Skip to content

לונה פארק

לסרט 'לונה פארק' לחצו כאן

Wesołe Miasteczko 3

 

 

מודעות פרסומת

ריחוף חוזר

הסרט הקצר "לונה פארק", אשר בְּנִי גילה בארכיון האקדמיה לקולנוע בלודז', מצטרף כעת לסרטים המופיעים בבלוג שלי "מכונית הנפש". 5.10 דקות הסרט, המעופפות מחוץ למציאות, מבקשות סליחה מהיוצר שלהן, הזקן המורשה

באביב 43', כאשר בגטו ורשה פרץ המרד היהודי, אנוכי, טיפש-עשרה מתחיל וזקן מורשה לעתיד, השתייכתי כבר כמה שבועות לחבורת פולנים בגילי, והתרגלתי להסתובב איתם בטבעיות, כמוהם, בצד הארי של העיר הנתונה תחת כיבוש גרמני אלים.

היינו משוטטים בשוק הירקות, שם חיפשנו עבודה תמורת אוכל ולינה, או בשוק המציאות קֶרְצֶלאק (Kercelak), שבו, אחרי שעזרנו למישהו במשהו, קיבלנו זכות להחליף בגדים.

לסירוגין ניסינו להתעסק גם במכירת סיגריות ברחובות, כמו גם בליווי שיכורים הביתה לפני שעת העוצר, בהתאם לבקשת בעלי ברים. "אם המשטרה או הגרמנים יעצרו אותנו, תגיד שאני הבן שלך", ביקשתי את השיכור התורן, ואלה הסכימו, והרגשתי איתם הכי בטוח שיש.

חבריי הגויים גייסו אותי גם לעבודה לצידם בכנסייה, כעוזר נוסף של הכומר, שערך בעזרתנו את מיסת הבוקר בדיאלוג עם השילוש הקדוש. לבושי כותנות לבנות שהגיעו לנו עד הברכיים, ולצלילי הפעמונים שבידינו, היינו עונים בלטינית רהוטה לקריאת הכומר "Sursum Corda" (רוממו את הלבבות) שבה הוא פנה אל הקהל הנוצרי הנרגש, ואנו, שעמדנו לידו על הבמה, היינו מפטירים "אמן" (לוואי שכך יהיה).

II

בין עבודה לעבודה היינו עוקבים אחר הכוחות הגרמניים, שהמשיכו לזרום מהבוקר עד הלילה לכיוון הגטו – בשלישיות רגליות ובמשאיות. תותחים ושריוניות נושאי צלבים שחורים-לבנים היו עוברים למטה, ברחובות, כשהיינו מטפסים על הגגות כדי להביט על הגטו הבוער, אך ראינו רק עשן סמיך עולה השמיימה, מלווה ברעשי יריות ופיצוצים.

III

"אנחנו הולכים לחומות הגטו", הודיעו לי חבריי. הם לא ידעו ש"אֶדֶק זָקְשֶבְסְקִי", שהם מזמינים לטייל איתם בקרבת הגטו הלוחם, הוא מישהו שאך לפני כמה חודשים היה הולך לישון ומתעורר שָם, בגטו, באחד הבתים העולים כעת בלהבות. הנערים הפולנים לא יכלו לשער שחברם החדש נזכר שוב ושוב, בגרון יבש, שמאחורי חומות אלו הוא השאיר את אבא שלו לבדו, נטול כל תקווה.

ומובן שהם לא יכלו לתאר לעצמם כי לחברם "אֶדֶק" מתחשק למלא את ריאותיו עד תום בעשן השרפה ולהיחנק – אך במקום זאת הוא מוכרח לחייך לנוכח הגטו הבוער, כפי שמחייכים חבריו הגויים, ובעצם כל תושבי החלק הארי של עיר זו.

IV

"אנחנו הולכים לחומות הגטו", החליטו חבריי, ולא יכולתי לסרב להצטרף אליהם לטיול – שהיה מסוכן לי משום שפניי היו עלולות לחשוף את רגשותיי כלפי גורל הגטו, אך גם בגלל סכנת חיים מיידית וממשית. הרי ידענו, גם אני וגם חבריי, שברחובות המובילים לגטו מחפשים את מזלם "שְמָלְצוֹבְנִיקִים", אותם פושעים פולנים שאימצו לעצמם מקצוע חדש: זיהוי עוברים ושבים בעלי מאפיינים שֵמִיים.

מנוולים אלה ידעו לנחש היטב מיהו יהודי, ואם לקורבנם לא היה כסף, הם הסגירו אותו לגסטאפו. אני, למזלי, הצלחתי עד עתה לא להיתקל בהם.

"זה לא מסוכן ללכת שמה?", שאלתי, מנסה להפחיד את חבריי בָּאפשרות שיירו עלינו גם הגרמנים וגם המורדים היהודים. "חוץ מזה, אסור להסתובב קרוב לגטו", המשכתי בַּניסיון להניא אותם מהטיול, מזכיר להם את כרזות האזהרה המודבקות ברחובות, המודיעות את איסור זה באדום על גבי שחור. כרזות אלה נתלו לצד רשימות של עשרות פולנים שנידונו למוות בכלא "פָּבִיאָק" כי זלזלו בחוקים שקבע הכובש הגרמני – כלומר הלכו ברחוב בשעת עוצר או עזרו ליהודים.

V

אך חבריי לא השתכנעו. "מותר ללכת לאן שאנחנו נלך", הרגיעו אותי, "כי שם, ממש קרוב לחומת הגטו, אי-אלו אנשי עסקים פתחו, בהסכמת הגרמנים, גן שעשועים, מין לונה פארק כזה, כדי שתושבי השכונה, המשפחות וילדיהן הגרים מול הגטו, יוכלו להתבדר. הביאו לשם קרוסלות שהמושבים שלהן טסים לעננים ויורדים", סיפרו.

"נעשה שם כיף, ובאותה הזדמנות נבדוק אם מלמעלה אכן אפשר להביט על האקשן בגטו כאילו היינו בקולנוע", חייכו חבריי, והלכנו.

VI

התקרבנו לחומות הגטו דרך רחובות חשוכים וריקים-כמעט מבני אדם, שהזכירו לי את הרחובות בגטו אחרי עוד אקציה – אותם מִבְצָעִים שאורגנו על ידי שוטרי היודרנראט, אשר בצעקות, בבעיטות ובחבטות אלות עץ היו דוחפים את אסירי הגטו לאומשלגפלאץ, אל רכבות המוות.

והנה גיליתי ששכונת המגורים הפולנית הצמודה לחומות הגטו, שכונה שלא הכרתי קודם, נראית כאילו דבקה בה התפאורה הקודרת של הגטו, כי צבעה היה אפור כמו העשן החונק. השכנוּת עם הגטו התבטאה גם בַּפָּנִים האפורות של המקומיים המעטים שפגשנו, ובבגדיהם הדהויים. גם יתר הפרטים בְּמָקוֹם זה כמו הושפעו מקִרְבָתוֹ לגטו: לא נראו בעלי חיים, עצים או צמחים כלשהם, ולמרגלות הבתים רבצו ערמות זבל. היה רק הבדל אחד: כאן לא שכבו על המדרכות גוויות מכוסות סמרטוטים או עיתונים.

VII

רעש היריות הלך וגבר ככל שהתקרבנו, רצים בזה אחר זה, אל בתי השכונה הפולנית, שנראו כאילו איש לא גר בהם. ופתאום, בסוף הרחוב, נגלתה לפנינו, כמו חזיון תעתועים, קרוסלה צבעונית ענקית, שרוחבה היה כשל בית מגורים וגובהה כגובה שלוש-ארבע קומות.

על רקע הנוף המת של שכונה זו הצמודה לגטו, נראתה לנו הקרוסלה כמו אורחת מעולם אחר, עליז וחסר דאגות. וכפי שהבטיחו לי חבריי, אכן השתלשלו מקרוסלה זו מושבי מתכת, אשר נתלו עליה בשרשראות ארוכות.

VIII

בכמה מהמושבים הללו היו ישובים כבר חובבי קרוסלה, שחיכו להתנעת המנוע ולתחילת הטיסה. בינתיים הם שמעו מוזיקה מתקליט טנגו שהמנגינה שלו, כפי שהבנתי אחרי שנים, נגנבה מהאופרה "לה טרוויאטה" של ורדי. מילותיו של טנגו זה, שצליליו לוו במטחי היריות בין הגרמנים ליהודים, נשארו בזיכרוני לתמיד:

"כל הלילה ניחוח הלילך

כל הלילה שֵינָה ממני ואילך",

צעק הרמקול את השיר הסנטימנטלי, והקרוסלה כנראה חיכתה לנו, כי היא התחילה לזוז רק כאשר קנינו כרטיסים והתיישבנו.

IX

מושב המתכת שלי החל לנוע בקושי, ונזקק לזמן רב ולעשרות סיבובים איטיים כדי להגיע לגובה ולמהירות מסחררת ממש. אותו מושב שלי שבו נעלתי את חגורת הבטיחות, אף היא עשוית מתכת, המשיך להתרחק מהמושבים של חבריי. בכל סיבוב וסיבוב הוא טיפס גבוה יותר, מהירותו גוברת מרגע לרגע, מעופף בצהלה באוויר הערב.

ואני, הנזרק פעם ברגליים למעלה ופעם ברגליים למטה, שכחתי לגמרי שאני פוחד, כי פתאום מצאתי את עצמי בתוך העשן והחוֹם של השרפה שבגטו. עודי מנסה לנשום בתוך המחנק, חשתי פתאום טפיחות מוזרות על פניי, כאילו נחיל של יצורים חיים כלשהם זורם לכיווני, והם מוטחים בהמוניהם בפרצופי, נוחתים על גופי ונצמדים אליו. היו אלה מאות או אלפי פיסות נייר זעירות ושרופות שהגיעו עם העשן הסמיך, פרפרי מוות שחורים מהגטו אשר דבקו בלחיי, בפי הסגור, במצחי ואף בעיניי. שהחלו להזיל דמעות.

פתאום הבנתי שזכיתי בריחוף חוזר לגטו, ושאני נמצא בו שוב, הפעם בודד לגמרי. פרצתי בבכי לראשונה בחיי, וכנראה בפעם האחרונה.

X

כאשר הקרוסלה נעצרה המשכנו לשבת כמה רגעים במושבים, כאילו היינו אסירים בַּמתקן. לבסוף השתחררנו מאחיזת חגורות הבטיחות, עינינו אדומות מהעשן, ובקושי נעמדנו על הרגליים. התחלנו ללכת חזרה מבלי להביט בקרוסלה המפלצתית, שנשארה מאחורינו באותו מקום ובאותם ממדים עצומים, רק נטולת קסם.

חבריי לא ידעו מה עבר עליי, וגם לי לקח שנים להבין מה קרה לי אז.

XI

ההבנה הזו תפסה אותי זמן רב אחר כך, בשנת 1956, כאשר נסעתי, כסטודנט באקדמיה לקולנוע בלודז', אל עיר הנמל גדנסק כדי לצלם את הקרוסלה בגן השעשועים שָם בשביל סרט של ידידה שלי, הבמאית המתחילה לידיה זוֹן. היא שמצאה את עיירת השעשועים, ורצתה לצלם אנשים שנהנים מהריחוף בקרוסלה.

אך לידיה לא תיארה לעצמה כי לנוכח הקרוסלה בגדנסק, אוּצָף זיכרונות כבדים מהקרוסלה ההיא בוורשה, שממנה השקפתי על הגטו הבוער וכו'. הבמאית הצעירה לא חשדה שאני עומד לשתול בסרט התמים שלה את שברון הלב הפרטי שלי, ובכך לשנות כליל את התסריט שכתבה. היה זה תסריט אופטימי ומשעשע כביכול, התואם את דרישות האסתטיקה המרקסיסטית של פולין של שנות ה-50 – אך אני הפכתי אותו לאפל, דקדנטי ולא מציאותי, כדי לראות איזה שמח יהיה כאשר סרט זה יתעמת מול כל סרטי הסטודנטים הרגילים של אז, שנעשו לפי דוקטרינת הריאליזם הסוציאליסטי.

כך שהפתיע אותי פרס האקדמיה לקולנוע, שניתן לי בדמות מלגה אמנותית גבוהה שקיבלתי מדי חודש בחודשו עד תום לימודיי, אשר הוענקה לי דווקא בגלל חוסר השגרתיוּת של אותו "לונה פארק". אך את הפרס קיבלתי גם בזכות הבמאית לידיה, שהסכימה כי הצלם אנוכי ישתלט על סרטה, יערוך אותו ואף יבחר את המוזיקה, עד כי הקרוסלה בסרט "לונה פארק" הפכה למעין מתקן אימים אשר בועט במוסכמות האמנותיות שהִשְלִיט אז קומיסר התרבות א' זְ'דאנוב.

XII

נשאר להודות שהסרטון "לונה פארק" הושפע מ"פרובוקציה קוסמופוליטית בפילוסופית ובאמנות", לפחות לפי תלמידי ז'דאנוב, שקיללו כך את האקזיסטנציאליזם, אשר בשנות ה-50 פרץ לגוש הקומוניסטי מפאריז, מהמעבדה והניסיונות המסקרנים של ז'אן פול סארטר.

כתוצאה מהקסם המטורף אשר הילכה עליי אז הפֶּסימיות שבפילוסופיה הקיומית – הקרוסלה בסוף "לונה פארק" עוצרת אבודה, ללא נפש חיה. כמו הגטו.

Wesołe Miasteczko 3Wesołe Miasteczko 4

קרוסלה בנוסח סארטר: באקדמיה לקולנוע בלודז' לימד אותנו צילום דיקן הפקולטה, אלכסנדר יעקובלב, שצילם בעבר עשרות סרטים שהפכו לגאוות ברית המועצות. פרופ' יעקובלב גם תרגם לנו לשפה פשוטה את עקרונות הריאליזם הסוציאליסטי והדיאלקטיקה. וכך, לפני כל הפקה של סרט סטודנטים חדש, היינו פונים ליעקובלב בהסבר לגבי מה שברוסית קוראים זָדאצֶ'ה (zadacze), כלומר מספרים מה תהיה כוונתנו בצילומים.

לפני שיצאנו לצלם את "לונה פארק", הזהיר אותי יעקובלב שאסור לי לעשות במסרטה תנועה פנורמית בכיוון שמאל, כי הראי המסתובב במסרטת אריפלקס (Arriflex) 35 מ"מ יבצע אפקט של סטרובוסקופ, המטשטש את האותנטיות של התמונה משום שהוא מחלק את רצף הצילומים לתמונות בודדות, הרצות על המסך בזו אחר זו.

ודאי שמיד נדלקתי על הרעיון לבצע סטרובוסקופ דווקא, עם הפנורמות אל הכיוון האסור ועם תנועת מושבי הקרוסלה המסתובבים מימין לשמאל בזווית של 90 מעלות מהמסרטה. חששנו, אני והבמאית לידיה זוֹן, שבגלל השימוש הכפייתי באפקט הסטרובוסקופ, הפרופסור שלנו יעקובלב יכבד את "לונה פארק" במשפט הקבוע שלו: "eto nastoyaszczy kaszmar" (זו זוועה אמיתית). אלא שהרוסי רק חייך, חיבק אותנו, ושתק.

טיפ טיפה: איך לבחור כלה 

לבחור בפיז'ו 2008 או בדאצ'יה דאסטר? מתלבט דביר אונגר במכתבו למדור-המשנה "שואלים את אדוארד", והתשובה, הרחבה מהמקובל, נראית לנו מתאימה ל"טיפ טיפה".

כי כדי לענות ברצינות לשאלה בנוסח "איזה כלי רכב עדיף", מוכרחים לבדוק רשימה ארוכה של פרמטרים טכניים אך גם כלכליים, כמו: מחיר שתי המועמדות והאפשרות להנחה בעת הקנייה, תקופת האחריות, מה עם תוספות על חשבון היבואן, האם יש הבטחה לטיפולי חינם, ומה הנזק הכספי בעתיד, כלומר איזו ירידת ערך תספוג הכלה לאחר 3-4 שנים.

אלא שסוגיה חשובה יותר מהחשש להפסד כספי היא סוגיית הבטיחות הפסיבית של המכונית הנבחרת בעת התנגשות, וגם הפרמטר של בטיחות אקטיבית, כלומר – באיזו מבין שתי המכוניות יהיה קל יותר למנוע תאונה בזכות תגובה מהירה של המנוע, המעצורים וההגה.

לרוב הקונים חשובים פרטים כמו צריכת הדלק האמיתית של שתי המתחרות, ואיך צריכה זו קשורה בסוגי המנועים המותקנים בשתיהן, בתיבות ההילוכים שלהן, במערכות העברת הכוח ובאחיזת הכביש. אך כדאי לבדוק גם את קלות הכניסה למושב הנהג ולמושב האחורי, אם יש מקום לרגלי היושבים ואם קיים רווח מעל ראשיהם, כלומר את מידת הקלאוסטרופוביה השוררת במכונית. זאת, לצד שטויות שהפכו חשובות, כמו צעצועי המולטימדיה: האם היא מקורית של היצרן, או שהיא הוחלפה בתוצרת סין על ידי ברוני היבוא, המנסים לצמצם עלויות?

אלא שאין לקבוע מי המוצלחת יותר, פיז'ו או דאצ'יה, מבלי לבדוק בנהיגה ממשית את ההבדלים בתפקוד הנהג: באיזו מבין שתיהן הנהג מבצע תרגילי נהיגה באינסטינקטיביות טבעית, לומד במהרה את דרישות המכונית, ושולט עליה בקלות כדי ליהנות ממנה.

או שהוא מגלה חלילה שבמכונית החדשה שלו הכול טוב ויפה על הנייר ועל דפי הפרסום – אלא שאין לו ברירה אלא ללמוד ממכוניתו זו נהיגה, ולהסתגל לפרטים המפתיעים לרעה. כמו עמוד שמאל של שמשה קדמית המשתף פעולה עם הראי כדי להסתיר הולכי רגל ורוכבי אופניים שפורצים אל מעברי חצייה, ראות אחורית אפסית, מזגן חלש, מושבים שאינם מחזיקים גוף בסיבובים, הגה לא רגיש או בעל רגישות יתר, ופרטים מרגיזים כמו היעדרו של בלם יד מסורתי, שאליו התרגלנו.

בקיצור, בהכרעה בין שתי מכוניות, מזמינים הביתה רק את זו שמבטיחה לנו הנאה מנהיגה, או עוברים לאופציה שלישית.

שואלים את אדוארד

דביר אונגר: אני רוצה להודות לך על המדור השבועי שלך! מצד אחד הוא מרחיב את הדעת ומעניין, ומצד שני ענייני ופרקטי. תודה.

שאלתי: אני מחפש לקנות רכב חדש. אני גר בחיפה, ומסתובב באזור כל השבוע, פלוס נסיעה אחת למרכז ועוד אחת לירושלים מדי שבוע (כ-2,000 ק"מ בחודש).

בנוסף, לעתים קרובות אני יורד ברכב לשטח, בעיקר שבילי כורכר משובשים, פחות טיול ג'יפים (עד היום הייתה ברשותי טויוטה יאריס ישנה שלא פחדתי לאתגר ולסכן. את רוב המהמורות היא עברה, אבל הייתי מעדיף רכב שלא אפחד עליו מכל בור או מדרגה בשביל. ושוב מדגיש, לא מחפש רכב לטיול ג'יפים).

התקציב שלי נע סביב ה-120 אלף שקלים. שורה תחתונה, אני מתלבט בין דאצ'יה דאסטר לפיז'ו 2008. וגם: באיזו גרסה יהיה הדגם שאבחר.

תשובה: הפריזאית האלגנטית 208 קומבי קיבלה גובה כדי להצטרף כ-2008 לגזע ה-SUV-ים/קרוסאוברים הקטנים, ואצלך היא כעת בעימות מסקרן מול החוליגן הרומני של רנו.

זו לא רק השוואה בין שתיהן, השונות זו מזו, אלא בחירה בסגנון. לפיז'ו נכנסים בעניבה ונהנים מהפלגה חלקה על האספלט, ואילו את דאצ'יה נוהגים בחולצה קצרה, מגלים פשטות ולא פוחדים לרדת איתה לשטח. בעימות הזה יש הכול, כולל אופנה, מחאה של הניהוג, ו… סוציולוגיה.

המשך התשובה ב"טיפ טיפה" הנוכחי.

יצחק פרידמן, נתניה: ברשותי סובארו XV טוקיו 1600. נאלצתי להחליף מצבר ונדרשתי לשלם כאלף שקלים. מה דעתך על המחיר הגבוה? הוא מוצדק?

נמסר לי כי המצבר הזה הוא עם סטופ-סטארט. התקינו לי אותו במוסך מורשה של סובארו. האם במקומות אחרים הוא זול?

תשובה: כדאי לך להתגרש ממחלת הסטופ-סטארט, המציעה חיסכון זניח בדלק, אפסי כמעט, המושג על חשבון אמינותם של חלקי הרכב (מנוע, טורבו, מיזוג ומצבר).

פורומים לועזיטיים ממליצים להחליף את תוכנת המחשב, המפעילה את מנגנון סטופ-סטארט ללא אפשרות להיפטר ממנו – בתוכנה של אותו דגם, במקרה שלך סובארו XV, רק נטול סטופ-סטארט.

שמואל כהן: יש לי טויוטה קורולה בעלת גיר רובוטי. כמו במכוניות רבות מדגם זה, במהלך נסיעה נדלקה נורת תיבת ההילוכים ומיד לאחר מכן המסך הראה N מהבהב ללא אפשרות לעבור הילוך. לאחר עצירה וכיבוי המנוע במשך 2 דקות המשכתי בנסיעה כרגיל.

פניתי למוסך שבו אני מטפל בדרך כלל, ונאמר לי שיש בעיה בקלאץ' וצריך להחליפו. אולם גם לאחר שהחליפו את הקלאץ' הבעיה נמשכה, ואף בתדירות גבוהה יותר. מה אתה ממליץ לעשות?

תשובה: כנראה, הייתה שגויה הדיאגנוזה של המוסך, שהאשים את המצמד ובהמשך ימצא עוד משהו, לפי שיטת "ככה נראה לי". זו הסיבה שבמקרה שמתגלות תקלות בתיבות הילוכים אוטומטיות או חצי אוטומטיות, אני ממליץ לא לחפש עזרה במוסכים כלליים אלא לפנות מיד למכון גירים מנוסה.

לעתים קרובות, הסיבה לתקלות בכל תיבות ההילוכים (כולל גירים ידניים!) היא מפלס נמוך מדי של שמן גיר.

דני, ירושלים: אני בעליה הגאה של פיז'ו 306 שנת 1996 המצוינת. האוטו נהדר חוץ מהפלסטיקה… הפאנל שעליו מורכבים הרדיו וכפתורי המזגן (והשעון) התפרק. איפה ניתן למצוא פאנל שכזה?

תשובה: אם לא תמצא במגרשים פאנל בריא יותר לפיז'ו הנהדרת שלך, שירדה מפסי הייצור מוקדם מדי, אז אין ברירה אלא לפרק את כל הפאנל קומפלט, ולהדביק בצידו האחורי, בדבק אפוקסי, טלאים עשויי פלסטיק.

בחנויות חומרי בניין למיניהן אפשר להשיג גם ערכות מיוחדות (דבק וחומר) לתיקוני פיברגלאס, וזה הפתרון הטוב ביותר לחיזוק הפאנל.

 

 

שתים-עשרה ושבע

בחושך של שעה 12:07 חדל לעבוד שעון היד "צִימָה", שקיבלתי מאבא כאשר נפרדנו בגטו. סירבתי לקחת את השעון, אך אבא שכנע אותי שהוא כבר לא יזדקק לו, כי אינו צריך עוד לקום לעבודה

חברי השחקן אוֹלֶק מינצר, האבא הקולנועי שלי בסרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", אומר את המילים "לא אזדקק עוד לשעון" בטבעיות מרגשת. משמעות מילים אלה נפלה עליי רק מאוחר, בתום המלחמה. הבנתי שלא אראה עוד את אבא שלי.

ובינתיים בסרטי, אני – בגילומו של השחקן הצעיר אוסקר, ילד שמצאנו בבית היתומים – בשיער מגולח ומצויד בתפילות נוצריות שלמדתי בגטו על-פה ובשעון של אבא ענוד על ידי, ברחתי מהגיהנום היהודי אל הצד הארי של ורשה.

אבא גם אמר לי בפרדה, וזה כבר לא מופיע בסרט, שהשעון יביא לי מזל, ואכן, התקתוק של שעון זה ליווה אותי בכל דרכי החיים, שהיה בהם הכול ועוד קצת, עד שלפני כמה שנים "צימה" עצר, והשען הנרי הרשקוביץ', ספורטאי ניצול אולימפיאדת מינכן, החזיר את ה"תיק-תק", הלייטמוטיב המלווה בנאמנות ובסקרנות את הביוגרפיה שלי.

אלא שכעת אני בגולה הלועזיטית, רחוק מהמדרכות של בן-יהודה-אלנבי, שם תל-אביב נשארה תל-אביב האמיתית, ורחוק מהחנות הקטנה של הרשקוביץ', השען הקוסם, כך שנשאר לי רק לדבר לליבו של צימה, אלא שהוא התעייף ומסרב להמשיך.

גם לי לא קל להמשיך, מודה הזקן המורשה בפני שעונו, מחמם אותו בכפות ידיו, נושף עליו, ומנער לשווא את מעטפת השעון עשוית הנחושת, אלא שהכוחות אינם חוזרים לצימל'ה. עוד מוות אחד קרוב אליי.

הגולה כולה נגדנו

תוכנית הטלוויזיה הפולנית "קוּלְטוּרָה" (תרבות) שידרה בשבוע שעבר סרט תיעודי באורך מלא המספר על חייה, על שירתה ועל מותה הטרגי של משוררת צעירה וכישרונית בשם זוּזאנָה גִּינְצָ'נְקָה (Zuzanna Ginczanka).

בקרקוב, שבשנות מלחמת העולם השנייה הייתה תחת כיבוש גרמני אלים, גילו רודפי היהודים המקומיים שגינצ'אנקה היא יהודייה. הם הלשינו עליה לרוצחים מהגסטאפו, ואלה עצרו אותה וירו בה בבית הסוהר. מעניין שהסרט על גינצ'אנקה (ששמה היהודי הוא שרה גינצבורג) הופק באיטליה ועשוי על ידי איטלקים, ולא על ידי ישראלים, פולנים או הגרמנים, אשר מנסים לטשטש את אחריותם לשואה.

בכל אופן, לקשיש המורשה אין ספק שהעיתוי הנוכחי של הקרנת הסרט על גינצ'אנקה-גינצבורג (1917-1944) – אשר מורכב מראיונות ומחומר רקע מצולם, המתאר את פולין האנטישמית של לפני מלחמת העולם השנייה – התקבל על ידי הצופים במסך הטלוויזיה כמחאה מובהקת של התוכנית "תרבות" נגד האווירה בפולין הנוכחית, החותרת לכיוון פשיזם שמתורגם לרדיפת זרים.

קשה שלא להעריך את עורכי "קולטורה" ומפיקיה על כך שהם גייסו את הסרט האיטלקי וארגנו את הקרנתו דווקא כעת, לקראת סוף סתיו 2017. זהו צעד אמיץ, שכן אנשי תרבות אלה מתייצבים למעשה אל מול רומן חולני, אובססיבי ומביך אשר מתנהל בין השלטון הפולני הנוכחי, המכהן כבר כשנתיים, לבין הכנסייה הקתולית, האנטישמית מטבעה, והמפלגות הלאומניות, הנאו-נאציות.

Ginczanka

בגלל היופי לא שרדה. אמנם התרגלנו להאמין שמראה מצודד עוזר בחיים – פותח דלתות ומזמין אהבה – אלא שלא כך קרה במקרה של המשוררת זוזאנה גינצ'אנקה (שרה גינצבורג), אשר בגיל 27 הרג אותה דווקא יופייה הבלתי רגיל, אשר ניכרת בו יהדותה. בגלל חזותה האקזוטית, האריסטוקרטית כמו שירתה, ועוד אישיותה הפואטית המיוחדת – לא הצליחה גינצ'אנקה להיבלע בין הגויים ולהציל את חייה מרדיפת הרוצחים הגרמנים

אומה מְסוּמָמָה

הקרנת הסרט על גינצ'אנקה, משוררת יהודייה שכתבה בפולנית, משכנעת כי בוורשה הנוכחית קיימת בכל זאת חזית אנושית שפויה, העומדת כמיעוט מול סוללת תנועות לאומניות, אנטישמיות וגזעניות, אשר נתמכות בדמגוגיה של פוליטיקאים.

פוליטיקאים אלה, מסוממים בכוחות אלקטורליים, רוכבים לכאורה על הפטריוטיות הפולנית המסורתית והתמימה בנוסח המאה ה-19 – אך למעשה הם מנסים לשחזר את הסיסמאות הטרופות שהובילו את הרייך השלישי לרצח המונים, ביניהם שישה מיליון יהודים.

כולנו קצת זוזאנה

ואני נזכרתי בשיר של זוזאנה גינצ'אנקה-גינצבורג, שיר עצוב הנושא את הכותרת "Non Omnis Moriar" (לטינית: לא אמות כולי). בשיר זה המשוררת דואגת מה יהיה אחרי מותה עם האביזרים שאליהם התרגלה, אביזרים שהפכו חלק ממנה. מה יעלה בגורלם, היכן יתגלגלו.

האם לרובנו יש משהו מגינצ'אנקה, גם אם אין אנו יפים וצעירים כמו משוררת זו? סביר שנזדהה איתה גם אם איננו חייכנים ועצובים כפי שהיא ידעה להיות, וגם אם איננו יודעים לתאר את החששות שלנו באופן משכנע כל כך כמוה, באינטימיות פואטית ובפשטות.

המורשה מודה שהוא שייך לאלה שנקשרים מדי לחפצים, אשר התנדבו להיות איתו או נפלו לרשותו ונשארו. כמו שעון הצימה הישן, מצלמת לייקה בת 90 כמעט שמצלמת עדיין, מד אוויר בצמיגים שזוכר את המכונית הראשונה של הזקן (P-70 זְוִיקָאוּ), שתי מכונות כתיבה אריקה 5, אחת בעלת מקלדת לועזית והשנייה כותבת עברית, ובוודאי המכוניות האחרונות שנשארו איתו, שזכו לכינוי "בנותיי".

וכעת הצטרף אל גדוד חפצי-נפש אלו, הדורשים אהבה, פֶּן דרייבר, אשר נושא הקלטה של גרסת הבמאי לסִרְטִי "שועל הכסף של פליציה ט'". בגלל חפץ זעיר זה אני מבלה בימים אלה בגולה, ומדי שבוע דוחה באל-על את מועד השיבה ארצה, סופג בסבלנות את הקנס המוטל על כל שינוי טיסה הנע בין 70 דולר ל-100, אשר אינו יקר ביחס למטרה: לא לחזור לתל-אביב עם כלום.

שועל יהודי אבוד

אחרי עשרות שנים של שקט, היהודים הפולנים מריחים שוב אווירת פוגרום. אמנם הם נרדפים כעת רק באופן מילולי – אך זה מורגש ומאיים דיו כדי שהקשיש המורשה התייר יתחיל לדאוג שמא המצב הפוליטי הנוכחי בפולין יחרוץ את גורל סרטו. הרי הנושא של "שועל הכסף", נושא יהודי אשכרה, מתנגש חזיתית עם הלך הרוח השורר פה כעת, הלך לאומני-פולני-נוצרי, שילוש צעקני החוגג את ניצחונו ברחובות ורשה.

נחתנו פה לפני כחודש חדורי תקווה, אך כמעט מיד התגלתה עיר הולדתו, עבודתו ואהבותיו של הזקן כסימפטית פחות מכפי שהייתה ונשארה בזיכרונותיו. כי ורשה, כמו פולין כולה, נמצאת כעת תחת מצור הולך ומתהדק של דעות, רוחות וסיסמאות לא נעימות לאוזן יהודית.

אמנם ידענו את זה עוד לפני הטיסה, אך חשבנו בתמימות שהאינטרנט הלועזיטי מגזים. וחוץ מזה, לא היה לנו בדל של ברירה אלא להכריח את עצמנו ולהגיע הנה בזמן הלא נכון. כי לא הייתה דרך אחרת לשמוע את החלטת המכון הפולני לסרטי איכות, הספונסר היחידי של "שועל הכסף", מה יהיה הלאה עם סִרְטִי זה.

פלונטר של עמימות

אך קרה שנתקעתי מיד בפלונטר של אפשרויות בלתי ברורות, כך שעדיין אין לי, או לאף אחד אחר, מושג אם אצליח לחזור ארצה עם או-קי פולני, כלומר: האם המכון הממלכתי לקולנוע יסכים כי הפקת הסרט ("פוסט פרודקשיין") תעבור לידי המפיק הישראלי מארק רוזנבאום, המתנדב מעומקי ליבו להציל את שועל הכסף של אמי.

או לפחות לחזור ארצה עם אישור שיאפשר לנו להקרין בסינמטק תל-אביב את שועל הכסף בגרסת הבמאי, אשר בני ערך אותה בדירונת הגג שלו.

אך המכון בוחר בשתיקה.

עוינות מוּכֶּרֶת מדי

ובינתיים, באין תשובה מה יהיה גורל הסרט, מפריעה לי מחשבה פרנואית, הטוענת כי לולא הרוחות האנטישמיות המנשבות בעוז לקראת החורף הפולני העוין, אז אולי-אולי היה לי קל יותר להגיע עם "המכון הממלכתי לסרטי איכות" לפתרון כזה או אחר שיחלץ את הסרט מהתסבוכת.

כי במפגשים עם המכון הפולני נוצר הרושם

שהן אנשי ההנהלה,

שבינתיים הוחלפה פעמיים (לא סופי),

והן הפקידים,

אשר מטפלים ברקע החוקי של פרשת ה"שועל", וכלל לא אכפת להם מהסרט עצמו,

כאילו איבדו כל עניין ביצירה קולנועית זו, לאחר שבית המשפט פסק כי על המפיק המנוול להחזיר את כל הכספים שהוא לא השקיע בהפקת הסרט אלא פספס.

גם הטבע מתעלל במורשה

ממש סבבה,

כי פתאום נתפסתי על ידי שלג.

והבווארית ו-crx בנותיי

לא מסוגלות לשנות את רוחי,

כי הן לובשות צמיגי מרוצים.

תבואי, קאליופה, נצייר משהו.

לשלג מצטרף ערפל בירוקרטי, שהן ההנהלה והן הפקידים מקפידים להנציח, באשר הם מתחמקים מקבלת פתרונות שיחלצו את הסרט מהמבוי הסתום ויאפשרו להשלימו.

עוינות מנומסת זו שמפגין המכון כלפי הסרט ה"יהודי" זורקת את הבמאי, המאוכזב כהוגן ועוד מזדקן ללא עוול מצידו, חזרה אל שנת 1968, אשר גל האנטישמיות שפרץ בה עצר את דַּרְכִּי בקולנוע הפולני, ואולי גם בקולנוע בכלל (אינני יודע, וטוב שכך).

זיכרון כרכוש היחידי

אלא שאז, לנוכח הצונאמי העוין ההוא של אוקטובר 68', שהגיע לדירתנו בעיר העתיקה בוורשה, לקחנו את חפצינו וברחנו לישראל.

ובריחה זו מרוחות הפוגרום הקומוניסטי שזעפו בפולין של שנות ה-60 הזכירה לי, באופן בלתי נמנע, את הבריחה מגטו ורשה בסתיו 1942, כאשר מצאתי את עצמי בין הגויים בלי כלום חוץ מהשעון של אבא. אותו שעון שהיה זקוק לכל שנות חייו כמעט של הזקן המורשה כדי לעצור סופית הלילה, בשעה שתים-עשרה ושבע.

זוהי השעה שקבע צימה כדי שהזקן יבין שהזיכרון הוא הרכוש היהודי היחידי שנשאר, חי וקיים, ולהבדיל מחפצים, הוא אינו מאיים להחליף ידיים.

טיפ טיפה: צדק פואטי

לא בדקתי, וכדי לא להתעצבן גם לא אבדוק, מה יודע המכון היהודי "יד ושם" בירושלים על המשוררת היהודייה זוזאנה גינצ'אנקה. האם היא רשומה בכלל בשמה האמיתי, היהודי (גינצבורג), בין קורבנות השואה היקרים והכואבים ביותר, בין האמנים ואנשי הרוח?

האם כתוב בוויקיפדיה היהודית שהכישרון הענק של גינצ'אנקה מציב אותה בין משוררות הצמרת הפולניות, כמו מריה יסנוז'בסקה פבליקובסקה וכמו ויסלבה שימבורסקה, חתנית פרס נובל?

האם שמעו פקידי "יד ושם" כי זוזאנה גינצ'אנקה זכתה בדבר שאף משורר לא השיג עד עתה – צדק פואטי? כי זמן-מה אחרי רצח המשוררת, בתום המלחמה, הצליחה משטרת פולין – בזכות שורה אחת בשיר של גינצ'אנקה "Non Omnis Moriar" אשר מוזכר בה שֵם האישה שהסגירה אותה – לזהות כמו בשיטת די-אן-אי את הפושעת שהלשינה לגרמנים על יהודים, ובית המשפט הכניס אותה לכלא לשנים רבות.

שואלים את אדוארד

יאיר: ברשותנו טויוטה יאריס 2006, שעברה כבר 238 אלף ק"מ. למיטב ידיעתי, מעולם לא הוחלף לה שמן הגיר.

בחודשים האחרונים, בתחילת נסיעה, כאשר נורת חום המנוע דלוקה עדיין בכחול, קשה להעביר מהילוך ראשון לשני. יש קשר בין שני הדברים? האם מומלץ להחליף את שמן הגיר? ובאיזה מוסך?

תשובה: עקב החשש שהסינכרוניזציה בתיבת ההילוכים הידנית נפגעה, אכן מומלץ תחילה להחליף את שמן הגיר, מה שלעתים עוזר. להבדיל מתיבות אוטומטיות, הדורשות לבצע החלפת שמנים רק במכון מנוסה לגירים ולא במוסך רגיל – החלפת שמן בתיבת הילוכים ידנית היא הליך פשוט כמו החלפת שמן מנוע. יש רק לבדוק בספר הרכב מהו סוג שמן הגיר הנדרש על ידי היצרן.

נעמי פינק: אני זקוקה לרכב עבודה חדש בעל 7 מקומות. הנסיעות שלי מרובות וארוכות (הבסיס ירושלים, והנסיעות לכל ערי הפריפריה בקצב של כ-1,000 ק"מ לשבוע). סובלת מבעיות גב, ולכן הנוחיות חשובה. אני לא מעוניינת בג'יפ או ברכב כבד כי אני נוסעת לא מעט גם בתוך העיר.

בשנים האחרונות נהניתי מאוד מפורד S-Max, שלצערי כבר אינו אופציה, לפני כן היו לי הונדה סטרים, מאזדה 5 וכו'. אודה על רעיונותיך.

תשובה: סיטרואן פיקאסו (הארוכה).

יצחק וינקלר: במדורך "אותי זה מביך, חביבי" ("המפתחות בפנים" 1057) שיבחת את דאצ'יה דאסטר. האם היא מתאימה לדעתך לנהגים בגיל השלישי?

לפני כ-20 שנה מצאתי את טויוטה יאריס ורסו כמתאימה ביותר: מושב נהג גבוה, כניסה ויציאה נוחות, תא מטען נמוך שנוח לטעינה ולפריקה, מקום לכיסא גלגלים ללא צורך בקיפול, רכב אמין. היכן עומדת דאצ'יה ביחס לנ"ל?

האם יש לך המלצה על רכב בעל תכונות דומות לאלו של יאריס ורסו? או שמא כדאי למצוא ורסו במצב סביר (200 אלף ק"מ, פלוס מינוס) משנת ייצור 2001-2006 (ב-2006 הופסק שיווק הדגם בארץ)?

תשובה: ייתכן שסגנון הכביש-שטח של דאסטר אינו מתאים לך. חוץ מחזרה אל ורסו יד שנייה אהובתך, בדוק גם את האופציה של פולקסוואגן גולף פלוס, שנבנתה במיוחד לגיל השלישי, הרביעי והחמישי.

דוד כהן-נחמיה: עוד כשהייתי קורא את מדורך ב"מקור ראשון" באדיקות לפני כעשור, חלמתי שכשיהיה לי רכב אתייעץ איתך, והנה הרגע הגדול הגיע. אני בן 31, ומגיל 17 אני על קטנועים. הגיל עושה את שלו, ואני רוצה לקנות סוף סוף רכב. אני גר ביפו, נוסע לרוב על ציר ירושלים-תל-אביב, אבל יוצא גם לערים נוספות במסגרת עבודתי (מלמד פיוטים בבתי ספר ברחבי הארץ).

אני צריך רכב שיתאים לנסיעות האלה ושיהיה בו מקום לכלי נגינה, אבל לא גדול כמו משפחתית. שיראה כמה שפחות מוסך, שיחזיק לאורך זמן ושיעלה 10-15 אלף שקלים… מן הסתם רכב משומש. אם כן, מהי המלצתך לגבי הנתונים שעליי לחפש – מודל, קילומטראז' וכו'? נ"ב: מדי פעם אני נוסע לטיול עם חברים, כך ששבילי עפר צריכים להיות כלולים ברשימת היכולות של המיועד…

תשובה: בסכום שציינת תוכל למצוא (אם כי לא בקלות) מכונית המסוגלת לשרת אותך באמינות, ובלבד שתכין אותה לתפקידה זה. אלא קח בחשבון שנסיעות השטח שאתה מתכנן אינן בריאות לצמיגים, לבולמי הזעזועים, לקפיצים, לחיבורים ולמערכת ההיגוי.

איתן אורבך: אני עוקב כבר כמה שנים טובות אחרי מדורך, ונהנה ממנו מאוד. בהשראתך החלטתי לפני כשנה לקנות רכב, אף שהייתי רק בן 18. לאחר חיפוש קצרצר מצאתי פיז'ו 205 שנת 97', והחלטתי לקרוא לו מלווין (על שם מל ברוקס כמובן. אני מעדיף את הרכב שלי זכר. הבנה הדדית טובה יותר…).

במדורך הקודם פרסמת המלצה שלפיה כאשר מתניעים את הרכב, "האמפרים והוולטים במערכת החשמל נוסקים גבוה, ויכולים לגרום להישרפות נורות הפנסים. כך שמוטב לחכות אחרי ההתנעה כמה שניות, ורק אז להדליק אורות". משום-מה אני מרגיש הפוך: כאשר אני מתניע ורק לאחר מכן מדליק אורות, המנוע כאילו נחנק לשנייה, וכשאני מוריד חלונות (השניים הקדמיים חשמליים, האחוריים ידניים; הרכב הזה הוא יצירה מופלאה ומוזרה של מוחות צרפתיים קודחים) זה מורגש אפילו יותר. האם תחושתי שגויה? עד כה החלפתי רק נורה אחת מאחור.

כמו כן הייתי שמח להמלצות נוספות להארכת חיי הבחור (בן 20 כבר, עכשיו טסט כל חצי שנה). במגבלות המשכורת הצבאית אפשר לפנק אותו קצת.

תשובה: בנוסף לסכנה שנורות הפנסים ייפגעו, מומלץ לכבות אורות בעת התנעה גם כדי לשמור את כל הוולטים והאמפרים לרשות הסטרטר. באשר לעצות להארכת חיים, הללו מתפרסמות ב"טיפ טיפה" מזה כמה שבועות.

סיני אלכסנדרוביץ': שנים אני קורא את טורך ב"מקור ראשון", אולי כעת תוכל לסייע לי בדעת מומחה: הייתה לי פיז'ו 206 שהזדקנה בכבוד, אבל לאחר 15 שנה מכרתי אותה בגלל בעיות בתיבת ההילוכים. חשבתי להסתפק ב-C1 (כמכונית שנייה במשפחה) יד שנייה, אך בשכונתי ראיתי קליאוIII שנת 2009 למכירה שעשתה 54 אלף ק"מ (!). אז מה עדיף: C1 משנת 2012 במנוע 1.0, או קליאו 2009 במנוע 1.6 (במחיר דומה)?

תשובה: קח את קליאו בשתי ידיים, וברח.

20170811_171237 (1)

כל הפנים של לנדרובר: ידיד המדור י"א הביא לנו תצלום רב-משמעויות, שהיה יכול להיכנס לסדרה האמריקנית המפורסמת  The Family of Man. כביכול, זהו רק דיוקן של לנדרובר רואדסטר, אשר י"א, צייד מנוסה של טרנטות מתוקות, סתם תפס אותה בשטח – אלא שיצא לו תצלום שמתכתב עם אינספור הקשרים תרבותיים. אפשר למשל לראות בסיטואציה שבתצלום ישיבה של פרלמנט גברי מקומי, המחליט להפסיק לכבד את המין היפה במחמאות כדי להימנע מהאשמות בהטרדה מינית, רעיון מוצדק, שהרי אין שבוע בלי קורבן תורן, כולל חברינו מהמדיה.

אלא שהזקן רואה בתצלום זה דווקא גרסה של הציור "ארוחת בוקר על הדשא" של קלוד מונה, בחידוש מרענן, כי במקום דמות אישה בעירום מלא מופיעה לנדרובר פתוחה.

ואילו קונסיירים של תיאטרון מודרני יראו בתצלום זה של י"א את ההצגה "כיסאות" של אז'ן יונסקו, הנערכת בטבע בצל עצים, כאשר לנדרובר הפתוחה מגלמת את תפקיד האורח, סר לורנס אוליביה.

אך ייתכן גם שהתצלום בסך הכול מנציח יומולדת 45 של הבריטית הוותיקה, השותה דלק נטול עופרת וחוגגת חופשי בשטח, אשר ממנו מצילים את הג'יפים המודרניים בעזרת טרקטור.

צילום: י"א

והימים ימי המלך קיטש

בשבוע שעבר, בשידור של ynet, התגלה קשר די מפחיד בין הזמרת נינט טייב, שביצעה את השיר "ים של דמעות", לבין הנטיות החוגגות כיום בעולם הרכב

זהו שיר בעל עוצמה, המעורר זיכרונות אל דמותו הטרגית של הזמר זוהר ארגוב, שיר שהתחדש בביצוע בלתי נשכח של נינט הצעירה – זאת אומרת בארצנו של כמעט-פעם.

נינט של אז שרה את "ים של דמעות" בפשטות כובשת, כאילו הייתה בת השכן, בלי איפור, בלי לבוש נוצץ, בלי תכשיטים. היא פשוט עמדה על במה, שהייתה נקייה עדיין מאפקטים פירוטכניים ופסיכדליים, והתפאורה הצנועה ממש לא הייתה חשובה כאשר נינט שרה בקולה המצמרר, ולאף אחד לא היה ספק שכוכבת נולדה.

כל צבעי הקֶשֶט

לכן הזדעזענו – אני, כלבי ומכוניותיי – כאשר ראינו ושמענו השבוע את אותה נינט מבצעת את אותו שיר מהפוֹנוֹטֶקָה של ארגוב, הפעם בהופעה מבוימת בדקדקנות מבעיתה על ידי כנופיית סטייליסטים גרפומנים, שהם כנראה חסידים של האסתטיקה השלטת בקהילת הגאים/גאות.

הם איפרו את נינט לפי טעמם, הלבישו אותה כאילו הייתה מלכה במועדונים שלהם, שם הגברים מופיעים בשמלות, בנעלי עקב ובריסים מודבקים, ודאגו גם שעל פרונט הגברת, ועל כל אצבעותיה, יתנוצצו תכשיטים לרוב, כך שנינט המסכנה נראתה בהופעתה כמו עץ אשוח מקושט לעייפה של חג המולד.

הציפור הצבועה 2

המראה המצועצע של נינט, שהולבשה ואופרה בסגנון המועדונים של גדודי הסוטים הניו-יורקים של שנות ה-60, אופנה חשוכה המנסה להשתחזר בתל-אביב בת זמננו על ידי גאים מקומיים – הזכיר לי שהסופר יז'י קושינסקי, ניצול שואה ססגוני (במילים עדינות) שחי בניו-יורק, התגאה באוזניי שהוא מבקר בקביעות במועדוני סאדו-מאזו, ואף זכה בכרטיס חבר של כבוד.

קושינסקי הנלהב גם אסף תלבושות ואביזרים המזוהים עם מקומות אלו, באמתלה שהוא מתכנן לכתוב ספר על ציוויליזציית הלילה הצעקנית הנ"ל, אשר להערכתו עומדת "לשנות כל אמת מידה של אסתטיקה וכל ערך של מוסר".

אך מחבר "הציפור הצבועה", רב-מכר על ילדותו בעת השואה, לא כתב דבר על חיי הלילה הניהיליסטיים שניהלו הגאים/גאות בניו-יורק – תרבות שמאדירה פטישיזם, אימה, גסות, שוביניזם ואלימות – אלא רק התאהב בהם בחשאי. לפחות עד מדור זה.

קושינסקי לא כתב את הספר על סאדו-מאזו ועל דראג קווינים, והתאבד.

עיטור לא לשֶבַח

ואני נזכרתי שבתקופה שהזמרת נינט הצעירה עוד לא נפלה לידיים של סטייליסטים חובבי מועדונים למבינים בלבד, ושרה את "ים של דמעות" של זוהר ארגוב בפעם הראשונה, התמימה – גם רחובות עירנו נראו נורמליים עדיין, כי חנו ונסעו בהם מכוניות שפויות, כאלה שעוד לא עוטרו בקווים אסייתיים צעקניים ולא הולעטו בפיצ'פקעס-חובה אלקטרוניים, שנועדו להרשים את הבורגנים המתחילים חובבי הסמארטפונים ולשכנעם כי מדובר בסמארטפונים על גלגלים.

הזקן המורשה מדמיין לו את מרלנה דיטריך – הזמרת שמלווה אותו, הבודד, בנסיעות ארוכות חסרות תכלית זולת עצמן – שרה בצרידות מתגעגעת את "לאן נעלמו הגברים", אלא שבמקום "גברים" הוא מזמזם את המילה "מכוניות", שהרוח מחתה את עקבותיהן. לאן הן נעלמו, כל היפות, זולת אלה השמורות אצל חברי מועדון החמש?

מָסַך שמסכסך

ובכן, מכוניות שהיו חברות נאמנות שלנו נעלמו כי יצרניהן גילו ששלטון הסמארטפונים כובש את האנושות, ועל כן הם מוודאים שהנהג יחוש שהוא מטייל במִתקן השייך לעידן מתקדם. בהתאם לכך סולקו המתגים, הסוויצ'ים והכפתורים שהכרנו, ובמקומם הותקנו מסכים נושאי אייקונים הדורשים לחיצה אינטימית.

ועכשיו, כשאתה צריך לשנות איזה תפעול בעת הנהיגה, לך תחפש תוכנה, ותת-תוכנה, ותת-תת-תוכנה נסתרת, ותלחץ היכן שצריך בתוך ערמת האייקונוגרפיה מבלי להתבלבל, ועוד תנסה להסתכל על הכביש. כך שהמסך מסכסך אותנו לא רק עם הנוחות, אלא גם עם הבטיחות.

הזקן המורשה לא מופתע אפוא שבתל-אביב ועל איילון, אלפא 33 Ie שלו מוכרחה לעקוף כל רגע שיירות של מכוניות, שבאחרונה החלו לזוז לאט ומתנודדות כמו שתויות.

כולם חכמים כולם

והנה, אף כי חוויית הנהיגה שודרגה כלפי מטה (שִדְרוּע?), איש מהמומחים לענייני רכב לא זעק "געוולד". כי רובם הפכו כבר מזמן לכתבי חצר, ואלה שנותרו בלתי תלויים כביכול מנסים להצטרף לכנופיית החצרונאים, אשר נהנית מיחס חם של ברוני הייצור והייבוא. יחס זה מתבטא בהענקת הטבות לכתבים הצייתנים, שעיקרן מכוניות פאר למבחני דרכים ונסיעות לחו"ל במחלקת עסקים, המעצבות לכתבים חיים מתוקים.

כך קורה שאצלנו, כמו גם בעולם הלועזיטי כולו (בדוק), איש לא מבקר יצירות רכב חדשות, גם לא את הנטייה לטאבלטיזציה של לוח המחוונים ז"ל. נהפוך הוא: כתבים מורחים מחמאות על כל שטות וטיפשות היוצאות מפסי הייצור: על מנגנון עצור-סע הם כתבו שהוא חוסך דלק, בעוד שלאמיתו של דבר הוא פוגע במערכות החשמל ובמנוע; ואת הקטנת נפח המנוע בהתאם לדרישות הטרוריסטים הירוקים הם היללו כ"סביבתית", בעוד שהיא אינה בהכרח כך, ועוד מחייבת שימוש בשלושה צילינדרים אנמיים המחוזקים בלית ברירה בטורבו בעייתי.

מחמאות מזויפות (או גרוע מכך, כנות…) מורעפות גם על הגאים קטומים בחלקם התחתון, עיצוב עילג שמתחפש לספורטיבי.

כתבי החצר מפגינים התלהבות אווילית גם לנוכח הוויתור על ידית האחיזה העליונה המשמשת את הנוסע במושב הימני, בעיקר נוסע מבוגר שמנסה לצאת מהאוטו. בידית זו נאחזו גם ידידות של הקשיש המורשה, במיוחד אחרי שהוא למד להחזיק הגה בברך שמאל והודיע בגאווה, "תראי תראי, מכוניתי נוסעת לבד כאילו הייתה אוטונומית".

מבזק זיכרון

לאחר נסיעת מבחן של סיטרואן AX בצרפת, אי-אז ועוד קצת, יצא היבואן של סיטרואן מר דוד מנור מתוך ה-AX ג'י-טי אשר הזקן המתחיל נהג במשך שעות ארוכות בכבישים צרים ומפותלים, ואמר: "ראית, אדוארד? בכלל לא פחדתי", אך בידו החזיק עדיין מר מנור את ידית האחיזה העליונה, שהוא עקר ממקומה מבלי משים.

האכילס של keyless

אלא שכל המחמאות הנ"ל מצד כתבי החצר העבריים והלועזיטים הן כלום לעומת הסכמתם הקולקטיבית, המיישרת קו עם היחצ"נים, כי נעילת מכונית בסגנון המודרני, נטול המפתח, היא מהפכה חיובית המקלה על הנהג, אשר פטור מהחזקת מפתח בידו.

ודאי שלא פורסם כי keyless מקלה גם על גנבי הרכב, אשר בזכות שיטה זו אינם צריכים עוד לפרוץ לרכב בכוח, להשתיק אזעקות, לשבור את הסוויץ' ולהחליף מחשב.

קוד לא שומר אמונים

שיטת keyless עובדת כאשר המפתח במרחק של עד מטר מהמכונית. או-אז הנהג צריך רק לגעת בעדינות בידית הדלת, מה שמבטל את חסימת האימובילייזר, להיכנס לאוטו, ללחוץ על כפתור הסטארט, להתניע ולזנק. הכול אלגנטי ונוח, אלא שהאדונים הגנבים, באמצעות מכשירים בשווי 400 שקלים בלבד, מאריכים את טווח הפעולה של keyless עד 800 מטרים (!), וכך מסוגלים לפתוח את המכונית ולנסוע בה גם כאשר בעל הרכב עצמו רחוק מדלת מכוניתו, באשר הוא יושב באיזו קפיטריה או ישן בביתו.

אותם חסרי מצפון מנוסים מסתמכים על התרחיש הנפוץ שבמסגרתו בעל המכונית מניח את מפתח המכונית לא רחוק ממפתן ביתו. הגנב מנצל זאת כדי להפעיל סקאנר. מגבר צליל משדר את הקוד, והמכונית קולטת את האותות כאילו שודרו מהמפתח המקורי. בתוך דקות ספורות היא הופכת לרכוש הגנב.

וכך זה מתבצע: גנב אחד נעמד ליד דלת הבית, קולט דרכה את שידור המפתח, ומגביר את הטווח שלו. בה-בעת עומד גנב שני ליד המכונית עם תיק הנושא מתקן אלקטרוני, אשר מתחבר אל הסיגנלים של המפתח ומתחיל לשדרם כאילו היה המפתח עצמו. המנעולים נפתחים, וכעת לא נותר לגנב אלא למשוך בידית הדלת, ללחוץ על סטארט ולזנק. חסרי מצפון כבר אמרנו?

בשיטת keyless המודרנית והנוחה אין צווחות אזעקה ואין שמשות שבורות. אמנם המכונית הגנובה מודיעה ל"בעליה" החדשים שחסר לה מפתח, אלא שהמנוע לא יפסיק לעבוד בשל כך.

גנבת דעת

כתבי החצר, הדואגים להצלחת המכירות של אדוניהם ברוני הייבוא – אינם מספרים על סכנת הגנבה האורבת לכל דגמי הרכב שעובדים בשיטת keyless. לפיכך, אפשר להאשים את חבורה זו של חצרונאים אינטרסנטים באותו חוסר מצפון שמאפיין את הגנבים.

Subaru 3Subaru 2Subaru 1Subaru 5

היא עוד תשוב: דגמי סובארו החדשים, שהופיעו בתערוכת טוקיו, מאותתים שהיצרן היפני החליט סוף-סוף לחדש את הקווים של אימפרזה ולגאסי (אצלנו: B4). אין מדובר רק במתיחת פנים אלא במהלך שאפתני, המנסה לרענן את הסגנון המסורתי של הפירמה, שדגמיה כבר מזמן נראים בשוק כמו פרות כבדות בחנות חרסינה.

לוּ היה מדובר רק באימפרזות המשפחתיות – שבעליהן מסתפקים ממילא בנוחות, באמינות ובבטיחות אקטיבית, שהן תוצאה של אחיזת כביש טובה – ניחא. אלא שהנסיגה כרסמה גם בדגמי הספורט של סובארו, אימפרזות WRX STI, לשעבר אלופות העולם בראלי, וזה כבר עצוב יותר.

עוד לפני כמה שנים החלו אימפרזות אלה לסבול מירידה בערכן הספורטיבי (יחד עם הערך הפסיכולוגי של בעליהן), עקב מתקפה של דגמי WRC מצד פורד, פולקסוואגן, סיטרואן וטויוטה. אל מול נבחרת זו של WRC – אשר גרסאותיה נהנות אמנם מכוח מנועים דומה לזה של סובארו WRX STI (מעל 300 כ"ס), אלא שהן קטנות יותר ממנה, שוקלות מעט ומאוזנות בדייקנות – אין למלכת המסלולים לשעבר אימפרזה WRX מה לחפש, והיא נמחקה ממסלולי הראלי העולמי.

חסידי אימפרזה ספורט מאמינים כי בבגדיה החדשים, ואחרי הורדת משקל ושדרוג תיבת ההילוכים וההיגוי, WRX STI החדשה עוד תחגוג קאמבק בראלי.

למטה: לגאסי (B4) בגרסה משודרגת, אופנתית. הלו, זו סובארו?    

 

Legacy _B4_ 1

טיפ טיפה: הציד אחר הקוד

כפי שציינו במדור עצמו, בזכות שיטת keyless הנהג יכול להיכנס למכונית ולהתניעה מבלי להוציא את המפתח מהכיס – אך כך גם הגנב. זה לא מפריע ליצרני הרכב ליישם את keyless ברוב הדגמים המודרניים.

המועדון הגרמני ADAC ערך מבחן הבודק עד כמה פרוצה שיטת keyless. תוצאות המבחן אישרו שהבעיה רצינית: כל הדגמים בשיטת keyless, ללא יוצא מהכלל, נפתחו בתוך שניות. המועדון פרסם רשימה ארוכה של דגמים אשר מוּעדים לגנבה מהירה: אלפא רומיאו ג'וליה, עשר גרסאות של אאודי, 13 דגמי ב-מ-וו, 5 סיטרואנים, פיאט 124 ספיידר, 6 פורדים, הונדה HR-V, שישה דגמים של יונדאי, אינפיניטי Q30, יגואר F-Pace, ארבע חתיכות קיה, 2 לנדרוברים, לקסוס RX 450 H, שתי מאזדות, מבחר מרצדסים, מיני, אופל, פיז'ו, סיאט, סובארו לבורג, 9 דגמי רנו, 3 סוזוקי, 7 פולקסוואגן ואפילו טסלה S P85 חשמלית.

אפשר למנוע גנבה של מכונית keyless רק אם המפתח שלה (כולל המפתח החלופי!) מונח רחוק ככל האפשר מהקירות החיצוניים של הבית, מהחלונות ומהדלתות. כדאי גם לשמור את מפתח הרכב – בין אם אנו בבית, בבית הקפה, בסופרמרקט ובכל מקום ציבורי אחר – בתוך קופסת פח, או עטוף ברדיד אלומיניום. זה ימנע מהגנבים לקלוט את הקוד שמשדר המפתח התמים.

ואפשר גם לוותר כליל על שיטת keyless בעזרת חשמלאי פיקחי, ולאמץ את אחת השיטות המסורתיות נגד גנבה – כולל שיטות מכניות גסות, אשר הגנבים המודרניים, אלה השייכים לדור הסמארטפון, כבר לא יודעים לטפל בהן.

שואלים את אדוארד

שולמית וליאל: אנו מחפשים סטיישן גדולה בעלת קצת מרץ ב-50 אלף שקלים לכל היותר (לא חייבת להיות 7 מקומות). חשבתי לקנות יונדאי i40 ישנה, אבל הופתעתי לראות בנתונים שהאוטו שוקל מעל טון וחצי.

האם תוכל לעוץ לי עצה ?

תשובה: שני מוקשים יש לסקודה Suberb קומבי, הנראית מתאימה לכם בול: מנוע TSI וגיר DSG, שהופכים אותה לבעייתית בטווח הארוך. כך שיש יתרון ל-i40, כמו גם לפורד מונדיאו קומבי.

אם מדאיג אתכם המשקל, הטיפוסי לסטיישנים הגדולות, אז בדקו את i30 קומבי, או את אחותה, סטיישן מבית קיה.

חיה ואביעד פרקש: ברשותנו סיטרואן פיקאסו 2008 יד שנייה, שעשתה כבר 237 אלף ק"מ. למרות השם הלא ממש טוב של סיטרואן אנחנו נהנים ממנה מאוד, ועד היום לא היו בכלל בעיות.

בימים האחרונים קורה משהו מוזר מאוד: באמצע נסיעה, כשמאטים, היא מסרבת להעלות להילוך הבא, ומרעישה בכל מיני צפצופים וקולות מוזרים. בשלב מסוים היא מסרבת להתקדם (המנוע לא נכבה), ואז, לאחר חצי שעה של מנוחה, היא חוזרת לתפקוד כאילו לא קרה דבר.

במוסך לא הצליחו לעלות על הבעיה. אמרו שעל פי המחשב הכול חלק והוא לא מראה על תקלות, לא בגיר ולא במנוע. האם יש לך עצה טובה בעבורנו?

תשובה: לא מן הנמנע שפיקאסו שלכם לא זכתה להחלפת שמן גיר כאשר עברה את 80 אלף הקילומטרים הראשונים, וגם לא לאחריהם.

היוועצו במכון מנוסה לגירים אוטומטיים. אולי החלפת שמן מקצועית (לא בסתם מוסך!) תעצור את הידרדרות הגיר של פיקאסו, עדיין בזול יחסית.

ישעיהו: יש שתי מכוניות יד שנייה ששמתי עליהן עין, ואשמח אם תוכל להצביע על עדיפות.

אנו נוסעים 70 אחוז בתוך העיר והשאר מחוץ לה. מחפשים אוטו חסכוני (בעל אופי) ואמין. שמתי עין על פיאט פנדה 900 סמ"ק טורבו וסקודה 1200 TSI. כמובן, יש הפרש ניכר במחיר: הסקודה יקרה יותר.

שתיהן 2011-2012. מה דעתך?

תשובה: פנדה בגרסת 900 טורבו היא צעצוע נחמד, בכוח ובצליל, אך קשה לדעת כמה זמן היא תחזיק מעמד. סקודה פאביה עשויה כל רגע לדרוש את תיקון גיר ה-DSG, בנזק של כמה אלפי שקלים, וגם מנוע ה-1.2 TSI שלה אינו אמין מי יודע מה. למה לחפש צרות, במקום ללכת על סוזוקי סוויפט, או לפחות על רנו קליאו B?

בעילום שם: אתה מתנגד באופן מסורתי למנועי טורבו. מה לעשות כשגם חברת הונדה, יצרנית מנועים גדולה, נפלה, ורכבי הסיוויק מגיעים כיום רק עם מנועי הטורבו? מה דעתך על הסיוויק שהיא בעלת מנוע זה? האם היית ממליץ עליו?

תשובה: אינני מתנגד לטורבו. נהניתי בזמנו מפיאט אונו טורבו נפלאה, ואף ערכתי ירחון בשם "טורבו", באמונת המערכת שמגדש הוא הדרך העתידית. אלא שכיום הגענו לשימוש מגונה בטורבו, שכן תפקידו העכשווי והיחידי הוא לחזק מנועים שאינם ראויים לשימוש. כמו מנוע 3 הצילינדרים של סיוויק החדשה.

ייתכן שבסיוויק 1.5 טורבו המגדש מתפקד נכונה, אך מה לעשות, נשארתי חסיד של הונדה N/A (בלי טורבו) – בין אם זו crx VTEC 1.6 שלי (160 כ"ס, 100 קמ"ש ב-7 שניות), ובין אם זו ההאצ'בק 96' שנבנתה על ידי בני, המצוידת במנוע הונדה אינטגרה R (190 כ"ס, 6.5 שניות ממנוחה ל-100 קמ"ש).

רק סיוויק R החדשה משפשפת את הקרניים לשתי בנותיי אלה.

ענבל: אחותי רוצה לקנות רכב חדש, אך קטן (רכב מיני) וזול ככל האפשר. היא חושבת לקנות סוזוקי סלריו, המחליפה את האלטו ומיוצרת בתאילנד.

הרכב צריך לנסוע מדי יום מאלקנה לפתח-תקווה, כלומר נסיעה בינעירונית קצרה יחסית, ופעם-פעמיים בשבוע לעלות לירושלים.

האם הסלריו תעמוד בזה? האם באופן עקרוני רכב בעל נפח מנוע של 1,000 סמ"ק יעמוד בזה?

ומה לגבי בטיחות? האם סלריו בטוחה, יחסית לרכב קטן?

תשובה: בערמת השקלים שעולה סלריו החדשה, שהיא תת-רמה בכל היבט, אפשר לקנות סוזוקי סוויפט יד שנייה או רנו קליאו בקילומטראז' נמוך. בשביל שתי אלו, עליית הקסטל היא בבחינת "בירה קטנה", וגם הבטיחות האקטיבית והפאסיבית שלהן עולה על זו של סלריו ושות'.

אסי: אנו מתעניינים ברכישת הרכב החדש של סקודה, הרי הוא הקודיאק, שכן הוא בעל 7 מקומות ונחשב מרווח. שמעתי שהמנוע של סקודה סובל באופן מסורתי מאכילת שמן, ושהמוח של הגיר נוטה להתקלקל. זה נכון?

אודה על עזרה, שכן מדובר בהוצאה כבדה מאוד והציפיות גדולות (ובהתאמה פוטנציאל האכזבות…). מכיוון שאמינות היא דרישת בסיס מבחינתנו, אולי כדאי להמתין שיהיה יותר ניסיון עם הרכב?

תשובה: אמנם סקודה קודיאק היא אוטובוס פרטי נוח, צנוע ובטיחותי, אלא שלפי פורומים לועזיטיים, מנוע ה-TSI 1.8 אכן אוכל שמן, וגיר ה-DSG נוטה להתקלקל תחת אחריות היצרן כבר ב-50 אלף קילומטרים, ובלי שום אחריות אחרי 150 אלף קילומטרים.

כך שאופציות מוצלחות יותר מהצ'כית הן פורד גרנדיס ומיצובישי אאוטלנדר. כמובן, ישנה האופציה השלישית של ה-SUV המוביל בשוק – סיטרואן פיקאסו הארוך.

אותי זה מביך, חביבי

מביכה אותי המציצנות שבה תושביה של האדמה המסתובבת, אלה הנשארים – רודפים אחר מילים אחרונות שפלטו מפיהן נפשות לפני שהתעופפו פייפן

זו תופעה דוחה, ולא משנה כקליפת שום דאשתקד אם רצף המילים שהשמיעו העוזב/עוזבת בהיותם ברבע שליטה (או בחוסר שליטה מוחלט) הוא אכן בעל ערך בבורסת המילים, או שהוא סתם פליטת פה במשקל יתוש.

אל תתפסו אותי על חם שפספסתי את המועד הנכון, וסיפרתי משהו מוקדם מדי…

אשרי, אינני אח"ם

אך מדוע הבלגן המתפרע הזה שבין חוקי הביולוגיה חסרי הרחמים לבין הספרות היפה צריך להדאיג בסתיו 2017 דווקא אותנו, את הקשיש המורשה, שואל הזקן את עצמו. הרי רדיפה אחר מילים אחרונות של מישהו שיורד מבמת המציאות – טקס מכוער למדי לכל הדעות של הקשיש, כלבו ומכוניותיו – מתבצעת בעיקר בשטחי אח"מים, כלומר מופנית אל דמויות השייכות לצמרת התרבותית, כך שבוודאי לא יעניין את הסקרנים איזה סתם זקן יהודי המפטפט על מנועים, על שלדות ועל שואה. מה גם שזקן זה אמר כבר את מה שהיה לו להגיד בתחום (אשר הוא עצמו המציא, לשם הנוחות הפואטית כביכול).

הג'ימייל שלי המום

איזו מכונית לקנות, מתי להחליף שמן גיר, איך לזהות שהמצבר עומד להתרוקן, איך לבדוק כמה דלק שורף המנוע, אילו צמיגים כדאי להרכיב קדימה – חדשים כמו שממליץ הזקן או משומשים דווקא, כהנחיית משרד התחבורה. נושאים אלה ואחרים עולים שבוע אחר שבוע בעשרות מכתבים, שהמדור מנסה לענות עליהם בכתב ולפעמים בטלפון. אך לצד שאלות שגרתיות אלה קורה שמגיעות ל"המפתחות בפנים" גם שאלות מסובכות בהרבה, המדביקות את המדור אל הקיר.

שאלות אלה התחילו להגיע אלינו זמן-מה אחרי שהזקן הצמיד לדרגתו "קשיש" את המילה "מורשה". מאז, קורה שסקרנים למיניהם מצפים ממני להשמיע וידוי איך הזקנה משפיעה על הנהיגה, ונועזים שבהם מתעניינים מה הזקן חושב על המוות.

והזקן, במקום להסתבך בנושא שחכמים ממנו נכשלו בו, ולא הצליחו לשכנע אפילו את עצמם, החליט בלית ברירה להתמודד עם הצד המשעשע יותר של שאלה מפחידה זו – כלומר עם תופעת המציצנות.

סוג של סבבה שחורה

וכך, הקשיש לוקח פסק זמן מהרצינות הנדרשת, ויבצע כאן הדמיה תיאורטית – הן לצורך הבידור הנדרש על ידי המדור והן כדי לשעשע את עצמו בסוג של סבבה שחורה. או במילים אחרות, הזקן ינסה לשחק קורבן הרואה את עצמו בתפקיד גופה מדברת.

בהתאם לתסריט זה, ובהנחה שלא אשכח ליישם אותו ברגע הקץ האמיתי, אומר לסקרנים אשר יתעניינו במילותיי האחרונות, אם יהיו סקרנים כאלה, שבבית הקיץ הפולני שלי הוקלטה באוזניי שיחה בין חתולת אין-שם לבין כלבי מקס ובר.

– "אני", אמרה החתולה, "מביאה מהגינה לזקן שלנו, שהגיע מחו"ל, איזה עכבר או שניים".

– "ואני", ענה לה מקס, "משתין לו בחדר האמבטיה".

עדינות פרוסית

ואולי אקח את הקופה בענייני המוות, ואצטט ברגעיי האחרונים את הצעקה שזרק לחייליו מלך פרוסיה (1712-1786) פרידריך השני  בעת קרב: "התכוננתם לחיי נצח, כלבים כמוכם? אה?"

אגב, אותו פרידריך הגדול, מצביא ופילוסוף, היה אלילו של אדולף היטלר, שלהבדיל מהפרוסי שמר את עצמו בעת המלחמה במרחק בטיחות מכל החזיתות.

הגרמנייה הטובה

יהיו ודאי כאלה שיתאכזבו מכך שברגע הכי חשוב הקשיש המורשה בגד בעצמו, ולא הפטיר בנשימתו האחרונה "מובילאיי הוא אכן זיפת". ועוד הם יופתעו מסיבה אחרת: "לא מתאים לו להסתלק באופן נדוש כל כך", יטענו. "הרי תמיד ציפינו שאם הזקן יתעייף סוף-סוף כהוגן וילך למציאות האחרת, אז הוא לפחות יְיַשֵר את רגליו באוטו, ב-280 קמ"ש למשל. שהרי לא סתם הוא שילם 200 אירו כדי להסיר מהבווארית Z3M קוּפֶּה את הגבלת המהירות עד 250 הקמ"ש המקוריים".

או-אז יתקן מישהו את הפטפטנים בהערה הנבונה ש"הזקן לא רצה לחפש עץ מתאים להתנגח בו כדי לקחת יחד איתו את המכונית לעולם הבא, משום שאף דת לא מבטיחה חיי עולם גם למכשיר תנועה אחרי טוטל לוס".

"נו באמת", יתקוממו על דבריו, "זו הרי גרמנייה, אז מה אכפת לזקן מגורלה? שתלך לגיהנום, המנוולת".

ונפשות טובות יתקוממו מיד על העמדה הנקמנית הנ"ל. "הב-מ-וו של הזקן אכן גרמנייה", הן יודו, "אלא שהיא לא גרמנייה תקנית דגם הרייך השלישי, כלומר חברת כנופיות ה-BdM, אותה תנועת נערות שהייתה חלק מההיטלר יוגנד וחינכה את המיידלאך על ברכי האידיאל הגרמני של שלוש ה-K (Kinder, Kuche, Kirsche, ילדים, מטבח וכנסייה), תוך שהיא מכינה את הנערות גם לקראת שירות האומה: לארגן ולנהל, יחד עם הגברים, את הגטאות ומחנות המוות".

הגרמנייה של הזקן, יזכירו המסנגרים, לא רצחה איש, לא חנקה נפשות בגז ציקלון B ולא שרפה אף אחד. הרי גרמנייה זו נולדה בבוואריה אחרי השואה. הזקן הסביר את זה בעצמו כאשר כתב, כדי להתגונן ממחאות מול ביתו, למה הסכים להזמין אותה הביתה למרות הגנאולוגיה הפגומה שלה. "חבל להשליך את אהובתי היידי למדורה", מלמל.

צפוף בספרות ההתפגרות

אז איך לעזאזל לענות על השאלה "מהי גישתך כלפי המוות" כאשר קטעי גסיסה מתוארים כבר למכביר בספרות היפה, בדייקנות וברגש, ואפשר לעשות מהם אנתולוגיות שימלאו כרכים רבים?

כמו הגסיסה של אמה בובארי שמתאר גוסטב פלובר, מות סבתו של מרסל פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד", הרגעים האחרונים של גיבור הסיפור הקלאסי "מותו של איוון איליץ'" מאת טולסטוי, ויצירות שבהן סופרים מתארים את מות אמהותיהם ועוד מהגגים על המוות, כפי שעשו היידגר, דרידה ובולגקוב.

סוף הסופרים

אך כל זה לא הספיק לקטי רויפי (Roiphe), עיתונאית ניו-יורקית ואינטלקטואלית צעירה שכתבה ספר על מותם של סופרים, רעיון שנראה מוצלח יותר מספרים זולים בנוסח "הסטיות של הסופרים הגדולים", "אהבותיהם הסודיות של הסופרים" או "מלונות הסופרים".

מספרה של קטי רויפי אנו למדים כי מרסל פרוסט היה מרפא את עצמו, בוחר תרופות ודיאטות, עד שהידרדר מצבו ונפטר, ואילו פלובר מת במהירות. השכם בבוקר הוא עוד עבד על ספר חדש, אחר כך טבל באמבטיה, הרגיש לא טוב, קרא למשרת, נשכב על הספה בסלון ומת.

מה הגאון יגיד

תושבי פריז עמדו בהמוניהם מול חלונו של ויקטור הוגו בשעות שהוא שכב על ערש דווי. העיתונות העולמית שיגרה לזירת האירוע את שליחיה, וכולם חיכו. לא למותו של הסופר המהולל, חלילה, אלא למילותיו האחרונות – מה יגיד הגאון על האופק החדש, האינסופי, הנפרש לפניו?

הוגו חי עדיין כאשר החלו להסתובב השמועות על מילותיו האחרונות, ומיד לאחר מותו פרסמו אותן העיתונים הגדולים. "אני רואה אור שחור", מלמל המנוח מבלי להוסיף כל הסבר. מפח רוח נפל על פריז, משאנז-אליזה עד מגדל אייפל, ואוכלי הצפרדעים, שהלהיטות למילות פרדה בעלות משמעות חשמלה אותם כהוגן, חזרו הביתה מאוכזבים אשכרה.

את תשובתו לפרשת מותו של ויקטור הוגו השמיע ללא חשבון לואי פ' סלין, אשר בספרו "מטירה לטירה" תיאר את מות כלבתו, והשווה בין מות חיות למות אנשים. "ראיתי מוות בכל מקום", כתב סלין, "אך מעודי לא ראיתי מוות כה יפה, כה דיסקרטי, כה אמיתי וכה קורע לב כמו מות כלבתי הקטנה".

אפילוג

מסקנות: הזקן לא היה ולא יהיה מסוגל לענות לשאלה מהם עמדתו ופחדיו לנוכח המוות, נקודה. הוא מוכן רק להודות בחצי-פה שהשייכות לעולם המודרני, האמיתי או המדומה, דורשת לשכוח מהמוות, להסתיר אותו, לאבד קשר איתו, לחתוך אותו מהמציאות, גישה שהפכה לחלק מהותי מחיינו.

וודי אלן התייחס לכך בהגחכה הטיפוסית לו: "מאז שלבני האדם הגיעה הבשורה שהם נידונים למיתה בסופו של דבר, הם כבר לא נינוחים".

טיפ טיפה: הארכת חיים 

הרי מקבץ שלישי של עצות להארכת חיי המכונית – ככל הניתן, לנוכח מזימת היצרנים לקצר את חייה.

* כבו אורות בעת התנעה. כאשר מתניעים את הרכב, האמפרים והוולטים במערכת החשמל נוסקים גבוה, ויכולים לגרום להישרפות נורות הפנסים. כך שמוטב לחכות אחרי ההתנעה כמה שניות, ורק אז להדליק אורות.

סיבה נוספת: אורות ראשיים דלוקים סוחטים כוח מהמצבר, במקום שהכוח יעמוד כולו לרשות הסטרטר.

* נקו את לשלשת הציפורים. הלשלשת מסכנת את צבע המכונית. לעתים די בכמה שעות כדי שעקבות הציפורים יהפכו קשים להסרה, ויגרמו חלודה. מוטב אפוא לנקותם מהר ככל האפשר.

* חזקו את המצבר. מתקנים לייצוב המצבר לא נועדו ליופי. הם מחזיקים את המצבר בזמן נסיעה, וכך מחלישים או מנטרלים את הרעידות. המצבר ניזוק מרעידות כי בתוכו עובדות פלטות עשויות עופרת, חומר רגיש לטלטלות.

* אל תבלמו על הפרעות בכביש. אם אנו מגלים מאוחר מדי את ההפרעה על האספלט – בין אם זה בור, מהמורה להאטת מהירות או כל הפרעה אחרת – מומלץ לעבור אותה באותה מהירות שמגיעים אליה, ולא לעלות עליה חלילה בדוושת בלם לחוצה. הסיבה: על מתלים מעוכים פועלים כוחות חזקים, והסיכוי לתקלות עולה – לא רק במתלים עצמם אלא גם בקרטר המנוע.

אם לא הספקנו להוריד מהירות לפני ההפרעה באספלט, הטוב ביותר הוא להסיר רגל מדוושת הבלם, ולעלות על ההפרעה במתלים לא לחוצים.

שואלים את אדוארד

יוחאי שכטר בשם אהובה שכטר מירושלים: דודתי אהובה קראה את הכתבה שפרסמת בשבת שעברה ("זקנה זה לא א-מחייה"), וביקשה שאשאל אותך:

סבינו (דוד שכטר ע"ה), שעלה לארץ לפני השואה, הגיע מהעיירה נובי-טארג בפולין. כלל משפחתו, למעט אח אחד, נרצחה עם יתר תושבי העיירה במחנה בלזיץ הידוע לשמצה. האם העיירה נובי-סונץ שהזכרת בכתבה קשורה או קרובה לנובי-סונץ?

תשובה: העיירה נובי-סונץ של גולדפינגר שוכנת די רחוק מנובי-טארג. אין קשר בין שני המקומות.

רננה: אני נדרשת לבחור רכב ליסינג מתוך הרשימה הבאה: דאצ'יה לוגאן בנזין, דאצ'יה לוגאן דיזל, רנו קפצ'ור, רנו קליאו אסטייט 1.5 דיזל.

חשוב לציין שאני נוסעת מדי יום לעבודה בירושלים, מרחק של 140 ק"מ. בבית יש לי חבורה של 5 ילדים, כשברור שלא ניתן לנסוע כל המשפחה יחד באחת מהאופציות האלו. בנוסף, יש נהגת חדשה ועוד אחד בדרך שינהגו על הרכב הזה.

אני יכולה לשדרג לרמה גבוהה יותר של רכב בתוספת כסף, מדובר על האפשרויות הבאות: רנו גרנד קופה דיזל, רנו גרנד קופה בנזין, ניסאן סנטרה, דאצ'יה דאסטר 4X2 דיזל, סוזוקי ויטארה.

אשמח לשמוע מה המלצתך לאור הנתונים שהצגתי.

תשובה: במקום הראשון מבין המועמדות עומדת, ללא ספק, דאצ'יה דאסטר, במיוחד כשהיא מצוידת במנוע דיזל של רנו. לא רק בגלל מחירה הנמוך, אלא בגלל כל הפרמטרים שעושים ממנה רכב שימושי מאוד, חסכוני, אמין וסימפטי. אחד כזה שלא יודע צפיפות ותחושת מחנק מהן.

אברהם: אני נוהג כיום בסוזוקי סוויפט 2013 ידנית ומרוצה ממנה, אך צצה במוחי מחשבה שיכול להיות נחמד להחליף את הרכב ברנו מגאן קופה מאותו השנתון פחות או יותר. מדובר בדגם הידני 1.2 טורבו בנזין 115 כ"ס, והמחיר בתור משומשת דומה. הבעיה שלי היא שמכיוון שהדגם נמכר בכמות קטנה, לא מצאתי הרבה חומר בעברית מאנשים שבאמת התנסו ברכב זה (למעט כמה כתבים שנסעו עליו 200 ק"מ), ושפות אחרות אינן נגישות לי.

אשמח אם תוכל לומר לי מה דעתך על הרכב ומה מספרים עליו בפורומים בחו"ל. האם הוא אמין? מהי צריכת הדלק האמיתית? האם האוטו מלהיב כמו שהוא נראה? והאם לדעתך שווה להיכנס להרפתקה, או להישאר עם הישן והטוב (שאמור גם להיות לו שוק טוב במכירה(?

תשובה: אם אתה רוצה להחליף את סוויפט ברנו קופה מתוך הרפתקה בלבד, ולא משום שגילית שרנו זו יפה יותר, מרשימה יותר וחזקה יותר – אז מוטב שתישאר עם סוויפט, כי אין שום דמיון סגנוני ביניהן למעט תיבת הילוכים אריסטוקרטית (ידנית).

אם כי קיימת סכנה שמה שלא תעשה, תצטער. שהרי סוויפט, שאני אוהב מאוד, היא מכונית מרשימה פחות במראה החיצוני מאשר רנו קופה, ואם תישאר עם סוויפט, תתחרט שלא החלפת אותה ברנו. סוויפט מצדה תחוש בהרהורי הבגידה שלך, ותתקלקל.

תרחיש דומה עשוי לקרות אם תחליף את הסוויפט ברנו קופה, וקופה זו תרצה לבקר מוסך, מה שמותר לה אחרי חמש שנות שירות אצל ידיים שלא דאגו לה אולי כהלכה.

כמו תמיד בהתלבטויות דומות שנשלחות למדור, אני מנסה לחשוב מה הייתי עושה במקום השואל. במקרה שלך, הגעתי למסקנה שזוהי אכן דילמה ראויה. מה שעשוי להכריע את הכף הוא נסיעת ניסיון ברנו קופה, ארוכה ככל האפשר, כדי להיווכח אם הנהיגה בה מסבה לך תחושת בטיחות והנאה.

על ההכרעה תקל העובדה שהפרטים המעניינים אותך, כמו אמינות וצריכת דלק, דומים בשתי המכוניות. זאת, כמובן, בתנאי שלא תנצל את מלוא כוחה של רנו קופה – כי אז הצרפתייה תעשה רק 10 ק"מ מכל ליטר דלק. תמורת סיפוק בוודאי.

מלכה חן: אני נהגת יחידה, ברשותי טויוטה יאריס שקניתי בשנת 2012 מהיבואן, היא משמשת אותי נאמנה (עד כה עשתה 67 אלף קילומטר).

ערכה של היאריס ירד ב-50% כמעט, וההתלבטות שלי היא: האם למכור אותה לפני שתזדקן וערכה ימשיך לרדת? אם כן, מה דעתך על ליסינג פרטי? איזה רכב כדאי לקנות דרך ליסינג פרטי?

תשובה: אמנם אינני מומחה לכדאיות, ירידות ערך וכדומה, אלא שבכל אופן הייתי ממשיך עם טויוטה יאריס, מכונית סימפטית ואמינה שיכולה לצלוח בכבוד עוד מאות אלפי קילומטרים ללא דרישות תיקונים.

ליסינג, פרטי או אחר, הוא פתרון טוב מאוד לבעלי ביזנס זה.

צביקה וייס: ברשותי יונדאי i35 שהגיעה ל-80 אלף ק"מ, וברצוני להחליף שמן גיר.

  1. האם יש צורך במוסך שמתמחה בנושא, או שמא אפשר לעשות זאת במוסך הרגיל שבו אני מטפל?
  2. אם כן, אתה יכול להמליץ על מוסך טוב שעושה זאת (בירושלים)?

תשובה: כפי שהדגשנו לא אחת, שמן גיר יש להחליף אך ורק במכון המתמחה בגירים אוטומטיים. הסיבה לכך: ההחלפה היא הליך מסובך מאוד, הדורש סבלנות והקפדה על טמפרטורה מסוימת. באותה הזדמנות כדאי להחליף את מסנן שמן הגיר. בדגמים מסוימים יש לנקות את המסנן הקבוע.

במוסך רגיל לא בקיאים במיוחד ברזי ההליך, עשויים להשאיר בגיר חצי מהשמן המשומש, המלוכלך, וכך כל הטיפול יוקדח.

לצערי, איני מכיר בירושלים מכון לגירים אוטומטיים.

20171006_13522320171006_13513920171006_13513320171006_111318

אלפא יוצאת מהעילפון? המפגשים של בעלי אלפא רומיאו, אשר י"א מצלם כתחביב, מחזירים אותנו לתקופת הזוהר של היצרן האיטלקי, לפני שפיאט השתלטה על פסי הייצור והורידה מדגמי אלפא החדשים את כל מה שאהבנו, את כל סימני הקסם: את ההנעה האחורית, את שמלות המעצבים ברטונה ופינינפארינה, מנועים בעלי שני גלי זיזים, ואפילו את בורג הפלא שהיה מאפשר לחזק באלפות ותיקות את שרשרת הטיימינג.

במקום כל זה, חסידי אלפא קיבלו את Mi.To, שהיא גרנד פונטו יפה יותר מפונטו, את 147 המסקרנת בגרסת GTA בעלת 6 צילינדרים, וגם את 156, שאלפיסטים אמרו עליה "כמו שאתה דואג לה, ככה תקבל ממנה", אך גם דאגה לא תמיד עזרה לאמינותה של 156 הקפריזית. וכך, גלגלי האלפא הסתובבו עד 159, הצד החיובי הראשון באלפות של זמננו, ועד ג'ולייטה, שיחד עם 159 ניסתה לתקן את המוניטין הפגועים של האלפות תחת כיבוש פיאט. 

כעת, אלפא מנסה לחזור לשורשיה האמיתיים עם ג'וליה, שהחזירה לחיים את ההנעה האחורית, ועם ה-SUV האופנתי סטלביו, אשר מתבסס על ג'וליה. אלא שלהבדיל מהדגמים ההיסטוריים של המותג, שלא היו יקרים – הג'וליות החדשות, גם אם אינן בולטות בכוחן בנוסח תלתן ירוק המחוזק בעזרת מהנדסי פרארי, הן כבר לא ייצור עממי כשהיו אלא תכשיטים לעשירים בלבד.   

צילום: י"א

זִקנה אינה א-מחייה

"זִקנה אינה א-מחייה", היה מזכיר לי ידידי יצחק (איזָק) גולדפינגר, בוגר מחנה אושוויץ, בשפתו המשלבת יידיש, עברית ופולנית, ואני התווכחתי איתו

התווכחתי נמרצות עם גולדפינגר, כי לדעתי של אז וגם כעת הסטטוס של "להיות זקן" הוא ממש כיף. הרי להבדיל משבט הזִקנה, כולל הקשיש המורשה, איך לא, רוב הצעירים מתַפקדים בימים טרופים אלה בתוך ענן סמיך של דאגות צרורות הממררות את חייהם.

צעירים עשירים פוחדים על הונם, על בתיהם באזורי היוקרה שבארץ ובחו"ל, פוחדים על מכוניות הפאר, על היאכטות במרינה ועל המטוסים הפרטיים, ואילו צעירים שאינם שייכים לחבורת מצליחני הצמרת דואגים לחתיכת הכלום שלהם, כמו פחד אלמנטרי מה יהיה איתם כשהם יאבדו ככה סתם את מקום הפרנסה. איך הם יצליחו להסתדר עם החובות בבנק ולהסביר לילדיהם את הירידה התלולה באיכות החיים.

גיל צעיר הוא ממש מַדְגֵּרָה של פחד. לא מפסידים לדאוג שתפרוץ מלחמה ארורה כלשהי או שתתגלה מחלה חלילה, נבעתים בחשאי מהאפשרות שהבן/בת זוג יעזבו, וכך הלאה.

"חיים של צעירים זה לא סבבה", הסברתי לגולדפינגר, ששמע את נאומי בהתעניינות.

אולקוס זה לצעירים

ולעת זקנה, הסברתי עוד לידידי גולדפינגר, כל הפחדים הפסיכוטיים המטורפים הללו, המוצדקים או לא, אשר עושים לצעירים רבים אולקוס מנטלי – ממש, אבל ממש אשכרה, לא תוקפים את הזקן. חרדות אלה פשוט הפסיקו לעורר דאגה, כי הזִקנה גירשה אותן בבושת גיחוך.

"זקן אינו סובל מדאגות מה יהיה!", הסברתי לידידי גולדפינגר, שהרי אצל הזקן או הזקנה טווח ההמשך פשוט אינו ארוך דיו, בחסדי הבורא, ועוד עומד להתקצר מיום ליום, ולכן שטח האש של האיומים והסכנות, אשר גורמים נדודי שינה או חלומות בנוסח אימה קולנועית – מנוטרל והופך לשדה פרחים.

"אנחנו נלך פייפן לפני שתיפול עלינו איזושהי צרה. גורנישט, גורנישט! אאוּסְגֶס קְלוּצְ'קֶס (הכול סגור)", חייכתי בשמחה מטופשת, ונאומי הארוך והספקטקולרי זכה בתגובה מיידית של ידידי.

"הבנתי אותך, הבנתי", ענה גולדפינגר, וחזר בעקשנות על המנטרה שלו שהזקנה בכללותה אינה א-מחייה.

הרוך ניצח את אושוויץ

הייתי צריך לכתוב עליו ספר עב-דפים, מחזה או תסריט לסרט עלילתי, שהרי איזָק גולדפינגר המנוח הוא הדמות הכי מרגשת מבין כל חברי קהילת ניצולי השואה שהצלחתי להכיר מאז סוף המלחמה הגדולה – החל בבית היתומים היהודים בקרקוב ועד עתה.

כי להבדיל מהתֶּקֶן הידוע, גולדפינגר ידע דווקא לחייך, מה שניצולים אחרים שכחו. הוא גם דיבר על עצמו באירוניה, וידע להתייחס לאחרים בסלחנות עוד בחייו הקודמים בגולה, בגלגוליו כאסיר. מעולם לא שפט אדם, לא הרים קול, לא לעג, לא התייאש. תכונות אלו, אשר איזק הביא איתו ארצה, עזרו לו לשרוד לא רק במחנות המוות שהוא טעם אלא גם בהמשך, בארצנו הקשה של שנות ה-40, שבה עבד כפועל בניין קשה יום. "נתנו לי לעשות בפלשתינה את מה שעשיתי באושוויץ, להרים לבנים, רק ששם היה פחות חם", צחק.

בסוג של פלא, נפשו סבלה במחנה ההשמדה, אך לא נפגעה. עד הימים האחרונים בחייו שימש ידידי גולדפינגר בהתנדבות דוֹבר ויחצ"ן פעיל ונלהב של האמונה באופטימיות, וזה למרות מבחר הזיכרונות מהגיהנום, שלא עזבו אותו לרגע. הוא היה מפיץ את אמונה זו בישראל, אלא שעד רנסנס השואה, שהתחיל בזכות משפט אייכמן, איש לא רצה לשמוע את איזק. נחמה פורתא היא שעצם קיומו היה סוג של מנורה המפיצה את גישתו.

מדליה על אופטימיות

אין לי ספק שלפי חוק האבסורד ובן דודו הפרדוקס (אותו אחד שהתרגל לביים את חיינו), ובניגוד מוחלט לניצולי שואה רבים שהכרתי – כולל אותי בתקופות שבירה אשר סיפקו לי חוקי האבסורד/פרדוקס ושות' – איזק גולדפינגר, היהודי מחולון, דמות שכמו המציאו שני אדוני ד' (דנטה ודוסטוייבסקי), הצליח לצאת מהשואה עם אותה אופטימיות ילדותית שאיתה הוא נכנס אליה.

אופטימיות זו התנחלה עמוק בעיניו הכחולות, אשר ידעו לגייס התלהבות וסקרנות גם אצל ממשלת פולין, שהעניקה לו חגיגית מדליית גבורה. ואיזק הכניס מדליה זו למגרה בביתו, שכח אותה, ונשאר אותו נער יהודי זך-לב אשר נהג לשוטט ביערות הקרובים לעיירת הולדתו נובי-סונץ, יערות שקנה אביו האמיד בטרם פרצה מלחמת העולם השנייה.

לימים התרחבה העיירה נובי-סונץ משמעותית, וכיום היא עיר שיש בה תעשייה ואוניברסיטה. פרנסי המקום החליטו לפני כמה שנים להפגין באופן פומבי את יחסם החם כלפי ניצול השואה היהודי שלהם, דמות לא שגרתית גם בעיניהם, והעניקו לגולדפינגר מעמד של אזרח כבוד.

הפולנים חפרו וחפרו

בעצם פספסתי הזדמנות פז, כי קל היה לכתוב על יצחק. שהרי בנוסף לשיחות הארוכות בינינו, שאינן לפרסום (כך לפחות החלטתי, כי ליצחק לא היה אכפת ללכת עם הזוועות עד הסוף), נשארו ברשותי גם שני דוקטורטים על איזק גולדפינגר, שנכתבו בידי היסטוריונים צעירים אשר תיארו בדקדקנות את כל תולדותיו, וסיפרו על גורלם הטרגי של כל קרובי משפחתו.

עבודות דוקטורט אלה מתארות כיצד גולדפינגר, בתקופה שעוד לא הכרתי אותו, יצא מהשואה פגוע וחלש ובודד. הוא חָלַק עם התחקירנים הצעירים והסקרנים את סודותיו האישיים, מביכים ככל שיהיו, וחזר שוב ושוב על עקבותיו בשטחי השואה, כשהוא מתאר את המעשים שאפשרו לו לשרוד את מחנות המוות ולצאת מהם חי.

מעבודות אלה של הסטודנטים הפולנים אפשר ללמוד לא רק על הכרונולוגיה האישית של חיי גולדפינגר, אלא גם מה עוללו המלחמה והשואה לנער יהודי ולקרוביו. איך כוחות הרוע (הנאצים, לפי הבאוארים העבריים, ולא הגרמנים חלילה…) פלשו לדרום פולין, והצליחו להתמיר את הסביבה הפסטורלית של ילדותו. תחקירים אלו חפרו לרוחבם ולעומקם של חיי ידידי, כולל תצלומים ואינדקס של מקומות ושמות, ובקיצור – חומר לספר עב כרס שלא אכתוב לעולם, לפחות לא בגלגול הנוכחי.

אני אומר את זה בהתנצלות, שהרי ספר על גולדפינגר, מחזה או תסריט היו מסוגלים אולי להנציח את שמו של איש חריג זה בבתי ספר עבריים ואף בחו"ל, כפי שמונצח שמה של אנה פרנק, מותג תרבות חוצה גבולות שרק מתחזק עם השנים.

חולון לא מתרגשת

אלא שאפילו בחולון הכבושה על ידי קיבוץ גלויות, שאיזק נפל עליה וחי בה בדירה צנועה, והתרגל לאהוב את הסביבה ואנשיה – לא תמצאו, יקיריי, איזה רחוב הקרוי על שמו, או אפילו ספסל בפארק עירוני.

אותי זה לא מפתיע, כאילו שלפוחית התמימות שלי חטפה עור עבה. אולי זקנה היא בכל זאת לא א-מחייה?

גם שחקן, גם צופה

איך אתם ישנים שם, ב"יד ושם"? אולי כדאי לכם להתעורר? הרי יצחק גולדפינגר מייצג משהו שלא הכרתם בארכיאולוגיה של השואה: מצד אחד אדון העולם הציב אותו על במת מחזה השואה, מחזה מצמרר שבו גולדפינגר קיבל תפקיד משנה לצד יתר הנפשות הפועלות, כלומר קורבנות לבושים מדי אושוויץ – ומצד שני הוא תפקד גם כצופה, כעד ראייה עתידי, הממשיך בדרכו האישית גם בתוך דרמות עקובות מאכזריות אשר מתרחשות על רקע תפאורה מעופפת בעשן.

אלא שבכוח לא ייאמן, ידידי היקר איזק גולדפינגר לא הטמיע, כמו ניצולים אחרים, את שיעורי החובה הרגילים, הבסיסיים, ולא רכש את הציניות ואת חוסר האמון בבני אדם. גולדפינגר הוא אפוא תלמיד כושל של הפקולטה למדעי הזוועה האנושית.

אפילוג

"בדרך כלל, ובעצם רוב הזמן, האדם הוא בכל זאת סוג של חיה טובה", היה מלמד אותי גולדפינגר ז"ל, ומשפט זה נשאר חרות בזיכרוני, כלומר חי.

טיפ טיפה: טיפים להארכת חיים

הרי מקבץ טיפים להארכת חיי המכונית – ככל הניתן בהתחשב במזימה של היצרנים לקצר אותם. בשבועות הקרובים נמשיך, כמובטח, בפרסום המלצות לאחזקה בסיסית, אשר מסוגלת לחסוך כסף רב שיבוזבז על תיקונים.

* סעו בכביש בינעירוני. מפעם לפעם כדאי לצאת לכביש פתוח ולערוך נסיעה מהירה למרחק של כמה-עשרה קילומטרים לפחות, כדי שהמאייד הקטליטי ומסנן החלקיקים יזכו בנשיפת ניקוי הגונה. אותה נהיגה מהירה תרענן, באותה הזדמנות, גם את הגיאומטריה של מערכת הטורבו, המצבר יזכה במילוי, והרטיבות במתלים תתייבש.

הכלל הוא שמכוניות שמרבות לנסוע בכביש פתוח מזדקנות לאט יותר.

* הימנעו מנהיגה ב"חצי קלאץ'". נהיגה כזו גורמת להחלקת המצמד, מה שמחולל טמפרטורה גבוהה אשר מחממת מדי את הגריז בגלגל התנופה כפול-המשקל, וכך מקצרת את חייו. החום הגבוה פוגע גם במצמד עצמו.

התופעה של החלקת המצמד היא גם תוצאה של הזדקנותו הטבעית בשל שימוש ממושך בו. תהא אשר תהא הסיבה לקלאץ' שמחליק, כדאי למהר ולהחליפו בטרם ימיט עלינו תקלות יקרות יותר.

* שימו לב לתקלה בגלגל התנופה הדו-משקלי. גלגל תנופה כפול-משקל לא נועד להעלות את מחיר המכונית, אלא כדי לספוג את הרעידות החזקות במנוע, לבל יגיעו אל תיבת ההילוכים ויקלקלו אותה.

תקלה בגלגל התנופה גורמת להישחקות המסבים, ולשיבוש הסינכרוניזטורים על גלגלי השיניים. הסימן לכך: נקישות מתכתיות בסיבובי מנוע נמוכים, כמו גם בלחיצה על דוושת הדלק.

* אל תיסעו במצב של חופש במתלים. זלזול בחופש במתלים מוביל לנקמה מהירה מצדם, כי פגיעה ברכיב כלשהו במשולש מאלצת את החיבורים האחרים לעבוד קשה יותר.

הבעיה היא שלא כל התקלות במתלים מאותתות על קיומן ברעש מתכתי או בהתנהגות חשודה של המכונית. למעשה, את רוב התקלות במתלים אפשר לזהות רק בבדיקה התקופתית של המכונית במוסך. כך שכדאי לערוך בדיקת מתלים באופן קבוע ומדוקדק.

* אל תשחקו עם תיבת הילוכים אוטומטית. במכונית המצוידת בתיבת הילוכים אוטומטית, אסור להעביר ממצב D למצב R (או להפך) בזמן נסיעה. מעבר כזה מותר לבצע רק כשהמכונית עצרה באופן מוחלט. בעת נסיעה אסור גם לשלב לניוטרל, כי בהילוך זה לחץ השמן יורד – מה שגורם לשחיקת תיבת ההילוכים. גם בעת זחילה בפקקים ועמידה ברמזור אין להעביר לניוטרל.

באופן כללי, יש לצמצם מאוד את השימוש בהילוך N – הן את תכיפות השימוש והן את מִשכו.

* אל תניחו לסטרטר לעבוד זמן ממושך מדי בעת ההתנעה. סיבובים ממושכים של הסטרטר גורמים להתחממותו, מה שמוביל להיחרכות הקומוטטור והמברשות. מוטב לא להחזיק את המפתח מסובב לפרק זמן העולה על 10 שניות, ואם ניסיונות התנעה נמשכים מעל דקה, לעשות הפסקה של 30 שניות לפחות. הקפדה על כך תאריך את חיי המצבר.

כאשר המנוע נדלק, מוטב לא להדחיק את הקושי בהתנעה אלא לגשת למוסך ולהתחקות אחר הסיבות לקושי זה – דלק, אוויר או חשמל.

F1 MexicoF1 ekshyn b'rewach cm...F1 HamiltonF1 Max

סוף עונת השעמום? גרנד פרי מקסיקו, שנערך ביום ראשון השבוע והסתיים בהענקת תואר אלוף עולם ללואיס המילטון (מרצדס), אף כי הנהג הבריטי הגיע רק למקום התשיעי – החזיר את הכבוד לפורמולה 1, הסובלת משעמום כבר מעל שנתיים. התלהבות הכרוזים סביב הגלובוס, כולל עמיתיי הישראלים, התגלתה בתחרות זו כאמיתית, ולא מזויפת כמו בתחרויות הרבות שהתקיימו בתקופת היובש.

לתפנית פתאומית זו בתחרויות הגרנד פרי אחראי כוכב חדש וצעיר (20) בשם מקס ורסטאפן (Verstappen), הנהג ההולנדי-בלגי של קבוצת רד בול, שהיה מטורף דיו על האספלט כדי לחשמל את מתחריו, כולל אלופי עולם לשעבר. פריצתו האגרסיבית של ורסטאפן בזינוק, שבו הוא עבר את סבסטיאן וֶטֶל (פרארי), ונהיגתו הספונטנית, הפעלולנית כמעט, בשלושת הסיבובים הראשונים, גרמו לרודפים אחריו לאבד את ראשם, וחוללו התנגשויות שהוציאו מהקרב לא רק את המילטון אלא גם את וטל, אשר ניצחון במקסיקו היה עוזר לו להתחרות בהמילטון על תואר אלוף העולם.

שניהם, וטל והמילטון, בילו זמן רב בתיקונים וניסו לחזור לתחרות מהמקומות האחרונים, מה שהלך טוב יותר לווטל, שהוכיח כי אפשר לעקוף מתחרים גם על המסלול המקסיקני, המפורסם ככזה שאינו מאפשר עקיפות. בסוף התחרות הגיע וטל למקום הרביעי והמילטון למקום התשיעי, שהספיק לו כאמור כדי לזכות פעם נוספת בתואר אלוף העולם, עוד לפני תחרויות סוף העונה.

ורסטאפן לא איבד אף לרגע את ההובלה, אלא שניצחונו המבריק בתחרות, המסמן כי מדובר באיירטון סנה חדש – נגוז כלא היה בצל הצהלות הסוערות של מאות אלפי הצופים המקסיקנים, שחגגו את אליפות העולם הסדרתית של המילטון.

שואלים את אדוארד

יעל כהן: למרות העובדה שאיני קשורה כלל לתחום הרכב, תמיד תענוג לקרוא את טוריך, הספוגים בהומור, ציניות ואהבת מכוניות. מפעימה גם בקיאותך הרחבה במגוון סוגי רכב ויכולתך לעזור לנהגים התוהים. החלטתי לנסות גם אני את מזלי:

ברשותנו רנו מגאן אוטומטית משנת 2008. בחודש האחרון מופיעה בזמן נסיעה ההתרעה"injection fault" , והרכב כבה. אחרי הכנסת הקוד מחדש האוטו מתניע שוב, עד הפעם הבאה. התקלה מתרחשת יותר בשעות הבוקר, כנראה היא קשורה למנוע קר, ויכולה להופיע גם מעל 10 פעמים בנסיעה קצרה, כלומר: האוטו כבה כל 3-20 מטרים. בהמשך היום המצב משתפר, אבל הודעת השגיאה יכולה להופיע גם אחרי נסיעה ממושכת, באמצע כביש מהיר. מיותר לציין כמה מציק לנסוע ככה, וכמה מסוכן.

לפני שבועיים שבקה רנו סופית, וביקרה במוסך המורשה. הם מצאו מצבר סדוק והחליפו אותו. מובן שאחרי פחות מחצי יום נסיעה הופיעה התקלה מחדש, ובתדירות גוברת. בדיעבד נראה שהמצבר הסדוק היה רק תוצאה של הצורך בהתנעות חוזרות ולא מקור הבעיה. כרגע רנו מאושפזת שוב במוסך, והודיעו לנו שנבוא לקחת את הרכב כי לא מצאו שום בעיה…

האם יש לך רעיון מה עוד כדאי לבדוק, ומה פספס המוסך המורשה המהולל?

תשובה: 1. במשך כ-20 שנותיו של המדור הקפדנו למחוק כל מחמאה, ואפילו רמזים נעימים ללבנו, ולהשאיר רק את השאלות עצמן. במקרה הנוכחי לא עמדנו בפיתוי, ומכתבך מתפרסם בשלמותו, באופן חריג.

  1. ייתכן מאוד שבתקלה המעצבנת שאת מתארת אשמה משאבת הדלק. יש לנקות אותה או להחליף יחד עם המסנן.

אוריאל גבאי, בתגובה ל"חצי גפרור ותו לא": במאמר הנדון קבלת על שמכון "יד ושם" מבצע פעילות חסרת תכלית שמטרתה "חלוקת דוקטורטים ומשרות יוקרתיות למקומיים זריזים". אציין, לצערי, שאני שותף לתחושה זו בכל פעם שאני נתקל במודעה פרסומית על פרסומי המכון.

במאמרך הצבעת על הנגיעוּת הפוליטית בביצוע מחקרי המכון (אשר בעטייה לא נגבתה עדות, כמצופה, מד"ר מארק אידלמן עקב היותו בונדיסט). בנוסף תמהת על היעדר ההתייחסות של המכון לעובדה שהפולנים מאדירים רשמית את ארגון יNSZ , וציינת את ההדרה של "מוצגי שואה" שנכון היה שיוצגו, לדעתך.

ברצוני לציין נקודה נוספת. לפני כמה שנים פעלתי לצירופו של ניצול מחנות אושוויץ ובוכנוולד כעד בפרויקט "עדים במדים". לשאלתי אליו אם הוא מעוניין, נעניתי: "פתחת לי את שער גן עדן". מדובר ביהודי רהוט, שכוחו במותניו ואשר יכול לשאת במסע הפיזי (הוא משמש חזן ובעל קורא בקהילה עד היום) ובמסע הרגשי של מתן העדות.

בהיעדר תקציב ייעודי של המכון, נסעתי מאזור המרכז לקריות כדי להביא אותו ל"יד ושם" והשבתי אותו במונית על חשבוני, תוך שאני נאלץ לשקר (בשיתוף הנהג ובעל התחנה) ולומר שהמונית מומנה על ידי המכון. מפאת עיסוקיי לא הצלחתי להשלים את המשימות מטעם המכון כדי להוכיח את כשירותו של הניצול, כך שעד היום אני חי בתחושת החמצה שלא עלה בידי לממש את חזונו.

אין לי עניין לפתוח "מפעל חמוצים" – אך אם מכתבי זה יביא לידי פעולה דחופה שתוביל להרחבת מעגל העדים המשתתפים במסעות העדות, ובכללם "העד שלי", אזי הוא מילא את ייעודו.

תשובה: 1. תודה על מילות הסיום שלך, שלא מתפרסמות כאן.

  1. לתחושתי, "יד ושם" מתייחס לשואה באופן חומרני, כלומר בנטיות מסחריות בעיקר. הגזע הנכחד של הניצולים, על זיכרונותיהם ומצבם, אינו מעניין את אדוני המכון, החשים כבעלי בלעדיות על השואה.

רחל שליט: ברשותנו מיצובישי גרנדיס 2010 (השלישי במספר), שאנו מעוניינים להחליף עקב הקילומטראז' הגבוה. הרכב עונה על כל צרכינו – הוא מרווח, בעל תא מטען גדול יחסית ומושבים אחוריים נוחים וגבוהים למדי, סביבת הנהיגה נוחה ומחירו סביר. אך לצערנו, הפסיקו לייצרו.

כלי הרכב האפשריים שבדקנו לא מתקרבים לנוחות ולמרווח שבגרנדיס. המושב האחורי מתאים לילדים קטנים בלבד, אין כמעט תא מטען, או שהחלופות יקרות מאוד (170-200 אלף שקלים). אנחנו מוכנים להוציא עד 130 אלף שקלים. יש לך רעיון בשבילנו לחלופה לרכב מנצח?

תשובה: במקומכם לא הייתי בוגד בגרנדיס, המתאימה לכם כל כך, רק בגלל הקילומטראז' המרשים שלה (כמה היא עשתה בסך הכול? אוכלת שמן? מעשנת?), שכן מנועי מיצובישי מחזיקים מעמד זמן רב.

ונשארת גם האופציה להחליף את גרנדיס בגרנדיס אחרת, בעלת קילומטראז' נמוך יותר, או לרדת ברמה ובסטייל וללכת על דאצ'יה קומבי, שהיא חסכונית במפתיע, נוחה ובעלת שבעה מושבים אמיתיים.

טלחיים דמרי: בחודשים האחרונים יש ברשותי סיאט Mii שנת 2012 ידני. אני משתמש ברכב לנסיעות לעבודה בעיקר (100 ק"מ לכל כיוון על כביש 6) ומאוד נהנה.

מכיוון שהנסיעות נעשות מוקדם הכביש פנוי, וניתן לשייט בנחת על מהירות של 140 קמ"ש רוב הדרך. החיסרון בדבר – מאמץ המנוע.

במהירויות אלו הרכב עובד בקצב של 3,500-4,000 סל"ד.

הזהירו אותי רבות שאני הורס את הרכב במאמץ קבוע שכזה למנוע. האם הדבר נכון? מה יכולות להיות ההשלכות של נסיעה קבועה במהירות כזו?

.תשובה: אמנם חברת סיאט ראתה ב-Mii מכונית עירונית בעיקר, ולהפגנת ביצועים היצרן הספרדי בונה קוּפְּרוֹת למיניהן, אלא ששימושך הבלתי שגרתי בקטנה חביבה זו אינו פוגע בה אלא להפך – מסב לה ששון ושמחה, במיוחד אם אתה נוסע בה לבדך, כפי שניתן לשער.

אם גברת Mii לא מתחממת ולא מגזימה באכילת שמן (מה שמותר לספרדייה, עקב נסיעתה בסיבובי מנוע גבוהים), אז כדאי לך רק לעקוב אחר חום המנוע, להשתמש בשמן סינתטי מלא, לבדוק את מפלס נוזל הקירור, ולעקוב אחר מצב המעצורים, הבולמים והצמיגים.

סיפור פולני

להלן סיפור שרואה אור לבקשתו של קורא מבוגר הנמצא כעת בבית חולים. אמנם קטע זה אינו כתוב בפולנית כמובטח, אלא שסבורני כי הפולניוּת שלו מובהקת

 שמחתי ועוד איך כאשר כתבת חרוצה מעיתון "העיר" (ז"ל) שאלה אותי בראיון למה בחרתי להיות במאי, כי לשאלה זו עניתי כבר עשרות פעמים. תמיד חזרתי על המנטרה ש"מקצוע הבמאי מאפשר לעבוד בחוץ ולא בין ארבעה קירות, ועוד ליהנות מכך שאת החוכמות שלך שומע צוות שלם המבצע את פקודותיך – שחקנים, צלמים, אנשי קול ותאורה".

כך שבמשך כמה-עשרה שנה נהניתי לביים גם ברוממה, באוויר הצח ולא בבניין, ולכן הופתעתי לרעה כאשר הנהלת התחנה החליטה ש"הבמאי הפולני" (אני) "יעבור לאולפן א' ויביים תוכניות אולפן". ודאי שלא היה לי רצון להסכים להצעה זו, המחייבת בימוי בתוך כותלי התחנה, ולכן עניתי שאין לי מושג בעבודה בחדר בקרה. שיקרתי במקצת, כי בעברי המקצועי בגולה עשיתי אינספור חלטורות של "בימוי וידאו", ולא היה לי כל קושי להגיד לנַתָּב תמונה סיסמאות בנוסח "two take" או "go to black".

אלא שהממונים עליי לא ויתרו על פקודתם, והחליטו שאנוכי אעבור קורס וידאו שנפתח אז באולפן טלוויזיה הממוקם בקריה בתל-אביב. הסכמתי, כי ממילא עברנו, משפחתי ואני (1+2), לגור בעיר החטאים, ולא הייתה לי בעיה להגיע לשיעורים.

בנוסף, האפשרות של קורס זה דיברה אליי שכן ידידה רמת-גנית שלי רצתה ללמוד בימוי (כי היא קראה במקומון "העיר" ש"במאי עובד בחוץ ולא בין ארבעה קירות, וכל הצוות שומע לפקודותיו"), והקורס היה הזדמנות להכיר לה את יסודות המקצוע.

"תהיי המתרגמת שלי", הצעתי לה, "וכך, בדרך של כאילו תרגום, תלמדי בימוי מהמרצים המקומיים, משהו שאני לא זקוק לו כלל. יהיה שמח", הבטחתי.

 קורס משחק

הרמת-גנית הג'ינג'ית הסכימה להצעתי, והתחלנו להגיע מדי יום לקריה, שבה התקיים הקורס לבימוי וידאו, אשר בנוסף לכמה אנשי טלוויזיה למדו בו גם אמנים ישראלים ידועי שם, כמו במאי הבמה הכישרוני צדי צרפתי, ומרצה לתיאטרון מאוניברסיטת תל-אביב בשם תום לוי, שהיה אז גם כוכב רדיו.

למדנו בימוי אולפן בשיטה אמריקנית, מעניינת דווקא, שבה כל משתתף בקורס ממלא תפקידים שונים בצוות הצילום – כל אחד מאיתנו שימש צלם, תפאורן, איש קול או במאי. משחק תפקידים זה מצא חן בעיניו של דניאל שליט, במאי פולני וניצול שואה, בוגר גטו לודז' ושורד מחנה המוות אושוויץ.

שליט היה ידוע אצל הגויים כיוצר סרטים תיעודיים, בין השאר על גטו לודז', ושימש עוזר במאי ראשון בהפקות של חברו הבמאי אנדרה ויידה. והנה, גם את שליט שלחו הרוממאים ללמוד בימוי אולפן, כחלק מההשפלה שהוא טעם בתחנה רוממה, שאליה הוא נשלח על ידי הסוכנות.

 טורף בכיף

עוד מתחילת הקורס נפל שליט טֶרֶף טבעי לקולגה המפורסם דאז תום לוי, שהתעלל בו בכל הזדמנות. כל פעם ששליט, חסיד עברית שרוף, פתח פה כדי להגיד משהו בשפה מליצית – לוי ביקש אותו בחיוך נבזי לחזור על דבריו. "תגיד את זה שוב, כי אמרת את זה יפה כל כך", שידל אותו. שליט המסכן, שלא חש באירוניה, ואולי חש אך לא היה בו כוח להתנגד, חזר על דבריו וכולם בסביבה צחקו.

צחקו גם כאשר לוי, שלא הרפה מקורבנו לרגע, לעג לתספורת של שליט ("זו יצירה של ספר בגטו?") וללבושו ("קיבלת את החולצה הזו כשיצאת מאושוויץ?").

עד כי לשליט נמאס להיות מבוזה על ידי לוי וקהל שומעיו הרוממאי, והוא עזב את הקורס. לא עצרתי מבעדו, כי חשבתי שלימודי הווידאו לא התאימו לו. לא ידעתי שעזיבתו של שליט את הקורס תעניק לרוממאים עילה לזרוק אותו מהעבודה – פיטורים שגרמו לו להישאר בלי כלום, עד שחטף התמוטטות עצבים ומת.

 תום ללא תמימות

לאחר עזיבתו של דניאל שליט לא התייחסתי לאזהרתה של הרמת-גנית כי כעת, כאשר לוי איבד את קורבנו, הוא יסמן אותי כיעד חדש להשפלותיו הגסות. אפשרות זו לא נראתה לי סבירה, כי עד עתה תומי התעלם ממני. כנראה משום שהייתי כבר אז מבוגר, קירח ולא דומה לטום קרוז, כלומר לא טיפוס שמתאים ללוי, איש מוכר בבוהמה התל-אביבית כבעל נטייה מינית שהייתה אקזוטית בשנות השבעים המארחות את סיפורנו, וכיום נחשבת נטייה גאה.

"בכל אופן, תהיה זהיר", התעקשה הרמת-גנית, והזכירה לי שאינני עוקב אחרי השיעורים בקורס אלא יושב מנותק וקורא משהו בלועזית. "היית מרגיש מי זה תום לוי, לוּ היית מקשיב לדיונים".

גם הרב אורי זוהר, שפגשתי ב"כסית", הזהיר אותי מפניו של לוי. "הוא סדיסט ברישיון", אמר, אך עניתי לרב, כפי שסיפרתי כבר לג'ינג'ית, שבצעירותי למדתי אִגרוף, ולכן "לוי יפגוש את הקרשים אם רק ינסה להפוך אותי לשליט 2".

 קפה בלי סימפטיה

זלזלתי כהוגן בסכנת לוי, עד שהגיע תורי בקורס לביים הצגה לפי תסריט שלי, ובחרתי דווקא בלוי, בעל ידע רדיופוני טוב, לשמש בצוותִי כאיש קול. הוא הסכים, אלא שכמה דקות לפני שהאור האדום נדלק באולפן ביקש להשתחרר כי "יש לי משהו חשוב ברשת א'", אמר והלך.

הסכמתי בלית ברירה, ונאלצתי לחפש קולגה אחר בקורס לתפקיד הסאונדמן. ביקשתי כמה דקות המתנה, ורצתי במסדרון כדי להדפיס הוראות למצלמות, ופתאום שמעתי את קולו של לוי מתפקע מצחוק בתוך משרדו של מנהל מחלקת הדרמה אפרים סטן. ואכן, ראיתי את תומי יושב מול סטן, רגליו על השולחן וכוס קפה בידו, צוחק בפה מלא.

– "תומי", אמרתי, "היית אמור לרוץ לרדיו, בגלל זה שחררתי אותך", הזכרתי.

– "אני לא חייב לך דין וחשבון", ענה לוי בחיוך דק, "לֵך תסתדר בלעדיי", הציע, ואני, בתמימות טיפשית, עוד ניסיתי לפנות אל מצפונו, וציינתי כי בהצגה שהוא ביים אתמול שימשתי צלם, ועזרתי לו במשך 8 שעות ככל שרק יכולתי.

– "עבדת אצלי? אז תשלח לי חשבון", גיחך לוי, וחוצפתו חיממה אותי.

– "קום", ביקשתי בנימוס, והוא קם, אלא שחדל לחייך כאשר הצמדתי אותו בחוזקה לקיר. "זה על החשבון", אמרתי, ותפסתי את אפו בכל כוחי, ולא שחררתי במשך דקה ארוכה. "עד סוף הקורס תקבל ממני כל בוקר טיפול כזה או בעיטה בישבן", הבטחתי למנוול, עזבתי את אפו והלכתי לביים.

 חוטם מבוזבז

אחר הצהריים פנה אליי אפרים סטן בפולנית לא רעה, והתחיל ללמדני שהייתי "גס רוח דוחה, גם אם לוי נהג באופן לא נאות". הזכרתי לסטן שהוא חייך לנוכח החוצפה של לוי, כך שגם באפו "הייתי צריך אולי לטפל", הצטערתי, והפסקנו להיות חברים.

 סולחה עצבנית

למחרת בבוקר פגשתי בקריה את לוי ממהר לקורס, ושוב תפסתי את אפו לפי התקן, כפי שהבטחתי, וכך גם ביום הבא ובימים שאחריו. תומי היה הופך לפינוקיו, לולא הגיעו אלינו מרוממה אנשי כוח אדם כדי לבדוק מה מתרחש בקורס. כנראה, השמועות על אלימות החלו כבר להתרוצץ בתחנה הירושלמית.

הבמאי הפולני המעוצבן הסכים להצעת הסולחה בטקס חגיגי שאורגן על ידי כוח אדם, אלא שלוי, במקום להושיט לי את ידו כגבר לעניין היודע להפסיד, הגיש לי את אצבעו הקטנה, כמקובל כנראה בקהילה שלו, וקיבל ממני סטירה, הפעם מול כל הנוכחים.

"מה רצית ממנו? על מה איימת עליו ותפסת את אפו כמו במחזה אבסטרקט אלים של מרוז'ק, שראיתי בערבית?", שאל משועשע במקצת אנטואן סאלח, המרצה הראשי של הקורס. הסברתי שלוי תפס אותי בשירותים עם חיבוקים והצעה מגונה. "הוא פגע בכבודי, וזה עונשו", הפגנתי רוגז משכנע, ואנטואן סאלח הסכים שהצדק עמי.

 הג'ינג'ית ידעה

רק המתרגמת הרמת-גנית ידעה את האמת: שלוי קיבל ממני את גמולו, המגיע לו כמו מלונה לכלב, בגלל התייחסותו המרושעת לדניאל שליט, כמו גם בגלל הניסיון הטיפשי להשפיל גם אותי.

 אפילוג

כעבור כמה שנים הגעתי לקמפוס אוניברסיטת תל-אביב, והמרצה המכובד תום לוי הבחין בי ופתח במנוסה מהמדשאה, וכמעט מעד על מדרגות בניין מקסיקו.

בצדק הוא ברח כי עדיין הייתי חם עליו, ואף יותר מקודם, בקריה, כי לא הצלחתי להשלים עם מותו הטרגי של קורבנו של לוי, דניאל שליט המסכן.

הארכת חיים

כדי להאריך חיים של מכונית אין צורך בכסף רב ובמאמץ מיוחד. הנה תזכורת מה כדאי לעשות בחיים היומיומיים עם המכונית המנסה לשרת אותנו – על מה מומלץ להקפיד.

 כיצד נגיב למזימה

הארכת חיי הרכב הנמצא ברשותנו היא קודם כל חיסכון כספי רציני לטווח הרחוק. זוהי מטרה חשובה במיוחד בתקופה הנוכחית, שהיא כולה נגדנו – שכן יצרני הרכב, משיקולי רווח, חתמו ביניהם כנראה על הסכם סודי ופשוט הפסיקו, חד וחלק, לתכנן ולייצר מכוניות אשר אמינות היא תכליתן העיקרית, כפי שהיה מקובל פעם, כשהעולם היה חומרני פחות (או סתם טיפש).

מכוניות היוצאות כעת מפסי הייצור הסדרתיים מגיעות לידינו כשהן מתוכננות לטווח קצר בכוונה תחילה. בהתאם למזימה הן נגמרות מהר, ודורשות החלפה בתדירות שמספקת רווח נאה לא רק ליצרנים וליבואנים אלא גם למוסכים רודפי בצע.

הפתרון היחידי שנותר לבעליה של מכונית חדשה, המזדקנת עוד בשלב הניילונים, ולבעליה של מכונית ותיקה שזזה עדיין, הוא ליישם כמה שיטות לאחזקה ביתית נכונה. אלו הן לא בהכרח שיטות לפי הספר, שהרי גם ספרי הרכב נכתבו בידי בעלי עניין. הללו ממליצים למשל בציניות להחליף שמן מנוע מדי 30 אלף ק"מ ואף יותר, אף כי הטווח המרבי שבו השמן מתפקד כהלכה אינו עולה על 15 אלף ק"מ.

לסחוט את דוושת הבריאות

המטרה היא להחזיק חלקי מנוע ושלדה בחיים, כלומר לשכנע את המכונית לתפקד כשורה, ועוד לחסוך על תיקונה או החלפתה. בשביל מה, למשל, לתקן או להחליף מערכת טורבו כבר אחרי 50 אלף ק"מ, כאשר בטיפול נכון היא תהיה מוכנה לעבוד 250-300 אלף ק"מ?

כדי להגן על הטורבו יש לחכות שהמנוע יתחמם בנסיעה עדינה, ורק אז ללחוץ על דוושת הדלק ביתר חוזקה. צריך לדעת גם ששמן המנוע מתחמם לאט הרבה יותר מאשר נוזל הקירור, ולכן כאשר מד החום בלוח המחוונים מצביע כבר על טמפרטורת עבודה מיטבית – יש לזכור שהשמן עדיין מבקש את מתינות הנהג.

בנוסף, כדאי להקפיד על מועדי החלפת השמן, ולא לדומם את המנוע מיד לאחר נהיגה דינמית, אלא להמתין עד שהטורבינה תתקרר, במשך חצי דקה לפחות. כך דואגים לבריאותו של מנגנון הטורבו, אשר היה לציוד חובה כמעט בשל הנטייה העכשווית להקטנת נפח המנועים, מסיבות ירוקות לכאורה.

אין לשכוח שעם הארכת החיים התקינים של כל חלקי המנוע וחלקי השלדה – אנו מאריכים למעשה את חייה של המכונית כולה. במדורים הבאים יופיעו כאן קטעים מיוחדים שעניינם הוא שמירה נכונה על המכונית. כמו הכלל הבא:

 פילטר הוא ברנש נקמני

החלפת מסננים (פילטרים) אינה תהליך יקר או מסובך, אך סובלת בכל זאת מהזנחה. יש לזכור שמצב בלתי נאות של המסננים מקצר את חיי המנוע: מסנן שמן ומסנן אוויר מוזנחים פוגעים במסבים, בטבעות, בבוכנות, בצילינדרים, בשרשרת ההצתה ובמערכת הטורבו, ואילו מסנני דלק וגז מוזנחים מוציאים את מערכת ההזרקה מדעתה.

אין מנוס אלא להחליף את המסננים בכל טיפול כללי שהמכונית עוברת.

 טיפ טיפה: בלי שבב חוצפה

אמנם דה מרקר, המוסף האוטונומי המשווק עם עיתון הארץ, עוסק בעיקר בכלכלה, בפוליטיקה וביחצ"נות, אלא שביום שישי שעבר (20.10.17) התגלה שזרוע זו של מר עמוס שוקן חותרת גם לכיוון סאטירה. רק כך אפשר להבין את הראיון שערכו זוג כתבי דה מרקר עם מנכ"ל "אינטל ישראל" יניב גרטי, שתיאר חופן סודות בנושא עִסקת הענק שבה ענקית השבבים קנתה 84 אחוזים ממובילאיי תמורת סכום אסטרונומי של מעל 15 מיליארד דולר.

השאלות הידידותיות שהציגו זוג הכתבים, אליחי ויזל וסמי פרץ, אפשרו למנכ"ל גרטי להלל באין מפריע את שתי החברות, לפזר את הערפל הסמיך המלווה את העסקה הנ"ל, ועוד לסגור את הפה לציניקנים או סתם קנאים. הרי לא חסרו שמועות שמדובר בספקולציה מתוחכמת שבמסגרתה ההון מקופת אינטל עבר למובילאיי כדי להציל את המוניטין הפגועים של הירושלמים, אשר נהנים כעת מתמיכתו העיוורת של משרד התחבורה.

אך הראיון נוח-המזג לא מקלקל את האידיליה. הוא לא מזכיר את העובדה שהמובילאים גורשו על ידי טסלה האמריקנית, שהאשימה את מובילאיי כי פתרונותיה הכושלים הובילו לתאונה המחרידה של מכונית הניסוי האוטונומית שלה. הכתבים אף לא רומזים כי העסקה עם אינטל חיזקה את המוניטין הפגועים של מובילאיי די כדי שהשלטונות אצלנו ייתנו אור ירוק ומעמד חוקי למכשיר הפרימיטיבי, מטרידן כפייתי ההופך את הנהיגה לסיוט.

אז מהי בכל זאת חשיבותו של מתקן מובילאיי – אותו פריט מעצבן שאינו מסוגל לבצע שום פעולה בטיחותית זולת לצפצף וכך לגרום לבלימות היסטריות, בלתי מובנות, המפתיעות את שותפינו לכביש? ובכן, לפטנט מובילאיי יש תפקיד יוצא דופן, כי בזכות התקנתו יכולים ברוני היבוא שלנו להזמין מכוניות חדשות נטולות אמצעי בטיחות חדשניים ויקרים בהתאם. אלא שהכתבים ויזל ופרץ ודאי לא חשבו על אפשרות זו.

הכתבים גם לא הזכירו למר גרטי את ההתקשרות הכושלת של מובילאיי עם טסלה, ולא שאלו מדוע התעלמה אינטל מהביקורת שנשמעה במדיה (לא אצלנו) על הפתרונות שמציעה מובילאיי בדרכה לחזון המכונית האוטונומית. כתבי דה מרקר גם לא ניסו לחקור מדוע פיצוץ העסקה בין מובילאיי וטסלה לא עניין כלל את הנהלת אינטל העולמית.

כתבי דה מרקר נמנעו גם לשאול את המנכ"ל הישראלי של אינטל אם האמריקנים לא חששו שהם עומדים חלילה לקנות רק דיבורים על העתיד האוטונומי, כמו חתול בשק. ודאי כי לשאלות אלו ודומותיהן לא היה מקום בריאיון עם מר גרטי, איש אינטל הנשמע כאילו היה יחצ"ן צמרת של מובילאיי.

וקשה לבחור מה מצחיק יותר: העובדה שבעולם התכלס, המטרידן הנחשל העונה לשם "מובילאיי" הוא עדיין ההמצאה היחידה שנולדה במובילאיי ונמצאת בשוק – או שמשעשעת יותר דעתו של מנכ"ל אינטל העולמית, מר בריאן קרזניץ, שלפיה "השותפוּת (עם מובילאיי) תסייע לאינטל לממש במהירות את החזון להמציא מחדש את חוויית הנהיגה".

על איזו "חוויית נהיגה" מדובר כאשר המכונית האוטומטית, בעלת נפש של מעלית, לא תזדקק לכישרונותיו ולאמוציות של הנהג, אשר ישמש בה נוסע תמים ותו לא?

Dimona 40Dimona 30Dimona 20Dimona 1

 מכורים לדראג. י"א צילם ומדווח: מרוץ "דראג דימונה" התקיים זו השנה השנייה ברציפות בחול המועד סוכות בנוכחות ראש העיר, אשר הבטיח כי האירוע יהפוך למסורת של כמה תחרויות בשנה תוך הכפלת מספר מקומות הישיבה לקהל. האירוע נערך לזכרו של מיכה אלוני ז"ל, אשר נפטר השנה לאחר מאבק במחלת הסרטן. הטראנס M הלבנה שבה נהג להתחרות הובאה להשתתף באירוע.

במקצים, אשר חולקו לפי סוג ההנעה, קדמית, אחורית וכפולה, השתתפו עשרות מכוניות מקשת דגמים: תוצרים של אאודי, סיאט ופולקסוואגן, תוצרים יפאניים מבית הונדה, מיצובישי Evo ואימפרזות טורבו, וכן מכוניות אמריקניות, כולל קלאסיות הנהנות מערכות שיפורים מגוונות הודות לפופולריות של ספורט זה בארה"ב. הזמן המהיר ביותר במיאוץ ל-400 המטרים נקבע על ידי מיצובישי Evo 8 משופרת, שחצתה את הקו בתוך 9.89 שניות במהירות של 233 קמ"ש .

ניכר שיפור בארגון בהשוואה לאירוע שהתקיים בשנה שעברה, אם כי יש עדיין מקום להפקת לקחים: להכשיר באופן מקצועי יותר את האספלט לאורך קטע ההזנקה, ולתקתק את ניהול האירוע כמו מבצע צבאי כך שלא ייווצרו השתהויות ארוכות מדי בין המקצים, לטובת שימור הקהל לאירועים הבאים .

שואלים את אדוארד

דורון, מבשרת ציון: בשיבה טובה וחובות דומים נסגר עלינו המוסך שבו טיפלנו בצי כלי הרכב המתקששים שלנו. אנחנו במסע חיפושים למציאת מוסך שיוכל לתת מענה דיזלי לטיפולים השוטפים ולאלה שנופלים עלינו כרעם ביום סתווי. אם אתה מכיר מוסך דיזל אמין, אשמח לשמוע ולפנות בהמלצתך…

הפציינטיות שממתינות מחוץ לקליניקה: מרצדס M1 שנת 1999, קיה פרג׳יו 2000, גולף דיזל 2.0 שנת 2002, ופיאט מולטיפלה דיזל 2002 – שטופלה במוסך המורשה באדיקות, 375 אלף ק"מ טפו טפו טפו (שתזכה לשנים ארוכות וזכייה בתביעה ייצוגית נגד חברת האם שלה על הפלסטיקה הבוגדנית), ברלינגו דיזל 2000.

תשובה: אני מבין ללבכם, זה לא נעים להישאר בלי מוסך. אני ממליץ לך בחום על מוסך מושיקו בתלפיות, שהמנהל שלו, יהודה הקוסם, הוא ידיד ותיק שלי שטיפל בכל מכוניותיי בתקופה שגרתי בירושלים. מסור לו ד"ש ממני.

אמנון: ברשותנו כבר שבע שנים ניסאן פרימרה 2006, שמשמשת בעיקר את אשתי ומתקרבת ל-235 אלף ק"מ. בכללי, אמינות הרכב הייתה ללא דופי (מלבד תקלת חשמל מסיבית שנבעה מהתקנת איתוראן כשהרכב נקנה כחדש).
לאחרונה, כשהמנוע קר ולפעמים גם חם, הרכב מתניע ללא בעיה אבל ברעידות, ונראה שהוא עובד חלקית. אחרי כמה שניות עד חצי דקה המנוע חוזר לעבוד רגיל (אף שחדי האוזן ירגישו שלא עובד חלק לגמרי). לעתים רחוקות המנוע נכנס שוב לרעידות כשהוא במצב עמידה ותחילת נסיעה, בעיקר כשעומדים בפקק בעלייה לירושלים.

לכך מתווספת תופעה של איבוד מים ללא התחממות.

בוצעה בדיקת מחשב, לא התגלתה שום בעיה. הוחלפו מזרקים ומצתים, לא הורגש שיפור. מערכת הקירור נבדקה בלחץ ונבדק גם אם קיימות נזילות מהרדיאטור, מהצינורות וכו'. הכול תקין.

כן יש ריח קל של דלק במי הקירור (שהינם צלולים), וכשהמנוע עובד בסרק ומכסה הרדיאטור פתוח רואים שיש בועות (לא בעבוע) יוצאות במים. המוסך פסל עניין של חיישן חמצן ומנוע צעדים. להבנתו, צריך לעשות ראש מנוע. ההסבר שלו הוא שיש מעבר מים לצילינדר, ולכן הרעידות בהתחלה עד שהמים נעלמים בבערה.

צבע השמן תקין, כהה וצלול, אין טחינה. מה דעתך?

תשובה: בטרם תיקון ראש כדאי לבקש מכונאי מנוסה לפתוח את מכסה השסתומים, ולהדק בעדינות את בורגי הראש באמצעות מפתח דינמומטרי. אגב, את הברגים יש להדק רק בכוח הנקוב בספר התיקונים של פרימרה – וּבַסֵדֶר המומלץ על ידי היצרן.

אם זה לא יועיל, אז החלפת סתם ראש וליטוש המשטח הם אכן בלתי נמנעים.