Skip to content

חרל"פיאדה  

לפי הכרזה של מר שמואל חרל"פ שהתפוצצה על דפי דה מרקר, כבר ב-2030 יסולקו מכוניותינו האהובות לטובת מכשירי תנועה אוטומטיים, ונהיגה תהפוך לעברה פלילית. לאור הפתגם היידישאי הוותיק "בעל המאה הוא בעל הדעה", אין ברירה אלא להאמין למר חרל"פ, גם אם תוכן הכרזתו עומד להטיל על חיינו חושך עוין מאי-פעם

מר שמואל חרל"פ, מבעלי המניות הגדולים בגיבורת החודש מובילאיי, שנמכרה ב-15 מיליארד ירוקים לאינטל, טוען שהעסקה הפתיעה אותו. אמנם ב"כלכליסט" נכתב שדירקטוריון מובילאיי דן בעסקה עוד בינואר, אבל לא לנו לחפש את האמת.

חרל"פ הוא גם יבואן מיצובישי, ואני הספקתי כבר להתאכזב מקודמו, אשר בסוף שנות השמונים התחיל לשווק בארץ את דגמיה של פירמה יפנית זו, וסיפק לאנסר חדשה אחת, לבנה, למבחן דרכים של "טורבו", הירחון שערכתי אז.

נסענו בלאנסר זו, נהנינו, ערכנו לה סלאלום תקני כדי לבדוק את אחיזת הכביש, זממנו לעמת אותה מול סובארו ליאונה, ורשמנו את ההבדלים בין לאנסר ריקה (זולת הנהג) ובין לאנסר הנושאת חמישה נוסעים וציוד בתא המטען – איך היא בולמת בהיותה קלה ובהיותה עמוסה.

מבחנים כאלה יצאו מהאופנה, כי היבואנים לא אהבו אותם.

החטא ועונשו

בכל אופן, הזיכרון לוחש לי שלאנסר עמדה בגבורה בדרישות המבחן, ואנו המשכנו אל צילומי סטילס. מצאנו חלקת טבע רומנטית, צילמנו את היפנית בכל הפוזות, ובטיפשותנו השארנו אותה חונה בפנסים דולקים כאשר צוות המבחן התיישב על הדשא ופתח צידניות של אוכל ושתייה, כי שום קפיטריה או מזנון לא נמצאו בקרבת אתר הצילומים שבחר הצלם רונן טופלברג.

וכאשר נגמרה הסעודה והתיישבנו חזרה בלאנסר, היא סירבה להתניע. כי כפי שהזכרתי כבר, זלזלנו בחוקי החשמל והנחנו לסוללה להתרוקן. לוּ לאנסר הייתה ידנית היינו מתניעים אותה בדחיפה, אלא שבגלל הגיר האוטומטי נאלצנו לדחוף אותה קילומטרים רבים עד הַגיענו אל חיק הציוויליזציה, שם נפשות טובות עזרו לנו עם כבלים. בושה.

ודאי שאפשר היה לשתוק לגבי המקרה המביך, אלא שמשום-מה בחרתי לספר על תקרית זו בכתבה שפרסמתי על לאנסר. בסוג של אוטו-אירוניה מרוצה מעצמה, הודיתי שהשארנו בטעות פנסים דולקים, והוספתי כי "נפשו הטהורה של המצבר עלתה השמיימה בתקווה שבצד השני של הקשת היא תזכה בחופש ובמנוחה, ללא צורך לשרת בוולטים ובאמפרים בוחני 'טורבו' טיפשים".

הכול בגלל שורה אחת

הייתי די מבסוט כאשר עורכת הלשון של "טורבו" חוה לנדאו העירה כי הופתעה מהאומץ שלי להודות בטעות הבוחנים. "מוצא חן בעיניי סגנון ההתוודות שלך, שאני מגלה בו נטיות פואטיות", החמיאה לעורך שהייתי.

אך לא הספקנו להשתכשך בעלי הדפנה, וכבר התקשר אלינו יבואן מיצובישי דאז, רותח על פרסום המידע שמצבר הלאנסר התרוקן לנו במבחן. "בגלל המשפט שלכם על המצבר שהתרוקן, נפגע קשות שיווק הלאנסר", זעם האיש.

"אבל הכתבה שבישלנו על הלאנסר הייתה חיובית דווקא", ניסיתי להזכיר, אך היבואן צעק שהוא החליט להפסיק לספק לנו מכוניות מבחן. "מעתה ועד הנֶצח, ירחון 'טורבו' מחוק אצלי", הודיע בעל המאה לפני שטרק את השפופרת.

ואכן נאלצנו להסתדר אחר כך בלי מיצובישי ובלי סובארו, כי גם יבואן סובארו ברקוביץ', אף הוא בעל מאה ודעה, כעס על הכתבה שפרסמנו על לאנסר. לדבריו של ברקוביץ', אם כבר שיבחנו כל כך את היפנית המתחרה בסחורתו, היינו צריכים באותה הזדמנות להוסיף הערה מסתייגת, הקובעת כי סובארו ליאונה היא עודנה המכונית הלאומית, ושום מיצובישי, מוצלחת ככל שתהיה, לא תזכה למעמד כזה.

הפעם, האיום כואב

וכעת, יבואן מיצובישי הנוכחי שמואל חרל"פ משמיע איום אחר, כואב יותר, ולפיו מבול המכוניות האוטונומיות יפרוץ כבר בעוד 13 שנה. חרל"פ הוא לארג' יותר מחבריו-שותפיו במובילאיי אבירם זיו ואמנון שעשוע, הסבורים כי האוטונומיות יגיעו לכבישים בעוד 4 שנים בלבד, כלומר עוד לפני שנהיגה עצמית תהיה אסורה לפי חוק.

ואם כך יהיה, אז אנו, המכורים לנהיגה, נצטרך להתחיל לחשוב לאן לברוח כדי לתפקד עדיין על המנוע ועל ההגה.

פוזה של נאורוּת מוטרדת

ד"ר שמואל חרל"פ אינו מודאג מהסכנות הכרוכות בעתיד הרובוטי. אין מדובר בסכנות רחוקות, אלא בכאלה שמבצבצות כבר כעת. הנה כמה מהן:

  1. סכנה ביטחונית: לפי הלשנה של "גלובס", עסקת מובילאיי טומנת אולי בחובה סכנה ביטחונית לישראל. החשש הוא ש"מאחורי המהפכה, מסתתרת סכנה של זליגת טכנולוגיות צבאיות קריטיות לידיים זרות".
  2. עבריינות פיננסית: לפי הלשנה של "כלכליסט", רשות ניירות הערך האמריקנית חושדת ששני ישראלים – פרופ' אריאל דרבסי מהאוניברסיטה העברית וד"ר אמיר ולדמן – סחרו במניות מובילאיי בעזרת מידע פנים על האקזיט הענק, וכך גרפו לכיסם רווחים אסורים של כ-5 מיליון דולר. הליך האכיפה שהרשות לניירות ערך פתחה בו מתמקד בקשרים המסועפים שבין האוניברסיטה העברית לבכירי מובילאיי.
  3. 3. סכנת נפש: תקופת הביניים המתקרבת, שבמהלכה מכוניות רגילות יחלקו את זכויות התנועה עם מכוניות אוטונומיות, עשויה לגרום התנגשויות ופקקים. זאת, משום שנהגי המכוניות ה"רגילות" יתקרבו מימין ומשמאל אל האוטונומית הזהירה והאיטית כדי להציץ מקרוב אם המושב מול ההגה אכן ריק. האם אנו מוכנים בכלל למעבר אל העידן האוטומטי, עם התשתית המפגרת שלנו ועם המנטליות הים תיכונית?

עממיוּת במסווה אינטלקטואלי

לא רק יבואן מיצובישי אינו מודאג מההשלכות של המכונית האוטונומית – גם השוקנים אינם מוטרדים משום-כלום. לפי רשימה שפורסמה ב"מוסף הארץ" תחת הכותרת "אני לא נוהג משמע אני לא קיים" (24.3.17), האיום העיקרי שמציבה המכונית האוטונומית הוא פסיכולוגי: חרדת הסירוס שהיא מעוררת בגברים. שהרי מכונית זו גוזלת מהגבר מרכיב מהותי בגבריוּתו – את חוויית הנהיגה, שהיא שאיפה לשליטה.

תזה שוקנית זו מתהדרת בניחוח אינטלקטואלי, אך היא מבוססת על הנחת מוצא עממית למדי, עממית מאוד אפילו, ולפיה מכוניות ונהיגה הן עסק של גברים, ולכן מהפכת האוטונומיות מאיימת עליהם בעיקר. והקשיש שואל את "הארץ": יש לי ידידה חובבת נהיגה הסולדת עמוקות מרעיון המכונית האוטונומית. האם גם היא סובלת מ"חרדת סירוס"?

רשימתו של עפרי אילני (אינני יודע אם זהו כותב או כותבת) אינה רק מוגבלת מהבחינה המגדרית, אלא גם מבולבלת כמו שַבְשֶבֶת המוצבת על אֲרוּבָּה. כי מצד אחד הרשימה מלגלגת על "הגבר הישן", אשר מבואס מהחוויה הפסיבית שמציעה המכונית האוטונומית, סמל של קדמה, אך מצד שני הרשימה יוצאת גם נגד המכונית האוטונומית, המבשרת על עידן מפחיד העומד לפתחנו – עולם הנשלט על ידי "מוח על חסר פנים וגוף", מה שיהפוך בהכרח את החברה האנושית למנוכרת וחסרת מובן.

נהיגה כאקט פשיסטי

הכותב (או כותבת) עפרי אילני הוא נטול עמדה לא רק ביחס למכונית האוטונומית, אלא גם ביחס למכונית המסורתית, זו המאפשרת לנהוג בה וליהנות ממנה.

בהיעדר דעה משל עצמו, נאלץ אילני לגייס לעזרתו את מה שהצרפתים קוראים "סַבָּלֵי מחשבה", כלומר הוא מצטט סוללה של אנשי רוח. וכך, הרשימה מצטטת מצד אחד את הפילוסוף תיאודור אדורנו, אשר נחרד מהמכונית משום שהוא "זיהה בעקבות השואה את המאפיינים הפוליטיים הברבריים של האזרח-נהג", בקובעו: "בכל התנועות שהמכוניות דורשות מהמשתמשים בהן, כבר קיימות האלימות וההתפרצות הרצופה של הפשעים הפשיסטיים" (וואלה! אם זו אמת, ידידיי, אז המדענים של מובילאיי הם בעצם לוחמים אנטי פשיסטים – א"א). ומצד שני, הרשימה מצטטת את האדריכל הצרפתי הנודע לה קורבוזייה, אשר כתב בהתלהבות: "מכונית, מכונית, מהירות! ההנאה הפשוטה והנאיבית של הימצאות בלב הכוח, העוצמה. אתה נוטל בכך חלק, אתה משתתף בחברה מתהווה".

אז האם הרשימה היא בעד או נגד המכונית האוטונומית? לא ברור, משום שהכותב מקפיד לשמור על עמימות, שהיא תבלין יעיל לתבשילים פסאודו-אינטלקטואליים. מה שברור הוא שרשימה זו, המתעטפת בשיק של "נאורוּת מוטרדת", אינה עושה חסד עם נשים – אשר דעתן על המכונית האוטונומית אינה מעניינת כלל את הכותב.

אותה תיאוריה חבוטה

הרשימה המקושקשת "אני לא נוהג משמע אני לא קיים" אינה מתייחסת לעובדה שקומץ המתוסכלים המצוטט בה אינו מסתדר עם נהיגה עצמית, אם משום שהוא אינו נוטה אליה, ואם משום שנהיגה דורשת ריכוז, אוסרת לשתות,להסתמם, לסמס או להירדם ולו לרגע.

בתחילת הרשימה לועג אילני לאדם שהוא פגש באוטובוס הרוטן על חוויית הנסיעה בתחבורה ציבורית (הכותב לועג לו כפי שכתבי רוממה ירדו לשוק מחנה-יהודה כדי להגחיך טיפוסים עממיים). סופר "הארץ" אינו מסוגל להבין שיש אנשים שפשוט אוהבים לנהוג, ולכן נהיגה היא בעיניו רק פעילות שוביניסטית נחשלת או תחליף לפעילות העתיקה בעולם.

"אתם אוהבים מכוניות בִּמְקוֹם…", הקניט אותי לפני 35 שנה ירון לונדון.

"במקום מה?", היתממתי כאילו לא הבנתי את הרמז הדק, והצלחתי לחלץ מירון את התיאוריה הטיפשית החוזרת כעת ב"הארץ" כמו גילוי של אמריקה.

"רגע רגע", שאלתי את לונדון, "גם חברנו מוטי קירשנבאום צריך את הוולבו שלו בגלל חולשה כלשהי בגבריות? גילית לו את דעתך זו עליו?", שאלתי, ולא זכיתי בתשובה עד היום כי לונדון השתתק. כי עוד בהיותם צעירים, ירון לונדון וחבריו לבניין הטלוויזיה הממלכתית בירושלים לא תפסו שנהיגה עצמית, גם בימי סוסיתא הנפלאים, היא סמל של חופש, למרות הסכנות האורבות בכביש ולמרות עלויות האחזקה והדלק.

והנה, בימי הכלים המודרניים, דבר לא השתנה. סופר/ת "הארץ" המוזכר לעיל הסתבך בפקעת סותרת של תובנות – שהוא הגיע אליהן בעזרת ציטוטים, אמיתיים או מצוצים מהאצבע, אשר מציגים את המילה "גבריות" באור לא מחמיא. כך קורה שגם רשימה שוקנית זו, כמו רבות אחרות בעיתון זה, מאותתת כביכול על סולידריות כלפי התנועה הגאה – שאכן מתאימה לתחבורה האוטונומית כמו כפפה ליד.

הן ידעו לפחות לשתוק

אנו אוהבים את מכוניתנו למרות השמועות על הרווח האסטרונומי של היבואנים – שני מיליארד שקלים בשנה לפי דה מרקר – אשר נשאב ישירות מכיסנו. אנו אוהבים את מכוניתנו בגלל הנטייה האנושית (או הפגם) לחפש דמות טובת לב, סוג של פרטנר שאפשר לסמוך עליו/ה.

או שאנו אוהבים את המכונית שלנו לפי חוק האהבות, שאין מה להתווכח איתו. הרי גם את הסמארטפון אוהבים אנו, היהודים, למרות אכזריותו, המתבטאת בכך שהוא עוקב אחר בעליו, אוגר ידע על כל צעד שלו, על כל שיחה, על כל סוד שהצלחנו לשמור איכשהו לפני מגפת הסמארטפון.

המכוניות שלנו יודעות לפחות לשתוק, לשמור לעצמן את הידע שצברו על הנהג ומעשיו. אך כל זה עומד להשתנות כשהן יהיו רֶפְּלִיקוֹת מתגלגלות של הסמארטפון. הן יהפכו מנושאות גופנו, כלינו ונפשנו – למשת"פיות.

ehang 184 4

ביצה לטובת הציבור: כבר ביולי השנה תכניס נסיכות דובאי חובבת הטכנולוגיה לשימוש מכשיר תנועה מעופף לטובת הציבור, שעד עתה אפשר היה לראות רק בסרטי מדע בדיוני. אין טייס. צריך פשוט להיכנס, לסגור את הדלת, לחפש על המסך את היעד הרצוי מתוך רשימת היעדים הקבועה, וללחוץ על כפתור הזינוק.

הרחפן EHang 184, חד-מושבי ובצורת ביצה, הוא בעל 8 מדחפים,

8 מנועים חשמליים ומוח אלקטרוני. ההמראה היא אנכית, אוטומטית וחרישית. המונית המעופפת יכולה לנסוק לכמה רגעים לגובה של מעל אלף מטרים, ובמהירות של 60 קמ"ש אמורה לעקוף את כל הפקקים וההפרעות לפני שתחזור לתנועה אנכית, ותנחת בעדינות במקום המבוקש.

רחפן נטול פליטה זה, חלומם הוורוד של שוחרי איכות הסביבה, עבר כבר ניסויים רבים. הוא יודע לטוס ברוחות ובלהט המדבר, בשעות היום והלילה, ורק בסערה עזה מוטב להימנע מלעלות בו לאוויר. מרכז הבקרה הקרקעי יכוון אותו, ובמקרה של תקלה המרכז מסוגל להנחית את הכלי בעדינות.. כך לפחות טוען היצרן הסיני, שעומד לספק לדובאי את צי המעופפים. ברור רק שהנוסעים הראשונים של רחפנים אלה יזדקקו לאומץ לב ולאמונה באל.

בכל אופן, פתרון מהפכני זה מעניק לבעלי פרארי, למבורגיני, מרצדס ורולס רויס הרבים שמצויים בנסיכות – את התקווה שסכנת המכוניות האוטונומיות לא תגזול מהם את הנהיגה העצמית במחמד-העל. לפחות בנסיכות דובאי.

טיפ טיפה: כך תזהו מתחזים

לא קל לזהות כתב תחבורה מתחזה, כי כמה עשרות כתבים מתחרים על התואר. מתחזים אלה מנסים להסביר מכוניות וכותבים על כדאיות קנייתן – אך מפרסמים בעיקר את דברי היחצ"נים. כתוצאה, לאחר טיול התרשמות קצר הנקרא בשפתם "נסיעת מבחן" – כולם כאיש אחד רושמים אותו הדבר, בניסוח שונה. העיקר שהיבואן לא יתרגז בגלל הערה שאינה מתלהבת דייה.

ובכל זאת, בתוך כל הצביעות המשופשפת הזו, יש דמויות שמתחזות יותר ומתחזות פחות. מעטים בין כתבי הרכב מנסים בכל זאת להגיד משהו מקורי, מבלי לשרת את היחצ"ן בכל מילה ומילה – אך כתבים משופרי-אתיקה אלה נופלים למלכודת מביכה אחרת: הם חושפים את חוסר הידע שלהם בנהיגה או בתחום הרכב בכלל.

טעות טיפוסית של כתבים מסוג זה היא התפעלות מבלם יד חשמלי, אוטומטי, אשר שימושי רק בחניה, או התפעלות מבלם יד המופעל באמצעות הרגל, כמו במכוניות אמריקניות משנות השישים. כתבים אלה לא למדו שבלם יד אמיתי הוא נכס, משום שהוא בבחינת דוושה נוספת – אשר מאפשרת ביצוע פעלולים, גלישה לדריפט או מניעת תאונה (במצב שהדוושות הקונבנציונליות ומערכת ההגה מרימות ידיים וההצלה יכולה להגיע רק מהיגוי יתר מלאכותי). לא לחינם זכה בלם היד במכוניות ראלי ובבווארית Hungry Heidi של הקשיש לחיזוק הידראולי, בדיוק כפי שזכה לכך בלם הרגל.

טעות אחרת שכתבי רכב נופלים בה היא הלעגה על מד סיבובי מנוע שהמחוג שלו פועל נגד כיוון השעון. הקשיש המורשה אוהב פתרון זה, המופיע באחרונה בפיז'ו 308 GTI. אי-פעם, בצעירותו של הזקן, הותקן מד סל"ד הפוך זה במיני קוּפֶּר דגם מונטה-קארלו, ביגואר, וגם במכוניות ללימוד נהיגת מרוצים בבית הספר הבריטי Brand Hatch. מד סיבובים הפוך מאפשר לערוך מפגש משעשע בין מחוג מד הטורים ובין מחוג הקמ"שים! משחק למבינים בלבד.

בנוסף לטעויות הנ"ל, אשר נובעות מהבנה מוגבלת, מאופק תרבותי דל ומהרצון לרַצות יבואנים – כתבים חוטאים גם בשגיאות הנובעות מחוסר ידע. כך קרה במבחן שערך לאחרונה ynet לאאודי RS6. ה-ynet-ים הכריזו כי RS6 מגיעה ממנוחה ל-100 קמ"ש ב-3.9 שניות בלבד, והוסיפו: "וכדי להכניס את נתון זה לפרופורציה – (זהו) זמן זהה לפורשה 911 קאררה S, אחת המכוניות המהירות על הפלנטה". קביעה זו מצאה חן בוודאי בעיני היבואן אלא שהיא שקרית. כי קאררה איננה המהירה מבין הפורשים המהירות ממש.

יתרה מכך: לא רק שאאודי RS6 אינה שייכת ל"אחת המהירות על הפלנטה", היא נחותה גם לעומת 39 מכוניות-על אמיתיות, החל בבוגאטי veron ועד TVR, אשר משיגות 100 קמ"ש בתוך 2.6 שניות עד 3.0 שניות.

ואם כבר אנו מעוניינים ב"פרופורציה" אמיתית, כלשון ynet, אז צריך לציין כי מעל 120 מכוניות (!), החל בפרארי 458 ספיישל (3.1 שניות) ועד wiesman GT, מגיעות ל-100 קמ"ש בפחות מארבע שניות. דווקא אאודי 6RS, המפלצתית לפי ynet, נעדרת מרשימה זו.

להיום זה מספיק. אם תרצו, יהיה המשך.

שואלים את אדוארד

יצחק עמיהוד בתגובה לפואמה של יהושע רדוזקוביץ, שהתפרסמה ברשומה "להסתכל להלוגן בעיניים": אתה משתמש ארבע פעמים בביטוי "יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן". ראוי שתחליף את המילה "בלנסוע" במילה "בנסיעה". בהמשך אתה כותב: "יש משהו עצוב בלרדת מנסיעה ברכב ישן". ראוי לכתוב "בירידה".

תשובה: תודה על ההערה, אך לא אני הוא שכתבתי את הפואמה המרגשת הזו אלא יהושע רדוזקוביץ. עורכת הלשון של המדור הבחינה בשגיאות הלשון שאתה מצביע עליהן עוד לפני פרסום הפואמה, אך בשם החירות האמנותית (licencia poetica) היא בחרה לא לתקן אותן כדי לשמר את האופי המיוחד של היצירה.

יהושע: אני פונה בשם סבי אשר מחזיק בפיז'ו 306 מנוע 1.6 שנת 2000, אשר עברה רק כ-35 אלף ק"מ. לאחרונה התחיל המנוע לאבד את יציבות הטורים, ואבחנו את זה כבעיה ב"מנוע הצעדים".

א. האם בהתחשב בנתון שהחליפו את החלק הנ"ל לא מזמן (לפני כשנה-שנתיים), יש לחשוד בבעיה אחרת?

ב. איפה אתה ממליץ לעשות בדיקה/טיפול? או לחלופין: האם עדיף להזמין את החלק מחו"ל ולהחליף בעצמי?

תשובה: במכוניות שאני מכיר היטב (אלפא, הונדה וב-מ-וו) כדאי לנקות מדי פעם את מנוע הצעדים. זה כנראה יעיל, משום שטרם נצרכתי להחליף חלק זה. אם בפיז'ו 306 של סבך התמונה נראית אחרת, כלומר אין די בניקוי, אז כדאי לך לחפש חלק חדש ב-eBay.

אביחי: אנחנו משפחה של זוג פלוס שני ילדים, ובקרוב בע"ה תצטרף חברה נוספת. אנו מתלבטים איזה רכב לרכוש – סקודה אוקטביה או הונדהHRV..

האוקטביה רחבה ובעלת תא מטען עצום, ידועה ומוכרת בסך הכול. כאן אנחנו מתלבטים בין דגם ה-1.0 ליטרים החדש, 115 כ"ס 3 צילינדרים, ובין דגם ה-1.4 שהוא בעל 150 כ"ס ו-4 צילינדרים. הונדה HRV רחב יחסית (אמנם פחות מהאוקטביה), אך הוא ג'יפון שיושב גבוה על הכביש. מבחינת העלות, ההונדה יקרה בעשרת אלפים שקלים.

הרכב ייסע כ-25 אלף ק"מ בשנה, לרוב בקו ירושלים-מודיעין ומדי פעם לנסיעות ארוכות יותר. אחד הפרמטרים החשובים מבחינתנו הוא עניין הסחירות, שכן סביר להניח שבעוד כמה שנים נבקש להחליף לרכב שיש בו יותר מקומות…

נשמח מאוד לקבל את דעתך בין האפשרויות: סקודה 1 ליטרים (בכלל, מה דעתך עליה??), סקודה 1.4 או הונדה?

תשובה: אינני ממליץ על אוקטביה, שהיא אכן שימושית מאוד וגם השתפרה באחרונה, אלא שהיא עודנה מצוידת בגיר DSG, אשר אינו אמין במיוחד. אמנם תיבת הילוכים זו כבר בעייתית פחות ביחס לדור הראשון שלה, אך גם האחריות עליה הצטמצמה להבהיל, כך שאין זו בחירה נבונה לטווח ארוך משנתיים. בנוסף לכך, תוספת הטורבו באוקטביה דורשת תחזוקה מוקפדת במיוחד.

לעומת זאת, להונדה HRV יש עדיין מנוע N/A (כלומר לא מגודש), אמין מאוד מניסיוני רב השנים. ולהבדיל מאוקטביה, דגמי הונדה מספקים גם הנאת נהיגה ובטיחות אקטיבית. זאת, אף כי הצ'כים עמלו על התאמת המתלים המסורתיים של פולקסוואגן לדגמי סקודה, וביניהם אוקטביה.

דודה מובילאיי

"אל תחפשי אותנו בצד הארי", ביקשה דודה ונדה את אחותה פליציה ט', אמא שלי, ברגע פרדה מוזרה זו בגטו, פרדה לא חמה, פרדה בלי נשיקות, בלי לחיצת ידיים, כאילו הסתיים מפגש בין אנשים זרים

בשבוע החולף נשאל הקשיש המורשה שוב ושוב, במיילים ובטלפון, מה יש לו להגיד או להתנצל בעקבות העסקה שנערכה לאור יום תקשורתי בין אינטל ובין מובילאיי, אשר כפי שדווח, מכרה את עצמה לקופצת על ההזדמנות תמורת סכום אסטרונומי של 15 מיליארדי דולרים.

האם אין זו הוכחה לגדולתה של מערכת מובילאיי? נשאלתי. האם אינך מתחרט שהאשמת את מובילאיי כי אינה תורמת דבר למלחמה של האומה הציונית בתאונות הדרכים ואף מסכנת את נסיעות היהודים, באשר היא אינה דורשת מהנהג המקומי הכושל לשמור על ערנות גם ללא עזרה של גננת אלקטרונית, המגיבה בהיסטריה על כל אות של הרדאר?

האם שינית את דעתך השלילית לגבי מובילאיי? חקרו אותי הסקרנים, ורמזו כי הקשיש צריך לשפוך אפר על ראשו מעל בימת המדור.

אני רק הנהנתי

עִזבו אותי ידידיי במנוחת קשישים, ובמקום לצלצל ולכתוב אליי מיילים, העבירו נא את שאלותיכם ישירות אל כלבי ישעיהו (שייקה) אטלר. הרי הוא זה שפרסם כאן את דעתו על מובילאיי ושות', שהיא אכן דעה שלילית, ואני רק ציטטתי אותה בהרחבה תחת הכותרת "ישעיהו נגד מובילאיי".

אז פְּנוּ בבקשה אליו, שהרי בזהירות של זקנים לא חשפתי את דעתי שלי. רק הסכמתי עם ההערה הכללית שצקצק שייקה לגבי מובילאיי, ולפיה מדובר במטרידן לאומי שאינו מאפשר ליהנות מנהיגה.

העניין של הדודה

לא רק שלא יצאתי נגד ההמצאה המעצבנת של מובילאיי, למרות הסתייגותי העקרונית ממנה – אלא אף הייתי עדין כלפיה. זאת משום שמערכת מובילאיי הצעקנית, המתחרה בעמותת "אור ירוק" בהפחדת נהגים – מזכירה לי את דודתי וַנְדָה טוּכְבָּנְד ז"ל.

כי אישה זו, ניצולת שואה, הייתה מוכנה לנסוע איתי ב-200 קמ"ש מבלי להתווכח ואף נמנמה לה במהלך הנסיעה, והגיבה בשתיקה גם כאשר כוח G צנטריפוגלי, מלווה בבכי הצמיגים, היה מטיח אותה לימין ולשמאל – אך דודתי זו, המבוגרת ביותר מבין שבע אחיותיה של אמי לבית טוכבנד, הייתה פותחת בצעקות היסטריות דווקא ברגעי הנהיגה הנורמטיביים בתוך העיר שבהם עקפתי מכונית אחרת.

דודה ונדה הייתה נדלקת עקב כל הורדת הילוך עם גז ביניים שבוצעה במכונית בעלת תיבת הילוכים ידנית, ועקב כל קיק-דאון שהוגש על ידי גיר אוטומטי. מכיוון שצעקותיה של הדודה הוציאו אותי, הנהג, מדעתו וממיומנותו, התחלתי להזמין לה מוניות.

אך לאמיתו של עומק, חדלתי לתפקד כנהג של ונדה לא רק בגלל הצעקות שלה בנוסח מובילאיי, המורידות את החשק לנהוג, אלא גם עקב ההיסטוריה המשפחתית.

ערב אחד בגטו

היה לי קשה לשרת את דודתי ולהתייחס אליה בחיבה ובדאגה משום שבמשך כל גלגולי חיי לא הצלחתי לשכוח אף לרגע את ביקורה של דודה ונדה זו בדירה החשוכה בגטו ורשה שאליה נדחקה משפחתי.

היא ביקרה אצלנו זמן קצרצר לאחר שהוריי החליטו כי אמי, שניחנה במראה המאפשר לה היטמעות בין הפולנים הגויים, תעזוב את הגטו, תחפש מקום מקלט, ובהמשך תנסה לסדר גם לאחותי ולי איזה מחסה בצד השני של החומה.

והנה ערב אחד, שעתיים לפני העוצר, נכנסה דודה ונדה אל הגטו מהצד הארי של ורשה, מלוּוָה על ידי המאהב שלה, גוי בשם בּוֹלֶק קוּפְּייצקי, צעיר ממנה בעשר שנים.

הבטתי בה בעניין, כי כבר מעל שנתיים לא ראיתי אישה יהודייה שיד ימין שלה אינה חבושת טלאי לבן שמאויר עליו מגן דוד כחול. דודתי והחבר שלה התיישבו בחוסר נוחות, וללא הקדמות מיותרות, מבלי לשאול מה איתנו ואיך אנו מסתדרים, הציעו מיד לאמא שלי, פליציה ט', להצטייד בתעודת לידה קתולית מזויפת. "זה פריט חובה לפני בריחה מהגטו", הזכירו לנו אורחינו את אשר ידענו היטב.

חסידת אומות הזלוטי

"כמה זה יעלה?", שאלה אמי את קופייצקי, והוא העיף מבט בדודה ונדה, אשר סימנה לו את התשובה באמצעות שתי אצבעות המגרדות את אפה.

"אלפיים זלוטי", ענה מיד קופייצקי, "זה המחיר", מלמל, ושלף מכיסו תעודת לידה של אָפּוֹלוֹנְיָה זָקְשֶבְסְקָה, שם פולני מובהק, בת שלושים ומשהו. בן זוגה של דודתי ספר את הכסף שקיבל מאבא, ושניהם, ונדה והוא, התחילו לעזוב מבלי לומר דבר, עד שעצרו פתאום בדלת.

"אל תחפשי אותנו בצד הארי", ביקשה דודה ונדה את אחותה, אמי פליציה ט', ברגע של פרדה מוזרה זו, פרדה קרה, בלי נשיקות, בלי לחיצת ידיים, כאילו היה זה מפגש בין אנשים זרים.

"ואם יתפסו אותך בדרך בריונים פולנים ציידי יהודים, שוטרים או גרמנים, מי שזה לא יהיה – אל תספרי חלילה מהיכן קיבלת את תעודה זו", הוסיף קופייצקי לפני ששניהם נעלמו, "תספרי שמצאת אותה ברחוב".

ואני, ממקום עומדי בחלון, ראיתי אותם יוצאים מהבניין ומתיישבים בריקשה שחיכתה להם. נהג הריקשה דחף תחילה את מכשיר התנועה שלו, בעל שלושה גלגלי אופניים, קפץ על האוכף והחל לדווש.

האנוכית והמלאכית

אחרי המלחמה הגדולה ברח קופייצקי מדודה ונדה, והתחתן בחופזה, בנישואים קתוליים, עם פולנייה צעירה שהכיר. ואילו ונדה העזובה על ידי המאהב הנצחי, שהיה גם שותפהּ לעסקים, התעצבנה, הפסיקה להילחם כדי להחזיר את הסורר הביתה, וב-1956 עלתה ארצה.

"היא הציעה לי לנסוע איתה, ולהיות העוזרת שלה בתל-אביב", סיפרה לנו על ונדה דודה אחרת, רוזה, ששמה הפולני היה יָנִינָה, הצעירה משבע הבנות לבית טוכבנד. שתיהן היו האחיות היחידות ששרדו את השואה.

רוזה, אישה-מלאך שאהבנו, נשארה בפולין, בביתה שבעיר גדנסק השוכנת לשפת הים הבאלטי. היא נהגה לומר שבישראל הקטנה אין מקום לשתיהן, כלומר לה ולאחותה ונדה. עד יום מותה גידלה דודה רוזה בביתה את אחותי אירנה כאילו הייתה אמא שלה, אף כי דודה זו חיה בדוחק ונאבקה על לחמה. יהי זכרה ברוך.

מיליארדים תמורת קרקורי געוולד

פרשת מובילאיי מזכירה לי לא רק את הצעקות של דודה ונדה בזמן נסיעותינו, אלא גם פרקים אחרים בחייה של דודתי – בעיקר את העסקים הסודיים שהיא גלגלה עם החבר שלה קופייצקי בעת הכיבוש הנאצי ולאחריו. עסקים אלה שניהלה דודה ונדה היו לוטים בערפל סמיך, ובלתי מובנים לא פחות מההתקפות ההיסטריות שלה במכונית, עשרים שנה אחר כך, בישראל.

אמנם עסקת מובילאיי אינה מפלצתית ומפוקפקת כמו דודתי זו, אלא שגם בה לא חסרות נקודות עמומות. נקודות תמוהות כל כך, עד כי הקשיש המורשה מתקשה להאמין שעסקת ענק זו היא אכן פשוטה ושקופה כל כך כפי שהיא מתוארת. שהרי בעסקת מובילאיי, צד אחד קונה תמורת הון-עתק מוצר המתַפקד בשוק ברגל שמאל, כלומר מערכת מעצבנת אשר רחוק לה מאמצעי בטיחות אקטיביים. אמצעים כאלה – שהיצרנים עצמם מתקינים במכוניות פרימיום – אינם מסתפקים כמו מובילאיי בצעקות "געוולד" מפחידות, אלא לוקחים פיקוד על ההגה והדוושות.

אגב, גם פתרון יעיל זה אינו מקובל על שייקה (ישעיהו) אטלר, הדוגל כמתברר בטהרנות מוטורית – ריבונות הנהג, והאחריות הנגזרת ממנה.

הברווז הפך לאוצר?

והנה מוזרוּת נוספת בעסקה הכבירה: איך זה שאינטל קונה במיליארדים פטנטים שהענקית "טסלה" התאכזבה מהם? הרי כתבים לועזיטים פיזרו שמועות שלפיהן הגירושים בין "טסלה" למובילאיי – המזכירים לי את פרדתה של דודה ונדה מהגוי שלה – קרו בשל התאונות שעברו כלי הרכב האוטונומיים של טסלה עקב הפתרונות של הגיבורה העברייה.

גם בגלל שמועה מביכה זו, שאיש אינו מכחיש אותה בשפת הקודש, קשה לזקן להאמין שמורשת מובילאיי תקדם את עתידן של מכוניות אוטונומיות.

בין אופוריה לשיטיון

רמז השופך אולי אור על חידה מסקרנת זו ניתן לראות בעלייה התלולה במניות מובילאיי מ-48 דולר למניה ל-63.5 דולר למניה – המחיר שאינטל עומדת להציע לבעלי המניות של החברה העברית. משגשגות גם מניות של חברות דומות למובילאיי, כגון חברת פורסייט המתמחה אף היא בחיישנים המריחים סכנות בכביש.

לא רק שוק ההון רותח אלא גם המדיה, שמתחולל בה ריקוד מטורף של פרשנויות, המתחרות ביניהן בגימיקים ובזוויות ניתוח. רק תובנה אחת משותפת לכל הכותבים, והיא שעסקת מובילאיי דומה לניצחוננו בששת הימים.

עובדי ynet/ידיעות ודה מרקר למשל הסתחררו כל כך מהעסקה, שהם לקו בפיצול אישיות קל. מצד אחד הם פרסמו כתבה רצינית, המנסה לעקוב אחר גורלן של חברות סטארט-אפ אחרות, אשר 600 מהן נסגרות מדי שנה (הכתבים לא בדקו כמובן אם הן עוזבות את השוק ברווח כספי או בהפסד) – אך במקביל הם פרסמו כתבה אינפנטילית המפרטת את הדברים שמובילאיי יכולה לקנות במיליארדים שהיא קיבלה מאינטל הנדיבה.

בכתבה שטותית זו הסביר ynet כי סכום של 15 מיליארד דולרים מאפשר למובילאיי לקנות 75 מטוסי קרב מסוג F-35C , או את כל הדירות בכפר-סבא, או מחצית מקונצרן טויוטה, או את ארמון בקינגהאם (אך זה לא מומלץ, העיר ynet, בשל הווילונות הרבים בארמון, המצריכים איבוק תדיר). לחלופין, מובילאיי יכולה לנקוט אקט של נדבנות, ולקנות את התוצר הכולל הנומינלי של סנגל, כתבו ה-ynet-ים.

מצפצפים על המציאות

ומהרהר הקשיש המורשה: חוששני שפרשת מובילאיי הגרנדיוזית, אשר חושפת – באמת או כביכול – את כוחות האינטלקט הטמונים במרחב הציוני, מזכירה לי את המשחק "מונופול". כי גם פרשת מובילאיי וגם משחק ילדים ותיק זה חצופים דיים כדי לצפצף על המציאות ועל הפרופורציות המקובלות בה.

גם מבוגרים עניים אוהבים להצטרף למשחק המונופול של ילדיהם, כדי ליהנות מהפנטזיה של התעשרות עקב עסקאות תיאורטיות.

אגב, כאשר שני מכרים שלי, אנשי עסקים, שיחדו פוליטיקאי בכיר בפולין בשני מיליון דולר, שאלתי אותם אם סכום זה נכנס לתא מטען של מכונית. הם ענו שבתא היה די מקום בשביל הכסף, שנתחב בקלות גם לכספת הבנק של אותו פוליטיקאי. מעניין אם מישהו ראה בכלל את 15 מיליארד הדולר בעסקה המפורסמת, או שסכומים כאלה מועברים מיד ליד כסוג של משחק. ואין כאן רמז לכלום, זו רק הערה בעלמא.

fiat im zanaw

זנב אלים: מפחיד לדמיין איך נראה גורל של אופנוען, קטנוען או רוכב אופניים אשר עקב טעות שעשו – כמו עצירה לא מוצלחת או סתם החלקה על אספלט רטוב – מוטחים אל החלק האחורי של פיאט 500 תמימה זו, שצולמה בשכונת המשתלה בתל-אביב.

מסקרן אותנו אם האיטלקייה החביבה שבתצלום מבצעת את הטסט השנתי שלה כשהיא חמושה במתקן להובלת אופניים המורכב עליה, או שבעליה הפיקחיים מפרקים ממנה את הנשק האכזרי לפני הביקור במכון הטסטים.

ומדוע מתקן מאיים זה זוכה לאישור הרשויות, שציידו את הפיאט בלוחית רישוי נוספת מבלי להתייחס לסכנת הנפש הזועקת על הקיר?

הפיאט שצילמנו היא כמובן לא היחידה שהצמידה לעצמה מתקן פוגעני לנשיאת אופניים. ראינו גם ניסאן נוטה ועוד כמה מכוניות נוסעות עם המתקן האלים – שכנראה אושר לייבוא על ידי מכון התקנים, משרד התחבורה והמכס.

טיפ טיפה: שיעור באנטומיה

נהג שנסע בכביש 40 תיעד במצלמת הדרך שלו את התאונה שאירעה שם לפני כחודש (שהוא עצמו אינו מעורב בה). בסרטון רואים כיצד מכוניתו של הנהג הפוגע, בן 21, "טסה" אל צומת אוהלים וחוצה אותו באדום מלא – וכך פוגעת במכוניתו של יוסף ניר ז"ל, אשר פנה לתומו שמאלה אל אותו צומת ברמזור ירוק.

ניתוח התאונה שמביא ynet, המבוסס על כתב האישום שהוגש לבית המשפט בבאר-שבע, מסביר נכונה כי האשם במותו של ניר הוא הנהג שניסה לעבור את הצומת באור אדום. שהרי בסרטון שפורסם באתר הנ"ל רואים בבירור שברגע הידלקותו של האור האדום, מכונית שנסעה בנתיב הימני עצרה כחוק – ואז המסחרית הפושעת, אף היא לבנה, עקפה אותה משמאל, וניסתה בהתפרצות לגנוב את האדום, כמקובל על כבישי המדינה.

לכאורה, אין כאן חידוש. הרי אין יום שאנו לא מופתעים על ידי מכונית שעוברת באדום. כבר התרגלנו לזה, ולמדנו להיזהר בכניסה לצומת גם כאשר יש לנו זכות חוקית לזנק כי האור הירוק דולק לנו.

אך ynet לא הבחין כי במקרה שלפנינו, המכונית שעצרה כחוק באור האדום (ונעמדה בנתיב הימני, כאמור) חיסלה למעשה את שדה הראייה של שני הצדדים המעורבים בהתנגשות – הן את שדה הראייה של העבריין, אשר "טס" בנתיב השמאלי אל הצומת מבלי להבחין שנכנסה אליו כבר התנועה החוצה; והן את שדה הראייה של הקורבן שלו, שלא היה יכול לראות את המסחרית הדוהרת אליו, ועל כן התאונה נפלה עליו בהפתעה מושלמת. במצב כזה, אגב, שום מובילאיי, משוכלל ככל שיהיה, לא היה מונע את התאונה – בין שהמערכת הייתה מותקנת במכונית הקורבן ובין שהיא הייתה מותקנת במכונית העבריין.

המקרה הטרגי שלפנינו מלמד כי אם אנו נתקלים בשדה ראייה המוסתר על ידי מכונית אחרת, מוטב שננקוט זהירות מרבית. זה מתבטא לא רק בצמתים פרועים מחוץ לעיר אלא גם בסיטואציות בעיר, כאשר נהג אחד עוצר להולכי רגל ואילו נהג אחר מתעלם מהעצירה וממשיך לנסוע אל מעבר החצייה. גם כאן התנגשות היא בלתי נמנעת כמעט, כי שוב מתהווה אותו מצב שבו נחסם שדה הראייה של שני הצדדים – הן של הפוגע והן של הנפגע.

גם במקרה זה, האחראי לחסימה הכפולה והמסוכנת של שדה הראייה הוא, באופן פרדוקסלי, דווקא שומר החוק המנומס שעצר לפני מעבר החצייה! כי דווקא מכוניתו של הנהג שציית לדרישות החוק וההגינות ועצר את רכבו, מסתירה פעמיים: פעם אחת היא מסתירה להולך הרגל הפוסע על מעבר החצייה את המכונית המתקרבת אליו בנתיב השני, ובאותה העת היא מסתירה לנהג העבריין את הקורבן הפוטנציאלי.

ואם נחזור לצומת אוהלים, אז עצוב לקבוע שלולא מותו של הקורבן, היה מדובר על מקרה יומיומי, בנאלי לחלוטין, של עוד גנבת אור אדום.

שואלים את אדוארד

מנחם מרגלית: ברצוני לשאול על התאונה המחרידה בצומת אוהלים, שהשבוע התפרסם תיעוד מצולם שלה: האם במצב הנראה בסרטון שצולם בזירת התאונה בזמן אמת – היה לנהג שנהרג איזה בדל של סיכוי להציל את חייו אל מול הרוצח שלו, שנסע ברמזור אדום במהירות גבוהה?

תשובה: אנו מתייחסים למקרה ב"טיפ טיפה" הנוכחי, ולא חשבנו על האפשרות שאתה מתאר. האמת היא שאם הקורבן היה מצליח לסובב את ההגה במהירות לצד ימין, ברגע שהבחין בעבריין המתפרץ לצומת – אז מכוניתו, שנכנסה לצומת באור ירוק, לא הייתה חוטפת מהנהג העבריין פגיעה קטלנית בחלק האמצעי שלה, ודלת הנהג לא הייתה נהרסת והורגת אותו, אלא המכונית הייתה סופגת פגיעה בזווית מסוכנת פחות, אולי אף בחלקה האחורי.

אלא שלצורך בריחה כזו מהתרחיש הפוגעני ביותר אל תרחיש מזעזע פחות, נדרשת תגובה מהירה – שהיא מיומנות הנרכשת בנהיגה ספורטיבית או באימונים על סימולטור.

אגב, בזמנו הצעתי להתאמן על תנועות הגה מהירות.

שלומית: אנו זוג בגילי שבעים. יש לנו מאזדה 3 בת כשלוש שעשתה רק 20 אלף ק"מ, והיא נמוכה מאוד. לבעלי יש בעיות נוירולוגיות, ויש צורך במכונית בעלת מושבים גבוהים. מה היית מציע?

תשובה: נראה לי שכדאי לכם לבדוק את האופציה של גולף פלוס יד שנייה (שייצורה הופסק). לחלופין, תוכלו לנסות את סיטרואן קקטוס, אם תמצאו מועמדת בשוק היד שנייה או בהצעות הליסינג המוזלות בנוסח "אפס קילומטרים".

שלום: אני מתכנן עם אשתי טיול בן כמה ימים בארץ. הזמנתי מחברת השכרה רכב מקטגוריית 1,400 סמ"ק. מכיוון שגם החיסכון בדלק חשוב לנו, נשמח לשמוע דעתך אם יש עדיפות משמעותית לאחד הדגמים הבאים: קיה ריו, יונדאיi25 , מאזדה 2, טויוטה יאריס, ואולי דגמים נוספים.

תשובה: כל המכוניות שהזכרת דומות לא רק בצריכת הדלק אלא גם בסגנונן, המתאים לטיול הכיף שאתם מתכננים. הדגמים הללו יעניקו לכם נוחות שאינה מלווה בקלאוסטרופוביה, פינוק יחסי ובטיחות על כבישי ארצנו הסוערים.

אלא שאם שחיסכון ונוחות נסיעה חשובים לכם באמת, הייתי בוחר במשפחתית גדולה יותר המצוידת במנוע דיזל, כמו למשל רנו פלואנס, או משהו דומה מההיצע של הדיזלים.

 

פסיכודרמה

בשנות השבעים העבריות, שהקשיש המורשה מאזכר בנוסטלגיה שוות ערך, היה ההמון הציוני, ספק זהיר ספק סקרן, נושם וזז כשהוא מצויד בטרנזיסטורים, אשר סיפקו לאומה את מהדורות החדשות, את המבזקים ואת השירים של כוורת

כדאי להוסיף גם, לצורך הפרוטוקול והיסטוריית ההרפתקאות של הציונות, שבתקופה ההיא, אשר התרחשה כמה עשרות שנים לפני מבול הסמארטפונים, חלק מתושבי העיר אחזו אפילו בשני מכשירים, כי בנוסף לטרנזיסטור החובה הממולא בחדשות, הם הלכו גם עם רדיו שותק, שפורק ממכוניתם לבל ייגנב. אגב, אותו רדיו מפורק הבהיר באותה הזדמנות כי האדם אינו סתם הולך רגל, אלא שייך לקאסטה המובחרת של בעלי המכוניות.

אחר כך נעלמו הטרנזיסטורים מהנוף, ואיתם התפוגגו גם רוב הדאגה, ואולי אף האכפתיות, לגבי העתיד הקרוב – הביטחוני, הפוליטי והכלכלי. כאילו תושבי המרחב האהוב שלנו, הרועד תחת רגלינו, עזבו שטויות אלה שלגביהן ניסו הטרנזיסטורים להתריע, והתרחקו מטרדות האומה לטובת ענייני ביתם ועיסוקיהם האישיים.

אידיליית הכלום

האידיליה של "בלי כלום", אם לא נחשיב את הופעתו של נוקיה 3010 לקראת סוף העידן, החזיקה איזה עשר-עשרים שנה, תלוי את מי שואלים, עד שנשכחה אף היא כמו הטרנזיסטור ז"ל. או-אז החלה התקופה הצנועה שלפני מגפת הסמארטפון המודרני, המצויד במבחר בלגאנים חברתיים המסופקים על ידי Wi-Fi ועל ידי Webbing, פייסבוקים, אינסטגרמים, טוויטרים, e-bay-ים וכדומה.

לא ייאמן, אך קיימים עדיין שומרי סנטימנטים לתקופת טרום-סמארטפון זו, שבה האנושות המקומית הסתפקה בטלפונים ניידים פשוטים, אלא שספק אם מישהו מלבד הקשיש המורשה מתגעגע אל הטרנזיסטור הישן, כמו זה שליווה את הטרום-זקן כנהג צבאי במלחמת יום הכיפורים.

מאובנים חיים 

בכל אופן, המראֶה הטיפוסי המאפיין את המרחב העברי בשנות השבעים וקצת הלאה – של תנועה ציבורית רגילה במדרכות העיר, בשוק, בשפת הים ואף בבית הקפה הירושלמי "טעמון" אשר עוצרת על מקומה מדי שעה לקראת מהדורות החדשות – הזכיר לעולה החדש אטלר את הסרט הצרפתי הארכיוני "פריז יְשֵנָה", פרי דמיונו של הבמאי רנה קלייר.

בסרט קצר זה, רנה קלייר הצעיר, שנמנה עם חסידי הפילוסוף ז'אן ז'אק סארטר, מגלם בעצמו דמות של קוסם שבגלל מעשה להטים שלו, פריז כולה נעצרת בסטופ-פריים: נפסקת התנועה ליד מגדל אייפל ובאולמות מוזיאון ה"לובר", וקופאים על עומדם גם האנשים בתחנות הרכבת הקלה, בבתי הקפה ברובע האמנים מונטמארטר, ביער בולון ובשדרות שאנז אליזה.

זמר רחוב פריזאי, שנוכח כי החולפים על פניו קפאו פתאום על מקומם, השתתק ונשאר בפה פעור, וגם מבקרי בית הקברות "פר לאשז" התאבנו מול המצבות עם הפרחים בידיהם. כל תושבי העיר ותייריה האמריקנים הפכו נוּקשים כמו מוצגים במוזיאון השעווה "מדאם טוסו".

לגנוב מקלייר, ולברוח

"למה שלא נצלם את הגרסה העברית של 'פריז יְשֵנָה' של רנה קלייר?", שאל הטרום-זקן את אשתו.

"השתגעת?", הגיבה רעייתו בחוסר הבנה מוחלט. "מאיפה ניקח כסף להפקה, להשכרת מסרטת 35 מ"מ, לחומר גלם יקר ועוד למעבדה?", היא לעגה לבעלה, אך הטרום-זקן רק חייך.

"פיתחתי שיטת הסרטה שלא תדרוש תקציב גדול, ובכל זאת תעניק לנו סיפוק שאין טעם לחפש בתחנת רוממה, המוחזקת על ידי אינפנטילים כפייתיים, שמחפשים השראה בין המשרד של גולדה מאיר ושוק מחנה-יהודה. הרי בהתאם להתקדמותי בשפת הקודש על לא עוול בכפי, אין לי כבר ספקות לאן נפלנו – אני כבמאי ואת כעורכת סרטים", הסביר אנוכי לרעייתו.

תנופת פיתוח

לא הסתפקתי ברעיון, ופתחתי בהפקה. מטעמי תקציב, או היעדרו ליתר דיוק, ויתרתי בוודאי על הרעיון להסריט תנועת אנשים במסרטה  קולנועית, ואז, ברגעים המתאימים, להקפיא את תנועתם בסטופ-פריימים בעזרת המעבדה של "אולפני הרצליה" היקרים.

במקום שיטה מתבקשת זו, שוטטתי ברחבי המדינה עם לייקה האמינה שלי, וצילמתי את תושבי ציון המחזיקים בטרנזיסטורים, פיתחתי את הנגטיבים בבית, ובמכונת הגדלה הנפקתי תמונות בגודל 30X40. היו לנו ימי צילום בסיני – בא-טור ובנואייבה, שלאחריהם לייקה עבדה באילת, בתל-אביב – בחוף פרישמן וברחוב דיזנגוף, וגם בירושלים – בשוק, בבית המשפט, במגרש ימק"א.

ודאי שצילמתי גם בקפה "טעמון", שתפקד כאולפן הקליטה שלי בניצוחו של מרדכי קופף. הצלחתי לתפוס בלייקה את המלצרית כרמלה, אותה תימנייה כחושה-קשוחה בעלת חן, כשהיא זורקת לרחוב שיכור משתולל השוקל פי ארבעה ממנה. הייתה לכרמלה שיטה מסוימת לטפל בשיכורים, שהסרט שלי חשף.

הפקה זולה, אפקט עשיר

צילמתי את סרטנו בהפוגות שבין עבודות הבימוי בטלוויזיה, עד שאמרתי די כאשר לייקה שלי נכנעה ודרשה החלפה של התריס הפנימי, האחראי על זמן החשיפה.

מתוך 800 התצלומים שעשינו בחרתי כ-200, כולל תמונות משכונת מאה-שערים וממחנה שנלר. הדבקתי את נבחרת תצלומיי על דיקט, וצילמתי אותם במסרטת קולנוע "אריפלקס" 35 מ"מ, ששכרתי ליומיים מהאחוזה של מרגוט קלאוזנר.

כדי שההשכרה תצא בזול, הזמנתי רק עדשה אחת ומעט חומר צילום בשחור-לבן של קודאק, אף הוא במחיר הזדמנותי משום שפג תוקפו – מה שדווקא שימח אותי, כי רציתי לצלם בסגנון סרטים ישנים.

ואמנם, בסרטנו "מהדורת חדשות" לא ניתן היה לזהות שדמויות החיילים והחרדים אשר קפאו על עומדם כדי לשמוע את איריס לביא מ"קול ישראל" – הן למעשה רק רפרודוקציות של תצלומי סטילס ולא סטופ-פריימים קולנועיים אמיתיים, כמו אלה המבוצעים במעבדות הוליווד בשביל הפקות עשירות.

קאט. כי התקציב קט

יום צילום וחצי לילה. זה מה שלקח לטרום-זקן ולמסרטת אריפלקס השכורה שלו (המורכבת על חצובה) לעשות את צילומי המאקרו של תמונות הסטילס מהשטח. יום נוסף הקדשנו לצילומי אקשן אמיתיים, כלומר להסרטה אשכרה.

ביום זה צילמנו באריפלקס 35 מ"מ של קלאוזנר ושות' דמויות עבריות לרוב המניפות אל אוזנן טרנזיסטורים עקב הפיפסים של מהדורות החדשות, קטענו את הצילום, והמשכנו להסריט את התנועה  הרגילה ברחוב, המסמנת שהחיים חזרו למסלולם אחרי החדשות.

לצערי, עקב מגבלות תקציב, נאלצנו להסתפק ביום צילומים בודד ודחוס, ולכן לא הספקנו להסריט באריפלקס המקצועית של קלאוזנר את דרום הארץ. וכך, קטעי ההסרטה הצטמצמו ללוקיישן של תל-אביב וירושלים.

מה שבא, ברוך הבא

ערכנו את הסרט במשך כחודש ימים. אולפני הרצליה ייצרו את עותק העבודה הראשון – שהיה גם העותק הסופי, משום שלא היה לנו כסף כדי לשנות משהו בתמונה או בקונטרסט כך שהשחור יהיה שחור ולא אפור, או לתקן את הפסקול האופטי כך שהצליל יהיה מאוזן. בלית ברירה הסכמתי לתוצאה הראשונה, חתמתי בהרצליה על כמה צ'קים, ולקחתי את סרטי הביתה.

איציק קול, אקס-קיבוצניק ושותפה של מרגוט קלאוזנר, ליווה אותי ביציאה מהאולפנים. אופל ג'י-טי המבריקה שלי עמדה ליד איזו אמריקאית ענקית וחלודה של קול. "מאיפה היה לך כסף לקנות דבר כזה?", שאל על אופל שלי סגנהּ של הפרפסיכולוגית והמכשפה קלאוזנר בנימת האשמה ברורה, כאילו מנכ"ל האולפנים הבין באיחור שהוא היה יכול לגבות ממני מחירים גבוהים יותר על השכרת ציוד הצילום ועל עבודת המעבדה.

עניתי לקול אותה התשובה ששלפתי לשוטרת התנועה בדיזנגוף:  "קיבלתי את האופל ג'י-טי מהסוכנוּת. רציתי אחת שחורה, אך הנבלות נתנו לי אדומה", רטנתי בנימת התפנקות.

14 דקות לעצמי

"למי עשית את הסרט?", שאל חברי הבמאי אדיר זיק, שאיתו חלקתי חדר בתחנת הטלוויזיה הממלכתית, בקומה השלישית, ודי התיידדנו. זיק הופתע מתשובתי שעשיתי את הסרט "מהדורת חדשות" למען עצמי ולמען מוזת הקולנוע, כלומר המוזה העשירית, כי זה מה שנשאר לי. הרי לא תומכים בי אולפנים פולניים כמו בעבר, שהיו עומדים מאחוריי, מפרנסים אותי ושולחים את סרטיי לפסטיבלים בחו"ל – לקרלובה-וארי בצ'כיה, לברגאמו באיטליה וללוקארנו בשוויץ.

"באמת די לך בַּסיפוק מהסרט, או שאתה רק מתרברב?", חקר זיק, ולימד אותי שבירושלים פועל אגף קולנוע הכפוף ישירות למשרד ראש הממשלה. "במקומך הייתי פונה ליהודי יגאל אפרתי, שהוא מנכ"ל יחידה זו", הציע זיק. "תַּראה לו מה עשית, יש לו חדר הקרנה וצוות יועצים. אם הסרט שלך ימצא חן בעיניו, אז אפרתי כבר ימצא מה לעשות איתו", העיר.

שמעתי ממנו עוד שלא רק אני זקוק אנושות לפעילות כלשהי בענף הקולנוע אלא גם אפרתי ישמח בה, כי משרדו נרדם מחוסר תעסוקה. "רק אל תזכיר את שמי", ביקש זיק, "כי אפרתי שונא אותי באותה המידה שאני שונא אותו. ואל תשכח להיות זהיר, כי האיש הוא נבלה", הזהיר אותי החבר לסיום.

אפרתי, התליין של סרטי

פניתי ליגאל אפרתי, התקבלתי בחיוך ממזרי חם, השארתי אצלו את הסרט, וחיכיתי לתשובה. "הסרט יפה", הפתיע אותי האיש כעבור ימים ספורים, והודיע שמשרדו עומד לשלוח את העותק לפסטיבל הקולנוע הקרוב במונטריאול.

הסכמתי בהתלהבות, כי לא מזמן, ב-1967, לפני שעזבתי את פולין, שלחתי למונטריאול את עבודתי "אִיקָרוֹס" לתחרות של סרטים בני דקה אחת, וקיבלתי מהקנדים דיפלומה על המקום השמיני. הישג די מכובד, כי בתחרות זו, המאורגנת לכבוד תערוכת "אקספו" הגרנדיוזית, השתתפו כ-1,200 סרטים מכל העולם.

אפילו סיפרתי לאפרתי מה היה ב"איקרוס" שלי. זהו סרט אנימציה, הסברתי, שגיבורו עטוי הכנפיים קופץ מפסגת הר גבוה, ונופל לים. במהלך שקיעתו אל המצולות דגים חולפים על פניו, עד שהוא נוחת בקרקעית הים, אשר בה, כך הוא מגלה, שכובים אלפי איקרוסים כמוהו.

"גם זה מעניין", החמיא לי אפרתי, וביקש שאוסיף לסרטִי הנוכחי "מהדורת חדשות" את הכיתוב "הסרט הופק בעזרת המכון הממשלתי בירושלים".

נסעתי שוב להרצליה, והדבקתי לכותרת הסרט את הכיתוב בעברית ובאנגלית, אשר יגאל אפרתי דרש כתנאי לשליחת סרטי לפסטיבל. כיתוב זה, באורך 48 פריימים השווים שתי שניות קריאה, עלה לי בעוד צ'ק, הפעם ע"ס 180 דולר בלבד, וזה היה הסכום האחרון ששילמתי מכיסי על סִרטי – כי הוא נעלם.

אין זכר לסרט

סיפרתי לאדיר זיק ברוממה, כמו גם ליהודה עמיחי, לבמאי אמנון טייטלבאום וליושבי "טעמון" האחרים שהתעניינו בגורל הסרט, כי סִרטי נעלם באופן מסתורי, מבלי להשאיר עקבות במשרדו של אפרתי או בדואר.

כי להפתעתי המרה, במקום לקבל חזרה את עותק סרטי, קיבלתי מיגאל אפרתי את ההסבר שהקנדים עדיין לא החזירו את קופסת הפח ובה הסרט; שהוא כנראה נכשל בתחרות; שיש לחכות לו בסבלנות. "שלחתי להנהלת הפסטיבל שאלה לגבי ההתעלמות מהסרט", טען אפרתי, ובינתיים פרצה מלחמת יום הכיפורים.

חזרתי מהצפון, שם נפגשנו, אני ואדיר זיק, במדים, ופניתי שוב ליגאל אפרתי. "תעזוב", הוא התעצבן, "אתה לא יודע שהייתה מלחמה? אנשים נפלו, כמעט איבדנו את המדינה, ואתה סתם מעצבן עם הסרטון שלך, שממילא הייתה לו השקפת עולם לא בריאה", נזף בי. "אולי טוב יותר שהוא נעלם".

האמת הכעורה

"הרי הזהרתי אותך שהאיש הוא רמאי", הזכיר לי אדיר זיק, "כנראה, הוא עשה עליך סיבוב, אולי פעם תדע באיזה היקף". ואני, במקום לפחלץ את אפרתי, פניתי לעזרתו של חברי אנדרה קמינסקי, סופר ומפיק מנוסה בעל קשרים בתקשורת העולמית, עובד בכיר בטלוויזיה השוויצרית בציריך.

וקמינסקי שיגר לי העתקים של מכתבים שהוא שלח למונטריאול, ואת התשובות שהגיעו מקנדה. התגלה כי לשלושת הפסטיבלים האחרונים שאורגנו במונטריאול לא הגיע אף סרט ישראלי, והקנדים אינם יודעים כלל על מה מדובר. "אף גורם בישראל לא שלח לנו אף סרט", הבהירו.

"אם תשיג עוד עותק של יצירה זו, שלח לי אותו", ביקש קמינסקי, "כי הנושא נראה לי מעניין מאוד, תפור להקרנה פה, בטלוויזיה השוויצרית, כולל הופעתך בוודאי. אז אם אתה עדיין לא רוצה לעבוד אצלי בציריך כי שוויץ נראית לך משעממת ביחס למזרח התיכון – אז לפחות תשלח לי את הסרט הזה שלך", הפציר.

מה אתה קופץ

נסעתי להרצליה לבקש מהאולפנים שיפַתחו עוד עותק של סִרטי על חשבוני, אלא שאז התגלה שגם הנגטיב של "מהדורת חדשות" שלי נעלם כלא היה, אי-שם במעבדה של קלאוזנר ושות'.

"מה אתה קופץ?", שאלו אותי באולפנים. "לא שמעת שהייתה מלחמה? שאנשים התגייסו, נפצעו והכול התהפך? זרקנו טונות של זבל כדי לפנות מקום להפקות חדשות", הסבירו.

רק המנכ"ל והמפיק הראשי איציק קול הפגין התחשבות, שסיפקה לי בדל של תקווה. "תשאיר אצל המזכירה שלי את מספר הטלפון שלך", הציע. "אנו נצלצל אליך אם נמצא את הנגטיב מסתתר באיזו פינה חשוכה", הבטיח איציק קול, ולא התקשר אליי במשך 42 שנה. לא כשהיה חי, ולא אחרי מותו.

fleetline J.A.fleetline J.A. 2fleetline ins. XLfleetline engine XL

יותר ארוכה או יותר ירוקה? י"א פגש באופן אקראי שברולט  Fleetline קוּפֶּה, שלף את המצלמה,  ושלח לנו תצלום בליווי הטקסט הבא: "הכי מדהים זה להיתקל במכונית קלאסית נדירה ויפהפייה במקריות, שלא במסגרת מפגש מועדון כזה או אחר או במסגרת תערוכה מתוזמנת. מזל שהנהג עצר לחטוף משהו לאכול בדיוק כשעברתי בסביבה… מזל נוסף זה שיש תמיד מצלמה בכיס. אני מציע את הכותרת: 'שברולט פליטליין קופה – יותר ארוכה או יותר ירוקה?'. מה שבטוח שהיא מדהימה, ופחות או יותר בגיל המדינה"

טיפ טיפה: תעבירו את המלח

מומלץ לנהגים שנסעו או מתכוונים לנסוע בדרכים מושלגות, אפילו חלקית, בדרך לאתר החרמון למשל – לא להסתפק אחרי הטיול ברחיצה רגילה של המכונית, אלא לשטוף בזרם מים חזק גם את השלדה, ואם זה אפשרי, במים חמים.

הסיבה: הרשויות המקומיות למדו לשפוך על הכבישים מלח תעשייתי כדי שהשלג יימס. זה אכן עובד, אלא שהמפגש בין המלח והרטיבות מחולל תהליך קורוזיה, המתפשטת בחלקים התחתונים של הרכב. כך שרק רחיצה מיידית (או לפחות קרובה ככל הניתן למועד הנסיעה) אשר מסירה את הבוץ שדבק בחלקי המתכת, יכולה לעצור את ההתקפה האכזרית של המלח על רכבכם.

שואלים את אדוארד

אלישע: ברשותנו חיפושית 1971, נאצית יימח שמה. היא עברה הרבה ידיים, ועוד יותר מכך קילומטרים (המד התאפס לדעתי כמה וכמה פעמים טובות. מאוד).
אנו משתדלים לפתוח לה את הצורה, היא הרכב של הצעירים שבבית. נוסעים בה בתחושות שליחות וסיפוק – שלושה ממפקדי צה"ל בדימוס, חדורי נקם ברכב העם אלק. באמת שאני ממש מבסוט מהתפקוד שלה. הכול עובד חלק – הגיר כמעט פיקס, המגבים, האורות. אין אמנם רדיו, חסר פקק למכל הדלק, מד הדלק לא עובד, והדלת נפתחת לפעמים, אבל תענוג בסך הכול. עד שתצא נשמתה, לא מרפים.
הבעיה היא שלפעמים אני מרגיש שכמוצא אחרון, גרמניה מנסה לתת עלינו סמטוחה של ייאוש, והרבנית לא סוחבת בעליות. כאילו יש לה איזו סתימה במנוע. אולי היא מצוננת. בקיצור, החיפושית לא די חופשית. יש לך רעיון איך אפשר לפתור את זה?

תשובה: תודה על ההקדמה לשאלה. אכן, אני בעל דוקטורט על חיפושית כי היו לי שתיים – האחת אמפיביה של הוורמאכט שאת המנוע שלה פירקתי והרכבתי, וחיפושית שנייה שהבאתי ארצה בעלייתי ב-1969, ומכרתי תמורת צ'ק בלי כיסוי. היסטוריה.

התופעה שאתה מתאר, חולשה בעליות, טיפוסית לזקנתה של סוסת עבודה אמינה זו. אם יחס הדחיסה לא ברח חלילה מהצילינדרים, ולא צריך לבצע כיוון שסתומים ואולי גם להחליף טבעות – אז בדוק במאייד אם איזה לכלוך סתם את הדִיזָה הראשית.

מרדכי: באחרונה נשברה המראה השמאלית במיצובישי אאוטלנדר מודל 2015 שלי. רציתי להחליף. ניגשתי למוסך של מיצובישי, והם ביקשו כאלפיים שקלים בעבור החלק השבור לבדו, מה שנראה לי מוגזם ביותר. משם הלכתי למוסך פחחות שאני מכיר את בעליו, ומה נדהמתי כשהלה טען (לאחר בירור מקיף לטענתו) שהחלק ללא הכיסוי החיצוני, הלבן, עולה כ-2,500 שקלים.

שאלתי היא: איפה ניתן להשיג את החלק במחיר שפוי והוגן, אם לא בארץ אז לפחות אצל אחינו הלועזיטים?

תשובה: במעט תושייה אפשר אולי לשחזר את הראי, ובלבד שהחלקים הפנימיים שלו לא נפלו. וגם אם זה קרה, אפשר להשתמש בראי בלי מערכת הכיוון, כלומר בכיוון ידני. הרי ממילא מכוונים את המראה משהו כמו פעמיים בשנה, אם בכלל.

אם המראה שלך בלתי ניתנת לשחזור, פתרון אחר הוא לקנות ראי שמאלי פשוט של כל רכב אחר. יש להרכיב אותו, ואז לחפש בסבלנות ראי של אאוטלנדר מפירוק (אחרי תאונה).

בכל אופן, גם אני לא הייתי משלם סכום מופקע כזה על פיסת מראה. מישהו כאן מפגין רדיפת בצע בוטה במקצת.

קומדה מת בשנית

להתייסר בשאלה אם הפעם, אני הוא האחראי להסתלקותו בטרם עת של חברי המלחין – זה כמו להתווכח עם שופנאואר לגבי הטעם לחיות

חתול קטן, ג'ינג'י חסר משקל, הגיע בלי הודעה מוקדמת לגינה הירוקה, השוכנת קרוב לבית הזמני שבו אני גר בתל-אביב. בגלל התייחסותו של חתול זה כלפי כלבים ובני אדם זרים, שפת גופו העדינה ומבט עיניו, ובגלל הצבע שלהן, כחול בהיר כמו שמיים, היה בו משהו מעל ההופעה של חתולי רחוב רגילים, משהו מעופף, לא ארצי, והתחלתי מיד לספק לו ארוחת בוקר כשהוא היה קם מהשינה תחת השיח, ורץ להגיד לי שלום.

והנה לפני יומיים או שלושה התחלתי לדמיין, ואף הבנתי מעל לכל ספק סביר, שחתול זה הוא לא אחר מאשר גלגול נוכחי של חברי המלחין כריסטופר קומדה, ז"ל, אף הוא ג'ינג'י ודמות מיוחדת במינה, כזו שאינה מתאימה להיות בין אנשי תכלס. האדם היחיד אשכרה שאני כותב עליו הרבה, אך לא די.

קשיש בעל נס?

בכל אופן, חשבתי לקרוא לחתול הצעיר קומדה, לקחת אותו הביתה, ולהשמיע לו את המוזיקה של חברי, שהזקן שבי עדיין אינו מקבל את עזיבתו הפתאומית לפני 43 שנים.

האם קומדה – שעליו כתבנו את הכותרת של מדור זה, כמו גם את הבלוג "אלפי מעריצים, והוא עדיין מת" (13.7.2013) – אכן חזר אליי בדמותו של חתול על-מציאותי זה?

הלחין את הנפש של הרעיון

במשך השנים, שהתרוצצו על ידי לטוב ולרע בקמ"שים שהן בחרו, ולא אני, עברו על אנוכי, גם פה וגם בגולה, עשרות שנים בלי הידיד הכי חשוב לו. כריסטופר היה בשבילי כמו אח גוי, ממש אח וממש גוי מוזר, שהיה מצטער על שלא נולד יהודי, אמר לי לא פעם.

ובשנים הללו, הן בתחילת הזקנה והן אחר כך, נשאר לי רק להיזכר בעצב, שוב ושוב, בעובדה שבתקופת האי-אז ההיא לא עשיתי אף סרט מבלי לספר לקומדה על מה אני עובד. וככה זה נראה: בזמן שכתבתי איזו נובלה או תסריט, קומדה ישב בביתו מול הפסנתר, וחיפש את הלייט-מוטיב המתאים לסרט, הקיים עדיין רק על הנייר שלי.

כך היה במקרה של "בית העלמין רֶמוּ", הסרט שלמענו קומדה הלחין את הגרסה שלו ל"כל נדרי", וכך היה בסרטִי "קראקסה", שבו סקסופון אלט בוכה על גורלה של מיני קוּפֶּר והנפשות שאהבו אותה.

סרטיי אלה שונים מאוד זה מזה, אך שניהם מייצגים את הנושאים שעליהם אני כותב עד היום, ואכתוב, אכתוב, עד שהמקלדת תעזוב אותי. ואם העיתון לא ירצה אותי כי לקוראים יהיה די ממני, והבלוגים ייצאו מהאופנה, אכתוב למגרה.

Komeda x

המלחין כריסטופר קומדה. אמן הפסנתר הכריזמטי הצטער שלא נולד יהודי

פספוס ללא מחילה

ניסיתי לדמיין מה יעדיף לשמוע החתול קומדה מהפוֹנוֹטֶקָה של עצמו: האם את שיר הערש המזעזע שקומדה כתב למיה פארו ב"תינוקה של רוזמרי"? או שמא הוא יעדיף את ג'אנגו (Django), שקומדה ניגן על הפסנתר ואני ישבתי על ידו והקלטתי?

דמיינתי ועוד הוספתי לדמיין, במקום לקחת את החתול הג'ינג'י הביתה. חשבתי שאעשה את זה מחר, מחרתיים, ופתאום אתמול בבוקר, קומדה הקטן, החתול הכמעט שלי, לא בא לקריאת "קיצ'י קיצ'י" הפולנית. עמדתי עם ארוחת הבוקר שלו ביד ודאגתי, הלכתי, חזרתי, ושוב ביקשתי שיבוא, לשווא, עד שבצהריים מצאנו אותו ברחוב מת.

הטהורים משאירים אותך שבור

זה כבר חתול שני שהקשיש מאבד אחרי עפרה, אשר שכן טוב הרעיל אותה בחניון התת-קרקעי והיא זחלה בכוחותיה האחרונים אל החנייה של אלפא שלי, שבתוכה עפרה שלי אהבה לשבת, על המושב שלצדי, כאשר ירדתי לחניון לעשן מקטרת. קודם עפרה המסכנה, ועכשיו קומדה הקטן.

אסור לי לטוות קשרים עם נפשות טהורות – בין אם הן חתולים, כלבים שקברתי, או בני אדם שהלכו ואינם בגלל אין-סיבות, שבזמנו התחזו לסיבות אמיתיות. אולי אינני מביא להם מזל?

בי-בי-סי חזרה אל הכורסה

הופעתו המטאורית של ג'רמי קלארקסון בבי-בי-סי, והזיכרון הקולקטיבי של תוכניותיו, מתניעים כבר זמן רב את כתבי הרכב הרבים לנסות להיות קלארקסונים אף הם, איש איש במדינתו.

וכמו סביב הגלובוס, גם אצלנו לא חסרים חובבי רכב שאפתניים החולמים על מעמד דומה במדיה ועל הפופולריות שג'רמי קלארקסון זכה לה, בזכות כישרונותיו הרבים והתמיכה העיוורת שהוא קיבל מבי-בי-סי.

הפירמה הבריטית הובילה אמנם במדיה הלועזיטית עוד לפני המהפכה הרעיונית האקצנטרית והאנרגטית שהובילו קלארקסון וחבריו, אך סבלה מסגנון שמרני מעייף – עד שקיבלה עזרה בלתי קונבנציונלית מלהקה של שלישיית חוצפנים, שהשתוללו בעולם המכוניות כפי שחבורת מונטי פייתון השתוללה בתחום הקברט. כך שלא רק קלארקסון ושות' חייבים תודה לבי-בי-סי עקב הפיכתם לכוכבי תקשורת, אלא התחנה האנגלוסאקסית יצאה אף היא נשכרת, משום שבזכות צוות המטורפים היא התרוממה מהשעמום המכובד, וחידשה מגוון של תוכניות.

ועכשיו, בלי קלארקסון ובלי ג'יימס מיי וריצ'רד האמונד, בי-בי-סי חוזרת לסורה, לפחות בתחום הרכב, כי כריס האריס, המנחה של "טופ גיר" המחודשת, לא ניחן בכריזמה הקלאקסונית שחובבי הרכב הלכו אחריה כמו עכברים אחרי חלילן.

לא רק המעיל הבהיל

למעשה, הרצון להיות "הקלארקסון העברי הראשון" נולד בראשו של כתב ישראלי עוד באמצע שנות השמונים, שנים רבות לפני שקלארקסון פרץ אל השידור העולמי וניער אותו.

מדובר בכתב עברי הזוכה במעמד בנוסח "היחיד בתקשורת המקומית שלא רק מבין משהו בתחום המוטורי – אלא יודע גם להוכיח את עצמו בנהיגה, ולהתבטא ברהיטות". האיש נהנה ממעמד זה גם בזכות העובדה שבשנות השמונים היפות ההן, עיתונות הרכב העברית הסתכמה עדיין בירחון "טורבו" בלבד.

"תעלה לירושלים לתחנת הטלוויזיה רוממה, ותיקח את זה!", חימם הקשיש הטרום-מתחיל את ידידו שרצה להגיש תוכנית רכב, ובהיותי במאי ותיק בתחנה הממלכתית, סידרתי לו פגישה עם ההנהלה.

וכך, קלארקסון הציוני העתידי, לפחות בפוטנציה, העפיל ירושלימה עם כל תקוותיו, לבוש בסגנון צעקני (מעיל עור אדום, אם אינני טועה) חרף אזהרותיי בנושא. אלא שברוממה האפורה חיכתה לו הפתעה שהוא קיבל כזלזול: מנהל התוכניות העסוק צחי שמעוני לא היה מוכן לדבר איתו אישית, וביקש מתחקירנית צעירה בשם מאיה לראיין את התל-אביבי, ולרשום לפרוטוקול את תוכן הפגישה ואת הפרטים של הצעתו להגיש תוכנית רכב. "תשמעי מהאיש מה הרעיון שלו", ביקש שמעוני את התחקירנית.

"תנסה לעשות עליה רושם", הציע לו הנוכחי, אלא שלא התכוונתי לרושם בועט ומתריס בנוסח קלארקסון, כפי שהקולגה אכן פיזר ברוממה כדי שהתחנה תכרע בפניו ברך. וכך, לשאלת הפתיחה של התחקירנית מאיה "מה תהיה המטרה הראשונה של התוכנית שלך", האיש זרק פצצה – "הילוך גבוה" העברית, הוא הכריז, תדרוש קודם כל מהרשויות את ביטולה המיידי של הגבלת המהירות. "מה שהגרמנים יכולים לעשות כדי ליהנות מהחופשיות ומהניהוג, גם אנחנו יכולים לעשות", הוא הכריז באוזני התחקירנית ההמומה.

מאיה מלמלה משהו על ההבדלים המשמעותיים שבין התשתית בגרמניה לתשתית בארצנו, ועל המודעות המוטורית הנמצאת אצלנו בחיתוליה, אך האיש המשיך בשלו. "תשתית הכבישים ובניית אוטוסטרדות אינן בעיה שלנו אלא נושא לטיפול מיידי של השלטון, והמודעות המוטורית כחול-לבן תתקדם ותתפתח לממדים חדשים עקב תוכניתנו בטלוויזיה", נזף בה המועמד, עיניו יורות זיקים של טירוף צודק, והמפגש הסתיים.

גם לא כקוריוז

למחרת בבוקר, במזנון של רוממה, שאל אותי מנהל התוכניות צחי שמעוני אם האיש שהבאתי לתחנה הוא דמות שפויה, כי הדו"ח המסכם שרשמה התחקירנית מאיה "די מזעזע", אמר.

"אז תעשה איתו משהו לפורים", הצעתי כדי לצאת מהמבוכה, אך צחי לא חייך, ואף כעס עליי.

רוצים להיות כוכבים

עברו שנים מאז התאונה הזו ברוממה בכיכובו של האקס-קולגה שלי, וכפי שרמזתי בעדינות, כיום כבר כעשרה כתבי רכב עבריים, ביניהם גם כתבי חצר משופשפים, התגייסו וצצו מכל כיווני המדיה בשאיפה להיות "קלארקסון הציוני". אך בניגוד לניסיון הבודד ההוא משנות השמונים – הכתבים הנוכחיים שרוצים להיות קלארקסון נזהרים לא להרגיז אף אחד, וממילא מובן שהם נמנעים מכל פרובוקציה.

וכך, ב"מבחני הרכב" שהם עורכים על כבישי הארץ – נסיעות נטולות סלאלום תקני, כי הקרוסאוברים וה-SUV-ים היו עלולים להתהפך בו אולי – כתבי חצר אלה אינם מחפשים התרסה כלשהי כלפי ברוני היבוא, ומסתפקים במה שמקליטים היחצ"נים אל תוך מוחותיהם.

אישיות מורכבת

אמנם הדיאלקטיקה המרקסיסטית מלמדת ש"כמות מובילה לאיכות", אך דיאלקטיקה זו, שהקשיש המורשה למד בצעירותו, שווה כמו קולרבי דאשתקד, שהרי ריבוי ה"קלארקסונים" העבריים הנוכחיים לא הוביל למציאת טאלנט מעניין.

אם ברצוננו לקבל בכל זאת קלארקסון עברי משובח, נצטרך להרכיב אותו מכמה וכמה דמויות. כלומר, ניקח מכל אחד מהשואפים להיות קלארקסון תכונה טובה ושימושית אחת – את כישרון הנהיגה של און יעקובסון, ידידי עוד מתקופת "טורבו", את החוצפה והקשרים של דני פרומצ'נקו, ספק ליצן עצוב ספק קברניט-מדריך באוניית השעשועים של כתבי החצר, ואת הכישרון הקומי שמפגין בועז קרפל בהופעותיו הטלוויזיוניות.

יצור הכלאיים שמעשה המרכבה הזה יניב עשוי להיות מעניין למדי. באופן מבהיל אפילו.

טבעי מדי מול המצלמה

טבעיוּת מול העדשה עשויה לקרב את בועז קרפל למטרה המתוקה, אם רק ילמד מיעקובסון לנהוג ויחשוב על תוכן דבריו, הנורים מתוך פיו כמו כדורים מתת-מקלע. במבחן של וולבו S60 החדשה, למשל, קרפל סיפר שהוא לקח אותה צפונה כדי לחפש שלג, אך התאכזב. האם קרפל היקר לא ידע שוולבו זו, הלבושה צמיגי קיץ בפרופיל נמוך, הייתה מתחפרת בשלג העוין, ודורשת טרקטור כדי להחזירה ליבואן?

אותו בועז קרפל, שאני מחבב ומעריך בדרך כלל, מצא את וולבו S60 "ספורטיבית", כפי שמפרסמים אותה היצרן והיבואן. בועז התפעל פעם אחר פעם מה"ספורטיביוּת יוצאת הדופן, תוצאה של הטיונינג המקורי שעשתה הסדנה השבדית" – אלא שבמקביל לכך הוא קבע גם שהגברת, החזקה ממש וכבדה בהתאם, נוסעת "דבוקה" לאספלט, לא מרעישה בצמיגיה, לא מרימה גלגל, כלום, כאילו הייתה רכבת. הזוהי ספורטיביוּת, לגביו של קרפל?

תן את וולבו זו, ידידי בועז, למאסטרו יעקובסון, או לפחות לזקן הנוכחי, ותראה איך אותה S60 שנהגת בה בזהירות, שורפת צמיגים ומשתוללת בהיגוי יתר ובתת היגוי מופרע, כמו כל 4X4 בעלת סוסים לעניין.

20170303_16131320170303_16055820170303_154240-1IMG_9022

צנע וראינה: "מועדון החמש" ערך השקה חגיגית לסיטרואן דה-שבו שנת 1964 שנקנתה מוזנחת ורקובה, ושוחזרה על ידי אילן ברשי במשך שלוש שנים וחצי, מאחרון הברגים ועד מנוע ה-425 סמ"ק שלה.

י"א מדווח: בהשקה, שהתקיימה ביום שישי שעבר בחניון היכל "מנורה", הוצגו תריסר יצירות דו-בוכנתיות מקוררות אוויר, כולל סיטרואן "אמי" נדירה, דיאן 6, ואפילו גרסת שטח צהובה בשם "מהארי". יתר מכוניות "מועדון החמש" הגיעו לחלוק כבוד.

הדה-שבו הדגימו את פשטותן של המכוניות מתקופת הצנע, נטולות האבזור, הפאר והמזגן. הן הזכירו לי כי כאשר ביקרתי במוזיאון חיל האוויר בחצרים כיכבה בתצוגה, לצד מטוסי העבר של החיל, גם דה-שבו אפורה ששימשה את הקצונה הצה"לית הבכירה, כמו גם כרכב הזנקה שהוביל את טייסי הכוננות ממתחמי המגורים אל מסלולי ההמראה.

באירוע נכחה סיטרואן DS מלכותית, שהיא לא רק המכונית המלוהקת ביותר בסרטי הקולנוע, אלא גם נבחרה כ"עיצוב התעשייתי המצטיין של המאה העשרים" – וזאת מכלל המוצרים בעולם, ולאו דווקא מעולם המכוניות.DS עוררה באוב את זו השחורה של השכן שאהבנו, כילדים, לצפות בה מהצד – בפלא הזה השרוע על גחונו, מתניע ומתרומם לגובה כמה עשרות ס"מ כתוצאה מהתמלאות השמן במערכת הידרופניאומטית מתוחכמת וייחודית. עובר אורח שהתעכב לצדה ארוכות מלמל בערבית: "האדה סיירה? וואלה טיירה".

טיפ טיפה: אמינות. האומנם?

בסוגיה המסקרנת של אמינותה של אלפא רומיאו 159 TBi לאחר שיפור המנוע (ראו מכתבו של אברהם טל), בדקנו את דעתה של סדנת "יוצר הכוח" (Kreator Mocy) הפועלת בוורשה. הנה מה שאמרו לנו אנשי המקום:

"באלפא רומיאו 1.8 T מתפקד מנוע טורבו בנזין בעל 200 כ"ס במקור. מנועים אלה אינם קלים לשיפורים סטנדרטיים, עקב המבנה המסוים שלהם ועקב התנהגותו של מחשב הרכב החדשני יחסית MED 17. לאחר קריאת הפרמטרים של עבודת המנוע ובדיקת התוכן של ECU, שיפרנו את כוחו המקורי ל-236 כ"ס, והמומנט גדל עד 373 Nm, מה שמבטיח דינמיקת נסיעה טוב יותר. כמו בהתערבויות אחרות שלנו, מומנט המנוע גדל באופן ליניארי במקביל לעלייה בסל"ד, כדי לא לפגוע באמינות המנוע ובאורך חייו.

"לאחר העבודה על אלפא 159 TBi ביצענו שיפור במנוע זהה, העובד באלפא רומיאו Brera. הפעם השינוי שלנו היה חזק יותר, ונגמר ב-243 כ"ס ב-5,208 סל"ד, ו-382 Nm ב-3,904 סל"ד. לדעתנו, גם שיפור זה עדיין אינו קיצוני ולא יסכן את אמינות המנוע, וגם יעמוד בדרישות הסביבתיות. השיפור ישנה אך מעט את צריכת הדלק, במיוחד בנהיגה ספורטיבית".

שואלים את אדוארד

אברהם טל: ברשותי אלפא 159TBi , ואני מעוניין לשנות את תוכנת הרכב ולהעלות את ההספק מ-200 כ"ס ל-240 כ"ס. הרכב עשה 80 אלף קילומטר. מה דעתך?

תשובה: עשרות סדנות לועזיטיות מציעות לשפר את כוחה של אלפא 159 TBi מ-200 כוחות הסוס הרשמיים ל-240 כ"ס ויותר, באמצעות שבב מתוחכם. הסדנאות "נוביטק", "זיפטיונינג", V-Tech ואחרות מבטיחות לשפר את המנוע של 159 TBi (ושל אלפא בררה) לכדי 230-260 כ"ס.

באופן תיאורטי, זהו מעשה לא מסובך גם למהנדסי טיונינג אצלנו, שהרי אותו מנוע כמו באלפא שלך, אשר מותקן בג'ולייטה QV, ניחן עוד כשהוא מגיח מפסי הייצור בהספק נאה של 235 כ"ס. אלא נראה לי שכדאי לך לקחת בחשבון שהגברתו של כוח האלפא, שללא ספק עוד תגביר את הנאת הניהוג ב-159 הנהדרת – תגביר גם את תיאבון המנוע לדלק, במיוחד בנסיעות בעיר.

בנוסף, ייתכן שהטיונינג המפתה הנ"ל אכן יקצר את תוחלת החיים של המכונית, כפי שמזהירים מוסכי היבואן. קשה להחליט למי להאמין – לעובדי היבואן או לאנשי סדנאות השיפורים (ראה "טיפ טיפה" הנוכחי).

מרק ויין: הייתי מבקש לדעת מה דעתך עלoil catch can . האם זה התקן מתבקש, או סתם בזבוז זמן/כסף/משאבים? אני מצרף כמה לינקים באנגלית שמדברים לטובת ההתקן.

תשובה: הרעיון נראה מבריק וחשוב להתקדמותם הטכנולוגית של מנועי בנזין, בדומה לעוד חידוש נוכחי – רעיון מהפכני המציע שמנועים יפעלו בשילוב של שני עקרונות עבודה: בשיטת Otto המסורתית והבזבזנית, וגם בשיטת אטקינסון החסכונית, אשר מייצרת פחות סוסים.

הרעיון בשילוב זה הוא שכאשר הנהג צריך כוח, אז המנוע יעבוד בשיטת ארבע הפעימות של Otto, ובנסיעה רגועה המנוע יסתפק בשיטת אטקינסון, החוסכת דלק.

מסקרן אם תעשיית הרכב תהיה מוכנה לאמץ את oil catch can ואת שילוב השיטות Otto ואטקינסון, או שהיא תמשיך ליישם את שיטת אטקינסון במכוניות היברידיות בלבד, שבהן מנוע חשמלי מספק את כוחו החסר של מנוע הבנזין.

 

להסתכל להלוגן בעיניים

ז'נבה, כמו פאריס ופרנקפורט לפניה, לא תראה אותי עוד, כי אני עם תערוכות רכב גמרתי. כי להבדיל מהשלב המסורתי שלהן, המעורר נוסטלגיה, היום אין מה לחפש באירועים נוצצים אלה, הנקיים מחוויות בנוסח רטרו, כמו סקרנות תמימה של כתב נודד וכמו גילוי חדשות אמיתיות מהעולם המוטורי

הזיכרון לוחש לאוזני הימנית לִימֶרִיק, המתאר בחרוזים מחוכמים את סיפור המפגש הראשון שלי, המתוק, עם הונדה crx, אי-אז בתערוכת ז'נבה, באולם צדדי במתחם הירידים "פאל-אקספו".

ורגע אחר כך, אותו זיכרון מודיע לי בטרחנות לאוזן שמאל שכבר סיפרתי איך אחרי מבט ראשון לכיוונה של crx, הרמת מכסה המנוע, הכרת הפרטים הטכניים והתיישבות במושב הפיקוד, הבנוי כאילו לי – הרגשתי/הבנתי/קבעתי כי יפנית נמוכת קומה חוצפנית זו, שכל כולה פחות מ-4 מטרים, תהיה שלי, ולא זו בלבד אלא שאקנה אותה באותו צבע, ספק כחול ספק טורקיז, שבו כבשה את עיניי.

ואם היא תהיה מוכנה ללכת מכות עם כל דבר שזז על ארבע בכבישי הגולה, כמו שאבא מצפה ממנה – אכתוב עליה את הכותרת "יותר אלפא מאלפא", ולעזאזל עם מילאנו, שנכנעה לפיאט. ואכן כתבתי.

הריגוש העדיף להתאבד

בזכותה של crx ובגללה, במשך 24 השנים ששכשכנו שנינו בזוגיות מוצלחת לוּוְתָּה כל כניסה שלי לתערוכת ז'נבה בהתרגשות מוזרה. עד שחוויה זו החליטה להיכבות.

נושפת בעורף של קשישתי?

"פיאסטה ST החדשה!" – הייתי עונה לשאלה איזה מבין המוצגים בתערוכת ז'נבה הנוכחית הייתי מעוניין לנהוג. פיאסטה, כי מסקרן אותי אם ST, המצוידת במנוע 1.5 ליטרים טורבו חדשני, 3 צילינדרים 200 כ"ס, אכן מהירה יותר, סוף סוף, מ-crx שלי בת ה… 25.

כי עד עתה, אף מכונית סדרתית בגודלה של הונדה ובמשקלה לא הצליחה לעקוף את הקשישה שלי.

סוף העידן, לגביי

אך כל המיני-עולם הזה שנקרא "תערוכות רכב" השתנה עקב כך שהמודרנה השתוללה/התפתחה/כבשה, וכעת, בהתאם ליחסים החדשים שבין יצרני הרכב ובין הרשת, אנו יכולים להכיר היטב כל מוצג שעומד לככב בתערוכה אירופית, אסייתית או אמריקנית שבועות רבים לפני שהוא ייחשף שם.

חבורת המארחים בתערוכות אלה מכינה בסביבת המוצגים ולכבודם שואו מצועצע. על חשבון היצרנים בעיקר, אך לא רק, כי גם רשויות העיר המארחת (ז'נבה, פאריס, פרנקפורט) מתגאות באירוע הגרנדיוזי. זה קורה בימים המוקדשים לעיתונות, כלומר לפני כניסת הקהל הסקרן למתחם התערוכה. וכך למשל זה נראה בפאל-אקספו:

המארגנים השווייצרים מייבשים שיניים, וחוגגים אופרת סבון בהשתתפות דוגמניות בתפקיד דיילות קרקע, חלקן נועזות-כסות. ראשי תעשיית הרכב תורמים את חלקם למופע. הם פותחים שמפניה, מתראיינים מול כל מסרטה ומיקרופון שמוכנים לשמוע אותם, ואחר כך, בהתרגשות ספק אמיתית ספק מזויפת, מסירים בדרמטיות את הפיז'מות מהדגמים המצוחצחים. כולם, האורחים והמארחים כאחד, משתפים פעולה עם הקרקס כדי שההצגה תהיה על רמה.

ברגעים בומבסטיים אלה מנסים היצרנים, לבושי חליפות "זֶגְנָה", וגם אנו, נציגי המדיה, לשכוח שכל מוצג ומוצג הנחשף כאן בפאל-אקספו באופן חגיגי, עורר כבר שבועיים לפני פתיחת התערוכה מבול של כותרות. כדי לא להרוס את ההדר הוורדרד של הרגע, מנסים כולם להתעלם מהעובדה שבעיתונות ובאינטרנט התפרסמו כבר כתבות שניתחו כל פרט מהפכני כביכול בדגם שנחשף. כתבות אלה אף מפריחות תחזית איזו הצלחה תנחל המכונית בסין ובארה"ב, אם תנחל, מיהן המתחרות הפוטנציאליות שלה, ועל איזה סוג לקוחות יכולים המשווקים לבנות.

עננה ורודה של זיוף עומדת אפוא מעל תערוכות הרכב של היום.

כמעט ועוד כמעט

ובכל זאת, כמה מוצגים בכירים העומדים להיחשף בתערוכת ז'נבה 2017 מסוגלים להצדיק ביקור בפאל-אקספו, למרות כל הפקפוקים שהעלינו כאן והאווירה של אופרת סבון. כמו למשל AM-RB001, הדגם החדש של אסטון מרטין, שהוא היהלום שבכתר של הפירמה הבריטית לשעבר, אשר מלַווה בגאווה מוצדקת ובכישרון הנדסי אדיר את כל 100 שנות התלהבותם של בני האדם מארבעה גלגלים.

אלא שהקשיש מוכן להסתפק במידע שהוא אסף על אסטון מרטין זו, במקום לטוס אל יריד שהפך ירוד. בירור מרחוק ערכתי גם לגבי פורשה פָּנָמֶרָה טורבו SE היברידית, המשפחתית המהירה בעולם. אפילו ההזדמנות להתיישב על מושב הנהג בשני מוצגים אלה אינה מושכת את הזקן. הוא פשוט אינו מעוניין להתאכזב, מה שקרה לו די והותר בשנים האחרונות בתוך מגוון של מכוניות מודרניות, וזה כולל את המרחב הפנימי ולוח המחוונים של הקרוסאובר המדוברת טויוטה C-HR.

הסרטים המצוירים צדקו

התפאורה סביב הנהג בטויוטה C-HR כמו תוכננה באמצע המאה הקודמת על ידי הקולגות הבמאים של הקשיש המורשה הטרום-מתחיל, שהיו עסוקים ביצירת סרטי הנפשה עתידניים.

הזקן זוכר את קולגות אלה, שהיו חבושי כובעים אפורים כמו פניהם העצובות – סימני ההיכר של תושבי שכונת בָּלוּטִי בעיר הטקסטיל והקולנוע לודז'.

הם היו מביאים איתם לאולפן את רעיותיהם כבדות הגוף, ששמרו על בעליהם לבל ייפלו לאיזו פרשיית אהבים עם עוזרות ההפקה. כך שדבר לא הפריע לאמני האנימציה לפנטז בדמיונם הפרוע איך ייראו מכוניות במאה ה-21 ואילך.

והנה היום, הזקן מגלה במבוכה שאיורי מכוניות מגוחכים אלה, אשר הצחיקו אותו כאשר הציץ בשולחנות השרטוט של הקולגות הבמאים – לא נשארו בסרטי ההנפשה הפרימיטיביים ההם, אלא התעוררו לחיים כעבור חצי מאה, וחוגגים כעת בימינו מעל פסי הייצור, ואף משווקים!

להפתעתו המושלמת של הזקן, הדגמים הללו, שבצעירותו נראו לו מופרכים ומשעשעים, והוא אף חשד שהם צוירו תחת השפעת וודקה – זכו בימינו להתקבלות ציבורית רחבה. דוגמה לכך היא ניסאן ג'וק, אשר לא רק נשים אלא גם מדור זה ניצב בעדה (כשהיא מופיעה במנוע של ניסאן GTR).

כעת מחכה להתקבלות דומה טויוטה C-HR, שגם היא תושק חגיגית בז'נבה אף שניתן כבר להזמין אותה.

נלכדתי בכוח המשיחה

חוסר הדמיון שהפגנתי בצעירותי כאשר לכסנתי מבט מבודר ואף לעגני אל אותן "מכוניות עתידניות" אשר איירו הקולגות שלי באולפן ההנפשה Semafor (שבו ביימתי ב-1961 את "בית העלמין רמו") מפתיע אותי היום, כי פשלה זו קרתה לי דווקא בתחום המכוניות, תֶּמָה צמודה כל כך לנפשי.

המקרה, שקשה לי עדיין לקבל ולהבין, מביך עוד יותר כאשר משווים אותו לאירוע שקרה לי במקביל באותה מדינה קומוניסטית, אירוע שבו הצלחתי דווקא לחזות את הנולד. כי באותו זמן ממש שנכשלתי בהערכת הגרסאות ה"עתידניות" מבית אולפן סמפור – כתבתי בהתלהבות עצומה, שלא הייתה אופיינית לי, על צייר צנוע ולא מוכר, ובחירתי זו באיש התגלתה כנכונה שכן הוא זכה לקריירה מטאורית, לא רק בפולין אלא בעולם האמנות כולו.

צייר זה הצליח למרות השלטון הקומוניסטי ולמרות כל אזיקיו הרוחניים האכזריים. שמו הוא יֶזִ'י נוֹבוֹשֶלְסְקִי, ניצול של מסדר פראבוסלבי אי-שם במזרח, וגם ניצול של לודז' העוינת, אשר ממנה הוא ברח לקרקוב.

אמנם לצערי, נובושלסקי אוחז כבר זמן-מה בקידומת ז"ל, כמו רוב ידידיי, אלא שלסיפוקי ולתאבוני יצירותיו נשארו, והן אהודות כהוגן במוזיאונים ובגוגל. כאילו כהוכחה שלא תמיד הייתי חסר טעם ועיוור לעומד להתחולל.

אין ולא יהיו

כבר זמן רב אינני מוחק מהפנקס הישן שלי שמות של אנשים שהלכו עקב חוקי הגורל, לאין-חזור אולי. בתוך קופסת עץ קטנה, אני שומר לתמיד מספרי טלפון ישנים וכרטיסי ביקור בנוסח "אין תוקף בעליל".

אין ולא יהיו אמנים ובני אדם בלתי שגרתיים כל כך כמו נובושלסקי, שממנו נשאר לי מספר טלפון, עדיין לא בתוקף, כמה רישומים בשחור-לבן במגרה, וציור אחד על הקיר. הדמות השנייה היא חברי כריסטופר קומדה, פסנתרן ומלחין שתאונה טיפשית בלוס-אנג'לס שמה קץ לחייו.

בלוויה של כריס, בן 38 בסך הכול, ניגנו לו את שיר הערש המפורסם שהוא הלחין לסרט "תינוקה של רוזמרי" בבימויו של פולנסקי. מקומדה, אף הוא מכור למכוניות, נשארה לי המוזיקה שהוא כתב לסרטים שלי, ותקליטיו.

בנותיי יידעו להשיגני

בזמנים שעוד הייתי מסתובב בתערוכת רכב נוצצות, הייתה לי תחושה של ביקור מוחמץ אצל חבורה זרה. חשתי שהמוצגים באולמות מוגזמי התאורה אינם בעלי אופי המאפשר להתחבר איתם, ושאף אחד מהם אינו מתאים לשמוע אותי/לדבר אליי כמו אלפא 33 הציונית, וכמו שלוש בנות הגולה שלי – הבווארית, הונדה crx ואלפא GTV. והנה אני עונה לקורא סקרן אחד, השואל מה יהיה עם הפמליה שלי: ובכן, אינני דואג מה יהיה אחריי עם היפנית לבושת צמיגי הסליקס, עם הבווארית שעוברת קילומטר אוטוסטרדה ב-13 שניות (276 קמ"ש, לפי GPS), ועם האיטלקייה צהובת העיניים. הרי ברור לי שבכל מצב, בנותיי אלה לא יאבדו את מספר הטלפון שלי, ואת הקישור לבלוג "מכונית הנפש".

hacer-3-achayot

שושנות-ששון בחצר: החצר שלי בגולה מצמיחה מגוון הפתעות, בנוסח הגילוי שאלפא GTV בת 34 השנים, חודש ושבועיים, היצירה הכי זקנה בחבורת בנותיי – הצטיידה על ידי יצרניה במתלה דה דיון משוכלל ובדיפרנציאל ננעל, הממוקם צמוד לציר האחורי. אלו הם שלושה פתרונות פרימיום, אשר בימינו מתַפקדים רק במכוניות חדשות מועטות השייכות למדף הגבוה.

ובחצרו הכפרית של הקשיש המורשה רוחשת עוד הפתעה סודית, הכי יקרה לגבי הזקן, אספן כפייתי של הנאות ניהוג: תפסתי שכל אחת משלישיית האחיות המוחזקות על ידי אנוכי מציעה פיסת-ייחודיות משלה לפאזל הכללי, המייצר התרגשות. אני מתכוון לכך שבשם המזל או בזכותו, בגלל צירוף מקרים או סתם בחירה נכונה בהן – האיטלקייה, הבווארית והיפנית מספקות תרומות של אופי שונה ואף הופכי. בראשן, בנפשן ובמערכות ההיגוי שלהן הן תומכות בקשיש, שלא קל להסתדר איתו.

ובתמורה לדאגה זו שהן מכמירות כלפיי, אנוכי מנסה לכבד את שלוש בנותיו בתשומת לבו, בחמימות ובמחמאות המגיעות להן.

טיפ טיפה: עצב של אוכלי צפרדעים

קשה לא לחייך כאשר קוראים על תולדות גזע ה-GTI בגרסת פיז'ו, במאמר נרחב שפורסם ברשת על ידי כתבי חצר של קונצרן PSI (פיז'ו-סיטרואן) לכבוד הופעתה של פיז'ו 308 GTI. המחברים הזריזים, המתארים בפרוטרוט את התקדמות גזע ה-GTI הצרפתי, "שכחו" להזכיר שהמאמץ ההנדסי שפיז'ו-סיטרואן השקיעה בו לאורך שנים נועד לשפר את עמדת הפירמה מול פולקסוואגן GTI המנצחת, שבפיז'ו ניסו להתחרות בה ללא הצלחה.

מאזן הכוחות שבין פיז'ו לפולקסוואגן לא השתנה גם כעת, עם הופעתה של 308 GTI החדשה והמחוזקת, כי אין לה הרבה מה להציע מול מפלצת כמו פולקסוואגן GTI R. היינו עדים לכך כאשר נסענו אחרי גרמנייה בריונית כזו, בעלת הנעה 4X4, שפיתחה מעל 240 קמ"ש, וכנראה הייתה יכולה להגביר את המהירות עוד יותר, לולא הצפיפות והצורך לבלום.

אגב, המאמר המתאר ברשת את היצירות הצרפתיות שותק גם לגבי הניסיון הנוכחי של קונצרן PSI לקנות מג'נרל מוטורס את אופל, שאינה מניבה רווח לבעליה האמריקנים המאוכזבים. לפי השמועות, הצרפתים זוממים לחתן את קורסה של אופל עם הפריזאית C3, ולשווק את הטכנולוגיה של אופל לסינים, שבשקט רכשו שליטה חלקית ב-PSI.

שואלים את אדוארד

יהושע רדוזקוביץ שלח פואמה שחלק מקוראי המדור עשויים להזדהות איתה. אנו התחברנו אליה ממבט ראשון:

יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן

לראות את בליטות החיים על הפח,

בליטות קטנות אך מורגשות.

כאלה שאתה מעביר ליטוף קל עליהן,

מנסה קצת לתקנן, הרבה מקבל אותן,

מבין שצלקות זה היופי השלם.

 

יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן

לפתוח את הדלתות ולהריח.

ריח ישן וטוב, ריח של מושבים

שכבר ישבו עליהם. והרבה.

לשבת מאחורה ולראות שקית במבה

מתערבבת עם צעצוע של רובוט,

ואתה מחייך אליהם באהבה.

השאריות על הרצפה מסתכלות עליך,

ובלא במילים מסבירות

"זה לא לכלוך, זה חיים"

 

יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן

להניח ראש על החלון

ולתת למוזיקת רקע לחדור לאט,

לקבל את זה שהיא לא תבלוט

באיכות השמע שלה,

וזה מה שעושה אותה מרגיעה

 

יש משהו קסום בלנסוע ברכב ישן

להתעורר בפתאומיות אך לא בבהלה

להבין שקרני השמש ליטפו אותך כל הזמן

והגעת למחוז חפצך בשלום

לראות את הנהג מחייך אליך בחיוך גדול,

אמיתי, חיוך מהלב, "הגענו".

אתה מחזיר לו ב"תודה" ובחיוך מבויש,

מקווה שיבין שאתה באמת מודה לו.

על הנסיעה, על החוויה, על הדרך חיים

 

יש משהו עצוב בלרדת מנסיעה ברכב ישן

הדלת נסגרת ואיתה ההרפתקה

מאזדה חדישה צופרת לך לעבור את החצייה

ברוך הבא למציאות

מרים מבט, רואה את הרכב הישן בעלייה,

הוא עוד בשדה ראייה אבל רחוק, כמו החוויה

שימי לוי: רציתי לדעת אם אתה מכיר סדנאות שיפוץ או שיפור מנועים המוכרות מנועים של פיז'ו-סיטרואן, קומפלט מוכן להרכבה לסיטרואן ZX בעלת 16 שסתומים. קוד המנוע הוא RFS או XU10J4RS. המנוע הזה הניע את פיז'ו 306GTI , וגם את סיטרואן קסארה VTS. זהו מנוע 2,000 סמ"ק בהספק 167 כ"ס.

דרך אגב, התפרסמה לאחרונה כתבה ב"הארץ" על חלקם של הפולנים ברצח יהודים בשואה. אם לא קראת עד עכשיו, אני מניח שזה יעניין אותך: "שכנים רעים: מעורבותה של האוכלוסייה הפולנית בהסגרה וברצח של היהודים שביקשו את עזרתם", מאת עופר אדרת. נכתב בה ש"יותר מ-200 אלף יהודים נרצחו בידי פולנים באופן ישיר או עקיף במלחמת העולם השנייה, כך קובע ההיסטוריון פרופ' יאן גרבובסקי. בראיון הוא מתאר את ממדיה המחרידים של מעורבות האוכלוסייה המקומית הפולנית בהסגרה וברצח של יהודים, וטוען בתוקף: בשואה איש לא עמד מן הצד".

תשובה: 1. שלחתי מיילים וקיימתי שיחות, עד שנשארתי עם הצעה לחפש באנגליה מכונית צרפתית, פיז'ו או סיטרואן, המצוידת במנוע המבוקש – ולהביא אותה לפולין. בגלל מערכת ההגה, הממוקמת בבריטניה בצד ימין, אפשר להשיג את אחד הדגמים שאתה מתאר בזיל הזול, ולפרק ממנו מנוע, גיר ומה שעוד רוצים, כפי שהבן שלי עשה בגולה עם הונדה אינטגרה R, אשר לבה פועם כעת בהאצ'בק ביתית תמימה. במקרה שלך, יישאר רק לחפש בארץ מישהו בעל זכויות לייבוא מנועים כדי לשלוח לו את השלל.

בשוק הפולני, כפי שביררתי, אין מנועים כאלה וחלקים לשיפוץ, אפשר אולי להשיג אותם עדיין בצרפת. בהקשר זה כדאי לשאול את נהג הראלי לשעבר מישל גדז', שבתקופת אשקלון התחרה בוויזה "אלף האגמים" האדירה.

zx-16v

סיטרואן ZX

ייתכן גם שמישל שומר בבוידם מנוע ספייר שמתאים לך, אם רק תסכים לרדת בנפח, מבלי לאבד את האופי הקרבי של ZX בעלת 16 השסתומים שלך.

  1. אני מעדיף לא להתבטא בנושא פשעים שביצעו הפולנים בתקופת השואה, כי חשדן כפייתי כמוני אינו מוכן להאמין לחבורה מפוקפקת של היסטוריונים האחוזים בעיקר בחיפוש אחר רייטינג. דוחה אותי לשמוע על הגילויים ועל דעתם ה"מהפכנית". חוקרים אלה נולדו אחרי מבול הרוע הגרמני, וכעת, מסיבות פוליטיות וכלכליות, הם מנסים לטשטש את אחריותם של הרוצחים הגרמנים לשואה – באמצעות הבלטת מעלליהם של הפולנים.

אף אחד מאדונים אלה לא נשאר נושם כמוני בזכות הפולנים, שסיכנו את חיי עצמם ואת חיי משפחותיהם, כולל הילדים, כדי לעזור ליהודים שברחו מהגטו.

דביר פרל: יש לי פורד פיאסטה שנת 2000. לפני כחודשיים הלך הסטרטר, ומאז אני מתניע בדרדור. השבוע נסעתי בעיר והיה רעש מוזר. עצרתי בצד ולא ראיתי כלום אז המשכתי, ואחרי 5 דקות הרכב הפסיק לעבוד. עצרתי בצד, הכנסתי הילוך, נתתי גז – והטורים עולים (המנוע עשה רעש רגיל), אבל הגלגלים לא זזים… בנוסף הכנסתי הילוך, שחררתי קלאץ', עזבתי ברקס, והרכב התחיל להידרדר אחורה – כאילו ההילוך נכנס, אבל משהו במנוע לא נתפס…

מה אתה חושב שקרה שם?? והאם יש קשר להתנעה הקבועה בדרדור?

תשובה: אכן, התנעה קבועה בדחיפה או בדרדור פוגעת במספר רב של רכיבים במכונית. במקרה שאתה מתאר, יש לחפש את שורש התקלה תחת מכסי הגומי באחת הציריות, או בפטירתו של המצמד. בכל אופן, היה לך מזל שלא נפגעה חגורת הטיימינג, שיודעת להזיק למנוע כשהיא קופצת על גלגלי השיניים עקב דחיפות "ברבריות" בהילוך אשר חוזרות על עצמן.

קשה להבין מדוע לא תיקנת את הסטרטר. הרי זו לא השקעה הורסת, וחוץ מזה, ייתכן מאוד שהבעיה פעוטה – שאחד החיבורים החשמליים של הסטרטר תפס קורוזיה. בדקת אם הסטרטר מגיב לאספקת חשמל ישירה מהמצבר, ומהי תקינותו של כבל המינוס?

התרגיל של דיוויד ב'

הזקן אינו שומר את נפשו מלעבור תחת סולם, הוא יוצא מהבית גם ביום ה-13, מזלזל בעין הרע, לא עוצר את צעדיו כשחתול שחור פוגע בדרכו, ואפילו לא מרשה לפזר חתיכות שום בפינת חדרו. כנראה, הציניקן שאנוכי לא מוטרד מאמונות חשוכות של העמך היושב בציון.

"אלא נראה שבכל זאת יש בזה משהו", מודה הקשיש המורשה ברגע של מבוכה. כי אין הסבר רציונלי לעובדה שנוכחותו של הקשיש התמים, המתיישב עם כלבו מול מקלט הטלוויזיה, גורמת להפסדים המביכים של אלופת הכדורסל העברי, קבוצת מכבי תל-אביב.

עובדה קיימת, ואף חוגגת.

עבודה בעיניים

עשרות מקרים עגומים משכנעים כי קיים קשר מוזר ופרדוקסלי בין הזקן, ניצול שואה וניצול התחנה רוממה, אהובתו – ובין ההישגים הצולעים של מכבי.

הכול התחיל לרוץ ב-24 תמונות לשנייה כאשר בגלל הפגרה הממושכת במרוצי פורמולה 1 התחיל הקשיש המורשה, המאוכזב אשכרה ועוד קצת מהיעלמותו של הגרנד פרי, לעקוב בלית ברירה אחר הציוֹנים הצהובים ולהתעניין במשחקם.

עד מהרה הבחין הקשיש שבכל פעם שהוא צופה במשחק של מכבי, הוא מותיר אחריו עקֵבות בדמות הפסד דו-ספרתי שלה. דוגמה קלאסית לתופעה זו, שלזקן אין כל שליטה עליה, נרשמה לא מזמן, כאשר תחילה נרדם לו הזקן בגלל גילו המופלג, ופתח טלוויזיה באיחור ניכר – ואת חוסר נוכחותו ניצלו שחקני מכבי השחורים והלבנים באופן ממשי, פיקחי והרואי כדי להוביל ב-19 נקודות. אך תכף כשהזקן פקח עיניו הם חזרו לסורם והפסידו את המשחק, ללא ספק בעטייה של ההתעוררות של אנוכי כצופה.

ממש לא נעים לזקן

"האם אכן בגלל נוכחותי הפטאלית ובגלל כמה מילות קסם סודיות בפולנית, אשר צפות בזיכרונו של הזקן מתקופת ילדותו וממולמלות תחת האף – מתנחלים סימני מצוקה בנוסח סבא-רבא-רבא איוב על פניהם של זוג המפסידנים העיקריים, שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן?", מתנצל הזקן, ספק נעצב ספק שמח על יכולתו להשפיע מרחוק. אמנם הוא לא מת על מכבי, אך בכל זאת מקרקשים בו רגשי אשמה.

mizrahi

שמעון מזרחי. ההפסדים אכלו את לבו של הסנדק בעל דמות היגון

"נראה שכל המהומה הזו בגללנו, שייקה היקר שלי", פונה הזקן לכלבו, ישעיהו (שייקה) אטלר, ומתוודה בפניו על אחריותו לסבלם של בעלי המועדון, וגם על כך שבגלל צפייתו הכפייתית של הזקן במשחקים הוחלפו במכבי מאמנים רבים, בזה אחר זה, כנראה על לא עוול בכפם. אנו, אנוכי, אשמים גם בכך שכושים מסכנים נשלחו הביתה, אף הם ללא חטא מצדם.

בקיצור, המכבים העברים התבלבלו, ועשו הכול במקום לתפוס אותנו, הזקן, ולחסל במהלך-צדק מוצדק ואלמנטרי את האשם האמיתי בהפסדי הקבוצה. המכבים הסובלים, שסופגים כאב ודמעות שבוע אחר שבוע, החמיצו גם צעד-מגננה דרסטי פחות מאשר הורדת הקשיש, האשם האמיתי בהפסדיהם – פנייה לשמיים בבקשה צנועה שיתערבו. שהרחמים ישנו משהו, כך שהזקן המורשה יפסיד את כוחותיו התת-קרקעיים, המגמתיים, הפוטומורגניים, המיסטיים והמטפיזיים באופן חשוד, הגורמים לאסונות הצהובים תחת הסל.

תרמנו להם גביע

כפיצוי על כל הרוע שהמטנו עד עתה על הצהובים ועל בעליהם, החלטנו להתעלם ממשחק הגמר המסקרן בין מכבי להפועל ירושלים. לא פתחנו את מקלט הטלוויזיה – וכך תרמנו לזכיית הצהובים בגביע המדינה.

הייתה זו עזרה עוצמתית כל כך של הזקן הלארג', בזבזן כפייתי של כוחותיו העל-טבעיים אשר גנז אותם לשעה קלה, עד כי אפילו המאמן הנוכחי, מר בגאצקיס, לא הצליח לגרום לצהובים להפסיד. זאת, אף כי הוא נשלח – אולי אולי – למכבי על ידי מר דיוויד בלאט כמטען חבלה מתקתק.

בלאט שלח – אולי אולי – את עוזרו בגאצקיס מטורקיה למכבי בצירוף המלצה חמה על כישוריו, כדי להוכיח שבלעדיו, כלומר בלי בלאט בתפקיד המאמן, מכבי תתפלש בשפל המדרגה. בלאט רצה (אולי אולי) להוכיח שרק הוא, יהלום עברי יקר, יכול לגאול את הקבוצה.

כך אנו מעריכים, ולוואי שהערכה זו אינה מוצדקת.

תרגיל בלאט – האומנם?

בכל אופן, בגאצקיס התייצב בתל-אביב בחיוך ילדותי משהו, וזמן קצר אחרי נחיתתו נאלץ להתמודד עם התקוממות ספונטנית של השחקנים, זרים ומקומיים, שניסו ללא הצלחה להבין את שיטותיו.

גם כתבים רעי לב גילו עד מהרה כי למאמן הטרי אין ניסיון מי יודע מה בתחום, זולת תפקודו כעוזר צמוד של בלאט, ולכן כבר אחרי ההפסדים הראשונים החלו להחטיף לבגאצקיס ביקורת רצחנית. זאת, כמובן, מתוך דאגת כנה של המדיה והיישוב כולו לגורלה של "הקבוצה הלאומית" ועובדיה הזרים היקרים.

וראו זה פלא: איש לא כעס על מר בלאט על שלא הזהיר את מכבי מפני האינפנטיליות הבולטת של סגנו לשעבר בגאצקיס. יתרה מכך: בלאט אף ניצל – אולי אולי – את המגרעות הללו של סגנו (המוכרות לו היטב) לצורך נקמה חינוכית במכבי, המחזקת את מעמדו כמאמן הנכון היחיד למועדון הצהוב.

כך אנו רומזים הכי עדין שאפשר.

הכוכב יעמוד במתקפת הקרניים השחורות?

מסקרן מה יקרה אם באופן היפותטי בעלי מכבי ילכו על כל הקופה, הלא קטנה, וישלמו למר דיוויד בלאט כפי ששולם לו באן-בי-אי: האם כוחו של המאמן הכוכב החוזר הביתה יצליח לעמוד מול כוחות ההרס העל-טבעיים של הזקן, אם זה יחליט להתיישב שוב מול מכשיר הטלוויזיה ולצפות במשחקי מכבי?

סודות האמת

הקשיש המורשה הופתע למצוא ב- ynet דיווח שקרי על תאונת הדרכים של ראשת ממשלת פולין בֶּאָטָה שִידְוו, שבה היא נפצעה. נראה כי ynet התקנא בפופולריות הנוכחית של המושג "פוסט-אמת", ורצה להתנסות בו בעצמו.

מילון אוקספורד בחר במונח "פוסט-אמת" כ"ביטוי השנה 2016". ואמנם, הביטוי נהנה מקריירה משגשגת בשנה החולפת, בכובשו עמודים ראשונים במדיה מסביב לעולם – במסגרת הוויכוח סביב הברקזיט, כמו גם בתעמולה שליוותה את הבחירות לנשיאות בארה"ב.

"מניפולציה במידה" או פרובוקציות הן טקטיקה ידועה של פוליטיקאים, ולא רק שלהם. כוחות הענק של האינטרנט, כמו פייסבוק וגוגל, חשים חובה להתייצב נגד הפוסט-אמת ועורכים תחקירים, אך זוהי משימה מסובכת יותר ויותר לחשוף רבע אמת, חצי אמת ופוסט-אמת.

תחילה כתבו ה-ynet-ים אמת – ש"ראש ממשלת פולין ביאטה שידלו (התעתיק השגוי של השם במקור, א"א) נפצעה באורח קל בתאונת דרכים, לאחר שמכוניתה פגעה אמש (יום ו') בעץ בדרום המדינה". אך כאן עברו ה-ynet-ים לחוסר דיוק, ואולי אף דיווח כוזב, כאשר כתבו: "מחקירת התאונה עולה כי מכונית הגיעה מול שיירת ראש הממשלה, סטתה בפתאומיות ופגעה ברכבה – וסחררה אותה עד שפגעה בעץ".

מהיכן לקחתם את זה? הרי פיאט סִיקְוָוצֶ'נְטוֹ הקטנה לא הגיעה ממול, אלא נסעה באותו כיוון של השיירה. היא ניסתה לפנות שמאלה, אותתה, ונהגה הצעיר הופתע כאשר השיירה הממשלתית חצתה קו לבן כפול כדי לעקוף אותו. הפיאט חיכתה עד שתחלוף אותה המכונית הראשונה, הנושאת על גגה אורות דיסקוטק בולטים, ולא הבחין באאודי A8 המשוריינת של ראשת הממשלה שידוו, שנסעה במרחק של 70 מטרים מהמכונית המובילה, אף היא בצד השמאלי של הקו הלבן הכפול, כלומר במסלול הנגדי (!), ללא שום סימנים של מכונית בעלת זכויות מיוחדות.

בין פיאט הקטנה והאאודי התרחש שפשוף קל שלא השאיר סימנים, ואאודי A8 הכבדה של גברת שידוו, שנהגהּ רצה למנוע תאונה – התבלבלה ופגעה בעץ.

הכזב כמכונה אלימה

מההתחלה היה ברור שהנהג של סיקווצ'נטו, בן 21, יזדקק לעזרה כדי לא להידרס על ידי מפלגת PIS (חוק וסדר) השולטת בפולין. ראש המפלגה ירוסלב קצ'ינסקי האשים את הנהג הצעיר בפגיעה מכוונת, מה שמעורר את המחשבה על גורלו העצוב של יוסף ק' מ"המשפט" של קפקא. וכמו גיבור הספר, גם נהג ה- Seicento(סייצ'נטו, כפי שקוראים בפולין לפיאט סיקווצ'נטו), אשר ראשת הממשלה כמו נפלה עליו מהשמיים הכהים של שעות הערב – מצא את עצמו בתוך גלגלי שיניים של מכונה אלימה, חסר אונים מול גורלו.

ולא משנה הרבה שמנהיג המפלגה קצ'ינסקי, הדיקטטור האמיתי של פולין, איש נמוך קומה שמקננים בו אינספור תסביכים ואשר מחזיק קצר את הנשיא הנוכחי, את ראשת הממשלה ואת כל השרים – הוא דמות תימהונית למדי. הוא אינו מצויד ברישיון נהיגה, אין לו ידע בחוקי התנועה, אין לו חשבון בנק וגם לא מחשב אישי.

כל זה לא הפריע להתקבלוּת של דעתו הקיצונית של קצ'ינסקי על התאונה של ראשת הממשלה, דעה רחוקה מהאמת ומהצדק, ולפיה פיאט סייצ'נטו נסעה במזיד מול השיירה כדי לפגוע באאודי של ראשת הממשלה (השוקלת פי שלושה ממנה) – דעה המסוגלת לחרוץ את גורלו של הנהג הצעיר, ומצאה כבר אוזן קשבת בידיעות אחרונות וב-ynet, המרוחקים מזירת התאונה. זוהי פוסט-אמת במיטבה.

אגב, העיוות התמים היחידי בכתבה של ynet הוא בִּשְמָה של ראשת הממשלה בֶּאָטָה שידוו, שהאתר קורא לה "ביאטה שידלוֹ".

szydlo-5szydlo-2szydlol-1szydlo-6

מפוארת, משוריינת, מוּכָּה: לא פעם עקפו אותי בגולה שיירות של מכוניות בעלות זכויות יתר, ממשלתיות בעיקר, הנוסעות קרוב זו לזו כך שאף אחד לא יוכל להיכנס ביניהן. בנוסף, המכוניות הראשונות בשיירה עוצרות את התנועה – בפקודה קולית או במקל שבקצהו תמרור עצור, המושט מחלון פתוח.

אלא שבמקרה של התאונה של ראשת ממשלת פולין בֶּאָטָה שִידְוֹו, המאבטחים הממשלתיים לא שמרו על תקן האבטחה הבסיסי הנ"ל, כך שאפשר להניח שבמצב שנוצר טרם התאונה, רוב הנהגים היו נקלעים להתנגשות בדומה לנהג הצעיר של פיאט סייצ'נטו.

נא לא לשכוח שאאודי A8 החדשה היא גאוות התעשייה הגרמנית, והנה כאן, בהזדמנות של תאונה אמיתית, מקרית, עולה החשש שהגרמנים שוב רימו במבחני הבטיחות של מכוניתם. אמנם אנו יודעים שמדובר בגרסה משוריינת, כבדה בהתאם, אך מה הטעם בכלוב פלדה אם בתאונת דרכים שמתרחשת במהירות של 50 קמ"ש, כל שלושת נוסעיה של האאודי A8, המכונית הכי מפוארת והכי בטוחה כביכול – ראשת הממשלה שידוו, המאבטח שלה והנהג עצמו – יצאו שבורי גפיים וחבולים?

אגב, לא רק קונצרן אאודי נכשל אלא גם הנהג של ראשת הממשלה, כי למראה פיאט קטנה מאותתת הוא היה צריך לתפוס שהיא תפנה שמאלה. אלא שהגברים במשרד להגנת השלטון, יהירים וחוצפנים, התרגלו כנראה לצַפות שהכול נפתח בפניהם כמו הים בפני משה.

טיפ טיפה: הרווח כולו שלהם

לא בכל המדינות הלועזיטיות, גם מתקדמות כביכול כמו פולין, דורש החוק היבש מנהגים לשמור מרחק מהמכונית שלפניהם כפי שדורשת צרפת למשל. שומרי החוק הצרפתים מקפידים לאכוף את מרחק הבטיחות, המתבסס על אותן "שתי שניות" שנקבעו גם אצלנו על ידי ועדות בטיחות של משרד התחבורה, כדי לצמצם ככל האפשר את מגפת ההתנגשויות של מכוניות בעת בלימתן.

הצרפתים אף הגדילו לעשות: הם אינם מסתפקים בהגדרה הערטילאית "שתי שניות", אלא תרגמו אותה למרחק במטרים, התלוי במהירות הרכב. וכך, מהירות של 50 קמ"ש מייצרת רווח של 28 מטרים על האספלט, מהירות של 90 קמ"ש מייצרת 50 מטרים, וב-100 קמ"ש זה כבר 62 מטרים. נסיעה ב-130 קמ"ש, המהירות המרבית החוקית עדיין בצרפת, לפחות בכבישים מהירים – מייצרת מרחק של 73 מטרים. אי הקפדה על רווח זה שווה קנס מיידי בגובה 90 אירו. אם אוכל הצפרדעים הפושע חוזר לסורו, הוא יחטוף שישה חודשי מעצר מאחורי סורג ובריח.

למזלנו אנו, שומרי החוק העבריים אינם חסרי רחמים כמו הצרפתים, כנראה משום שהם עסוקים אצלנו במשימות סדר חשובות יותר לדעתם. אפשרות נוספת היא שהמשטרה שלנו חוששת שמרחק הבטיחות יהפוך מברכה לקללה: הרי מרחק בן 70 מטרים, שמהירות של 126 קמ"ש מייצרת ב-2 שניות (35 מטרים לשנייה) – יאפשר לעברייני חוק המגיחים מאחור לפלוש למרחב זה, ולעקוף בקלות את האזרחים שומרי המרחק.

שואלים את אדוארד

אביעד בר-מאיר: אנחנו גרים ביישוב מצפה-יאיר בהר חברון. אתה מכיר את היישוב כי אחת ממכוניותיך לשעבר גרה כאן…

יש לנו פיז'ו 206 ידנית שנת 2001, שעשתה 190 אלף ק"מ. לאחרונה יש לה תופעה של חום מנוע שעולה באמצע נסיעה. לא בדקתי את התופעה במוסך, אך יש לי הרגשה שהמנוע לא באמת מתחמם אלא שהבעיה היא במדיד. מובן שבדקתי שמן ומים, והכול תקין ולא חסר.

מה גורם לי לחשוב שהמנוע לא באמת מתחמם? העלייה בחום המנוע מתרחשת בצורה מוזרה, לפעמים אחרי 10 דקות נסיעה ולפעמים אחרי שעה נסיעה, אבל תמיד כשזה קורה זה קורה בפתאומיות – בבת אחד המדיד קופץ ומגיע לטמפרטורה המרבית.

אני עוצר, מכבה את המנוע ומחכה כ-10 דקות, וגם אז התופעה מוזרה – המנוע לא מתקרר לאט לאט, אלא מראה חום מרבי במשך זמן, ופתאום, ברגע, הוא יורד חזרה למצב של מנוע קר (60-70 מעלות). מה דעתך על התופעה, ומה לעשות בנידון?

תשובה: אם לא חסר נוזל קירור, ואין בו סימני שמן, אז לא מדובר בסֶתֶם ראש פגוע. לדעתי, אשם בתקלה רק התרמוסטט, שפעילותו משתבשת עקב קורוזיה – שהיא אולי תוצאה של שימוש במים רגילים, במקום בנוזל קירור ייעודי.

החלפת התרמוסטט אמורה להחזיר למנוע את חומו המיטבי.

יוסף: קניתי טויוטה קורולה סן משנת 2015. בחוברת כתוב שאסור להניח כרית על הכיסא, ושהנחת כרית עשויה לפגום בהפעלה נכונה של כריות האוויר. לרעייתי יש בעיה בגב, היא צריכה לשבת על כרית מיוחדת, ולכן מניחה בלון מאחורי גבה. מה עליי לעשות?

תשובה: יצרני מכוניות דואגים לכך שגוף הנהג יהיה ממוקם בגובה המתאים לפעילותה של כרית האוויר. אם רעייתך זקוקה לכרית עבה, יש כמה פתרונות: לנתק את כרית האוויר במושב הנווט; לסדר לרעייתך מקום במושב האחורי; או להסתפק בכרית דקה, כזו שאינה מפרה את דרישת הבטיחות.

יצחק: הייתי שמח לקבל ממך עצה בחיפוש אחר מכונית חדשה (לאו דווקא מהניילון..) בעבור חמי, בהנחה שמדברים על סדרי גודל של עלות מכונית משפחתית סטנדרטית. הפרמטרים החשובים ביותר הינם:

  1. נוחות– היות ולחמי (בעשור השביעי לחייו בלי עין הרע, עד 120) בעיה ברגל הוא נדרש לישיבה נוחה וגבוהה, וכמו כן לכניסה ויציאה בנוחות מהרכב.
  2. בטיחות– עקב הגיל המתקדם לו אט אט.

ביומיום, רוב הנסיעות הן בירושלים. מפעם לפעם, בתדירות של אחת לחודש וחצי עד חודשיים, יש גם נסיעות לצפון – נהריה ו/או קריית-שמונה.

הוא ניסה לשבת בתוך סוזוקי SX4 (בעל מבנה הג'יפון), וכמו כן ערך נסיעת מבחן בטויוטה יאריס, אך משניהם יצא מאוכזב, לפחות ברמת הנוחות. לאחד מבניו יש מיצובישי ספייסוואגן מהגרסה הישנה, שבה הוא מרגיש יושב בנוח. נשמח מאוד לעצתך,

תשובה: הפתרון המתאים לחמך הוא פולקסוואגן גולף פלוס, בגרסת המיניוואן של גולף מדורות חמש ושש, אשר יוצרה בשנים 2005-2014.

הצעה אחרת לחמך היא סיטרואן קקטוס החדשה. כדאי לבדוק אותה.

יצחק טסלר: לצערי, כמי שהיה בעבר עורך מדור צרכנות, למדתי את מה שאתה כותב כבר שנים – נאמנות כתבי הרכב היא ליצרנים ולא לקוראים. את הלקח שלי למדתי אחרי שבישרתי לכתב הרכב שאני נאלץ לוותר על המדור, בשל מחסור בכסף. הצדיק הסביר שאין לו בעיה להמשיך לכתוב חינם אין כסף, ובתנאי שאאפשר לו להמשיך לטייל בעולם, על חשבון יצרני הרכב…

לגופו של עניין – אני מעוניין בקניית רכב בסכום של עד 75 אלף שקלים. הכי חשובות לי בטיחות ואמינות, אך אשמח גם לתצרוכת דלק לא מוגזמת. ההתלבטות שלי היא בין מכוניות חדשות כמו דאצ'יה סנדרו סטפווי, סוזוקי סלריו ויונדאיi10 (מאחר שהן מקנות 3 שנות אחריות יצרן), ובין רכב יד שנייה במחיר דומה. השאיפה היא להחזיק ברכב 5-6 שנים ולא מעבר לכך.

תשובה: אולי תמצא כמתאימה לך מאזדה 3 יד שנייה, שהיא רכב בטיחותי, נוח, אמין ולא מבזבז דלק. מאזדה 3 קלה דווקא להשגה, כי היא יצאה מהאופנה משום מה – ובעוד רגע תחזור אליה, ובצדק, עקב דגם ההמשך הנוכחי, שהיצרן היפני עדכן בפיקחות ובהצלחה יוצאות דופן.

 

 

 

 

בגלל סיטון ושות'

התגלה שהכותרת "בגלל סיטון ושות'" אינה מופיעה ברשימת 1,018 המדורים שפרסם עד עתה הקשיש המורשה ב"מקור ראשון" ובבלוג "מכונית הנפש". הגיע הזמן לתקן את הפשלה שלי

איחור באורך של כמה-עשרה שנים בהופעתו של הווידוי האישי הנושא את הכותרת "בגלל סיטון" הוא, ללא ספק, תוצאה של אותו מצב מביך שבמסגרתו רק בגיל ממש מופלג מתחילים אנו, המזדקנים, לקשר בין פרטים בלתי רלוונטיים כביכול, ולהבין שבלעדיהם הסיפור לא היה קורם את עצמו.

כמו במקרה ההוא שהקשיש המורשה הוזמן על ידי רפי סיטון לסניף התל-אביבי המפואר של בנק הפועלים השוכן בכיכר המדינה.

בורח על ארבע

בפעילותו הקודמת, הירושלמית, ניהל רפי סיטון סניף של בנק הפועלים אשר ממוקם בנקודה הגיאוגרפית שבה התנהלו רוב ענייני היומיום של הקשיש המורשה דגם שנות השבעים-שמונים, כלומר ברחוב קינג ג'ורג', כמה מאות מטרים מקפה "טעמון" – האקדמיה שרכשתי בה ידע אתנוגרפי על קיבוץ הגלויות, ובה התקדמתי, על לא עוול בכפי, גם בנפתולי השפה העברית.

אל קפה "טעמון" הייתי בורח מתחנת הטלוויזיה רוממה שבה עבדתי כבמאי, בורח על ארבע (גלגלים) כדי להתנתק מכל הטיפוסים הממלכתיים המשעממים שם (הסגנון שמור ברוממה עד היום), שהיו לטעמי דוחים כהוגן.

והנה, דווקא ב"טעמון" הזרוק אשכרה של מרדכי קופף בעל הבית ושל התימנייה הגאה כרמלה המלצרית, בין שולחנות מצופי פורמייקה ירושלמית, הייתי נהנה מהתקרבותי ואף שייכותי למקומיים הצועקים אחרי שתיית בירה או ברנדי אקסטרה פיין, או לסירוגין שומר על מרחק בין הפולניוּת שלי ובין חבורת בוהמה זו, המורכבת מלקוחות צבעוניים של המקום.

הבטחתי לעמיחי. ומה?

כבר באחד מביקוריי הראשונים ב"טעמון", קפצו עליי הפנתרים ביטון ומרציאנו בבקשה – "תמסור ד"ש לחיים יבין שלך". על בקשה  לעגנית-מתריסה זו הם חזרו גם בביקוריי הבאים בבית הקפה. אולי הם אהבו לשמוע את התשובה הקבועה שלי, שלא נלאיתי לחזור עליה – "תשכחו מזה, אני לא סובל אותו". דומה כי זלזול זה שהפגנתי כלפי הווזווז המפורסם הסב להם קורת רוח.

"מתישהו אביים סרט על הפנתרים השחורים", גיליתי ליהודה עמיחי, שהיה סקרן מה לי ולטעמון, "או לפחות אכתוב עליהם ספר", תכננתי, אך עזבתי את הרעיון לטובת מטרה אחרת, שנשאה את השם הזמני "קיבוץ איילת-השחר בזמן מלחמת יום הכיפורים".

אלא שגם בנושא הנ"ל לא עשיתי דבר, למרות מחקר שהשקעתי בו כוחות רבים ונועד להיות הבסיס לתסריט או לספר. היה זה מחקר בעל ערך סוציולוגי/פסיכולוגי/פילוסופי אדיר, כזה שחבל עליו. הרי כל מה שהצליח להפתיע אותי בקיבוץ הצפוני, 1973 Anno Domini בשפת הלועזיטים, ילך לאיבוד אם לא אספיק לרשום את זיכרון דבריי, לפחות במדור זה.

מחלת הניקיון של הפקיד ינאי

ודאי שכף רגלו של רפי סיטון, הנעולה מוקסינים מצוחצחים, לא דרכה בקפה "טעמון", ואפילו לא התקרבה למקום, כדי לא לסכן את הקריירה המטאורית של האיש בבנק הפועלים הצמוד.

אלא שישיבתי שלי בקפה זה, או על הברזלים מול הכניסה אליו, לא הורידה כנראה מערכי בעיניו של רפי, משום שהוא הזמין אותי ללכת אחריו ולהעביר את החשבון תל-אביבה. "שמעתי", אמר, "שאתם עוברים לתל-אביב. תהיו לקוחות שלי, וולקאם. תקבלו יחס מיוחד", הבטיח.

לא ידעתי מה זה יחס מיוחד, כי עד עתה רק סבלתי בבנק הפועלים. זה קרה בגלל פקיד בסניף קינג ג'ורג', מנהל ניירות ערך בשם נתן ינאי (פולני גזעי דווקא), שניצל את העובדה שישבנו חודשיים בספרד כדי לנקות את כל חסכונותינו. כאשר חזרנו מאחוזתו של הטייקון הפרטי שלנו סטיב מורל ומהטיולים ברנצ'רובר, גילינו שהחשבון ריק לגמרי.

אמנם הפקיד ינאי נתפס וחטף ארבע שנות כלא, אך לא החזיר לנו שקל אחד. לא קיבלנו ממנו כלום, וגם לא מהבנק.

ירושה מקפת

בכל אופן, מיד כשהתיישבנו בעיר החוטאים העבריים, מול כיכר אתרים, בבניין ברחוב הירקון 162, אכן הפכנו ללקוחות של בנק הפועלים בכיכר המדינה, אשר התחיל לנהל הכישרון הירושלמי הצעיר והאלגנטי רפי סיטון, בעל הכינוי "היפה", שלא היה נטול כיסוי.

היום נראה לי מוזר שלא נרתעתי מהמרחק שבין ביתי, שהיה קרוב לשפת הים, ובין כיכר המדינה, והסכמתי לפתוח שם חשבון, בממלכה של רפי. אולי משום שבאזור כיכר המדינה לא היו חסרים מקומות חניה, וממילא ביקוריי בבנק ובחדרו של רפי סיטון היו מועטים, והסתפקו ב"שלום שלום", בחיוכים, בקבלת פנקס צ'קים, וזהו זה.

וגם ביקורים אלו הופסקו אחרי חצי שנה בערך, עקב מותו הפתאומי והמסתורי של האיש. אמנם נשארתי בלי עזרתו של רפי ז"ל, אדם חביב ופיקח, אלא שבזכות המנוח, בתקופת ה"פוסט מורטום" כשפת הלועזיטים שעדיין הייתי חושב בה, גיליתי את תרומתה האמיתית של כיכר המדינה!

כי מקום זה עמד שומם למדי בשעות הבוקר המוקדמות, והבנתי שרצועת האספלט המקיפה את הכיכר היא זירה נפלאה לבדיקת נטייתן של מכוניות מבחן להתחלקות: די לנסוע הכי מהר שאפשר בהילוך שלישי או בהילוך רביעי (תלוי במה נוסעים), ואז לבדוק על מד המהירות מתי הגברת הנבדקת מתחילה תכלס – ולא רק מאיימת – להשתחרר מאחיזת האספלט, ופשוט בורחת הצדה.

אפשר לומר שפיתחתי היכרות מקיפה עם הכיכר.

אפורות אך נמרות

בדקנו בשיטה זו עשרות מכוניות, והופתעתי מהממצאים. התגלה כי הספורטיביות כביכול מבית פולקסוואגן או פיז'ו, אלה שקוראות לעצמן GTI, מפסידות לכל מיני משפחתיות אפורות למראה כמו רנו 19.

כדי לאשש את תגלית זו, לקחתי את הצרפתייה דרומה לבדוק איך מתבטא כישרון האחיזה שלה בנוסח כיכר המדינה – בעיקוליו של הכביש הביתי של ירחון "טורבו" המתפתל בין ערד וים המלח. ושוב הופתעתי, כי לפי הסטופר האובייקטיבי עד כאב שיניים, רנו 19 התמימה למראה קבעה אליפות ביחס לכל המדידות הקודמות שערכנו באותה ירידה לים המלח ב-GTI-ים מהוללות למיניהן, כולל פורד אסקורט RS ואלפא סוד Ti המשופרת שלי.

לולא רפי ז"ל, לא הייתי מגלה את זה.

קהל מעורב רגשית

ודאי שאחרי ההפתעה עם רנו 19, המשכתי במבחני כיכר המדינה. המקומיים, הגרים בדירות מסביב לכיכר, למדו כבר שפעם-פעמיים בשבוע, בשעות הבוקר המוקדמות, אין מנוס מלשמוע צווחות צמיגים ורעש מנועים. הם היו מגיפים חלונות, או דווקא פותחים אותם כדי לסמן לי באגרופים את חוסר שביעות רצונם.

גם עוברי האורח המעטים שהיו מטיילים עם כלביהם בכיכר נופפו לעברי בגרונם ובידיהם. אכן, קהל חם.

החוליגנית המיתולוגית שלי

בוקר אחד רציתי לבדוק סוף-סוף בכיכר המדינה הנחמדה והשימושית את כושר האחיזה של הפרטית שלי, לנצ'יה פולביה HF קוּפֶּה ראלי 1.6, אלופת עולם לשעבר.

היה לי ברור שמבחן הכיכר תפור עליה, ולכן לא הופתעתי כאשר האיטלקייה, הנועלת צמיגי פירלי P7 חלקים כהוגן, לא סטתה סנטימטר מהתוואי, לפחות בתחילת המעגל. אך בהילוך שלישי ו-7,000 סל"ד, הגיעה התפנית: לנצ'יה ירתה צרור מהמפלט, הציפורים פרחו בבהלה מהעצים שבמרכז הכיכר, והחוליגנית שלי החליטה להחליק על ארבע רגליים בדריפט המושלם, קרי – היא הקיפה את הכיכר בהחלקה, כשהחרטום שלה צמוד למדשאה הפנימית של הכיכר.

זה הפתיע אותי דיו כדי להניח ל-HF להשתולל עם כל הרעש מול חלונות הראווה של בנק הפועלים ואחריהם, כי נלהבתי לגלות שקיים בכלל דבר כזה כמו דריפט בהנעה קדמית. הדריפט בוצע עם כל אביזרי הטקס, כלומר עשן וריח גומי שרוף, מה שבוודאי חימם כהוגן את תושבי המקום, שקיללו את לנצ'יה ונופפו בידיהם באלימות. כאילו היא הרגיזה אותם יותר מהמכוניות הקודמות שהבאתי לכאן.

בהתרגשות שהשתלטה על רוחי, לא התעניינתי אפילו על מה מצביע מד המהירות, אלא עזבתי את הכיכר ופניתי ימינה אל רחוב שקט, שהוביל את האיטלקייה הפושעת לכיוון הים, חזרה הביתה.

ומיד אחרי שמנוע ה-V4 של HF נרגע, וירה חגיגית מהמפלט הפתוח לאות פרדה – נשמע פתאום מכיוון המושב האחורי קולו של הילד שלי, המודיע לי בסיפוק לאיד "את זה אני אספר לאמא". התגלה ששכחתי להוריד את אטלר ג'וניור בגן, והוא נשאר בלנצ'יה קשור למושבו.

fulvia-hf-with-etler-junior

לנצ'יה HF האצילה עם אטלר ג'וניור בגני התערוכה. התמונה פורסמה כבר פעם-פעמיים באשר היא אהובה על הקשיש  

על קרן השועלית

ביקרתי את מנהלת הבנק החדשה כדי לשאול מה קרה לרפי, אך היא ענתה בהתחמקות, כפי שענתה לי רגע קודם הפקידה בדלפק. עם זאת, מנהלת זו קיבלה בהבנה את הצטערותי על אובדן היחס המיוחד שהמנוח הבטיח לי, ולא הספיק לקיים.

"אני אטפל בך", אמרה הגברת הצעירה בקול של אשת השועל, והציעה לי עסקה משתלמת: לפתוח תוכנית חיסכון לילד לטווח של 16 שנים. היא נראתה קצת מופתעת שהסכמתי לחיסכון קטן בלבד, שבמסגרתו הבנק יתחיל לנכות לי מדי חודש רק 100 שקלים, סכום סמלי. ובכל זאת, נפרדנו כידידים.

התוכנית נפתחה. אפילו בדקתי מפעם לפעם את הצבירה, שהייתה נאה, כי הייתה שם איזו ריבית הקשורה במניות/תוספת יוקר/או משהו.

עברו 20 שנה בערך, והגעתי לבנק עם ייפוי כוח של בני, שנחתם בקונסוליה הישראלית בוורשה. "איפה הקרן על שם בני?", שאלתי את אנשי הסניף, אך איש בבנק לא ידע על מה אני מדבר. עד היום הם מסבירים לי שאין זכר לחיסכון כלשהו. הבנק גם לא שמר, לטענת אנשיו, את המידע על תנועות החשבון שלי, המעידות כי במשך 16 שנה הפקדתי מדי חודש בחודשו כסף בתוכנית החיסכון של בני. לצורך רציפות ההפקדות, אף דאגתי שבחשבון זה יהיה תמיד מזומן גם בתקופות שהייתי בחו"ל.

רפי היקר, רבאק. תבוא ותעזור לי לפתור את החידה מה קרה פה. אמנם לא מדובר בסכום גרנדיוזי מי יודע מה, אך בכל זאת מרגיז.

gta-4gta-3gta-2gta

גִ'י-טִי-אֵי-שָם: "אני לא חומרני אני", שר במאה הקודמת רפי פרסקי, ושיר זה מזכיר לקשיש המורשה שגם הוא לא חומרני אשכרה. אחרת, לא היה מוסר לחברו יוסי ויין את אלפא ג'וליה GTA, השווה כיום הון.

אמנם לג'וליה ספרינט GTA של הזקן היה חסר מנוע מקורי, בעל שני מצתים לצילינדר, והיא נסעה במנוע 1.3 רגיל, די עייף, אך היא נשאה את הסמל הראשי של GTA – ידיות פשוטות, עשויות אלומיניום, כמו הדלתות ומכסה המנוע.

"אני אחזיר אותה להיות GTA", הבטיח יוסי. "חבריי הסטודנטים כבר חיפשו ומצאו לי מנוע GTA באיטליה", סיפר, וזה שבר אותי, כי חיפושי המנוע שלי ברומא לא הולידו דבר, למרות עזרתו של סניור אנג'ליני, בעל סדנת אלפא.

"קח אותה", הסכמתי, ויוסי המאושר נסע הביתה באלפא, ולמחרת בבוקר התקשר מבוהל. "אין לי דלת נהג! עוד רגע תעצור אותי משטרה", בכה. נסעתי אליו, והתגלה שיוסי חגג במסיבה אצל ידידתו, תפאורנית מהטלוויזיה רוממה בשם עדה המאירי שגרה ברחוב הנביאים, ויוסי, מסטול כהוגן, התניע את GTA, שילב להילוך ראשון – אך לא שחרר את המוט הנועל את ההגה נגד גנבים, שקיבל ממני. הוא זינק ופגע בפולקסוואגן טרנספורטר של אתיופים קטני קומה, שכנים של עדה, שצעקו באתיופית, עד שיוסי שחרר את ההגה וברח ליער ירושלים. שם הוא נרדם, והתעורר בלי דלת.

נסעתי ליער, מצאתי את הדלת עשוית האלומיניום, נטולת המשקל, זרוקה, הרכבנו אותה, ומה קרה הלאה עם GTA אין לי מושג, כי הקשיש ואשתו נסעו לגולה לחפש שורשים, ואילו יוסי היגר לדרום-אפריקה, התחתן ונעלם. ד"ש לג'וליה, אי-שם.

טיפ טיפה: שכירוּת משהו פחד

רשויות תל-אביב מפגיזות את תושבי העיר ברעיונות קונספטואליים – חלקם נכונים, כמו במקרה של הקונספציה המודרנית בכיכר דיזנגוף וחזרתה לנוסטלגיה, וחלקם סומרים את שערות ראשו של אנוכי, חשדן כפייתי ופסימיסט קיצוני מורשה.

כי הזקן לא מאמין שהעירייה, אשר זוממת לשפוך לרחובות העיר חטיבת מכוניות קטנות שיעמדו להשכרה לכל דורש, בדומה לאופניים הירוקים – באמת דואגת להורדת הנטל הכספי הכבד מבעלי מכוניות פרטיים, הסובלים מתעריפי ביטוח, אגרה ודלק, מירידת שווי רכבם וכך הלאה, כפי שקראנו בפרסומים של המבצע, המתהדר גם בתכלית אקולוגית.

האם זוהי אמת או שקר? הרי כבר התעריף הגבוה של השכרת המכוניות העירוניות, שאמור להשתנות לפי שעות השימוש (שכירה תהיה יקרה יותר בשעות העומס), מעמיד בספק את המטרה המוצהרת "חיסכון לאזרח", ומעורר חשד באמינותה. מה עוד שהלקוח התמים של המבצע יצטרך להשקיע גם בביטוח מקיף אישי, שהרי העירייה – כמו גם יבואן יונדאי, הביטוח הלאומי או מפלגת יש עתיד – אינם מתכוונים לשלם מקופתם על מגוון הנזקים הבלתי נמנעים שיתרחשו בגוף ובציוד.

אך התועלת הכספית המפוקפקת היא שולית ממש לעומת העובדה המדאיגה באמת: 400 מכוניות מיני מדגם i10 של יונדאי ישרתו מדי יום ברחובות תל-אביב אלף או אלפיים (תלוי בהצלחת המבצע) נהגים. אמנם הם יהיו מצוידים/מצוידות ברישיון נהיגה בתוקף, שהונפק מתישהו בעברם, אלא שהם אינם בעלי מכוניות, כלומר אינם מיומנים דיים כדי להסתדר בתנועת הג'ונגל העירונית, העשירה בהפתעות ובאינסוף סיכונים. נדמה אפוא שהפואנטה העגומה של ה"מבצע פיצוץ" לא תיתן לנו לחכות זמן רב.

תזכרו, בבניין העירייה, שהוזהרתם.

שואלים את אדוארד

משפחת שרקי, ירושלים: אנחנו משפחה בת חמש נפשות, מתוכן שתיים על כיסא בוסטר מלא (בעל משענת גב) ועוד סלקל עם תושבת קבועה. אנחנו מחפשים רכב שיאפשר לשים את שלושת הכיסאות בנוחות, ויאפשר גם מקום רחב למטען.

אנחנו מתלבטים בין מכונית של חמישה מקומות בעלת חלל פנימי רחב ובין מכונית שבעה מקומות (האפשרות להסיע עוד שני נוסעים היא יתרון בעבורנו). אנחנו מחפשים מכונית "לא מפלצתית" ולא גבוהה. חשבנו על דאצ'יה לוג'י מנוע בנזין של רנו/ניסאן (מנוע 1.2 ליטרים, 115 כ"ס), אבל אנחנו מהססים, בעיקר משום שהגיר ידני.

גבול המחיר העליון שלנו הוא 120 אלף שקלים. נשמח לשמוע ממך גם את דעתך על לוג'י והמלצות למכוניות מתאימות אחרות.

תשובה: הסכום שבידכם מאפשר לקנות את רוב דגמי השבעה מקומות פרימיום הנמצאים בשוק כיד שנייה, ובוודאי את דאצ'יה לוג'י החדשה, שעשויה לענות לדרישותיכם.

אלא שכאשר מדובר במכוניות חדשות, כדאי לנסות את שיטת "רכב חדש באפס קילומטרים מליסינג", המציעה מחירים נמוכים ב-30-40 אחוזים ממחיר היבואן. כך מציעה חברת carcost, למשל. כדאי לשאול אם ברשותם כלי רכב בעלי תיבת הילוכים ידנית.

יעקב, אשדוד: אני מחזיק היום ניסאן טידה האצ'בק יד שלישית, מודל 2009, שעשתה 120 אלף ק"מ. אינני נהנה במיוחד מהרכב. אחיזת הכביש שלו גבולית, צריכת הדלק בינונית, ובנוסף הוא גם לא נבחן במבחן הריסוק שלeuroncap .

הטידה ברשותי כבר שנה, ואני מרגיש שדווקא אצלי היא מתחילה לאבד את סבלנותה. פעם חלון שמפסיק לעבוד, מזגן שלא פועל וכו'. השאלה שלי: האם מניסיונך כדאי להשאיר את המכונית, להשקיע בה – בהחלפת מוט המסרק בהגה התקול – ולהמשיך לנסוע בה, או להיענות להצעה הבאה:

הונדה אקורד מנוע 2.0 מודל 2006 שעשתה 80 אלף ק"מ, יד שנייה, שמורה בקנאות נדירה, מאדם שאני מכיר באופן אישי. כיום אינני נוסע קילומטרים רבים, ולא מפריע לי אם צריכת הדלק תגדל בכ-30 אחוזים לעומת הטידה. האם מדובר בהזדמנות שכדאי לתפוס?

תשובה: שרשרת התקלות היא הדבר היחידי המעניין בניסאן טידה, סוס עבודה משעמם. ודאי שכדאי לתפוס את ההזדמנות, ולהחליף את טידה בהונדה אקורד, אם כי יש להודות שאינני אובייקטיבי לגבי הונדה.

אני בעד עסקה זו גם לאור העובדה שאקורד הנהדרת לא הולידה דור המשך המצויד כמוה במנועים חזקים מסוג N/A (נטולי טורבו).

ניר חלילי: היי אדוארד, אנחנו משפחה בת ארבע נפשות, ילד בן 4.5 וילדה בת שנתיים, ומחכים לעוד אחד בעזרת השם. הייתה לנו מאזדה 3 ספיריט האצ'בק, והיא עברה טוטאלוס.

אנחנו מחפשים עכשיו רכב טוב בעל בגאז' גדול ובטיחותי. יש לנו העדפה לג'יפון או לקרוסאובר. התקציב שלנו הוא עד 60 אלף שקלים. אשמח מאוד לייעוץ בנושא.

כמו כן, אשמח לדעת מה אתה חושב על שברולט קפטיבה ספורט אוטומטית, מנוע 2.4 ליטרים (182 כ"ס) שנת 2012.

תשובה: האופציה של הונדה FR-V בעלת שישה מקומות נראית מתאימה לכם.

באשר לשברולט קפטיבה, כדאי לכם להתייעץ עם שלומי ממוסך "גז חיש" אם אפשר להסב אותה לגז, משום שצריכת דלק מוגזמת היא עקב האכילס של מכונית נוחה זו.