Skip to content

מסע בהילוך אחורי

לגלות שכולם בסביבתך צעירים ממך בשני שלישים ואף יותר – זו הערכת מצב מזוכיסטית, בלתי נמנעת לצערי

משמח את הזקן רק המפתח למחסן הזיכרונות, אותה מתנה צנועה אשר זכית בה, קשיש שכמוך, לקראת פרדה מהמציאות, בהתאם לבקשות השונאים, הפונים לשמיים פה ושם, שם ופה.

וכך, הזקן מסוגל לשוטט חופשי בין אירועים משעשעים שהתרחשו בעולם שכולו וֶתֶק, הראויים תכלס להופעה חוזרת. האם המסע ביניהם הוא רק אשליה, מין אקמול כזה, המאפשר להרחיק מהזקן את העצב התקני?

כמו אותה מטרייה אדומה שלפני כעשרים שנה פתח הקשיש המורשה מאחורי גבו כדי להוריד את מהירות ההחלקה שלו במסלול סקי באתר וַרְבֶּלָה שבשוויץ, פטנט שלא מנע התנגשות חזיתית של הטרום-קשיש עם אאודי 200 קוואטרו.

תור הזהב הספרדי

עוד לפני ששנות השמונים התחילו לקפל את הפוסטר שלהן, "חברת המזרח" התל-אביבית ייצגה עדיין את סיאט הספרדית ושיווקה את דגמיה. מר יאיר פילר, מנהל המכירות מרחוב המסגר, התקשר לעורך "טורבו" (אנוכי), והתגאה שהוא הצליח למכור ליהודים מעל 1,000 (אלף!) רונדות קומפקטיות, חמש דלתות כל אחת.

"קחו ממני את הרונדה למבחן", הפציר פילר ואף הציע: "אני אתן לכם את שלי. היא יפה, אלגנטית, חסכונית, נוחה ומהירה כמו שד. מגיעה לה הופעה במגזין שלכם", קבע.

יצאו לה העיניים

לקחתי את היהלום של פילר. רונדה זזה בעצלנות, כך שלא התרשמנו מהביצועים שלה, וגם לא מהנוחות ומהאלגנטיות. את החסכוניות שלה לא בדקנו, כי לאף אחד במערכת "טורבו" לא היה כבר חשק לנהוג בה אחרי הניסיון הראשוני הקצר.

"נו?", שאל פילר טלפונית, "צילמתם אותה כבר לשער?". ואז סיפרתי לו שלקחתי את רונדה לחניון של פארק יהושע, שנקרא עדיין פארק הירקון, ושם, מאחורי תחנת הדלק של פז, בדקתי את המעצורים שלה. פיתחתי איתה מהירות של 60 קמ"ש בהילוך שני ועצרתי בפאניק-סטופ – ושני פנסיה של הספרדייה ניתקו ממקומם והתגוללו על האספלט.

"וזה בדיוק מה שיהיה כתוב בדו"ח שלה", הלשנתי.

מוכר רכבים לפירוק

כעבור שנים, כאשר ביני ובין ימי "טורבו" נפער כבר מרחק, פגשתי את יאיר פילר בוורשה, שאליה הגעתי לצורך חיפוש שורשים והוא לצורך גלגול עסקים. פילר לא שכח את רונדה, והזכיר אותה בנוסטלגיה שציעפה את עיניו.

"צריך להיות אלוף מכירות אמיתי כדי למכור אלף כאלה", התגאה יאיר, והודה מיד שכאשר עוצרים את רונדה אכן נופלים ממנה הפנסים – אך לדבריו, הם אינם נשברים. "אפשר להרים אותם ולהרכיב חזרה", לימד אותי.

"חטובה" מול חבוטה

באותו חניון בפארק יהושע בחרנו אנו, ירחון "טורבו", להדגים בפני קהל תל-אביבי רחב ושליחי גלי צה"ל את כל השלבים של מבחן השוואתי בין סובארו וב-מ-וו. פרסמנו את דבר האירוע בין אלפי קוראי הירחון ובאמצעי התקשורת. "יהיה זה קרב אכזרי על המלכוּת בקבוצת 1.6! הפנינג בלתי רגיל!", הבטחנו בחוצפה.

את הגרמנייה נאלצנו לקחת מהשכרה, כי יבואן ב-מ-וו דאז, איזי רוזוב, היה שותף בירחון המתחרה, ולמראה אנשי "טורבו" (ובמיוחד העורך החצי-קשיש) היה רוזוב מסתובב ויורק.

כדי להזים חשש לחוסר אובייקטיביות, מסרנו את ההגה של ב-מ-וו לנהג המרוצים מישל גדז', שלא היה קשור ב"טורבו" בשום צורה ועניין. ובכל זאת קרה שסובארו המסכנה, שהייתה ברווז נייד לזלזול המונים בין מטולה לחולון, גברה בקלות על ב-מ-וו, שהמתחרים שלנו היללו בלי סוף, והרשימה בביצועים, בסלאלום ובג'ימקאנה.

מלווה במחיאות כפיים סוערות, ניצחה היפנית את ב-מ-וו בכל סעיפי המבחן זולת נוחות מושבים וּבַעֲלוּת על הנעה אחורית – פרמטר שהגרמנייה של רוזוב ניחנה בו, אך לא ידעה לנצל עקב חולשת המנוע.

מדד המעוף

הייתה זו הצגה שבוימה כדי לשעשע את הקהל, מעין מפגן בידורי-חינוכי, ולא מבחן שגרתי שלנו. הרי לקראת מבחן רגיל היינו משכימים קום ויוצאים אל שדות התעופה עטרות או עין-שמר, חמושים בפילונים אדומים, כדי לשמוע את דעתם של רוני סמדרסמן מכרכור ורמי שוכטוביץ', נהגי ראלי-קרוס מומחי סלאלום משופשפים. שניהם ידעו להגיד מראש לצַלָם רונן טופלברג באיזה מקום בדיוק הגלגלים יעלו לאוויר, כדרישת העורך וציפיות הקוראים.

בשדה התעופה היינו בודקים גם את טווח העצירה מ-100 קמ"ש עד 0 קמ"ש, ואת ההפך – זינוק ממנוחה עד 100 קמ"ש. אחר כך היינו נוסעים לערד, שממנה משתפלת הירידה לים המלח. בתקופה ההיא השלטונות עוד לא פילחו את מדרון זה בפס לבן, אשר כבר מזמן אינו מאפשר שימוש במלוא רוחב האספלט, ואנו גלשנו בו מאות פעמים.

הרשויות נגד חופש הביטוי

אויבי הנאת הנהיגה שפכו את הצבע שלהם, המאיים על חופש הביטוי, לא רק בסיבובים, אלא גם ברוב קטעי הישורת הקצרים שבין ערד והים.

שידכנו, כיסחנו, לא טייחנו

חלפו שנים, והגיליונות הישנים שערכנו משכנעים כי גם אנו ב"טורבו" וגם אויבינו מהמגזין המתחרה (שרק בהמשך הפך פרסומון) טרחנו על ביקורת רכב אמיתית, כזו שנועדה לעזור לקורא לבחור מכשיר תנועה מתאים לו, "כדאִי", כלשון הנומנקלטורה המקובלת היום, ובמקרים רבים לא חסכנו מילים חריפות כדי להזהיר מראש את משפחות הקוראים משידוך בעייתי או מסוכן.

לא ייאמן, אך בחצר של התרבות המוטורית של שנות השמונים, שכבר אז מוקמה בשולי הכלכלה והאידיאולוגיה, למושג "מבחן דרכים" היו תוכן משכנע, משמעות, אחריות, יושרה ואמינות – ערכים די אקזוטיים, מזווית הראייה הנוכחית, שהרי למבחנים של היום קשה כבר להתייחס ברצינות. כי אירועים אלה מאורגנים על ידי כתבי חצר, אשר במקום ביקורת כלשהי בעד ונגד, מנפיקים על רכב המבחן תובנות טכנוקרטיות (סנטימטרים, קילוגרמים, כוחות סוס דמיוניים) להזמנתם של היחצ"נים, ובמקרים לא מעטים עקב פנייה ישירה של ברון יבוא בכבודו ובעצמו.

"וואלה" נגד 26 מדינות

וכך, במבחנים המוזמנים על ידי היבואן הפיקח, הבוחן המקומי שנבחר לנסיעת התרשמות, או נשלח לחו"ל, אינו מעלה טענות כלפי הרכב הנבדק, ואם הוא בכל זאת פועה אחת כזו, תהא זו טענה שולית. מבחני הדרכים של היום נוטפים שֶמֶן התלהבות וסולת מחמאות, כמו ב"מבחן" של קאדילק XT5 שנערך בארצות הברית על ידי שליחי אתר "וואלה".

תמהני: אם XT5 הוא אכן קרוסאובר תחרותי ואידיאלי כל כך, נטול עקבי אכילס, לפחות לפי המוחות של וואלה – אז באיזה כוח של שערורייה, מזימה עוינת או פלא הצליחו 58 עיתונאים מ-26 מדינות לפספס בגדול – ולא זיכו את קאדילק זו בתואר "המכונית הכי מעניינת לשנת 2016" של COTY, הגוף הממונה על בחירתה?

מאדירים גמדות

האם ייתכן כי UMI, יבואן האמריקניות המנוסה, חזר במבצע יחסי הציבור שהוא ערך סביב קאדילק XT5 על אותו תרגיל מבריק שעבד היטב במקרה של שברולט ספארק הקטנה?

תזכורת: במקרה של ספארק, שליחי ynet (לשם השינוי) ערכו לה לפני כמה חודשים "מבחן ידידותי" בארצות הברית – וכעבור זמן-מה, כבר בארץ, הם קבעו את יתרונה המדומה ("המוחץ", כלשונם) של ספארק על קיה פיקנטו ויונדאי i10, שנבחרו כתפאורה להצגה. כל זאת, בניגוד לדעתו של הקשיש המורשה.

אגב, אמנם הקשיש אינו חסיד נלהב של פחיות קצרות מ-380 ס"מ ומחוסרות כוח חיים, אך בכל זאת, הקשיש אינו עיוור לסגולותיה של קיה פיקנטו ספורט. בתוספת של ארבעה בולמי קוני, ארבעה קפיצים קצרים ושני מוטות מייצבים אפשר להסתדר עם פיקנטו זו, טוען האנוכי.

ספק אם תוספות ספורטיביות דומות מסוגלות לחלץ את האמריקנית ספארק מהשעמום.

מפלצת על ענן

אך כל זה הוא רק פקעת של פרטים טפלים לעומת מארב מביך שהקשיש נקלע אליו: קללת הזִקנה, אשר ביום בהיר אפשר להבחין בה ישובה בקצה ענן משייט, משכשכת רגליים ומתַכננת, אותה סדיסטית נטולת חמלה, איך ליפול על ראשו של הקורבן ברגעים הכי לא מתאימים לו.

אך קללת זִקנה זו, מכשפה שעוקבת אחריך מרחוק כמו גוגל, יודעת גם להקרין למענו של הקשיש המופתע מבחר צללים מהעבר, לשדר אותם בפינה חשוכה באיזושהי קפיטריה קטנה, שגם היא איננה עוד, ולצייר על קירותיה בצבעי פסטל או בשחור-לבן את הפנים שהיו שייכים לאנשים בלתי שגרתיים, ואת פניהן של מכוניות מעניינות ביותר אף הן.

והנה, דווקא כל הבלתי שגרתיים והמעניינים הללו נועדו לגורל של הימחקות, היעלמות.

המהגרים

מי היה מאמין שדמויות מרתקות אלה, ללא כל סימני התנגדות, פשוט יקומו מהאדמה או ייפלו עליה, כדי לעזוב את המציאות שהם היו חלק מהותי ממנה, חלק נושם והכרחי? שדווקא הם, שאין להפרידם מן ההוויה, ימותו ככה סתם, בניגוד לאמונתך התמימה, חביבי, שהם יישארו איתנו לנצח ועוד קצת.

כי איך המציאות העתידית מסוגלת להסתדר בלי אותן דמויות ומכוניותיהן, חשבת. בלי אותם אמני מוזיקה, ציור, במה ומסך כישרוניים שבגללם הצלחת, אתה, לטעום את טעמה של קנאה עמוקה, ועם בודדים ביניהם הצלחת גם להתיידד (כפי שהתיידדת עם הבנות, החל ברנו R8 גורדיני דרך לנצ'יה פולביה HF ועד הונדה CRX והבווארית Z3M קופה, אף היא קרובה ללבך למרות תעודת הלידה הנאצית).

לאורך תולדותיך היגרו כבר אל הגלקטיקה הכחולה אינספור ועוד קצת נפשות ומכשירי התנועה הקשורים בהן, וכעת הם רק מאותתים לכיוונך מרחוק, בדיסקיית הזיכרונות שלך, האנוכי שאתה, הנשאר.

טיפ טיפה: יעף אכזרי במקצת

על המדפים הלועזיטיים נחת לא מזמן ספר של העיתונאי הבריטי ריצ'רד פורטר, שבמשך 13 שנה עבד כתסריטאי בתוכנית "טופ גיר" של הבי-בי-סי. בספר, המתאר את "טופ גיר" מבפנים ונקרא "And on That Bombshell", חושף פורטר את השערוריות שליוו את רוב המסעות הפרובוקטיביים של ג'רמי קלארקסון, ריצ'רד המונד וג'יימס מיי.

בספרו המרתק מספר פורטר בין השאר על היחסים המסובכים שבין צוות התוכנית ויצרני הרכב והתקריות שהם הולידו, ועל ההתעללויות המבוימות של כוכבי "טופ גיר", אשר הרסו בכוונה תחילה דגמים שעמדו למבחן ולא מצאו חן בעיני קלארקסון ושות'.

אמנם כישרונו הבלתי שגרתי של הסנוב הבריטי (כפי שכיניתי את קלארקסון בזמנו) שעשע את צופי הבי-בי-סי מסביב לגלובוס, אלא שלא תמיד היה נעים לגלות בהופעותיו של האיש, ובספרים שהוא כתב (שלא תורגמו לעברית), סימני גזענות, שהופנתה לא רק כלפי ארבעה גלגלים תמימים.

Top Gear 2Top gear xl

נהג על הגג. תצלום מאתר המבחנים של "טופ גיר". גם הנהג המסתורי סטיג (בן קולינס) כתב ספר המתאר את מאחורי הקלעים של התוכנית, לצד ביאור רזי הנהיגה התחרותית

מחלת הוולגריות המלכותית: בצדו הליצני וחסר המעצורים של קלארקסון נזכרתי בגלל ספרו של פורטר, אבל גם בגלל הפרשה האחרונה שחולל האלטר-אגו של קלארקסון – הסנוב העברי מבית שוקן, בני ציפר.

שניהם, קלארקסון בעל הכריזמה האנגלוסקסית המבטיחה לו רייטינג היסטרי, וציפר, כריזמטי בעירבון מוגבל, משוכנעים, בטמטום משותף, שמותר להם להגיד הכול – קלארקסון על מכוניות ונפשות בעליהן, וציפר על זכותם של אמנים לנצל מינית מעריצות צעירות.

וכפי שציפר לא שכנע אותי במאמר ההתנצלות הבכייני שלו ("הארץ שישי", 11.3.16), כך גם קלארקסון לא השכיח ממני את גסותו רק משום שהוא הכריז על הבווארית שלי, ב-מ-וו Z3M קופה, שהיא "יצירה השייכת לאליטה מצומצמת המאפשרת עדיין ליהנות מהנהיגה".

Edward et Syrena

שירת הסירנה: תצלום מאתר ההסרטה של "שועל הכסף של פליציה ט'". הדייר (אבישי הדרי) מגיע לווילה של אלמנת הגנרל (יבגניה דודינה). היא תביט מחלונה על סירנה הכחולה, ותשאל בזלזול את הבמאי הצעיר מיכאל – "כמה צילינדרים יש בזה? מה, רק שניים?" 

כזו הייתה לך, אבא? שאל יוצר התצלום, בנו של הקשיש המורשה.

כזו בדיוק, ענה לבנו הבמאי הזקן, אפילו בצבע דומה.

אז נהנית בסירנה כמו חזיר בגשם, המשיך הבן בחקירה בצליל סרקסטי של צעירים.

כן, ענה הקשיש לבנו, אכן נהניתי, ואני גם מוכן לחזור שוב על כל ההרפתקאות איתה, הודיע, והביט בסירנה בשתיקה ובעצב בלתי מובן. הוא הבין פתאום, ברגע זה, שלא ייתן להגיד עליה מילה רעה, אף כי התקרח בגללה, ואף כי נאלץ בגללה ללמוד מכונאות

שואלים את אדוארד

דינה ומשה מושקוביץ: לאחר בדיקות והתייעצויות, ובעקבות המלצותיך במדור "המפתחות בפנים", החלטנו לרכוש סוזוקי קרוסאובר אוטומטי שנת ייצור 2014. הרכב שהיה לנו קודם, שברולט מאליבו מנוע 3,500 סמ"ק שנת 2007, שבק ונאלצנו להחליפו.

אין ספק שהמעבר מנפח מנוע של 3,500 ל-1,600 הוא מעבר טראומטי! עם זאת, בעלי מרוצה מאוד בשל הישיבה הגבוהה בסוזוקי.

השאלה שלנו: אנחנו מתגוררים בחיפה, והנסיעות שלנו אינן במישור אלא בעליות וירידות. הסוזוקי אמנם אוטומטי, אך יש בו אפשרות למעבר לידני.

הבעלים הקודם של הרכב המליץ להשתמש באפשרות הזאת בירידות בעיקר. לדבריו, בזמן הבלימה הרכב נוטה להאיץ מעט קדימה, ועל כן רצוי לעבור לאפשרות הידנית. לעומתו, חברים טוענים שהאפשרות הזאת הותאמה לנסיעות קשות בחו"ל, ועל כן אין לנו צורך להשתמש בהילוך הידני כאן בארץ, גם אם מדובר בירידה/עלייה.

נשמח מאוד לדעת אם ומתי אנו צריכים לשלב להילוך ידני.

תשובה: שילוב ידני להילוך נמוך בגיר אוטומטי אינו עוצר מי-יודע-מה ביחס לגירים ידניים, אך בכל זאת, בדרך ידנית זו אפשר לחסוך חלק מעבודת המעצורים, וכך להאריך את חיי הדיסקיות.

בהילוך נמוך מומלץ להשתמש בעליות תלולות ובירידות מכל סוג.

אלנתן: ברשותי ניסאן אלמרה 1.8 מודל 2003. הרכב אצלי מעל חמש שנים ואני מרוצה ממנו מאוד.

בזמן האחרון, בעיקר בתחילת נסיעה, יש רעשים כשאני מסובב את ההגה – מעין חריקה, המזכירה רעש של גלגלים נעים על משטח בטון חלק. לאחר נסיעה של כמה דקות הרעשים חולפים, גם כשאני עומד במקום.

לפני כמה שבועות המוסכניק שלי בדק שמן הגה, מילא את החסר והרעש נעלם לכמה ימים, אך לצערי חזר שוב. אשמח לעצתך.

תשובה: הזכר למוסכניק שלך שבמתלי מקפרסון, בחיבור העליון של המערכת, יש מסב המסוגל להרעיש במהלך סיבוב ההגה באופן שאתה מתאר.

אם זהו מקור הרעש, כפי שאני משער, אז יש לשמן את כל אחד מהמסבים הנמצאים בשני צדי הרכב, או להחליף את שניהם.

אפרת שטרית: יש לנו יונדאי אקסנט שנת 2006, מנוע 1600 אוטומט. בתקופה האחרונה הרכב רועד בנסיעה של 120 קמ"ש.

חשבנו שזה מהגלגלים, אבל עשינו בדיקה כשהאוטו רועד על 120, והתברר שכאשר מעבירים לניוטרל הרעידות מפסיקות, וכשחוזרים למצב דרייב הן ממשיכות. נשמח לאבחון שלך!

תשובה: מומלץ לבקר פנצ'רמאכר המצויד במכשיר שמאפשר לערוך איזון גלגלים מבלי להסיר אותם מהרכב. אם הרעידות מיוצרות על ידי הציריות, איזון כזה ירגיע אותן.

ארי אייכלר: אני מחפש מכונית חסכונית ושקטה. האפשרויות כרגע הן רנו קליאו 2011 ידנית שעשתה 99 אלף ק"מ במחיר של 27 אלף שקלים, או סיטרואן C1 ידנית שנת 2002 שעשתה 66 אלף ק"מ במחיר 32 אלף שקלים.

המכונית מיועדת לנסיעה בינעירונית בעיקר, אבל (תמחל לי) לא חשובים לי ביצועים. אשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: מבין שתי האפשרויות, האופציה של קליאו נראית הגיונית יותר, משום ש-C1 הזעירה והחביבה לא תרגיש טוב בשדה הקרב הבינעירוני.

הקוראת ע' נסעה באאודי R8, החליפה הילוכים כאינסטינקט טבעי ומאיימת להתחרות בנהגת הטובה בעולם, מישל מוטון.
https://youtu.be/VZPbLYqiLdA

קשיש באיילון

פתאום נתקלתי במישהו שלא נהג כמו אוכלוסין-צ'יק מצוי, אלא דהר דרומה אחוז טירוף. ממש אותו טירוף שהקשיש המורשה זוכר איכשהו מנעוריו, הרחוקים ממנו כמו מאדים

פגשנו באיילון מאזדה 6 כהה אשר בנויה כהוגן בדרום-קוריאה כדי להרשים את תושבי ציון, כפי שהרשימה כבר לועזיטים רבים באירופה, כולל האקרים-גנבים, שעליהם הספקנו לספר על רקע שתיקת הכבשים של המדיה.

באיילון התל-אביבי שלנו, מאזדה זו דלוקת האורות עקפה ללא אגל מאמץ כל מה שבא לה, תוך שימוש בשוליים, המסומנים בקו צהוב, ותוך קפיצות מנתיב לנתיב בתזזית טירוף, מבלי לקחת שבויים. גם אותנו היא עקפה מימין, כמו טיל פרוע, לפני שהצלחנו לזהות מי יושב בה לבדו או בצוותא, ודוהר איתה דרומה בנחישות.

הטירוף הפך ריפוט

היא הייתה במרחק של 100-150 מטר לפנינו, מלכסנת זיגזג אחר זיגזג, כאשר אנו, הקשיש המורשה, פנינו אל אלפא וביקשנו ממנה להוריד הילוך בדאבל-קלאץ' ולרוץ אחרי מאזדה זו. לא בגלל סקרנות חלילה בנוסח "מי זה מה זה", או "למה זה ואיך זה יתפתח", אלא כדי לבדוק בעזרתו הנדיבה של הנהג (נהגת?) אם נכונה תיאוריה שלנו הטוענת כי באיילון משתלמת דווקא נסיעה רגועה כמו טחב מערות.

אלא שלמגינת צערנו, אותה כוונה גרנדיוזית שלנו לערוך ניסוי סוציו-טכנו-פילוסופי מרתק התפוגגה, כי נהג המאזדה החל משום-מה להתגלגל על איילון כאילו היה סתם אחד העם, מין אוכלוסין-צִ'יק מצוי כזה. הנהג הסוער בחר פתאום במישהו ונסע אחריו כמו אזרח  נורמטיבי נשוי פלוס, ואף חדל לחטוף צפצופים מעוצבנים, שליוו קודם את משוגותיו.

קק"ל פינת ביאלסטוק

התאכזבתי, כי התפתחות זו, ובעצם נסיגה, קלקלה תיאוריה נוספת שלי, הטוענת כי המתפרעים באיילון – אלה שנדחפים בכוח מימין ומשמאל, מבלי לאותת בוודאי, בין מכוניות צייתניות, חלקן מתקדמות באיטיות חוקית, הנקובה במקום זה כ-90 קמ"ש פלוס 10 אחוז, וחלקן ב-120 הקמ"ש האסורים, כמקובל בקצה העליון של הצייתנים – ממשיכים בסורם עד היציאה מאיילון לאיזה "שלום דרום" או "קק"ל צפון".

אף פעם לא חסרים מכרכרי אספלט כאלה, הבולטים על רקע ההמון האנונימי, אשר שומר על סטייל הנהיגה המקומי, הים תיכוני, שעוצב כאן על ידי ניצולי השואה, האזרחים הראשונים שהיו יכולים להגיע לפרייבט בזכות הפיצויים מגרמניה. זיכרונותיהם, פחדיהם והחששות של הניצולים התבטאו בסגנון אחיזת ההגה, "וזה כנראה דבק בנו ונשאר" – כתבתי פעם ב"מקור ראשון", ורק שייכותי לנרדפי הנאצים הצילה אותי מביקורת אכזרית.

שיעורי לונדון  

בתקופה שהחלתי את דרכי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה, לימד אותי כל מיני דברים ירון לונדון, שכבר אז, בימי רוממה הראשונים, נחשב בחמש הקומות של הבניין, באולפן א' ובמזנון, כיוצר פיקח בודד, אשר בחוכמה ינק השראה ממוטי קירשנבאום וניסה לאמץ את הסרקזמה שלו.

וזו הייתה כנראה הסיבה לכך שירון לונדון היה האיש העברי הראשון שהשמיע לי את התיאוריה שלפיה נהיגה מהירה, ובייחוד בעלוּת על רכב שרירי המאפשר התפרעויות – הן תוצאה של תסביכים גבריים כלשהם.

לא חלקתי על דבריו אלא רק שתקתי, אך בהמשך, בימי ירחון "טורבו" העליזים של שנות השמונים, התווכחתי עם לונדון על התיאוריה השנויה במחלוקת שלו הגורסת יחס סיבתי מובהק בין מרוצי רמזור ובין תסביכים גבריים – תיאוריה בעלת זקן עד הקרסוליים גם אצל גויים לועזיטים. היסטוריה.

רק חסרי אונים קונים?

גם המשך תולדותיה של ארצנו, ובוודאי ההתקדמות המטאורית שזכו לה יושבי ציון בשנות התשעים ואילך, הוכיחו שהתיאוריה שלונדון נופף בה שווה אתם יודעים מה.

אחרת, היבואנים של פרארי, אסטון מרטין, מזראטי ועכשיו גם פורשה היו פונים בעמודי הפרסום ישירות אל בעלי התסביכים הפסיכו-פיזיים הברורים, שלא ניתן לחמוק מהם גם בעזרת יכולת כספית בלתי מוגבלת.

אמא הורסת

פרט מעניין נוסף ההורס לירון לונדון את תיאוריית התסביכים שלו התגלה ביום ראשון 6.במארס הנוכחי, בכתבה של ynet על "נהגת המרוצים מקיסריה", כפי שה-ynet-ים כינו גברת אחת, אמא לשלושה ילדים, שבעלה השאיר לה אחרי הגירושים, לפי דרישתה, אאודי R8 לבנה "המסוגלת לנסוע ב-300 קמ"ש".

האם גברת זו, ועוד חברה שלה, הנוהגת בשברולט קורבט צהובה, אף היא תושבת קיסריה (שגם אותה ה-ynet-ים תפסו לשיחה) – סובלת אף היא מ"תסביכים גבריים", כהשקפתו של הפרופסור לפסיכולוגיה ירון לונדון הצעיר? אותו לונדון נחמד שלפני ארבעים שנה ניסה לחנך במאי עולה חדש (אנוכי), אשר התמודד עם זיכרונות הגולה המנוולת, כמו גם עם חולשותיו המצטברות עקב עלייתו ארצה – בעזרת אופל GT אדומה.

תלמדו, ynet

תלמדו, ynet, שכתבים לועזיטים בעולם, ובחצי ארה"ב, לא היו שואלים בעלת אאודי R8 "בת כמה את?". שם, בעולם התרבותי, זה נחשב גס רוח.

"מה? 51?" התפעלו ה-ynet-ים מהגיל של הספידית העברית, כי כנראה הם לא שמעו על תושבת ורשה, סבתא קשישה אחת בת 81, הנוהגת יום-יום בסובארו אימפרזה WRX STI, ומאוהבת בביצועי מכוניתה דווקא, ולא בפוזה.

נרפא בצ'יק

אבל כעת אני באיילון, מנסה להבין למה מאזדה כיבתה את סגנון נסיעתה הפראי. מה קרה לה לעזאזל שהיא ניסתה פתאום והצליחה, אותה דרום-קוריאנית גאה, להיבלע בתוך המון הפחיות המתגלגלות בשורות, אשר זזות עקב בצד אגודל כאילו נהגיהן אינם ממהרים לאף-מקום?

האם נהג מאזדה זו (בעל התסביך המוכרז על ידי לונדון) נרפא דווקא כעת, לנגד עיניי ממש, מהתסביך שלו, ושב אל חיקו של העולם הנורמטיבי, החף כהוגן משיגיונות כלשהם?

ואולי נהג המאזדה, שאך לפני רגע היה אחוז אמביציה ספורטיבית יוקדת ושובבות – זיווג אסור במרחב הציוני – קיבל אזהרה מהקריינית של וויז, שהודיעה לו על נוכחות משטרתית?

או שנהג זה התקרר משום שהבחין באלפא היושבת על זנבו, וחשד בטעות שהנהג של האיטלקייה המבוגרת, הירוקה, כלומר הקשיש (אנוכי) המורשה, שייך למלשינים העבריים הכפייתיים, אשר משננים את המִספר הנקוב במדבקת "איך אני נוהג?", ובהזדמנות הראשונה מלקקים בלשונם את הבלוטות' הרדום בסמארטפון כדי למסור את המידע המפליל.

פרוזאק לשימוש חיצוני

התעלומה התפענחה כאשר התקרבתי אל נהג המאזדה: גיליתי שמאחורי השמשות הכהות של רכבו הוא פשוט עסוק בסמארטפון שלו.

אבוי, נפלה עטרת ראשי המחשבתית, אשר גרסה בנחישות (ולא תמיד ברגישות) כי סמארטפון הוא אביזר שגורם נהיגה בלתי אחראית. הרי כאן קרה ההפך הגמור: הסמארטפון ריסן נהג משולח עכבות.

האם לחינם הטחתי בנייר ובאינטרנט – וגם על-פה, לכל המעוניין לשמוע – את תוכחת הזעם שלפיה האוחז בסמארטפון בעת נהיגה הוא למעשה סוּמָא-רטפון?

טיפ טיפה

פענוח של הלוח: הקורא עמנואל פלג שלח לנו לקסיקון מצולם אשר מבאר את משמעותן של נורות חיווי שונות ומשונות העשויות להידלק על הלוח. וכך כתב פלג: "לפעמים נדלקות כל מיני נורות בלוח הבקרה במכונית, ואתה/את שואלים את עצמכם – מה זה? להמשיך בנסיעה? לעצור? בתמונה המצורפת הסבר לנורות". מר פלג מדגיש כי הסבר זה לא נועד להחליף את בעל המקצוע, ברגע תקלה יש לגשת למכונאי מוסמך.

IMG-20160302-WA0002

והמדור מוסיף שבעבר היה מקובל שנורות אזהרה הדורשות לעצור ולגרור את הרכב למוסך מופיעות בצבע אדום. זאת, להבדיל מנורות אזהרה בהולות פחות, המופיעות בכתום, בצהוב או באפור. כיום, יצרני הרכב אינם מקפידים על חלוקה זו.

שואלים את אדוארד

נריה סופר, נווה-דניאל: אציג את עצמי בקצרה: בן שלושים, מכונאי של בני אדם ושל מכוניות (מכוניות של המשפחה היו מטופלות על ידי אבי ועל ידי).

בבעלותי עברו שלושה כלי רכב: טויוטה סטארלט שנת 97' ידנית 1.3 ששימשה נאמנה במשך ארבע שנים עד שהייתה קטנה למשפחה ונמכרה בצער (70 אלף ק"מ, ללא בעיות מיוחדות).

כעת יש לנו ניסאן אלמרה 2006 אוטומט 1.8, רכב טוב בסך הכול, שנמצא אצלנו כשנתיים וחצי, והפתיע פעם אחת עם תקלה בשני חיישני מנוע (חיישן גל ארכובה וחיישן גל זיזים). מקווה שלא יפתיע עוד.

לפני שנה רכשתי רכב נוסף, טויוטה יאריס 2000 מנוע 1.0 ידנית.

מעט אחרי שקניתי אותה נדלקה נורתcheck engine . בדקתי את הדברים השגרתיים – שמן, מים. הקשבתי למנוע בניסיון להבין אם יש בעיה בפלאגים. בדקתי חיבורי פלאגים. ודבר אחרון שעשיתי – ניקיון של בית מצערת (ספריי קרבורטורים) וניקיון של חיישןAIR FLOW . לא עזר.

פניתי למוסך בבית-שמש, שחיברו סורק תקלות, והחיווי

שהתקבל היהto lean bank 1 , מס' תקלהP107.. המוסכניק הציע לשים תוסף דלק, ולבדוק אם הוא עוזר. הוא איפס את התקלה, והנורה חזרה לדלוק לאחר כמה עשרות ק"מ (הוא אמר שייתכן שזה יקרה). לאחר מכן היה טסט, ובזיהום אוויר נמצא CO גבוה ממש במעט מעל המותר. שמתי תוסף רגיל, וזה עזר.

לאחר כמה שבועות הנורה כבתה עצמאית וחשבתי שהכול עבר, אך התבדיתי… לאחר כחודש הנורה חזרה לדלוק. זה בערך לפני כשישה חודשים. המוסכניק מבית-שמש אמר שצריך לפתוח את הממיר הקטליטי ולבחון בעיניים אם הוא תקין, או שזוהי בעיית חיישן חמצן.

בדקתי את חיישן החמצן באמצעות מד זרם, והחיווי היה תקין. כאן החל הקטע המעניין, של החורף: כשהקור הגיע בעוצמתו הרבה (זה היה הדבר היחידי שהשתנה), הנורה כבתה ונדלקה לסירוגין (שבועיים-שבועיים). באופן כללי צריכת הדלק לא משתנה הרבה (הבדל של חצי ק"מ בערך לליטר לטובת נורה כבויה).

משיטוט ברשת לגבי התקלה הזו בטויוטה (יש הרבה מידע על קורולה 2003-7) מתברר שזוהי תקלה סדרתית לגבי הממיר/תוכנה, ושהיא לא באמת הסתדרה גם למי שטיפל במוסכי החברה ושפך ארגזי זוזים. ניסיתי לברר עם "רוני אגזוזים" מרחובות, שטוען שהם מומחים גם לדיאגנוסטיקה, והוא אמר שיש לפעמים שהתקלה הזו מופיעה בגלל כל מיני דברים אחרים (שזה קוד לתקלה לא ספציפית), וצריך לברר לעומק גם על ידי בדיקת ארבעה גזים, בדיקה שאינני מכיר.

כעת נשארה חוות דעתך:

האם "להתאבד" על תיקון התקלה הזו?

מה יכולות להיות הבעיות?

האם החלפת ממיר תפתור את הבעיה?

תשובה: אם מערכת הבקרה משדרת רגישות יתר לגבי מצבו של המאייד הקטליטי – שעוד לא סתום, שהרי המנוע עובד כראוי – אז נשארות בפניך שתי דרכי פעולה:

האחת, להתעלם מזה ולכל היותר להשתיק את הדיודה, אם ההיסטריה שלה מפריעה לך בנהיגה.

הדרך השנייה, שעליה ממליצים פורומים לועזיטיים של טויוטה, היא להחליף את הקטליזטור בצינור מפלט מסוג free flow, בתקווה שהמכונית תעבור את הטסט השנתי ללא בעיה. אחרת, צריך לחפש מאייד קטליטי חלופי, זול ככל האפשר – או לחזור למאייד המקורי, ולוּ רק לאותו יום של הטסט.

הראל שריקי: לאחרונה קניתי רנו קליאו 2012 – ידנית, לפי המלצה שלך בין השאר. בכל אופן, צריך לטפל ברכב. כאשר הלכתי למוסך הראשי רצו ממני 7,000 שקל כמעט על טיפול. נראה לי די מוגזם ולא הגיוני.

אשמח להמלצתך איך לטפל ברכב או היכן ניתן לקרוא על כך. אני סטודנט להנדסת מכונות, והנושא מעניין אותי מאוד.

כמו כן, רציתי לבקש ממך, ואולי להמליץ: האם ניתן לאגד את שלל ההמלצות שלך באיזה ספר? זה יכול להיות מעולה.

תשובה: סכום של 7,000 שקלים אכן נראה מופרז. בכל אופן, כדאי לך לבקש פירוט של הבעיות שהמוסך עומד לטפל בהן, ולאחר מכן להתייעץ עם אחד המוסכים שאינם קשורים ביבואן ומתמחים בקליאו – שהיא מכונית פשוטה יחסית לאחזקה ולתיקונים. מוסך כזה ישפוך אור על העלות האמיתית של מבצע הטיפול.

על טיפול עצמי ברכב אפשר ללמוד ממדריכי Haynes הבריטיים, המתורגמים לשלל שפות, שעברית איננה ביניהן למרבה הצער.

תודה על ההמלצה שלך.

*

סברה צעירה עדיין. י"א צילם את סברה הישראלית הוותיקה בגרסתה הסגורה, האדירה, כדי שהדור הצעיר של חולי הגה יתוודע להישגים שלנו אי-אז ויתגאה בהם: בכך שיוצרה ושווקה כאן מכונית ספורט מעניינת, ובכך שהיא השתתפה בתערוכות, ואף לקחה חלק ראלי מונטה-קארלו היוקרתי. 

היום, חברות ענק ישראליות מוכנות אמנם להפסיד מיליארדי שקלים בסין וברוסיה, אך לא מתחשק להן לשחזר את המותג "סברה" בגרסה מודרנית, שתתבסס למשל על מאזדה MX5 או על סובארו BRZ

211213 701IMG-20130727 סברה  -WA0000

חיוך פורשה

בסרטונים המייצגים את פורשה, חיוך משותף מקשט את פניהם של הדוגמנים, פקידי החברה ואנשי האחזקה. גם הקשיש המורשה חזר מהמפגש בהרצליה-פיתוח עם חיוך פורשה מודבק לפרצופו

יבואנית פורשה, חברת "אוֹרְכִּיד ספורטס קארס ישראל", שזכתה לייצג אצלנו את היצרן משטוטגרט זוּפֶנְהָאוּזֶן שבגרמניה, ארגנה מסיבת עיתונאים באולם המכירות החדש בהרצליה.

להבדיל משמעותית מיבואנים אחרים, זהירים, המזמינים ארצה רק דגמים כדאיים לשיווק, במשכן החדש של פורשה עומדים כמעט כל הדגמים החדשים המסקרנים של המושג המפורסם ביותר בעולם המוטורי, כולל היהלום שבחלומות העכשוויים לגבי פורשה – GT3 RS לבנה, אשר אפשרה לכוחות המדיה שהוזמנו לאירוע להתיישב בחופשיות במושב המרוצים, לאחוז בחוזקה בהגה בתפיסה תקנית של רבע לשלוש, וליהנות מדמיון פרוע על הניהוג.

ייתכן, חשב הקשיש המורשה אך לא בדק, שאפשר היה להפעיל גם את הסטופר המותקן במרכז לוח המחוונים של GT3 RS, מה שכרוך בסכנה מיידית שהמפלצת בעלת הענף האחורי המרשים תגיב על הפעלת הסטופר בידי הזקן, תפתח חלילה בזינוק מהמקום, ותפרוץ בצהלת-סיפוק מבעד הוויטרינה אל רחוב החושלים.

גלגולי המתח

מתח כבד הסתובב בין דגמי פורשה החדשים, טיפס על הקירות, התגלגל על הרצפה ונדבק לחלונות הראווה הגדולים, עד שנרגע, התיישב בתוך קאררה ספיידר הפתוחה, והשתעשע מהמראֶה של שליחי המדיה, כתבי חצר מנוסים, שחיפשו אחר פתרון בלתי אפשרי: איך להתלהב מפורשה, אך לא לאבד מניות אצל המתחרים שלה, כמו פרארי, מזראטי, אסטון מרטין ומרצדס.

איך הם ייצאו מהפלונטר הזה? שאל את עצמו אנוכי המורשה. מה הם עומדים לכתוב? תהה הקשיש, שאצלו אין בעיה כזו. הרי הוא יודע בדיוק מה המקלדת שלו עומדת להודות לגבי האירוע. היא תתקתק שכדי להבין את פורשה אסור להיות צעיר מדי או זקן מדי, אשר חושיו צופו כבר מעטה ירקרק עמום.

"אלא שאיך אפשר להזדקן בלי פורשה?", תַּקְשֶה המקלדת בחוסר עדינות, ובהחלט ייתכן שהיא לא תזכה בתשובה.

נס הנדסי

העיתונות המוטורית הלועזיטית קבעה ללא היסוס כי GT3 RS – אותה עולה חדשה שמפארת את סלון המכירות של פורשה בהרצליה-פיתוח, ומוכנה להתחתן עם יהודי תמורת מיליון ו-700 אלף שקלים – היא מכונית השנה של 2015, וכנראה גם ואילך.

GT3 RS זכתה בתואר זה חרף העובדה שהיא נמנית בחוצפה עם השורות הארוכות של דגמי פורשה שהפירמה בונה, בעקשנות יוצאת דופן, בניגוד לחוקי פיזיקה נוקשים ובסתירה מוחלטת להיגיון הנדסי מוצק.

הרי מדובר בתכנון מכונית המכתיב כי המנוע הכבד ובעל הכוח האדיר ימצא את מקומו בחלק האחורי דווקא – היכן שבתגובה ללחיצה על דוושת הגז הוא מייצר היגוי יתר בכמויות מסחריות. ועוד לא דיברנו על הקלאוסטרופוביה החוגגת בפורשה 911 ובדומותיה, ועל כך שהמציאות הנשקפת מבעד לשמשה הקדמית של פורשה אינה מתארת נכונה את המציאות האמיתית.

GT3 RS 4

אחרי הכול, זו חיפושית. בתצלום: גרסה מתקדמת של פורשה 911 מזן GT3 RSR המצוידת במנוע בנפח 4 ליטרים, שששת הצילינדרים שלו מייצרים כ-500 כ"ס. היצרן מסביר שדגם זה משווק ללקוחות עשירים חובבי תחרויות מסלול, המעוניינים לטעום מה מרגישים נהגי מרוצים מקצועיים.

קשה להאמין, אך גם המנוע של GT3 RSR נולד באותו עיקרון טכנולוגי של מנוע הבוקסר הוותיק בעל ארבעת הצילינדרים, שתוכנן לפני מלחמת העולם השנייה כדי לשרת את חיפושית העממית, אשר נבנתה בהתאם למטרה האידיאולוגית "לספק לכל פועל מכונית זולה, אמינה וחסכונית"

שאלו יהיו הצרות שלנו

וראו זה פלא: חרף ההתרסה הנבזית המאפיינת את דגמי פורשה מתחילת דרכה של הפירמה ועד ימינו – דורות של חולי הגה אמיתיים חלמו ועודם חולמים על צרה טכנולוגית זו.

הם מדברים עליה בעיניים בוערות, לוטשים אליה מבט שְקִיקָתִּי כשהיא חולפת ברחוב, מתעניינים בניצחונות שלה במרוצי המסלול המפורסמים ביותר באירופה ומעבר לים, ובודקים אם יש איזה בדל סיכוי לחיות איתה, גם אם התקווה לשים עליה יד היא אפלטונית בלבד.

חנוקת בית

כמיהה עיוורת זו לפורשה היא תופעה טבעית יותר בעולם הלועזיטי הרחוק, הרוחש כבוד למוצגים הגזעיים מזופהאוזן ומעניק להם רקע מתאים. לא כמו אצלנו, היכן שלמכונית זו נועד תפקיד של תכשיט השמור בבית בעיקר, במרחק בטיחות הגון מעין רעה ומסכנת ההילכדות בידי כוחות רשע.

הרי מכונית זו, בדומה למתחרות שלה, שעלו אף הן ארצה, מתחילה לחיות ולהצטיין במהירויות שהשתיקה יאה להן. מה חבל שצריך לרסן כאן את פראותה, כדי לא לגרום להתקף היסטריה בְּקֶרֶב הכוחות האבוהביים המסכנים למיניהם, שהם טרובדורים של סיסמאות פחדניות, הגורסות כי מהירות הרכב היא הפרמטר העיקרי לתאונות.

ואם פורשה הנכונה תעז בכל זאת לצאת משערי הבית, אז מצפה לה מחנק בדרכים צפופות ובפקקים, המיוצרים על ידי פחיות עוינות וצרות עין.

בנוסף, פורשה תהיה מאוימת כאן מהסכנות הכרוכות באותה "צוותא מאונס" עם גדודי משפחתיות שנהגיהן מסוממי סמארטפונים.

על תורפה ועל טורפנות

כל ההווי המיוזע הזה אשר מצפה במרחב שלנו לדגמי-העל השריריים כהוגן של פורשה, המצוידים בכנפיים במקומות הנכונים כדי לעופף חופשי בין הסכנות – מציק פחות, או כלל לא, לשלושה דגמים אחרים של הפירמה, המוצגים אף הם בהרצליה – קאין, Macan, ובמידת-מה גם פָּנָמֶרָה.

שלישייה זו תסבול פחות מהצפיפות העברית. והנה ההסבר המפתיע: קאין, מקאן ופנמרה מעוררים נקיפות-סימפטיה בלבו של הקשיש המורשה, משום שאלו הם דגמי פורשה היחידים אשר הבווארית הביתית והנאמנה של הזקן, Z3M קופה, יכולה עדיין לעקוף אותם בריצה קלה.

מובן כי אתקשה לחוש חמלה שכזו כלפי דגמי פורשה טורפניים כמו קאיימָן וקארֶרָה על כל מופעיהם, המשאירים את הבווארית מאחור. אמנם מעט, אבל בכל זאת. קל וחומר אסון אמיתי כמו GT3 RS, שכדי להגיע ממנוחה ל-100 קמ"ש תקניים זקוקה ל-3.03 שניות בלבד, אשר לעומתן, 5.0 השניות של הבווארית הן נתון מגוחך.

נושם בצ'קים דחויים 

"יצא ממך האוויר, מה?", הקניט הבן את הקשיש בנימת סרקזמה גלויה, כאשר שמע בטלפון הבין-גושי על ביקורו של אבא בתערוכה של פורשה, שנפתחה חגיגית במרחב הציוני.

"אוויר? ממני? על מה אתה מדבר?!", התרגז הזקן, שהאוויר העברי היחידי שלו נחבא כבר מזמן בארבעת הגלגלים של אלפא, דחוס בכל אחד מהצמיגים ב-32Psi . הזקן עצמו נושם רק מעט ובסתר, וגם זאת בכוח האינרציה בעיקר.

ג'רי אינו מאשר, ג'רי אינו מכחיש

בין כמה עשרות המכוניות שהסכימו לחיות איתי על לא עוול בכפן, מעולם לא זכיתי בפורשה משלי למשך יותר מיומיים-שלושה. כמו לפני כמה-עשרה שנים, במקרה המביך ביותר עם 928 אדומה, אקסית של ג'רי ליבוביץ' ידידי – שהביא אותה מארה"ב ונכשל מול הרשויות בארץ, כפי שסיפרו לי אחר כך אנשים טובים. ג'רי עצמו לא אישר, וג'רי גם לא הכחיש.

בכל אופן, קיבלתי את כל זכויות הבעלות על 928 זו במכרז שארגן המכס בלוד, אשר שם עליה ידיים, והצלחתי להחזיק אותה ברשותי ממש מעט, כפי שתיארתי כבר במדור הבכייני "פורשה דגם כמעט".

home sweet home

למחרת ההשקה של בית פורשה בהרצליה הבחין הקשיש המורשה בראי בחיוך שנשאר על פניו, וככה סתם נזכר מה אמר ניקיטה חרושצ'וב בשדה התעופה במוסקבה לחברו גרגורי מלנקוב, שחזר מארה"ב וירד מהמטוס מעופף אל המצלמות בכובע פנמה.

"שְטוֹ טִי סְמְיֶיוֹטסָה?" (מה אתה מחייך?), גער חרושצ'וב במלנקוב, "טִי אוֹזֶ'ה דוֹמָה" (אתה כבר בבית).

טיפ טיפה: מיומנו של מזוכיסט

לפי מסורת שליוותה במשך שנים את ימי העיתונות, שבפניה נפתחים שעריה תערוכת המכוניות הבינלאומית של פרנקפורט – מארגני האירוע היו מזמינים את עיתונאי הרכב המגיעים מכל רחבי תבל אל מסלול המרוצים הוקנהיים לנסיעות מבחן. לרשותנו, הכתבים, עמדה תוצרת גרמניה – דגמי ב-מ-וו חדשים, אופלים, מרצדסים ופורשים 911, שהאפשרות לנהוג בהם על מסלול המרוצים הייתה ממגנטת ממש.

ודאי שרוב הכתבים היו עומדים בתור מול דוכן פורשה, חוץ מהשליח של מגזין "טורבו" הישראלי (אנוכי), שהחליט כי מוטב להכיר תחילה את המסלול במכונית אנושית יותר מכבוד הטיל מזוּפֶנְהָאוּזֶן, שהקשיש הצעיר עדיין לא נהג בו ורק שמע עליו אינספור סיפורים מחברו הפולני, נהג הראלי זָסָאדָה, שזכה בפורשה 911 באליפות אירופה.

כך קרה שאת חגיגת המבחנים פתחתי באופל קורסה קטנה, והופתעתי להיווכח כי בסיבובים של הוקנהיים אנו, העיתונאים הנוהגים בקורסות, נוסעים בחוצפה בין פורשים, ולעתים אף עקפנו אותן כאשר הן זזו בזהירות בסיבובים עד הישורת, שבה הן היו מתרחקות ונעלמות.

כאשר אני אנהג בפורשה, אף קורסה או פורד אסקורט לא יריחו את אגזוזי בסיבוב, תיארתי לעצמי את העתיד המתקרב כאשר התיישבתי ב-911 מזן 964 טורבו. הרגשתי בה כמו בבית משום שתיבת ההילוכים שלה הייתה זהה לזו של לנצ'יה פולביה HF שלי, וגם משום שעדיין לא שכחתי לשלוט בהנעה אחורית, כפי שלימדה אותי רנו R8 גורדיני שלי.

התיישבתי בפורשה, כיוונתי מושב והגה, ולָפוּת היטב בחגורות שילבתי את ההילוך הראשון (שמאלה ואליי, כמו בלנצ'יה) ויצאתי אל המסלול. ואז, בעוד כמה רגעים, המציאות חסרת הרחמים הכתיבה לי לבצע סדרת זיגזגים בנוסח היגוי יתר-קונטרה-היגוי יתר-קונטרה, כאילו הייתה מכוניתי מטאטא המנקה את האספלט. ודאי שהקורסות וכל יתר הפחיות עקפו אותי בסיבובים בזלזול מוחלט, או ניסו לברוח לצדדים, כי כל פעולה של הגנה עצמית שנקטתי, שהתבטאה בליטוף עדין של דוושת הגז, הובילה לשחרור הזנב.

הבנתי מיד עד כמה צדק מאסטרו זאסדה כשאמר שפורשה אוהבת להתעלל בנהג, ואין ברירה אלא להתאמן איתה. אלא שאצלי, שעות הנהיגה בפורשה לא שינו הרבה. אמנם הפסקתי להיכנע בסיבובים, ואף התחלתי לנסוע במהירות קורסה כפול שתיים, אך בכל זאת חזרתי לתל-אביב מוכה ומושפל נמרצות על ידי המכשפה מזופנהואזן. כעבור שנתיים, בתערוכת פרנקפורט הבאה, הסיפור חזר על עצמו.

פורשים של זמננו, כמו אלו המוצגות בהרצליה, אינן מסוגלות להכין חוויה דומה לזו שטעמתי בסבל ובתיאבון בכל ביקוריי בהוקנהיים, כי כוחות האלקטרוניקה הספיקו כבר להפוך את דגמי פורשה המודרניים לכלים אנושיים לרפואה. כמו כלבים שגמרו קורס אילוף, הן משרתות בנאמנות את בני האנוש. ללא כל טירוף, בלי היגויי יתר.

האם רק המזוכיסט שבי מתגעגע לקאפו ששמה 964?

964 white one

חוליגנית מבוקשת. פורשה 911 בגרסת 964 יוצרה עד שנת 1993, והיא עודנה מצוידת במנוע מקורר אוויר כמו מנוע החיפושית. בזכות סגנונו המיוחד והמזג החוליגני שלו, דגם 964 שייך לפורשים 911 יד שנייה המבוקשות והיקרות ביותר בשוק

 שואלים את אדוארד

משה שנבל: מה קרה לחתיכה הצרפתייה והמגניבה, שהראתה לי את חמוקיה המדהימים כשראיתי אותה דוהרת בכביש כמו סוסה אצילה? האם נכונות השמועות הרעות כי רנו קליאו החדשה היא מכונית הגורמת לבעליה להתחרט על היום שבו ראו אותה וקנו אותה?

תשובה: לא שמעתי ביקורת ספציפית על קליאו החדשה, כמו התחממות, שתיית דלק מוגזמת או תיאבון לשמן, לא בחצי פה ולא בפה מלא, לא במכתבים המגיעים אלינו, לא בפורומים עבריים וגם לא בפורומים לועזיטיים, אשר מחשבי עוקב אחריהם בהתעניינות רבה.

אישית, נהניתי מקליאו ספורט עוד לפני שחוזקה בטורבו (ללא צורך ואף בניגוד לו, לדעתי), ולידידה שלי יש קליאו B כבר 14 שנה, שביקרה במוסך היבואן רק כדי להחליף שמנים, נוזלים וחגורת טיימינג, ולאחרונה כדי לגרש קודן בעייתי.

האם ייתכן שהשמועות גונבו לאוזניך על ידי רוטנים כרוניים, הכועסים על עולם שכולו נגדנו, על מזג האוויר המטורלל, על בנות הזוג, על הילדים, על חיות הבית ועל יוקר המחיה? טיפוסים אלה למיניהם יוכלו בקרוב לשכור מכוניות אוטומטיות של גוגל.

בקליאו החדשה מפריע לי רק עיצוב הדלתות בחלקן התחתון, שגורם למכונית להיראות כאילו היא שיחקה נגד בית"ר ירושלים וחטפה בעיטות.

זאב: תודה על תשובתך ("שואלים את אדוארד" 968). המכונאי שלי מנוסה מאוד בוולבואים ישנים, ויש לו הרבה חלפים וגם קרבורטורים במצב טוב. הוא טוען שהקרבורטור שיש לי הוא דגם מתקדם, ולכן כדאי לחפש חלקים. צריך קיט לשיפוץ קרבורטור: דיאפרגמה, מחט, אטמים וכו'. האם יש מכון קרבורטורים בארץ?

לגבי יבוא של חלפים מחו"ל: בדקתי פעם את העניין, ומצאתי שמשרד התחבורה לא נותן לייבא חלפים אלא אם הרכב מוגדר כרכב אספנות. כשאני מביא חלפים מחו"ל אני צריך לבקש טובה מחברים. לא הגדרתי את הוולבו כרכב אספנות כי ברכב אספנות אין ביטוח בין 07:00 ל-09:00 בבוקר, ואני צריך את המכונית בשעות האלו. מצורף צילום של המכונית.

תשובה: לגבי מכון קרבורטורים בארץ, אבדוק את הנושא. נזכרתי שלפני כעשרים שנה מישהו ("הטייקון הפרטי שלי") הפקיד אצלי למשמר לתקופה של כמה שנים וולבו 264 בעלת 6 צילינדרים, 2.7 ליטרים, שהוא קנה בארץ ובקושי השתמש בה. גם בוולבו מפוארת זו גיליתי סתימות בקרבורטור, סטרומברג כמו שלך, שהיו כנראה תוצאה של בוצת דלק שהתייבש.

הביטוי "מחט" שנקבת בו (תרתי, תרתי) הזכיר לי שאת המחט בוולבו של הטייקון ניקיתי באמצעות טינר, ואת חלקה העליון שפשפתי בנייר זכוכית עדין מס' 1,000 (בניגוד לדעתם של מומחים). השיפוץ הוכתר בהצלחה.

תומר הלוי: ברשותי פונטו 2002 אוטומטית, נדמה לי שרובוטית. לאחרונה, בעת לחיצה על הברקס, יש תקתוקים מתיבת ההילוכים – מנעילת הבטיחות של הידית – יחד עם צליל רוורס, והצג מראה D ו-R לסירוגין.

אשמח לקבל את דעתך בנושא.

תשובה: אם אתה בר-מזל, הגיר שלך יסתפק באיפוס מחשב ובהחלפת שמן.

הגול העצמי של הקדמה

הטכנולוגיה המתקדמת שהשתלטה על העולם המוטורי מעמידה באור מגוחך את הביטוי "גנבת רכב", כאשר המכונית מוסרת את עצמה לגנב

"השוטר אפשר לי לצפות בצילום וידיאו ממצלמת רחוב, וכך ראיתי איך נגנבה ממני מאזדה 6 החדשה שלי", סיפר הנגזל בפורום לועזי של בעלי מאזדות. וזה מה שהמצלמה קלטה: "מישהו התקרב למכוניתי החונה, התכופף במשך עשר שניות אל הראי השמאלי, פתח את הדלת, התיישב במושב הנהג לעוד כמה שניות, הדליק אורות, אותת ונסע".

"הגנבה הייתה קלה יחסית כי מדובר במאזדה 6 בגרסת SkyPassion, המועדפת על קוני המאזדות משום שהיא מאפשרת לפתוח דלתות ולהתניע בלי מפתח", הסביר שוטר המתמחה בגנבות רכב. לדבריו, "הפורץ היה מצויד כנראה במשדר גלי רדיו משוכלל, שבאמצעותו הוא פתח את הדלת ואחר כך התחבר למערכת CAN כדי לעקוף את האזעקה, להתניע את המנוע ולהסתלק".

פינוק פיפיות

המקרה המתואר לעיל הוא רק אחד מ-151 גנבות של מאזדות 6 חדשות שנרשמו בוורשה בשנה שעברה. הפורצים נוקטים שיטה מקורית שפיתחו האקרים מקומיים, המנצלת את שלל האמצעים האלקטרוניים אשר מאפיינים את היפנית האצילה, הממגנטת. וזו השיטה:

כל המערכות כמעט שהותקנו במכונית זו במטרה לשרת את הנהג ולפנק אותו – כמו תקשורת Bluetooth, קשר רציף עם האינטרנט, מולטימדיה, GPS, ניווט מקורי, חניה אוטומטית, טמפומט, בלם יד חשמלי, חיישני רדאר המשגיחים על היצמדות למסלול ושמירת מרחק מהמכונית שלפנינו – מאפשרות לגנבים להשתלט דרכן על הרכב.

במילים אחרות, תפנוקים הם שער המשי של הגנב אל העברת בעלות חד-צדדית.

אלקטרוניקה כאופיום: סוּפֶּר-נאני מסוכנת

עד עתה הסתפק המדור בהשמעת הטענה (הבודדה כמו עכבר ספרייה) כי חבילת האמצעים האלקטרוניים העכשוויים, אשר מטרתם המוצהרת היא בטיחות, תיקון שגיאות בנהיגה וגילוי סכנות – מטרידה את הנהג יותר מכפי שהיא מסייעת לו, מנשלת אותו מכל הנאת ניהוג, ועוד מטשטשת את זהירותו הטבעית.

מדור זה טען, ועודו טוען, שהאמונה העיוורת בסגולות של אמצעים אלקטרוניים גורמת לנהג לחוש שהוא פטור מהצורך לגלות ערנות עצמית, ולכן הוא מרשה לעצמו לתפקד כאילו אינו נמצא בתנועה: לקרוא מיילים, לכתוב סמסים, לבדוק את מצב המניות בבורסה, לשוחח או סתם להתגלגל בענני הדמיון.

והנה עתה, לנוכח שיטת הגנבות הערמומית, התגלה שהמציאות הטכנולוגית השולטת בעולם הרכב אכזרית עוד יותר מכפי שהתרענו כאן – משום שהיא מסכנת לא רק את חיי הצרכנים שלה, אלא גם את רכושם.

סוגדים לעגל טרחני

ודאי כי טענותינו אלה נגד רודנוּת האלקטרוניקה (המתחפשת למרי פופינס) היו, והן עדיין, בבחינת קול קורא במדבר אל מול שירת המקהלה, המהללת את המודרנה כאילו הייתה שמש גאולתנו.

בדידותו של מדור זה צופָה, ואינה מאמינה: להקות להקות של כתבי חצר מוקיעים, ב"מבחני הדרכים" שהם עורכים וכותבים, כל דגם שלדעתם הוא נחות משום שאינו הולך עם רוח הזמן, קרי – הוא אינו מאפשר לשמור על קשר אינטרנטי עילאי עם סביבתו, ואינו מצויד, רחמנא ליצלן, באמצעי בטיחות חדשניים, שבקרוב יירשמו כחובה כפי שנרשם ABS.

גילוי נאות בסגנון מקומי

ודאי שהקשיש המורשה מעדיף את מכוניותיו, המתהלכות יחפות מאלקטרוניקה, על פני כל דגם (כולל כמה מפוארים) שהזקן נהג לאחרונה.

כן, המוצגים השייכים לקולקציה הביתית של הקשיש נעלים בעיניו בכמה דרגות לעומת דגמי הראווה של העכשיו, בין השאר משום שהאלקטרוניקה של בנותיי מסתכמת בהפקת ניצוצות במצתים – וגם זאת ללא עזרת חיישנים, אלא בִּרגעים שנבחרים בדרך מכנית, כאשר הבוכנות משלימות את תהליך הדחיסה.

רק ב-Z3M קופה של הזקן מחוזק מנוע ששת הצילינדרים בשיטת Vanos, אך בכך (בנוסף למערכת ABS) נגמרת רשימת החידושים המקננים ביהלום הבווארי, אשר אינו נגוע בעזרי אחיזה למיניהם.

פרצוף מודרנה בלתי צפוי בעליל

אמנם הקשיש המורשה (כפי שהבין כבר גם אדם שקורא טיבטית בלבד) רוחש למודרנה סלידה עמוקה אשכרה, סלידה טבעית, אשר צמחה גם משום שהזקן שייך עדיין לאותו דור אבוד אשר נהנה מנהיגה ושות' – אלא שבכל זאת, הקשיש אינו קופץ בשמחה לאיד ומכריז בסיפוק "אמרתי לכם", כי אנוכי מרגיש סוג של אחווה עם בעלי מאזדות 6 חדשות תושבות ורשה, שחדשנותן סידרה להן מלכודת בנוסח כיפה אדומה.

לא רק עליי משפיעה פרשת המאזדות 6 באופן מוזר. טרובדורים של השתכללות תחום הרכב, לועזיטים בעיקר (שהרי כתבי החצר שלנו ממלאים פיהם מים), מתחילים לפקפק בצדקת הערצתם לטכנולוגיה לנוכח העובדה שמכונית מעניינת זו, המפוטמת חידושים כפי שקרפיון יהודי ממולא צימוקים מתוקים, הפכה טרף קל לגנבים הגויים, הקוטפים אותה כאילו הייתה שלהם.

משמר הנפרץ

פורסם בלועזית כי יבואן מאזדה בפולין מתכוון להרכיב אימובילייזר נוסף, ומכין עוד אמצעים משוכללים, שעקרונות הפעולה שלהם נשמרים בסוד.

"לא זו הדרך", מזהיר מומחה לאזעקות, הטוען כי כל הפטנטים הללו מתבססים על אותה מערכת CAN שהגנבים למדו לשלוט בה בחופשיות רבה, וממש קוראים בה כפי שקוראים בספר. כך שלא יעזור הפתרון המפורסם של החלפת הפינים בשקע הדיאגנוסטי OBD כדי שהגנב לא יוכל להתחבר אליו – כי רשת CAN, בתמימותה, תדווח לגנב על תרגיל מחוכם זה.

הפתרון: אָטָבִיזְם

פתרונות חלקיים, ממשיך להסביר המומחה ממכון "Multi Servil Electric" שבקרקוב, הם הרכבה של אזעקה נוספת, שאינה מחוברת למערכת החשמל המקורית, או התקנה של נעילה מכנית בתוך תיבת ההילוכים עם מנעול חיצוני הדורש מפתח מיוחד, קשה לזיוף.

דא עקא שאזעקה "פרימיטיבית", כלומר כזו שאינה מקושרת אל המָגִיסְטְרָלָה המשוכללת CAN, עלולה לשבש את המערכת האלקטרונית המקורית, כולל את תפקוד מחשב הרכב.

ובאשר לנעילה (בְּלוֹקָדָה) של תיבת ההילוכים – זהו אינו פתרון הוגן כלפי ברנש ששילם בעין יפה על מכונית מתקדמת, נאה, חזקה ואלגנטית, ומצפה ליהנות ממנה ללא צורך לפתוח את תיבת ההילוכים לפני כל נסיעה ולסגור אותה אחרי כל חניה, ועוד במפתח, כמו במכוניות פשוטות.

נהג צללים

מערכת CAN מקלה לא רק על גנבים, אלא גם על מתנקשים פוטנציאליים. האקר שבקיא בקריאת מערכת CAN יכול, אם יחפוץ, להשתלט על מכונית הנמצאת בתנועה, לסובב את ההגה שלה, לתפעל את דוושת הגז ואף "ללחוץ" על המעצורים, כולל בלם היד.

מובלעת בל יבולע

עולם אסונות זה נמצא רחוק מהחצר הביתית של הקשיש המורשה, אשר בה, תודה לאל, לא מבקרים גנבים חובבי ענתיקות וגם לא גנבים פשוטים, ובוודאי לא האקרים.

הלוחמה האלקטרונית היחידה המתנהלת במובלעת של הקשיש מתבצעת על ידי כוחות עלומי שם, המנסים לשבש את עבודת המחשבים של הזקן – תופעה שהתעדנה לאחר שהלשנתי על המנוולים במדור "אצלי בג'ימייל", ועוד בעקבות עזיבתם של הפי-סי ו-windows XP לטובת מק.

בסייעתא דאנוכי

ובכל זאת, אף כי הוא חי בשמורה יחסית, דאג הקשיש המורשה, בהתאם לפתגם היידישאי הוותיק "השמיים שומרים על אדם השומר על עצמו", לפתח כמה שיטות הגנה מול גנב מזדמן. הרי חן:

משולש שווה

אמנם אלפא GTV בת 32, ואף אחד חוץ מהזקן אינו מסוגל להתניע אותה בבוקר, אך הוא מקפיד בכל זאת להשאיר אותה בחניות חשוכות, עם משולש זוהר צמוד לחלון האחורי.

זה מרתיע גנבים, ועוד מחזק את הסטיגמה, המחוזקת ממילא בציבור הגויים, שלפיה אלפות מתקלקלות ברצון, מה שלא נכון לגבי GTV הלועזיטית, התל-אביבית במוצאה, ולגבי אלפא 33, שהיא תל-אביבית בפועל.

נייר ערך

 על הונדה CRX VTEC שומרת מדבקה של אזעקה גזעית המודבקת על שמשת הצד. אלא שלשווא יתאמץ הסורק שהביא עמו הגנב, כי… ל-CRX אין אזעקה!

אבל יש לה נעילה של תיבת ההילוכים, פיתוח של דני ג', בחור ישראלי שהתחרה פעם ב"רב בריח".

מקס הזועם

ואילו ב-מ-וו Z3M קופה מוגנת כפליים: שומר עליה גם פטנט סודי של הקשיש שהוא אימץ מעולם המרוצים ולא ייחשף כאן, וגם פתק המוצמד להגה ומודיע בזו הלשון: "מכונית זו נשמרת על ידי מקס W", כאילו היה מדובר באיזה מאפיונר שלא כדאי להתעסק איתו.

ואותו מקס W (כלומר, מקס וֶבֶּר) הוא בסך הכול חברו של הקשיש, בעל ארבע רגליים ולב מזהב טהור.

6666

אני שומר תרי"ג: 613 הסוסים אשר שייכים לשלוש הבנות הלועזיטיות של הקשיש המורשה (321 כ"ס של הבווארית Z3M קופה, 160 של הונדה CRX, ו-132 של אלפא GTV) סובלים אמנם מהניתוק מאבא ומקור הגולה המפחיד, אך לפחות אינם פוחדים מגנבים, שעדיין לא שולחים ידיים אל הענתיקות

טיפ טיפה: שטיק השתיקה

חטיבת הרכב (יש דבר כזה) של אתר ynet פרסמה סרטון המתאר מבחן השוואתי בין שלושה "ג'יפונים", כפי ש-ynet-ים אלו מגדירים ללא צידוק את קיה ספורטאז', יונדאי טוסון וניסאן קשקאי. אם אנו מחפשים דוגמה קלאסית לפטפטנות ריקה מתוכן, אז הבחירה בסרטון הנ"ל נראית כחובה.

נפתח בכך שכדי לגרום לצופים לחשוב שמדובר במבחן מקצועי, נכלל בו קטע של סלאלום תקני, שלגבינו הוא שלב חובה כדי להכיר את האמא של האמת על המכונית. כתבנו על כך פעמים רבות, ובכל פעם תהינו מדוע הבוחנים העכשוויים ויתרו על שלב הסלאלום. והנה, ה-ynet-ים ביצעו אמנם סלאלום, אך לא התייחסו אליו. הבוחנים לא סיפרו, ולוּ במילה אחת או ברמז דק, מה הם למדו בין הפילונים על שלוש הנבחרות.

בהנחה ששלישיית המוסקטרים שלynet יודעת לבצע סלאלום ומסוגלת לגזור ממנו מסקנות – אז שתיקתם נראית חשודה ביותר. לא מופרך לשער כי האמת שבקעה מהסלאלום פגעה בדעה ה"אובייקטיבית והעצמאית" שגיבשו הבוחנים לגבי הדירוג הסופי. ספורטאז', אגב, יצאה אצלם כדאית יותר מטוסון, ועל קשקאי הם אמרו ש"היא הרגישה את פיגורה מול הקוריאניות".

אני מודה שיש משהו בלתי ספורטיבי בחשיפת קלונם של כתבי חצר, המתחרים ביניהם על נדיבות ידם של יבואני הרכב. מה לנו כי נלעג להם? הרי בסך הכול, להיות כתב חצר זו בחירה במקצוע משתלם למדי – וכנראה גם תחביב, שהרי קשה (לעת עתה לפחות) למצוא כתב רכב אדיש לקסם המוטורי ההולך ונעלם.

כן, צריך גם לפרגן. הרי "כתב חצר" הוא מעמד לא קל לאחזקה, משום שאדם זה צריך להתמודד עם ציפיות סותרות של יחצ"נים, המתחרים ביניהם על דעתם של רוכשי רכב פוטנציאליים.

בכל הבלגן הזה – אשר ניחן במאפיינים של מלחמה קרה, המייצרת מיליונרים חדשים ומחזקת את המיליונרים הקיימים – כתבי החצר השימושיים, המוחזקים על רצועה קצרה של אדוניהם ברוני הייבוא, מוצאים את עצמם במלכודת. כי סוף כל סוף, כתבים מסכנים אלו מוכרחים לפרסם את דעתם שלהם על הסחורה המשווקת. או-אז ניצב כתב החצר המושבע שלנו בדילמה רגישה: מה מותר לו להגיד כדי לא לעצבן חלילה את אדונו היבואן, לא לאבד את מעמדו בארמון, ולא להימחק מרשימת אנשי הערך – ועדיין להגיד משהו מחוכם, ועם זאת לא לומר הרבה?

כתב חצר צריך לשמור מרחק ביטחון לא רק מאמת בעייתית, אלא גם משטחי הביזנס של אדוניו היבואנים, שאליהם אסור לו להיכנס. לכתב חצר אסור למשל לשאול מדוע דגם מסוים זכה לעלות ארצה רק בגרסה המעניינת פחות, בעוד שהגרסה המעניינת יותר, הספורטיבית ובעלת היכולת לתפקד גם בשטח, נשארה להנאת הגויים.

לצורך הבידור המשעשע רצינו לצפות שוב ב"מבחן" ההשוואתי של ספורטאז', טוסון וקשקאי בביצוע שלושת המוסקטרים הזהירים של ynet, אך לאכזבתנו, ה"מבחן" נמחק מתפריט הרכב באתר, כאילו הפך לענן, ואפילו לא עבר לגוגל. מוזר.

z19656992Q,Maserati-Levante

מזראטי לֶבָנְטֶה. בדומה לכל יצרני מכוניות הפרימיום כמו בנטלי, יגואר, אסטון מרטין ורולס רויס, גם מזראטי הכינה SUV מפואר משלה, אשר עונה לשם לבנטה ויחל את דרכו בתחילת מארס השנה בתערוכת ז'נבה. תחת גופה של לבנטה, העשוי אלומיניום, נמצאים חלקים השייכים לג'יפ גרנד צ'ירוקי, ואילו המנועים – טורבו V6 בכוחות 350 כ"ס ו-425 כ"ס, כמו גם מערכות ההיגוי והמעצורים, מגיעים מדגמי מזראטי ג'יבלי וקוואטרו-פורטה

שואלים את אדוארד

זאב: הנה תמונות של הקרבורטור בוולבו 240 שלי משנת 1983. האוטו נהדר, הקרבורטור צריך שיפוץ. האם אתה יודע איפה אפשר להשיג חלקים בארץ? בחו"ל?
תשובה: כדאי לגשת למכון מוסמך למאיידים, ולקבל חוות דעת מקצועית על מצב המאייד: אילו חלקים זקוקים להחלפה ואילו לשיפוץ.

בכל אופן, אם לא תמצא דרך אחרת, מצאתי מקום בפולין שניתן להשיג בו מאייד סטרומברג לוולבו שלך המוגדר כ"משומש במצב טוב". הבעיה היא שנדרש תמורתו סכום גבוה למדי, אלף זלוטי, שהם כאלף שקלים. המוכרים מוכנים לשלוח אותו לחו"ל. הנה הפרטים:

eter-mot.com, טלפונים:

+48 22-751-19-53

+48 664-996-211

+48 602-772-052

שלח לי את הטלפון שלך, אם תזדקק לעזרה נוספת.

משפחת רדיע: שמי קובי ואני מרחובות. לאחרונה זכינו ונולדו לנו תאומים, בנוסף לשני הילדים הגדולים שלנו. בעקבות כך רכב הליסינג שלי צריך לגדול, ואני צריך לבחור בין שברולט אורלנדו לטויוטה ורסו.

ידוע לי כי האורלנדו מרווח יותר, אך אני עדיין מתלבט, כי מעבר לברור מאליו, שזאת הבטיחות, חשובים לי נוחות הנהיגה ואיכותה, כוח המנוע ויציבות. אני נוסע הרבה בכל יום (רחובות-דימונה) וגם אוהב לנהוג. מקווה שתוכל לעזור.

תשובה: אכן, כפי שציינת, לכל אחת מהמועמדות יתרונות שונים. אם הנאת הניהוג חשובה לך, אין מנוס אלא לערוך נסיעת מבחן בשתיהן כדי לקבוע איזו מהן קרובה יותר ללבך. בתוך כך נסה לגלות מי קלה יותר לשליטה – פרמטר חשוב בתחושת הבטיחות האקטיבית שמעניקה המכונית.

שמואל: אשמח לקבל את פרטי הציוד הנדרש להחזקת המצבר, לפי המלצתך שפורסמה בשבוע שעבר ("שואלים את אדוארד" 967).

תשובה: מדובר במטען ביתי סטנדרטי למצברי רכב. כמה קוראים של המדור השיגו אותו ב-ebay, אך אפשר לחפש גם בחנויות לאביזרי רכב.

המטען הדרוש צריך לספק 10 אחוזים מכמות האמפרים של המצבר. לדוגמה: 5 אמפרים למצבר בנפח 50 אמפר.

עמיחי בן-דוד: בינתיים הספקתי לקנות פיאט גרנדה פונטו שנת 2008 ידנית 1,242 סמ"ק שעשתה 195 אלף קילומטר, הסבה לגז.

לקחתי אותה למוסך שמטפל ברכב של הוריי, והוא בדק ואמר שזה נראה טוב אבל הוא שומע רעש מהגיר, ולכן צריך לדעת שיום אחד הגיר יכול ללכת. האם יש איזושהי רפואה מונעת לבעיה?

כמו שאתה מציע לא פעם, אני מעוניין לטפל ברכב בעצמי בטיפולים שגרתיים. אשמח אם תוכל להפנות אותי למדריכים בנושא…
כמו כן, האם חייבים להיצמד לחלוטין להמלצת היצרן בנוגע ליצרן הנוזלים?

תשובה: בטרם פתיחת הגיר כדאי להחליף שמן גיר בשמן חדש, ולהדר במזיגת תוסף XADO, שבמקרים רבים מחולל נפלאות.

באשר לנוזלים, אכן כדאי לציית להוראות היצרן. לחלופין, ניתן להשתמש בנוזלים ממדף עליון – בתחום השמנים מדובר באלו הסינתטיים. לפיאט שלך מומלץ שמן מנוע בצמיגות של W405.

זווית גלגול

פתאום קם ומציק למקלדת שלי חשש מוצהר שבעצם עוד לא כתבנו, היא ואני, את מה שרצינו לכתוב כדי לא לשכוח דבר

למשל את הפרט מזיכרוני הטוען כי הקולגות שלי בערוץ רוממה אהובתי היו עומדים בחלונות הבניין הממלכתי כדי לראות במאי עולה חדש עוקף בחיפושית שלו את הכיכר הקטנה, שבשנות השבעים המוקדמות שכנה עדיין מול הבניין. "תראו תראו", הם צעקו, "הוא עושה את זה על שני גלגלים!"

כדי לבצע תרגיל זה, שהוא פָּעָלוּלִי לא יותר מקצת, פקדתי על חיפושית לזנק מרחוק, מכיוון שוק מחנה-יהודה, ובאותו זמן רעייתי המסורה הייתה גוררת לכביש מעין רמפה שסידרתי לי מקרשים. מכשיר התנועה שלי היה רץ לעברה בהילוך שני ב-60 קמ"ש, הגלגל הקדמי-צדדי עלה על הרמפה, מה שזרק למעלה את חלקה הקדמי של הנאצית, ועוד לפני שהפרונט שלה התייצב על הקרשים בזווית גלגול – עלה על הרמפה גם הגלגל האחורי, כדי להשכיב את המכונית על שני גלגלים.

לו היה לי בחיפושית דיפרנציאל ננעל כמו שיש לי בבווארית, הייתי יכול לבצע כמה סיבובים, ולא רק חצי הקפה בגלגל מונע המסתובב באוויר ירושלמי צח, שבמהלכה זזה המכונית בכוח האינרציה לבדו.

גרמתי שסע חברתי

הקולגות שלי בבניין הטלוויזיה, שהפכו צופים במופע המזדמן של חיפושית מעופפת, התחלקו לשלוש קבוצות: היו שאמרו "חכה חכה, פעם אתה תתהפך"; היו שהזהירו את העולה החדש, הספק חוצפן ספק מטורף, שהמשטרה תעלה עליו אוטוטו; וחבורה שלישית של צופים הייתה מאיימת במזנון שהם לעולם לא ייסעו אתי, "אפילו אם יהיה גשם", הכריזה בטון דרמטי עוזרת הפקה שעבדה איתי על כתבות.

עזרה נדיבה פתאומית

אחרי שחיפושית הכחולה עזבה אותי תמורת צ'ק ללא כיסוי, ועובדי רוממה, חבריי היקרים, החלו לראות אותי מגיע לעבודה באופל GT, כמה מהם דאגו שאראה כתבה בעיתון המבקרת את מכוניתי בחריפות.

הם הסבירו לי מה כתוב בה, עקב העובדה המעציבה שלא רכשתי עדיין די ידע לגבי אותיות הכתובות מימין לשמאל, ובעזרתם הנדיבה-לאיד שמעתי את כל הטענות נגד רכושי האווירודינמי האדום. כגון שלאופל GT אין בכלל דלת לתא מטען ואין בה מקום להושבת ילדים, וכגון שמד הטורים שלה גדול מדי ועל כן "מפריע לנהג לתפקד באופן אחראי".

תחושתו של מר ארד

להבדיל מהטענות האחרות נגד אופל, דווקא הביקורת על מד הטורים לא הפסיקה משום-מה להטריד אותי, עד כדי כך שכעבור זמן-מה, כאשר אופל כבר עזבה אותי, שאלתי את הבוחן, עיתונאי הרכב אריה ארד, מדוע הוא כתב את הערה נבזית זו.

"כי ככה הרגשתי", ענה לי האיש.

"האם ידעת", חקרתי אותו, "שגם בפורשה 911 מד הטורים מוגדל ומתנוסס במרכז לוח המחוונים? אולי יש בכך איזושהי פנטסיה על עולם הספורט המוטורי, או סתם צֶדֶק והיגיון", ניסיתי לתבוע את עלבונו של השעון.

נֶצַח הציונות לא ישקר

אלא שמר ארד לא השתכנע מדברי הסנגוריה שלי, ורק לימד אותי שאנו חיים במדינה ריבונית, ולכן תרבות מתוצרת חו"ל אינה אמורה להשפיע על התרבות שלנו, במיוחד אחרי ניצחוננו ההרואי במלחמת ששת הימים. משפט זה חתם את פגישתי הראשונה עם העיתונות המוטורית הכחול-לבנית, שהייתה אז בחיתוליה ואריה ארד ייצג בה את דמות הלוחם.

בכל אופן, ירדתי מכתב עיתון "דבר" ואף הודיתי לו על ההסבר, אף כי לא ראיתי שום קשר בין דרשתו הפטריוטית של האיש ובין מד הסל"ד המותקן באופל.

חלוץ שהפך למחסל סדרתי

עברו מאז כמה עשרות שנים, והיום ברור לי שמר ארד ועמדתו הבלתי צפויה לגבי כלי רכב, אשר שניהם אינם עוד, הקדימו את הכוכב הלועזיטי הנפוח ג'רמי קלארקסון.

הסוּפֶּר-סנוב הבריטי – שאת דעותיו הבלתי שגרתיות אהבתי לשמוע עוד לפני קריאתו שחיממה את לבי ש"Z3M קופה (שלי) פרצה בסערה אל העולם המוטורי המשעמם" – יודע לערוך מבחני דרכים ללא ידע בניהוג, ממש כמו אריה ארד. אך להבדיל מהכוכב ג'רמי קלארקסון, לרשותו של ארד לא עמדו כפילים שהם נהגי מרוצים, וכתוצאה מכך הפך הבוחן העברי שלנו, אותו חלוץ כחול-לבן, למחסל סדרתי של מכוניות מבחן.

בגלל מעלליו של כתב "דבר" המבוגר טסתי לשווא לאיטליה כדי לנהוג לנצ'יה דלתא אינטגרלה אֶבוּלוּצְיוֹנֶה V16, כי מר ארד חיסל אותה, עותק בודד וגאה שהכינו לנו המארחים. הוא רצח את אינטגרלה בפגיעה חזיתית בקיר, סמוך למסעדה שחגגנו בה עם האיטלקים על ספגטי וקיאנטי.

מחלף השבעה

לא לחינם, אלא בזכות כישרונו הרב, זכה ג'רמי קלארקסון בפופולריות מסביב לעולם. כי בתוך מבול הדעות הטכנוקרטיות החוזרות על עצמן בעיתונות הרכב, אשר משרתת את היצרנים ואת היבואנים (לא רק אצלנו אלא בעולם כולו) – קולם של הבריטי ושני שותפיו היה מרענן ומסקרן מאין כמותו.

אך כל זה לא עמד לקלארקסון כאשר העשתונות שלו פישלו והוא הרביץ למפיק שלו, עובד התחנה. בי-בי-סי ויתרה ביד קלה על המותג "קלארקסון", ומצפה כעת שאת הרייטינג יסַפקו שבעת הנפלאים שהגיעו להחליף אותו בתוכנית "טופ גיר". יש שם ג'ינג'י אחד, כושי אחד, אספן רכב, עיתונאים ובוחנים, ביניהם הנהגת הכי טובה בחבורה זו, כוכבת מסלול נורבורגרינג סָבִּינָה שמיט, אשר לקשיש המורשה היה הכבוד להכירה ואף להתחצפן מולה.

כבדת לשון, קלת הגה

אגב, בדומה לכל הנהגות הנפלאות השייכות לטופ העולמי במרוצים, כמו פּט מוֹס או מישל מוּטוֹן, גם סבינה שמיט דומה לסוס (סוס יפה, במקרה שלה). אבל לא זה העניין, אלא העובדה שרחוק לה מהרהיטות הצינית-משועשעת של קלארקסון, כפי שהוכיחה הגברת כאשר הוזמנה כאורחת לאחת מתוכניות "טופ גיר" שג'רמי הנחה בעבר.

אלא שפרט שולי זה אינו מפריע לסבינה שמיט לעשות צחוק בריא מג'רמי קלארקסון הגדול על מסלול נורבורגרינג הביתי שלה. פורד טרנזיט (!), מסחרית כבדה, שהועמדה לרשותה של סבינה נסעה מהר יותר מיגואר חדשה שהבריטי השחצן נהג במפגש ביניהם.

ועם זאת, ספק אם סבינה וששת חבריה לתוכנית יצליחו להרשים, או לפחות לא להרדים, את הצופים ב"טופ גיר" המחודשת, שתנסה לגייס חזרה את הקהל המכור של התוכנית. והרי הקהל התרגל להברקות האנרכיסטיות-סוריאליסטיות של קלארקסון ושותפיו לא פחות מכפי שהתרגל לחוויה מרתקת זו אנוכי, אותו בררן מוצהר שהוא הקשיש המורשה.

מגורשים על כלום

לולא הייתי עֵד כפייתי לתופעה, ואף נהנה ממנה, לא הייתי מאמין שהשכנים שלי זורקים לרחוב, או גוררים אל חדר האשפה, כל מכשיר שהתקלקל בביתם, "מורד", לפי תפיסת העולם של הנובורישים.

נתקלתי למשל במגבר סטריאו "סוני" בגודל אקסטרה לארג', שהוא לא רק יקר אלא גם קשה להשגה, היחידי מבין המגברים שבנויים בטרנזיסטורים המסוגל להתחרות בצליל שלו עם ה"פישר מנורות" שלי. הבאתי אותו הביתה, החלפתי פיוז שרוף, והוא לא רק נראה כחדש אלא גם פועל טוב יותר מהמגברים החדשים.

אחר כך נתקלתי בשואב אבק של "סמסונג", לא ידעתי ש"סמסונג" מייצרת גם מכשירים כאלה, וכל הטיפול בו הסתכם שוב בהחלפת פיוז. לאות תודה, הוא התנדב להיות מופקד על ניקויה של אלפא.

וזוהי רק תחילת הרשימה, כי בימי החורף הקרים מחמם את סביבתו

של הקשיש המורשה רדיאטור מודרני של "אלקטרה", שמישהו גירש מביתו במצב חדש. כאן הסיפור לא היה הפיוזים, שאין לו, אלא מעטפת פלסטיק קטנה ושחורה שבתוכה כדור מתכת שתפקידו הוא לכבות את הרדיאטור כאשר איזה טמבל דורש ממנו לעבוד בשכיבה – תנוחה שבה גושי החימום אינם זוכים לאמבטיית שמן.

את קופסית פלסטיק חכמה זו החלפתי בפיסת פח. עשר דקות עבודה, כולל פענוח ייעודה והרכבה מחדש של הרדיאטור, וגוף החימום מוכן לכל לילה כפורואידי.

נפתרה התעלומה

האם המכשירים הזרוקים על טיפת עוול בכפם, שתיקנתי ואימצתי, חושפים כי לתושבי העיר יש נטייה חולנית להיפטר בכעס מחפצים שבוגדים – או שהכעס אינו על המרד, אלא על כך שחפצים אלו מסגירים כי לבעליהם אין אינטואיציה טכנית בסיסית?

כעס הוא רק חלק מהעניין של זריקת חפצים, כי יש בה גם גאווה. שהרי הבורגני המתחיל מחזק את מעמדו החדש בחברה באמצעות הפגנת יכולתו, כאשר ביד קלה, וללא היסוס, הוא נפטר מחפצים השווים כסף רב.

דוגמאות אלה, המתגוללות בהמוניהן ברחובות השכונה ובחדרי הזבל שלה, עונות על השאלה מדוע לא קוסמת לתושבי הארץ האפשרות לטפל בעצמם במכונית, כפי שלועזיטים רבים מעדיפים ונהנים לעשות.

חי, צומח, דומם כביכול

שכניי זורקים כל חפץ שנשרט, נסדק, נשנק או סתם סר חנו בעיניהם, כאילו לחפצים אין איזו נפש משל עצמם, גם אם דוממת וכנועה לכל גחמה. ואני אוסף אותם כאילו היו כלבים עזובים.

אגב, בספרטה המיתולוגית, שהייתה מפגרת אשכרה באמצעי טכנולוגיה מתקדמת, לא היו ברשות האזרחים חפצים רבים שמתאימים לזריקה. וכך, בלית ברירה, נאלצו תושבי מדינה גאה זו להסתפק בזריקת ילדים מאכזבים, ובזריקת הוריהם וסביהם הקשישים, שלא הביאו תועלת בשדה הקרב.

תודה לאל שאפילו בגלגול הקודם שלי לא הייתי חי בספרטה! נאנח לרווחה הקשיש המורשה.

מִזְרָק תיכון חדש

המחלה המתפשטת של זריקת חפצים מאותתת כי עוד מעט יתחילו תושבי העיר המזרח תיכונית הססגונית – אשר בה התיישבתי לנוח אחרי בריחתי המוצלחת מירושלים – לזרוק מבתיהם גם מכוניות. זו עשויה להיות אחת התוצאות של הקנייה המסיבית של מכוניות חדשות.

לפי תחזיות פסימיות, פחיות מתרבות אלה יתעללו בתשתית, המתקשה כבר כיום לעמוד בקצב השופינג המוטורי, וקרב היום שבו מכוניות ותיקות וחדשות גם יחד ימלאו כל חריץ ברחובות ויסתמו את הכבישים הבינעירוניים – בדיוק כפי שכתב חגי סגל במדורו ב"יומן" בשבוע שעבר.

M2 klatka 2001 moja Z3M

מגיע לה: אחרי שלוש שנים של תפקוד למופת אצל הקשיש המורשה, מגיע לבווארית Z3M קופה הכסופה התחדשות רדיקלית בנוסח גרסת GP של ב-מ-וו M2, מה שיתבטא בהרכבה של זוג מושבי רקארו שחורים המתאימים לגילו המופלג של הקשיש, ושל קשת בטיחות בצבע זהב.

כי נמאס לאבא הזקן של הבווארית לשבת ולתפקד על המושב המקורי שלה, המצופה עור אדום מבריק. מושב זה די נוח אמנם ומחזיק לא רע את גוף הנהג, ועוד מחומם וניתן לכל כיוון חשמלי אפשרי – אלא שהוא משדר חוסר רצינות מוחלט. משהו מצועצע. אין מנוס. קלות הדעת של המושבים האדומים לא מתאימה לצליל הגברי של ששת הצילינדרים, ולרגעים הדרמטיים שבהם הקשיש המורשה מנסה לשלוט על 321 סוסים איתנים ועל צמיגי פירלי P אפס המאכזבים.

אגב, הקשיש לא מתכנן להתהפך, קשת הבטיחות נועדה לתפאורה בעיקר

טיפ טיפה: קורולה בת 50

סבתא של קורולה הגיעה לעולם כתשובה של קונצרן טויוטה להתפרצות הכלכלה היפנית בשנות השישים הבלתי נשכחות. המעצמות היו עסוקות במלחמה הקרה, אלביס פרסלי הפך למלך הרוקנרול, וביפן, שחזרה אל עצמה, הדגם החדש של טויוטה קיבל תפקיד לספק את רצונם של מלוכסני העיניים. הם חיכו בקוצר רוח למכונית שאינה יקרה, נוחה, אמינה ושימושית, משהו בין טויוטה רפובליקה הקטנה בעלת מנוע ה-0.8 ליטרים ובין טויוטה קורונה 1.5, שגם היא לא עמדה בציפיות.

הקורולות, שגדלו במשך השנים, מייצגות כעת את מדף המכוניות הקומפקטיות בגודל המשפחתי המקובל, אלא שבזמן לידתן, בשנת 1966, כל שלוש הגרסאות של קורולה – סדאן, קופה וקומבי – שהסתפקו באורך של 3.85 מטרים והיו מצוידות במנועי 1.1 ליטרים (60 כ"ס) ו-1.2 ליטרים (78 כ"ס), השתייכו לסגמנט הצנוע המוגדר כיום כ"סופר מיני".

בהשקה של קורולה הראשונה הכריז קונצרן טויוטה בחוצפה שבכוונתו להוציא מדי חודש מפסי הייצור לא פחות מ-30 אלף יחידות, מה שנראה לרבים כחלום באספמיה. בעיתונות היפנית לא חסרו מומחים שפקפקו בחזון הבומבסטי, אלא כפי שהשנים הוכיחו, כוחות המציאות הפתיעו את חבורת הפסימיסטים מטוקיו.

בשנת 1974, רק 11 דורות לאחר לידתה, ענדה קורולה את התואר "המכונית הנמכרת בעולם", בזכות 40 מיליון יחידות שלה שנחטפו. בשנת 2015 לבדה בחרו בקורולה 1.3 מיליון נהגים מסביב לגלובוס, ביניהם ישראלים רבים.

toyota 1966

ככה זה התחיל. טויוטה קורולה דגם 1966 בגרסת קופה

שואלים את אדוארד

יהונתן: 1. מה דעתך על קורולה רובוטית מהשנים 2008-2009? המחיר שלהן קורץ, אבל האם הגיר אמין? אני חושב על כזאת כרכב שני, כשהדברים החשובים לי הם בטיחות, אמינות ועלויות אחזקה.

  1. יש לי טויוטה ורסו s (שקרויה בישראל "ספייס ורסו") משנת 2012. מותקן בה גיר רציף. לאחרונה הגעתי ל-85 אלף ק"מ, ורציתי לשאול אם לדעתך כדאי לבצע החלפת שמן גיר (אם כן, אשמח להמלצה למכון גירים בירושלים).
  2. מצ"ב תמונה של צמיג קדמי מהטויוטה הנ"ל, שהחלפתי השבוע. לצמיגאי לא היה הסבר מה גורם לתופעה. היה לי פנצ'ר בסוליית הצמיג, וכשהוא פרק את הצמיג זה מה שהתגלה לעינינו. מדובר בצמיג של Bridgestone משנת 2011. לא זכור לי שקרה משהו חריג באזור הצמיג בימים האחרונים. האם תוכל להחכים אותי בהסבר?

תשובה: 1. אם רק תצליח להתרגל לתפקודו של הגיר הרובוטי בקורולה (כפי שהתרגלת לגיר הרציף בוורסו…), מכונית זו תתגלה כבחירה הגיונית מאוד, המפתיעה בנוחות ובבטיחות ואף בחיסכון בדלק, כאילו הייתה בעלת גיר ידני.

  1. לצערי, אינני יכול להמליץ על מכון מסוים המתמחה בתיבות הילוכים אוטומטיות ובקיא בהליך המסובך של החלפת שמנים ופילטרים. בכל אופן, בלועזית פורסם שגם בתיבת הילוכים רציפה כדאי להחליף שמן גיר עוד לפני ההגעה ל-100 אלף ק"מ.
  2. הפגיעה בצמיג בהחלט נראית מוזרה. אם זה לא קרה עקב פגם בייצור, שלא אמור להתרחש בצמיגי ברידג'סטון, אז אולי צמיג זה נפגע בעבר עקב חיכוך קל במדרכה או בעצם קשיח אחר. האם מישהו בלתי מיומן, או בעל מכשיר לא תקין, ניסה לפרק את הצמיג מהחישוק?

שמואל: אני גר בגוש עציון, ולאחרונה שמתי לב שאני נדרש להחליף מצבר אחת לשנתיים בערך. האם לעובדה שאני מתגורר באזור שהוא קר מאוד בחורף יש השפעה על השימוש והשרידות של המצבר? אם כן, האם יש מה לעשות כדי להאריך את חייו?

תשובה: לא מוותרים על מצבר שהתרוקן, אלא ממלאים אותו באמצעות מטען בוולטים ובאמפרים חדשים. כדאי לא לחכות עד הוולט/אמפר האחרון, אלא לסדר חיזוק למצבר מדי חודשיים, או מדי חודש באזורים קרים כמו שלך.

חוץ מזה, יש לבדוק אם כוח בורח מהמצבר בגלל הרכבה לא נכונה של אזעקה, של אימובילייזר, של קודן או של רדיו. בנוסף, מומלץ לוודא באמצעות מולטימטר כי האלטרנטור אכן מספק למצבר 14-14.5 וולטים.

בזכות המילוי הביתי המאשש את כוח המצבר, מכוניותיי שומרות על מֶשֶק נאות של וולטים ואמפרים גם בטמפרטורה של מינוס 15-20 מעלות צלסיוס. בתנאים המפנקים השוררים בארצנו, המצבר באלפא 33 שלי, המתחבר למטען פעם בשלושה-ארבעה חודשים, מתפקד כבר חמש שנים ולא יורד מ-12.5 וולטים.

תסביך פופאי

הגברת כוח המנוע באמצעות לפטופ PC, ללא כל צורך בשיפורים מכניים יקרים, היא פיתוי מושך שהגיע ארצה מחו"ל

בשיטה "סטרילית" זו להגברת כוח המנוע אין צורך בהחלפה של הבוכנות, של גלי הזיזים ושל סעפות היניקה והפליטה, וגם לא בחיזוק הבלוק. אין פלא אפוא שסדנאות המתמחות בכך התפשטו במרחב הציוני כמו פטריות אחרי הגשם, ומצאו לקוחות נלהבים.

שוחרי ביצועים גילו מהר מאוד את הכתובות הסודיות-למחצה שבהן מוסיפים למנוע בשיטה מתוחכמת זו, הנקראת chiptuning, כמה-עשרה סוסים עד עשרות סוסים, אשר מחזקים את הלהקה הסדרתית העובדת תחת מכסה המנוע.

ההתעניינות הרבה שמעורר אצלנו ה"צ'יפ-טונינג" אינה מפליאה. הרי סוסים מכניים נוספים, בתוספת מומנט מנוע מרשים, והכול במהירות, מבלי ללכלך ידיים ובמחיר סביר – הם שי חביב שקשה לסרב לו.

רק לא להונדה

לפני כעשרים שנה הבאתי אל סדנה פולנית המתמחה בשיפורים את הונדה CRX הנהנית ממנוע 1.6, שהוא מוליד סדרתי של 160 כ"ס ב-7,800 סל"ד ובעל מומנט צנוע של 144, אשר מושג כמו באופנוע, כלומר ב-7,200 סיבובים לדקה.

המהנדס רק חייך, ולימד אותי בסבלנות שברוב ההונדות, ובמיוחד ב-CRX VTEC כמו זו שלי ובאינטגרה R, אין הרבה מה לעשות, כי תוכנות המנועים של היפניות מנוצלות כבר עד תומן. "אפשר רק לשחק עם הכוח על חשבון המומנט, או להפך – להגביר את המומנט על חשבון הכוח. אלא שזה לא מומלץ", הסביר, "כי אצל יפניות אלו, החלוקה המקורית היא ממש מיטבית".

"וחוץ מזה, בשביל מה לחפש כוח נוסף?", לגלג על רצוני הגחמני, לדעתו. "לא מספיקים לך 160 כ"ס לפחות, שעוד נופלים על משקל של אלף קילו בלבד?", שאל אותי המהנדס בנימה דקה של זלזול, כי לא גיליתי לו שבכוונתי לקחת חלק בראלי העיתונאים הנערך בהרים, ולא לבייש את הונדתי חלילה.

התחזקות זה לא לכל אחד

בהזדמנות זו שמעתי מהאיש שכל הסיפורים על שיפורים הנשמעים בקפיטריות בין קיר לקיר ומפה לאוזן מדברים בעיקר על מנועי דיזל, ששיטת הצ'יפ-טונינג מעניקה להם התחדשות מעניינת, כמו גם על מנועי בנזין מחוזקים בטורבו.

לעומת זאת, מנועי בנזין אטמוספריים, כלומר נטולי טורבו או קומפרסור, ובמיוחד אלה המורכבים במכוניות יפניות – אינם מתאימים לצ'יפ-טונינג.

ואם בעלים של מנוע אטמוספרי מתוצרת יפן מעוניין בכל זאת לחזק אותו, אז נותר לו רק לפנות למוסכים המתמחים בהרכבת חלקים גזעיים מתוצרת Mugen, שאפשר להשיגם ביפן או בארה"ב.

הצ'יפ-טונינג מגיע ארצה

שנים ארוכות לאחר השגשוג שלה במרחב הלועזיטי, עלתה תעשיית השיפורים האלקטרוניים ארצה, והתקבלה אצלנו בהתלהבות – גם בזכות האווירה המחתרתית האופפת את ענף זה, אשר מעניקה לו ארומה של שובבות.

האזהרות נשארו בחו"ל

תעשיית הצ'יפ-טונינג שצמחה כאן ממגנטת אליה לקוחות החולמים על ביצועים שיאפשרו להם להתחרות במרוצי רמזור מול מכוניות יקרות הבנויות לספורט – אך היא איננה נטולת סכנות.

ראשית, שיפור מנוע בשיטת הצ'יפ, המבוצע ללא יידוע הרשויות, עוקף את הצורך החיוני לחזק במקביל גם את המתלים והמעצורים. ברוב המקרים, המעצורים המקוריים, כמו גם חלקי שלדה, קפיצים ובולמים, נותרים כפי שהיו, מה שפוגע בבטיחות האקטיבית של המכונית המועצמת.

שנית, פלא הצ'יפ-טונינג עלול להמיט על המנוע תקלות מפחידות ויקרות בהתאם. צד אפל זה של חיזוק המנוע באמצעות משחקי מחשב ידוע פחות בקרב נפשות הפוזלות להתחזקות. הסיבה: עדויות של קורבנות צ'יפ-טונינג, המזהירים מביצוע שינויים רדיקליים בתוכנת המחשב של המנוע – לא הגיעו ארצה יחד עם גל השיפורים האלקטרוניים, אלא נותרו בחו"ל, בפורומים לועזיטיים.

אם ארזים עושים זאת, לאזוב אסור?

הלקוח העברי התמים שמעוניין לפנק את עצמו בצ'יפ-טונינג רגוע. מהנדסי השיפורים ועוזריהם משכנעים אותו כי שינויים אלקטרוניים קיצוניים, יהיו אלה אשר יהיו – אינם מסוכנים למנוע, ולראיה: גם יצרני המכוניות משחררים לשוק העולמי דגמים המצוידים באותם מנועים, באותו נפח ממש, באותם שסתומים, באותו יחס דחיסה ובעלי מערכות הצתה זהות, רק בכוחות שונים – ושוני זה בכוחותיהם נובע רק מהבדלים בתוכנת המחשב.

ואם כך, אז לשם מה לנו לבזבז כסף ולשלם ליבואן על הגרסה היקרה – אם אפשר להגיע לאותה עוצמת מנוע שלה, רק הרבה יותר בזול, באמצעות הצ'יפ-טונינג?

כפיפים, במובן הטוב

האמת היא שאכן קיימים דגמים שאת הביצועים שלהם אפשר לשפר באמצעות לפטופ מבלי לחשוש מנזקים במכניקה, אך הם החורגים מהכלל.

דוגמה קלאסית לזן בלתי שכיח זה הוא המנוע הפופולרי 1.9 TDI של פולקסוואגן. מנוע זה מופיע במניפה עשירה של עוצמות: 75 כ"ס, 90 כ"ס, 110, 115, 130 ואף 150 כ"ס.

אך גם כאשר מדובר במנוע עמיד ומוערך כמו 1.9 TDI, אי אפשר לסחוט מגרסת ה-75 כ"ס שלו 150 כ"ס בשיטת הצ'יפ-טונינג ללא עונש. זאת, משום שהגרסאות היוצאות מפסי הייצור בנויות באופן שונה, בהתאם לכוחן. הן מחוזקות לפי הצורך במערכות טורבו, ומצוידות במזרקים שונים. התערבות תוקפנית ביחסי הכוחות המחושבים הללו עלולה להסתיים רע.

מנגד, שיפור בלתי תוקפני של ה-TDI אינו מקצר את חייו התקינים, משום שמדובר במנוע שפולקסוואגן זיכתה אותו בחלקים אמינים במיוחד.

חלום הסיבולת הרזה

אם מנוע סדרתי מסוגל לעבוד כראוי עד 400 אלף ק"מ, ואחרי שיפור עוצמתו בשיטת הצ'יפ-טונינג הוא מאבד את כוחותיו מוקדם מכך, בסביבות ה-100 אלף ק"מ – זו עוד נחשבת תוצאה משביעת רצון. כי במקרים רבים, סופו של המנוע המשופר עשוי להגיע מוקדם בהרבה.

כאשר חוקרים את אנשי השיפורים בשיטת הצ'יפ-טונינג על פשלות שצולמו והועלו לאינטרנט, כמו בוכנות שנשרפו או גלגלי תנופה כפולי משקל שהתפרקו – הם טוענים שהאשם הוא במנועים החדשים, אשר יש בהם פחות כוחות מילואים המסוגלים לסבול את התוספת של כוחות הסוס.

בטיעון זה יש אמת למכביר. יצרני הרכב הגדולים, בחיפושם החרוץ אחר דרכים לחיסכון בעלויות, חדלו להשתמש בחלקי מנועים חזקים מכפי שצריך. מדובר לא רק בבוכנות, בטלטלים ובקראנק אלא אפילו בברגים המחזקים את ראש המנוע לבלוק.

אגב, יצרני הרכב לא יכולים לתרץ את דיאטת האיכות הזו שהם כופים על המנועים בכך שלא משתלם להם לייצר גרסאות שונות של אותם המנועים, המצריכות חלקים שאינם זהים – שהרי במפעל המודרני, פסי הייצור האוטומטיים מאפשרים לבנות מנועים מחלקים שונים לגמרי. זוהי אינה מטרה קשה לרובוטים.

tuning turbinatuning 3tuning 2tuning 0

כוח להשחית: חיזוק מנוע מוגזם בשיטת הצ'יפ-טונינג עלול לגרום לחלקי המנוע לצאת מדעתם. הבוכנות נשרפות, בלוק המנוע מתפרק ומערכת הטורבו נפגעת אנושות

אבולוציה של עידון

בחו"ל, ענף הצ'יפ-טונינג חי וקיים חרף אכזבות העבר בזכות העובדה שהוא הפך עדין וזהיר יותר. הן סדנאות השיפורים והן הלקוחות מודעים לכך שהגזמה בשיפור כוח המנוע היא מסוכנת, ומנמיכים ציפיות גבוהות מדי מהשינוי.

הצ'יפ-טונינג בגרסתו המעודכנת, המאופקת, אף החל באחרונה להפוך לסוג של תעשייה חצי-רשמית או כמעט רשמית, המספקת את רצון "הלקוחות המבינים".

מוצר מופשט

תהליך ההתבגרות של ענף השיפורים הממוחשב מתרחש גם בפריפריה המוטורית שנקראת ישראל, אם כי במרחב הציוני צ'יפ-טונינג הוא עניין מופשט למדי, עקב מחסור בעמדות דיאגנוסטיקה שמאפשרות למדוד בדייקנות את הכוח המגיע לגלגלים. לך תדע אצלנו כמה סוסים היו לך במכונית, וכמה סוסים חדשים קיבלת במכון השיפורים. במרחב הלועזיטי, לעומת זאת, אתה יכול לברר זאת בסכום המקביל ל-100 שקלים, באחד מהמכונים הרבים המציעים זאת.

אך צ'יפ-טונינג הוא מוצר מופשט בישראל לא רק בגלל חוסר האפשרות לבדוק את השפעתן הממשית של סדנאות השיפורים – אלא גם עקב הצפיפות החוגגת על כבישינו, וגם עקב העובדה המעציבה שעדיין אין לנו מסלולי מרוצים המושכרים לקהל הרחב כפי שיש אצל הגויים האירופאים, אשר נהנים מהאפשרות לבלות את סוף השבוע בשיפור נהיגתם על גבי אספלט חלק, עם מדריך או בלעדיו, תמורת סכום לועזיטי לא גבוה.

מדכאים כל שבב

לצרות הללו הנוחתות על נפשות אשר מעוניינות ליהנות מצ'יפ-טונינג עברי יש להוסיף גם את מלכודות המשטרה, אשר בשם המלחמה בתאונות הדרכים מנסה לדכא את הטמפרמנט הספורטיבי של הנהגים.

אין זו פרנויה מצד הקשיש המורשה לסבור כי הממסד הכחול מנסה לחסל את ההנאה של חסידי השליטה על סוסים שהם גזעיים יותר מאשר סוסי העבודה, הסוסים המסורסים והפרדים שמשוטטים באחו האספלט.

טיפ טיפה: חזון הזומבים של AIG

נושא הנהיגה מצא מקום בעיתון דה מרקר: בין ההתעסקויות החופרות במצבו של שוק הנדל"ן, החוזרות על עצמן בשעמום מחריד, ובין פרצופיהם של גיבורי הכלכלה המקומית, המוצגים בדה מרקר בנימת הערצה, כאילו היו כוכבי קולנוע או דוגמנים – פרסם העיתון כתבה מזעזעת על חברת הביטוח AIG, שבחיפושיה אחר גימיק שיווקי לגיוס לקוחות חדשים רתמה אותם אל מלכודת.

באופן תיאורטי, AIG ומעלליה לא אמורים לעניין אותי, כי במשך ארבעים וכמה השנים שבהן אני נוהג במרחב הציוני, הצלחתי להימנע מביטוח מקיף. רק לאחר שרכשתי את אופל GT, בתחילת שנות השבעים, דרש ממני היבואן מר ליאו גולדברג לעשות ביטוח מקיף, כי קניית ה-GT התבצעה בתשלומים חודשיים.

אחרי עידן האופל התחלתי לשמור מרחק נאה מכל הביטוחים זולת חובה, וזו הייתה החלטה בריאה ומשתלמת, עקב מספרן הרב של המכוניות שחנו למרגלות ביתי בירושלים, ואחר כך בתל-אביב. כשאתה מוצא את עצמך בבעלות על כמה מכוניות בו-זמנית, שלוש, ארבע או חמישייה, כדאי לך לחסוך בהוצאות ולתפקד בעצמך כחברת ביטוח, כלומר: לקחת אחריות אישית על רכושך, ולשמור עליו בעצמך מפני תאונות, שרפות וגנבים. "בשיטה זו אתה חוסך יותר כסף מכפי שתידרש להוציא על תיקונים", שכנעתי את עצמי, והסכמתי לאמץ את השיטה.

opel GT 1970

אופל GT 1.9 שנת 1970. ביטוח מקיף בכפייה 

ובעצם, עד ימינו אלו, נשארתי חסיד מושבע של ויתור על ביטוח מקיף, גם בארץ וגם בחו"ל, והימור כלכלי בריא זה אִפשר לי, בין השאר, להרחיב את אוסף המכוניות ולדאוג ביד רחבה לכל צורכיהן. והנה, חרף עריקותי הגאה מעולם הביטוח, מצאתי את עצמי מתעניין בשיטה החדשה של AIG המוצגת בדה מרקר, אשר מבטיחה להוריד 40 אחוזים מדמי הביטוח המקיף לנהגים שהרכיבו במכוניתם מכשירי ניטור לנהיגה זהירה, המדווחים אם אתה נהג נורמטיבי (לפי AIG) או עבריין תנועה.

הקשיש המורשה שבי הוקסם מ-40 אחוזי הבונוס תמורת נהיגה זהירה, ועוד 60 אחוזי הנחה נוספים במשך כל חייו של הנהג, אם הוא לא ביצע אף תאונה בנהיגה אזרחית רגילה (לא כולל תחרויות ראלי בוודאי, שבהן התנגשויות והתהפכויות הן חלק מהותי מהחוויה). חשבון פשוט: 40 אחוזי הנחה ועוד 60 אחוזים מבטיחים ביטוח מקיף חינם, וזה מפתה דיו. האומנם?

איפה! אין ארוחות חינם, משכנעת הכתבה בדה מרקר, המספרת בהרחבה על האכזבות של נפשות תמימות שחתמו במבצע של AIG, שילמו על השתתפות, הרכיבו ברכבם מכשירי ציתות – והתאכזבו לגלות כי למרות כל צעדי הזהירות שהם נקטו בנהיגתם, המכשור של AIG תפס אותם על עשרות שגיאות, ובהן נהיגה בתוך סיבוב במהירות "מופרזת" של 24 קמ"ש, וגם "חטאים" אחרים.

40 אחוזי ההנחה נותרו תיאורטיים, כי המכשור שסופק על ידי AIG מתוכנן כדי לשמור על רווחי החברה, ולא מתכוון לבזבז בלארג'יות את הונה של ענקית הביטוח לטובת הלקוחות, חלילה – גם לא הללו שמשתדלים לנהוג בזהירות מרבית.

אלא שלהבדיל מדה מרקר, לא מעניין אותי אם כל הסיפור של AIG נגוע ברמאות או לא. מעניינת אותי רק נקודה שהכתבה אינה מתייחסת אליה כלל. אז ראו והתפעלו: כדי לחסוך סכום של 2,000 שקלים או קצת פחות, החולם על הנחה ובני ביתו מוכנים להפסיד כל הנאה מנהיגה ולהפוך לסוג של רובוטים מפוקחים, החושבים פעמיים לפני כל לחיצה אינסטינקטיבית על דוושות המעצורים והדלק!

מזעזע לגלות שחברת הביטוח AIG מעדיפה נהגים שבקושי זזים קדימה, כדי לא לעורר את כעסו של המכשור האלקטרוני. נהגים שפוטי-מכשור אלה הופכים למושא צפצופים של נהגים הנוסעים בטבעיות, כלומר נהגים שעוקפים זה את זה ובוחרים מסלולים צפופים פחות – התנהגות כביש שאינה מקובלת על החוכמולוגים של AIG, כי על החלפת מסלול, גם אם היא זהירה ומלווה באיתות, המלשין האלקטרוני של החברה רושם נקודות חובה.

מבעית לדמיין איך היו נראים רחובות העיר וכבישי הארץ, לוּ גאנצע-מציאה כמו שיטת ההנחות של AIG הייתה כובשת נהגים רבים. למזלנו, עתידנו המוטורי נקי מהאפשרות שהציבור הישראלי יהפוך לעדר זומבים של AIG, כי רדיפת הבצע המאפיינת חברות ביטוח באשר הן תמנע מהרעיון האינפנטילי שלה להפוך ללהיט המונים.

אגב, רבותיי, אגב:

בכל אופן, פרשת AIG מזכירה לי את השיטה שפיתחו שבטים באפריקה כדי לצוד קופים. הם מציבים כדים כבדים בעלי פתח צר, ובתוך כדים אלה מניחים אגוז קוקוס. הקוף מכניס את ידו אל תוך הכד, אך לא יכול להוציא חזרה את ידו, האוחזת בקוקוס, משום שאינו מסוגל לעזוב את הפרי. כך נלכדים הקופים על ידי אפריקנים פיקחים.

כולי סליחה על כך שבגלל מעשיה הפסולים (לגביי), AIG נראית לי דומה במפתיע לאותם ציידים אפריקנים, וגם לקוף שנלכד בגלל תאבונו.

שואלים את אדוארד

עמיאל: בפונטו 2001 שלי נדלקת מדי פעם נורת ההגה. זה קורה בעיקר כאשר מסובבים את ההגה עד הסוף.

אנו מאוד נהנים מהרכב. בסך הכול הוא במצב מצוין, ועבר 133 אלף קילומטר. הוא גם מאוד חסכוני לנו (אני חייל משוחרר הנשוי לסטודנטית, פלוס ילדה), כך שאנו מסתדרים עם הוצאות הדלק.

שאלה נוספת: כאשר רכשתי את הרכב לפני 12 אלף קילומטרים, עשיתי לו מיד טיפול. האם לבצע עכשיו טיפול נוסף? אם כן, מה לבצע בטיפול?

תשובה: אין צורך בטיפול כללי, די בבדיקה נקודתית במוסך. אם כוח ההגה עובד כראוי, אז הבעיה כנראה במגעים החשמליים.

רוני ויעקב: אנו מעוניינים לרכוש רכב בן שבעה מקומות, המיועד להסיע שני מבוגרים וארבעה ילדים. אנחנו נוסעים בתוך העיר בעיקר (15 אלף ק"מ בשנה), ומדי פעם אל מחוץ לעיר, עם כל המשפחה ועם מטען.

קיבלנו הצעות שונות מחברות, וההתלבטות שלנו כרגע היא בין אלה:

שברולט אורלנדו דיזל 2013 יד ראשונה מהשכרה שעשתה 78 אלף ק"מ במחיר 78 אלף שקלים.

פיז'ו 5008 שנת 2011 יד ראשונה מליסינג שעשתה 79 אלף ק"מ במחיר 63 אלף שקלים.

פורד SMAX שנת 2013 יד ראשונה מליסינג שעשתה 81 אלף ק"מ במחיר 103 אלף שקלים.

השיקולים שלנו הם: הפורד נשמע הכי מרווח אך גם הכי יקר; לגבי הפיז'ו, יש חשש מהבעיות והצורך בתיקונים בכלי רכב צרפתיים, אך מצד שני המחיר הוא הנמוך ביותר; לגבי השברולט, המחיר טוב יחסית (כי הרכב היה מושכר ולא בליסינג), אך אנו מבינים שהמושב האמצעי פחות מרווח כנראה מאשר באחרים. מצד שני, מאחר שמדובר במנוע דיזל, הוא אמור להיות חסכוני.

נשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: את המבנה המשפחתי שלכם עשויה לשרת נאמנה הונדה FR-V, שהיא בעלת שישה מקומות ותא מטען נדיב למדי. זוהי מכונית אמינה, סימפטית ולא יקרה. דא עקא, דווקא בשל כך קשה להשיגה.

בגדי מידאס החדשים

מדריך איך לחנות ברווח המצומצם שבין תוכנת סקייפ, המכונית פרארי F40, הצייר פאבלו פיקאסו והמשורר גיום אפולינר

כדי לשעשע ילדונת בת ארבע, שהתרגלה לקרוא לקשיש המורשה "דוד אדוארד" תכף כשהיא מביטה בפרצופו של הקשיש בסקייפ, בכל פעם שהוא מדבר עם פ' מירושלים – אם הילדה – הכנתי לכבודה של החייכנית הקטנה מופע של כובעים.

בנוסף למאמץ זה, הדורש חיטוט בעומקי הארונות, גם רשמתי את סדר הבידורון בפנקס הבמאי: קבעתי בדייקנות איזה כובע יאה לפתוח את הופעת היחיד שלי בסקייפ, ואיזה כובע יונח על ראשי כאשר אסכם את השואו, ואקבל בעיניה של הגברת הצעירה את הפרסונליטי הנכון לקשיש המורשה, שהרי בכוונתי להציג את דמותו הבעייתית של הזקן שבי באור מחמיא לו, כביכול.

בהתחשב בעובדה שהמועמדת שהתכוונתי להפתיע עם הכובעים שלי גדלה בבית דתי, שמתי דגש על כובעים שחורים, השייכים לסדרת מכסי פדחת מרשימים שקניתי בזמנו בבני-ברק, בחנות כובעים יד שנייה השוכנת ברחוב הראשי.

שחורה ולא נאווה

בין ארבע המגבעות השחורות שהבאתי אז הביתה בלטה אחת, הכי זרוקה מביניהן, שסירבה בעקשנות להיות מהודרת. לא עזר ניקוי יבש במכבסה, וגם אמבטיה רטובה בבית לא שינתה את צורתה, כפי שלא עשו עליה רושם אדים של מים רותחים, ולא הועיל גם שכנוע מידתי במגהץ.

כלום, גורנישט לגמרי.

קְשַת יום, קְשַת ליל

בניגוד לכל ציפיותיי שהיא תָכוֹף את עצמה אל כללי האסתטיקה הבסיסית, מגבעת זו, במרדנותה יוצאת הדופן, ממש סירוב FTJ (פול טיים ג'וב), נראתה יומם וליל כאילו הייתה משרתת קבצן רחוב.

מה שאולי נרשם באמת בביוגרפיה הסודית שלה, שהוסתרה היטב על ידי המוכר בבני-ברק. הרי האיש לא דרש תמורת מגבעת זו אפילו שקל אחד כאשר דחף אותה לשקית יחד עם הכובעים שבחרתי.

כאילו ריחם עליה, הרגשתי.

גיוסו וגירושו של הסוס

וזו הייתה הסיבה שדווקא לכובע סורר זה, החורק את זוג רגליו האחוריות כדי לא להשתנות – הצמדתי סמל קטן של פרארי שהבאתי פעם מביקור בבית גידולה של פרארי, מָרָאנֶלוֹ. השילוב בין הכובע הזרוק ובין סמל זה, השייך לעולם אחר לגמרי, נראה לי לאורך השנים מפתיע, מבריק, מחוכם ובעל משמעויות.

אלא שדווקא כעת, לפני מועד הופעתי המתקרבת בסקייפ, הסרתי מהכובע את הסוס הצוהל על רגליו ברקע צהוב. הרי גם הצופָה הירושלמית בת השלוש וחצי לא צריכה לחשוב, או לספר חלילה בגן, שהמותג "פרארי" קוסם עדיין לקשיש המורשה כפי שהוא קסם לו פעם, כאשר הוא נהג את הפרארי הפרטית של מר קניג, יצירה ששופרה בסדנתו המפורסמת של האיש ל-1,000 כוחות סוס.

והנה הסיפור, אם אפשר לקרוא כך למקרה בעל זקן מהמאה שעברה.

כלי שגרם כלימה

היה זה ב"יום פרארי" החגיגי, שאורגן על ידי מועדון פרארי למען בעלים של מכונית-על זו ומלוויהם, ונערך ברוב הדר גזעי על מסלול המרוצים הוקנהיים.

המקרה הותיר שלולית בושה בזיכרונותיו של הקשיש המורשה, כי המנוע האדיר של פרארי הפראית של מר קניג כבה פעמיים או שלוש כאשר רגלו השמאלית של הנהג הנרגש שחררה את המצמד.

"אל תיקח ללב", עודד אותי מר קניג, "גם לי זה קרה בהתחלה".

יובהר כי

הסרתו של סמל פרארי מהכובע, שהזקן ממילא חבש אותו רק בנסיעות המעטות לחו"ל, אם בכלל, אין פירושה כי הלהבה של פרארי הלכה ודעכה בנפשו של הזקן.

הרי לאמונתו הטהורה, פרארי תישאר לנצח היצירה האיטלקית המובילה בעולם המכוניות, כפי שיצירות של מוצרט, פיקאסו, מיכלאנג'לו ושייקספיר נרשמו, ויישארו לתמיד, בפנתיאון התרבות האנושי.

מותג ערסטוקרטי

הבעיה עם פרארי, שהתעוררה פתאום בלבו של הקשיש המורשה, אינה מסמנת את חוסר הערצתו לדגמי העל, אלא רק את התנגדותו לעובדה שמותג פרארי היוקרתי והאריסטוקרטי נפגע אנושות דווקא בארצנו, אשר בה הוא סובל ממכה של דֶוָלוּאָצְיָה מתקדמת.

שהרי מיד-כמעט לאחר הופעתם במרחב הציוני, הפכו דגמי פרארי האדומים לסמל של הבורגנות החדשה מתוצרת מקומית, המצליחנית, אותם בעלי הון המנצלים את הכלי המיוחס כדי לנופף לעין כל באפשרויותיהם הכספיות הבלתי נלאות.

את שיאה של תופעה זו רשם קונה עברי אשר הגה פתרון-פז בדרמה האישית שלו סביב ההתלבטות באיזה מִשְנֵי הדגמים הכי יקרים של פרארי לבחור: הוא פשוט רכש את שניהם. גם את בֶּרְלִינֶטָה F12 וגם את GTB 458, הודיע הטבלואיד לחבורות הקנאים, והוסיף כי "לאיש יש עוד פרארי בבית". לא ברור אם הקונה המאושר, שאתר "וואלה!" חשף את שמו, הלשין על עצמו, או שהמוכרים הרכלנים של פרארי מהרצליה-פיתוח פרסמו את הרכישה הכפולה.

מלכה יש רק אחת

כל דגמי פרארי הם יצירות אמנות מוטורית, סוג של פסלים סביבתיים המתחרים זה בזה במסגרת קונספציה אסתטית שהִתוו מעצבי פינינפארינה, קונספציה שהגיעה לשלמות במהדורות של בנות 2015-2016.

אז נכון אמנם שמול כל פרארי באשר היא אפשר לעמוד בהתפעלות ולשלם תמורתה כ-3 מיליון שקלים, אם מצב החשבון יכול לספוג זאת. אלא שבכל זאת, מלכה יש רק אחת: פרארי F40. כי זוהי הפרארי היחידה לאורך דורות הפירמה שמשוחררת מהדיקטטורה של האסתטיקה להמונים – זו שהחלה בטסטה-רוסה, ונסקה השמיימה בדגם אֶנְזוֹ.

ל-F40 אין אפילו צל מהקוֹקֶטֶרְיָה החנפה אשר מעיבה על מסורת פרארי, אלא רק צורה ברוטלית, המזכירה חוליגן מהפרברים שמכריז כי אין לו התנגדות לוודקה ולתגרה.

זאת וגם: מבין כל דגמי פרארי, F40 היא היחידה שאינה בוֹשה בגסות הרוח שלה, המזדקרת עוד בסקיצות הראשונות ומשקפת מטרה אחת: עליונות דינמית וכוח אדיר, המתייצב לעבודה תחת פח בלתי מעודן בקימוריו.

Ferrri F40

פרארי F40, שכוח הוא כרטיס הביקור שלה. מזכירה חוליגן מהפרברים שמכריז כי אין לו התנגדות לוודקה ולתגרה

נגן את זה שוב, אוהד

אוהד פרנס הכישרוני, ידיד נפשנו כאיש צוות המגזין "טורבו", אשר נרשם כאחת האגדות של שנות השמונים המפוארות, תרגם לבקשתי רשימה מזעזעת שכתב עיתונאי בריטי ידוע, המתארת את החוויות שהוא עבר כאשר נהג המרוצים נייג'ל מנסל לקח אותו לנסיעה בפרארי F40.

קשה לשכוח את הווידוי של הנוסע האנגלי, המספר על הפחד שהקפיא את דמו בוורידים בכל סיבוב שפרארי זו אכלה והקיאה על המסלול. התיאורים המפורטים של העיתונאי – אשר הפָנְטָסְמָגוֹרְיוֹת של דנטה הן לעומתם אגדות ילדים – מסתיימים בפואנטה קורעת לב. "פתאום הבנתי", כתב הבריטי, "שאני כבר לא נושם ולא מרגיש כלום, ממש כלום, זולת געגועים נוגים לפורד קורטינה החלודה שלי שהשארתי בחניון".

קשיש בחנות מחשבים ניידים

חשבתי על האסתטיקה של פרארי ברחוב דיזנגוף בתל-אביב, בביקור בסלון מכירה של מקבוקים. באתי לקנות מקלדת נוספת ל-Pro 17 שלי, פריט מודרני המאפשר לכתוב בשלט רחוק ממש, בכל מרחק שרוצים לשמור מהמחשב עצמו, מבלי לקרב את האף אל המסך – ובתוך כך גיליתי דגמים חדשים של מקבוקים, המונחים על שולחן כמו בחו"ל.

כך התחוור לי שלהבדיל ממקבוק Pro 17 הוותיק והמרובע שלי, השוקל 3.5 קילוגרם בהתאם למתכת שהוא עשוי ממנה, ובכך מזכיר לי את ידידותיי לשעבר, מכונות הכתיבה שלי, בָּנוֹת בעלות גוף מבית נוימן-אריקה וקונטיננטל – המקבוקים החדשים עשויים פלסטיק חלק וקל, פינותיהם עגולות, והם מוקפדי עיצוב עד לאחרון הפרטים.

שאלתי את עצמי: האם בצעצועים מעודנים כאלה אפשר בכלל לכתוב דברים גסי רוח, פרובוקטיביים, מתוחכמים ומתוכננים מראש, או סתם משהו פושר שמאותת על אינרציה? או שלהפך: האם צעצועים צוננים וחסרי משקל אלה יאפשרו לתרגם משהו פיוטי ונלהב בנוסח היצירות של גיום אפולינר? כמו שירו "האדמונית היפה", שמסתיים כך:

וכך צחקו, צחקו ממני/ אנשים מכל מקום, והמקומיים שכאן/ משום שיש לי כל כך הרבה דברים שאיני מעז/ להגיד לכם/ הרבה דברים שלא תרשו לי לומר/ לכן רחמו עליי.

זה כאילו היית תוהה, זקן דפוק שכמוך: האם באחת הפרארי החדשות הנמכרות בבוכטות שקלים כדי שינקרו את קנאת הבריות ברחובות תל-אביב יפו, כולל הפקקים – אפשר להיכנס לסיבוב "על עיוור" בתקווה שיהיה בסדר? האם אפשר להחליק איתה כדי, כמו במכונית החיק שלך, להביט לכביש מבעד שמשת הדלת הימנית או השמאלית, ולשמוע את בכי הצמיגים?

כנראה חייכתי

"מה אתה מחייך?", שאל אותי מוכר המחשבים הסקרן.

דוּפִין ומיני תופינים: "מועדון החמש" ארגן בכיכר מנורה בתל-אביב אירוע שבו הוצגה לקהל סקרנים רנו דופין אשר חזרה לחיים בזכות מאמצים קדחתניים של בעליה, שגם הוא, כמכוניתו, נולד לפני חצי מאה ועוד קצת. במפגש שדופין כיכבה בו חגגו ברקע דגמים ותיקים נוספים, של רנו וסיטרואן בעיקר.

שאלתי את ידידי "אנונימי", י"א, המוקסם כמוני מיופיין העדין ומנפשותיהן של מכוניות המסרבות להזדקן, מה הוא היה בוחר לעצמו מתוך תצוגה זו, ובחירתו של י"א נפלה מיד כמעט על רואדסטר סיטרואן 12, היחידה בארץ. הוא הפסיק לרגע לצלם כדי לשאול אותי מה אני הייתי בוחר, ולא ידעתי מה לענות. האם לבחור בדה-שבו צ'רלסטון או בסיטרואן Mehari הצהובה, הנראית כאילו יצאה אך אתמול מפסי הייצור, או ברנו 4 לבושת האדום?

עודני מתלבט, ופתע פתאום נפתח בקרבתנו קונצרטו גרוסו. הבעלים של איזו קורבט כהה, אחת מבין כמה-עשרה אמריקניות מרשימות, התניע אותה ולחץ על דוושת הגז. שמונה צילינדרים בנפח 5.7 ליטרים ניגנו לנו, ולתושבי יד-אליהו כולה, את הפוגה טוקטה של באך בפורטיסימו, המזלזל בארבע צינורות המפלט של הבווארית שלי, הסבורים, אי-שם בגולה, שגם הם מסוגלים להשתיק את הדאון-סייזינגאים ואת כל העתיד העצוב שזוממת לנו המודרנה

תצלומים: י"א

טיפ טיפה: הקודן הבוגדן

במשך תריסר שנים דבר לא התקלקל בקליאו B של ידידה שלי, חוץ מחיישן ההצתה. במקום להחליף אותו תמורת 1,500 שקלים, המכונאי הנחמד במוסך רנו רק חיזק את החיישן הבעייתי באזיקון פלסטיק. "אם הקליאו תסרב להתניע, די למשוך באזיקון כדי שהמנוע יתעורר", למדה בעלת הרכב.

האידיליה של קליאו נמשכה עד השבוע שעבר, כאשר בהפתעה בלתי מלבבת שָבַק הקודן. עוד בתחילת גל הקור הנוכחי הוא התקשה לעבוד, וניאות לכך רק בלחץ פיזי מתון (הטיה), אך בחר להתפגר סופית דווקא בלילה ירושלמי קפוא. לוח המקשים סירב לזרוח בירוק, ואחרי מכות יבשות נדלקה רק השורה העליונה של הספרות, הבלתי רלוונטית, כי הסיסמה רוכבת על השורה התחתונה דווקא.

קרוב לחצות, אחרי שישבה כשעה בקליאו מצופת הקרח, התקשרה הגברת אליי. "איזה מעגל קסמים נבזי", נשמעה משועשעת. "הקודן קפוא ולכן המנוע לא נדלק, אך כדי לחמם את הקודן צריך להדליק את המנוע".

לאכזבתה, הנהגת שמעה שאין לי מושג איך לנטרל את הקודן הבוגדן. "לולא היה זה לילה חשוך וקפוא, הייתי מדבר אל לבו של הקודן בניתוק המצבר וחיבורו מחדש, או מנסה להתניע את המנוע בשיטת הגנבים, שמחברים את כבל הפלוס של המצבר היישר אל מערכת ההצתה. זה אפשרי בזכות העובדה שקודן פרימיטיבי זה אינו מנתק את הסטרטר, כך שאין צורך להתניע את האוטו בדחיפה", הסברתי, והצעתי לה שתחכה בסבלנות, שמא הקודן יחזור לעצמו. מה שאכן קרה. אולי הנגיעות הרבות במקשים חיממו במקצת את המגעים אחוזי הכפור.

וזה לא סוף הסיפור, כי הקודן, אולי מתוך בלבול דעת של היפותרמיה, דחה תחילה את הקוד המוסכם, וזיהה אותו רק אחרי כמה הפצרות, שבעקבותיהן החל הלילה הארוך בבירה להפשיר אל תיקונו.

הקשיש המורשה החשדן קָשַר בין שתי התופעות: בין התקלה בחיישן ההצתה, שלא הייתה אמורה להתרחש בקליאו חדשה, ובין סיפור הקודן. האם ייתכן, כפי שמריח הקשיש החשדן, שאופן ההתקנה המקומי של הקודן, הנדרש על ידי חברות הביטוח – הוא אשר פגע בחיישן? שהרי הקודן משתמש בחיישן ההצתה כדי לא לאפשר התנעה.

הגברת אמורה לשאול זאת במוסך רנו בהרצליה, לשם היא תגיע כדי לגרש מן הקליאו את הקודן. "הוא סתם שתול של התאגידים", הפטירה.

שואלים את אדוארד

ע': 1. אנחנו משפחה של זוג הורים, שלושה ילדים ושני כלבים גדולים (ולכן צריך תא מטען גדול). אנו מחפשים רכב שייסע בכביש בעיקר, אבל שיוכל גם לרדת ממנו בטיולים (לא מסלולים "טכניים"). חשוב גם שעלויות האחזקה לא יגרמו לחור גדול בכיס.
מה דעתך על האפלנדר? האם יש כלי רכב אחרים שתוכל להמליץ עליהם? האם עדיף רכב כמו האפלנדר משנתונים חדשים יחסית (2006-2008), או אולי רכבי דיזל משנתונים ישנים יותר?
2. כאמצעי חיסכון, האם כדאי לקנות רכב שהוסב לגז? האם יש דברים מיוחדים שכדאי לבדוק? אם ארצה לקנות רכב ולבצע הסבה, האם יש מקום מומלץ? ומה סדר הגודל של העלות?

תשובה: בחירה באפלנדר היא טובה אם מדובר בדגם הארוך. בדגם הקצר הכלבים לא יסתדרו, וידרשו נגררת מיוחדת.

המנוע של שברולט אפלנדר – בעל 200 כ"ס, המופקים על ידי 6 צילינדרים בנפח הנכון (3.5 ליטרים) – אינו בולט בחיסכון, כך שאכן כדאי להתייעץ עם מוסך המתמחה בהסבה לגז. אני ממליץ על "גז חיש" בפתח-תקווה.

הלנה דר: מהי עמדתך לגבי סיטרואן C4 מהדגם הישן 2009, או לחילופין 2011? ועל פיז'ו 308 שעשתה כ-60 אלף ק"מ?

כמו כן ראיתי שבמדורך משבת האחרונה (גיליון 964) הבעת הערכה רבה לפוקוס החדשה, אבל אני מבינה שיש לא מעט בעיות עם הגיר שלה. יש היום פוקוס מציי הרכב של שנת 2012 במחירים נמוכים מאוד.

אופציה נוספת היא פיז'ו 508 משנת 2012 שעשתה כ-100 אלף ק"מ, או לחילופין סקודה אוקטביה.

אני נוסעת לעבודה בסדר גודל של כעשר דקות נסיעה לכל כיוון, ופעמיים בשבוע יורדת למרכז – מירושלים לפתח-תקווה וחזור. חשובים לי נוחות נהיגה, בידוד רעשים מבחינת כביש, ואני אוהבת גם את בקרת השיוט. מה דעתך?

תשובה: באשר לפוקוס, הגרסה שכדאי להתייחס אליה היא בעלת מנוע 2 ליטרים ומצוידת בגיר אוטומטי פלנטרי רגיל, בתצורת סטיישן. את הניסיון הכושל עם תיבת הילוכים בעלת שני מצמדים, פורד הפסיקה.

אמנם כל הדגמים שציינת ראויים לבחינה, אלא שהייתי בוחר בפוקוס במתווה שתיארתי, שכן היא שייכת למכוניות המעטות שניחנו באיזון נכון בין המתלים ובין האפשרויות הדינמיות – תכונה שמאפשרת אפילו ליהנות מהנהיגה.

אריה: אני עומד לרכוש רכב משומש, ואף כי עקבתי אחר השיעורים שכתבת בעניין, הבנתי בתחום שואפת לאפס. כרגע עומדות לפניי שלוש מכוניות בתקציב שלי, שהוא 30 אלף שקלים ולכל היותר 40 אלף שקלים:

  1. סובארו B3 שנת 2012 שעשתה 48 אלף ק"מ ועולה 42 אלף שקלים.
  2. פיז'ו 308 מ-2009 שעשתה 75 אלף ק"מ ועולה 37 אלף שקלים.
  3. פיז'ו 308 מ-2009 שעשתה 126 אלף ק"מ ועולה 30 אלף שקלים.

מהי המלצתך? (אף שאני חושב שאלו לא כלי רכב מועדפים אצלך).

תשובה: לרשימה שציינת הייתי מוסיף את מאזדה 3, שיש לה עדיין ערך חיובי מאוד אף כי היא יצאה משום-מה מהאופנה, ובהתאם לכך מחיריה ירדו.

ובאופן כללי יותר: מכונית יד שנייה הייתי בוחר לפי טעמי, לפי מידת הנוחות שאני חש בה, לפי קלות השליטה עליה, ולפי הזווית הסוציו-אקונומית – האם בבית הקודם דאגו לה כראוי?

אגב, כדי ליהנות מסובארו, פיז'ו ומאזדה הייתי מרכיב להן צמיגים מהמדף העליון, וגם בולמי זעזועים של קוני (בציר הקדמי לפחות), המכוונים לחצי התנגדות.

יפתח ברוקר, דורון לוי, וקוראים אחרים שפונים למדור בנושא החלפת שמן גיר:

תשובה: אמנם דעתנו בעניין החלפת שמן גיר מצוטטת כבר בכלי תקשורת רבים, אלא שמפאת חשיבות העניין כדאי לחזור עליה.

נזכיר כי יצרני שמן ויצרני גירים אוטומטיים ממליצים להחליף את שמן הגיר מדי 60-80 אלף ק"מ, וכי את הליך מסובך זה יש לבצע במכון לגירים אוטומטיים – ולא במוסכים רגילים, שאינם בקיאים ברזי הפרוצדורה, הדורשת סבלנות ומיומנות.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 291 שכבר עוקבים אחריו