Skip to content

תנוח דעתך על משכבך

הייתי רוצה לספר משהו חשוב לבמאי הרץ פרנק, אך האיש אינו נושם כבר, כך שאין לי איתו קשר. בינתיים לפחות

לפני שעבר לעולם שכולו טוב, עבד הבמאי הרץ פרנק על סרט דוקומנטרי המתאר את הרומן, הנישואים ומצוות האבהות של יגאל עמיר.

לא ראיתי את הסרט, ויש לי די סיבות כדי לא להכיר את היצירה האחרונה של הבמאי פרנק המנוח. אותי, בכל הסיפור המתגלגל סביב הסרט "על סף הפחד", מסקרנוֹת רק הטענות המודפסות במדיה לגבי אנשי הקולנוע הישראלי, שלא התלהבו מעלייתו ארצה של הבמאי העולה החדש, ואף הצליחו להתעלם ממנו במשך עשרים שנה.

והנה הסוד שהייתי רוצה לספר לבמאי המנוח: כאשר אתה מסתכל מלמעלה, אל תקרא את מה שכותבים יפי הנפש העבריים, המאשימים את תעשיית הסרטים בארץ בכך שהיא התעלמה ממך ומכישוריך מתוך רוע לב, ומתוך מנטליות פושעת הנגועה ב"סְפֶּסְיָאלִיטֶה דה לה מֶזוֹן" מתוצאת הארץ, כלומר שנאת זרים.

ובעצם, מר הרץ פרנק, אתה יכול לקרוא את ההאשמות הללו נגד מרחיקיך, ובלבד שהן ישעשעו אותך בָּמָקום הנוכחי שלך, ולא יעציבו אותך.

כי אני, אדוארד אטלר, במאי קולנוע כמוך, מר פרנק – לפעמים שמח לפעמים מתוסכל, כי אין ברירה, זה חלק בלתי נפרד מהמקצוע שלנו – ממליץ אני לך חביבי שתגיד תודה, דווקא, לאלו שהתעלמו ממך ולא רצו לראותך ביניהם, עוסק איתם בענף הקולנוע העברי ובהפקות הטלוויזיה המקומית.

מרחק בטוח

תגיד להם תודה, מר פרנק, לאויביך כביכול שדחו אותך מקִרבם, כי בזכות ההתרחקות-בכפייה שלך מתעשיית הסרטים העבריים הצלחת להגיע עד גיל מופלג ממש, 89, ולא ספגת השפלות עד מוות, כאבים נפשיים ופצעים פיזיים, כמו הקולגה שלי הבמאי דניאל שליט, שאחרי עלייתו ארצה התקבל בזרועות פתוחות דווקא, וזכה במשרת במאי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה.

מגטו לודז' לגטו רוממה

לא אחזור לדברים שתיארתי כבר מזמן ב"מקור ראשון", על מסכת ההתעללות שליוותה את חייו האישיים והמקצועיים של הבמאי דניאל שליט במרחב הציוני, ועל מה שהוא טעם בינינו. הנה רק תקציר לקוני, שמטרתו להציל את האיש העדין והמוכשר הזה משכחה.

דניאל שליט גמר את האקדמיה לקולנוע פולני בלודז' בתקופה הכי מפוארת של מוסד זה. הוא ביים סרט תיעודי על גטו לודז', והפך יד ימינו של הבמאי המפורסם אנדרה ויידה.

בסוף שנות השישים, כאשר פרץ גל האנטישמיות, כמעט פוגרום ביהודים, אשר בוים על ידי השלטון הפולני הקומוניסטי, החליט גם דניאל שליט לעלות ארצה. הוא הגיע לירושלים, קיבל חדר זמני בבית גיורא, למד את השפה העברית בהצלחה רבה, והתקבל לעבודה בבניין הטלוויזיה ברוממה.

זה נראה כמו אידיליה, אך דווקא שם, בתחנת הטלוויזיה הצעירה, החלה מסכת ייסוריו של הבמאי העולה החדש, כאשר חבורה של קולגות אשר ראו עצמם כאליטה רוחנית – במאים, עובדי כוח אדם, עורכים, צלמים, אנשי קול ותפאורנים, וגם טכנאים זוטרים מהקומה הראשונה של הבניין, כמו גם PA-ניקיות (עוזרות הפקה), ואפילו עובדי מזנון – גילו שחברי דניאל שליט הוא אסיר גטו לודז' לשעבר ובוגר מחנה אושוויץ.

תחילה הם דרשו משליט שיספר להם פרקים מחייו בגטו ובמחנות המוות, מה שהוא עשה בנאיביות, רק כדי להפוך מיד לקורבן, למטרה של לעג צורב והתעללות מילולית.

ממרחק של כמה עשרות שנים, אפשר להבין שהרוממאים זיהו כי הבמאי דניאל שליט פיתח, בעקבות שהותו בגטו ובמחנות, איזשהו "תסביך קאפו", ותסביך זה נותר חקוק בנפשו ודרש ממנו לרַצות את סובביו. עובדי התחנה גילו זאת וירו לעברו של האיש חצים בלתי פוסקים של בדיחות המלעיגות – פעם בהומור בריא ופעם בגסות – על המצב הנוירוטי שלו ועל בדידותו. אפילו העברית הגבוהה שדניאל שליט סיגל לעצמו הייתה בעוכריו, והתקבלה כמלאכותית ומגוחכת.

במשך חודשים ארוכים חגגה האליטה החברתית ברוממה בהילולת הזלזול הדורסני בשליט. בכל מקום בבניין נשמעו התבדחויות על פחדיו של ניצול השואה מהעתיד, "הברקות" לגבי לבושו ("את החולצה הזו הבאת מאושוויץ?"), הלצות על התספורת של הבמאי הפולני ("מי עיצב לך אותה? ספר במחנה?") וכך הלאה.

עד שיום אחד גם הנהלת הטלוויזיה התגייסה לציד האכזרי, וזרקה את דניאל שליט מהבניין. הוא איבד את העבודה חודשים ספורים לפני השגת הוותק, אשר היה מבטיח לו זכויות לפנסיה שמאפשרת קיום צנוע.

rrr

הבמאי דניאל שליט ז"ל. הגעתי מתל-אביב וחיפשתי אותו בשיכונים של קריית-מנחם. מצאתי את הכתובת. מול הבית ישבו בנות עם רולים בשיערן. הן הפסיקו לחייך כאשר תיארו לי את הרגעים האחרונים של השכן הבודד ואת מותו

בסיפור עצוב זה הייתה גם מכונית

הבמאי דניאל שליט נשאר בלי כלום. הוא נאלץ להחזיר את מכוניתו הקטנה, מיני מוריס לבנה אוטומטית שהוא קנה בתשלומים חודשיים, מכיוון שלא היה מסוגל כבר לעמוד בהם.

שבור ומושפל ומודאג מעתידו, שליט חלה, וגסס ללא עזרה בדירה הקטנה ששכר בפרברי ירושלים, בקריית-מנחם.

רק שכניו הרחמנים, שחומי עור, היו מביאים לשליט מפעם לפעם כוס מים או בורקס מתוצרת בית, עד שמת.

יתרונות הגרפומניה

עיתונאי ותיק, אשר בולט כיהלום בשורת הפובליציסטים מהמדף הגבוה המתארים את רגשותיהם בעברית (ובקִרבה מסוימת לצלחת הפוליטית), פתח את כתבתו שהתפרסמה בסופשבוע האחרון במילים הללו: "הדי הזעם ואדי הרעל העולים מ(הנושא המדובר) מגבירים את השאיפה האנושית לפענח את חידת האסון עד תום, אבל זה רצון שנידון לתסכול מראש".

למשפט זה של הכתב הוותיק אין אמנם שום קשר לגיהנום שעבר אצלנו דניאל שליט, אך צירוף המילים הנ"ל שהכתב המפורסם הפיק תחת ידיו מתאר באופן קולע להפליא את פרשת הבמאי האומלל. ממש לפי חוק הגרפומניה, הקובע כי הפאתוס הנדיב המאפיין כתיבה זו "מתלבש" יפה על כל נושא ועניין.

ניצלת מהזדון

ואני יכול לספר עוד לבמאי הרץ פרנק המנוח לא רק על דניאל שליט, שהתקבל אמנם לחבורת יוצרי הסרטים המקומיים אך שילם על כך בחייו – אלא לתאר גם את הדוגמה מביתי.

הרי גם אני התקבלתי לאותה טלוויזיה ממלכתית ברוממה כבמאי, והוענקה לי הזכות לביים סרטים בזה אחר זה, במשך 15 שנה. ותשמע, מר פרנק המנוח: מתוך כל הסרטים שביימתי בתחנה זו – כל הכתבות בנושאי תרבות, חברה ודת, כל הכתבות ל"מבט שני" (שֵם שאני הענקתי לתוכנית תחקירים זו), כל הדרמות והסרטים התיעודיים הארוכים, כמו סִרטי על תחרות רובינשטיין "התחרות האחרונה של מייקל בלום", שבמקרה היה גם הסרט האחרון שלי ברוממה, לפני שהפכתי לעורך "טורבו" – מכל זה לא נשאר דבר. ממש שום דבר.

כי מנוולי רוממה, מתוך שנאה וזדון ומתוך זלזול וקנאה חולנית, פשוט "ניקו" את הסרטייה, וכל הסרטים שהשקעתי בהם רעיונות, תסריטים, בימוי ואת לבי – מצאו את מקומם בפח הזבל הירוק הניצב בחניון הערוץ הראשון, בקרבת השער.

אפילוג

אין לי ספק שאמני הקולנוע והטלוויזיה הישראלים עשו עמך חסד, מר הרץ פרנק, בכך שהם השאירו אותך מחוץ ל"מעגל העשייה" שלהם, האינפנטילי ברובו. זהו זה.

frazer nash mot frazer nash zeg frazer nash front frazer nash 3frazer nash 2a

מיס הכפר הגלובלי: גם אחרי 65 שנה, ספיידר הבריטית הנושאת את השם Frazer Nash, לזכר הסדנה שהקים סר ארצ'יוולד פרייזר נאש ב-1922 – כובשת עדיין לבבות, אולי אף יותר מכפי שמשכה רגשות ב-1950, כאשר נולדה.

אין זו הפתעה, שכן פרייזר נאש סוחטת דפיקות לב דווקא בזמנים המודרניים, בהופיעה בצבע ירוק כהה ובלי מגיני רעש ורוח מול עדרי רואדסטרים מהודרים, הבנויים לפי משטר האווירודינמיקה ולפי האופנה המחלקת קלפים בחצר המכוניות הפהתוחות. על רקע צעצועים אלה בולטת פשטותה של פרייזר נאש בעלת הקווים החד-משמעיים, שתוכננו כמו כדי לשדר רושם קרבי, ולהזהיר את המתחרים שמוטב להם לא לעמוד לצדה בקו הזינוק.

פרייזר נאש לא החמיצה בזמנה אף תחרות, גם באנגליה וגם מסביב לעולם, כאשר הופיעה בכינוי "לה מאנס" כמחווה למרוץ המפורסם שהיא נולדה להשתתף בו. במרוצי מסלול היא התחרתה מצוידת במנוע בריסטול שני ליטרים, שישה צילינדרים ו-140 כ"ס – העתק בריטי למנוע הספיידר האגדתי של ב-מ-וו 328

טיפ טיפה: צריך שניים לתיקון

ההקדמה היומרנית, פרי עטו של עיתונאי ותיק אשר מצוטט בהנאה ובתיאבון אמיתיים בגוף המדור הנוכחי, "תנוח דעתך על משכבך" – נכתבה במקור לכבוד קצין המשטרה המנוח אפרים ברכה, אשר כמו שאומר שיר בסרט הפולחן הרוסי "צ'אפאייב", הוא "זָרְיֵיזָל סָאם סִיבְּיָה" (שחט את עצמו).

האיש לא הסתפק בהתאבדותו הטרגית, אלא שלח את הקשיש המורשה לזרועותיה של דיס-אוריינטציה מוחלטת. כי הזקן, במאי במקצועו ובתחביבו, הסתבך למדי כאשר ניסה לתרגם את הדרמה של הקצין לתסריט בנוסח סרטי המערב הפרוע, לרבות השפה והמוסר המיוחדים המלווים ז'אנר זה כבר מאה שנה כמעט.

הזקן עזב את המקלדת ועצר את כתיבת התסריט כי הוא אינו מבין מדוע השריף, גיבור המערבון, שהחליט לעזוב באופן מוחלט את סוסו ואת עולם האלימות, השחיתות והרוע – לא החל את התיקון בחיסול אויבו האכזרי, המניפולטור והפושע. הרי באקדחו של השריף, בגילומו של קוונטין טרנטינו, היו די כדורים לשניהם.

שואלים את אדוארד

ידידיה: ברשותי אלפא 147 שנת 2002 גיר ידני, בעלת מנוע 1,600 סמ"ק 105 כ"ס. המזגן התחיל לאחרונה לעשות בעיות: כאשר המכונית עומדת בשמש הרבה זמן והאוטו מתחמם, אז החיישן של הטמפרטורה בחוץ משתגע וכותב שבחוץ הטמפרטורה היא מינוס משהו, ולא נותן למזגן לקרר.

הלכתי למוסך מוריס בתלפיות, והוא אמר שהבעיה בחיישן וצריך להחליף את כל המראה. מראה משומשת קשה מאוד להשיג, והיא עולה אלף שקלים וצפונה. שאלתי מוסכניק אחר, והוא הביא חיישן מפורק של פיאט, שחיצונית נראה לי לא מתאים, ומוריס בכל מקרה לא רצה לפתוח את המראה.

השאלה היא אם יש לך פתרון סולידי יותר לבעיה.

תשובה: 147 שלך שייכת לדעתי לזן האלפות היפות ביותר והמוצלחות, גם כאשר המזגן שלה מורד, ואולי במיוחד כאשר הוא מורד, שהרי בזכות תקלה זו הסוסים חוזרים אל אורוותם שתחת מכסה המנוע, כדי שהנהג המזיע מחום יחייך בכל זאת.

ולשאלתך. חיישן טמפרטורה הממוקם בראי השמאלי של אלפא 147 הוא פריט אלקטרוני המיועד לשימוש בתנאים אירופיים, שם חיישן זה משתף פעולה עם מזגן הרכב, וגם דואג לכך שתיבת ההילוכים selespeed תפעל בבטיחותיות בתנאי שלג וקרח. ודאי שהיבואן התל-אביבי היה צריך לוותר על פטנט זה במכוניות המיובאות לשוק הישראלי. ואם היבואן לא עשה כן, מסיבות השמורות אצלו בכספת או סתם בגלל חוסר תושייה, אז אין לך מנוס אלא לבטל בעצמך את החיישן הדפוק.

אין זה מעשה מסובך, כי למזלנו, כוחות של טכנאי אלקטרוניקה פיקחים ומתקני רדיו וציוד ביתי יכולים לפתוח את הראי (השמאלי), לחתוך את החוטים המובילים לחיישן, ובמקום החיישן הבעייתי להרכיב נגד שמטרתו לשגע את המערכת. את הנגד המתאים מחפשים בניסיונות עם נגדים שונים, עד שמד החום החיצוני יצביע על 20 מעלות צלסיוס או קצת יותר.

קח בחשבון שקניית ראי חדש או חיישן חלופי היא נפילה מביכה וכואבת בשבי החיישנים.

בנימין רוקח: יש לנו פיז'ו 307 שנת 2003, 2,000 סמ"ק, שבעה מקומות.

לפני שבועיים, תוך כדי צפצוף אזהרה, עלתה במחשב הרכב ההודעה"anti pollution fault", , וזאת לצד הידלקות הנורה של סימן מנוע, בצבע כתום.

לאחר כיומיים, שבהם הופיעה הודעה זו בלוויית הנורה, הרכב התחיל לרעוד רעידות חזקות בכל פעם שנוסעים לאט.

הכנסנו את הרכב למוסך, ושם עשו טיפול הכולל החלפת פילטרים למיניהם, החלפת ארבעת הפלאגים. לפי בדיקת מחשב הם החליטו שאחד ממזרקי המנוע לא עובד, ונאמר לי שזה אומר שכוחו של המנוע מופחת ב-25%. המזרק התקול הוחלף.

השבוע, לאחר שבלילה האורות באוטו נשארו כנראה דולקים, כאשר ניסיתי להתניע היה רעש של "ברררר" (לא קול של סטרטר אלא סתם רשרוש), והתנעתי את הרכב עם כבלים. לאחר נסיעה של כעשרים קילומטרים החנינו. בצהריים אשתי התניעה, ולאחר נסיעה של קילומטר נדלקו נורת המצבר+נורה אדומה של"stop" , והרכב נעצר מעצמו בתוך עשרות מטרים. ניסינו להתניע עם כבלים, ולא הצלחנו.

האם יכול להיות שיש קשר בין טיפול המזרק ובין תקלה זו (וממילא עליי לדרוש מהמוסך שהתיקון יהיה על חשבונו, או לפחות שנתחשבן על הסכום),

או שזו בעיה חשמלית בלבד?

האם יש דבר כזה שבגלל מצבר גרידא, ייכבה רכב באמצע נסיעה?…

תשובה: סביר להניח שלתקלה הנוכחית אין קשר לטיפול הקודם שעברה מכוניתך, עקב מזרק סתום.

האם בספר הרכב שלכם מצוין כי במכוניות בעלות מערכת חשמל משוכללת כמו פיז'ו 307, שיטת ההתנעה בכבלים אינה מומלצת, ובריא יותר למלא את המצבר באמצעות מטען, בכמות אמפרים שהיא כעשרה אחוזים ממספר האמפרים של המצבר? לדוגמה: יש למלא ב-5.2 אמפרים מצבר שכוחו הוא 52 אמפר (המטענים האוטומטיים עושים את החישוב בעצמם).

בנסיעה קצרה, אחרי התנעה "ישראלית" באמצעות כבלים, מילוי המצבר אינו עמוק דיו, כך שמילוי נוסף באמצעות מטען הוא בעצם בגדר חובה. במיוחד כאשר מתכוונים ליהנות מהמזגן.

עם זאת, מותו השני של המצבר לא היה אמור להיגמר בהיפסקות פעולתו הסדירה של המנוע, שהרי במהלך נסיעה אלטרנטור הרכב מספק די חשמל לסלילים כדי שהמצתים והמזרקים יבצעו את עבודתם. כנראה, יש לחפש תקלה באלטרנטור, או במודם שנשרף עקב שימוש בלתי מקצועי בכבלים. אין מנוס מביקור אצל חשמלאי מוסמך.

בכפוף לחוק האינרציה

אנוכי נתפס על ידי חופן זיכרונות על מרוצי פורמולה האמיתיים – ופורמולה 1, המופיעה בשם הבדוי "גרנד פרי", נתפסה על ידי הרייך הרביעי

ביום ראשון 5.7.15, במפגן של מזוכיזם אינפנטילי – שמגיעים אליו כנראה בזחילה עקב גיל מופלג – עמדתי לבזבז שוב שעה וחצי על מרוץ פורמולה 1, מופע משעמם כמו ספר דקדוק בסנסקריט ודוחה כמו גווייה של חרק.

זה כבר זמן-מה שמרוצים אלה מחליקים במדרון התלול של הפיהוק, משום שהם נפלו קורבן לטרוריסטים הירוקים. מרוצי-העל נכנעו לאותו כוח שלילי, גלובלי, שמשתולל גם בתעשיית הרכב, וגורם לדגמים ה"מתקדמים" ללכת צעד קדימה ושלושה צעדים לאחור.

נהמה משמימה

מרוצי הגרנד פרי מתקיימים לאחרונה לפי תסריט אקולוגי, לאחר שטייקון-העל ברני אקלסטון (Ecclestone), המארגן הראשי של קרקס F1 המטייל סביב העולם, עשה הכול כדי לסרס את ההצגה, שמעניינת עדיין מיליוני נפשות רק בזכות המטפיזיוּת של כוח האינרציה.

ואינרציה מסכנה זו צריכה להתמודד מול חוסר סיכויים בולט. כי לפי פקודתו של אקלסטון, שנכנע (בהתלהבות מסוימת) ללחצים הירוקים – מנועי הפורמולה ירדו בנפחם כדי לחסוך בדלק, ובהזדמנות זו עומעם גם צליל הפליטה המסורתי, המלווה את מרוצי המסלול למן היוולדם: אותו נוהָם-קרב גברי, שהיה לו חלק משמעותי בדרמה. לא רק שהמנועים איבדו אפוא מכוחם, הם גם נשמעים כמו להקת גאים המתווכחים בסופרן.

דויטשלנד באמצע הסלון

גם אני, הנגרר למקלט הטלוויזיה בכוחה של אותה אינרציה מסתורית, הייתי מוכן לסבול, ועוד איך לסבול, ולקלל, ועוד איך לקלל, ברוסית, בפולנית ובעברית, אפילו את הכלב שלי שייקה, שאינו אשם בדבר. הכול משום שבסוף התחרויות אנו מוכרחים לשמוע בכפייה את ההמנון הגרמני – "דויטשלנד דויטשלנד איבר אלס".

הנה כי כן, לקוּפָּת הצרות של הפורמולה, שאפשר לסכם אותה בביטוי "שיממון שועט", יש להוסיף את העובדה שהצופה, ובמיוחד אם הוא קשיש מורשה, נמלא רֶתָּע-סלידה למשמע "גרמניה גרמניה מעל הכול", מבלי שתהיה לו תקווה לשמוע המנון סימפטי יותר לאוזן היהודית, שהרי במרוצי הגרנד פרי השנה אין כבר מה לחכות להפתעה שמשהו יעצור את ניצחונה של מרצדס הגרמנית.

כי למתחרים כמו פרארי, רד בול, לוטוס, מקלארן ואחרים ממש לא נשאר מה לעשות חוץ מאשר להפסיד לטכנולוגיה הגרמנית, המובילה בפתרונותיה, ולהתכופף בפני זוג הנהגים המייצגים על מסלול המרוצים את הרייך הרביעי: אלוף העולם הבריטי לואיס המילטון, והגרמני האמביציוזי ניקו רוסברג, המתחרים זה בזה ויודעים לסחוט את מלוא הפוטנציאל של המנועים והשלדות של מרצדס, עד הסוס האחרון.

אלא שבזכות המילטון, המוביל למזלנו על רוסברג – אשר נראה לי כמו איש היטלריוגנד מתוך כרזה ארית מחודשת – נשמע לפעמים גם ההמנון האנגלי, המלכותי, שאין לי דבר נגדו כי בתקופת היישוב העברי לא גרתי תחת הנעל הבריטית הכבדה.

Hamilton Hamilton 2 Hamilton 3 Nico Rosberg 2

מהפורמולה אל גבעת-שמואל: פורמולה 1 זה לא רק ספורט יוקרתי והישגים של נהגי-על – לענף אליטיסטי זה יש גם תרומה לקהילה. כי תעשיית המכוניות של פורמולה 1 הפכה בעקיפין גם למעבדה טכנולוגית, שפיתוחיה מעוררים עניין רב אצל יצרני הרכב. סדנות הייצור, המשרתות את קבוצות המרוצים השונות, שוברות את ראשן על המצאות שיעזרו לנהגים לקטוף אליפות עולם, ופתרונות אלה דוחפים קדימה גם את הרכב המשפחתי.  

לא חסרות דוגמאות לפטנטים שנולדו על המסלול וחלחלו אל מכוניות נוסעים "תמימות", שאין להן כביכול קשר עם תחרויות הגרנד פרי המושחזות. כך למשל, הניסיונות לשיפור האחיזה במרוצים הניבו בולמים המשנים את מידת קשיחותם בהתאם לפקודת הנהג – פיתוח שהשוק הפרטי מיהר לאמץ, במכוניות צמרת בעיקר. למרבה האירוניה, בולמים מחוכמים אלה נאסרו לשימוש דווקא על המסלול שלכבודו הן הומצאו.

אך לא רק מכוניות "אזרחיות" מהמדף הגבוה נהנות מפתרונות שנולדו בסדנות מרוצים, אלא גם דגמים סדרתיים במחיר שפוי. הללו למדו ממכוניות המסלול איך לייצר חשמל בעת הבלימה, ואיך להשתמש בפטנטים היברידיים. ויש גם שכלולים שנועדו לקדם את האווירודינמיקה בפורמולה 1 והגיעו אל ה"פחיות הביתיות". 

גם תעשיית הצמיגים ניזונה לא מעט מפיתוחים שמסלולי המרוצים מניבים, והתנחלו לא רע בתעשיית הרכב המודרנית 

קפה עם מלך הענף

והנה, בעודי יושב מול הפורמולה של סילברסטון, חיכתה לי הפעם הפתעה מלבבת דווקא, בזכותו של מיסטר פרנק וויליאמס, אותו נכה בריטי שהכרתי לפני שנים בפרנקפורט, בפתיחת תערוכת המכוניות.

אמנם סיפרתי את זה כבר בתחילת "דיוקן" ו"המפתחות בפנים", אך איני מתאפק מלהזכיר שוב שבזמן שערכתי את ירחון "טורבו" ז"ל הייתי רחוק מהגרנד פרי, שאם לא כן, הייתי מזהה מיד שהאיש בכיסא הגלגלים שנתפס בפקעת כבלים הוא בעליה של חברת המרוצים וויליאמס.

בכל אופן, עזרתי לאיש, ודחפתי את כיסא הגלגלים שלו לעבר הדוכן של ב-מ-וו, שם "אמור להיות הקפה הכי טוב", כפי שהבטחתי לו לפי הניסיון. פטפטנו על משהו, ופתאום, מכל הכיוונים, קפצו עלינו צלמים. שאלתי אחד מהם על מה המהומה. "זה סר וויליאמס", אילפני בינה עיתונאי מ"קאר מגזין" בנימה של זלזול על בורותי.

הטייקון המשותף לנו

כשהכתבים גילו אותו וכרכרו סביבו, היה כבר מאוחר מכדי לרוץ אחרי וויליאמס עם התובנה ש"העולם הוא קטן, וזוהי כנראה הסיבה שנפשות שיש להן דבר-מה משותף נפגשות במקרה".

כי לוויליאמס ולי היה מיודע משותף. הרי הטייקון האישי שלי, סטיב מורל, סיפר לי במונטה-קארלו, כאשר צפינו במרוץ פורמולה 1 מהמרפסת שבחווילה שלו, שהוא אמור היה להיות שותפו של פרנק וויליאמס בקבוצת וויליאמס, אך לאחר שהוא, כלומר סטיב, גויס בידי נהג המרוצים והפלייבוי האגדתי ג'יימס האנט וחברו הראלד ארטל (Ertl), עיתונאי-נהג – בחר חברי מורל להיות שותפו של לורד אלכסנדר הסקת' (Hesketh), הבעלים של קבוצת הסקת' רייסינג.

"עזבתי את הסקת' השמן אחרי שאחד הנהגים שלו נהרג. לניצול שואה כמוני, לא נראה מוסרי שאנשים צעירים ייהרגו בגלל כסף שהבאתי", הסביר לי סטיב.

כמעט פוטש

והנה, כעבור עשרות שנים, כאשר פורמולה 1 מידרדרת לשעמום מחץ ומאיימת לשקוע, סר פרנק וויליאמס עומד מאחורי מהפכה המזריקה עניין מחודש במרוצים. שני נהגים שהוא גייס לקבוצת וויליאמס שלו, ולטרי בוטאס (Bottas Valttery) ופליפה מאסָה, ניצול פרארי, עושים צחוק מזוג המרצדסים, ואחרי פריצה מטורפת בזינוק הם הובילו בשליש הראשון של תחרות סילברסטון.

אלמלא הטקטיקה הדפוקה של הקבוצה הבריטית, ומִשכה הארוך של החלפת הצמיגים, ממש לא היה חסר הרבה כדי שוויליאמס יחגוג על פודיום התחרות וישתה שמפניה, במקום להסתפק במקומות הרביעי והחמישי, שאליהם הוא הוגלה לאחר שתנופת חייליו התעפשה בטרם עת.

מוח יהודי נבואי

נפלתי לזרועות הפורמולה 1 במרוץ האחרון שהתקיים על אדמת דרום-אפריקה הלבנה עדיין, ב-1985. בטיסה מתל-אביב ליוהנסבורג, שנמשכה 17 שעות, למדתי מתוך עשרה קילוגרם של ספרות מקצועית את כל סודות הגרנד פרי, כי לא היה אפשר לערוך את ירחון "טורבו" מבלי להיות בקיא בענף זה, המעניין את הקוראים הצעירים. היום די היה להציץ בצג המחשב.

במסלול קיאלמִי (Kyalami) הכרתי את תחרות הגרנד פרי מהצד השני של הקלעים. הצלחתי לדבר עם איירטון סנה ולצלם אותו, וכך גם עם ניקי לאודה ונייג'ל מאנסל, שניצח בתחרות זו.

הייתה זו ההצגה האחרונה, משום שדרום-אפריקה איבדה לכמה שנים את מקומה בלוח מרוצי הגרנד פרי בשל החרם שהמערב הטיל עליה בגין משטר האפרטהייד. על המרחב הציוני, לעומת זאת, לא מאיימת לשמחתנו סכנה דומה של חרם משפיל, אפילו אם כל העולם האנטישמי יתגייס נגדנו ויעמוד על רגליו האחוריות. אנו לא נאבד את הזכות לערוך כאן מרוצים בינלאומיים, שהרי בתושייה יהודית שאין דומה לה, ואולי אף מתוך חוש נבואי מפותח, פשוט לא הקמנו אפילו מסלול מרוצים אחד.

טיפ טיפה: בכל קנייה מקרית יש משהו בנאלי

שוק מקלטי הרדיו המשומשים, מקום סודי המתפקד בפרברי ורשה, הוא אקזוטי כמו המקום הפועל סמוך אליו, שוק מצלמות יד שנייה ואביזרים שונים לחובבי צילום. אתה לא יכול לשמור על אוסף לייקות ישנות מבלי לשוטט בכל הזדמנות בדוכני השוק, בציד אחר איזו עדשה מוזרה, פילטר אדום או תיק הצילום המקורי של Leitz, שעוד לא השגת.

אתה גם לא יכול לשמור על מכוניות ותיקות מבלי לדאוג שהן יהיו מצוידות ברדיו ההולם את שנת לידתן, ולא חלילה במשהו מודרני, שאינו יאה לאלטעזאכן היקרות שלך, וזו הסיבה לביקורים בשוק מציאות זה.

ודווקא ברגע האושר, אחרי שמצאתי וקניתי את רדיו בלאופונקט הכי מוצלח שהבווארים בנו אי פעם, דגם המבורג DC70 משנות השמונים – פנה אליי איש מבוגר ושאל אם אני מעוניין אולי גם בשעון. הוא מחזיק שעון כיס ישן מתוצרת חברה שוויצרית של פעם, "צימה". אותה סדנת צימה שבנתה גם את שעון היד השחור היקר לי מכל, כי קיבלתי אותו מאבא שלי כאשר עמדתי לעזוב את גטו ורשה בסתיו 1942.

SONY DSC

SONY DSC

שעון הכיס העתיק "צימה פרימה" עובד עדיין בדופק צעיר ובדייקנות מופתית

לקחתי מהאיש את שעון הכיס שלו, המצופה ניקל מבריק, וניסיתי לשמוע את צלילו, הדומה לצליל הצימה שנמצא אצלי, ואשר בזכותו אני מבין מעט בנפשם של שעוני צימה ובשפת הקפיצים וגלגלי השיניים שלהם.

"זה יעלה לך רק 100 זלוטי", אמר המוכר. הסתכלתי עליו. הוא היה עצוב עיניים, רזה מאוד, לבוש צנוע, ומשום מה הזכיר לי את היהודים שעמדו ברחובות הגטו וניסו למכור חפצים אישיים. וכעת היה נדמה לי שאני מזהה בתוך עיניו הכחולות של הגוי הזקן אותו מבט עצוב ורעב, עם סימנים של כניעה לגורלו, שהיה לאסירי הגטו העומדים להיפרד ממשהו חשוב להם.

"אני מוכן לקנות את השעון הזה", אמרתי לאיש, "אך לא במחיר הזה", והוא מיד קטע אותי וענה שהוא יכול לרדת מהסכום.

"אני לא מתווכח על גובה העסקה", תיקנתי אותו, "אלא להפך: במקום 100 זלוטי, אתן לך 300. כי זה הסכום ששווה השעון הזה", הסברתי.

הוצאתי מכיסי 300 זלוטי (קצת יותר מ-300 שקלים), ונתתי לאיש, שעמד מולנו המום.

"מאיפה יש לך שעון זה?", שאלתי כדי להגיד משהו, והוא אמר שקיבל את ה"צִימָה פְּרִימָה" מההורים, אחרי שהפסיק ללמוד בגימנסיה שעבדה בוורשה במחתרת תחת הכיבוש הנאצי, והתגייס למרד הפולני הגדול.

לחצנו ידיים, האיש נעלם, ואנו – אני, בני והכלב בוני – הלכנו לכיוון האוטו.

"היית יכול לתת לאיש המסכן הזה את ה-300 זלוטי עקב מצוקתו, ולהשאיר לו את השעון", אמר בני, ושמע ממני שהאיש היה נפגע מהצעת עזרה מצד זרים, ורואה בה הוכחה אכזרית שמצבו האומלל בולט כל כך לעין. וחוץ מזה, אחרי זמן-מה הוא ממילא היה מוכר את השעון ב-50 זלוטי למישהו פיקח, שהיה מגלה את נואשותו של המוכר ומנצל אותה עד תום.

"ומה אתה אומר?" שאלתי את צימה בבית, לפני שסגרתי אותו במגרה. "ראית איך הילד למד על הקושי להיות אספן?". והשעון ענה לי בקולו המתכתי, "תיק-תק, תיק-תק".

שואלים את אדוארד

דוד: אני מעוניין לקנות רכב (ראשון) על פי התנאים הבאים:

  1. תקציב: 35-40 אלף שקלים.
  2. רכב ידני: כדי לחסוך בטיפולים, דלק וקנייה ראשונית, ראיתי שמומלץ רכב ידני על פני אוטומטי (שאלה צדדית: האומנם?).
  3. רכב שממעט בביקורים במוסך וחסכוני בדלק.
  4. הייעוד: נסיעות תדירות למרחק 30 ק"מ כל כיוון (בית-עבודה), ומדי פעם נסיעות ארוכות יותר.

חשבתי להתמקד במכוניות משנתונים חדשים, 2012 ואילך. המועמדות הן: קיה פיקנטו, סוזוקי אלטו, סקודה סיטיגו וניסאן מיקרה. האם אלו לדעתך המועמדות הטובות ביותר, לאור התנאים לעיל? מהם היתרונות של כל אחת מהמכונית הללו (או: מי הכי מומלצת לטעמך)? האם אתה ממליץ על משהו נוסף?

אגב, תהיתי אם כדאי ללכת על טויוטה יאריס האמינה, ולרדת לשנתונים בסביבות 2003 כדי לעמוד בתקציב.

תשובה: ודאי שמול קיה פיקנטו, סוזוקי אלטו, סקודה סיטיגו וניסאן מיקרה – טויוטה יאריס היא יותר מכונית, שאפשר לנסוע בה גם מחוץ לעיר. כי אינני ממליץ על מכוניות קטנות מדי לנסיעה בכבישים בינעירוניים. חיסכון בדלק אינו עילה מספקת לקחת את הסיכון הזה.

מכיוון שבתנאי השוק הנוכחיים מאפשר התקציב שלך, 35-40 אלף שקלים,  לבחור מכונית רצינית, כזו שתספק גם נוחות וגם בטיחות, הייתי מנתב אותך אל סקודה רומסטר – זו המצוידת במנוע הקודם, 1.4 בעל 16 שסתומים (ראה עד כמה כדאי ללכת אחורה בשנתון, ולא לקבל את מנוע TSI…).

לחלופין, תוכל להתביית על סוזוקי SX4, אם תמצא ידנית, ואפילו על רנו קליאו, שהוכיחה את אמינותה.

איתמר רוזנברג: רציתי לשאול לדעתך לגבי החלפת רכב. כרגע אני נוהג על פיז'ו 206 XS ידנית בנפח 1,600 שעשתה 180 אלף קילומטר, בעלת 110 כוחות סוס, שצריכת הדלק שלה היא 1:14 בנהיגה משולבת (לפעמים יותר גז ולפעמים פחות), ואני מרוצה ממנה מאוד!

עקב כך שהיא בעלת שלוש דלתות ואילוצים אחרים, אצטרך בחודשים הקרובים להחליף אותה ברכב אוטומטי שמחירו עד 35 אלף שקלים. כלי הרכב שעלו אחרי חיפושים הם:
הונדה סיוויק מהשנים 2002-2006
סובארו B4 עד 2008
סובארוB3  עד 2009
מאזדה 3 רק במנוע 2,000 ספיריט
מאזדה 6 מהשנים 2003-2006
סקודה אוקטביה 2004-2008 במנוע 2,000fsi.

מה עדיף מבחינת תצרוכת דלק, אמינות, עלות אחזקה, נוחות נסיעה וכמובן כוח מנוע (עקב מגורים בהרי השומרון ונסיעה יומיומית באזור זה…)? אם יש עוד רעיונות, אשמח לשמוע…
תשובה: אחרי פיז'ו 206 XS האדירה, תתקשה להתרגל למכוניות שציינת. אמנם אני חסיד של הונדה, אלא שאינני ממליץ על סיוויק בעלת גיר אוטומטי, הפוגע בהתלהבות הנסיעה שלה – מה שיהיה בעוכריך בהרי השומרון.

סובארו B4 אוכלת דלק בטירוף, וסקודה אוקטביה אינה מציאה גדולה בגלל מנוע ה-2,000 fsi, הנוטה להתעלל במפלס השמן. בחירה בסובארו B3 ובמאזדה 3 נראית אפוא הגיונית יותר; גם מול מאזדה 6.

הבעיה היא שאני מתקשה להמליץ לך על משהו אוטומטי, לאחר שהתרגלת לחברתה של 206 XS ונהנית ממנה. הפתרון הוא אולי פוקוס 2.0 או סוזוקי SX4.

חיים: אנחנו משפחה שבה חמישה ילדים קטנים, ונוהגים היום על מיצובישי גרנדיס. בבחירה שלה היו שני שיקולים מרכזיים: א. בטיחות. ב. מרחב פנימי ובגאז', אבל לא רכב גדול מדי. אנחנו מרוצים מאוד גם כי אין בה תקלות וגם כי היא בדיוק בגודל המתאים: יש מעט בגאז', ואפשר לדבר עם הספסל האחרון.

עם היכנסו למשפחה של צאצא קטן אנחנו רוצים להחליף, ו"לקפוץ" לרכב של תשעה מקומות. הבעיה היא שאני לא מוצא מכוניות בטיחותיות. כל כלי הרכב שבדקתי הם בעלי הגנה רק למושב הקדמי. אם אני מבין נכון, זה משום שהם מגיעים לארץ כמסחריים, וכאן עושים להם את ההתאמה לרכבי תשעה מקומות.

אנחנו מחפשים יד שנייה באזור ה-80-150 אלף שקלים. אשמח לעזרתך: אילו כלי רכב לתשעה מקומות נחשבים בטיחותיים?

תשובה: אמנם פולקסוואגן טרנספורטר הוא רכב מגושם, כבד וגדול, אך הוא גם בטיחותי ובעל מרחב פנימי, שהנוסעים מסבים בו בנוחות. בקיצור, לא מצאתי מועמד ראוי מהטרנספורטר.

גן עדן מזוכיסטי

כמו כל זקן יהודי העומד בתקן המוסכם, גם הקשיש המורשה, אנוכי, חושב על זקנתו, אשר עוברת לו בקלות יחסית בזכות חבורת חמש המכוניות, המטשטשות להנאתו בין עולם הדמיון והמציאות

תשמע, מר פרויד, ושמעו נא להקות הפרוידיסטים, אשר חקרתם מכל כיוון את סודותיה של גלקטיקת החלומות, המפחידים או משעשעים את בני האנוש. הריני להזכירכם כי למרות המלצות מכל הכיוונים, כולל תמיכתו החמה של ווינסטון צ'רצ'יל – היהודי הפיקח זיגמונט (שלמה) פרויד לא מצא את עצמו בין החתנים המאושרים של פרס הנובל.

סבורני שהנובל חמק מפרויד בגלל כישלונו בסוגיית מפתח: מאסטרו הנפש וחסידיו הפרפסיכולוגים לא הצליחו לפענח את הפרעת הנפש הפוגעת בנו – ספק מתוך רחמים ספק לא – כאשר משהו או מישהו קוטעים לנו את החלום.

יקיצת פתע מחזירה אותנו למציאות בדיוק ברגע המכריע של העלילה, אשר נגוזה לה ככה סתם כמו אד כוס קפה, תמיד בנקודה שבה גורל העניינים החשובים לנו מכל עמד להשתנות.

התיקון נותר בלתי מושג.

כשחוטבים חלום, ניתז צער

אחרי ההתעוררות בכפייה כבר לא נזכור על מה הייתה כל המהומה ומה פספסנו, גם אם נותיר את עינינו עצומות. לשווא ננסה להדביק את רסיסיה של ההצגה המתרחקת, אשר אך לפני רגע שודרה בין כתליה של התודעה כפי שסרט משודר בסינמטק, במהירות של 24 פריימים לשנייה ובצבעים טבעיים.

יקיצה אכזרית זו מרוששת אותנו מנכסים נפשיים שצברנו בדי עמל: דמויות מהעבר מתפוגגות בזו אחר זו, כמו גם דמויות מהעתיד, שלא הכרנו עדיין, אי-אלו פגישות בעלות ערך מסוים, נסיעות לילה למקומות רחוקים וחשוכים, תמונות קליידוסקופ מעולם הרומנטיקה המטופשת, אי-אלו אהבות פתאומיות, מפתיעות, וביקורים בעלי ערך סנטימנטלי מוכח. כל אלה מופסקים שוב ושוב, נעלמים אל תהום הרקיע ללא אזהרה מראש.

בהתנפצות חלום מתפוגגות גם מילים יקרות שנאמרו לנו או שאמרנו למישהו/מישהי, תמונות של אוטרילו או מודליאני שראינו במוזיאון ולא שכחנו, פיסות צליל ששמענו ב"קול המוזיקה" מבלי לדעת של מי הן, וקתדרלות-תווים של יאן סבסטיאן באך שגילינו במפלט של אלפא. נעלם גם מבחר טקסטים מזעזעים שקראנו מבלי לחשוב על ההשלכות, או כתבנו בעצמנו כדי להצטער אחר כך.

והיו גם, בחלומותינו האבודים לעד, חיות שחזרו מהעולם הבא, מכוניות שלא הצלחנו להשיג, אופנועים שפחדנו מהם ודאונים שאהבנו בגיל הטיפש-עשרה.

מה סידר המלאך

כל מה שחלמנו הלך פייפן ברגע אחד, ואנו מוצאים את עצמנו נזרקים חזרה אל גיגית המציאות המאכזבת, כאילו לחינם בא הלילה; כאילו השחית את קִסמו לריק.

נותרנו לבד לגמרי, אפופי כעס חסר תכלית וחסר מען. לא יהיה זה מופרז, מר פרויד, לומר שמנוסתו של החלום מותירה אותנו בתחושת אבל, על כך שלעולם לא נדע מה סידרו לנו המלאכים המופקדים על חזיונות השינה.

כבר לא נדע מה הכין לנו אותו סופֶּר-וייזר מסתורי, שהוא יהודי כשר או גוי.

ואולי

ואולי מלאך החלומות הוא גם זה שמנפץ אותם, כאות זעזוע או מחאה או נקמה על כך שבעלילה חלה התפתחות שאיננה לפי התכנון שלו, אלא הייתה יוזמה פיראטית של הבמאי החולם.

תובנה חותכת

ואחר כך הגיע זמן החשדנות לגבי מר פרויד ולהקות הפרוידיסטים שהמשיכו לפתח את דרכו, אשר הסתירו את העובדה המזעזעת שאין בעצם גבולות ברורים לגמרי בין עולם החלומות המסתורי ובין חיינו הממשיים כביכול, אשר מתרחשים ללא חטא או ברצף חטאים.

ואם חיינו הם אכן מעין חלום, חשבתי בבעתה, אז מישהו או משהו מסוגל כל רגע להפסיק את נוכחותנו המדומה על פלנטת האדמה, שבמהלכה אנו מתעסקים בשטויות.

את חלק מהשטויות אנו מזהים. הנה דוגמה לאחת מהן, שנפלה היישר אל תוך ה-ThinkPad הנייד של הקשיש המורשה:

האישה והנחש

הזקן מצא ברשת סדרת סרטונים של מבחני דרכים בהשתתפותו ובהדרכתו של עורך מגזין "אוטו", מר דני פרומצ'נקו, שאפשר להכתירו בתואר "הנשיא הטבעי והכישרוני של כתבי החצר העבריים".

בסרטונים אלה מופיעה, לצד מר פרומצ'נקו דני ותלמידיו, גם אישה נהגת, מיכל ינאי, האוחזת בהגה כאילו היה נחש צפע, וכשחקנית טבעית מגלמת דמות נשית אינפנטילית עד כאב שיניים, אשר מכנה כל אוטו מבחן "בונבוניירה", לרוב סיפוקו של פרומצ'נקו.

האתרוג החדש של חצרני-העט

אך סרטונים אלה של "מבחני דרכים", שתפקידם הוא ככל כנראה לשמח את היבואנים ולעודד את המכירות, הם עוד כלום לעומת מקהלת החמורים הנוערת שוב ושוב כי עידן מכוניות הנוסעים הרגילות נגמר, משום שמכשירי תנועה משפחתיים סדרתיים הפסידו מול הקרוסאוברים – שהם המילה האחרונה בתחום.

ועדר הקונים הפוטנציאליים מאמין לכתבות אלה, מבלי לחשוד במגמתיוּת שלהן. מדוע הן מגמתיות? כי תועמלני הקרוסאובר אינם מציינים, חלילה, שבגלל מרכז הכובד הממוקם גבוה בגזע הקרוסאובר, נפגעת אחיזת הכביש של רוב דגמים אלה, ובמיוחד של הדגמים הזולים, העולים כמו רכב משפחתי "פרימיטיבי" רגיל.

חצרני הקרוסאובר שותקים גם את העובדה שבגלל משקלם הנכבד של הקרוסאוברים, ובשל העובדה שהם ניחנו באווירודינמיקה של דירת 2.5 חדרים – הקרוסאוברים שותים דלק כמו משוגעים, לא רק בעיר, והראוּת מהם בעייתית. על כן, נהג קרוסאובר טיפוסי מוּעָד להתנגשות בהולכי רגל או ברוכבי אופניים, כפי שלמד הקשיש המורשה ממכתבי הקוראים.

כתבי החצר אינם מזכירים גם את חולשתו של מנוע הקרוסאובר ביחס למשקלו: מכשיר תנועה זה מגיע ל-100 קמ"ש בזמן שהבווארית של הקשיש המורשה מפליגה כבר ב-200 קמ"ש.

גם מרחק העצירה של כלים אנטיפטיים אלה לא מפריע לחצרני-העט להלל את סגולותיהם.

הילולת הילולים

אין לי מושג אם כתבי החצר מקבלים הנחיות מפורשות מאדוניהם היבואנים, המנסים למכור את הסגמנט החדש העונה לשם "קרוסאובר" – או שכתבים אלה מנסים על דעת עצמם לרַצות את ברוני היבוא. כך או אחרת, כתבי רכב אלו הופכים לסוג של יחצ"נים.

לצורך הבידור וההמחשה, נביא כאן כמה חוכמות שחיברו עיתונאים אלה, הממליצות לקהל הקוראים על קנייה של קרוסאובר מסוים (לא חשוב איזה). הרי:

"אחת הקניות הכי כדאיות כיום לנהג המשפחתי. ישיבה גבוהה בלי לשלם יותר ממחיר של מכונית משפחתית" (אודי עציון, ידיעות אחרונות). "הדיל הכי טוב… הצעה שהשוק הישראלי לא יוכל לסרב לה" (אריאל אלסיבוני, "אוטו"). "שובר את השוק! רכב הפנאי הקומפקטי המשתלם בישראל" (רועי צוקרמן, ynet). "בסעיף התמורה לכסף, (הקרוסאובר הזה) מקבל ציון מצוין" (קובי ליאני, וואלה). "מציעה תמורה מצוינת, עם שפע מקום ועיצוב כוחני כבונוס" (דניאל שמיל, דה מרקר). "מתחרה בקלות מול דגמים משפחתיים… להיט המכירות החדש" (תומר הדר, כלכליסט).

הוא שאמרנו. עם כתבים כאלה, בשביל מה להחזיק יחצ"ן?

גיל מתקדם

תשבחות אלה של שורת המקהלה לגבי הקרוסאובר אינן מפתיעות אותי וגם לא מטרידות. הצטערתי רק למצוא בתוך סוללת כתבי החצר הנ"ל את גיל מלמד, הכותב במעריב, שבעבר נמנה עם כתבי הירחון "טורבו" שערכתי, שם הקפדנו על כללי מוסר עיתונאי. כתיבת חצר עוד לא הייתה קיימת אז.

והנה, בזמנים מודרניים אכזריים אלה, גם גיל מלמד כותב בדיוק כמו עמיתיו בוואלה, ידיעות אחרונות, דה מרקר וכו'. "הדבר הגדול הבא. מכונית הנוסעים הקונבנציונלית בדרך להיעלם, עכשיו זה זמן הקרוסאובר", הכריז מלמד.

בנים גידלתי ורוממתי.

Giulia new 2016

בשם התלתן: ג'וליה החדשה מבית אלפא רומיאו, שההמתנה הארוכה לה הגבירה את סקרנותי לגבי "אלפא האמיתית", שהבטיחה לחזור להנעה אחורית – מאכזבת את החלק האלפיסטי שבי בדיוק כפי שעשתה זאת 4C.

אלפא 4C הוכיחה שאפשר להתחרות בפורשה קיימן, והפסידה מולה, מה שהיה צפוי. וכעת בנתה פיאט את ג'וליה החדשה כדי להתחרות בסדרה 3 של ב-מ-וו, לצערי בסיכוי מפוקפק, כי ב-מ-וו התחזקה מדור לדור בעוד שאלפא מתחילה מאפס.

ג'וליה החדשה, מהודרת מדי ונובורישית למופת, כאילו ציירה אותה יד קוריאנית, אינה מעוררת את דפיקות לבי כפי שעשו זאת הג'וליות האמיתיות של פעם – ג'וליה ספרינט, ג'וליה GTV ברטונה וג'וליה ספיידר, אשר חנו מול ביתי ברחביה לכל אורך רחוב בן-סרוק. לג'וליה החדשה אין הפשטות המשגעת שהייתה לג'וליות המרובעות, שהיו שייכות לגבי גזית בעברו הירושלמי ולעמוס ארבל, שהיה מאוהב באחת לבנה.

עוד אני חושש שג'וליה המודרנית ויתרה על מתלה דה-דיון אחורי ועל תיבת הילוכים ידנית הממוקמת בציר האחורי – מה שלכבודה של אלפא נשאר ב-GTV היקרה שלי בת השלושים ואחת, שהמכס הישראלי מכר לי אותה ב-700 שקלים.

בצילום התחתון: המנוע המסורתי של אלפא רומיאו, בעל שני גלי זיזים בראש ושני מאיידים כפולים, שמר על מעמדו משנות החמישים ועד 1986. צריך להזכיר לפיאט שההרפתקה עם מנוע הפרארי לא עזרה ללנצ'יה תמה.

Giulia GTengine

טיפ טיפה

הקשיש המורשה התרגל לצטט את הסופר גרהם גרין, האומר שהעולם מלא בהבטחות ובמלכודות. אך לא צריך להיות קורא נלהב של הסופר הבריטי, חשדן מוסמך, כדי להמליץ על טיפוח כללי זהירות לגבי המושג "הקילומטראז' של האוטו", שאצלנו, להבדיל מהשוק החו"לי החשדני, מקובל עדיין להתייחס אליו באמונה עיוורת.

אנו מאמינים בתמימות שמה שאנו רואים על מד המרחק הוא אמת לאמיתה, מבלי שנוזהר על ידי רשויות החוק שהקילומטראז' של מכוניות משומשות העומדות למכירה נפרץ כבר לגמרי על ידי זייפנים מתוחכמים, והפך נתון תיאורטי.

תעשיית זיוף הקילומטראז' היא בעצם תוצאה של המוסכמה השלטת בשוק, שלפיה יש זיקה ברורה בין מספר הקילומטרים שעברה המכונית בחייה אצל היד הראשונה, היד השנייה והיד השלישית – ובין מחירה וקלות העברתה לידיים נוספות. אין פלא שלקוחות פוטנציאליים שאין בכוונתם להפוך לקוחות מתמידים במוסכים מחפשים מכונית בקילומטראז' נמוך, וחוששים מהללו שעברו 150 אלף ק"מ ומעלה, גם כאשר מדובר בדגמים המסוגלים לעבור את ה-200 אלף ק"מ ללא תקלות.

ל"תיקונים" של קילומטראז' הרכב כלפי מטה יש אמנם היסטוריה ארוכה בענף הרכב העברי, אלא שבעידן שלנו הם זכו בחידוש משמעותי: בזמנים עברו, הזייפן המסכן היה מוכרח לפרק את מד הקילומטרים, ולהתייחס בגסות לגלגלי השיניים ולזרועות המעדכנים את הקילומטראז'. הייתה אף סכנה שטיפול "אנטי-אייג'ינג" שאינו עדין דיו יותיר אחריו סימנים מפלילים. כעת נפתח בפני זייפני הקילומטראז' עולם חדש לגמרי, כי במדי המרחק האלקטרוניים אפשר לשנות את הקילומטראז' בשלט רחוק, באמצעות מחשב נייד המחובר לשקע הדיאגנוסטי של הרכב. לא חסרים בעלי יד זהב המסתובבים בין מגרשי המשומשות ומבצעים הצערת קילומטראז' לכל דורש.

זוהי הסיבה שמומלץ לקוני רכב יד שנייה להתייחס בספקנות לקילומטראז' המתנוסס במד המהירות – ולחפש סימנים לשימוש נמרץ במכונית. סימנים כאלה עשויים להיות: הגאים ומוטות הילוכים משופשפים, מושבים שקועים, שריטות בלוח המחוונים, ועוד עשרות פרטים קטנים שהמוכר הפיקח לא הספיק לטשטש או להחליף, או סתם התעלם מהם מתוך זלזול בקונה. כמו בסיפור על בעלים חדש ומאושר של מכונית שעברה 80 אלף ק"מ בלבד, שמצא תחת מכסה המנוע פתק המודיע כי "שמן המנוע הוחלף ב-180 אלף ק"מ".

שואלים את אדוארד

אלירן: ברשותי דייהטסו שרייד שנת 92' שמראה סימני גסיסה, ולכן אני בוחן אופציות החלפה שלה. אחת האופציות שעלתה היא פולקסוואגן פולו שנת 2001 ידנית מנוע 1.4 יד ראשונה, שעברה 136 אלף ק"מ.

מהי המלצתך בנושא? האם הפולו נחשבת רכב אמין, או שמא יש אופציה אחרת בסכום של עשרים אלף שקלים?

תשובה: הייתי מסתפק באופציית הפולו, אחרי בדיקה בוודאי.

אלי: בבעלותנו שתי רנו מגאן, אחת דיזל 1.5 ידנית 2008, ואחת בנזין 1.6 אוטומטית 2005. מאחת אנחנו מרוצים מאוד, ומאחת הרבה פחות. אתה יכול לנחש, אני בטוח.

אנחנו רוצים להיפטר מהבנזין, בעיקר בגלל סעיף צריכת הדלק. במגרש הציעו לנו מגאן דיזל בדיוק כמו שיש לנו כבר – רק בקילומטראז' של 300 אלף, ב-20 אלף שקלים במקום 22 אלף, תמורת טרייד-אין. בנוסף הוא הציע ג'טה דיזל 2008 אוטומטית (שתיהן יד שנייה) ב-33 אלף שקלים כולל טרייד-אין, בקילומטראז' של 200 אלף.

מכיוון שאנו מרוצים מאוד מהמגאן הדיזל אנו נוטים אליה, אך איננו בטוחים שמנוע הטורבו שהיא ניחנת בו יחזיק עוד זמן רב (זכור לי מטוריך שמנועי הדיזל מגודשי הטורבו אינם אמינים כמו מנועי הדיזל שלפני עידן הטורבו). לגבי מצבה של המגאן, נאמר לנו שהיא הייתה רוב חייה בבעלות מוסכניק. מה אתה אומר?

תשובה: בהתאם לפתגם "הסנדלר הולך יחף", המוסכניק אינו בהכרח דואג למכוניתו. אופציית הג'טה נראית משכנעת יותר, גם משום שהיא צעירה ב-100 אלף ק"מ.

שמואלי גרינברג: לפני חודשים ספורים קנינו רכב יד שנייה, פיאט סקודו שנת 2007. באופן טבעי לקחנו אותה לטיפול במוסך שבו טיפלנו ברכב הקודם.

בבדיקה שעשינו לפני הקנייה הומלץ לנו לטפל בקורוזיה שבמערכת הקירור, ולפתור נזילה מאחד האינג'קטורים. במוסך טיפלו במערכת הקירור, ולגבי האינג'קטור נאמר לנו שזה שולי ומיותר לטפל כרגע.

זמן קצר לאחר הקנייה נדלקה נורית הcheck engine-. מעבר לצורך לטפל בבעיה, גם מעצבן מאוד לנסוע כך מכיוון שהרכב לא מגיע לטורים גבוהים כשהנורית דולקת. בדקנו במחשב הרכב כמה פעמים: פעם הייתה בעיה בחיישן מד כמות האוויר, פעם במד לחץ השמן, וכעת יש בעיה בחיישן כלשהו שקשור למערכת הדלק.
הבעלים הקודמים של הרכב התגוררו בשפלת הארץ ואנו מתגוררים בהרי ירושלים. שמנו לב כמה פעמים שבנסיעה מישורית ארוכה (למשל, כאשר נסענו למישור החוף) כבתה הנורית, ונדלקה כאשר שבנו לאזור ההררי. מעבר לכך שאיננו מצליחים לפתור את בעיית נורית ה"צ'ק אנג'ן" שנדלקה, אנו
מקבלים תחושה שמדובר ברכב מורכב, שמצריך מומחיות מדויקת יותר. 1. האם יש לך רעיון לגבי הנורית? 2. נשמח אם תוכל להמליץ על מוסך שמתמחה במנועי דיזל, ובפרט ברכב מסוג זה (שכידוע, הוא "תאום" של הג'אמפי). אנו מאזור ירושלים, אך מוכנים לנסוע גם רחוק יותר לצורך העניין.

תשובה: כל החיישנים בדיזל יודעים להשתגע עקב חולשה של משאבת הסולר, כאשר זו אינה מספקת את הלחץ הדרוש למאמץ המנוע. בכל אופן, אני מציע לכם לבקר אצל יהודה ממוסך "מושיקו" בתלפיות.

איקרוס ושות'

מרחק של חצי מאה נשרך אחרי פרשת שישים השניות של סרטי על איקרוס, היווני המיתולוגי. ארנסט המינגווי טען שבני אדם אינם בנויים לעמוד מול חזונם שהתרסק. לא במיתולוגיה, ולא בזמנים המודרניים. האומנם?

זה קרה שנה וחצי לפני עלייתי ארצה על לא עוול בכפי, כלומר שנה וחצי לפני פרדה כואבת מחבריי, מהנופים שאהבתי ומעליית הגג שבה גרנו, אשר שכנה בעיר העתיקה של ורשה.

הייתה זו פרדה בכפייה, שהתבצעה באיומים ובהאשמות על הציונות הפושעת ועל עוינותה כלפי מדינת הגויים, שתי האשמות שווא, בוודאי. שיסו בנו פשקווילים ברדיו הממלכתי, בטלוויזיה ובעיתונים, שהודפסו על ידי השלטון הקומוניסטי.

אך שנה וחצי לפני פוגרום אכזרי זה, שנפל עלינו מהחלונות הגבוהים של המפלגה, עדיין לא חשתי שמתקרב ציד יהודים חסר פשרות, ופשוט עסקתי כרגיל בבימוי. ואז, באחד מהימים הללו, קיבלתי הזמנה להשתתף בפסטיבל הסרטים במונטריאול, קנדה, אשר אורגן לכבוד התערוכה הבינלאומית "אקספו 67".

שישים שניות, זוז

להזמנה לפסטיבל הוצמד דף, המציין כי הסרטים הנשלחים לתחרות זו מוכרחים להצטמצם לשישים שניות בלבד, וכי התסריטים צריכים להתבסס באופן אסוציאטיבי על הסיסמה "אדמת אנוש" (צרפתית: terre des hommes), כשם ספרו של אנטואן דה סנט אקזופרי.

הרמתי את הכפפה.

לידה על מפית

פספסתי כמה ימים על ההתלבטות אם אשלח סרט לתחרות, ואם כן, איזה. עד כי מצאתי את עצמי, יומיים-שלושה ממש לפני המועד האחרון להגשה, מול שולחן האנימציה, עובד עליו לראשונה בחיי, בלילה מטורף אחד, כדי להזמין בבוקר העתק מהנגטיב, לשחק עם הצבעים, ובערב לרוץ לשדה התעופה בוורשה כדי לתפוס מטוס המזנק לקנדה, ולמסור את הסרט שלנו לידי הדיילת.

כעבור שבועיים שמחנו לשמוע שמִבין כ-600 סרטים שהגיעו לפסטיבל מונטריאול, "איקרוס" שלי ושל שותפי הצלם זכה בדיפלומה על המקום החמישי בתחרות, כמו גם ב"פרס העיתונאים" היוקרתי.

וכך נגמרה פרשת התסריט, שנולד בלודז' בקפיטריה "הוֹנוֹרָטְקָה" על מפית אחת, התסריט הכי קצר שכתבתי אי-פעם, ובכל זאת מייצג את הסגנון הקולנועי שהייתי שבוי בו, סגנון ספק מופשט ספק ריאליסטי, שהאמנתי בו ונשארתי מאמין.

בעצם, בכל הסרטים שלי חזרתי על אותו תרגיל, משהו בין מיסטיקה ורמזים. נצמדתי לאותה זווית ראייה שבאה לידי ביטוי בשישים השניות על איקרוס, כמו גם בסרטיי "בית העלמין רמו", "הקומה ה-13", "ולס לבן" ו"תאונה", ובעשרות סרטים וסיפורים אחרים. דבקתי בתרגיל, שמהותו היא: לא לספר את העלילה באופן ברור כפי שהיה מקובל בספרות המאה ה-19, אלא להשאיר כתמי עמימות לדמיונו של הצופה, שאותם הוא יוכל לפרש כטוב בעיניו.

החלפתי רובץ ברובץ

האמת היא שאימצתי לי סגנון זה בכתיבה, בסרטים ובציורים – בגלל היותי נתון בהשפעתו החזקה של סיפור מאת ארנסט המינגווי, 'הרוצחים', שבו שני אנשי מאפיה מחכים לקורבנם במסעדה שהם השתלטו עליה, כדי להרגו. הם ממתינים לאיש, בעוד שהוא רובץ במיטה בחדר סמוך ורק בוהה בקיר. המינגווי לא מסביר מדוע הקורבן מחכה למותו באפס מעשה, אינו בורח ואינו מתנגד. הסופר מותיר את התשובה המסקרנת לדמיון הקוראים.

אני מודה שהיום משפיע עליי סיפור אחר של המינגווי, 'שלגי הקילימנג'רו', על סופר מזדקן שנפצע וגוסס בנוף הררי מרשים. בעודו מחכה לעזרה, אשר אינה מגיעה, הוא מנסה להיזכר בחוויות מחייו, אשר לא יספיק כבר להעבירן לכתב.

איקרוס, התסריט שלי:

איקרוס עוטה את כנפיו/ וקופץ מההר אל הגבהים/ הוא מתעופף מול השמש/ נעצר לרגע באוויר/ ואז צונח אל הים/ טובע בתוך המים/ שוקע ושוקע במצולות/ ברקע נראות חורבותיה של יבשת אטלנטיס/ ודגים/ מלווים אותו באדישות/ עד שאיקרוס נחבט בקרקעית הים/ ושם/ כך מתגלה/ מצפה לו ערמה של עשרות או מאות איקרוסים/ סוף.

Ikarus 2

עוצמת המיתוס: נזכרתי בסרט הקצרצר שלי "איקרוס" כאשר ראיתי את פרי דמיונו של הגרפיקאי הפולני מָארְשָלֶק, שגם הוא ניסה להוסיף הערה משל עצמו לאגדה היוונית העתיקה.

מארשלק צייר את איקרוס שלו לא מזמן, ואני, לעומתו, כתבתי את תסריט "איקרוס" שלי וצילמתי את הסיפור הקולנועי בתנאים הפרימיטיביים שלפני עידן המחשבים, ששינו לגמרי את טכנולוגיית הייצור של סרטי אנימציה. חוץ מזה, אנו עבדנו תחת העין הפקוחה והמצנזרת של המפלגה הקומוניסטית, שדרשה מהאמנים – אנשי ספרות, ציור, תיאטרון וקולנוע – ליצור את עבודותיהם בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, אשר "עונה על ציפיות הפרולטריון".

מעניין ומשעשע שעבודותינו היו מוקרנות תחת זכוכית מגדלת הן על ידי השלטון הקומוניסטי, והן על ידי אינטלקטואלים מערביים מחוץ למסך הברזל, שניסו לגלות בעבודותינו רמזים לביקורת נוקבת כלפי השלטון

קרוז עם קריז

כמעט חצי מאה אחרי לידתו של 'איקרוס' שלי, תסריטו נראה לי פתאום אקטואלי, כאילו נכתב כעת, וכל שחסר הוא לגייס לעזרה את חברי הצלם סְטָאשֶק, שצילם בשבילי את 'תאונה' ואת 'ולס לבן', שני סרטים קצרים הנמצאים בסרטיית הבלוג שלי 'מכונית הנפש'.

את דמותו של איקרוס גזרנו אז מנייר לבן, כמו גם את האיקרוסים ששכבו בקרקעית הים. רק הדגים היו אמיתיים, מצולמים באקווריום, אך לאכזבתי, ברגע שהמסרטה הופעלה והמנוע שלה החל לטרטר, הם היו חוטפים עצבנות, אשר לא הלמה את הטביעה האיטית-פיוטית של איקרוס, וגם לא את המוזיקה של מוצרט, קונצ'רטו מס' 23, אדג'יו.

ניסינו להסתדר עם תזזית הדגים באמצעות צילום סלו-מושיין, אך זה לא עזר, כי הדגים נראו כאילו חטפו התקפת אפילפסיה. בסוף מצאנו פתרון: ללא נקיפות מצפון, חתכנו עשר שניות מתוך סרט טבע המלמד על חיי הדגים.

מחווה לקוראים ולקוסמת

אחר כך כתבתי עוד תסריטים, וביימתי אותם ברגעים שהמכוניות אפשרו לי לצאת מסביבתן. אני משער שהסרט "שועל הכסף של פליציה ט'" יהיה האחרון שלי, ללא קשר איך ייגמר הבלגן סביב הפקתו, המשתולל זה כבר ארבע שנים.

ואם לא נצליח להחזיר לרשותנו את חומר הגלם המקורי של הסרט, הנמצא בשבי אצל המפיק הרמאי, אנסה לפחות להקרין בסינמטק תל-אביב או באולם קולנוע אחר את גרסת הבמאי, שעה וחצי אורכה. את גרסה זו ערכתי עם בני בדירת הגג שלו מתוך חומר העבודה, כדי שקוראי 'מקור ראשון' והבלוג, שקראו את הסיפור על שועל הכסף, יראו אותו מצולם בכיכובה של השחקנית יבגניה דודינה, המגלמת בכישרון רב שלוש דמויות – את אמו של הבמאי, פליציה; פסיכולוגית; ואשת גנרל.

דודינה, קוסמת אמיתית, בעצם לא משחקת דמויות אלה, אלא הצליחה להפוך לכל אחת מהן, הן במראהּ והן בקולה, כאילו נכנסה לתוך זיכרוני כדי לשכנע אותנו ואת עצמה שהיא הייתה איתנו בגטו.

האווירה שדודינה נסכה בסט דבקה בכל צוות השחקנים, שהלכו אחריה כמו באיזה סוג של טראנס, והפגינו אף הם משחק משכנע: אולק מיצנר, המגלם את אבא; אבישי הדרי, המשחק את דמות הבמאי בצעירותו; ויָם ברוסילובסקי היפהפייה, המגלמת מלצרית חולמנית בקפיטריה שבחוף הים התל-אביבי, כמו גם משרתת פולנייה, חולמנית אף היא, של אלמנת הגנרל.

Evgenia Dodina

יבגניה דודינה בשלושת התפקידים שלה בסרט "שועל הכסף של פליציה ט'"

די ויי

'שועל הכסף' אמור היה להיות סרטי האחרון, שאחריו כבר לא אכתוב עוד תסריטים. אחרי ההרפתקה הדרמטית והאכזבה הטוטלית שבעקבותיה, חשבתי ביתר שאת: אכן, די ויי כבר עם קולנוע. שהרי המפיק הנוכל לא גנב לי סתם סרט, אלא גזל ממני את הסיפור הכי אישי שניסיתי לשחזר ולתרגם לקולנועית – הסיפור על משפחתי וגורלה.

קול המוזיקה

מילות שיר מהאופרטה "האלמנה העליזה" מאת פרנץ להאר, מתוך תקליט ישן, אומרות "הפנים שותקות, הנפש מזמרת". ואני שומע את התקליט לוחש לי: תפחלץ אותו, את המפיק המנוול, שהרי גם הוא גזל את הקרביים שלך.

רפואה מוּנעת

אך הקשיש המורשה החליט לא לטפס על קירות הצדק החלקלקים והמאכזבים, אלא לחזור אל להקת הנפשות הטהורות – אל שתי האלפות שלו, שתי ההונדות וב-מ-וו מטורפת אחת. הזקן חזר אל בנותיו לא בלית ברירה, חלילה, אלא כדי לנוח, כדי להתמגן נגד עין הרע ונגד הציפיות שלו מעצמו.

"מכוניות תמיד ריפאו אותי", הוא מסביר לכלבו מקס ובר. "הן נתנו לי כתף כאשר נפגעתי והסתובבתי פצוע בגלל איזו תקרית תורנית, שמעולם לא ידעתי מחסור בהן. משהו בנוסח with a little help from my friend, כפי ששר ג'ו קוקר".

אפשרות ריפוי זו לא עמדה לרשותו של גיבור סִרטי 'איקרוס', אותו מסכן עשוי נייר המצולם בטכנולוגיית אנימציה עתיקה, פריים אחר פריים. האיקרוס ששלחנו למונטריאול ניסה להביא לי מקנדה הרחוקה זכייה בפסטיבל '67expo בשווי 250 אלף דולר (שדלקו לנו מעבר לאוקיינוס האטלנטי) – אך נכשל. או שנכשלנו אנו.

3 auta

 עזרה נפשית קטנה מהבנות

אפילוג

ופתאום התעוררתי אחרי חלום קצר, מבעית, שנראה לי כמו תסריט מן-המוכן לעוד סרט שישים שניות, שאינני מביים בגלל סיבות מובנות.

רואים גברת/ ספק ממשית ספק לא/ היא עומדת בדלת דירתה/ מקבלת חבילה קטנה/ פותחת אותה/ ומוצאת קופסת נס קפה/ קופסה אדומה חלודה בנוסח שנות השבעים והשמונים/ שמוצמד אליה פתק/ "תשמרי את זה על מדף הספרים"./ האישה לוקחת את הקופסה לידיה/ מנערת אותה/ ומופתעת למשמע קרקוש של משהו מתכתי בתוך הקופסה/ היא פותחת אותה/ ומתוך האפר האפור שבתוכה/ אצבעותיה הלבנות/ בעלות הציפורניים האדומות/ שולפות מפתח שרוף של לנצ'יה פולביה/ סוף.

HF kluczyki

מפתח של לנצ'יה פולביה HF

טיפ טיפה

בימי הזוהר של פעם, השייכים להיסטוריה של ייצור הרכב, היה מותקן על לוח המחוונים מד לחץ שמן, המאפשר לנהג לעקוב אחר שינויים בתפקוד השימון המאותתים לצרות. כיום, רק בדגמים מעטים יכולים הבעלים, בעלי אמביציה ספורטיבית, לגלות את קיומו החיובי של מד השמן, ולעתים אף מד טמפרטורת שמן, שגם הוא נעלם מתפריט היצרנים.

את מדים אלמנטריים אלו מחליפה כעת נורית אדומה המתריעה על לחץ שמן נמוך – אך עושה זאת רק אחרי הנזק, כאשר חוסר השימון פגע כבר במסבים, בבוכנות, בגלי הזיזים ובשרשרת ההצתה.

נשאלת השאלה אם היצרנים ויתרו על מד לחץ השמן, כמו גם על מד טמפרטורת נוזל הקירור, כדי להוזיל את ייצור הרכב – או שאנו נתקלים כאן בעוד היבט מתוחכם במזימה המתועבת של יצרנים, שמטרתה לקצר את החיים התקינים של הרכב לתקופת האחריות בלבד ואולי עוד קצת. זאת, כדי למנוע שימוש במכוניות ותיקות ולעודד את מכירות הדגמים החדשים.

לאיבוד של לחץ שמן גורמים: שימוש בשמנים ובמסננים ירודים או בלתי מתאימים; נסיעה במפלס שמן מתחת למינימום; והחלפות שמן בתדירות נמוכה (כ-30 אלף ק"מ!), כהמלצתם המחוכמת של היצרנים, ששמירה על חיי רכב תקינים מנוגדת לרווחיות העסקים שלהם.

מומלץ אפוא לא להישמע להנחיות היצרנים והיבואנים, ולהחליף שמן מנוע מדי 10-15 אלף ק"מ, תלוי בתנאי הנסיעה, ולעקוב אחר מפלס השמן מדי 500-700 ק"מ.

בנוסף, אסור לשכוח ששמן מנוע מאבד את איכותו בנסיעות קצרות, הדורשות ממנו פעילות נמרצת למרות העובדה שהוא לא הספיק עדיין להגיע לטמפרטורת עבודה נאותה – ועוד סובל מדלק שלא נשרף, המדלל את השמן הנמצא בקרטר.

אגב, (גם) כאשר המכונית עומדת זמן רב ללא שימוש, יש להחליף את שמן המנוע מדי כשנה.

שואלים את אדוארד

המדור קיבל כמה וכמה מכתבים בנושא נורית התרעה על לחץ שמן נמוך אשר נדלקת בטורי סרק. הרי תשובה משותפת למכתבים אלה:

 תשובה: קודם כל, מומלץ לבקש ממר מוסכניק שיבדוק את לחץ השמן האמיתי בטורי סרק באמצעות מנומטר מסורתי, שיש להבריגו במקום החיישן האלקטרוני. הרי ייתכן שהחיישן במכוניותיכם לא עבר קליברציה (כיול), או איבד אותה במשך תקופת השימוש, ועל כן מפגין פסימיות ביחס ללחץ השמן.

בכל אופן, אסור לנסוע כאשר לחץ השמן מדליק את הנורית האדומה. עם זאת, בטרם החלטה על החלפת מסבי הקראנק והחלפת הטלטלים, מומלץ תחילה להחליף את שמן המנוע בשמן שדרגת צמיגותו גבוהה יותר. למשל: במקום שמן סינתטי 30W5, לכבד את המנוע בשמן 40W5 או אפילו בשמן הרייסינג 40W10, אף הוא מהמדף הגבוה ביותר.

יש הממליצים על טיפול ניקיון למנוע באמצעות תכשיר מסוים, שיש למזוג לשמן המנוע הישן בטרם החלפתו. זהו הליך שעשוי אמנם לנקות את תעלות השמן הדקיקות שנסתמו, אך הוא כרוך בסיכון: הרי עבודת המנוע במשך עשר דקות בסיבובי סרק עם השמן הישן המועשר בחומר ניקוי עלולה לפגוע במסבים.

אגב, ברוב המכוניות אפשר לבצע את החלפתם של מסבי הקראנק ושל הטלטלים מבלי לעקור את המנוע ממקומו. ייתכן שהליך זה, שאינו יקר מי יודע מה, אפשרי גם במכוניותיכם.

בחיסוי שם: ברשותנו יונדאי אקסנט 2004. מזה כתשעה חודשים יש תופעה של ריח רע ממערכת האוורור, ריח שרוף, אולי של שמן (לא בקליט, לא משהו פחמי). יש לציין שהדבר קורה אך ורק כאשר בורר הסירקולציה מכוון למצב של אוויר מבחוץ.

הייתי במוסך, הם חשדו באיזו נזילת שמן שאולי מטפטפת על האגזוז וגורמת לריח הנ"ל, אך כשהרימו את הרכב על הליפט, לא מצאו נזילה כלשהי או גורם אחר שעשוי ליצור את הריח. בזמן הבדיקה הם גם לא חשו בריח (מה שנכון!).

יש לציין שהתופעה החלה, כפי הנראה, לאחר הטיפול השנתי האחרון. יש לך רעיון כיצד לפתור את הבעיה?

תשובה: הנה שתי דרכים להתמודד עם הריח המטריד:

  1. להיגמל מפתיחת מערכת האוורור לאוויר מבחוץ.
  2. לבקש במוסך שיבדקו בדייקנות אם הדיסקיות חוזרות למקומן בעקבות שימוש במעצורים – ואינן משפשפות את צלחות העצירה. תקלה כזו בדיסקיות עשויה לייצר את הריח השרוף שאתה מתאר.

מתעניין מהשרון: אני מתעניין ברכישת הונדה סיוויק סדאן חדשה. יבואן אחד מביא דגם שמיוצר בתורכיה, והשני מביא דגם שמיוצר בארה"ב. למיטב ידיעתי, ההבדל העיקרי בין שני הדגמים הוא הגיר: הדגם התורכי מכיל גיר אוטומטי רגיל חמישה הילוכים; ואילו האמריקני מכיל גיר אוטומטי רציף בשיטת CVT.

האם תוכל לעמוד על ההבדל העיקרי ביניהם? מה עדיף? האם באחד מהם יש סיכון טכנולוגי, או הבדל אחר שיש לשים אליו לב? לשני הגירים אותו מנוע. האם יש הבדל בביצועים ביניהם עקב הגיר הנ"ל?

תשובה: שאלתך הגיעה למען בלתי אובייקטיבי, כזה שמכור אמנם להונדה, אך לא נוגע בתיבת ההילוכים הרציפה CVT. גיר זה חסכוני ואמין, אך מחסל את הנאת הניהוג, עקב התחושה שהמצמד מחליק וסיבובי המנוע משתוללים חופשי.

לדעתי, במצב שבו היבואן אינו מציע את הגיר הידני הנפלא של הונדה – אפשר לחיות עם גיר פלנטרי רגיל.

בקיצור, לך על התורכי.

אתם שאלתם 4

עקב הצטברות שאלות, אנו מגישים מדור נוסף במתכונת של שיחה סוקרטית (לימוד באמצעות שאלות ותשובות, כהגדרת מילון אבן שושן)

יואב: לאחרונה רכשתי פיז'ו 206 אוטומטית שנת 2002 שעשתה 130 אלף ק"מ (אלא אם כן מד-האוץ זויף לפני כמה שנים…). לפני יומיים הרכב נכנס תוך כדי נסיעה כמה פעמים למצב שנראה כמו מצב חירום: הטורים נשארו גבוהים כמו בהילוך שני או שלישי, הרכב סירב להאיץ והמנוע התחמם. לאחר עצירה והתנעה מחדש זה קרה עוד פעם או פעמיים. הכנסה להילוך סרק וחזרה לדרייב פתרו את הבעיה (בינתיים).

בתי טוענת שהתופעה קורה לה בייחוד אחרי נסיעה ממושכת במהירות של 60 קמ"ש (אולי ההילוך השלישי נתקע?).

הרכב נבדק במוסך כללי, גם בנסיעה של 80 ק"מ, והתופעה לא חזרה על עצמה. הם אמרו שיוכלו לאבחן את התקלה רק אם אגיע אליהם בעת התרחשותה. לפי מה שקראתי זו תקלה ידועה ב-206, שמתרחשת לאחר 130 אלף ק"מ, ופיז'ו אכן תיקנה אותה בדגמי 2004 והלאה.

האם יש לך כיוון שניתן לבדוק במוסך כללי? (ראיתי כיוונים של החלפת דיסקיות ושמן בגיר, החלפת שסתומי לחץ, עדכון תוכנת מחשב, החלפת הקולר של הגיר ועוד). אם לא, האם תוכל להמליץ על מוסך מומחה וישר לגירים אוטומטיים באזור פתח-תקווה?

תשובה: אולי, עם קצת מזל, התופעה שתיארת תיעלם – באופן מלא או חלקי – בעקבות החלפה (מקצועית) של שמן גיר ושדרוג תוכנת המחשב. לצערי, אינני מכיר מוסך או מכון המתמחים בתיבות הילוכים אוטומטיות, כך שתצטרך לחפש בגוגל.

אגב, המכוניות שסביבנו – וביניהן גם פיז'ו 206 שלך, אשר בצדק קיבצה מעריצים רבים – הן בעלות אישיות מטופחת מכפי המשוער, חיות מוזרות שהמערכות שלהן מנהלות ביניהן קשרים שאינם בהכרח ואינם עד הסוף מובנים. על בעיות גיר, למשל, יכולה להשפיע חולשה זמנית של המנוע, הדורשת מהגיר לעבוד בהילוך נמוך ומשפיעה לרעה גם על תפקוד המחשב.

גם חריגויות פעוטות יחסית, ואף מטופשות, כמו מצתים שהאלקטרודות שלהם מצופות לכלוך, או חוטי הצתה שמבזבזים מתח, או מסנן דלק סתום שלא הוחלף וכדומה – עשויים להשפיע בעקיפין על תפקוד הגיר.

בחיסוי שם: ברשותי טויוטה יאריס ידנית (בהשפעה ברורה של קריאת המדור מיום היווסדו), שרכשתי חדשה לפני חמש שנים. לאחר שנתיים ערכתי הסבה לגז. עד היום עשיתי 200 אלף קמ"ש ואני מרוצה מאוד.

א. המצמד גבוה מאוד. בהעברת מהלכים היה קושי, שהשתפר לאחר החלפת השמן (שוב, בהשפעת המדור ובהתנגדות המוסכניק). כעבור זמן הייתה הידרדרות נוספת בקושי עם המהלכים, ושוב שיפור. כרגע יש קושי לפעמים בהעברה לשני, ואילו יתר ההילוכים בסדר. מתי נכון להחליף מצמד? מהם הסימנים לנהג? האם דחיית ההחלפה מזיקה? אני כמובן מעוניין לדחות כמה שיותר…

ב. לדברי המוסכניק, מצמד סיני עולה שליש (כאלף שקלים) ממצמד מקורי. מניסיוני, חלקים מתכלים כמו ברקסים אשר אינם מקוריים – מחזיקים פחות זמן מחלקים מקוריים. האם שווה להשקיע במקורי ולעשות עוד 200 אלף ק"מ, או להסתפק בסיני ולהחליף אחרי 100 אלף נגיד?

ג. מה צריך להחליף? המוסכניק דיבר על חריטה של איזה חלק.

ד. המוסך נראה אמין וסביר, אך בביקור האחרון, לאחר טיפול שגרתי, גיליתי שהמכל הרזרבי של מי הרדיאטור היה ריק אלף ק"מ לאחר הטיפול. הרדיאטור עצמו נשאר מלא. מילאתי את המכל, ועקבתי אם הוא מתמעט. הוא נשאר יציב יחסית. האם המקרה צריך להדליק נורות אדומות לגבי אמינות המוסך?

תשובה: 1. חלקים מקוריים, ויקרים בהתאם, השייכים למערכות קשות להחלפה כמו במקרה של המצמד – משתלמים יותר, בסופו של חשבון. המוסכניק, כנראה, דיבר על חריטת גלגל התנופה, שהיא לעתים חלק מהתהליך כאשר מחליפים את המצמד.

  1. אחרי החלפת נוזל קירור, למפלס "המים הירוקים" יש זכות לרדת במקצת כעבור כמה ימים.

יוסי גפן, בית-חורון: אבקש להתייחס לנאמר על סאנגיונג רקסטון ("תקלה מסתורית ומסוכנת") בשני המדורים הקודמים של "שואלים את אדוארד".

בהיותי עובד שטח בשירות המדינה, "זכיתי" לקבל רקסטון שכזה לעבודתי. מיותר לציין כי הרכב אינו מיועד לעבודת שטח אלא יכול רק לשמש כ"סופר 4X4", דהיינו ללכת עם ה-4X4 לסופרמרקט בלבד. החלפתי בו שלושה מנועים ופעמיים גיר, והיו אינספור תקלות בתיבת ההעברה, במאיץ החלקיקים, במפלט, בעיות חשמל חוזרות ומה לא?!

בכל אופן, התיאור של אסף עמיר, של המשולש הקדמי הנשבר לו להנאתו, אינו זר לי. במהלך נסיעה מאומצת בשטח הארבל, ולאחר גרירת ג'יפ שהיה על פי תהום, החליט המשולש לקרוס, והרכב פשוט נפל על גחונו באמצע שומקום. אני מצרף תמונה, שבעיתונות של פעם הייתה מופיעה תחת הכותרת "ללא מילים". לעניות דעתי, הקריסה נובעת מעייפות ועליבות החומר, ולא בשל שום סיבה אחרת. בעזרת השם חזרתי לאיתני, וחזרתי אחר כבוד לטויוטה היילקס 4X4 האמין והטוב, ידיד האמת שלי בכל 25 השנים האחרונות.

אגב, אני בטוח שבביקורי בפולין במסגרת משלחת מג"דים לפני כשנתיים, במחנות ההשמדה ובוורשה, עלו וצצו לנגד עיני מראות, אנשים וניחוחות שתיארת במדורך, ואשר הצלחת להנחיל לדור השני של אודים ניצולים (ממש ראיתי את אדם צ'רניאקוב רוכב על רכבו במשעולי הגטו כפי תיאורך, והצטמררתי בעוברי ליד קברו בבית הקברות באוקופובה בוורשה…). גם אני בין המחכים ל"שועל הכסף"…

Rekston

עלילות הסאנגיונג רקסטון של יוסי גפן

אסף עמיר, בהמשך לפרשת הכמעט-תאונה בסאנגיונג רקסטון: להלן עדכונים לא מלבבים בפרשת הרקסטון שלי:

  1. החלפת הסרן עלתה 14,209 שקלים.
  2. עקב הטראומה איני יכול לנהוג ברכב, והצעתי אותו מיד למכירה.
  3. המוסך סירב לבדוק את מהות הכשל בטענה שאין לו זמן, אבל אני מניח שזה משום שהוא מוסך מורשה שכל הטיפולים נעשו אצלו, ולכן יש לו בעיה לבדוק את עצמו ו/או לצאת נגד היבואן. בכל מקרה, מוטב שיעשה את זה צד שלישי, בלתי תלוי.
  4. החלק מאופסן אצלי בחצר.
  5. מאז פניתי שוב לטלקאר, הם לא התייחסו. סאנגיונג העולמית כנ"ל.
  6. נראה שלא תהיה לי ברירה אלא לפנות לבית משפט. האם אתה מכיר מומחה שיוכל לתת חוות דעת במחיר שפוי? (פניתי למעבדה בטכניון, הם לא כל כך שיתפו פעולה).
  7. איך ולמי פונים במשרד התחבורה?

תשובה: אין לי ספק כי אזרח שעובר טראומה, ועוד משלם 14,209 שקלים למוסך היבואן, יש לו זכות לגיטימית לשמוע מהמוסכניק מה הייתה הסיבה לתקלה, לדעתו המקצועית.

במצב שהגעת אליו אין מנוס אלא להתקשר לשמאי המוסמך ויקטור עידן, ולקבל ממנו הצעה להמשך הטיפול, שיכלול כנראה צעדים משפטיים.

gta afor 6 gta afor mot gta afor 5 gta afor 1

בלי פילטר רחמים: בין דפי קטלוג של מכירה פומבית המאורגנת בימים אלה בברלין, מצאתי אלפא רומיאו ג'וליה GTA אפורה. המחיר ההתחלתי של המוצג המסקרן אינו גבוה: 12 אלף אירו בלבד. אלא שאין מה ללטוש תיאבון כלפי ג'וליה זו, כי מחירה עומד להתגלגל במהלך המכירה פי כמה וכמה, אף כי אין מדובר במכונית מקורית אלא ברפליקה.

וכך, ל-GTA זו אין המנוע המקורי, בעל שני מצתים לכל צילינדר, אלא רק מנוע סדרתי של אלפא רומיאו, בדיוק כמו זה שנמצא תחת מכסה המנוע של GTV שלי בת ה-31.

בזמנו, כאשר נפלה לידיי GTA, אף היא בעלת מנוע רגיל – הפכתי עולמות בחיפוש אחר המנוע המקורי, נכשלתי, התעצבנתי, ומכרתי אותה באותה טיפשות שבה, מאוחר יותר, ויתרתי על אחותה, אלפא ספיידר וֶלוֹצֶ'ה, כמו גם על GT ברטונה 2.0, על לנצ'יה פולביה זאגאטו, על פולביה HF 1.6, ועל בנות-פולחן אחרות שלי, שלא היו תנאים לשמור אותן.

כעת התגלה שלכל האלפות GTA ששרדו חסרים המנועים המקוריים, כך שהגעגועים כלפי אלפא GTA האדומה האמיתית ניצתים בקשיש המורשה בלי פילטר רחמים

אריאל אטיה: לפיז'ו 306 שנת 98' שעשתה 135 אלף ק"מ יש בעיה של קומפרסיה בראש המנוע. מהי המלצתך לטיפול? האם קיימת אפשרות להרכבת מנוע חדש ברכב משנתון זה?

תשובה: 1. איך הגעת למסקנה שראש המנוע הוא האחראי ליחס הדחיסה הנמוך? האם המוסך שאתה עובד איתו ניסה למדוד את הקומפרסיה אחרי מזיגת שמן לצילינדרים? אם אחרי הליך זה יחס הדחיסה לא יעלה, אז הבעיה היא אכן בשסתומים.

  1. אין להשיג בשוק מנועים חדשים כי הם כה יקרים, שלא משתלם להרכיב אותם במכוניות ותיקות. מאז שהמוסכים בארץ הפסיקו לבצע אוברולים, אין ברירה אלא להסתפק במנועים שמגיעים מפירוק, שעליהם מקבלים חצי שנה אחריות.

דני: אני נוהג לקנות רכב כבן שלוש שנים, גם מחברת השכרה (יש לי ניסיון טוב איתם), ולהחזיק בו כארבע שנים. אינני צריך רכב גדול, אך מכיוון שאני גר בהרים אני מעדיף מנוע של 1400 סמ"ק. אני נוסע כ-30 אלף ק"מ בשנה, ולכן צריכת הדלק חשובה.

איזה רכב היית ממליץ לרכוש? אני יכול לשלם כ-45 אלף שקלים.

תשובה: 30 אלף ק"מ בשנה הם עילה מספקת כדי לחפש דיזל. במקרה שלך, הייתי בוחר כנראה בסקודה פאביה דיזל. אחת שלא עברה התעללות, בעלת תיבת הילוכים ידנית, חסכונית, לא תאכזב אותך בעליות.

אגב, מנועים השייכים לדגמי פולקסוואגן קודמים, 1.4 V16 של פולו או סקודה רומסטר, מתאימים להסבה לגז – שהיא השקעה משתלמת בקילומטראז' שנתי גבוה.

נפתלי: אנחנו זוג עם שני ילדים, וברשותנו פולקסוואגן גולף 99' ידנית שעשתה 150 אלף ק"מ. אנחנו מרוצים מאוד ממנה ומהמנוע שלה, אך בזמן האחרון המנוע מגמגם קצת. זה קורה בהתנעה בעיקר – חייבים ללחוץ על הגז כדי להתניע. כאשר מדליקים את המזגן ולוחצים על הברקס, הרכב כבה לפעמים בפתאומיות. המכונית עוברת טיפולים בזמן, והמצערת נוקתה בטיפול האחרון. מה יכול להיות הגורם לתופעה?

התייעצות שנייה היא לגביי קניית רכב חדש בתקציב של 40 אלף שקלים. אני רוצה מאוד את הסקודה רומסטר בגרסה הידנית מנוע 1,400, אך ראשית, קשה למצוא מכוניות משומשות במצב טוב; ושנית, אשתי חושבת שהאוטו גדול מדי ונראה משפחתי מדי. לכן הצעתי לה לקנות הונדה סיוויק מהשנתונים 2006-2008 בנפח מנוע 1,800 בגרסה האוטומטית (חבל שאנחנו לא מוצאים גרסאות ידניות כאלה בארץ).

הזדמנה לידינו הונדה סיוויק שנת 2007 אוטומטית מנוע 1,800 יד ראשונה שעשתה 150 אלף ק"מ, ב-40 אלף שקלים. האם המנוע של הסיוויק אמין? חסכוני? האם העסקה נראית לך כדאית, בהתחשב בכך שהרכב מטופל במוסך היבואן ויש ספר רכב המעיד על כל הטיפולים, ושהם נעשו בזמן?

תשובה: אני מציע לשאול בעדינות את מר מוסכניק אם לאחר ניקוי המצערת הוא עדכן כנדרש את מחשב הרכב.

אני ממליץ על מנועי הונדה כי יש לי ניסיון טוב איתם. מנוע 1.8 של הונדה סיוויק נחשב נסיך של אמינות, אך חסכוני רק בנהיגה ממש רגועה.

יואב: בעקבות החלפת מקום עבודה, אני מחזיר את הטנדר איסוזו די-מקס שברשותי ומעוניין לרכוש רכב במקומו. התקציב הוא בסביבות 50 אלף שקלים, ואנו מתלבטים בין סובארו פורסטר מודל 2006-2007 ובין סקודה יטי 2009. המטרה היא רכב משפחתי, שני ילדים קטנים בכיסאות, אשר ירבה לנסוע – אך במקביל יוכל לשרת אותנו בסופשבוע, כולל טיולים וים, וכמו כן לגרירה של טרקטורון מדי פעם.

נשמח לעצתך, או לחלופין להצעה לרכב אחר מהתחום…

תשובה: לסובארו פורסטר יש יתרון ברור בנהיגת שטח קלה, כמו גם בבטיחות, הפאסיבית והאקטיבית גם יחד. לעומתה, סקודה יטי עדינה, מפנקת וחסכונית הרבה יותר.

בקיצור, מדובר בשני ז'אנרים שונים. אם שניהם קורצים לך, נסה אותם בטרם הכרעה.

דוד שנדור: אנחנו משפחה צעירה (התינוק בן חצי שנה), והדרישות שלנו הן כאלה: זול, אמין וחסכוני בדלק, וכמובן, שיהיה מקום לעגלה בתא המטען. הרכב ישמש לנסיעות יומיות בנות חצי שעה בערך, ומדי פעם לטווחים רחוקים יותר. לא אכפת לנו להתפשר על יד רביעית אפילו, אבל שיחזיק מעמד כמה שנים. התקציב: עד 20 אלף שקלים.

מה כדאי לחפש? נשמח לכמה אופציות טובות.

תשובה: אין לזלזל בסכום של 20 אלף שקלים, כי באחרונה זהו די כסף למכונית כמו רנו קליאו B, שהתגלתה כרנו הכי אמינה, ובמקרה גם נוחה ליומיום.

גם סוזוקי סוויפט – בגיל דומה לזה של קליאו ואף ותיקה ממנה – היא סוס עבודה ראוי, חסכוני יחסית ובמקרה גם סימפטי.

רעי לוי: בשבוע שעבר נסעתי בשעת לילה מאוחרת בכביש המחבר בין צומר יגור לצומת הצ'ק פוסט, כביש חדיש, גדול ובמצב מעולה. הרכב הוא רנו פלואנס דיזל חדשה, 18,500 ק"מ בסך הכול. לפתע, באמצע הנסיעה, בלא כל הודעה מוקדמת למעט פיתול קל בנהיגה, הרגשתי שהגלגל הימני-הקדמי ננעל. לא הייתה התנגשות בשום חפץ, לא שמעתי ולא הרגשתי מכה כלשהי.

הינעלות הגלגל במהירות גבוהה, באמצע כביש מהיר, גרמה מטבע הדברים לאובדן שליטה, והרכב החל לנוע במהירות בלא שליטה. בנס גדול, וכן בזכות העובדה שהכביש היה ריק וששני הנתיבים הם לאותו כיוון – ויש להניח שגם בזכות מערכת בקרת היציבות האלקטרונית – הרכב לא התהפך. נמנעתי מתנועות חזקות בהגה, והשתדלתי בעיקר לבלום.

בסופו של דבר נעצרתי בשול השמאלי. עשן עלה מכיוון הצמיג, נוריות החיווי, כולל של ה-ESP, נדלקו, הרכב סירב להמשיך, הגלגל הימני היה תקוע ולא התגלגל. גם כיבוי המנוע, יציאה וחזרה לא פתרו את הבעיה.

מצ"ב תמונות של השמאי מהמוסך. לפי התמונות, יש כיפוף במתלה בתחתית הרכב, אולם אין כל סימן לפגיעה חיצונית. האם ייתכן שתקלה במערכת היציבות האלקטרונית נעלה את הגלגל? מה יכול היה לגרום לכיפוף? העצירה החזקה? אשמח אם יש לך רעיון לפתרון התעלומה, המפחידה מאוד יש לציין: מה גרם לאיבוד השליטה ולהינעלות הגלגל?

תשובה: מסקרן אותי מה אמרו לך במוסך. התצלומים חושפים את הפגיעות, אך ודאי שאינם מסגירים את הסיבה לתקלה המוזרה, אותה הינעלות מפחידה של גלגל שיצאת ממנה במזל. אולי נהיה חכמים יותר לאחר פירוק הצירייה, המתלים והמעצורים.

בכל אופן, אני ממליץ לך, כפי שהמלצתי כבר למר אסף עמיר, לפנות לשמאי הרכב ויקטור עידן, שהוא בעל ניסיון רב במקרים דומים, שבהם לתקלות אין אבא.

שירה: אני מחפשת רכב אוטומטי בתקציב של כ-30 אלף שקלים. חשוב לי שהמכונית תהיה בטיחותית ואמינה כך שתצטרך כמה שפחות לבקר במוסך, ואם אפשר, שתהיה נוחה לבחורה קטנה בשנות העשרים.

הרכב מיועד בעיקר לנסיעות בתוך ירושלים. לאילו קריטריונים (כמו קילומטראז', שנתון וצריכת דלק) חשוב שאשים לב ברכישה? האם תוספת של 10,000 שקלים תשנה מהותית את התמונה?

אשמח אם תוכל להמליץ לי על כמה אופציות.

תשובה: גם כאשר מדובר בנהיגה עירונית בלבד, או עירונית ברובה, אינני ממליץ על מכוניות קטנות, מסיבות בטיחות בעיקר. הייתי מעדיף לראות אותך במכונית עם קצת יותר פח מסביב, כמו סקודה רומסטר 1.4 V16 או פולקסוואגן גולף בעלת מנוע 1.6, רנו קליאו, קיה סיד או סוזוקי סוויפט.

אריה: אני עומד לקראת חתונה, ומחפש לקנות רכב חדש שישמש אותי לשנים הקרובות.

אמנם אני מחפש סדאן, אבל בגדול חשבתי על המיצובישי אטראז', על SX4, ואולי על הסוויפט (אחרי כל כך הרבה המלצות שלך, זה שווה בדיקה). מדובר על נסיעות בינעירוניות, מדי פעם עמידה בפקקים של בוקר, פעם בשבוע-שבועיים נסיעה לירושלים. אם יש לך המלצה נוספת על שלוש האפשרויות הנ"ל, אשמח גם עליה.

כיום ברשותי מאזדה 323 חביבה בת עשרים שנה, אך היא לקראת סוף חייה וכנראה הגיע הזמן להחליף, למרות העובדה ששירתה אותי נאמנה.

תשובה: סוזוקי SX4 היא בחירה טובה, כמו גם קיה ריו החדשה. ואם תרצה לקטוף את הנאמנה הבאה שלך מתוך ספרייה אחרת, אזי SX4 בגרסת קרוסאובר היא מועמדת ראויה.

עלילות הברון צלסיוס

אחרי מותו הבלתי צפוי של הטייקון האישי של הקשיש המורשה, נשאר בקרבתו הנפשית של הזקן רק בן מאה אחרון – הברון צלסיוס

ברון צלסיוס זה, מנוול אשכרה הפועל לפי האקסיומה "סטיכיה אינה אשמה לעולם", החליט ללמד לקח את הקשיש המורשה, ולפגוע ללא רחמים בכבודו המקצועי של הזקן וברכבו.

וכך, ביום תל-אביבי בהיר, ירד ברון צ' השפל בכבודו ובעצמו מהרקיעים שלו, ושיבש בכוונה תחילה נסיעה אידילית שלווה של אלפא 33 IE בת ה-21, הנהוגה בידי הזקן. אותו צלסיוס (מנוול, כבר אמרנו?) הדליק פתאום את הנורה האדומה על לוח המחוונים של אלפא. הוא ביצע את המעשה עוד לפני שמחוג החום טייל אל סוף הסקאלה, כך שההפתעה של הקשיש המורשה, הזָהיר, הייתה מושלמת.

נאה דורש נאה מקיים

המורשה הגיב להתחממות באותו האופן בדיוק שהוא עצמו המליץ עליו, על גבי הנייר של "מקור ראשון" ובבלוגו "מכונית הנפש", לאזרחים הסובלים מקפריזות רכבם. למעשה, הקשיש יעץ לנקוט את תגובה זו, שתפורט להלן, לא רק במקרה שהמנוע התלהט כבר, אלא גם במצב שהמכונית רק מתחילה להתייחס לנוזל הקירור כאילו היא מתכוונת להתחזות לקומקום.

המנוע מתלהט? פתחו את החימום

וכך, לאור יְקוֹד-הפתע של המנוע, החל המורשה בפעולה הנדרשת לפי התקן: (1) הוא הסיר מיד את כף הרגל מדוושת הגז, (2) הניח למכוניתו להתגלגל באיטיות, (3) הסתכל ימינה ושמאלה בחיפוש אחר פיסת-שוּל שאפשר לעצור בה מבלי להפריע לתנועה, (4) פתח את החימום, וכיוון את המאוורר לסיבובים מרביים. כן כן, באמצע הקיץ האכזרי! (5) עצר, (6) ולבש את האפוד הצהוב, כדרישת החוק ובבושה מסוימת. שהרי לבושי האפוד הזרחני, החגים סביב רכבם בחוסר אונים, נראים כשייכים לזן הטמבלים, אשר לא שעו לצלילים החדשים מהמנוע, המנסה להזהיר את בעליו שמשהו עומד להשתבש ושכדאי לו להתייעץ עם מוסך. בעצם, גם התחממות לא אמורה להפתיע, אם רק טורחים לעקוב אחר שעון החום, ומגלים שמשהו רוחש לרעה בתנועות המחוג.

אך באלפא של הקשיש, הנהג לא זכה לאזהרה הוגנת בדמות תנודות מוזרות. עד להתחממות הפתאומית, הכול התנהל על מֵי סבבה.

והמשכיל יידום

הקשיש המורשה (7), לבוש צהוב-חירום שאינו מתאים לו, יצא מרכבו ופתח מכסה מנוע, ובדיוק כפי שחשש, הוא גילה שהמאוורר הראשי של הרדיאטור מת. רק שני מאווררי המשנה הקטנים – מאוורר המיזוג ומאוורר החימום – עבדו נמרצות, אך למרות חריצותם לא הצליחו לעדן את הטמפרטורה של נוזל הקירור.

הקשיש המקורקע מצא מיד שני הסברים למה שקרה. ראשית, הוא חשד שמישהו פיקח מבין אויביו – ואלו אינם חסרים לזקן גם במרחב הציוני – לימד את המאוורר לעקוב אחר תחזית האוויר בטבלואידים, ולקרוא על התקפת חום אנטישמית "בלתי רגילה לעונה" אשר "צפויה בימים הקרובים".

המאוורר לא זז. מה עושים?

הדיאגנוזה השנייה – בניגוד לראשונה, הפרנואידית – הייתה טכנית לחלוטין. אולי שוב השתחרר מהקוטב הצפוני של המצבר, כלומר הקוטב החיובי, אותו חוט אדום אשר תפקידו להעביר חשמל ל-unit המורכב ברדיאטור, ודרך ה-unit למאוורר? את זה גילינו פעם ותיקָנו, נזכר הזקן, אך בדק בכל זאת, ומצא את החוט במקומו, כפי שחיזק אותו בקפדנות בחורף.

כנראה, הבין המורשה בתדהמה, מאוורר הקירור פשוט הלך לעולם שכולו סטלבט. אחרי עשרים ואחת שנות עמלנות מותר לו להתעייף ולהרים כנפיים.

ובכל זאת (8), המורשה חיבר בין הפלוס והמינוס מאחורי גבו של ה-unit המפעיל את המאוורר, וזאת כדי ליצור מעקף סביב החשוד, אלא שה-unit התגלה כחף מאשמה, כי גם מתח אמפרים ישיר לא ריכך את סירובו של המאוורר לעבוד.

הדיאגנוזה הייתה עכשיו נחרצת כמו מכתב ארנונה: אין מה לעשות זולת להחליף מאוורר בחדש. חלאס. ביוון העתיקה, הפילוסופים צעקו ברגע הגילוי את המילה היוונית "אאוריקה".

עצה של שלומי

המורשה התקשר לפתח-תקווה, אל שלומי מ"גז חיש". אתה מכיר איזה גרר? שאל הזקן.

"בשביל מה לך גרר?", הופתע שלומי. "חכה ללילה. החום ילך לישון, ואתה תוכל לנסוע הביתה בלי מאוורר. האלפא שלך לא תזדקק לו", הבטיח, וצדק. הזקן אכן רק הוסיף נוזל קירור, נסע, ובבוקר פתחו כוחות האור, שגויסו על ידי הקשיש, במלאכת ההצלה של המאוורר.

רופא חשמל אגדי

המציל הראשי היה מוטי מוטיל, רופא חשמל אשר המוניטין מרקד לפניו. בתקופת "טורבו" סיפרנו איך מוטי תיקן בצ'יק למבורגיני אדומה השייכת לאיזה יהודי הזקוק לתשומת לב, שהביא את האיטלקייה למבו כדי לעשות רושם על בנות דיזנגוף, אך למבו סירבה לשרתו והתפגרה מול קפה "כסית". כל כוחות ההנדסה היהודית לא הצליחו לפענח מה קרה, עד שהגיע מוטי. במוסך של ב-מ-וו Z3M קופה של הקשיש המורשה תלויה על הקיר תמונה שבה נראים הקשיש, מוטי ולמבורגיני המתוקנת.

ב"טורבו" סיפרנו גם בסיפוק איך חברנו מוטי אבחן פיאט אונו טורבו חדשה שלא רצתה להתניע, והמהנדסים האיטלקים של פיאט לא הצליחו לרדת לחקר המדוע. והיו עוד עשרות או מאות דוגמאות לתיקוני מערכות חשמל בלתי שגרתיים החתומים על ידי מוטי מוטיל. לכן, לא מעט בעלי רכב ישבו שבעה כאשר מוטי החליט שנמאס לו, ועזב את החשמל כדי להיות מנהל מוסך אלפא. עד שגם לנהל נמאס לו.

נכון להיום, האיש פתח עסק לאופניים חשמליים ברמת-השרון, רחוב המסגר 6, מאה מטרים מהמשטרה. הוא לא רק מוכר אופניים אלו אלא גם מתקן אותם בצורה מתקדמת: הקשיש תפס את מוטי על חם כשהוא בודק אופניים באמצעות מחשב דיאנוסטי שהוא בנה בעצמו!

המורשה צילם את ההמצאה המקורית כאשר הביא למוטי את אלפא המתחממת שלו, ומוטי לקח את הקשיש ואת אלפא לחבריו במוסך הסמוך, "קלמרו".

Machszew diagnosti shel Moti Motyl

מחשב דיאגנוסטי לאבחון אופניים חשמליים, פרי היצירתיות הפרועה של מוטי מוטיל

מובלעת עם נשמה

לבקשתם של מוטי ושל אבי ממוסך "קלמרו", הסכים המאוורר להיפרד מאלפא ללא צורך לפרק את מערכת המיזוג, המדחס, האלטרנטור, מנוע הצעדים והפנסים, הרדיאטור ועוד חוטי החשמל וצינורות הנוזלים, כפי שחשש המורשה, ופרשת המאוורר נגמרה בשיפוץ מוצלח, כי בשום מקום לא מצאנו את החלק המקורי הדרוש. אך זוהי ההפתעה הנעימה הפחות חשובה.

חשוב הרבה יותר שבזכות פרשת המאוורר, הקשיש המורשה הבחין להנאתו שגם בימים טרופים אלה, כאשר בעולם תיקוני הרכב חוגגות כדאיוּת וסטנדרטיזציה חסרת נשמה, וכאשר מכוניות בנות זמננו בנויות בחוכמה עסקית לטווח קצר בלבד – קיימות עדיין דמויות המפגינות יחס אנושי כלפי מכוניות סובלות, דמויות שכמו מיישמות את האידיאולוגיה והפילוסופיה העומדות מאחורי המושג "צער בעלי חיים".

במוסך "קלמרו", גישה זו התבטאה לא רק בתיקון עצמו אלא גם באישיותם של בעלי הבית. הקשיש המורשה גילה שאבי הוא חובב חפצי עבר, עוד רומנטיקן אחד המכור לעתיקות בעלות נפש טהורה. ממש כמו הזקן. במוסך של איש זה מנגן אותו מגבר סטריאו ותיק שמפזר צלילים בביתו של הקשיש, ואפילו אותו טייפ קסטות "טכניקס", ועוד מקלטי רדיו ישנים כמו אצל הקשיש.

הדבר היחידי שיש לאבי ואין לזקן הוא אקווריום של זוג דגים. במוסך זה אפשר לעמוד מולם, להביט, להרהר, וליהנות מעולם שכולו שקט ושלווה. על קירותיו של המוסך תלויות תמונות מעניינות להפתיע, ובפינה הוצבו פרחים אקזוטיים, הנראים כשייכים לגן עדן. חשבתם שמוסך כזה לא קיים? טעיתם.

כוחות האור בפעולה

(1) האחים קלמרו, אבי (משמאל) ויונתן; (2) אלפא 33 IE, כבר לא רותחת; (3) מוטי מוטיל בסדנה שלו; (4) מוטי ואבי קלמרו מרכיבים לאלפא של הקשיש מאוורר קירור ששופץ בתושייה 

Achim K Alfa 33 IE 1 Moti Motyl Meawrer

אשפוז עם פז

למזלו, הקשיש המורשה לא מכיר (עדיין) מי יודע מה את בתי החולים בארץ. רק פעם אחת, לפני זמן רב ועוד קצת, התרחשה תקרית אשר מכוח בלתי-נמנעוּתה הזקן, שהיה אז עדיין רגיש יתר על המידה, קרא בטעותו את מה שכתב, ומיד נתפס לכמה ימים על ידי בית החרושת "איכילוב". זיכרונותיו משם, מהמסדרונות החשוכים, גם אם באופן מטפורי, מהחדרים הצפופים ומהנפשות הפועלות, לבושות הלבן, נרשמו בזיכרונו של הקשיש, ואינם מעודדים.

והנה התגלה שמכוניות, בניגוד לקשישים, נהנות ברמת-השרון מחוסר התייחסות למוצאן, לדתן ולגילן, וזוכות ביחס רגיש אשר הרפואה הסמכותית שלנו, גסת הרוח, העיוורת והחירשת כבול עץ, אינה מוכנה להעניק לנפש מקולקלת הפונה לעזרה.

טיפ טיפה: ציוצים באפלה

במסגרת סרטוני עצות תחת הלוגו "אוטומטיפ", פונה אתר ynet לנהגים בשמה של מטרה ששווה כל מאמץ: התמודדות עם מגפת תאונות הדרכים. יוזמה מבורכת, אך למרבה הצער, שיטת החינוך של ynet, אשר מבוססת על סיסמאות קצרות בליווי קטעי וידאו שאינם בהכרח רלוונטיים, נראית כהחמצה.

לדוגמה: מגישת הפינה ממליצה לנהגים – "השקיעו בהתאמת המושב לתנוחה המתאימה לכם", וחופזת מיד להמלצת בטיחות אחרת, אף היא מנוסחת ברפרוף. כותב ההמלצות (הבנאליות למדי) הנשמעות בסרטון "אוטומטיפ" שכח לציין שאת מושב הנהג מזיזים לכיוון ההגה או מרחיקים לאחור כך שבעת לחיצה על דוושות הרכב, רגלי הנהג לא יהיו ישרות חלילה אלא דווקא כפופות מעט, כדי להגן עליהן בעת התנגשות. ynet לא ציין גם שאת המשענת יש לכוון לזווית של 90 מעלות ביחס לרצפה, כדי שהנהג יחוש בגופו את תנודות מכוניתו ואת כוונותיהן.

קשה גם להבין מדוע ynet ממליץ "כוונו את ההגה למרחק ולגובה כך ששרירי הידיים יהיו רפויים", כאשר ידוע ללא עוררין שהמרחק המאפשר פיקוד מושלם על ההגה דורש שפרקי הידיים (שוב, כפופות מעט) יהיו מונחים על חלקו העליון של גלגל ההגה. אחיזת ההגה המיטבית היא בזווית של רבע לשלוש.

בתוכנית "אוטומטיפ" נשמעה גם ההמלצה להירשם לשיעורים בבית ספר לנהיגה מתקדמת, משום שמורי נהיגה רגילים אינם מלמדים לנהוג אלא רק "לעבור את הטסט". ynet פספס את ההזדמנות לנצל את הבמה הפופולרית כדי להפעיל לחץ על משרד התחבורה, ולהכריז כי ההתמקדות של שיעורי נהיגה ב"לעבור טסט" היא מתכונת לימוד בלתי אחראית, אחת הסיבות לתאונות הדרכים.

מובן כי ynet, שהעדיף להפיק סרטון הדרכה קליל וחלקלק, לא דחק במשרד התחבורה לגבש הנחיות לימוד חדשות. הנחיות שמחייבות את מורי הנהיגה ללמד את צועריהם את ההבדלים בין נהיגה עירונית ונהיגה מחוץ לעיר, נהיגת יום מול נהיגת לילה, נהיגה על כביש יבש ועל כביש רטוב, את ההבדלים בין נסיעת סולו ונסיעה במכונית עמוסה, וכמובן, קצת ידע על מערכות הרכב.

שואלים את אדוארד

מור: אנו זוג צעיר אשר מחפש רכב אוטומטי (לצערי. האישה מפחדת). הרכב מיועד בעיקר לנסיעות מבשרת-ירושלים, ומדי פעם למרכז. הדרישות שלנו הן צריכת דלק ובעיקר אמינות. התקציב הוא עד 30 אלף שקלים.

הציעו לנו הונדה ג'אז 2005 שעשתה 140 אלף ק"מ. מה דעתך? נשמח לשמוע על עוד דגמים מומלצים.

תשובה: הונדה ג'אז היא בחירה טובה, גם כאשר המועמדת היא אוטומטית. אופציה אחרת היא סוזוקי סוויפט.

אריאל אטיה: ברשותנו פיז'ו 306 שנת 98' בקילומטרז' של 130 אלף בערך, בעלת מנוע ענקי של 1,800. בסך הכול הרכב מעניק חוויית נסיעה די נינוחה בנסיעות ארוכות, ומגלה חסכנות בדלק.

א. האם יש דרך שבה ניתן לחסוך בדלק עם רכב כזה בנסיעות עירוניות?

ב. קיבלתי את הרכב במחיר מוזל מבלי לדעת באמת את מצבו, השקעתי כמה אלפי שקלים ואני מרוצה מהתוצאה. אילו טיפולים היית ממליץ לבצע כדי להאריך את ימיו ושנותיו?

ג. המים של הרדיאטור תמיד חומים. ביררתי קצת אצל מוסכניקים, והדיאגנוזה שלהם אמרה שזה קורה מכניסה של אוויר לראש מנוע. יש מה לעשות?

תשובה: אכן כדאי לשמור על פיז'ו 306 ולטפל בה, שכן זוהי מכונית מוצלחת, שירת הברבור של פיז'ו.

הטיפול הנדרש, שאינו יקר מי יודע מה, הוא כנראה החלפת סֶתֶם הראש. סביר כי סתם זה נפגע עקב התעלמות מהוראות היצרן, הדורשות לסגור את הברגים המצמידים את הראש לבלוק בעוצמה מסוימת, הנקובה בספר הרכב.

כדי "להאריך את ימיו ושנותיו של הרכב" מומלץ להשתמש בשמן סינתטי משובח, 40W5.

אברהם טל: כחובב מכוניות איטלקיות, אני מעוניין לקנת לנצי'ה דלתא. יש ברשותי אלפא 159tbi , ואני מרוצה מאוד. הדלתא תגיע במקום לנצי'ה קאפא… אשמח לקבל חוות דעת.

תשובה: אמנם חבל על לנצ'יה קאפא, שעומדת לאבד את מקומה בביתך, אך לנצ'יה דלתא אינטגרלה – שמותר להביאה ארצה כי היא עברה את גיל שלושים – היא יעד מפתה, שהרי "חיים רק פעמיים" (ג'יימס בונד). לפני שנתיים עשיתי דוקטורט על אופציית האינטגרלה, ולצערי ירדתי מהרעיון עקב המחיר הגבוה שנדרש תמורתה באתר mobile.de.

אלי בניה: אשתי מרים היא עולה חדשה משווייץ, ומעוניינת לייבא את ה-Z3M קבריולט שלה ארצה. מדובר בדגם משנת 2001, בעל מנוע אימתני של שלושה ליטרים. יוצרו כאלפיים יחידות של הדגם הזה. כבר היינו בקשר עם דלק מוטורס, והם יאשרו טיפול ברכב. ובסך הכול, למה לא? הרי נידרש לשלם להם בעין יפה… אני תוהה אם יש לך מילות חוכמה על צעד שכזה. הרכב יפהפה ובמצב משובח, אבל האם המהלך שווה את הטרחה ואת העלות?

תשובה: כבעליה של ב-מ-וו Z3M קופה ומכור לה, אני יכול להעיד שכדאי לאשתך להביא את הקבריולט שלה ארצה, וליהנות מאמינותה ומהביצועים שמבטיח מנוע של שישה צילינדרים בשורה בנפח 3.2 ליטרים ובעל 321 כ"ס. אגב, הבווארים הפסיקו לייצר אותה משום שבתקופת הייצור הם "שכחו", לשמחתנו, לפטם אותה באלקטרוניקה

אם מהלך הייבוא ייצא לפועל, התקשרו אליי ואענה בחפץ לב על שאלות לגבי אחזקתו של רכב נפלא זה.

ניצן זמירי, בתגובה לתשובה ליוסי בראל ("שואלים את אדוארד 930): התפעלתי מהזיהוי המדויק שערכת לתקלה בניסאן אלמרה של הקורא יוסי בראל. ברגע שקראתי את תחילת השאלה, ידעתי כבר את התשובה. גם לנו קרה אותו דבר באותו רכב, והוחלפו שלושה אלטרנטורים, רצועה ופוּלי מנוע, והבעיה נפתרה רק לאחר החלפת המדחס. כל הכבוד שהצלחת להגיע לכך מבלי לראות את האוטו.

אתם שאלתם 3

ושוב המדור מוקדש כולו לשאלות ותשובות – על מנוע ומזגן שלא מסתדרים, ראות פושעת, שבע נפשות שמתענגות להן, ועוד

יוסי בראל: אני פונה אליך לאחר שבמוסכים שונים שהייתי בהם אמרו נואש.

ברשותי ניסאן אלמרה פרפקט 2001, מנוע 1,600. הרכב עבר כבר כ-200 אלף קילומטר. לאחרונה האלמרה כובה בזמן נסיעה, אך רק כאשר המזגן דולק. התופעה חוזרת על עצמה ומשוחזרת בקלות לאחר נסיעה של כשלושים דקות במזגן דולק. יש לציין כי הדבר אף פעם לא קרה לי – גם בנסיעות ארוכות – כאשר המזגן אינו דולק.

שמתי לב לתופעה עוד בקיץ שעבר, אך בימים ההם זה קרה פעם או פעמיים, ובנסיעות מאומצות (כמו לאריאל ובעליות לירושלים). מאז, ובלי קשר לבעיה הנ"ל, החלפתי קוילים (את ארבעתם) ופלאגים.

בהמשך, במהלך חודשי החורף, התופעה לא חזרה על עצמה, ואני מניח שזה פשוט משום שלא הדלקתי מזגן.

לפני כשבועיים (קיץ) כבה הרכב שוב במהלך נסיעה במזגן. גררתי אותו למוסך, ושם החליפו לי מצבר (אכן, הוא עשה כבר את שלו). החשמלאי אמר שבזה הבעיה תיפתר, וזאת מכיוון שכשמדליקים מזגן האלטרנטור עובד קשה יותר בשביל להטעין את המצבר, ומכיוון שהמצבר היה גמור – זה הוביל לנפילת מתחים. אוסיף כי האלטרנטור נבדק ונמצא תקין.

שבוע אחר כך הדלקתי שוב מזגן, והרכב כבה כהרגלו לאחר כחצי שעה נסיעה. כשפניתי שוב למוסך (אחר), נאמר לי כי משאבת הדלק לא תקינה (בעבר הייתה עלוקה המשביתה את משאבת הדלק, אך לפני כשנתיים עקפתי אותה, וכיום הקודנית היא ליופי). נאמר גם שכאשר אני מדליק מזגן, אזי המשאבה מתאמצת יותר, והיא פשוט לא עומדת בזה (מודה שלא ממש הבנתי בדיוק).

היום שוב כבה לי הרכב בזמן נסיעה במזגן דולק. המשותף לכל המקרים (שלא את כולם תיארתי כאן) הוא שלאחר המתנה של 10-15 דקות הרכב התניע, וללא המתנה. היה סטרטר והטורים החלו לעלות, אך המנוע רעד וכבה מיד.

האם יש לך רעיון מהו מקור התופעה? מדוע הרכב כבה רק במזגן דולק? אולי תקלת פיוזים? משהו מקצר את מערכת ההתנעה? אגב, נורית המנוע אינה דולקת. אשמח לקבל עצה, אני ממש נואש.

תשובה: מכיוון שהמומחים לא ירדו לפשר התקלה, יש מקום להיפותזה הבאה, הראויה לבדיקה: כנראה, המנוע של אלמרה שלך כובה לא בגלל בעיית חשמל אלא עקב בעיה מכנית – בקומפרסור של המיזוג. קומפרסור זה זקוק להחלפה מיידית או לשיפוץ משום שהוא אינו עובד "עגול", אלא נתקע כאשר הוא מתחיל להתחמם עקב עבודה בנסיעה ממושכת. או-אז הוא ננעל בהפתעה, והמנוע יוצא מדעתו. סביר להניח שהקומפרסור נפגע עקב כך שהגז לא זכה לתוספת שימון.

אגב, מתי החלפת חגורת תזמון? גם אם לא עבר זמן רב, כדאי בכל זאת להחליף חגורה, משום שההיכבויות הפתאומיות של המנוע מחלישות אותו.

מאיר ניזרי: לפני כמה חודשים רכשתי לאשתי לרגל יום הולדתה החמישים קיה ספורטאז' חדשה, מנוע 1.6, ב-135 אלף שקלים.

הרכב סביר מינוס, אך יש בו בעיה גדולה: שדה הראייה בכיסא הנהג, משמאל ומימין, חסום באופן פושע על ידי קורות ומראות, ויכול לגרום לדריסת אנשים שלא ניתן להבחין בהם. מה אתה מציע לעשות?

תשובה: האמת היא שאין מה לעשות. בגלל מבחני הריסוק הנוקשים, הקורות A – אשר מחזיקות את השמשה הקדמית משני צדדיה – השמינו באופן מוגזם ברוב המכוניות בנות זמננו. בשיתוף פעולה עם הראי החיצוני, קורות אלה מצמצמות את הראות, במיוחד בצד שמאל של הרכב.

בנסיעה עירונית, כאשר הולכי רגל נכנסים לשטח מת, אפשר עוד למנוע אסון אם מקפידים על נסיעה זהירה ואיטית – אלא שקשה יותר למנוע התנגשות עם רוכבי אופניים, אופניים חשמליים וקורקינטים למיניהם הפורצים במהירות ובהפתעה אל פסי חצייה.

פורומים לועזיים ממליצים להסיג את מושב הנהג אחורה ככל הניתן, כדי שיתקבל שטח ראות רחב יותר. המלצה זו מצמצמת אולי במעט את השטח המת, אך עומדת בסתירה לנהיגה בטיחותית, הדורשת מהנהג לשמור על מרחק נאות מההגה ומהדוושות.

אביאל: בתשובתך לשאלתו של יהונתן מהשבוע שעבר ("המפתחות בפנים" 929) המלצת לו לבדוק את ה-S-Max, והצלחת לעניין גם אותי. האם תוכל להוסיף על אמינותו של רכב זה? ואולי גם על זו של סיטרואן גרנד פיקאסו?

תשובה: פורד S-Max שומרת על יתרון לעומת המתחרות בזכות הניהוג: מתליה של פורד מאפשרים לנהג לשכוח שמדובר בסך הכול במיניוואן, ולא ברכב משפחתי בעל נטייה ספורטיבית. זו הסיבה שאני ממליץ עליה.

עקב האכילס של S-Max הוא מזגן עדין יחסית, אך חולשה זו אינה היתרון היחידי של סיטרואן גרנד פיקאסו על פורד. כי הקלף החזק של גרנד פיקאסו הוא ההקפדה הצרפתית על אמות מידה גבוהות בנוחות הנסיעה של שבעה נפשות ובמרחב הפנים, על הנדסת אנוש יוצאת דופן ועל חיסכון משמעותי בדלק.

שוקי מירושלים: ברשותי הונדה FR-V ידנית 2005 שעשתה 60 אלף ק"מ. הרכב מגיע ל-3,000 סל"ד ב-100 קמ"ש, ול-3,500 סל"ד ב-115 קמ"ש. בנוסף, במהירויות האלה יש רעש של "צריך להעביר עוד הילוך, להילוך שישי". הבעיה שאין… לפני שנה וחצי הוחלף שמן גיר. טיפולים מבוצעים כסדרם. אשמח לעזרתך.

תשובה: סל"דים גבוהים מאפיינים את כל מנועי הונדה, ובמיוחד את המנועים המצוידים במערכת בקרה על פתיחת השסתומים (VTEC). בזכות נטייה זו לשימוש בסל"דים גבוהים, הצליחו מנועי הונדה להתעלם מהאופנה הנהוגה בשנים האחרונות אשר מחרחרת אל המנוע מערכות טורבו, שהן בעייתיות לאחזקה.

רעש מנוע "ספורטיבי" טיפוסי אף הוא לדגמי הונדה, ומוצא אוזן אוהדת אצל חסידי הפירמה היפנית – ודווקא ב-FR-V הנהדרת הוא אינו פורץ אל תא הנוסעים. אם אצלך זה אחרת, כדאי לך לבדוק אם סֶתֶם סעפת הפליטה נפגע או אינו מהודק כראוי. קיימת גם אפשרות שחיבור משוחרר בין סעפת פליטה וצינור המפלט הוא הגורם לרעש המטריד, או שקיים איזה סדק המבקש הלחמה.

אגב, הדגמים האחרונים של FR-V מצוידים בגיר ידני בן שש מהירויות.

חנה: הייתי מבקשת את ייעוצך לגבי בחירת רכב. אני נהגת ותיקה, 45 שנה, שבמהלכן היה ברשותי לרוב רכב צרפתי (הראשון שלי היה דופין). כיום אני מחזיקה ברנו מגאן שנת 2008 מהשכרה (120 אלף ק"מ), כארבע שנים. אני מעוניינת להחליפו ברכב חדיש יותר.

הנושא העיקרי בשבילי הוא הבטיחות. לפני כשמונה שנים הייתה לי תאונה: רכב מאחוריי נכנס בי, וזרק אותי לרכב שהיה לפניי. האוטו היה טוטאל לוסט, ואני נחבלתי בפניי (עם השלכות עד היום) מכרית האוויר. עליי לציין שהרכב שהיה ברשותי באותה עת היה יפני. אם כי ייתכן שזו טעות מצידי להאמין שרנו זה הרכב הבטיחותי, ושהוא נותן לי ביטחון בנהיגה.

עליי גם לציין שמלבד הטיפול השנתי אני לא מגיעה למוסך, נושא חשוב אף הוא בשבילי. נקודה חשובה נוספת היא נוחות הישיבה – כיסא טוב וכניסה קלה לרכב – מה שקיים בדרך כלל ברכב הצרפתי.

אני נוהגת לרוב באזור המרכז, ואחת לשבוע לירושלים, ומעוניינת לרכוש רכב משנה מתקדמת יותר. ביכולתי להוסיף 20 אלף שקלים על הסכום שאקבל ממכירת המגאן. .

אודה לך מאוד אם תייעץ לי: אם לא רנו, איזה רכב כדאי לרכוש? ואם רנו, איזו? האם בסכום שעומד לרשותי יש אפשרות טובה?

תשובה: אם התרגלת לרנו מגאן, והיא עונה על כל ציפיותייך מרכב, אז לדעתי הפתרון המיטבי לגבייך הוא להמשיך עם מגאן, רק חדשה יותר.

ודאי כי בשמה של הרפתקה מסקרנת, אפשר ללכת על אנטיתזה הנדסית של רנו מגאן, כמו פולקסוואגן גולף, סיאט לאון, סקודה רומסטר 16V או אופל אסטרה.

astra 2015

אסטרה רזה, כיף שמן: בבית החרושת של אופל בעיר הפולנית גְלִיבִיצֶה הושלמו ההכנות לקראת ייצור הדגם החדש של אסטרה, הניחן בקווים חדים, אופנתיים. בית החרושת השני שמפסי הייצור שלו עומדות לצאת אסטרות, רק מצוידות בהגה ימני (אשר נקראות Vauxhall והולדן), שוכן באנגליה, בעיר הנמל Ellesmere Port.

כמו הדגם הקודם שלה, גם אסטרה החדשה עומדת להפציע ברבים בתערוכת פרנקפורט הקרובה, שתיערך בספטמבר. אופל גאה בדיאטה שעברה אסטרה, אשר בזכות פלטפורמה חדשה הצליחה להפחית כמאתיים קילוגרם ממשקלה – מה שאמור להתבטא בביצועים ובשיכוך צריכת הדלק.

אופל מכינה גם גרסה ספורטיבית של אסטרה, OPC, המתעתדת להתחרות בגולף GTI. וכאן מחכה לאופל אסטרה OPC הפתעה לא נעימה, כי גם פולקסוואגן אינה טומנת ידיה בכיסים אלא מכינה GTI מחוזקת לכדי 300 כ"ס, ועוד מאיימת עם גולף R בעלת הנעה כפולה ומנוע שעוצמתו מעל 400 כ"ס.

לו הייתי קצת מִיתוֹמָן, ומגלומן מוחלט, הייתי מודיע כאן שנראה כי קונצרן פולקסוואגן מכין גרסאות שריריות של הגולפים מכיוון שב-מ-וו Z3M קופה שלי, ובעליה המאושר, קשיש מורשה, מזלזלים בדגמיו של קונצרן זה. במיוחד לאחר שהוסר מחסום המהירות של הבווארית, שריסן אותה ל-250 קמ"ש בלבד.

Astra 2015 x

אופל אסטרה החדשה. במרכז לוח המחוונים המשעמם למדי מותקן מסך לתפעול מערכות הרכב בלחיצת אצבע. פעולה זו, המאפיינת את רוב כלי הרכב המודרניים, גורמת להסטת העיניים מהכביש

אלי שלום, צור-הדסה: אני אחד משלושת קוראיך הנאמנים, ומאוד נהנה לקרוא את מאמריך המשונים. אני גם שותף לך בַּדבקות בפסיכולוגים המתכתיים. אצלי זה יותר אופניים, שמסורתית לא מקובל לספור אותם (מגפה!)

לאחרונה זכינו לקבל מחברת הליסינג מכונית מאזדה 3 חדשה. בניגוד לכלל הידוע שבמכונית ליסינג לא פותחים מכסה (מנוע) לשטן, פתחתי והתפעלתי ממה שראיתי. הכול נראה בנוי לתלפיות, ונראה שלא יבייש את מסורת האמינות המופלגת של מאזדה.

להפתעתי, אולי עקב פתיחת המכסה לשטן, לא עברו 5,000 קילומטרים ונדלקו לא פחות מארבע נורות אזהרה, הגיר הפסיק לעבוד, והרכב נשלח על גרר למוסך. כבר הגורר המנוסה אמר לי שהבעיה היא במחשב הרכב, וכל שייעשה במוסך הוא איפוס המחשב – וצדק. מתברר שעקב אכילס של מכוניות מודרניות הופך להיות באגים בתוכנה, וזוהי סיבה נוספת לירידה באמינות המכוניות עם הזמן, שעליה אתה נוהג לקונן (זאת, בנוסף לריבוי החיישנים שנוטים לשבוק, לשימוש במנועים מוגדשים קטני נפח, תיבות הילוכים רובוטיות שלא הבשילו וכו').

המאזדה 3 היא מכונית נעימה מאוד לנהיגה מתונה, עם הרבה שכלולים כמו קרוז קונטרול, בקרת טמפרטורה דיגיטלית וכו'. יש לה מתלים משובחים, הגה טוב, מנוע נעים וקצת חלש ומסורת של איכות הנדסית. אך באותה הזדמנות, ברצוני לציין שלוש בעיות משמעותיות נוספות שהתגלו במאזדה הקשורות ברצון המטופש (של כולנו?) להיות מודרניים ועדכניים, וגם עליהן אתה מקונן לא מעט (האם זה רק עקב כך שכלבים קשישים כמונו מתקשים ללמוד טריקים חדשים?). הנה הן:

  1. הפעלת הרדיו: במקום הפעלה מסורתית בלחצנים, כמקובל הרבה שנים, במאזדה יש שלוש דרכים להפעלת הרדיו – בזמן עמידה אפשר להפעיל מסך מגע; בזמן נסיעה יש הפעלה חלקית מכפתורים על ההגה; ויש גם הפעלה מלאה ממערכת של כפתורים וחוגות שנמצאת מימין למוט ההילוכים, במקום לא נוח במיוחד. בלגן מיותר ומסוכן.
  2. אחרי למעלה ממאה שנים הוחלט כנראה בתעשיית הרכב שהגיע הזמן לוותר על אחד המנגנונים המוצלחים ביותר שהומצאו – מפתח ההתנעה. במאזדה 3 מתפארים בשלט רחוק שיכול להישאר בכיסך, וכך אתה חוסך את המאמץ האדיר של הכנסת המפתח למקומו. שיטה זו היא יתרון רב בעבורו של אחד מחבריי שאיבד את שתי ידיו בשדה הקרב, ולא קל לו להכניס את המפתח למקומו, אך לשאר הבריות יש בה רק חסרונות. כבר קרה לנו שאחד מאיתנו ירד מהרכב עם המפתח בכיסו והשני המשיך לעיר אחרת, שם, אחרי כיבוי המנוע, לא ניתן היה עוד להדליק. או שהנהג השאיר בטעות את המנוע פועל בצאתו מהרכב, הוציא את השלט מכיסו, לחץ והלך – והמנוע נשאר פועל עד להודעה חדשה (מהמשטרה).

בעיה נדירה, אבל חמורה הרבה יותר, עשויה להתרחש במקרה של כשל במערכת המחשוב שגורם למכונית לנסוע ללא שליטה, כפי שקרה אולי למשפחה אטיאס, שנספתה ברובה בתאונה המחרידה בטבריה. במקרה נדיר כזה, כפי שאתה נוהג לציין בצדק, הפתרון הוא קודם כל כיבוי זהיר של המכונית. כיבוי כזה אינו אפשרי במאזדה 3, מכיוון שכפתור הכיבוי/הדלקה מבוקר גם הוא על ידי המחשב, ולחיצה עליו תוך כדי נסיעה לא תכבה את המנוע (ניסיתי!).

ובאותו עניין, המציק לכולנו: התרגשנו לשמוע את הקלטת השיחה של הנהגת בכביש 6 עם המתנדבים האמיצים של משטרת התנועה, שיעצו לה נכון לכבות את המנוע במקרה כזה, ואף סייעו לה לעצור. איך זה שאתם, כתבי הרכב, לא לוחצים על המשטרה ומשרד התחבורה לקבל את תוצאות בדיקת הרכב (שנשאר שלם) של אותה ניצולה? אפילו אם יתברר שהיא זו ששגתה, אני חושב שזכותו של ציבור הנהגים להבין את הבעיה, הבנה שיכולה להציל חיים.

  1. פגם נוסף במאזדה 3 החדשה שלנו, אם כי הוא מהותי פחות, הוא מערכת "עצור וסע", אשר לתחושת כולנו נועדה אף היא רק לתת הרגשה שהמכונית מודרנית.

תשובה: תודה על מכתבך המרתק, המתאר את תעשיית הרכב במערומיה, שלולא היו מסוכנים היו משעשעים.

אורי: עזרת לי בעבר, ואשמח להיעזר שוב בעצתך. אני מחפש לקנות רכב ראשון שישמש אותי ואת אשתי (ואת הילד, בקרוב). רוב הנסיעות הן בעיר, עם יציאה פעם בשבוע בערך לרמת-גן או לרעננה. חשובים לי הפרמטרים הבאים: אמינות מכנית, חסכוניות בדלק, נוחות נסיעה (בסדר זה).

ההתלבטות שלי לא שגרתית כל כך. ראיתי פיאט בראבה שנת 2001 שעשתה 110 אלף ק"מ, יד ראשונה. המועמדת מנגד היא סוזוקי סוויפט 2010 שעשתה 120 אלף ק"מ, יד שנייה. הפרש המחירים משמעותי כמובן: 5,000 שקלים מול 42 אלף שקלים.

ועכשיו ההתלבטות: רכב ותיק מאוד, אך בעל קילומטראז' נמוך ואותו הבעלים – או רכב שעבר שתי ידיים ובעל אותו קילומטראז', רק בשליש מהזמן? הפרש המחירים עצום, וכגודל הנפילה גודל האכזבה.

תשובה: כדאי לבדוק את פיאט בראבה בדקדקנות בעזרת מכונאי מוסמך, כדי להעריך בשקלים את רשימת ההשקעות שהיא תדרוש ממך: את מצב המנוע והגיר, את הצמיגים, את המעצורים, את הבולמים ואת המצבר. יש לחקור גם מתי הוחלפו חגורת ההצתה וכל הנוזלים.

כי ייתכן שפיאט בראבה היא פתרון מוצלח לזמן מה, לפחות עד שהמחיר של סוזוקי יד שנייה יירד. שהרי 42 אלף על סוויפט בת חמש נראים לי מחיר מוגזם.

מרדכי טרבלסי: בהמשך לתשובתך בעניין מנגנון "עצור וסע" באאוטלנדר, הריני להמשיך ולשאול:

  1. אם זה כל כך לא יעיל ומזיק, מדוע זה קיים בכל זאת?
  2. האם נטרול המנגנון לפני כל התנעה יגרום לנזק כלשהו? הבנתי שאאוטלנדר מפיק מעט אנרגיה למילוי המצבר כאשר קיים המנגנון האמור.
  3. נניח שאני מגיע לרמזור ומעביר מיד לרוורס או להילוך P (יותר מסובך), כי הרי לניוטרל אינך ממליץ, זכורני. האם גם אז המנגנון יופעל?
  4. אם אני עוצר בצד להמתין למישהו במנוע מופעל ומזגן,

מה קורה אז עם המנגנון?

  1. איך ניתן לבקש מהמוסך המרכזי לבטל את המנגנון, והאם הדבר כרוך בתשלום משמעותי? ומה עם טעינת המצבר אז?

תשובה: נדמה לי ששפכתי כבר מספיק את דעתי הסובייקטיבית לגבי מנגנון "עצור וסע". אישית, הייתי מוותר על אחיזת העיניים של חיסכון תיאורטי בצריכת הדלק – העומד על שניים-שלושה אחוזים – משום שחיסכון זה מושג על חשבונם של המצבר, המנוע, המזגן וחיי הטורבינה (במכוניות המצוידות בטורבו).

עמרי ליאור: אני מכין סרט על א"ב יהושע. ראיתי שהכנת סרט לפי אחד מסיפוריו, ואבקש לדעת את מקורו, כדי שאוכל לבקש רשות להשתמש בשלושים שניות ממנו.

תשובה: ודאי שאין לי כל התנגדות שתשתמש בקטע מהסרט "בתחילת קיץ 70'". חידשת לי. לא ידעתי שעותק מהסרט הזה שרד, שהרי המנוולים מהערוץ הראשון הודיעו לי בסיפוק שהם חיסלו את כל הסרטים שביימתי בטלוויזיה הישראלית בין השנים 1969 ו-1985, עת עזבתי את הרוממאים כדי לערוך את ירחון "טורבו".

אגב, אינני נמנה עם מעריצי האישיות של סופר חיפני זה, מאז שנפלתי קורבן למניפולציה מביכה של האיש.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 257 שכבר עוקבים אחריו