Skip to content

לשרוד באוטו

בעקבות הפיגוע על כביש 60 בשבוע שעבר נותר לי רק להצטער עמוקות שלא חזרתי שוב ושוב על דבריי, איך להתנהג כאשר רוצחים פלסטינים מתכננים לעקוף את מכוניתנו ולפתוח עליה באש

כעת אין לי ספק שהייתי צריך לחזור על דבריי ללא בושה, אולי באמצעות בּוּקְסָה (תיבת טקסט) שהייתה מופיעה במדור זה פעמיים בחודש לפחות. אך בגלל רשימה ארוכה של סיבות לא נדנדתי לקוראים עם תזכורת כזו, ולא פרסמתי את ההנחיות פעם אחר פעם.

נפתח בכך שיש בי איזו התנגדות להצטייר כבר-סמכא בתחום שבו אינני מישהו חכם הרשאי כביכול לתת עצות. שהרי אינני אלא חובב המשוטט בחושך בחיפוש אחר פתרון-פלא לבעיה ביטחונית שאין לה רפואה – זולת אמצעים תיאורטיים, אבסטרקטיים, אשר הפוליטיקאים, מתוך הקפדה על כללי הפופוליסטיקה, נמנעים לפרט.

ועוד הִשתיקה אותי ועצרה את חוצפתי העובדה המעציבה שכאשר פרסמתי בזמנו הנחיות מה לעשות כאשר מתקיפים אותנו על הכביש, הפרסום עבר ללא תגובה כלשהי מצד המומחים שאליהם הוא היה מכוון. איש מכל אותם מקצוענים שיודעים דבר-מה על הישרדות במצבי טרור לא תיקן אותי, ואפילו לא כתב שהזקן סתם מפטפט בעניין כאוב. היחידים שהגיבו להדרכה שפרסמתי היו קוראי המדור הנאמנים, אותו חוג של אנשים המגיבים להצעותיי איך לנהוג ואיך לשמור על הרכב.

נשאלת אם כן השאלה: האם הייתי צריך לחזור ולפרסם בהתמדה את דבריי ש"קרש ההצלה בעת התקפה בכביש הוא לחיצה על המעצורים" – רק כדי לשכנע שוב ושוב את המשוכנעים ממילא?

אפשר כי אכן הייתי צריך לחזור על דבריי למען הסיכוי שהם יצילו אולי מישהו, אלא שאת זה למדנו רק כעת, במשך השבוע הקשה החולף.

אינסטינקט מכושף?

אולי נרדמנו במקצת בנושא הסכנה האורבת בכבישים המשותפים ביהודה ושומרון, בשל העובדה שהייתה רגיעה מסוימת במקרים של אש מחבלים היורים מתוך מכוניתם אל מכונית ישראלית, ללא הבחנה מי נוסע בה – זקנים, נשים או טף.

רוב אירועי הירי מאוטו לאוטו או מאופנוע למכונית המתרחשים ברחובות תל-אביב ובאזור המרכז, ומסַכנים עוברי אורח מקריים – הם במסגרת מלחמות העולם התחתון, ואינם קשורים בשום עניין לאומני, גזעני או פוליטי.

כמו ההתנקשות שאירעה באחרונה סמוך לשכונת המשתלה, ברמזור מול בית קברות צבאי, שם האופנוע של המחסלים נצמד למאזדה 6 שעצרה באור אדום. האקדוחן, שהגיע מכיוון הכפר הירוק, פתח באש על הנוסע שלצד הנהג, והקשיש המורשה הופתע מכך שנהג המאזדה המותקפת לא זינק כמו טיל אחרי הירייה הראשונה – לא שמאלה כפי שאותת לעשות, וגם לא קדימה, מה שבהחלט היה אפשרי למרות האור האדום.

נהג המאזדה גם לא נגח באופנוע של המתנקש כדי להפוך אותו – מה שהיה עושה הנוכחי, הקשיש המורשה. במקום כל האפשרויות הללו, הנהג פשוט עמד במקום, כמו מכושף, עד שהיריות פסקו, עד שהאופנוע הסתלק, ועד כי שחרר את נפשו נסיך משפחה מסוימת המוּכרת לאוכפי החוק.

אגב, בעוד שהמאזדה עמדה כאילו נדבקה לאספלט, כלבו של הזקן פתח במנוסה הביתה תכף בהישמע הירייה הראשונה. אם מישהו מעוניין לאמץ את מהירות התגובה של בעלי חיים, הוא ייצא נשכר.

מה לימד המקרה

למדנו שיש להגיב במהירות ככל האפשר למרות עייפות, למרות גיל מופלג, למרות חום כבד שמחוץ למכונית ולמרות עבודתו הנמרצת של המזגן, המפנקת והמרדימה.

למדנו שברגע הצורך יש להגיב בתוך חלקיקי שנייה – להגיב בהגה, כי בכך יש צורך מיידי לנוכח סכנות החלקה או התהפכות, להגיב בדוושת הגז ולהגיב בדוושת המעצורים.

בחזרה להנחיות

  1. עד שהשלטונות לא ימצאו רפואה אחרת, יסודית יותר, נראה לי חיובי לוותר ככל הניתן על נסיעות-בדד בכבישי סכנה משותפים ביש"ע.

כי נוכחנו די והותר שמחבלים צדים מכוניות בודדות – שהן גם טרף קל, וגם לא מותירות עדים לרצח המתוכנן. מוטב אפוא לנסוע בשיירות, המונות שלושה-ארבעה כלי רכב לפחות. בליווי צבאי או משטרתי, אם זה אפשרי.

  1. אם מוכרחים בכל זאת לנסוע לבד, אז מדי כמה רגעים יש לבדוק בראי המרכזי ובמראות הצד אם הכביש מאחורינו ריק, או שמישהו נוסע אחרינו במרחק 100-150 מטרים מבלי להתקרב.

אם מכונית חשודה זו מתחילה פתאום להאיץ לעברנו, לצורך עקיפה כביכול – כוונה אשר לא זיהינו סימנים קודמים לה, שהרי הנהג של המכונית מאחורינו דווקא שמר מאיתנו מרחק – זה אמור להדליק נורה אדומה. הגיעה העת להפעיל כללי הגנה עצמית.

  1. אם יש למכונית שלנו כוח מנוע המאפשר זאת, לוחצים על דוושת הגז בניסיון לפתח מהירות, כדי שהמחבלים לא יצליחו לעקוף אותנו ולכוון אלינו קנה (או קנים).

גם אם לא הצלחנו להסתלק, מהירותנו עלתה, וכל מה שיתרחש מעתה יקרה בקצב מהיר יותר. זה מתאים לצורך התרגיל שנותר לנו לעשות:

  1. מניחים למכונית החשודה להתקרב, וכאשר הגלגלים הקדמיים של התוקפים הפוטנציאליים נמצאים כבר בקרבת הטמבון האחורי שלנו – נלחץ בכל כוחנו על דוושת הבלם, בפאניק סטופ. נמשיך ללחוץ בחוזקה על דוושת הבלם גם כאשר מערכת ABS תרעיד את הדוושה ברעש מפחיד.

הפאניק סטופ שלנו אמור להפתיע את התוקפים, אשר תכננו לפתוח באש בתוך שניות ספורות. הם יחלפו על פנינו במהירות, ללא יכולת לכוון אלינו את הנשק ולירות.

  1. כעת, במרחק שנפער בינינו ובין מבקשי רעתנו המופתעים, סביר להניח שהם יוותרו וימשיכו בנסיעתם. עם זאת, יכול להיות שהמחבלים יעצרו אף הם, רחוק מאיתנו בגלל מהירותם הגבוהה, ויתחילו להתקרב אלינו בהילוך אחורי.

במצב כזה יש לנו שתי ברירות: לחכות להמשך העניינים מוכנים, עם נשק ביד, או לבצע סיבוב פרסה במקום ולברוח.

מעצר הגנתי

כך לפחות כתבתי בזמנו, ובמשך הזמן שחלף מאז פרסום הדברים לא שיניתי את עמדתי. עצירת-פתע נראית לי עדיין הכרחית.

אש יכולה לקפוא

לא מזמן, כקוריוז, סיפרתי למישהו על הפתרון הנ"ל שאני מציע. התווכחנו לגבי כל מיני פרטים, וכדי להתרשם איך זה נראה בשטח החלטנו לערוך מבחן על הכביש. הרי אין סיכוי רב להיתקל באופן טבעי בתרחיש של "מכונית הנוסעת במהירות סבירה, ואז בולמת בחוזקה כאשר היא מבחינה שמנסים לעקוף אותה".

הניסוי היה אמור להיראות כך: המכר יושב בכיסא הנהג, ובן דודו יושב בכיסא האחורי בתפקיד היורה, אוחז תת-מקלע דמיוני. לפי התסריט, מכונית זו של ה"מתנקשים" אמורה להדביק את מכוניתי, להתייצב במקביל אליי (אך קצת קדימה ממני, כדי שאם אני, ה"קורבן", אתהפך בעקבות ה"ירי" – אז הם, המתנקשים, לא ייפגעו. לא ממכוניתי המאבדת שליטה, ולא מהריקושטים של הקליעים) – ואז "לירות" לעברי.

וכך זה נראה בשטח: נסעתי ב-80 קמ"ש, והמכר שלי התקרב ב-120 קמ"ש או קצת יותר. כאשר הוא קרב אליי, עצרתי בחריקת בלמים, כמתוכנן. שותפי לניסוי ציפה אמנם לעצירה שלי, ובכל זאת, כאשר מכוניתי נעצרה בפאניק-סטופ היסטרי, הוא הופתע. הופתע מכך שהנהג הבולם (אני) איבד שליטה כל מכוניתו, שעצרה בפתאומיות ולא בקו ישר.

כתוצאה מכך, נאלץ האיש העוקף לסובב את ההגה שמאלה באופן אינסטינקטיבי לגמרי, ומכוניתו נזרקה שמאלה עד השוליים כמעט.

"שכנעת אותי", אמר המכר. "ברגע שהפעלת מעצורים, הרעיון התיאורטי לפתוח באש אכן ירד מהפרק".

Jud a320141223_180906211213 627

Jud a1Jud a5

תמונות הנפש: תצלומי המכוניות – פרי עבודתו האמנותית של ידיד המדור "אנונימי", י"א – שונים באופן משכנע מדגמי הרכב, ותיקים וחדשים, אשר מוצגים לכל דורש בגוגל ושות'. כי י"א שלנו, המוקסם מהדרת כבודן ומיופיין המיוחדים של ה"דוגמניות" המוטוריות שלו, מצלם אותן לא בתצלומים מבוימים, ולא בסטודיו, אלא כחלק מהנוף המקומי – האנושי, הטבעי והארכיטקטוני.

הרכיבים של היום-יום הישראלי, המלווים תצלומים אלו כחלק בלתי נפרד מחיינו, והתפאורה האותנטית עד כאב שיניים, המציאותית ביותר, שהמכוניות הנלכדות על ידי י"א שייכות אליה ללא ספק – הם סוג של תחקיר אמנותי מיוחד ומעניין, בעל חוש הומור ואף סרקזמה.

כמו בתצלום של הרכבת הקלה בירושלים, שנתפסה על רקע מנורה ענקית הבנויה מאורות ניאון. מצחיקים יותר לגבינו הם רק הסנדלים והתסרוקת של הולך הרגל, אשר חולף על פני השברולט הפתוחה החונה מבלי להביט בה

טיפ טיפה: גם אתה, EGR?

שסתום EGR, שהתגלה אצלנו כבעייתי עקב שימוש בבנזין או סולר לא נקיים – החל את הקריירה שלו במכוניות אמריקניות, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. עד מהרה אימצה אותו תעשיית המכוניות מסביב לגלובוס, לאותה מטרה אשר לשמה הוא נולד: החזרתם של מחצית מהגזים הרעילים היוצאים מסעפת הפליטה אל תא השרפה.

לגרסתם של יצרני הרכב, גזים אלו נשרפים שוב כדי להוריד את דרגת הזיהום שהם גורמים, אך לפי טענות הנשמעות ברשת, גזים אלו אשר עוברים רה-סירקולציה מורידים בעיקר את הטמפרטורה בתהליך השרפה. פעילותו זו של שסתום EGR מובילה לכך שפיח קשיח מצטבר בתא השרפה, במעברים, על השסתומים ועל אלקטרודות המצתים.

כתוצאה מהפיח שמתיישב בו, המנוע מזייף. המחשב הדיאגנוסטי מציע שרשרת של פתרונות שונים ומשונים, שהלקוח משלם עליהם מכיסו – עד כי בסופו של תהליך ניסוי וטעייה, המחשב מגלה את הצורך להחליף את שסתום EGR. עלות החלפה כזו נעה בין כמה מאות שקלים, במכוניות זולות בעיקר, ובין אלפי שקלים ברכבי פרימיום.

כך קורה שאצלנו יש לשסתום EGR ייעוד מיוחד: מטרתו הראשית של השסתום במרחב הציוני היא לשמור על פרנסתם והתעשרותם של ברוני הייבוא. ואמנם, השסתום ממלא נאמנה את תפקידו זה, ותורם לעסקים של יבואני הרכב שלנו לא פחות טוב מכפי שעושים זאת גדודי כתבי החצר והיחצ"נים. שהרי רוב המוסכים אינם מוכנים להסתפק בניקוי שסתום בעייתי, אלא ממליצים להחליפו בחדש.

אגב, ללא קיומו ופעילותו של שסתום EGR, המנועים היו מסוגלים לעבור מספר כפול של קילומטרים, אך דא עקא שהסרתו המתבקשת והאפשרית תיחשף בנקל בטסט השנתי, והמכונית תורד מהכביש.

שואלים את אדוארד

א', ירושלים: מאז ומעולם נמנעתי מרכישת מוצרים מתוצרת גרמניה, בתוכם גם מכוניות. במשך השנים ליוו אותי יפניות נחמדות ביותר (למרות שאם צריך להחרים מישהו, אולי זה דווקא אותן. היפנים כמעט הרגו את סבא שלי בקרב מידווי במלחמת העולם השנייה).

לאחרונה התחלתי לחפש רכב בתקציב דל יחסית, ובין האופציות שאשתי הציעה הייתה גם פולקסוואגן גולף ותיקה אך איתנה. מובן שסירבתי לשמוע על גרמניה, מסיבות ברורות, אך אשתי סיפרה לה על קשיש כלשהו, ניצול שואה, שמקפיד לרכוש מוצרים דווקא מתוצרת גרמניה, כי לדבריו "עכשיו הגיע תורם של הגרמנים לשרת אותי". אותו קשיש אוהב את המכונית שלו ומטפח אותה באהבה, אך גם מרשה לעצמו להפליק לה מדי פעם, כי בכל זאת גרמניה.

איכשהו, הטיעון הזה קנה אותי. אני נהנה לחשוב על סיטואציה שבה יהודי עבדקן חולף בפולקסוואגן שלו על פני נאצי, שהיה מעדיף לראות את הנהג במצב צבירה אחר. הנהג הזה מדבר עם האוטו שלו בעברית. צועק בה "שמע ישראל". מקלל בחופשיות ובלי חשבון את הגרמנים ואת צאצאיהם.

אז עכשיו אותה פולקסוואגן עומדת בחניה מחוץ לבית שלי. הילדים שלי עשו תחרות שמות בעבור הכסופה החדשה שלנו, וקראו לה נטשה. מבחינה גנאולוגית, נחמד שהם הסבו אותה להיות אנטי-עצמה.

תשובה: סבורני שאני מזהה את הקשיש המדובר.

שי קנדל: בזמנו הפנית אותי למוסך באשדוד, אם איני טועה, להחלפת גיר בהונדה HR-V. אם אפשר, אשמח לדעת מה המשמעות של החלפת גיר אוטומטי בגיר ידני, מבחינת המערכות שנדרש להוסיף.

מהו מחיר סביר לעבודה כזו? והיכן אתה ממליץ לבצע אותה?

אני בונה על התרשמותי שיש לך פינה חמה בלב להונדה זו.

תשובה: לא לחינם אני ממליץ על הונדה HR-V, מכשיר תנועה נפלא גם כשהיא מצוידת בגיר האוטומטי הדפוק CVT (רציף), המתאים לאנשים שלא ממהרים לשום מקום.

ודאי שאני מבין את רצונך ליהנות מהגיר הידני של הונדה, המביא את HR-V לביטוי מיטבי, כפי שבָּדוּק במשפחתי (לבני יש HT-V ידנית, והוא לא מוכן להחליף אותה באף מכונית אחרת).

הבעיה היא שהחלפת גיר אוטומטי בידני ב-HR-V כרוכה בסיבוכים טכניים ובהשקעה כספית נכבדת. בקיצור, הייתי ממליץ לך לחפש HR-V ידנית. לא תתקשה למצוא קופצים לאוטומטית שלך.

מיכה סלומון: יש לי אלפא 164. באמצע נסיעה, הרכב הפסיק פתאום לסחוב. אמרו לי שהממיר הקטליטי התפרק כנראה בִּפנים, וזה חונק את האוטו. החלטתי להחליף את כל המערכת – הצינור גמיש, הממיר, והורכב גם דוד "פְרִי פְלוֹ".

הבעיה נשארה, והמנוע נשמע לא אחיד כל כך, אז המליצו לי להחליף קוילים (יש שניים). החלפתי, והכול נשאר אותו דבר. ממש אשמח לעזרתך.

תשובה: בקש את המוסכניק שיבדוק באלפא שלך את יחס הדחיסה בכל הצילינדרים. סביר שבדיקה זו תגלה את מקור הבעיה. בין השאר, קיימת אפשרות שחל שיבוש בעבודת השסתומים.

אך אפשר גם שהסיבה פרוזאית בהרבה, כמו למשל מסנן דלק סתום או משאבת דלק לא תקינה.

שרה בר-סלע: ברצוננו לרכוש מכונית אוטומטית, בטיחותית, גבוהה וחסכונית בדלק, קרוסאובר או ג'יפ, עד 130 אלף שקלים. חשבנו על סוזוקי קרוסאובר או סוזוקי ויטארה. איזו מהן עדיפה?

האם אתה ממליץ על מכונית אחרת? האם משתלם יותר לקנות מכונית יד שנייה בעלת קילומטרים?

תשובה: בין שתי הסוזוקי שציינתם, ויטארה היא קלאוסטרופובית פחות מאשר הקרוסאובר, שגם עליה אני ממליץ.

אך במקומכם, הייתי בודק את האופציה של רנו קדג'אר חדשה בגרסת דיזל החסכונית והאמינה, או מסתפק בפולקסוואגן טיגואן יד שנייה, אם תמצאו אחת צעירה בשנתון ובקילומטראז'.

ערן בראוטמן: אני מחפש רכב משומש לכל המשפחה (שמונה נפשות). התוכל להשוות בין סיטרואן ג'אמפי ליונדאי i800?

תשובה: יונדאי i800 בגרסת דיזל מעניינת הרבה יותר מאשר ג'אמפי, אך בין שתיהן הייתי בוחר בטויוטה סיינה. טויוטה זו מצוידת אמנם במנוע בנזין, אך לפי שלומי ממוסך "גז חיש", הוא מתאים להסבה לגז – מה שיוריד את עלויות הדלק ב-50 אחוזים.

אנה: רצינו לשאול את דעתך: קיה ריו, יונדאי i20, או סקודה פאביה‎?

נציין כי אנחנו זוג שמתכוון להתרחב בעתיד הקרוב.

הקצבנו לעצמנו כ-30 אלף שקלים, אך הסכום גמיש. כרגע, לשנה-שנתיים הקרובות, השימוש העיקרי ברכב יהיה לנסיעות פעם בשבועיים להורים (נסיעה של כשעה וחצי לכל כיוון). אנחנו מתגוררים בירושלים, והרכב לא אמור לשמשנו לנסיעות יומיומיות לעבודה, אלא בעיקר לנסיעות רחוקות וייחודיות כאלו.

הפרמטרים החשובים לנו ביותר הם אמינות, בטיחות וכמובן חיסכון בדלק (הן מסיבה כלכלית והן מסיבה סביבתית).

הוצע לנו כאמור לשקול i20 , ריו או פאביה. אנחנו אובדי עצות, ונשמע לכל הצעה והכוונה – בתחומי עלויות חלקי חילוף, כדאיות כלכלית, אמינות וכל תחום שלא חשבנו עליו. ברור לנו שנצטרך למצוא רכב מבית טוב, כמו שאתה חוזר ואומר – אבל על מה עוד כדאי לשים דגש? שנת ייצור, קילומטראז' מרבי שעליו לא כדאי להתפשר? איזו מבין המוצעות כאן עדיפה?

בנוסף, עקב ההתרחבות הצפויה, האם יש הבדלים משמעותיים בין האלטרנטיבות מבחינת מקום בתא המטען?

תשובה: בעצם לא חשוב באיזו מהמועמדות שציינת תבחרו כמתאימה לשרת אתכם – החשוב הוא הקריטריון שהזכרת, בית טוב. ודאי שמבין שלושתן יש יתרון נכבד לפאביה קומבי המצוידת במנוע 1.4 בעל 16 שסתומים.

עם זאת, אני מציע לכם לא לפספס הזדמנויות אחרות. לדוגמה: ידידים שלי מצאו וקנו פולקסוואגן גולף 2003 אוטומטית בקילומטראז' נמוך יחסית (120 אלף), יד שלישית, ושילמו עליה 13 אלף שקלים, לפי מחירון של 15 אלף. גולף זו נראית לא פחות טוב מכל השלוש שציינתם, אף שהן צעירות ממנה בהרבה.

הייתי מנצל את העובדה שהמחיר של גולפים ותיקות הוא כיום על הפנים, ומחפש סוס עבודה דומה לזה המתואר לעיל.

תשובה נוספת לאייל מקסים: התשובה שלי לשאלתך, הממליצה על התחברות למחשב דיאגנוסטי "כי כנראה, אחד החיישנים מזייף" – התפרסמה אמנם במדור הקודם, אך לצערי, נזכרתי מאוחר מדי שהשיבושים בטורבו ובטורים עשויים להצביע על הצורך לנקות או להחליף את שסתום EGR, האחראי על רה-סירקולציה של גזי הפליטה.

כקוריוז, שלחתי לך הסבר ביוטיוב המדריך איך אפשר לנקות את שסתום זה בעצמך. ההסבר הוא אמנם בפולנית – אך ממילא מוטב שלא תנסה לעשות את זה בבית, אלא יש לשכנע מוסכניק שיבצע את הליך הניקוי.

 

אנדרה ק' לא יביים עוד

אופס, עוד מישהו איננו. אישה לבושת שחורים עם חרמש בידה מתגנבת באטיות לאור הירח. היא נראית כאילו יצאה מהתמונות של פרנסיסקו גויה. כַּלְבִּי רועד בהתרגשות. קישטה, אני צועק אליה, ומתעורר

בגלל שיטתיות הטבע עוזבים אותנו ידידים, חברים ונפשות שהכרנו. אינני אחד שכותב הספדים, אלא שבגלל חברי הבמאי אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, לא יכולתי להתאפק מלפתוח את תיבת הזיכרונות.

זה קרה מזמן ועוד קצת, בימי צעירותנו, בפולין של שנות השישים המאוחרות, לפני הפוגרום ביהודים שבוים על ידי השלטון הקומוניסטי, כאשר אנו, בצהרי יום פולני רגיל, זאת אומרת בהיר ומעונן לסירוגין, הגענו ברנו R8 גורדיני הכחולה שלי אל האגם המלאכותי זָאלֶב, הנמצא במרחק של כ-50 ק"מ מוורשה, אגם מוקף יערות אפלים בעלי סודות שלא כדאי לפרט.

בנוסף לרעייתי היה איתי זוג ידידיי – אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, שכעת אני מתיישב כדי לכתוב עליו, תסריטאי, צלם ובמאי כישרוני, וחברתו ונדה רָאדְקֶבִיץ', בִּתָם של שר הפנים בשלטון הקומוניסטי ושל מנהלת הטלוויזיה הלאומית. חנינו את המכונית בשפת האגם, שכרנו סירת דייגים ממונעת קטנה, ויצאנו לשוט בַּזָאלֶב הרוגע, אשר גודלו כים כנרת, בערך.

שחפים לבנים עשו שמיניות מעל הסירה, ובעודם מסתחררים באוויר צווחו אלינו בפולנית "תחזרו, תחזרו!", מה שהבנו אחר כך. אך בינתיים, המנוע טרטר בנימוס, ולא הפריע לטרנזיסטור הקטן להשמיע את שיריו של הזמר צ'סלב נְיֵימֶן, זוהר ארגוב הפולני.

Zalew 3

אגם זאלב לפנות בוקר

פסטורליה מופלגת

המצב הקיים היה רומנטי אשכרה. הבנות ישבו בקדמת הסירה, צוחקות ומפטפטות תחת השמשיות הצבעוניות שלהן, ואנו, אנדרה ואנוכי, השגחנו על מוט ההגה. הצטערנו ששכחנו במכונית את חולץ הפקקים, שנסע איתנו כדי לפתוח את בקבוק היין הקשור בחוט אל הסירה, ונגרר בעקבותיה במי האגם לבל יתחמם.

היינו באמצע האגם, עדיין נהנים מהטיול, כאשר נפל עלינו לפתע חושך מצרים, ללא כל סימן אזהרה. רוח חזקה עוררה לחיים את המים, גלים החלו לטלטל את הסירה, הניפו אותה והשליכו חזרה. בתוך רגע קצר נרטבנו עד החוט האחרון בגלל המים שחדרו לסירה, וגם בגלל מטח הגשם שהביאו הרוחות. נאבקנו לסובב את הסירה חזרה אל החוף שממנו הפלגנו, אך לא ידענו אם אנו בוחרים בכיוון הנכון, כי בסערה אלימה זו אבד לנו כל חוש כיוון.

"ככה זה כשיוצאים לשיט בלי מצפן", האשים אותי אנדרה בהברקה הומוריסטית של תלוי, ואני הערתי שלוּ רק היה לנו חולץ פקקים, הכול היה מתפתח אחרת. בינתיים המנוע התקשה לעבוד במים השוצפים, השתנק וחדל לדחוף את הסירה הכבדה, שהחלה להתמלא מים.

מבצע מוֹשֶה

ניסינו לגרש מהסירה את מי האגם אל האגם באמצעות משוטים, וגם חתרנו בכל כוחנו כדי לעזור למנוע. למזלנו, רגע לפני שהסירה החלה לשקוע, מצאנו את עצמנו מרחק עשרות מטרים מהחוף שלנו, שם רנו R8 גורדיני חיכתה לנו בסבלנות.

כדי לא לאבד את הסירה נפרדנו מהמנוע הכבד, שחדל ממילא לעבוד, ובכוחות אחרונים הצלחנו לגרור את הסירה הטבועה למחצה אל החוף, הפכנו אותה כדי לשפוך ממנה את המים, ופרצנו בצחוק מטורף כאשר גילינו שבקבוק היין קשור אליה עדיין בחוט, שָלֵם וללא פגע.

החושך התפוגג, השמש חזרה לעבודתה כתאורן כאילו דבר לא קרה, והבנות פתחו שוב את שמשיותיהן. סבבה. מה שעברנו נמחק. "אני הולך להביא מגורדיני את חולץ הפקקים", אמרתי, ואנדרה ביקש שאביא מהאוטו גם את כבל הגרירה.

"בשביל מה?", תהיתי, והוא הזכיר שהשארנו את המנוע לבדו בקרקעית האגם. "מוכרחים למשות אותו כדי להחזיר את הסירה קומפלט", הסביר. וכך עשינו.

אנדרה קפץ למים עם כבל הגרירה, נעלם, צף חזרה כדי לשאוף אוויר, ושוב צלל, וכך פעם אחר פעם, עד שחזר עם קצה הכבל בידיו. "תמשכו אותו", צעק, "לי כבר נמאס!"

משכתי את הכבל עם הבנות, והמנוע הצטרף אלינו כמו אל משפחה. הרכבנו אותו חזרה בסירה, שתינו יין, וחיכינו שבגדינו יתייבשו. "אתם יודעים", אמרה ונדה, חברתו היהודייה של אנדרה, "שבזמן שנפל עלינו החושך חשבתי על הנבואה של הקדושה הנוצרית חובבת האסונות פָאוּסְטִינָה, שכתבה ביומנה 'השמיים יקדרו, ותשתרר עלטה גמורה על פני האדמה'".

אֲסוּפִי חסון

את אנדרה, אשר השבוע נכתב עליו בתקשורת הפולנית ש"הוא היה במאי מוכשר ויישאר בלתי נשכח, אף שלא הספיק לייצר עוד סרטים אישיים, כפי שתכנן, כי מת במחלה קשה" – הכרתי עוד בימים של האקדמיה לקולנוע בלודז', בשנות החמישים.

פגשנו אותו כאשר אני, סטודנט במאי, יצאתי עם צוות הצילום שלי מבניין האקדמיה, בדרכנו אל תחנת הרכבת. על יד המונית שהזמנו עצר אותנו בחור גבוה ומתולתל, וביקש הסבר איך ללמוד את אמנות הקולנוע. "מתי יהיו מבחני הקבלה, ומה צריך להכין?", שאל.

עניתי לו שהוא יקבל הסבר מדויק והדרכה הוגנת, אם יעזור לנו להעמיס את הציוד הכבד על המונית, משום שאנו נוסעים לשפת הים הבאלטי, אל עיירת הנופש סוֹפּוֹט, כדי לצלם אטיוד קצר שאני עומד לביים.

והוא, קוֹנְדְרָטְיוּק, נסע איתנו עד תחנת הרכבת, עזר לנו לסדר בקרון את המזוודות, וסיפר במבוכה שהוא היה נוסע איתנו בכיף כדי ללמוד איך מצלמים סרט קצר – אלא שאין עליו כסף.

"תתיישב ואל תדאג. תהיה איתנו שבוע ולא תצטער", הבטחתי. וכך היה. אנדרה היה איתנו עד סוף הצילומים. הוא עזר בהפקה, התעניין, חזר ללודז', התייצב למבחנים באקדמיה, והתקבל לפקולטה לצילום.

האמת היא שבשלב כלשהו פניתי לראש ועדת השופטים של האקדמיה, הצייר יֶזִ'י מְיֵיזֶ'יֵיבְסְקִי, בהמלצה חמה על המועמד אנדרה ק'. אולי זה עזר לו להתקבל, אולי לא.

כך או אחרת, במרוצת השבועות, החודשים והשנים הבאות הפכנו חברים קרובים, הן בזמן הלימודים והן לאחריהם. היינו נפגשים מדי יום כמעט, מספרים זה לזה על מה עובדים, מה כותבים, מה מכינים, מה מתכוונים לעשות.

עד שיום אחד אירע פיצוץ, שמחק לנו את כל הידידות.

הדוגמנית הכי שנואה

זה קרה בלודז', שם ביימתי את סִרטי "הקומה ה-13", שזכה בדיפלומת כבוד בפסטיבל בֶּרְגָאמוֹ, ונמצא כעת בין הסרטים הקצרים אשר מלווים את הבלוג שלי "מכונית הנפש".

חיפשתי אחר שחקנית שתגלם את תפקיד הבחורה היפה, מין דמות בלתי מציאותית, ספק קיימת ספק לא, אשר אל דירתה מנסה להגיע הבחור המאוהב בה, השחקן יאן נוֹבִיצְקִי, אליל הצעירים כבר אז, אך נתקע במעלית, ורואה ממנה את מה שלא צריך לראות.

במבחני הבד צילמנו אינספור תלמידות משחק, ולא פחות מכך שחקניות מנוסות, אך כולן היו בלתי מתאימות לתפקיד האבסטרקטי שכתבתי. עד שבאיזה מקרה פגשתי בוורשה דוגמנית צעירה בשם אנה, שנראתה לי מתאימה.כל כך, עד כי הבאתי אותה לאולפן בלודז' כדי שגם צוות ההסרטה יתרשם מבחירתי הטובה.

מיד פרצה מהומה. כל עמיתיי להפקה – מפיק, צלמים, אנשי קול, תאורן ראשי ואף עוזרי במה – כולם התייצבו נגד בחירתי. הם היו מאוכזבים כל כך ממנה, עד כי גם לאחר כמה ימי צילום שפכו עביט של חמיצוּת על התלהבותי, בניסיון לשכנע אותי לשלוח אותה הביתה, ולהמשיך עם שחקנית מקצועית כלשהי. "יש לנו עדיין די חומר גלם ודי ימי צילום כדי להחליף אותה", טענו.

השחקנית מצדה חשה בעוינות כלפיה – נחמדוֹת אליה היו רק המאפרות – ובזמן הצילומים הייתה אנה המסכנה (אנהל'ה, כמו שקראתי לה) על סף שבירה מתקדמת.

בעצם כמוני. כי אני אהבתי דווקא את היותה נטולת כל הבנה לגבי המציאות, תכונה שבזכותה היא התאימה להפליא לדמות הבלתי ממשית שנולדה בדמיוני. מה עוד שבגלל כל המתח והאווירה השלילית כלפיה על הסט, היא הייתה עוד יותר בלתי קונבציונלית ומנותקת מהסביבה. בדיוק כמו שרציתי.

בואי נרקוד נשכח

ערב אחד התקשרה אנה לחדרי, ואמרה בבכי שנמאס לה. "אני חוזרת הביתה", מלמלה.

"אל תעשי שטויות", ביקשתי, והזמנתי אותה למסעדה במלון שבו התאכסנו. "אנחנו נאכל משהו ונדבר על הכול", אמרתי כשהתיישבנו זה מול זו.

המלצר הניח מיד על השולחן בקבוק של חצי ליטר וודקה, ושאל אם נהיה מעוניינים להזמין גם משהו מהמטבח. צחקנו שנינו על המנהג המקומי הזה, והתחלנו לדבר.

"דווקא מחר יש יום צילומים תפור עלייך", גיליתי לה, "כי יהיו סצנות של ריקודים פרועים, ואת הרי רוקדת נהדר. זה יהיה היום שלך ככלה, בשמלה לבנה, ואֶת החתן שלך יגלם סלבומיר אִידְזָ'ק, רקדן מעולה, שמתאים לך. הרי גם את רוקדת רוקנרול נפלא. ראיתי את זה", הזכרתי לה, "במועדון ההיברידי בוורשה, כאשר פניתי אלייך שָם בהצעה לשחק בסרטי. זוכרת?"

לוּ הייתי יודע את זה, הייתי מוסיף ואומר לה שבעוד ארבעים שנה, אידז'ק, החתן שלה ב"הקומה ה-13" שלי, יהיה הצלם הראשי בסרט ההוליוודי הנודע "בלאק הוֹק דָאוּן".

"יום הצילומים מחר יהיה שלך לגמרי", עודדתי אותה, "כל אלה שלא הבינו אותך עד היום, יסתמו את הפה כאשר יראו אותך רוקדת", הבטחתי, ואנה התחילה סוף סוף לחייך, ועדיין חייכה כאשר התקרב פתאום לשולחננו ידידי אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, הבמאי הכי יפה בעיר, ואולי בפולין כולה.

הגזמתי 

"תכירו", אמרתי, "זו כוכבת סרטי, וזה חברי הבמאי שסיפרתי לו עלייך, מר קוֹנְדְרָטְיוּק המפורסם".

ואז אנדרה, חובב מושבע של פוזה, וחסיד של סרקזם ספרותי טריגונומטרי, בנוסח קלאסיקאים של הז'אנר כמו יונסקו – החליט לתת הצגה. וכך, להנאת הסועדים והמלצרים סביבנו, הוא פנה אל השחקנית שלי, והכריז בקול רם שבמקומה הוא לא היה ממשיך לשחק ב"קומה ה-13" של אטלר, סרט קצר, אלא עוזב מיד את "חבורת המשוגעים הזו" שצוחקים ממנה באולפנים, כדבריו, והוא, אנדרה, ידאג כבר לקריירה שלה בסרטים העלילתיים הארוכים שהוא מכין. "את באמת מתכוונת להמשיך לעבוד עם אדוארד? השתגעת? קומי עכשיו ותלכי לעתיד טוב יותר".

הייתי אמור רק לחייך על הופעתו הפרובוקטיבית של אנדרה, אלא שנוכחתי בתדהמה כי הטיפשונת שלי מביטה בנו לסירוגין: פעם בחברי, כמו שמסתכלים על קשת בענן, ופעם בי, בזלזול שדבק לפתע בפניה.

קמתי מכיסאי, ומבלי לחשוב פעמיים החטפתי לאנדרה המופתע סטירה בריאה, אחת ועוד אחת, והוא צעק "הפנים שלי, הפנים שלי". השחקנית אנה ברחה, והמלצרים התערבו והפרידו בינינו.

עליתי לחדר שלי, צלצלתי לוורשה ואמרתי לאשתי שקרה אסון, שהרבצתי לידידנו אנדרה במסעדה במלון מול קהל רב, ואינני יודע מה לעשות, איך לבקש סליחה כדי שהחברות בינינו לא תיגמר.

– "אם הרבצת לו, אז אולי צדקת", הגיבה האישה. "לך לישון".

– "לא", אמרתי, "אני עוד ארד לבר לשתות משהו, כי לא אצליח להירדם".

ירדתי, פגשתי את אנדרה, ושוב התנפלתי עליו בסטירות, וכך תמה החברוּת בינינו סופית.

במאי משונה: "תמיד הייתי אחד מוזר כזה, שעומד בצד העניינים", סיפר על עצמו אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, חברי לשעבר, ז"ל.

והוא אכן היה דומה לאותו נוסע מסתורי מהסיפור של טולסטוי, נודד כפייתי שבעומק נפשו התגעגע למולדת. אלא שעל השאלה מהי אותה מולדת, היה עונה הנודד שהוא נולד על אונייה כלשהי, שאף אחד לא זוכר לאן היא שטה.

ומהו הכיוון שקוֹנְדְרָטְיוּק עצמו שט אליו?

הוא שט לבתי קולנוע קטנים ונידחים, רחוקים מפסטיבלים. שט אל ארכיפלג סרטים שאינם דומים לסרטים מקובלים, מה שבלבל את קהילת הקולנוע, שלא ידעה לאיזו מגֵרה אפשר להכניס את במאי זה.

"הכי טוב לקחת את מה שנשאר ממני, ולשרוף. להפוך אותי לאפר ולסגור בתיבה, ועליה הכיתוב: 'אמן שונה'. זו תהיה הקלה ענקית למבקרים", אמר לי אנדרה כשעוד דיברנו

איך פספסתי סולחה

התרגלנו לא לדבר. בינתיים ונדה עזבה את אנדרה, אם משום שהוריה לא שמחו בקשר שלה עם גוי, ואם משום שסתם נמאס לה מהאגוצנטריות של האמן.

קוֹנְדְרָטְיוּק מצדו התחתן פעמיים. פעם עם יצאנית צמרת, כדי להוכיח לחבריו שהוא בז לקונבנציות של הבורגנות, ואחר כך עם שחקנית ידועה, שדווקא איתה הוא עזב את ורשה ועבר לגור באיזה כפר זרוק, שם הוא צילם סרטים אישיים עצובים.

במשך תקופת הנתק, כל הנשים שלו וכל חברינו המשותפים רצו לערוך בינינו סולחה – גם לפני שעזבתי את פולין, וגם אחרי שחזרתי לגולה עם אשתי, בני בן העשר וכלב כדי לחפש שורשים.

אך אני, באיזו עיקשות מטופשת, לא הסכמתי לשמוע על התקרבות לקוֹנְדְרָטְיוּק בהילוך אחורי. היום, כאשר עצב אינפנטילי נושך את לבי ללא רחמים וללא הפוגה, חבל לי על כך.

זכיתי גם בעונש נוסף, כי לא היה לי למי לספר מה עברתי במרחב הציוני, ועוד איבדתי את האפשרות לשמוע מאנדרה את תיאורו הסרקסטי, כסגנונו, מה קרה במדינת הגויים לאחר שעזבנו אותה.

יהי זכרך ברוך, חברי אנדרה. תנצב"ה אי-שם.

טיפ טיפה: המדינה תדרוש מטרידן סדרתי

מובילאיי, "מערכת עזר למניעת תאונות", הוא מטריד כפייתי. הוא מפריע בנהיגה, פוגע בריכוז הטבעי של הנהג, ומסתפק בצפצופים היסטריים, שהרי הוא לא מתקן כלום – לא מפעיל מעצורים, לא מיישר הגה, ורק מפעיל אזעקה עקב כל שינוי במסלול הנסיעה. מובילאיי מתריע גם על מרחק הבטיחות הלאומי של 2 שניות, ודורש מרחק של 4-5 שניות מהמכונית לפנינו. כך שאם אנו נוסעים לפי דרישות מובילאיי ושות', אז מצפצפים עלינו מאחור או עוקפים אותנו בזלזול. בדוק.

עד עתה, מההיסטריה בנוסח מובילאיי סבלו רק מעטים, אשר נפלו קורבן לפרסום, ועתה, תחזיקו אותי – שר התחבורה ישראל כץ מכין מהפכת בטיחות משלו, ודורש שכל המכוניות מדגמי 2012 ואילך, כלומר מעל מיליון מכוניות בישראל, יהיו מצוידות במובילאיי! זאת, במקום לשנות את מערכת לימודי הנהיגה המפגרת.

האם כבוד השר נהג בעצמו עם מובילאיי, המוריד כל הנאה מהניהוג והופך את הנהיגה לגיהנום?

צר לגלות שכדי להעלות את שווי המניות של יצרן מובילאיי, המדינה מוכנה להשקיע מיליוני שקלים, אשר חסרים בקופת השלטון כדי להציל אלפי ניצולי שואה, הממשיכים להתקיים מתחת לקו האדום.

שואלים את אדוארד

אייל מקסים: יש לי אאודי A4 מנוע tdi ידנית מצוינת, רק שיש בעיה בטורבו: כאשר נוסעים בין טורים 2 ל-3 הכול טוב בישורת, אך בעלייה בהילוך רביעי נופל הטורבו בטור 2.6 בערך. כלומר, בהתאמצות קטנה הוא נופל, ואחר כך, כשמכבים ומדליקים, זה חוזר.

מה עושים?

תשובה: אין ברירה אלא לגשת למוסך של אאודי, ולחבר את מכוניתך למחשב דיאגנוסטי. כנראה, אחד החיישנים מזייף.

יצחק כהן: ברשותי קיה סיד 2010 יד ראשונה. נסעתי בה כ-60 אלף  ק"מ, עד עכשיו ללא תקלות.

לפני כשלושה חודשים נתקע הגה הכוח, והחיווי היה esp. הזמנתי גרר, ובמוסך נאמר לי שהמוח החשמלי של ההגה הלך… החלפתי במחודש, ושילמתי כ-4,000 שקלים.

לפני שבועיים חזרה אותה התקלה בדיוק, והחלק נשלח שוב לתיקון.

כרגע הרכב נוסע, אך עם חששות. המוסכניק אמר לי שכדאי להחליף את המצבר בן השנה וחצי, כי אולי הוא גורם לכך. אשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: הייתי בודק באמצעות מולטימטר את מצב הוולטים במצבר. כאשר המכונית כבויה, אמורים להיות 12.5 וולטים. אם יש פחות מכך, ממלאים את המצבר – אצל חשמלאי או במטען ביתי. ודאי שאין  מחליפים מצבר בן שנה וחצי בלבד.

בדיקה חשובה יותר היא מדידה – שוב, באמצעות מולטימטר – של כמות הוולטים שהאלטרנטור מייצר כאשר המנוע דלוק. אמורים להיות 14 וולטים בערך. אם המולטימטר מגלה כמות וולטים גבוהה יותר, 15 למשל, אז סביר לשער כי זה מה שפגע ב"מוח" החשמלי של ההגה.

לחלופין, אפשר כי שיפוץ ה"מוח" לא עלה יפה, חרף מחירו השערורייתי.

 

אתם אמרתם, אתם שאלתם

המדור הנוכחי היה אמור כולו לשרת קוראים שפנו בשאלות חדשות, ולענות גם על אלה שהג'ימייל הגנב הציף חזרה פתאום. וזה אמנם יהיה, אך לפני כן – סלחו לי על חופן מילים הקשורות באקטואליה, ודורשות מקום. עמכם ההתנצלות

ביום ראשון 16 ביוני השנה, בשעה 22:00, הייתה לטלוויזיה הפולנית עילה מיוחדת לשדר את הסרט הוותיק "הצלבנים", יצירה פטריוטית שצולמה בשנות השישים של המאה הקודמת. "צלבנים" מספר על הניצחון של הפולנים בקרב על יד גְרוּנְוָלְד, שָם הפרשים של המלך וְלָדִיסְלָב יָגֶלוֹ בלמו וחיסלו את הגרמנים. השנה הייתה 1410. הסרט רשם רייטינג יוצא דופן – 30 מיליון נפשות מסביב לעולם צפו בו.

והפעם, הטלוויזיה הפולנית הממלכתית שידרה את "הצלבנים" – שבו נראים על המסך, ברבות מהסצנות, המוני אנשים – בדיוק בזמן שנבחרת הכדורגל של פולין לחמה בפאריס מול אלופי העולם הגרמנים, כדי לעלות שלב במשחקי היורו הנוכחיים.

המשחק עצמו שודר באופן בלעדי על ידי תחנת טלוויזיה פרטית בשם "פּוֹלְסָט". פרשני הספורט ניצלו את העובדה שהערוץ הממלכתי משדר במקביל את "צלבנים"– ובזמן משחק הכדורגל הדרמטי מול הגרמנים עדכנו במבזקים (!) מה מתחולל בסרט ההיסטורי, ואיך מתפתח הקרב ההוא, אשר הגרמנים נחלו בו הפסד כואב.

וכך, בעוד שעל הדשא הצרפתי הירוק התנהל קרב איתנים בין הפולנים והגרמנים, הבועטים בכדור זה נגד זה – נחתך מדי כמה דקות השידור החי מפאריס לטובת "מבזקים מיוחדים" אשר דיווחו על המתרחש בסרט מלפני חמישים שנה, מבזקים שנראו בהם מאות שחקנים וניצבים שלרגל ההסרטה למדו רכיבה על סוסים, לצד אלפי חיילים לבושי מדים משוחזרים בקפדנות.

לא צריך דוקטורט בנושא "הפסיכו-פיזיולוגיה של נפתוּלי מוחות הגויים" כדי להבין ששידור הסרט "הצלבנים" אמור היה להציל את רסיסי הגאווה הפולנית מול החוצפה הגרמנית, במקרה שהנבחרת הלאומית תפסיד, כפי שהעריכו המהמרים – מה שלא קרה (עקב תיקו אפס-אפס).

פוגרום רוחני-נפשי 1

הן לפני הקרנת הסרט, המתאר באופן אמנותי את הניצחון הפולני על הצלבנים הגרמנים, והן בסיומו – לא הוזכר שמו של יוצר הסרט, הבמאי היהודי אלכסנדר פורד, אשר נזרק מפולין במהלך הפוגרום האכזרי ביהודים, תרבותי ופוליטי, שפרץ בשנת 1968 בבימויה ובניצוחה של המפלגה הקומוניסטית.

הבמאי היהודי פורד בנה את הקולנוע הפולני מאפס לאחר מלחמת העולם השנייה, ושמו קשור בעשרות יצירות שהפכו נכס צאן ברזל בפולין, כולל "רחוב גְרָנִיצְ'נָה" על מרד גטו ורשה. אך לאחר שנאלץ לעזוב את מולדתו עקב גל ההסתה והיגר לחו"ל, לא הצליח פורד להמשיך במקצוע שהיה כל חייו, שקע מדיכאון עמוק והתאבד.

ב-4 באפריל 1980 הגיע אלכסנדר פורד למוטל קטן בעיר החוף נייפלס שבפלורידה, ולמחרת מסר לחדרנית שטר של 100 דולר, הכסף האחרון שנשאר לו. "אני עוזב", אמר, "נא לסדר אחריי".

Bitwa pod Grunwaldem

הקרב על יד גרונוולד: הדמיון הקולנועי הפנורמי של הבמאי אלכסנדר פורד, המגולם בסרטו "הצלבנים" (1960), מתבסס באופן ברור על ציור גרנדיוזי מהמאה ה-19 התלוי במוזיאון בוורשה, "הקרב על יד גרוּנוולד", פרי מכחולו של הצייר הפולני יאן מָטֵייקוֹ (1838-1893).

מטייקו, שצייר מבחר רב של תמונות המתבססות על רגעים פולניים היסטוריים, מילא בהצלחה את תפקידו כ"צייר הרשמי של האומה". אגב, מטייקו הגדול למד באותה אקדמיה לציור בקרקוב אשר כעבור מאה שנה ועוד קצת ברח ממנה הקשיש מורשה בעקבות חברו, הבמאי אנדריי ויידה, כדי ללמוד באקדמיה לקולנוע בלודז'.

אם הכול ילך לפי רצונו של הזקן, אנוכי עוד יצליח להעמיד למבחן הציבור – ובכללו בוודאי קוראי "דיוקן" והמבקרים בבלוג "מכונית הנפש" – תערוכה צנועה של כמה-עשרה ציורים של המורשה. ציורים אלה אינם פיגורטיביים ברובם, כך שאין לצפות להשפעה כלשהי של מייטקו עליהם.

באותה ההזדמנות, הקשיש המורשה מתכוון לצרף לציורים שיוצגו בתערוכה את גרסת הבמאי לסרטו "שועל הכסף של פליציה ט'", העשויה מחומרי העבודה, בת שעה ו-40 דקות

Aleksander Ford

הבמאי אלכסנדר פורד. קורבן של פוגרום רוחני-נפשי בגולה

פוגרום רוחני-נפשי 2

המקרה של הבמאי אלכסנדר פורד מציף משקעים בזיכרונו של הקשיש המורשה, ובמיוחד את גורלו המר של ניצול אושוויץ דניאל שליט, במאי קולנוע שלגביו העלייה ארצה התגלתה כבחירה גורלית.

כי שליט, בוגר האקדמיה לסרטים בלודז', שהיה בין השאר העוזר של הבמאי המהולל אנדריי ויידה ויוצרם של סרטים תיעודיים, ובהם סרט על גטו לודז' (ששליט שרד גם אותו) – נפל לתחנת הטלוויזיה רוממה, שם הקולגות החדשים שלו למקצוע הבימוי התעללו בו בגסות, באכזריות ובהתמדה.

מדי יום ביומו היו הרוממאים לועגים לעברית הנמלצת של דניאל שליט, מלגלגים על לבושו ("זו חולצה מאושוויץ, כמו התספורת שלך?"), וכאשר גילו כי שליט לא זורק אוכל ולא מבזבז כסף, חגגו גם על כך. בעצם, עובדי רוממה, כולל הבכירים שבהם, לא ירדו משליט. רצח-האופי השיטתי שהם עשו לו, אשר הציג את קורבנם כאדם וכבמאי לא יוצלח, הצליח עד כדי כך – שהנהלת רוממה פיטרה אותו מעבודתו בתחנה לפני שהיה זכאי לפנסיה.

שליט חזר חסר-כול לחדרו הקטן בקריית-מנחם, שקע בדיכאון עמוק, ומת בבית חולים.

Daniel Szylit

 

הבמאי דניאל שליט. קורבן של פוגרום רוחני-נפשי בתחנת הטלוויזיה רוממה, ירושלים

טיפ טיפה: שיעורי הנהיגה הורגים 

ב-18 ביוני הנוכחי נסענו, אנו המורשה, ברחוב הירקון בתל-אביב, לא רחוק מהנמל, ונתקלנו במרצדס S חדישה הנראית כמו מיליון שקלים אשר חלקה הקדמי מרוסק. הופתענו למראה הנזק הקשה שנהג המרצדס הצליח להשיג בנהיגה עירונית. שעה קלה אחר כך שמענו על מקרה אחר, ברחוב בן-יהודה, שם אאודי Q5 פרצה אל מדרכה, נגחה שולחנות שעמדו מול מסעדה, הרגה שני סועדים ופצעה כמה אחרים. לא ניתן היה לשאול את נהג האאודי לסיבת התנגשותו הטרגית, משום שגם הוא לא שרד.

בואו נתעלם לרגע מהשאלה אם נהג האאודי היה חגור או לא, ואם הוא אכן עבר דום-לב פתאומי, כפי שפורסם בפזיזות, והוזם על ידי הרופאים שקבעו את מותו – או שמא הנהג שלח/קיבל סמסים או טייל ב-FB, וזה מה שגרם לתאונה. כך או אחרת, לנו יש תיאוריה ביחס לתאונות אלה ודומותיהן, תיאוריה שמחובתנו להציג כאן, בתקווה שהיא תגיע לידיעתו של משרד התחבורה ותזכה להתייחסותו. הרי היא:

האם מערכת לימודי הנהיגה המקובלת אצלנו רלוונטית עדיין גם בעידן המכונית המודרנית, בעלת העוצמה? ספק! הרי הרשת החינוכית-תחבורתית הנוכחית התמודדה אך בקושי עם מכוניות משפחתיות חלשות יחסית, הטיפוסיות למאה הקודמת – ובוודאי שהיא כבר לא בתוקף בעידן המכוניות החזקות!

והנה, למרות זאת, החינוך המוטורי אצלנו נשאר תקוע בתקופה של פורד אסקורט, אופל קאדט, פיאט אונו, רנו 12 ודומותיהן, כולל סובארו ליאונה הנצחית – ונכשל מול כלי הרכב החדשים, אשר מורי הנהיגה הוותיקים לא מכירים, ועל כן לא יכולים להכשיר את תלמידיהם להסתדר איתם.

וכך, לנוכח העובדה שנהג חדש, ואפילו נהג מנוסה, אינם מודרכים להיזהר מהתנהגות רכב המצויד במגדש טורבו, שמספק כוח בהפתעה – איבוד שליטה על ההגה הוא תרחיש טבעי ביותר.

בלבול וחוסר ידע שוררים בכל הקשור לתפקוד הנהג ברכב עוצמתי. איש אינו מדריך אותו כיצד עליו לתפעל את הדוושות וההגה במצבים כמו בלימה, החלקת צמיגים, תת היגוי והיגוי יתר. המכשירים האלקטרוניים מצִדם, מטרידנים למיניהם, אינם תחליף לידע בנהיגה ובאחזקת הרכב.

איש אינו מסביר שבמכוניות כמו אאודי מסדרה S, בסיאט איביזה קופרה, בכל משפחת ה-GT מפולקסוואגן עד פיז'ו, ועוד בגדודי שריריות מסוגן, ובוודאי בכל מכוניות היוקרה הספורט-אלגנטיות שיצאו אל הרחובות מצוידות במנועים של מעל 400 כ"ס – פרטים "שוליים" כמו לחץ אוויר מדויק בצמיגים, או התייחסות להחלפת נוזל מעצורים מדי שנתיים-שלוש כאל הגזמה – משפיעים על מקדם הבטיחות הרבה יותר מאשר הכוכבים המחולקים לרכב במבחני הריסוק.

התאונות לא ייעצרו, כבוד השר, אם לא נשנה את סגנון לימודי הנהיגה, שממשיכים להסתפק במטרה אחת: לצייד את התלמידים ברישיון נהיגה.

שואלים את אדוארד

צורית גרפינסקי: בעזרת השם אנחנו מצפים להתרחבות המשפחה, וחושבים על רכב גדול יותר. אנחנו לא רוצים מאזדה 5 מכיוון שבתפוסה מלאה אין מקום לציוד (עגלה ומזוודות). ההתלבטות היא בין קיה קרניבל ובין מיצובישי גרנדיס. הגרנדיס מגיעה במנוע בנזין 2.4, והקרניבל במנוע בנזין 2.6 או דיזל 3. על הנייר, הקיה שותה יותר.

יש לציין שרוב הנסיעות שלנו הן קצרות (בתוך העיר) או בפקק. זה מקצר את חייו של הדיזל? מי מהשתיים עדיפה מבחינת אמינות, צריכת דלק ונוחות? האם יש אופציות אחרות?

מישהי המליצה על פורד גלקסי, אך אנו לא מכירים את איכותה ואת המחירים. שכן שלנו מוכר יונדאי טראג'ט… בקיצור, מבולבלים. התקציב הוא כ-60 אלף שקלים.

תשובה: כל מכשירי התנועה שציינתם ראויים לכהן כמועמדים, אלא שעליכם להתביית על מועמדת בעלת קילומטראז' נמוך, הנמצאת במצב שמעיד כי בעליה דאגו לה. ברגע שמוצאים דבר כזה, שוכחים את כל המתחרות.

עם דיזל אפשר להסתדר, אף כי הוא לא האפשרות הטבעית לנסיעות בעיר. אמנם גם בעיר – ואולי אפילו במיוחד בעיר – הדיזל עדיין חסכוני מאוד ביחס לבנזין, אבל הוא דורש נסיעות תקופתיות בכביש פתוח כדי לנקות את מסנן החלקיקים, לבל ייסתם.

אישית, הייתי מנסה לצוד אחת מבין שתיים: או את גרנדיס הנוחה, השימושית והאמינה, או את גלקסי, שהיא נעימה יותר לנהיגה בזכות מתלים מתקדמים, הנוסכים תחושה של נהיגה ברכב משפחתי קטן יותר מתוצרת פורד.

חוששני רק שתתקשו להשיג גלקסי בתקציב הנמצא ברשותכם.

צורית גרפינסקי 2: בזכות עזרתך והמלצות מחברים חשבנו על הגרנדיס, כי הגלקסי באמת קצת מעל התקציב. אבל אחרי כמה חיפושים באינטרנט, עלה הסיפור הנוראי של משפחת אטיאס. את האמת? בעלי אומר שזה לא שווה סיכון ונלך על הקיה.

אבל בכל זאת היינו רוצים לשמוע את דעתך בעניין (היה אחרי כמה שנים עוד מקרה כזה שדוושת הגז נתקעה, ובנס הנהג ניצל).

הבעיה הייתה בגרנדיס? איך לא הורידו אותה מהכביש? או שאין קשר?

תשובה: אף גורם משטרתי או מומחה ממשרד התחבורה או מהטכניון לא קבע את אחריותה הטכנית של גרנדיס למקרה הטרגי. חוסר היכולת "להרשיע" את גרנדיס הוא הגיוני במקרה של משפחת אטיאס, שמכוניתה נשרפה כליל – אך בלתי מובן במקרה השני, אשר בו המכונית לא ניזוקה והייתה כשירה לבדיקה. כתוצאה, הציבור נשאר ללא תשובות. חוסר פסקנות זה אינו מוסיף כבוד למומחי הרכב בישראל.

בכל אופן, לנוכח החשש שהתעורר בכם, אשר עלול לפגוע בהנאת השימוש בגרנדיס ובאווירת הבטיחות בה, אני מתקשה להמליץ עליה – זאת, אף כי באופן אישי הייתי בוחר בה. הייתי מסתדר אפילו עם היותה נטולת דלת הזזה, אשר מקלה על הכניסה למושבים האחוריים.

שראל בלונדהיים: יש ברשותי יונדאי אקסנט שנת 2005 כבר קרוב לשלוש שנים. הרכב במצב מצוין: הבעלים הקודמים לא נסע איתו הרבה, והטיפולים תקתקו כמו שעון שוויצרי. הרכב עשה 95 אלף ק"מ והוא במצב טוב מאוד. אנחנו גרים באזור הררי, מה שאומר שיש פה הרבה עליות בשיפוע חד.

בחצי השנה האחרונה יש רעידות בהגה כשאני נוסע במהירות העולה על מאה קמ"ש. כשאני לוחץ על דוושת הגז באופן חזק ("קיק"), מרגישים את הרעידות חזק יותר. אפשר גם לשמוע רעש מִשְנִי קל המתלווה לרעידות האלה.
אני פוגש תופעה דומה כשהאוטו נמצא בעלייה בשיפוע חד, ואני לוחץ על דוושת הגז. יש תקתוקים שמגיעים מכיוון הגלגלים כשאני לוחץ על דוושת הגז. אם אני לוחץ באופן חזק (נותן "קיק"), שומעים את הרעשים חזק יותר. כשהאוטו בעלייה יש רעשים של משהו רופף מכיוון הגלגלים, אך אין רעידות בכלל. הרעשים מגיעים רק מהגלגל השמאלי. הרעידות מורגשות בעיקר על ההגה. ביתר הרכב צריך להתאמץ קצת כדי להרגיש אותן.

בחודשיים האחרונים החלפתי צמיגים קדמיים, וביצעתי איזון צמיגים וכיוון פרונט (בגלל פסילה בטסט על צמיגים). לפני כשנה החליפו לי פעמונים בגלגל השמאלי, לא בגלל הבעיה הזאת אלא בגלל רעשים אחרים.

אשמח אם תוכל לתת לי כיוון מה עליי לעשות כדי לפתור את הבעיה.

תשובה: תחילה, תיקון: מכוניות, גם אלה שאנו מעריכים, אוהבות לשקר. כך שהסיבה לרעשים ולרעידות המגיעים מצד שמאל של הרכב עשויה לשכון בצד ימין דווקא, ולייצר רזוננס המסוגל לתעתע בחוש השמיעה.

בכל אופן, אתה צריך לחפש צמיגאי מתקדם, העובד עם מכשור שבודק את האיזון מבלי להסיר את הגלגלים מהרכב. בהליך איזון כזה אפשר לגלות את הסיבות לתקלה שאתה מתאר, ובהן: צירייה שהתעקמה עקב מכה כלשהי, בורגי נאבה שאינם הדוקים דיים, הזדקנות הגומיות במוט הסטבילייזר, חיבור רופף של המשולש במתלים, ובולם זעזועים שבור.

עקיבא פויסט: יש לי סוזוקי סוויפט מודל 1995 ידני. כדי להתניע אני צריך לפעמים לסובב את המנוע טיפה על ידי דחיפה קצרה בהילוך חמישי. זה יכול לקרות כאשר המנוע קר או חם. לפעמים אני שומע רעש כמו של מסב שעומד לסיים את החיים.

האם זה מעיד על הסטרטר או משהו אחר? אם כן, מה עושים?

תשובה: אין משהו אחר. זה מוכרח להיות הבֶּנְדִיקְס של הסטרטר, אשר מסיבה כלשהי אינו מגיע עד גלגל התנופה כדי לסובב אותו. הפתרון: לפרק את הסטרטר כדי לבדוק אם הבנדיקס נתקע מסיבה כלשהי, או שהוא סתם שחוק ודורש החלפה.

הבנדיקס הוא חלק לא יקר, ועל כן חשמלאי הרכב נוטים לצערנו להחליף את הסטרטר כולו.

בני: אנחנו מחפשים רכב שהוא שני במשפחה. הראשון גדול ומרווח. אנו נוסעים המון, כך שחשוב לנו שיהיה חסכוני בדלק.

לפני כן הייתה לנו סקודה פאביה. יש לך רעיון לרכב אמין בגודל דומה וחסכוני? האם כדאי לחזור ולקנות את הפאביה? האם תמליץ על חדש או יד שנייה? קיבלנו הצעה ליונדאיi35 אוi25 . מהי המלצתך?

תשובה: אם תלכו על יד שנייה, מוטב לנוח אחרי סקודה פאביה בסקודה רוּמסטר, שהיא כיפית הרבה יותר. אם תלכו על רכב חדש, אז מועמדת ראויה היא רנו קדג'אר בגרסת דיזל, שהיא נוחה וחסכונית מאוד.

לחלופין, אפשר לחכות לסאנגיונג XLV, אף היא בגרסת דיזל.

פנחס: ברשותי לאנסר 2011 שנקנתה מליסינג ועשתה 120 אלף ק"מ. השבוע נסעתי בה בכביש מהיר, ופתאום נשמע רעש מתוך המנוע, כאילו נכנס לתוכו חפץ זר. מיד לאחר מכאן נדלק חיווי של מצבר, כלומר אין טעינה.

פתחתי את מכנה המנוע, ואני חושב שנקרעה רצועה – או של האלטרנטור או אחרת. הייתי במרחק דקות נסיעה מהבית, כך שחזרתי הביתה. כאשר הגעתי ראיתי שיש המון שמן שנוזל, איני יודע מאיפה. אגב, הרכב עבר טיפול שגרתי לפני כחודש במוסך, הטבה שקיבלתי בקנייתו.
לפני שאקח למוסך, אשמח לשמוע ממך ממה יכולה להיות הבעיה, ומה הפתרון.

תשובה: מוזר שבמהלך הטיפול השגרתי, מר מוסכניק לא גילה שהרצועה עומדת להיקרע. לנוכח קילומטראז' של 120 אלף, הוא היה אמור לשים לב אליה. כאשר רצועת אלטרנטור נקרעת היא מטיחה את עצמה על מכסה המנוע, וזהו הרעש ששמעת.

אל תתניע את לאנסר שלך, אלא גרור אותה למוסך. לא רק בגלל הרצועה אלא גם – ובעיקר! – בגלל נזילת השמן המסתורית.

נקמה היא עונג אלוהי

היהודי ניצל בדרך פלא, וזה בעצם העיקר. הוא חזר הביתה מהגיהנום של מסלול המרוצים בספא, ללא עזרתם של חסידי עולם כמו אוסקר שינדלר ואירנה סנדלר, וללא מבצע הרואי בנוסח אנטבה בן הארבעים

כתב ynet אחד, אשר זכה בפרס "כתב חצר מצטיין" בדמות טיסה אל מסלול המרוצים "פרנקוֹרְשאמפס" שבעיר ספא, בלגיה, פרסם באתרו מבחר של התרשמויות אישיות מנהיגתו בניסאן GT-R. האיש האמיץ מעבר לציפיות, ששמו לא יוזכר כאן מפאת צנעת הפרט, לא סיפר אם הוא קיבל מהיצרנים היפנים או מהמארחים הבלגים הכשרה כלשהי לפני הזינוק אל המסלול הרטוב מגשם.

הכתב לא גילה גם אם הוא נאלץ חלילה להתיישב לבדו על הסיפון הרועד והרועש של GT-R – מפלצת חזקה יותר מבן אדם, כהגדרת הקשיש המורשה – או שנסע איתו איזה מדריך מנוסה, או נהג מרוצים פעיל, שהמארגנים גייסו כדי לדאוג לאורחים המבוהלים מארץ הקודש.

הטבות לחברי המועדון

לא למדנו גם, מאותה רשימה באתר ynet פרי מקלדתו של הכתב – המתאושש מכך שברגע מסוים במהלך הנהיגה הבחין בנתון מפחיד של 200 קמ"ש על מד המהירות – אם הוא היה הזוכה היחיד בפרס "כתב חצר עברי מצטיין", שהוגש כאמור בדמות ביקור במסלול פרנקורשאמפס.

לא מן הנמנע שבחגיגה זו בבלגיה השתתפו גם כתבים ציוניים אחרים, אף הם חברים במועדון הפלטפוס, אשר לגביהם מכוניות מבחן הן כלי ההתניידות היחידי חוץ מתחבורה ציבורית.

ותודה לגננת שהצילה אותי

היהודי ניצל בדרך פלא, וזה בעצם העיקר. הוא חזר מהגיהנום של ספא הביתה, ללא עזרתם של חסידי עולם כמו אוסקר שינדלר ואירנה סנדלר, וללא מבצע הרואי בנוסח אנטבה בן הארבעים.

איש ynet מודה במאמרו שבהיותו בספא הוא כמעט ריסק את ניסאן GT-R בעקבות טעות גסה שביצע, אלא שהוא שרד לגמרי, בעזרת השם, בזכות גננת אלקטרונית אינטליגנטית ומנוסה המושתלת ביפנית זו, ומופקדת על מניעת תאונות.

זוהי הערה מחוכמת מאוד של הכתב, שהִבריג אותה אל הטקסט בכוונה תחילה כנראה, בניסיון להרגיע קונים פוטנציאליים של GT-R אשר חוששים מלהקת ה-600 סוסים בערך ששוצפים תחת מכסה המנוע המוארך, ועל כן אינם ממהרים לגעת ביפנית האלימה בטרם יתייעצו עם רב.

פיזיקה מנצחת זקיפה

אלא שיש לציין כאן משהו אשר כתב החצר הַזהיר לא הזכיר, כדי לא להרגיז את היבואן: כל המערכות בנוסח ESP על גרסאותיהן השונות והמשונות, אשר נמצאות בשוק תחת שם כזה או אחר שנבחר על ידי היצרן, ויהיו אלה המשוכללות ביותר, שיודעות לחסל כל בדל של הנאת נהיגה – אינן מסוגלות עדיין לבטל את חוקי הפיזיקה, כפי שנוסחו בפסוקים החתומים על ידי סר אייזק ניוטון.

ESP בעולם על-טבעי

פטנטים בנוסח ESP עוזרים רק במידה מצומצמת, כל אחד מהם לפי אפשרויותיו – אך יודעים גם להפתיע את הנהג בהרמת ידיים. כמו בסיפור על אותו טייס גוי שצנח ממטוס צולל, אך המצנח לא נפתח לו.

"אנתוני הקדוש, הצל אותי!", צעק הגוי הנופל, ומהענן הקרוב הגיחה זרוע ארוכה, תפסה בחוזקה את המצנח, ונשמע קול נמוך: "לאיזה אנתוני אתה פונה, בן אדם?"

הגוי התלוי באוויר ענה: "אנתוני הקדוש מפאדובה".

"זה לא אני", אמר הקול, והאצבעות שתפסו את המצנח נפתחו, ושמטו את הטייס.

GT-R 3GT-R 2GT-R engine

מועדון שלוש השניות: בעולם המוטורי הישראלי נמשך המרוץ האכזרי וחסר הפשרות אל כיסם של לקוחות בעלי יכולת. אל המתחרות מהמדף העליון – אותה נבחרת אמביציוזית של אסטון מרטין ופרארי, אאודי R8, כל דגמי פורשה וגם מרצדס GTR AMG, המוכנה להתחרות מול כולן – עומדת להצטרף כבר בסתיו הקרוב גם ניסאן GT-R, שתתייצב על קו הזינוק בגרסה מחודשת ומשופרת.

רוב מתחרות אלה – הבנויות ומשווקות במרחב הציוני כדי לחזק את אוצר המדינה בקנסות שמנים, אשר מחולקים בסיטונאות עקב עברות בסעיף המהירות החוקית – מצוידות במערכת launch control, המאפשרת לאמיצים לזנק ל-100 קמ"ש באזור ה-3 שניות ואף פחות מכך. פעולת הנהג מסתכמת בשילוב להילוך D, לחיצה על הבלם ו(במקרה של ניסאן GT-R) שמירה על 4,500 אלף סל"ד לדקה. כדי לזנק כמו טיל, די לשחרר את הבלם וללחוץ את דוושת הדלק עד הרצפה.

היזהרו! אם ניסיון זינוק זה באמצעות launch control יתבצע בתוך העיר, ואם כף הרגל תישאר על דוושת הגז עוד שתי שניות או ארבע – הלך רישיון הנהיגה

קשיש אחוז דיבה

את אוזלת היד הזו למד על בשרו ועל נפשו שליח מארץ הקודש שטס עם עמיתיו, כתבים עבריים שנבחרו על ידי יבואן פורשה לשעבר, לבחון את דגם 911 של שנות התשעים המאוחרות הקרוי 966. זוהי היצירה הראשונה של פורשה שהשתמשה במנוע מקורר נוזלים וצוידה במערכת PSM (Porsche Stability Management), מעין גרסה גרמנית של ESP.

זה היה לפני כעשרים שנה, עת הקשיש המורשה שהה על אדמת פולין, עסוק עד קו האוזניים בחיפוש שורשים משפחתיים מלפני השואה. ופתאום הפתיעו אותו כתבי הרכב הפולנים כאשר התקשרו לביתו הקיצי, ושאלו אם הטרום-מורשה ריסק את פורשה 911 החדשה בסן-טרופה, קרוב לווילה של בריז'יט בארדו.

"מה פתאום אני?", נעלב הקדם-מורשה, "הרי לא יצאתי מוורשה, כך שלא יכולתי לנהוג בפורשה זו", ניסה הזקן לשכנע את הגויים באליבי, והם ביקשו את סליחתו.

"פנינו אליך כי המרסק היה ישראלי נמוך-קומה וקירח", התנצלו בפניי.

אך המורשה לא הסתפק בהתנצלות, ובסקרנות של זקנים צלצל לתל-אביב, אל יבואן פורשה דאז ששמו לא יוזכר כאן מפאת צנעת הפרט.

"מי הכתב הישראלי שדפק את פורשה 911 החדשה בריביירה הצרפתית?", שאל הטרום-מורשה את היבואן. "אני שואל כי הגויים מאשימים אותי, משום-מה", המשכתי במבוכה.

"אכן נסעתי לסן-טרופה עם משלחת כתבים", אישר היבואן למורשה הסקרן, אך קבע בסמכותיות הטבעית של ברוני היבוא כי השמועה שלפיה כתב עברי כלשהו איבד שליטה וחיסל את פורשה היא שקר וכזב.

"אז למה אתה נשמע כעוס?", המשיך הטרום-נוכחי לחקור את היבואן, אך לא קיבל תשובה, וכך נותרה החידה באוויר, חשודה כפי שהייתה ואף יותר.

נפילה לבלשוּת זולה

הזקן המתחיל, עקשן כפייתי האחוז עדיין סקרנות מטופשת, המשיך בחקירה מי ריסק את הפורשה, וזאת על חשבון החיפושים אחר שורשיו המשפחתיים, אשר היו אמורים לכלול ביקור במקומות שהוא שמע עליהם בגטו, בשיחות שבין אבא ואמא.

כי הציקה לו העובדה המצמררת שלמישהו הייתה החוצפה להתחזות לטרום-קשיש, באמצעות אימוץ המראה הפרטי שלו.

הגרמנים שמרו על דיסקרטיות

בדירקטוריון של פורשה בזופנהאוזן (Zuffenhausen), שהמורשה יצר איתם קשר, אמרו שתאונות המבוצעות על ידי כתבי רכב הן "מידע פנימי של הפירמה שאינו מיועד לפרסום". עם זאת, הדוברת לא פסלה את האפשרות שהמקרה של התאונה הישראלית בריביירה אכן התרחש, "מבלי שכבוד הדירקטוריון שמע על כך משהו", מלמלה רמז אלגנטי.

הסל"דים של סקרנות הקשיש עלו עד סוף סקאלת הרכילות. היו עוד כמה שיחות בינלאומיות, שגם הן לא תרמו דבר. עד שערפל הסוד פוזר במפתיע, עקב עדותו המדויקת של מאיר שלו, סופר מוכשר ואופנוען, שאף הוא השתתף באותה משלחת עברית לדרום צרפת, מטעם עיתון "הארץ", וצפה מהצד במתרחש. כך התגלה כי הקורבן המסתורי של מערכת ההצלה PSM שהורכבה בפורשה הוא בעליו של ירחון מוטורי עברי מפוצץ בדפי פרסום, המודפס על נייר כרומו ומתחרה (עד היום בעצם) באגדה של ירחון "טורבו" ז"ל.

איש זה, אכן נמוך-קומה וקירח, אשר הגננת האלקטרונית PSM בגדה בו ללא רחמים – העניש את פורשה 966 בעלת 300 כוחות הסוס, היותר-מדי-יִם לגביו, ונקם בה בריסוקה.

מספר טבעי

כדאי לא לפספס את וידויו של כתב ynet האומלל, המפוחד אנושות עקב החיזיון של 200 קמ"ש שצילמו עיניו על מד המהירות של ניסאן GT-R. תודה לאל שהאיש שלנו בספא לא איבד את ההכרה, אלא שמוטב להלשין כי רוב המכוניות בזמננו מגיעות ל-200 קמ"ש וצפונה מכך, מה שמתגלה בקלות על אוטוסטרדות אירופיות, ולפעמים גם במרחב הציוני, על כביש 6, המתאים למהירויות אסורות.

המכוניות המודרניות בנויות למהירויות-פשע אלו לא רק בזכות הספק המנועים אלא גם בשל התכנון הכללי שלהן – מתלים משוכללים, מעצורים מחוזקים. גם צמיגים נושאי הסימנים V" " ו-"Y" תורמים את שלהם לסיבולת המהירות של הרכב.

הערכה פסיכוטכנית

ללא פסיכו וללא טכנית

וידוי: בבווארית השייכת לקשיש המורשה, 200 קמ"ש מופיעים 18 שניות אחרי הזינוק, ובהונדותיו, אותו מספר קמ"שים אשר מפחיד את כתבי החצר העבריים כמעט שמדביק את מחוג מד המהירות מרוב שימוש בו.

כך שבאופן טבעי נאלצים אנו, הקשיש המורשה, להציג שאלה עקרונית: אם לחבורת עיתונאי הרכב בארצנו אין מכונית שרירית משלהם, לשימוש עצמי – פסול אמנם, ומפתה להתגנבויות אל מעבר לגבול החוק חלילה – אז באיזה פלא יצליח כתב הרכב העברי המסכן, יהא מוכשר ככל שיהא, לאבחן את הפרופיל ההתנהגותי של מכונית המבחן?

שהרי אם אין לעיתונאי בַּבָּיִת מכונית עוצמתית משל עצמו המלמדת אותו לנהוג, הוא לא יוכל להעריך אם ההתנהגות של מכונית המבחן התורנית היא ראויה או מאכזבת בפרמטרים החשובים: אחיזת קרקע, תופעות כמו תת היגוי או היגוי יתר, זווית גלגול.

האם ייתכן אפוא שהחברים במועדון הפלטפוס שואבים את הידע שלהם בנושאים אלו באמצעות קריאת סימנים בתחתית של כוס קפה?

פלא עולם שמיני

אם נכונה התיאוריה של הקשיש המורשה לגבי "בוחנים" אלה – שלפיה בגלל מוגבלותם באחיזת ההגה הם אינם מסוגלים לבצע מבחן סלאלום תקני, וזוהי הסיבה שהם מסתייגים ממנו, אף כי רק סלאלום מאפשר להכיר מכוניות מבחן, וכבר במהירויות הנמוכות! – אז נשאלת החידה: באיזה פלא מגיעה עיתונות הרכב העברית לאבחנות לגבי דגמים, עורכת השוואות ביניהם, ואף מדרגת אותם בכוכבים?

חידה זו תישאר כנראה בגדר חידה, כי הפעם, הסופר המוכשר והאופנוען המנוסה מאיר שלו, ידידו לשעבר של הזקן הסקרן, לא יעזור לקשיש המורשה להגיע לפענוח התעלומה.

טיפ טיפה: הו שקרים מתוקים

הספורט המועדף בחוגים של יצרני רכב הוא הפצת שקרים לגבי פרטי הדגמים הנשלחים לשוק, במטרה למשוך לקוחות. שקרים אלה מופיעים לא רק בפרסומות, אלא מודפסים ללא בושה גם בספרי הרכב. אחד הידועים שבהם הוא צריכת דלק אבסטרקטית, מצוצה מהאצבע, שאין לה קשר למציאות. את ההפרש בתצרוכת, העשוי להגיע ל-50 אחוזים, מסבירים היצרנים בכך שהם התכוונו לצריכת דלק שמושגת במעבדה, ולא בנסיעה אמיתית.

לא רק חיסכון בדלק מתגלה לעתים קרובות ככוזב, אלא גם פרטים טכניים רבים אחרים, אשר מפורסמים בשחצנות ומרמים חופשי את ציבור הקונים הפוטנציאליים. כך שרשויות ארה"ב לא היו אמורות להיות מופתעות מפרשת הדיזלים המזויפים.

לעומת שקרים משמעותיים פחות, כמו "ניפוח" הנפח של תא המטען, יש גם שקרים מסוכנים, כמו ההמלצה להחליף שמן מנוע מדי 30-35 אלף ק"מ בלבד (במקום מדי 15 אלף ק"מ, תדירות השומרת על אמינות המנוע) – וזאת לצורכי שיווק בוודאי. או התעלמות מוחלטת מהצורך בהחלפת שמן בתיבות הילוכים אוטומטיות, מה שהופך גירים אלה לעקב אכילס של רוב הדגמים.

אין להאמין גם למספר השניות שהמכונית זקוקה להן כדי לזנק ל-100 קמ"ש. אם היצרן, ובעקבותיו גם היבואן, מודים למשל ב-12.5 שניות בדגם מסוים, אז בחיים האמיתיים מכונית זו תזדקק ל-14 שניות או יותר, כאשר גם ה-"100" על מד המהירות הוא למעשה רק 96-97 קמ"שים ממשיים, וכך הלאה.

ואם מובטח כי המושב האחורי מאכלס בנוחות שלושה נוסעים, כדאי לבדוק אם מדובר בנוסעים שגובהם אינו עולה על 1.80 מטרים. סביר גם שאותו מושב המתאים ל"שלושה אנשים" יהיה צר מדי לשלושה כיסאות בטיחות.

ועוד שקר לבן, ובעצם שקוף: כדי לא להפחיד לקוחות, היצרנים אינם דורשים להגדיל את לחץ האוויר בגלגלים האחוריים של הרכב בטרם נסיעה בעומס כבד, כלומר – בהרכב נוסעים מלא ובתא מטען דחוס.

יש לפקפק גם במספר כוחות הסוס המוצהר בגאווה, כמו במנועי TSI 1.2 של פולקסוואגן, המותקנים גם בסקודה פאביה ובסיאט איביזה. כי משום-מה, אלפא 33 IE בת 22, בעלת 98 סוסים (שחלקם מלחכים כבר דשא משני צדי הכביש) – מזנקת במרוצי רמזור חזק יותר מסקודה פאביה בעלת מנוע STI 1.2 מודרני, אשר מצויד בטורבו ובהזרקה ישירה. מנוע זה משסה אל האספלט 110 כוחות סוס טריים, הנשלחים לקרב באמצעות גיר DSG, אשר "מחליף הילוכים במהירות הקול", כשפת היחצ"נים של היום. והנה, חבילה זו מפסידה כאמור לאלפא 33 ותיקה. היחצ"ן האגדתי של פולקסוואגן, ידידי יאיר ברק, היה מבצע חרקירי.

בקיצור, אין להאמין ליצרנים, אשר נהנים הן מתמימות לקוחותיהם והן משתיקת הכבשים בעיתונות הרכב – לא רק אצלנו אלא גם בעולם המוטורי כולו. tempora o mores O (הו זמנים, הו מנהגים), היה מסכם את המצב קִיקֶרוֹ, הקשיש המורשה האמיתי.

DSC_0069

למבורגיני בכניסה לחצר. בנו של הקשיש המורשה מחייך מאחורי ההגה של המפלצת השחורה, השייכת לחברו. "תבוא עם הבווארית שלך", הוא מזמין בחוצפה את אבא

שואלים את אדוארד

מרדכי: אני בן 13, חובב מכוניות מושבע. שמתי לב שב"המפתחות בפנים" גיליון 983 נאמר על בוגאטי Chiron שהיא מסוגלת לנסוע במהירות של 320 קמ"ש. לאחר בדיקה באתרי בוגאטי הרשמיים, גיליתי שה- Chironמסוגלת להאיץ ל-420 קמ"ש. לידיעתך.

תשובה: 320 הם כמות הקמ"שים שהגיע אליהם נשיא בוגאטי, כאשר הקיף את מסלול נורבורגרינג עם עיתונאי רכב (ראה סרטון המופיע בבלוג "מכונית הנפש").

הישורת של מסלול מרוצים זה קצרה (וגם לא חלקה דייה) מכדי שבוגאטי תוכל לפתח עליה את מהירותה המרבית, העומדת אכן על 420 קמ"ש, כפי שציינת.

איתי, אלקנה: ברשותי יונדאי i10 ידנית שעברה 58 אלף ק"מ בשלוש שנים וחצי. בשבוע שעבר, לאחר שאננות מועטה, בדקתי שמן בפעם הראשונה מאז הטיפול האחרון (במוסך טיפלו ברכב היטב). המד הראה טיפה אחת של שמן בקצהו התחתון – הרבה מתחת לנקודת המינימום של המדיד.

את המכונית קניתי לפני כחצי שנה, ומאז שמתי לב שהיא אוכלת שמן קצת מעבר לסביר, לדעתי. אין נזילות שמן ואין עשן חשוד שיוצא מהאגזוז. טסט היא עברה בצורה חלקה לפני שמונה חודשים. לעתים, לאחר נסיעה קצרה, כאשר אני עוצר ברמזור יש משחק קטן בטורים – שיורדים עד שהמנוע נחנק כמעט, ואז עולים לאזור 1,200 סל"ד עד שמתייצבים בסל"ד סרק (באזור ה-700).

מה יכול להיות פתרון התעלומה של השמן? לאן הוא יכול להיעלם? והאם זה קשור לבעיה בטורים (אני חושד במנוע צעדים, אך בקילומטראז' שהאוטו עבר זה נראה לי קצת מוקדם לבעיה זו…). אשמח לעצתך המלומדה.

תשובה: אם המנוע אוכל שמן, אז על האלקטרודות של המצתים התיישב פיח (שחור) – וזו אכן עשויה להיות, כחשדך, הסיבה לחוסר היציבות בטורים הנמוכים.

ודאי גם שמשהו לא שגרתי קורה במנוע של i10 שלך, שאינו נמנה עם אוכלי השמן הסדרתיים. בדוק אם קיימים סימני שמן בנוזל הקירור – הללו מצביעים על תקלה רצינית בסתם הראש.

אפשרות נוספת היא שמחזירי השמן המוצבים על השסתומים זקוקים להחלפה.

במקומך, הייתי מחליף את המצתים אם הם המקוריים עדיין, ועובר להשתמש בשמן סינתטי צמיגי יותר, כמו 10W50.

 

והם שותקים

בזכות הסבת מכוניותיהם לגז LPG, נהגים רבים בארץ ובחו"ל חוסכים עדיין כסף על דלק בהפרש של כ-50 אחוזים, אך חגיגה זו עומדת להיגמר

הסיבה: יצרני הרכב הבולטים נכנעו למכבש הלחץ מצד טרוריסטים סביבתיים ופוליטיקאים, וחדלו לייצר את מנועי A/N המסורתיים, אטמוספריים נטולי טורבו, שהיו מסוגלים לעבור ללא תקלה מאות אלפי קילומטרים, והתאימו להסבה לגז.

בשם שמירה מדומה על הסביבה וחיסכון בדלק, שבמציאות האכזרית אינו תמיד ממשי, היצרנים הגדולים בתבל עברו לייצור מכוניות המצוידות במנועים קטני נפח, בעלי הזרקה ישירה ומגדש טורבו. הסבה של יצירות אלה לגז היא משימה בלתי אפשרית או בלתי כדאית.

כמו למשל המנועים חסומי הגז TSI 1.2 ו-TSI 1.4 המייצגים בשוק את קונצרן פולקסוואגן – היצרן הגרמני שהצליח, בהתלהבות יוצאת דופן, להקדים את מתחריו, ופתח את המבול העולמי של הדאון-סייזינג.

מחסום כתיבה

אין זה מקרה שבתקשורת שלנו לא תמצאו מילה אחת על הפגיעה המאיימת על ציבור הנהגים, שנהנים כיום מהאפשרות הפופולרית להשתמש בגז כאנרגיה חלופית זולה יחסית. הרי לברוני היבוא הישראלים לא אכפת מטובת האזרחים, ומכיוון שהברונים הם אלה ששולטים במדיה, באמצעות כתבי החצר שלהם, מובן מדוע התקשורת שותקת לגבי חיסול גזע מנועי ה-A/N.

בדיוק כפי שהיא שותקת לגבי העובדה שהיבואנים הישראלים אינם משווקים מכוניות מסוימות, בלתי כדאיות לשיווק, לדעתם לפחות. בין המכוניות מסורבות העלייה נמצא את סוזוקי סוויפט ספורט 1.6, רנו טווינגו החדשה, סמארט four, יונדאי קופה V6 בעלת 300 כ"ס, ועוד עשרות דגמים אחרים שכתבי החצר, השומרים בנאמנות על כבוד אדוניהם היבואנים, אינם מזכירים את קיומם.

מידאסים כפויי טובה

ההתעלמות של ברוני היבוא מטובת הציבור העברי מתבטאת גם בהחלטתם לא לשווק בארץ מכוניות משפחתיות שצוידו, עוד בפס הייצור בבית החרושת, במערכות גז לצד מערכות הבנזין. כמו למשל סקודה פאביה קומבי, שבה מערכת מתוצרת Landi Renzo שיתפה פעולה עם מנוע פולקסוואגן הוותיק בנפח 1.6 (8 שסתומים), הידוע כמתאים במיוחד להסבה לגז. בכך מפגינים היבואנים שלנו כפיות טובה כלפי הציבור שהפך אותם טייקוני-על.

לוּ היו היבואנים שלנו רוצים לגמול טובה לעמך הנדיב שהעלה אותם למעמד של ברונים – הם היו הולכים בעקבות היבואנים הלועזיטיים, ומתקינים בעצמם, או בשיתוף פעולה עם מוסכים חיצוניים, גרסאות של מכוניות העובדות על גז, כמקובל באירופה.

לא ברור אם האחראי על ההחלטה לא לשווק אצלנו משפחתיות שמצוידות מראש במערכות גז הוא איגוד היבואנים התל-אביבי, אשר מחרים מכוניות אלה מתוך דאגה לפרנסת חבריו ולרווח של המדינה ממכירת דלק, כפי שחושד הקשיש המורשה החשדן – או שמא ההימנעות ממכוניות ידידותיות לגז נובעת רק מזהירות עסקית של המידאסים הציוניים, עקב חוסר הידע שלהם בתחום ה-LPG.

חצרונאים מזלזלים בגז

כך או אחרת, העיתונות המוטורית הישראלית שומרת על שתיקה חשודה לגבי עמדתה בנושא השימוש בגז. ואם כבר היא פותחת את הפה, במקרים בודדים, אז היא עושה זאת כדי להפחיד את המשתמשים ב-LPG ולהזהירם מפני פגיעה (כביכול) של הגז באמינות המנועים.

ואם לא הפחדה, אז זלזול. הקולגות החצרונאים מ-ynet, מידיעות אחרונות וכך הלאה עולבים באלה הנהנים מ"אלטרנטיבה זולה לדלק איכותי ויקר בהתאם". החצרונאים לא שמעו כנראה על ב-מ-וו M3 זן V8 בהספק של מעל 400 כ"ס העובדת על גז LPG, אשר הביא לבווארית זו כנדוניה עוד 80 כ"ס נוספים.

זאת ועוד: לכתבי החצר לא אכפת מגורלן של מכוניות מונעות גז משום שהם לא מרגישים את מחיר הדלק על כיסם הפרטי, שהרי הם נוסעים על דלקם של ברוני היבוא ויחצ"ניהם. זאת להבדיל מבוחני הרכב של הירחונים "טורבו" ו"קוואטרו", אשר לפי חוק עיתונות השייך להיסטוריה היו מקפידים להחזיר ליבואן את רכב המבחן במכל דלק מלא עד הפקק, כסמל של כתיבה בלתי תלויה.

כתבי הרכב של היום, אשר כאות קרבה מוזמנים לג'קוזי של בעליהם הנדיבים, ונהנים משאכטה מזדמנת של סיגר קובני – מודאגים הרבה פחות מענייני אתיקה.

משחק מכור, אך מרתק

אין טעם להמשיך ולנתח על מה שתקו וממשיכים לשתוק כתבים מודרניים אלה, שמכרו את נפשם לאדוניהם, ולמה כדאי להם לשתוק – כי האמת ממילא תישאר עלומה.

בלית ברירה, אנו, הקשיש המורשה, נציץ מהצד בְּמָה התקשורת כן מתעסקת. נלך על זה, כדי לרדות תובנות לגבי כלכלה, אופנה וסוציולוגיית המונים. אולי מסתתר כאן איזה שיעור מאלף.

מתבלבלים בין רווח ורוח

שני נושאים עוררו בשבוע שעבר מבול של אופטימיות אצל כתבי החצר. דודתי רוזה הייתה מנסחת את זה ביידיש – "כתבים אלה מאושרים כאילו מישהו עשה קקי בכיסם".

מדובר בהתלהבות ספונטנית של כתבי חצר, שהכריזו חגיגית על שיא חדש בהיקף המכירות של מכוניות חדשות. כתבים אלה התייחסו אל ההצלחה של בעליהם, ברוני היבוא, המתעשרים כהוגן, כסימן ברור לכך שהמרחב הציוני עובר התקדמות מטאורית. כאילו "מסירת מכוניות" מוגברת היא בגדר מהפכה רוחנית עמוקה, המבשרת על התפתחות האומה העברית מבחינה חינוכית, סוציולוגית, דמוגרפית וכלכלית.

ההתלהבות של כתבי החצר העבריים מהשופינג הנמרץ של מכוניות חדשות היא נסיגה עצובה אל תרבות הפרברים באמריקה של שנות החמישים, אשר קידשה והיללה את מילוי הבית והמוסך במוצרי צריכה לרוב, וראתה בהם ערובה לשלמותו ולאושרו של האדם.

נוערים על נאורות

הנושא השני שעורר בשבוע שעבר אהדה נסערת אצל הכתבים הוא מצעד הגאווה. כתבי החברה לא נותרו מאחורי החצרונאים המוטוריים שהתפעלו מהמכירות של אדוניהם – והצדיעו עד אובדן עשתונות (ועוד קצת) למפגן העוצמה של רבע מיליון המשתתפים שלקחו חלק במצעד.

וכפי שהחצרונאים המוטוריים רואים במכירות הרכב השוצפות סימן לשגשוג חברתי-רוחני, כך כתבי החצר רואים במצעד הגאווה סממן לשגשוג הנאורות והדמוקרטיה. על אלה גם אלה הייתה דודתי רוזה מפטירה את הפתגם היידישאי הנ"ל שלה, שמתאים כאן בול, מודה הקשיש המורשה.

היידה ויימאר

וטוען עוד הקשיש, בעקשנות בנוסח גלילאו הצעיר, כי 'סופרים' אלה המתמוגגים מהתעצמותה של התופעה הגאה – אשר גָבַר קולם ב-ynet, בערוץ 2, בוואלה ובעיתון הארץ – גם הם כתבי חצר, רק חצר של סוטים-סוטות עבריים.

עיתון הארץ, המתנאה בחשיבה ביקורתית, אינו מביע בדל של הסתייגות מתופעת הגאים-גאות ומהשפעתם על התרבות ועל סגנון החיים. ההפך הוא הנכון: שוקנים וציפרים אלו, הברלינאים בנפשם, אינם מסתירים את העובדה שהם רואים בכוחה העולה של תנועת ההומואים אשר גאים בהומואיותם קִדְמָה תרבותית לגיטימית, סממן של שוויון.

הגעגועים לרפובליקת ויימאר הדקדנטית העבירו אותם על דעתם, מהרהר לו הקשיש.

אופוריה חשודה

גילו המופלג של הקשיש המורשה עיצב אותו כחשדן כפייתי, והסקרנות השלילית של הזִקנה עוד לוחשת לאוזנו השמאלית: "לך, שחק תפקיד של חוקר חובבן, תעשה משהו חביבי, זוז".

כתוצאה מכך פיתח המורשה חוש ריח, המאותת לו כי הכיסוי התקשורתי הנרחב והחם והאוהד שזכו לו מצעד הגאווה והדמויות שבו – הוא תוצאה של פלוגות כתבים ועורכים המתקתקים על מקלדות ממוסטלות כמוהם בקוֹק תל-אביבי וביצרן האשליות האופנתי מָפֶדְרוֹן.

את דבריהם בעד תופעת הגאוּת הם כותבים עדיין בתוך ארון תלוי בעננים, שם הם מתחבאים כמו בגן עדן.

אך ייתכן בהחלט שכוחות אלה, האובייקטיביים "באופן אחר", נקרא לזה בעדינות, יִתְגָבְּרוּ בשלב כלשהו על בוּשָת המתחילים וייצאו מהארונות אל רוח הערב הקיצית, בזוגות או סתם לבדם. כי כמה אפשר להסתתר במקלטים בעלי שלוש דלתות וראי.

רשות הדיבור לדמיוני

אולי יציאה המונית זו מהארון תתרחש עוד מעט, לפני מצעד הגאווה הענק שייערך בקיץ הבא, ובו דגלים בצבעי הקשת יתנופפו כבר מעל גגות וואלה, ynet, ערוץ 2 ועיתון הארץ.

אני מרשה לעצמי לתאר, לתצרוכת עצמית בלבד, כיצד אני רואה בדמיוני את כוחות ציפריים אלה, אשר שנאו את יורם קניוק, כי יורם היה דמות גברית לא לטעמם.

ובדמיוני, כוחות ציפריים אלו וחבריהם לשירות שוקן מתיישבים מול המחשב באפלולית ההרואית של עיתונם, הצולע שמאלה באופן חסר מרפא, וכותבים את דבריהם כשהם לבושים בסגנון סאדו-מזוכיסטי אוונגרדי ברלינאי, עם חגורות עור שחורות על החזה, בשיער שיבה צבוע לבלונד ארי ובפנים מאופרות.

האם זוהי המדינה שהקשיש המורשה נחת בה כדי לנוח מהגויים הפולניים?

טיפ טיפה: רטרו במקום מטרו

השבוע החולף היה עשיר באמוציות מוטוריות רבות: בחירת "מנוע השנה" (פרארי 3.9 ליטרים V8 בי-טורבו), הופעה של אאודי A5 חדשה אחרי תשע שנים. בנוסף, פיז'ו פרסמה תצלומים של 3008 שהפכה קרוסאובר אמיתי, אופל חידשה את זאפירה, 3GT עברה מתיחת פנים בב-מ-וו, וסדנת ניסמו הכינה GT-R חדשה. וזהו לא הסוף, כי על מסלול המרוצים נורבורגרינג, יעד לגעגועיו של הקשיש המורשה ושל הבווארית שלו, בלטה בוגאטי Chiron בעלת 16 צילינדרים, 4 מערכות טורבו ו-1,479 כ"ס.

בתגובה לכל החידושים הללו, העיתונות הישראלית דיווחה על הישג מקומי: קצב מכירות שנתי של מעל 330 אלף כלי רכב – עלייה של 18 אחוזים לעומת השיא השנתי הקודם, שגם אותו קבעו אזרחים מאוכזבי תחבורה ציבורית.

לכו תבינו מדוע התקשורת מריעה כל כך לאסון של 330 אלף כלי רכב שהצטרפו לפקקים, ומחפשים חניה על חשבון אלו שהתניידו כבר מזמן, ולמדו לסבול מהתשתית המפגרת!

chiron 2chiron 3chironChiron greek mitology 2

מיתוס שהתעורר לחיים: וולפגנג דוּרהיימר, העומד בראש מיזם 2XB (בוגאטי את בנטלי), לא הזמין את כתב הרכב לג'קוזי ולא כיבד אותו בסיגר, אלא לקח את איש התקשורת לסיבוב התרשמות בבוגאטי החדשה, Chiron, על מסלול נורבורגרינג.

מר דורהיימר אינו אשם שהכתב האורח הפגין התלהבות יתר בעת הנסיעה בבוגאטי, לרבות צעקות היסטריות שהושמעו ללא סיבה מובנת. כפי שניתן לראות בסרטון , המארח מר דורהיימר עשה את שלו, כלומר – במהלך נהיגתו הוא סיפר על Chiron במיתולוגיה היוונית, ועל כוחותיה של Chiron הנוכחית וביצועיה, ובו-בזמן פיתח איתה מהירות של 320 קמ"ש בישורת, המאפשרת את זה, והיה זהיר בסיבובים.

בדיוק לפי כללי הנהיגה של העשירים, מין נוהל חובה שהקשיש המורשה הצליח להכיר היטב במשך השנים, כאשר הזדמן לו לשבת על מושב הנווט בפרארי, בלמבורגיני ובפורשה הנהוגות בידי בעליהן האמידים.

אגב, נפח של 8 ליטרים, המחולק ב- Chironבין 16 צילינדרים, הוא 500 סמ"ק בדיוק לכל סיר. ממש הנפח האופטימלי שמומחים בתחום מנועי בנזין ממליצים עליו לצילינדר בודד, או לכל אחד משני הצילינדרים ברכב, השלושה, הארבעה וכך הלאה.

סדנות השיפורים הגרמניות גילו את זה, וטוענות ש-1,479 כוחות הסוס המיוצרים ב- Chiron באמצעות ארבע מערכות טורבו הן עוד לא סוף פסוק, לנוכח היכולת להגיע ל-2,000 כ"ס…

וכעת עומדת התחבורה הציבורית בפני שיפור לכאורה: קו רכבת קלה שיחבר את מרכז תל-אביב אל הפריפריה, והעבודות עליו החלו כבר. למה משרד התחבורה בחר ברכבת קלה דווקא שתצטרף לתנועה בכבישים, ולא במטרו תת-קרקעי? לכו תבינו.

הרכבת העירונית הקלה נולדה במאה ה-19 והתחרתה בעגלות סוסים, שעליהן היא גברה. מאז, ברוב המדינות מחליפים את הקרונות המסורתיים שלה, הסותמים את הרחובות, ברכבת תת-קרקעית, מטרו, אשר בנוסף לתפקודה כמערכת נוחה לשינוע המונים, גם לתעלות שלה יש שימוש, כמקלטים ציבוריים בעת מלחמה. בשנות הארבעים של המאה הקודמת ניצלו אלפי תושבים בלונדון מטילי V2 הגרמניים בזכות תעלות המטרו. אגב, המטרו הלונדוני הוא הוותיק בעולם: קו המטרו הראשון, בין פאדינגנטון ופארינגטון סטריט, נפתח ב-10 בינואר 1863.

ואצלנו, הבנייה של רכבת קלה, פתרון שמפגר עוד לפני שנולד, תימשך שש שנים, ועוד בשלב הבנייה המצומצמת היא פוגעת אנושות בתנועה העירונית. כבר היום צריך לא מעט תושייה ועזרה של מכשירי ניווט כדי להגיע בתל-אביב ממקום אחד לשני. איך זה שבמרחב הלועזי, תוהה הקשיש המורשה, תושבי הערים הגדולות לא מרגישים כמעט שתחת האדמה מתקיימות עבודות על קווי מטרו חדשים, והדבר היחידי שרואים על הקרקע הוא בניית תחנות חדשות?

אצלנו, הגיהנום של בניית מסילות ברזל למכשירי תנועה ציבוריים בנוסח המאה ה-19 – הכולל סגירת כבישים, פינוי תושבים מבתיהם, וחפירות מבולבלות העומדות שוממות ללא סימני עבודה – יימשך כאמור שש שנים. במהלכן של שנות בנייה אלה יצטרפו לכבישים כמעט שני מיליון כלי רכב חדשים (330 אלף כלי רכב בשנה כפול שש, בהנחה שקצב המכירות הזה לא יואץ). זה לא חלום אימה, אלא פיצוץ שעומד לקרות במציאות.

שואלים את אדוארד

בחיסוי שם: ברשותי גרנדה פונטו 2008 ידנית 1242 סמ"ק שעשתה 200 אלף קילומטרים. מאז הקנייה הרגשתי שהרכב חלש מאוד, במיוחד בסל"ד נמוך (בלתי אפשרי להתחיל נסיעה בעלייה קשה, ולוּ במקצת, מכיוון שהרכב יכבה).

בתחילה חשבתי שזה הרכב, אבל אחרי המלצה של המוסכניק חיפשתי רכב בעל מאפיינים זהים (נפח מנוע ותיבת הילוכים, ובמקרה גם שנתון) – והרכב שבדקתי הגיב באופן שונה לחלוטין, וסחב הרבה יותר טוב!

עכשיו בדקנו כבר אם מדובר בבעיה במערכת הפליטה (ממיר), באמצעות ניתוקה לחלוטין ונסיעה קצרה כשהיא רופפת, אך זה לא הועיל. הרכב נבדק גם במה שמכונה "ארבעה גזים", ויצא תקין לחלוטין.

טיימינג בוצע לפני כ-10,000 קילומטרים במוסך מורשה, וכמו כן שמן, מסנן אוויר ופלאגים. אחר כך בוצעה החלפת מצמד וגיר במוסך אחר (אני לא יודע לומר בוודאות אם הבעיה הגיעה רק אחרי החלפת הגיר, נראה שהייתה כבר קודם) – ולכן במורשה זורקים את הבעיה על המצמד.

אנה אנו באים? מה אפשר לבדוק עוד?

תשובה: המצמד חף מפשע כנראה. שהרי לוּ הוא היה גמור, אז הוא היה מחליק. ואם הוא אינו מחליק, אז הוא עובד. זה בעצם כל הסיפור של המצמדים למיניהם.

המוסכניקים שפונטו שלך פגשה היו צריכים, בטרם כל השערה ופעולה, לבדוק את יחס הדחיסה בכל אחד מארבעת הצילינדרים, ואת אספקת הדלק למצערת.

גם זוטות כמו מסנן דלק סתום או עבודה לקויה של משאבת הדלק יכולות לגרום חולשת מנוע, לצד עוד עשרות סיבות אפשריות אחרות.

ציינת שחגורת הטיימינג הוחלפה. קיימת אפשרות שבעת ההחלפה נפלה טעות בשן אחת או שתיים, וכתוצאה מכך תזמון ההצתה לקוי – מה שמתבטא בחולשת המנוע.

מאיר גואטה: התוכל להמליץ על אוטומט בתקציב 25 אלף שקלים? אני צריך בעבור אשתי, שנוסעת שלוש פעמים בשבוע.

תשובה: סוזוקי סוויפט.

אוריאל, נתניה: שמתי לב שהרכב שלי הידרדר יום אחד כשהגיר נשאר ב-D ושכחתי להרים הנדברקס. עד כמה שידוע לי זה לא אמור לקרות, מה גם שבעבר הרחוק הלך לי גיר בגלל נזילת שמן שהתגלתה לאחר שהרכב גם זז ב-drive.

בדקתי, ואין נזילת שמן כלל, אבל הרכב זז וזה מטריד. מה דעתך?

הרכב הוא מאזדה פרמסי מודל 2005

תשובה: האם בדקת אילו כמויות שמן עזבו את הגיר, ואם נשאר משהו בתוכו? אפשר כי בגלל נזילה מסתורית זו, הגיר עובד כעת על יבש, ועומד בכל רגע לנפוח את נפשו.

מומלץ לגשת בדחיפות למוסך, למלא שמן גיר ולבדוק את הסיבה לדליפה. עם קצת מזל, ייתכן שהגיר יחזור לעצמו, ולא תזדקק לגייס כספים לצורך שיפוצו או החלפתו בחדש.

אופיר: עקב תאונה מצערת, הטויוטה קורולה GLI שלנו הפכה לגרוטאה. אנו זוג פלוס שלושה, ומחפשים רכב משפחתי חזק במחיר של עד 30 אלף שקלים.

היינו מרוצים מאוד מהקורולה, ונשמח מאוד למצוא רכב דומה.

תשובה: אם נהניתם כל כך מקורולה, מהשירות שלה ומאמינותה, אז במקומכם הייתי מחפש קורולה נוספת, ומוותר על הניסיונות למצוא מקבילה משביעת רצון אצל יצרנים אחרים.

 

קשיש בעולם הדיגיטלי

איך זה אפשרי שבמשך שנים ארוכות אהב הנוכחי מכוניות נטולות כל אפליקציות מודרניות, אשר מפתות את הנהג מהאגו עד קו האוזניים ופוטרות את ציבור אוחזי ההגה מהצורך להתייחס למציאות?

בבוקר, למחרת הרצח של יצחק רבין, ירד הקשיש הטרום-מורשה אל חוף הים, המשתרע מול ביתו לשעבר שברחוב הירקון 162. השעה הייתה מוקדמת, ועל רצועת החוף, לא רחוק מצריף המצילים, עמדה במעגל קבוצת זקנים ששיחקו בכדור כחול ענק.

הגברים המבוגרים, שהשתתפו במשחק המתאים יותר לילדי גן, נראו כאילו הגיעו לחול של כיכר אתרים בעזרת הליכונים או פיליפינים/יות אישיים, אך פרט זה לא בלט כאשר קשישים אלה זרקו את הכדור זה לזה, מחייכים כאילו אף אחד לא נרצח אתמול על כיכר מלכי ישראל.

הם צחקו, והצמידו לרגע את הכדור הכחול לחזה, לפני שמסרו אותו בהפתעה למישהו ביניהם.

צל בעל כנפיים

לוּ הייתי עושה עליהם סרט, חשב הקשיש שבי, הייתי נותן לכדור לשנות בהפתעה את מסלולו, לאסוף את צִלו מהחול, ולברוח יחד איתו היישר אל השמיים התכולים. את הזקנים העבריים הייתי מצלם עוקבים במבט מתגעגע אחר הכדור המתרחק מהם בהילוך אטי, עד שהוא נעלם בצד השני של העננים.

עדיין חושב בקולנועית

וחייך לו הקשיש המורשה הצופה במשחק אינפנטילי זה, משום שהרעיון הפתאומי על כדור שבורח מחבורת זקנים בשפת הים התל-אביבי שכנע אותו כי תקופת התסריטאות והבימוי, שעזבה כבר מזמן את הנוכחי, לא נעלמה כליל, אלא השאירה בכל זאת בראשו המזדקן זהרורי-געגועים לעיסוקו הקודם.

כן, הטרום-נוכחי נוכח בסיפוק, אך גם בהקלה, כי דמיונו נוטה עדיין אל עולם הקולנוע, ומייצר סצנות אבסטרקטיות בנוסח הסרטים האיטלקיים שהפתיעו את אנושות האדמה לאחר מלחמת העולם השנייה.

גולם במעגל

הזקנים הבחינו בטרום-קשיש המביט בהם בסקרנות מוזרה, ואחד מהם, בתנועת יד לבבית, הזמין אותו למעגל, והוא, הטיפש, הצטרף למשחק. הוא פשט חולצתו וחלץ נעליו, קשר את כלבו לעמוד ותפס מקום בין הקשישים, מול האיש שהזמין אותו, אשר צעק "וולקאם, חביבי" וזרק לו כדור פתיחה.

המורשה הזריז הושיט את שתי ידיו קדימה כדי להצמיד את הכדור המתקרב לחזה (שבשפת השרירנים מכוּנֶה "רדיאטור" או "כלוב"), אך הכדור הדף בקלות את זרועות המורשה הצדה, כאילו היו עשויות צמר גפן, פרץ דרכן, והוטח בחזה של הזקן המתחיל בכוח עצום, כאילו לא היה זה כדור משחק צבעוני קליל אלא איזה קטר רכבת.

אנוכי נפל על גבו, ושכב כמו ג'וק שנחבט אל החול על ידי הכדור הכבד להפתיע, כאילו היה ממולא ברזל או עופרת. הזקנים הגיעו אליו בריצה קלה, הורידו ממנו את הכדור האלים, שפכו מים על פניו של הקדם-קשיש אחוז הבושה, וסייעו לו לקום. "תבוא כל יום", גיחכו, "ותלמד".

אמנם הקדם-נוכחי המושפל על ידי הכדור התעלם מההזמנה, אלא שהמקרה המביך לימד אותו להיות חשדן.

רביכה ושמה חשדנות

זקנים הם ציבור חשדני, אשר לא חושד ככה סתם, חלילה, עם סיבה או בלעדיה, אלא חושד לפי חוק הזִקנה השורר במדינות לועזיטיות רבות, כולל ארצות הברית הריבונית.

אמנם המרחב הציוני מסתדר עדיין בלי חוקה מסודרת, אך פרט שולי זה אינו מפריע לחשדנות לשגשג בְּקֶרֶב הקשישים שבינינו, ועוד מדביק כמו מגפה את היהודים הצעירים, כדי שגם הם יטעמו מרביכה זו של חשדנות בונה.

מדינת חָשְדֶנְיָה

אך בעוד שחשדנות מובילה את הגויים הלועזיטיים למצבים של חוסר אמונה ופחד, החשדנות הכחול-לבן היא חלק בלתי נפרד מהחינוך, כלי חיוני להבנת העולם העברי, כולל בוודאי העולם המוטורי, שגם הקשיש המורשה מתעסק בו – לפחות עד כמה שמרשֶה לו עדר השות' בריבוע, כלומר מכוניותיו, כלביו, אוספי השעונים והמקטרות וזוג המקלדות, אחת שחורה של פי-סי ושנייה לבנה של מק.

שתי מקלדות אלה עובדות באופן נמרץ תחת האיום האכזרי של הקשיש כי סירוב שלהן לשרת אותו יחזיר אותו מיד, ואפילו קצת קודם, אל מכונת הכתיבה אריקה 5, המחכה לקאמבק זה בכיליון-סבלנות, או אל המתחרֶה שלה, העט הנובע מון בלאן.

סבתות סבבה

בזכות המארגנים של אירוע מוטורי מלבב הנושא את הלוגו "מסע הגרוטאות של ישראל – גרוטראלי", שהגדירו מהי גרוטאה, אנו לא זקוקים לחוות דעת של לוי יצחק כדי ללמוד ש"גרוטאה" היא מכונית השווה 3,500 אלף שקלים לכל היותר.

הנפשות הטהורות שהפיקו את "ראלי הגרוטאות", ינאי חיליק, אופיר (לא צוין שם המשפחה) וחגית זיידנר-דוד, לא רק הכריזו גרוטאה מהי, אלא גם שלחו את זקנות אלה למסע חובק ישראל, מים אל ים, העובר בדרכים לא דרכים, במקום שהן יגמרו את חייהן בשכחה ובחלודה כרוב אחיותיהן.

הייתה זו הרפתקה אכזרית למדי בשביל הגרוטאות שגויסו למטרה, אך הסבתות הנאנקות תחת מטען כבד – ציוד קמפינג, אוכל, ג'ריקני מים וארגזי כלים – הפתיעו דווקא, וצלחו בהצטיינות את כל שלבי המבחן, כולל דרכי עפר, נחלים ורכסי הרים.

לא ייאמן כי התרחש, אך מבין עשרים הקשישות שזינקו מים המלח באזור מצוקי דרגות, רק שתיים התפרקו ולא הגיעו לקו הגמר בצפון, שחיכה להן על גדות ים תיכון באזור בוסתן הגליל.

אחווה זה לא רק חלבה

לצוותים שהתיישבו בתוך הקשישות עם ילקוטים וצידניות לא היה קל לשרוד את המסלול, אשר כלל מקטעים קשים במיוחד כמו עליות תלולות ותלי אבנים – שהנהגים נאלצו לעבור בהילוך אחורי, או לחזק את כוחות המנועים בכוחות הדוחפים. כן, מתחרים עזרו זה לזה, כי גם ערך האחווה עמד למבחן בראלי בלתי תחרותי זה. למעשה, אחד הצוותים שהוכרזו כמנצחים זכה בתואר "הצוות המצטיין בשיתוף פעולה".

בתוך קלחת מרעננת זו של קונספט משעשע וערכי, רק נקודה אחת היא בעייתית: גיבורי המסע זנחו את פקטור החשדנות המאפיין את העם היושב בציון, אותה חבורה של סקרנים וציניקנים שאינם ממהרים לחלוק כבוד או מדליות לאיש זולת עצמם. כיצד יסתגלו מחדש אל הציוויליזציה העברית?

רק נראות מסכנות

אך הקשיש המורשה – שהוא חלק בלתי נפרד מעמך חשדני זה, התוחב את אפו להיכן שממש לא צריך – לא זנח את חשדנותו.

וכך, למראה תצלומי הגרוטאות שיצאו להרפתקה, התקשה המורשה להחניק הרהור חשדני שהמכוניות הללו ממש לא מתנהגות כמו משפחתיות השוות 3,500 שקלים גג – שהרי זקנות אלה, קרביות ברוחן ככל שיהיו, הצליחו, באופן חשוד למדי, להתעלות על גופן המרוט ולחרוש מאות קילומטרים עקובי מכשולים. זה סביר בערך כמו האפשרות שהקשיש הנוכחי יבצע תרגילים של נדיה קוֹמָנֶצִ'י, אשר סאלטות באוויר ובורג לאחור העניקו לה מדליה אולימפית.

הגרוטאה היחידה שהקשיש המורשה מכיר אשר הייתה מסוגלת לעבור מסלול חוצה-ארץ מפרך כמו זה שתועד בתצלומים ובסרטונים של "גרוטאראלי" – היא סובארו ליאונה טנדר 4X4. ליאונה זו, אגב, עודנה נושמת, ועולה 15-20 אלף שקלים ללא קשר לגילה (לוי יצחק לא מתייחס אליה). כך שליאונה זו, בגלל השווי שלה במגרש הציוני, לא יכולה להשתתף במרוץ הגרוטאות.

לא מופרך אפוא לחשוד כי בחלק מהזקנות שהשתתפו במרוץ הגרוטאות – אשר יש להאמין שהן אכן נקנו ב-3,500 שקלים, או נמצאו בבוידם של הורי המשתתפים, או חולצו מגן ילדים בקיבוץ, או נשלפו ממגרש גרוטאות – הושקעו 20-30 אלף שקלים חשאיים בשיפוץ כללי בלתי נמנע, כולל אוברול או החלפת מנוע, תיבת הילוכים, דיפרנציאלים, ציריות, מתלים, מעצורים, קפיצים, בולמי זעזועים וצמיגים. הכול, כדי להתאים את הגרוטאה לאתגר הקשה שמצפה לה בשטח במשך שלושה ימים.

עוד הייתי רץ 

הקשיש המורשה הצליח להשאיר בכיסו את סכום שיפוצים זה, העובר צפונה את מפלס חסכונותיו בשקלים, כי למזלו – אשר הוא וכלבו אינם ראויים לו – הקשיש לא הוזמן להשתתף באירוע.

מארגני "ראלי הגרוטאות" לא באו אל המורשה ולא צלצלו אליו חלילה. וטוב שכך, כי הזקן האידיוט, חסיד גרוטאות מושבע, עוד היה מתפתה ללכת על הרפתקת גבריות זו, האחרונה אולי בחייו, כפי שהוא התפתה להצטרף למעגל הקשישים הספורטאים על החוף לפני עשרים שנה ועוד קצת (את זה כבר כתבת, מזכירה לקשיש המקלדת).

טיפ טיפה

חלון ההצעות של הספורט המוטורי הישראלי נפתח לפתע בחידוש מעניין, כאשר במהלך השבוע שעבר זכינו פתאום בשני אירועים עם בנזין: גם מסע גרוטאות, שהמדור הנוכחי מתייחס אליו, וגם ראלי קרוס בבקעת הירדן, אשר ממנו המדור שמר מרחק, בעיקר בגלל חשדנותנו, שהריחה הליכה לפשלה. לצערנו, לא טעינו.

הקשיש המורשה לא נסע לצפות בקאמבק של הראלי קרוס בבקעה, שלא למד דבר מההיסטוריה המסוימת של הענף הזה בארץ, והסתפק במשטח פסטורלי, חולי מדי. זאת ועוד: להבדיל מהראלי קרוסים של פעם, האשקלוניים בעיקר – ראלי בקעת הירדן לא נהנה מאמפיתיאטרון טבעי, המאפשר לצופים לעקוב מלמעלה אחר הקרב הניטש על המסלול. לפיכך, בעוד שבאשקלון היה האבק מפריע רק לנהגים, בבקעת הירדן הוא כבר מנע מהקהל לצפות בתחרות – לזהות את הגיבורים וליהנות מהאקשן.

לנוכח כך, מובן שהיו לנו ספקות לגיטימיים לגבי האפשרות שהספורט המוטורי הישראלי יפתח דף חדש, ועוד ברגל ימין, בבקעת הירדן דווקא. אך לא בגלל חששות אלה ויתר הקשיש המורשה על נסיעה לראלי הבקעה, אלא בגלל טריילר אינטרנטי ששודר ב-ynet לפני האירוע.

בטריילר זה צולם "אחראי הפרויקט" של ראלי הבקעה, מיקי יוחאי, כשהוא מארח את כתב התחבורה הראשי של אתר ynet. המורשה הזקן התרגז, אף כי דיברה אליו דווקא האמונה הנלהבת של יוחאי בכך שהמקום הנבחר, האופן שבו הותקן המסלול והראלי קרוס עצמו הם צעדים רציניים, המסוגלים להצעיד קדימה את הספורט המוטורי הכחול-לבן הרדום, ואת המודעות המוטורית בארצנו שנתקעה יחד איתו.

בהשפעתה של התלהבות רומנטית זו, הזקן היה מוכן אפילו לסבול את ההתעלמות הגסה מהראלי קרוסים האשקלוניים של שנות השמונים, שבהם לקח המורשה את חלקו באלפא 33 אדומה – כולל עליות לגמר וירידות לשוליים.

אלא שדמו של הזקן רתח בגלל ההמשך האינפנטילי של הסרטון, כאשר אותו "אחראי פרויקט" מיקי יוחאי, ויחד איתו כתב ynet, לבשו פתאום סרבלי מרוצים (!), חבשו על ראשיהם קסדות לבנות, והמשיכו לשוחח בעודם נוסעים באיזו עגלה תמימה בנוסח פולאריס, שבה הם הקיפו את מסלול הראלי במהירות של הולכי רגל. קטע זה, המייצג את השימוש הרווח אצלנו באביזרי מרוצים לצורך הופעה ילדותית, אותת לאנוכי שגם הראלי קרוס העברי, האתגרי כביכול, אורגן יותר למטרת פוזה ופחות לספורט.

אגב, שני גיבורי הסרטון, מר מיקי יוחאי והעיתונאי של ynet, שִחְזֶרוּ מבלי דעת דמות של פעם, הטייקון איזי רוזוב, איש חברת "סברינה" ויבואן ב-מ-וו לשעבר, שהצטלם לעיתון "חדשות" כשהוא עומד בסלונו המפואר עטוי סרבל מרוצים וחובש קסדה. אלא שלהבדיל מהפרויקטור של ראלי הבקעה ומהעיתונאי המייצג את ynet – לאיזי רוזוב היה צידוק מסוים להשוויץ בסרבלו, גם בבית, כי הוא לפחות השתתף בראלי.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

ניצחון האבק: בתצלומים מאתר הראלי קרוס בבקעת הירדן שצילם ושלח לנו י"א (אנונימי), וגם ברשימת המנצחים בתחרות, גילינו בהתרשמות ובנוסטלגיה גיבורים ותיקים מהראלי קרוס האגדתי של אשקלון: מישל גדז' באימפרזה כחולה, שהביאה לו ניצחון כפי שעשתה סיטרואן ויזה "אלף האגמים" 4X4 אשר סיפקה לגדז' את אליפות הארץ במאה הקודמת; וניר בן-ארי, אף הוא באימפרזה 4X4 משופרת, ולא בפורד סיירה המפלצתית שניר נתן איתה באשקלון של שנות השמונים מופע נהיגה בלתי נשכח. כיף לראות אותם מנצחים שוב, אחרי שלושים שנה, גם בתנאי אבק סמיך, תוצאה של הכנת מסלול כושלת.

אם מארגני הראלי קרוס הנוכחי ימשיכו בתחרויות בבקעת הירדן, כפי שהודיעו בתקשורת, אז מחובתם לא להסתפק בהרטבת המסלול לפני כל מקצה אלא לסדר שכבת אספלט, לפחות בחצי מהמסלול או בשני שלישים שלו, בהתאם לתקן העולמי של ארגון FIA.

כדאי גם להתייחס לאישיותו האמיתית של הראלי קרוס, אירוע ששמור עדיין למכוניות משפחתיות שעברו התאמה לתחרות. אפשר אמנם להבין שאופנועי שטח וכל הפטנטים הקלים על גלגלים, פולאריסים למיניהם וכלים חקלאיים, הוזמנו לראלי קרוס בבקעה כדי לתגבר את מספר המשתתפים הדליל, אך די בניסיון כושל אחד כדי שמעמדו של הראלי קרוס יידרדר לכדי אירוע עממי.

באין ברירה, הייתי מציע לארגן בעתיד תחרות נפרדת לחבורה זו, חביבה ככל שתהיה

 

שואלים את אדוארד

ברוך גינזברגר: לאחרונה כתבתי רשימה של חנויות מחו"ל שניתן לקנות בהן חלקי חילוף לכלי רכב, ושהן שולחות אותם לארץ. הבעיה היא שאני מכיר רק חלק קטן מהחנויות. האם תוכל לשתף אותי מניסיונך בעניין זה? האם תוכל לבקש מקוראי הבלוג שלך לכתוב מניסיונם הם אילו חנויות היו טובות, האם הן היו אמינות, האם המשלוח היה טוב?

הקישור לרשימה: http://wp.me/p71bXn-5i

תשובה: זוהי יוזמה מבורכת. בימים הקרובים אצרף לרשימתך כמה כתובות שאני נהנה מהן זמן רב.

זמיר פראווי: זכיתי, וברשותי יונדאי i30 שנת 2009 אוטומטית מנוע דיזל (!). האוטו פשוט נהדר, אין מילים. חסכוני, נוח יחסית וחזק כשצריך.

אני משתדל לפנק אותו בטיפולים בזמן ובחלקים מקוריים. הוא נסע כבר 200 אלף ק"מ, ועכשיו אני מחליף לו בולמים. שאלתי היא: מה עם שמן הגיר? ממה שהצלחתי להבין עד כה מדובר בעניין רגיש ועדין, שאם אינו מבוצע כיאות, עלול להסתבך כהוגן.

הרכב לא סובל מבעיות בנסיעה. האם לחכות לכאלה, או שמא להחליף עכשיו? לגשת למוסך המרכזי או למומחה אחר?

תשובה: מומלץ להחליף שמן גיר, אך רק במכון מנוסה לתיבות הילוכים אוטומטיות. הסיבה: הליך ההחלפה של השמן מסובך, ולא כל המוסכים הרגילים בקיאים בו, או סבלניים דיים כדי להקפיד על תנאיו – טמפרטורה של 60 מעלות צלסיוס, והחלפה חוזרת ונשנית עד שכל השמן הישן מוחלף בחדש.

באותה הזדמנות מנקים או מחליפים את מסנן השמן של הגיר, בהתאם לסוג הרכב.

אבי גל: הבת שלי שואלת מה עדיף: סיטרואן C4 פיקאסו, מיצובישי גרנדיס, טויוטה ורסו או מאזדה 5. על מה אתה ממליץ?

זוג צעיר עם ילד בן שנתיים, רק קנו דירה בפתח-תקווה, הייטק, מזכירה…

תשובה: בחירת הרכב המתאים לזוג הצעיר תלויה בתקציב. אם הוא צנוע, וצריכים להסתפק במכונית קטנה וחסכונית, קונים סוזוקי סוויפט יד שנייה, ואם התקציב מאפשר, קונים סוויפט חדשה.

הוא הדין לגבי מכונית נוחה יותר: בתקציב הנמוך קונים הונדה HR-V משומשת, ובתקציב נדיב יותר קונים HR-V חדשה.

חבר בן-יוסף, חיפה: לאחרונה קניתי דייהטסו שרייד מודל 2000 ידני

דגם סדאן, מנוע 1500 יד ראשונה שעשה 110 אלף ק"מ. לרכב רדיאטור חדש, רצועות חדשות, צמיגים חדשים. התעוררו שני עניינים שרציתי לשאול אם ואיך כדאי לטפל בהם:

  1. לאחר נסיעות ארוכות, כאשר עומדים ברמזור בניוטרל, הטורים מתחילים לרדת ולעתים המנוע אף כבה. ממה זה נגרם? האם יש צורך לטפל בזה? זה קורה רק מדי פעם.
  2. בנסיעה מאומצת, נניח בעליות של פרויד בחיפה, נשמע רשרוש מתכתי מקדמת הרכב, כאילו איזו חתיכת אלומיניום קטנה רוקדת בתוך משהו. מה זה יכול להיות? הרשרוש נשמע אך ורק בעליות ולא בנהיגה בכביש ישר ומהיר, אפילו כשאני מאמץ את המנוע ומגיע בהילוך חמישי ל-120 קמ"ש וכדומה.
  3. ושאלה נוספת: כל כמה קילומטרים כדאי לי להחליף שמן, מסנן שמן ופלאגים?

תשובה: 1. נסה למזוג למכל הדלק תוסף לניקוי מזרקים. אם זה לא יעזור, בקש במוסך להחליף את מסנן הדלק ולנקות את מנוע הצעדים.

  1. אפשר כי המנוע או הגיר של דייהטסו שלך מבקשים להוריד הילוך בעליות.
  2. שמן מנוע סינתטי יש להחליף יחד עם המסנן שלו מדי 15 אלף ק"מ, ולשמור על מפלס נאות של השמן. את הפלאגים יש להחליף מדי 30-40 אלף ק"מ, או מוקדם יותר, אם הצטבר עליהם פיח.

אור שמואלי: חברת NXP מציינת צעד משמעותי במסע לקראת עידן המכוניות ללא נהג – ומשיקה פלטפורמה מקיפה וקלה לייצור מכוניות אוטונומיות. הפלטפורמה עושה שימוש במערכת BlueBox החדשה של NXP, ועושה שימוש בשבבים ובפתרונות תוכנה של NXP בכל מערכת סיוע מתקדמת לנהג (ADAS – Advanced Driver Assistance Systems).

image003

תשובה: הנה, הקשיש המורשה ציין במדור את העסק הכחול-לבן המרשים, אף כי צירוף המילים "מכונית אוטונומית" פותח בכיסו סכין, כמו שאומרים בפולנית מנומסת.

זיכרונות "טורבו" 2

בהתאם לעובדה שבשנת 1985 לא היה לטרום-קשיש מושג איך עורכים ירחון רכב – הסתפק אנוכי בשיטה הפוכה מקודמו, וערך את "טורבו" כפי שעורכים סרט קולנוע

"מה עושים פה כל הצעירים האלה שמסתובבים במערכת, זורקים על הרצפה ילקוטים, ומחרידים את הסביבה השקטה ברעש אופנועים וריח שמן שרוף?", שאלו בעלי הבית, בני ברונר ודב פרידמן, ולא זכו לתשובת העורך, זולת רמז דק: "חכו. תראו את הגיליון הקרוב, ותבינו".

גלו טפח, תקבלו טפיחות

כי השינוי שביקשתי לחולל בפרצופו של המגזין לא הסתכם בסדר חדש של המאמרים ובוויתור על "דבר העורך" – אלא גם, ובעיקר, בנה את העתיד על כתבים צעירים, שיצילו את "טורבו" מסכנת שעמום וסטגנציה.

העורך (אני) ביקש מחבורה זו שלא יסתפקו בכתיבה על מכוניות מבחן, אופנועים או המכוניות של ההורים, אלא יפליגו על גלי חוש ההומור, יספרו על עצמם באירוניה, יגלו פָּכִּים מחייהם המשקפים את אישיותם. ביקשתי שבין השורות העוסקות ברכב, הם יתארו את תחושותיהם לגבי הסביבה ואסתטיקה, שיסבירו את פשר החיבור שלהם לעולם המוטורי, שידאגו ליופי לשוני ולצדק.

לקוראי "טורבו" יהיה קל יותר לקבל דו"ח על מכונית או על אופנוע ולהאמין לקביעוֹת של הכותב, טענתי, אם הם יכירו את האיש שחורץ את ערך הכלים. "אנחנו ננצח אם הקורא לא רק ילך אחרינו בסקרנות, אלא יידע היטב עם מי יש לו עסק, ויזדהה עם הרקע האינטלקטואלי שעומד מאחורי פסקי הדין הטכנוקרטיים", הסברתי.

שפיות עם פיוט

אני כבר לא זוכר מהיכן ואיך הגיעו הכתבים החדשים של "טורבו", ובהם אלה שהובילו את כל העסק של נהיגה וכתיבה כמו רם לנדס, שרצה להיות נהג מרוצים ואני דרשתי ממנו לכתוב, הראל ברוידא ואוהד פרנס, אך הם אכן הפיחו רעננות.

בזכות תרומתם של סופריו, שעשו שימוש נרחב באסוציאציות, זכה "טורבו" להישאר בפנתיאון הירחונים גם לאחר מותו, כאשר העורך (אני) וכל הצוות עזבנו במחאה את בעלי העסק, המוגבלים לדעתנו ואינם מתאימים לתפקד באולימפוס של המו"לות העברית.

היה חוסר תואם בין מעלליו המפוקפקים של הזוג ברונר ופרידמן ובין הכתיבה היחידה במינה שאפיינה את הירחון, אשר שניים אלו היו חתומים עליו כמוציאים לאור. הפיצוץ היה בלתי נמנע.

נורמליזציה? אני?

בעלי "טורבו" ברונר ופרידמן לא הצטיינו בקריאת הטקסטים ובהבנתם. אמנם הם היו מאושרים עד קו האוזניים בגלל ההצלחה העסקית של הירחון, שברגעי השיא שלו מכר מעל 20 אלף עותקים בחודש, נהנו מהיקף המנויים, מעמודי פרסום רבים ומעסקאות בארטר יוקרתיות – אך הציקה להם העובדה הפרוזאית שהם לא הצליחו להבין על מה אנו כותבים ולמה.

בדירת שלושת החדרים המושכרת ש"טורבו" עבד בה הם ישבו בחדר צדדי, התכעסו מדי פעם על איזה משהו, הסתודדו ביניהם בפנים חורשות-זֶמֶם, עד שפעם הזמינו לשיחה את העורך, הקשיש הטרום-מורשה, האשם בכל ההמולה.

"אנו נסדר לך ביטוח מנהלים, אם תתחייב לערוך מגזין נורמלי", הציעו לי.

"תחפשו למטרה זו מישהו אחר", עניתי.

אגב, לא ידעתי ואינני יודע עד עתה ביטוח מנהלים מהו.

מבצע הראל

את הראל ברוידא הכרנו וצדנו לאחר שהוא שלח למערכת מכתב גדוש ביקורת על חוסר דיוקים ושגיאות שנפלו באיזו כתבה או שתיים. עניתי ששום מגזין בעולם לא יפרסם מכתב נוקב כזה, אך הוספתי שרמת ההתבטאות שלו כבשה את לבנו, ולא משאירה ספק ש"אנו זקוקים לך", הודעתי לצעיר השנון והממושקף מרעננה, והזמנתי אותו לא רק לכתוב אצלנו, אלא גם להשתתף במבחני השטח.

וברוידא בא, עם כל הפק"ל של המִשכל.

פריק מבריק

דרכו של אוהד פרנס אל הירחון, בחור שהיה ממילא אחוז בקריזה מוטורית בריאה עוד לפני ששמע בכלל על "טורבו", הייתה טבעית ביותר.

רק מעטים ידעו כי בנוסף לכתיבה ולתרגומים ב"טורבו", אוהד היה עסוק – בחשאיות, במחבוא עלום – בבניית מכונית-על המבוססת על פיאט 600, אשר הוא שיפר בה את המתלים והמעצורים, שיבץ בחלל הפנימי מושבי ספורט, גלגל הגה ודוושות אלומיניום, ובחלק האחורי של הרכב הרכיב בעצמו מנוע של פיאט 127, בעל זוג מאיידי דל-אורטו וגל זיזים חם.

פיתוח רגרסיבי

כעבור זמן-מה הגיע הרגע החגיגי שבו אוהד הזמין אותי לצפות בנסיעה ראשונה ברכבו. הגעתי עם בקבוק שמפניה, ובעל השמחה הנרגש התניע את המנוע.

נשמע צליל נמוך, ואוהד שילב הילוך אחורי כדי לצאת מהמוסך הקטן, אשר ממוקם, כך התגלה, לא רחוק מביתנו שברחוב הירקון.

ואז השתררה מבוכה, קרובה לשלב בכי, כאשר אוהד הבין שנמצאים ברשותו ארבעה (או חמישה?) הילוכי רוורס, ורק הילוך אחד לנסיעה קדימה!

זה קרה משום שהמנוע של פיאט 127, המתוכנן להנעה קדמית ומתאים לה ככפפה, פשוט החליט לעבוד הפוך במקום עבודתו החדש, הצעצוע הספורטיבי של אוהד, שבו הוא הותקן בירכתיים והיה אנוס לסובב את זוג הגלגלים האחוריים.

איקרוס, גרסה אופקית

כדי לעודד את אוהד המבויש, שפכתי עליו קיתון של אופטימיות ש"זה לא סוף העולם ואין לאבד תקווה", כי תמיד, הסברתי, אפשר להפוך את המנוע והגיר ב-180 מעלות כדי שהעסק יסובב את הציריות בכיוון הנכון. או-אז, יישאר רק להתקין את רדיאטור הקירור בחלק הקדמי של המכונית, טענתי, ואף הזמנתי צילום שער ל"טורבו" מהאמן רונן טופלברג, לצד כתבה נרחבת על היצירה יוצאת הדופן.

ואכן, אוהד סידר משהו בנידון וזינק לסיבוב בכורה, אלא שמכונית חלומותיו אכזבה אותו שוב, הפעם טוטלית, כי משום-מה היא נעצרה ונשרפה כליל ברחוב דיזנגוף.

אוהד קפץ בזמן, אחרת לא היה עושה חיל באקדמיה, כך שמעתי.

האישי תומך בַּאִישְיוּ

עברו שנים, "טורבו" הפך ז"ל והיסטוריה, והנה הזקן המורשה המבודד מנסה, בעקשנות ובכוח האינרציה, ליישם בנפשו ובמקלדת המקבוק את ההנחיות שהוא סיפק בזמנו לכתבים הצעירים.

וכך, הזקן נענה לאותה התחייבות נושנה של תמול שלשום, אותו מניפסט נלהב, וכותב על עצמו. אולי כדי שהכתיבה האישית תישא על גבה את עמדותיו הרדיקליות, אשר אינן שייכות לשירה המוטורית הפסטורלית המקובלת בזמנים מודרניים אלה.

אלו יכולים להיות דברי ביקורת נמרצת על המטריד הלאומי מובילאיי, במאמר "ישעיהו נגד מובילאיי ושות'", וזו יכולה להיות הטענה כי ההמצאה החדשנית היחידה במכוניות של ימינו היא מערכת פלא בפולקסוואגן גולף סדרה 7 (הנוכחית), השומרת על אי-זיהום בתוך הרכב, ואף סוגרת אוטומטית את אוורור הפנים במכונית כאשר הנהג משלב הילוך רוורס או מפעיל את שטיפת השמשה הקדמית.

סירוב לסיאוב

שחור על גבי תכלס, כלומר בכתיבתו, מנסה העקשן המורשה ליישם את רשימת האידיאלים העיתונאיים הנושנה ההיא. מתוך געגוע אליה, הזקן גם חושף בפרהסיה את רשימת החוקים המסואבים הנשמרים על ידי חבורות כתבי החצר – המהווים סוג של תנועה אידיאולוגית חדשה, אשר לצערו של הקשיש השתלטה גם על תעמולת המכוניות ומוכריהן.

מופע זה של ציניות מחושבת ונטולת בושה (שאינו נעדר ממד בידורי), אשר מרימה את קולה בכלי תקשורת רבים – לא היה יכול לתפקד בעידן "טורבו", שבו יבואנים היו מוכנים  לשמוע ביקורת על סחורתם מבלי לאיים בצעדי ענישה ואף בחיסול.

מידאס יכול לקפוץ לי

גן עדן זה נעלם כאשר ברוני הייבוא, שעברו מִידָאסִיזָצְיָה והתעשרו כהוגן, נזכרו בפתגם העברי העתיק "בעל המאה הוא בעל הדעה", ולמדו ליהנות מגדודי כתבי חצר.

זה לא מחמם ולא מקרר את לבו של הקשיש, שאינו זקוק לספונסר בשביל לטוס לחו"ל כדי לבקר את 1,004 הסוסים של בנותיו, או כדי לעשן את מקטרת הפטרסון תחת עץ משלו.

ניוון שריר התודעה

מציק רק לזקן שהתרבות המוטורית, אשר "טורבו" לחם למענה, נפלה במרחב הציוני המודרני לידיהם של אי-אלו כותבים נעבעכים, שלגביהם מכונית היא רק צֶבֶר של פיסות פח, פלסטיק, שמשות וגומי אשר הודבקו כדי לספק פינוקים לדור מנוון, מבלי שהנהג יצטרך להפעיל כוח שרירים על מנואלה שפותחת חלונות, מבלי שהוא יצטרך לגלות בעצמו חושך, גשם, סכנת תאונה או לחץ אוויר חסר בצמיגים, ומבלי שהוא יצטרך להתעסק עם זוטא כמו קשר עין עם שותפיו לכביש.

הטפסן בשדה האבסטרקט

הזקן שואל את עצמו, ברמזים נטולי תקווה, כמה זמן עוד ימשיך בדרכו אל האבסטרקט המתרחק, מוּדעוּת מוטורית לרבים, כאילו העייפות שכחה אותו.

מטרידה את הזקן ההיזכרות באלפיניסט הבריטי המפורסם ג'ורג' מלורי, האיש שניסה לטפס על הר האוורסט במסלול הכי קשה ונכשל פעם אחר פעם. ולפני שמלורי נהרג באותו אוורסט בניסיון הטיפוס האחרון, הוא הספיק לתאר את סיבת מעשיו במשפט "בגלל שזה כאן".

turbo

שער למבינים בלבד. קסם על שני גלגלים: מסגרת מרטין (צרפת), מנוע קוואסקי (יפן)

טיפ טיפה: תת-מודע עובר בתורשה? 

בינואר 86' הוצאנו את "הגיליון הכי טוב!", כפי שכתבתי בחוצפה על השער של גיליון מס' 52, באמונה שהוא הכי טוב מיום הקמתו של הירחון. אך קביעה רברבנית זו נועדה למטרה נוספת: לחמם ולהרגיז את המתחרים, שבדיוק יצאו עם גיליון ראשון.

גיליון "טורבו" זה, העשיר בתוכן, נפתח בטור "בלי מעצורים", שבו כתבתי כך:

בערב במיטה. הילד שלי, בן חמש, איננו רוצה להירדם. סחט ממני כבר שלושה סיפורים, ועדיין מתגלגל לו מצד לצד.

– אתה, הוא שואל, היית גם פעם קטן?

– הייתי.

– היה לך אבא?

– היה לי.

– והוא סיפר סיפורים?

– סיפר. היה ריק וחושך וקר והיינו רעבים. הסיפורים היו בִּמְקוֹם הכול.

– אתה זוכר אותם?

– זוכר. את כולם כבר סיפרתי לך.

– את כולם? אולי נשאר אחד ששכחת?

– כן. נשאר אחד שלא סיפרתי. על הביואיק האמריקנית. לפני מלחמת העולם השנייה אבא כמעט קנה את המכונית הזו, שהייתה באופנה ובקברטים בוורשה שרו עליה. הביואיק עלתה אז 6,000 זלוטים פולניים ישנים. מכרים של אבא קנו באותו הזמן מכוניות פקארד, שברולטים ודה-סוטו, שכרו נהגים גויים, ולאט לאט למדו, הם ורעיותיהם, כיצד לרכב עליהן בעצמם.

אבא לא קנה ביואיק. ברגע האחרון הוא פתח עוד חנות אחת לכפפות. שתי חנויות גדולות כבר היו לו במרכז העיר ברחוב מארשלקובסקה. החדשה הקטנה עמדה ברחוב ביאלאנסקה 9. אחר כך פרצה המלחמה, וכל המכרים של אבא אספו למכוניותיהם את המשפחות שלהם – העשירים לפקארדים, שברולטים ומרצדסים, הפחות עשירים לסקודות או פורדים ולפיאטים הפולניים המרובעים. הם נסעו לרומניה, משם לצרפת ולאנגליה, והיו שהרחיקו עד ארה"ב. אותנו סגרו הגרמנים בגטו.

בין בתיו העירומים לא צמחו עצים, ולא הסתובבו כלבים או חתולים. על המדרכות היו מוטלות גופות שכוסו בעיתונים מצהיבים. נשארו לנו רק סיפורים. סיפורים במקום אוכל. סיפורים במקום חימום. סיפורים במקום אור, ואחר כך במקום חיים כי אבא נסע לטרבלינקה או אושוויץ, אינני יודע אפילו לאן לקח איתו את הסיפורים כולם, וגם את זה האחרון. ובערבים, משהסתיימו החיפושים וצעקות שוטרי היודנראט, ונמוגו בכיות האנשים המוכים שנגררו מבתיהם, היינו יוצאים מהמסתור ויושבים לארוחה שכללה פרוסות לחם יבשות שהורטבו במים פושרים.

אחר כך גם זה לא היה.

ואולי בגלל זה, בגלל הסיפור האחרון של אבא שלי על הביואיק שפוספסה, אני כמו שאני. בכל פעם שיש בידי קצת כסף אני קונה לנו מכונית במקום דירה נוחה כמו אנשים אחרים. קונה עוד מכונית מזדקנת במקום חנות או כל זבל אחר שיכול היה להניב רווחים. שלא כמו היהודים המהוגנים, אלה המסודרים היטב.

עכשיו אתה יודע למה יש לנו לנצ'יה HF, ולמה הרנו הזקנה, ומה עושה איתנו האלפא שתוכננה למרוצים, ולמה יש לך פורד קאפרי טורבו RS על צמיגי סליקס חלקים עם שלט רחוק שעולָה פי כמה מרנו הקטנה, שקנינו כדי להביא אותך לגן, המוקף מדרכות גבוהות.

***

עברו שנים, וּבְנִי כבר בן 35. צעצוע ה-RS של פורד ניצב על שידה, ולאטלר ג'וניור יש כבר כמה מכוניות אמיתיות: הונדה שהוא שיפר מהמסד ועד לתלפיות, מרצדס SLK והונדה HR-V, ונדמה לי שזה לא סוף שאיפותיו. כנראה בגלל סבא שלו, מויזס גרוסבאום, שלא קנה ביואיק שהייתה יכול להציל את חייו ואת חיי משפחתו.

ניצוד על ידי שליחים מארץ ישראל, אבא שלי קנה גם חלקת אדמה בכרמל, כדי לבנות שם בית. מובן שאת חלקת אדמה זו לא הצלחנו לאתר כאשר הגענו ארצה. כפי שלא מצאנו זכר גם לחשבון שהיה לאבא בבנק אנגלו-פלשתינה (כיום בנק לאומי).

את שני פרטים אלה לא סיפרתי לילד שלי, כדי שלא יהיה בְּלִבּוֹ על היהדות הטרופית החדשה.

20160520_140940

פאר בעמק רפאים: י"א צד בירושלים את הזקנה שברולט בל אייר (ראו תצלומו), וכתב: "שבי בל אייר באה השבוע לבקר בעמק הרפאים הירושלמי. מכונית היסטורית בעיר היסטורית".  

באמצע שנות השישים של המאה הקודמת שירתה בל אייר כזו בדיוק, רק בצבע תכלת, את אברהם אגמון, המזכיר הראשון של שגרירות ישראל בוורשה. עקב הצלחת סרטי "בית העלמין רֶמוּ", שזכה בפרס "מפרש הכסף" בפסטיבל הסרטים של לוקארנו, שוויץ, היה לי הכבוד להכיר את מר אגמון, שאף ארגן בשגרירות מסיבת קוקטייל לכבוד סרטי בהשתתפות אמנים רבים, יהודים ופולנים, ואורח מהארץ – אבא קובנר. 

היחסים הידידותיים בינינו נמשכו גם לאחר האירוע המרגש, ומר אגמון, עם אשתו ובנו הקטן גיל, ביקרו יותר מפעם בדירת הגג שלנו בעיר העתיקה של ורשה. אגמון הקטן הפתיע אותי אז כאשר דיבר עם אביו ואמו עברית, שפה שחשבתי כי היא שמורה רק לכתבי הקודש, בדומה ל"שפה המתה" לטינית ששלטה בכנסייה הקתולית, עד שהכנסיות עברו הפרטה לשפה הפולנית. לא תיארתי לעצמי שהילד גיל יתייצב בפסגה הפיננסית העליונה כברון היבוא הכי מוצהר מבין ברוני היבוא העבריים.

אחרי מלחמת ששת הימים עזב צוות השגרירות את פולין עקב ניתוק היחסים בין העולם הקומוניסטי לישראל – ומר אגמון הציע לי להכיר את בל אייר שלו, לנהוג בה, ולקנות אותה במחיר סמלי. ודאי שנעניתי להצעה בהתלהבות, ובל אייר הבהירה אף חנתה ימים אחדים בחצר ביתנו, אך השלטונות הפולניים לא אפשרו לי להמשיך בעסקה, והחרימו את "אמריקנית קוסמופוליטית" זו לעצמם

שואלים את אדוארד

חיים מרילוס, מודיעין: במדור "טירוף ונקמת הגומי" (המפתחות בפנים" 980) כתבת: "רוב המכוניות הקטנות האוטומטיות בנויות לנהיגה עירונית בסך הכול, ואינן מתאימות להובלת בני אנוש בכבישים בינעירוניים".

מאז שהחזרתי את רכב המנהלים שברולט קרוז לחברה ויצאתי לגמלאות בגיל 67, אני מתלבט אם להחזיק רק את הפיקנטו של אשתי, כרכב יחידי שממלא את תפקידו – נסיעות עירוניות (מודיעין) + פעם בשבוע תל-אביב או ירושלים + פעם בשנה אילת/מטולה, סך הכול עד 20 אלף ק"מ בשנה – או להחזיק רכב נוסף, כבד יותר, לנסיעות הבינעירוניות.

האמת שהפיקנטו 2015 עונה לי על כל הצרכים, והבעיה היחידה שאני נתקל איתה היא לשמור על המהירות המותרת פלוס 10 אחוזים. האם תוכל להרחיב בנושא ההמלצה שלך בעניין "רוב המכוניות הקטנות"?

נ"ב, את הבעיה של רכב שני במשפחה פתרתי עם קטנוע טריסיטי שנוסע רק בעיר.

תשובה: פרסמתי את דעתי לגבי מכוניות קטנות עקב המצב בכבישים המהירים שלנו, שחוגגות בהם גסות רוח ונהיגה רשלנית – המסוכנת גם כאשר היא איננה מהירה. מחקרים הוכיחו כי במקרה של התנגשות, נוסעי מכוניות קטנות נפגעים יותר מנוסעי מכוניות שלא חסכו בפח המגן עליהם.

אין לי מושג מדוע כתבי הרכב שלנו אינם מתריעים על כך, וממליצים על המכוניות הקטנות בחום, ללא הסתייגות.

מלי ולטם שלוי: אשתי רוצה יונדאי חדשה. דווקא יונדאי, רק חדשה.

אנחנו נוסעים קילומטראז' נכבד בדרכים הרריות בינוניות (רמת הגולן), לרוב נהג בלבד ולעתים כל המשפחה – שני הורים ושלושה ילדים קטנים שצריכים התקן.
אנו צריכים רכב שיכיל שלושה כיסאות מאחורה, שני הורים מקדימה והרבה ציוד בתא המטען. האם יש לך מה לומר עלi20  קרוס החדשה, או אפילו הדגמים היקרים יותר?
תשובה: אני מבין שההתלבטות שלכם היא בין i20 קרוס ובין אלנטרה החדשה. אמנם אני בעד i20, שיש לה גרסה המתחרה בראלי על אליפות העולם, מה שמדבר אליי – אלא שאלנטרה נוחה ובטיחותית ממנה, וגם שקטה בטיולים ארוכים.

וחוץ nזה, שכנע את אשתך להכיר הצעות של קיה, שהיא יותר יונדאי מיונדאי.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 310 שכבר עוקבים אחריו