המאבד משקל, עלול להגיב לבלימה בהחלקה פתאומית שתפתיע את הנהג, מה שעשוי לגרום איבוד שליטה על הרכב.

שואלים את אדוארד

יעל אלוני: נדלקו לי בניסאן טידה 2009 נורות ה-ABS ובלם היד. בנוסף, מד המהירות שבת. ניגשתי למוסך רגיל, שבדק את הבלמים ואמר שהם תקינים ואפשר לנסוע עם הרכב, כי זו לא בעיה בטיחותית. הבעיה היא, לדבריו, בחיבור למחשב. הוא הציע לי לגשת למוסך מורשה.
במוסך המורשה חיפשו זמן רב את התקלה, ובסוף אמרו שהיא נובעת ממשהו חשמלי. בחשבונית כתוב כך: "אבחון חיבור מחשב, בדיקת קודי תקלה, בדיקת צמות חוטים, נתק בכבל (-) למערכתABS , תיקון מינוס".
שילמתי 632 שקלים ונסעתי חמישה ימים בנעימות, ללא נורות מרצדות מול העיניים. אבל אבוי, ביום השישי התנוססו שוב מולי שתי נורות דולקות, ומד המהירות שותק. כשהתקשרתי למוסך ביקשו שאגיע שוב. כבר בטלפון נאמר לי שלא החליפו שום חלק, וייתכן שיהיה צריך להחליף. רגע לפני שאני ניגשת למוסך רציתי לשמוע את דעתך בנושא.

תשובה: היפותזות רבות מסוגלות להסביר את המקרה הקפקאי שאת מתארת. בין השאר, ייתכן כי האשֵמה בכל הבלגן הזה היא מערכת ABS, שאינה פועלת בגלל איזו שטות כמו חיישן המורכב בקרבת הגלגל – שהתלכלך או שחיבורו תפס קורוזיה. במקרה כזה, האות שמשדר ה-ABS התקוע משגע את המחשב, מה שמתבטא על לוח המחוונים.

מחשב דיאגנוסטי רציני אמור לגלות מה קורה בניסאן טידה שלך ולספק קוד תקלה ברור, ולא את הלהג שמודפס בחשבונית ה"תיקון" שלא היה.

במקומך, הייתי מפרק קודם כל לכמה דקות את חיבורי הפלוס והמינוס של המצבר, שותה קפה, מרכיב את הכבלים חזרה, מתניע את המנוע – ואז בודק אם המשחק בכבלים הצליח לשנות משהו, כלומר למחוק את התקלה מזיכרון המחשב. זהו כנראה הטיפול היחידי שבוצע במוסך, שתמורתו שילמת 632 שקלים…

האם המומחים במוסך הסבירו לך מה הם מתכוונים לעשות בעניין טידה, וכמה זה יעלה פלוס מינוס? האם הם ניסו לרענן את תוכנת המחשב במכוניתך, אם הם רואים בו חשוד בתקלה? והאם הם מסוגלים לבדוק מה הבעיה ב-ABS?

קראי את "טיפ טיפה" הנוכחי, המתייחס אף הוא למכתבך.

הלל: ברשותי טרופר דיזל אוטומטי 2001 שעשה 160 אלף ק"מ בלבד, מטופל טוב. באמצע נסיעת כביש הוא נכנס למצב "ניוטרל" ללא כל התראה, ולא ניתן לחזור לנסיעה.

גררתי למוסך – שאמרו שצריך להחליף גיר. האם זה יכול לקרות פתאום וללא כל סימן מקדים? יש לציין שלא חסר שמן גיר, ואין כל תקלה אחרת. אודה מאוד לעצתך.

תשובה: האם ייתכן שהבעלים הקודמים (אם היו כאלה) גררו בטרופר שלך משהו כבד, מעל כוחו של הרכב, או נתפסו בשטח קשה ולחמו כדי להיחלץ ממלכודת של אבנים, חול או בוץ? בשני מקרים היפותטיים אלו היה הגיר האוטומטי שלך מתחמם, והשמן שלו היה מאבד את כל סגולותיו.

האם שמן הגיר בטרופר שלך הוחלף כעבור 60-80 אלף ק"מ, כמומלץ על ידי יצרני השמן? או שמא במשך 16 שנות שירותו פעל הגיר, חלילה, על השמן המקורי עדיין?

כך או אחרת, כדאי לך לגרור את מכוניתך למכון גירים אוטומטיים, מבלי לאבד תקווה שהגיר יחזור לעצמו לאחר שתתגלה הסיבה למצוקתו. מומחים המתעסקים בגירים אוטומטיים יידעו הרבה לאחר שיריחו את השמן (השרוף?), וישפטו לפי צבעו אם הוא מתפקד או לא.

קורה לעתים הפלא שבעקבות החלפת שמן הגיר בסינתטי ממדף גבוה, תיבת ההילוכים אינה זקוקה עוד לשיפוץ יסודי או להחלפתה.