Skip to content

עידן הפינוק

פתאום הקשיש מודאג שמלחמתו האבודה נגד צעדים מגונים של היצרנים, המנסים להפוך את מכוניותיהם לסמארטפונים על גלגלים – עלולה חלילה להתקבל כסימן לזקנתו

ואם כך, לא יועילו לקשיש המורשה כל הסבריו התמימים שבתוך נפשו וגופו האיש אינו בעד טרחה, אלא בסך הכול חסיד מושבע של הנאה מהניהוג, תופעה אקזוטית לחלוטין לגבי דור הנהגים הנוכחי, המפונק, אשר ממתין לרכב שנוהג את עצמו. אולי כבר בקרוב.

כבר עכשיו, הנהג המודרני-אשכרה לא צריך להתאמן על ביצוע תרגילי חניה מסובכים, הדורשים מהמפונקים/מפונקות דיוק, תפיסת מרחק ושליטה בהגה, משום שחלק מהמכוניות יודעות כבר לחנות בכישרון עצמי, במקומו של המפונק/מפונקת.

אמנם הן עושות את זה גרוע יותר מהסבתא של הנהג/ת שלמדה נהיגה בתקופת המנדט, אך בכל זאת אינן דורשות מעכשוויים אלה להתאמץ ככה סתם, או להיכשל חס וחלילה.

עידן מטא-פיזי

בין כך ובין כך, הנאת הניהוג הולכת ונעלמת, ואיתה כל הסימפטומים החברתיים שליוו עד לא מזמן את הקשר האינטימי שבין אדם ומכוניתו.

כבר אין תופעה כמו זריקת מפתחות המכונית על שולחן בקפיטריה או על דלפק בר, כאשר על מחזיק המפתחות מתנוסס בגאווה שם הפירמה, או לפחות הסמל המייצג אותה. עוד רגע לא יהיה רלוונטי גם הביטוי "המפתחות בפנים", המשמש כלוגו דבריי ב"מקור ראשון", כי כמתנה למפונקים/מפונקות, המפתח האלקטרוני נשאר בכיסו של הנהג או בארנקו.

בעידן המעודן שלנו די להתקרב למכונית כדי שדלתותיה ייפתחו, ודי בלחיצה קלה על כפתור כדי להתניע. ברכב העכשווי, המתוחכם כדבעי, אין כבר זכר לשטויות כמו הינעלות הגה וצורך לסובב את המפתח בסוויץ' כדי לעורר את הסטרטר.

הטמטום כמתנה

ויש עוד עשרות עזרים אלקטרוניים המטמטמים את הנהג, באשר הם משחררים אותו מהצורך לדאוג (א) ללחץ אוויר בגלגלים (ב) להפעלת המגבים (ג) לבחירת דרגת המיזוג (ד) לשמירה על קשר אינטרנטי (ה) להדלקת פנסים.

המפונק שלנו פטור גם מההכרח (ו) להיזהר מסטייה גסה ממסלול הנסיעה (ז) לבצע תיקון עצמי של החלקה (ח) להקפיד על מרחק בטיחות מהמכונית שלפניו, ועוד.

כל המתנות הללו מותקנות ברכב כדי שראשו של הנהג המודרני יהיה פנוי לעסוק בדברים רציניים יותר מסתם נהיגה, שעקרונותיה הבסיסיים לא השתנו במאה השנים האחרונות, אך היחס כלפיה השתנה באופן ניכר: מפעילות אצילית-כיפית לטרחה.

סבבה יקרה

אז למה בחרנו לטפל בסוף עידן המפתח דווקא – ולא בהתפנקויות האחרות, המתוארות בסעיפים א', ב', ג' והלאה? הרי גם אנו מודים כי פטנט המפתח האלקטרוני, המאפשר כניסה למכונית והתנעתה בלי מפתח ביד, הוא תפנוק סבבה, כי בזכותו אין צורך לגשש אחר המפתחות לפני כל שימוש ברכב. די שאתה מחזיק את המפתח-נטול-המפתח בכיסך או בארנקך, וכבר מנעולי הדלת נפתחים בפניך באופן אוטומטי. ועוד בונוס: ברוב המכוניות שמערכת זו מותקנת בהן אין צורך במפתח התנעה, אלא די ללחוץ על כפתור כדי להפעיל את הסטרטר.

אלא שניסוי שנערך בגרמניה גילה שתפנוק זה עלול לעלות לנהג המודרני ביוקר. הנה הסיפור:

קוראים את האותות הקטנות

מומחים ממועדון המכוניות הגרמני ADAC החליטו לבדוק את דרגת הקושי לגנוב מכוניות המאפשרות כניסה והתנעה בלי מפתח ביד. הם בדקו 24 דגמים שיוצרו ב-2015 על ידי 19 יצרנים, ביניהם אאודי, ב-מ-וו, פולקסוואגן, טויוטה, רנו ופורד. התוצאה מפחידה למדי: אנשי ADAC הצליחו לפתוח את כל מכוניות המבחן ולהתניע אותן בתוך שניות אחדות.

התגלה שכל מה שגנב פוטנציאלי צריך לעשות הוא להגדיל את טווח העבודה של המפתח האלקטרוני מכמה מטרים לכמה מאות מטרים. "באופן זה, המכונית מגיבה כאילו בעליה קרוב אליה, פותחת דלתות ומדליקה את המנוע" – פרסם את ממצאיו ארנולף טימֶל, מהנדס של מועדון ADAC.

ואיך הצליחו אנשי ADAC להגדיל את טווח העבודה של המפתח האלקטרוני? הם פשוט בנו מגבר היכול לחזק אותות רדיו, והמכוניות המאולפות הגיבו לאותות הללו בפתיחת דלתות ובהתנעה כנועה – אף כי המפתחות המקוריים היו רחוקים מהרכב, ונמצאו במקום העבודה של הנהג, בקולנוע, בסופרמרקט או על השולחן בביתו.

"מזעזע", הוסיף טימל, "שכדי לבנות מגבר כזה לא צריך להיות מהנדס אלקטרוניקה. די בידע בסיסי ובחלקים הנמצאים בשוק".

סטריליות מזיקה

הניסוי שערך ADAC הניב עוד ממצא. לא רק שמכונית עם מפתח אלקטרוני נגנבת בתוך מצמוץ, אלא תיתכן גם מכה שנייה: אם הנהג החוקי ידווח על גנבה, והמשטרה תמצא את רכבו ללא כל סימני פריצה – חברת הביטוח עשויה לראות בכך עילה לסירוב לשלם פיצוי, עקב חשד שמדובר בגנבה שבוימה על ידי בעלי הרכב במטרה לזכות בדמי הביטוח. ועכשיו לך תוכיח שליושר שלך אין אחות מופרעת, חובבת הונאות.

הולכות עם כל אחד

והנה רשימת הדגמים שנבדקו על ידי מועדון ADAC והוכיחו כי דלתותיהם פתוחות בפני גנבים, ללא צורך להגיע אליהם עם ציוד פריצה, סקאנרים (סורקי תדרים) ומחשבים להחלפה.

מדובר במכוניות פופולריות באירופה, וחלקן גם אצלנו: אאודי A3, A4 ו-A6, ב-מ-וו d730, סיטרואן DS4, פורד גלקסי ופורד אקו-ספורט, הונדה HR-V, יונדאי סנטה-פה, קיה אופטימה,

לקסוס RX 450h, רנצ'רובר, רנו טראפיק, מאזדה CX-5, מיני קלאבמן, מיצובישי אאוטלנדר, ניסאן קשקאי 2+ וניסאן leaf, אופל אָמְפֶּרָה, סאנגיונג טיבולי, סובארו לֶבוֹרְג, טויוטה ראב 4, פולקסוואגן גולף ופולקסוואגן טוארג.

אפילו שברולט ספארק הקטנה מצוידת כבר במכשור "מפתח נסתר" ומאותתת לגנבים, באמונה תמימה שמישהו ירצה בה.

ורגשות הקשיש המורשה מחולקים לשניים: לתחושה שמכוניות מודרניות מחזקות את מלחמתו של הזקן נגד פיצ'פקעס מיותרים, ולהנאתו מפרסום הנתונים של ADAC –  שכתבי חצר, הנשמעים לאדוניהם ברוני היבוא, לעולם לא היו משחררים לדפוס, אפילו אם אבירי צדק היו תולים אותם מהרגליים.

הבלונד עלה לו לראש

רק הגיל המופלג, המלווה את הקשיש המורשה ומשמח אותו, אִפְשֶר לזקן להבין מדוע אהוד יערי פתח פתאום במתקפה שוביניסטית נטולת מעצורים. האם העיתונאית הרהוטה דנה וייס, שהשמיעה את דעתה בנימה המלהטטת על הגבול הדק שבין רציונליות וחוצפה, הזכירה ליערי את רעייתו משכבר, חוה?

אמנם עברו מאז עשרות שנים, אך בזיכרונם של ותיקי רשות השידור הממלכתית, הפרזיטים מארץ פָּרָז, כולל הקשיש המורשה שברח מהם – נטוע עדיין אותו יערי של פעם, אשר בימים נוכחיים טרופים אלו דרשו ממנו בערוץ 2 להופיע בדאבל-פריים עם וייס, מבלי לקחת בחשבון שהפרשן לעולם הערבי עלול להתבלבל באולפן בין שתי הבלונדיניות היהודיות – בין אשתו לשעבר חוה יערי, ובין העיתונאית היושבת איתו בפאנל דנה וייס.

ואהוד אכן התבלבל, כנראה, והתפוצצו לו העשתונות.

האורקל יערי

הנה תמונות משנות השבעים השייכות להיסטוריה של הערוץ הממלכתי היושב ברוממה, השולפות באוב את אותו יערי, שנמצא אז בזוגיות עם חוהל'ה היקרה שלו.

היערים המאושרים של פעם נראו כמו זוג תוכיים כאשר התיישבו במזנון מחובקים, מתנשקים, שותים זה מהמקור של זו – הוא ממקורה, היא ממקורו. אך בחמש קומות הבניין נודעו היערים לא רק כזוג צמוד אלא גם כמומחים לתנועות בבורסה, אשר יודעים מראש מה יעלה ומה ירד בקרוסלה הפיננסית ועל כן כדאי להתייעץ איתם. לא לחינם עמדו הפרזיטים בתור לשולחן שהיערים היו פותחים במזנון.

מכוניתם של היערים, פורד אסקורט מוזנחת למדי – אותו רכב שבאמצעות גלגליו מחצה חוה יערי את גופתה של תיירת מבוגרת מאמריקה כדי לא להחזיר לה את כספה – חנתה למרגלות בניין רוממה לצד אופל ג'י-טי של במאי טרום-קשיש, עולה חדש הלומד לחיות בארץ הקודש.

"תשאל אותם, תשאל, על איזו מניה ללכת", דרבנו חבריי הפרזיטים את הפרזיט הטרום-קשיש, "אתה יכול לשאול אותם בפולנית וביידיש", לחשו לאוזני, אך אנוכי ויתר על הזדמנות זו, כי זכרתי את השיעור של הרב יעקובוביץ' מקרקוב, שהקשיש הצליח לשמוע את דבריו בזמן התחקיר והצילומים לסרטו "בית העלמין רֶמוּ".

מה לימד אותי הרב

"בשביל אמנים כמוכם", לימד הרב את הקשיש הבמאי, המתוסכל דרך קבע, ואת הצלם המוכשר נוז'ינסקי, "הביזנס הכי טוב זה לא לעשות שום ביזנס, אלא לסמוך על הקדוש ברוך הוא ולחכות למשיח עם המסרטות שלכם ומכשירי ההקלטה".

"הרי ממילא", המשיך הרב בשיעורו, "שניכם לא תהיו כמו היהודי הפיקח הזה מעיר המָנוּפָקְטוּרוּת לודז'".

להיות פיקח

"מה הוא עשה, הפיקח הזה?", שאלנו, והרב יעקובוביץ' סיפר לנו שברחוב הראשי של לודז', פְּיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה, פתחו שלושה יהודים לפני מלחמת העולם השנייה שלוש חנויות בגדים מתחרות, זו על יד זו.

היהודי הראשון תלה מעל חלון הראווה שלו את השלט "דגמים מודרניים מלונדון!". היהודי השני תלה מעל חנותו שלט המכריז כי כל הסחורה הנמכרת כאן, מנעליים ועד חליפות, היא "הכי זולה בעיר". ואילו היהודי השלישי, חייך הרב, שאף הוא מכר בגדים וחנותו הייתה ממוקמת בין שתי החנויות של מתחריו, פשוט תלה מעל העסק שלו שלט ענק ובו רק שתי מילים: "כניסה ראשית".

20160319_153338

פנינה בפינה: אסטון מרטין רואדסטר פתוחה היא המכונית הכי יפה לדעתנו מבין כל מכשירי התנועה המשווקים כיום בארץ – וכאן היא ניצודה בתצלום מרשים שצילם ידיד הבלוג י"א, "אנונימי". אסטון מרטין זו אינה שייכת לרשימה של כמה עשרות המכוניות, החל בשלוש אאודי, דרך ב-מ-וו ומרצדס ועד שברולט ספארק, אשר מצוידות במכשור הבעייתי של "מפתח נסתר" (ראו "טיפ טיפה" הנוכחי).

טיפ טיפה: המרחק ייסוב לאחור

כמות הקילומטראז' של מכונית יד שנייה תלויה רק בפנטזיה של המוכר וברצונו, כי כיום, בזמנים המודרניים, באמצעות לפטופ המחובר לשקע הדיאגנוסטי, אפשר לשכתב בקלות רבה את מה שרשום במד הקילומטרים הדיגיטלי. המזייפים כבר לא נתקלים בקושי של פעם, כאשר מדי המרחק היו עדיין פרימיטיביים, אנלוגיים, מכניים, וכל פריצה אליהם הותירה עקבות.

במקרים מסוימים, גם לא מפריעה לזייפנים החובה שמטילים מכוני הרישוי לרשום את קילומטראז' הרכב בטסט השנתי. בכוח הפרדוקס, דרישה זו של החוק אף עוזרת למבצעי ההונאה. כמו במקרה ההיפותטי של מכונית חדשה, העוברת את הטסט הראשון אחרי שלוש שנות שימוש. לפני הטסט יכול הזייפן, לבקשת בעלי הרכב, למחוק ממד המרחק 100-150 אלף ק"מ – וכך הרישום הרשמי במכון הטסטים "מלבין" יפה את הזיוף.

ובכל זאת, אם קונה רכב יד שנייה הוא זהיר וסקרן, עומדות בפניו אפשרויות לבדוק את הקילומטראז' האמיתי של כלה אשר מפתה אותו בנתוניה, כי ברוב המכוניות המודרניות נרשם מספר הקילומטרים האמיתי גם בכמה תת-מחשבים, ועל כן התיקון הפושע של מד המרחק אינו "סוגר עניין".

קיומו של רישום נוסף זה של הקילומטרים האמיתיים תלוי בדגם הרכב ובשנת לידתו. ככל שהמכונית צעירה יותר, כך מתרבות הדרכים לגילוי האמת: הקילומטראז' האמיתי עשוי להיות רשום לא רק במחשב הרכב אלא גם במוֹדוּלים המפעילים את כריות האוויר, חגורות הבטיחות וכו'.

כך שבעידן שלנו, זיוף קילומטראז' מושלם הוא משימה מסובכת ולעתים קרובות בלתי אפשרית, משום שתכנון המכונית המודרנית מתבסס על תקשורת בין מודולים שונים דרך המָגִיסְטְרָלָה CAN. כל תת-מחשב יכול להקרין את הקילומטראז' האמיתי הרשום במודול אחר. לזייפן הממוצע, שאינו מומחה אלקטרוניקה, נשארת אפוא רק האפשרות לבצע "תיקון אופטי", המיועד לקונה תמים – אחד שמתייחס בעיקר למד הקילומטרים, אך גם למצב המושבים והגומיות על הדוושות, לדרגת השחיקה של הפלסטיקים וכך הלאה.

במרצדסים חדשות נרשם הקילומטראז' האמיתי במודול הקומפורט, בפיז'ו הוא נרשם בתת-המחשב BCM, וכך גם בב-מ-וו. באאודי נרשמים הקילומטרים במודול של ABS.

כאמור, קל יותר לעלות על הונאת קילומטראז' במכוניות צעירות, אך זאת בתנאי שנמצא מומחה המוכן לערוך חיטוט מושכל בזיכרון המחשב. כי כפי שמלמדים הלועזיטים, אין די להתחבר לשקע הדיאגנוסטי של הרכב, אלא צריך לדעת מה לחפש בתפריט העמוק של זיכרון המחשב, ואיך לפרש את הנתונים העולים מהפינות החשוכות שלו. כי לפעמים הקילומטראז' אינו מופיע ישירות, אלא מחשב הרכב מסַפק רק את מספר שעות העבודה של המנוע, או את מספר הלחיצות על דוושת הבלם. גם בעזרת נתונים עקיפים אלה אפשר לחשוף הונאה, ולוותר על העסקה.

שואלים את אדוארד

יוני: אני עתיד להצטרף בקרוב לעסק המשפחתי, בעבודה הרחוקה ממקום מגורי. אני תושב הדרום, והעבודה באזור יקנעם. מדובר בנסיעה של 350 ק"מ ביום לכל הפחות, על כביש 6.

אני מעוניין לקחת רכב בליסינג שיהיה חסכוני ככל שניתן, ועם זאת משפחתי, מרווח, בעל סביבת נהג נעימה וכמה שיותר מפנק מבחינת אבזור.

סוכנויות הליסינג מציעות בעיקר את רנו פלואנס דיזל, אך משהו ברכב הזה לא נראה לי. אולי כי הוא קצת פשוט ובסיסי באבזור, אולי בגלל המנוע הרועש והזיהום, ואולי כי אני חושש לתדלק בנזין מתוך הרגל, לא יודע.

אשמח לשמוע את דעתך, וכן המלצות על כלי רכב אלטרנטיביים.

אני צריך לקבל החלטה עד סוף השבוע…

תשובה: לא ציינת אילו דגמים מציעים לך בליסינג נוסף על רנו פלואנס דיזל. בכל אופן, נראה לי שאין מה לחשוש מפלואנס זו, שביצועיה מספיקים גם לכביש 6 – וזאת מבלי לעבור את המהירות החוקית ותוך חיסכון משמעותי בדלק.

כדאי גם לא לשכוח את הפילוסופיה שמציע פתגם יידישאי ותיק, הממליץ על חתונה עם כלה מכוערת, שאמנם קשה להתרגל אליה תחילה, אך ההנאה מובטחת בהמשך, כאשר מגלים את סגולותיה הנפלאות.

דוד דן: ברשותי מיצובישי לאנסר שנת 2005, שמשרתת אותי נאמנה כשמונה שנים, ובכוונתי להישאר איתה עד ערוב ימיה.

בתקופה האחרונה נראה שהלאנסר אוהבת סיבובים קצת פחות, ומגיעה להיגוי יתר או לתת היגוי מוקדם מהצפוי. לפי המוסכניק שלי (גם אבי הולך אליו לטיפולים מעל לעשור), המתלים בסדר, תומכות המנוע (שנוטות להיקרע בלאנסר שלי) תקינות, ומשולשים קדמיים הוחלפו לא מזמן.

שאלתי היא: האם יש דרך לשפר את האחיזה של הלאנסר בצורה פשוטה יחסית, לא יקרה, וכמובן בטוחה? שמעתי שמוטות גישור עליונים ותחתונים משנים את אחיזת הרכב רק בקושי. האם זה נכון גם לרכב בן עשור כמעט, שהשלדה שלו התגמשה אולי עם הזמן, גם בעקבות נסיעות רבות בשטח?

כמו כן, האם יש דרך לשפר את תפקוד הבלמים? הצלחות והרפידות מוחלפות על ידי המוסכניק שלי לפי צורך, אך גם לאחר החלפה יש תחושה שהבלמים עייפים מבעבר. האם יש דרך זולה לחדש את פעילות הבלמים? האם נוזל בלמים של xado אמור לעשות את העבודה?

תשובה: 1. אחיזת הכביש הבעייתית, המתבטאת בהיגוי יתר ובתת היגוי חריפים, היא כנראה תוצאה של עייפות הבולמים – אשר אמנם עוד לא דולפים (לצערנו, רק דליפה מעירה את המוסכניק העברי להחלפת הבולמים), אך איבדו כבר את כוח הספיגה. גם לסוג הצמיגים יש חלק בהתנהגות המסוכנת של הרכב.

אם לאנסר חשובה לך כפי שאתה כותב, אז כדאי לדעתי לצייד אותה בארבעה בולמי קוני, ולכוון את דרגת הקשיחות שלהם לחצי יכולתם.

גם מוט מייצב קשיח, אשר יורכב תחת מכסה המנוע ויקשר בין החלקים העליונים של מתלי מקפרסון, ישפר את ההיגוי ויתרום להנאת נהיגה.

  1. באשר לבלמים, מומלץ לבדוק את תקינותו של מגבר הכוח.

סיפור לפורים ותו לא

אגודת העיתונאים התל-אביבית שאנו, הקשיש המורשה, חברים בה, לוחמת באינטרנט כמו להקת אריות נגד סגירת הערוץ הראשון, מבלי שתהיה מודעת למעללי הרוממאים הממלכתיים

אם הקשיש המורשה יצליח לגייס את כוחותיו למשימה של כתיבת ספר על ימיה הראשונים של תחנת הטלוויזיה רוממה, אז אולי יתגלו, וכך יוצלו משכחה, כמה פרטים מעניינים על הפרזיטים שפעלו במדינת פָּרָז העתיקה – הערוץ הראשון.

כמו למשל העובדה המצערת, כלומר אמיתית, שאמני בימוי/צילום/הופעה מקומיים, עובדי התחנה, זלזלו בניסיונות העזרה של הטרום-קשיש, בעל ותק מרשים בתחום הוויזואליוּת, אשר בתום לב הציע לרוממאים הממלכתיים לנקוט שיטות מסוימות בעבודתם.

חנוט בגדים

לחיים יבין המליץ הקשיש ללבוש את החלק העליון של החליפה במשך כל היום, ולא רק חמש דקות לפני מהדורת החדשות, כאשר שתי בנות עבדו עליו: המאפרת משחה על פניו של יבין שכבת טיח מחליק ומחמיא, בהיר ל-ווזווזים וכהה במקצת לערבים ולספרדים, והמלבישה הייתה מסירה את הז'קט מהקיר ומניחה אותו, מאובק במקצת, על מר טלוויזיה.

האיש לא רק נראה בז'קט כמו בשריון – משום שהוא לא התרגל אליו כמו לועזיטים למיניהם, המתהלכים בחליפות עוד מנעוריהם – הוא גם עמד בפני סכנה שאיימה לחסל לו את הקריירה: הרי אם אחת מהמסרטות באולפן הייתה מחליקה בטעות כלפי מטה, ולו במקצת, צופי הערוץ הממלכתי היו מגלים כי יבין משדר לאומה בסנדלים תנ"כיים ובמכנסיים קצרים.

קריין בעל שני ראשים

בתחילת דרכו היו ליבין שני מתחרים, שמעון טסלר האינטליגנטי ויאיר אלוני, אף הוא קריין מנחה, ואלוני זה קיבל פעם, במזנון התחנה, מחמאה מהקשיש המורשה. "מסור לאחיך", ביקשתי את אלוני, "שהופעותיו על המסך עושות רושם, כי יש בהן אמינות".

"אין לי אח", תיקן אותי אלוני, קירח מוצהר, והבנתי מיד שערב-ערב הוא מופיע על המסך בפאה. מבוכתי גזלה ממני את המילים, ונשארתי בפה פתוח כאשר האיש קם והלך.

מקטורן 'חם'

"למה שלא תיקח את הז'קט הרשמי הביתה, ותלך בו כדי להתרגל אליו? כך הוא לא ייראה מלאכותי עליך", ניסיתי לשכנע.

יבין ענה לי מיד שבמרחב הציוני לא מקובל ללכת בז'קטים כמו אצל הגויים. כתוצאה מהשקפתו זו נראה כיום מר טלוויזיה, המדבר בתנועות גבות נמרצות, כאילו גנב את מלבושיו החדשים מבני ציפר.

שיעור בבימוי

לבמאֵי רוממה המליץ הקשיש המורשה עוד בתחילת שנות השבעים שכל המסרטות באולפן, שתיים או שלוש, אשר מקליטות ראיונות, יישארו באותו קו, ולא יעברו חלילה לצילום מהצד הנגדי. זו הדרך היחידה, הסברתי, להימנע ממצב מביך שבו המראיין והמרואיין אינם מביטים זה בזה, אלא מביטים כביכול במישהו אחר, שלישי, מדומיין, הנמצא מאחורי התפאורה.

"אה, שטויות", התווכחו עמיתיי הבמאים, וממשיכים עד ימינו בבחירת עמדות מסרטה שגויות. הבלגאן הכיווני הזה, אשר אינו מאפשר לזהות מי משוחח עם מי, הפך אפילו לאחד הסמלים המסחריים של הערוץ הראשון.

שיעור בצילום

לצלמי הבניין הציע הקשיש לאמץ טכניקת עבודה מסוימת עם חצובה: "רגל אחת של החצובה, לא חשוב איזו, צריכה לעמוד קדימה", לימד הקשיש את הצלמים שעבד איתם.

"על שום מה ולמה?" תמהו הקולגות בעברית מליצית.

"כדי שהמסרטה לא תיפול כשנוגעים בה", הסברתי בסבלנות.

"אה", הדפו הצלמים את הצעתי בעקשנות של מנצחי ששת הימים, והמסרטות היו נופלות שוב ושוב. פגיעות בציוד הצילום, ואף מותו, אינם מראה נעים.

חידת החֲדוּת

צלמי רשות השידור הצליחו גם לצלם ללא חדות (פוקוס), אף כי באופן תיאורטי, דבר זה לא היה מן האפשר, שהרי הם צילמו בפילם 16 מ"מ, במסרטת אריפלקס ובעדשת 10 מ"מ, אשר כל אובייקט המצולם בה נמצא בשטח החדוּת.

רק כעבור שנים רבות תפס הקשיש המורשה את הסיבה הטכנית לכך שכל הסרטים מתוצרת הבניין שודרו בערוץ הראשון ללא פוקוס: דפוק היה המכשיר שהפך את סרטי הפילם לווידאו – הבנתי בתרועת אד-הוק! הצילומים שנעשו על פילם היו בסדר.

אך כל זה לא חשוב בעצם, כי הסרטייה של ערוץ זה נפטרה ממילא מכל סרטי הארכיון הישנים, באמצעות שליחתם לפח זבל, כפי שסיפרו הפרזיטים עצמם לקשיש המורשה, שרצה לעשות העתק של כמה מסרטיו כדי לקשט בהם את הבלוג שלו.

נעלמו גם הקלטות הווידאו בשחור-לבן שהיו מיוצרות בתחנה לפני שידור הסרטים, וכך קרה שהטקס היומיומי של העברת סרטים לווידאו נותר רק בזיכרונו של הקשיש.

היחיד שעזב את רוממה מרצונו

1985 הייתה השנה האחרונה של פעילות הקשיש המורשה כבמאי רוממה, אשר בחר לעזוב את המשרה הממלכתית לטובת עריכת הירחון "טורבו". הנה אחד הסיפורים שהתרחשו בשנה זו, וליוו את עזיבתי באקורד צורם:

פרשת השקופית

חדר בקרה. נתב התמונה, אנשי הקול, המפיקה, עוזרת ההפקה והבמאי (אנוכי) מעבירים לווידאו את סִרטי על תחרות רובינשטיין לפסנתר, העונה לשם "התחרות האחרונה של מייקל בלום". סרט תיעודי-פיוטי.

מתח רגיל, כמו בהעברות אלה. הסרט מתחיל לרוץ בהצלחה, ואפילו בסינק (סינכרוניזציה מדויקת בין התמונה והצליל), אך כעבור כמה שניות מרגע הופעתו על המוניטורים נשמעת מפינת החדר צעקת "עצור!" מפיה של מפיקת הסרט נעמי קפלנסקי.

את פקודת ה"עצור!" השמיעה קפלנסקי ממקום יושבה, ושם, בחצי חושך הרואי, דלקו עיניה של מפיקה זו, אשר פרופסור בָּזֶדוֹף המהולל כתב עליהן דוקטורט בצעירותו.

"למה עצרת את ההקלטה?", שאלתי את קפלנסקי, והיא ענתה שיש להעיף את השקופית "סרטו של אדוארד אטלר".

"מה קרה?", הופתע הבמאי. "זו הרי אותה שקופית מסורתית מוכנה שמופיעה בתחילת כל הסרטים שעשיתי בתחנה הזו ב-15 השנה האחרונות. למה לוותר עליה פתאום? מה השתנה?"

"השתנה!", הכריזה קפלנסקי בנימת הנאה של לוחמת פלמ"ח לשעבר, וסיפרה כי מנהל התוכניות החדש, מולי שפירא, אסר על שימוש בשקופיות בנוסח "סרטו של הבמאי כך וכך", משום שהבמאי אינו האיש/אישה היחידים שיצרו את הסרט.

"או-קי", אמר הבמאי הטרום-קשיש לנתב התמונה, "אל תמשיכו, חכו לי", ורץ לקומה חמש, אל משרדו של המנהל שפירא, שאותו הוא עוד לא הכיר.

"עצרתי את העברת סִרטי ל-VTR", הודעתי לאיש, "כי משום-מה, אתה אסרת על שימוש בשקופית 'סרטו של…'. זו החלטה שמכוונת נגדי בלבד, במקרה של סרטי על תחרות רובינשטיין, או שהיא חלה גם על סרטים של רם לוי ובמאים אחרים?"

"מה פתאום אתה חושב שאסרתי שימוש בשקופית הקרדיט? זה לא קרה ולא יקרה. ודאי שלבמאי מגיע הכיתוב 'סרטו של…'", הופתע שפירא.

"אבל קפלנסקי אמרה כך", מלמלתי במבוכה, ובדרך לדלת שמעתי את שפירא מפטיר שהוא אינו נושא באחריות על הפנטזיות של מפיקה זו.

אולי קרה לה משהו, ניסיתי להבין, חזרתי אל חדר הבקרה, ולפני הפקודה להתחיל מחדש בהקלטת סרטי על VTR ביקשתי להגדיל את השקופית "סרטו של אדוארד אטלר" לגודל המרבי, כך שהכיתוב יתנוסס מהקצה השמאלי של הפריים עד הקצה הימני שלו.

"אני אספר את זה לוועד העובדים ולמנהל התחנה", סיננה קפלנסקי מהפינה שלה.

המסתורין של הברוגז

אני מודה שעוד בזמן עבודתי ברשות השידור ניסיתי להבין מה עמד מאחורי החשדנות, הברוגז ואף שנאה שרחשו כלפיי חלק מעובדי התחנה. את רוב התקריות הללו פענחתי והתגלגלתי מצחוק, זולת מקרה אחד שנשאר ללא הסבר עד היום.

כי אני עדיין לא מבין מדוע הפסיקה לדבר איתי עורכת סרטים מוכשרת, אסתר דר (ז"ל).

עבדנו יחד על עשרות כתבות, דיברנו הרבה, התבדחנו, החלפנו רכילויות, עד שאי-אלו מנוולים ירושלמים גנבו מגברת יקרה זו את המכונית שהיא הביאה מצרפת, פיאט ספיידר ברטונה הקטנה, 900 סמ"ק, מנוע אחורי.

השוטרים מצאו את הבונבוניירה של אסתר עם תא מנוע שרוף. עבדתי על מכוניתה כמה ימים, והצלחתי לשחזר את כל מערכת החשמל – ואף בצבעי החוטים המקוריים, לפי הספר. אסתר אמרה לי תודה, אך חדלה לדבר איתי, לחייך אליי ולשאול מה שלומי. לעולם לא אדע מדוע.

צַלָם באפלה

אלא שאת תעלומת הברוגז של קפלנסקי פתרתי דווקא!

גם בקשריי עם קפלנסקי, כמו ביחסיי עם אסתר דר, היו הרבה שעות עבודה משותפות והרבה מחמאות דו-צדדיות, שלי אליה ושלה אליי. קפלנסקי גם ביקרה רבות בביתנו. ממש יחסי אידיליה. אז מאיפה הגיעה העוינות הפתאומית לשקופית "סרטו של…", שברתי את ראשי לשווא.

עד שצעקתי "אאוריקה" ביוונית, כאשר נזכרתי בפרשת עלייתו ארצה של הצלם המוכשר וָלֶרִי, יהודי צעיר מרוסיה שהתחיל לעבוד ברוממה, ומפיקת הצמרת קפלנסקי, ידידתי, פרשה עליו כנפיים כדי לעזור לו בהתאקלמות בארץ. היא הייתה בשבילו מעין סוכנות יהודית פרטית, ואף מסרה לבחור הרגיש, שהיה בגיל ילדיה, בעל שיער ארוך ועיניים כחולות, צרור מפתחות לדירה קטנה שהשאירה לה אמה.

והצלם ולרי, בעל הנפש העדינה, היה יושב אחרי העבודה בדירה זו בחושך מוחלט, אחרי שסתם את החלונות בשמיכות, קורא ספרים רוסיים ושותה וודקה מול הראי.

"אני לא מבין פה לא גברים ולא נשים", אמר לי. "למה הם כועסים נון-סטופ זה על זה, ולמה הם צוחקים כשהם שומעים רדיו?". הסברתי לו מה עושה הגשש החיוור בטרנזיסטור, אך לא הצלחתי לשכנע את ולרי שאין להתייחס ברצינות למלחמות היהודים, שהן בסך הכול הצגה, משחקי כבוד ותו לא.

"אלה קצת דפוקים. במיוחד בבניין", הסברתי. "אל תנסה להבין אותם".

שחררתי אסיר ציון?

סיפרתי לוולרי על עוזרת הפקה אחת שדרשה לדבר איתי בסודיות. היא ביקשה שנדבר לא במדרגות, לא במזנון ("כי יראו אותנו", לחשה), ובוודאי לא בחדר שלי. בסוף היא החליטה לומר את אשר על לִבָּה ככה סתם במסדרון. "למה אתה לא הולך עם טבעת נישואים?", גערה בי בכעס.

"למה לי ללכת עם זה?", תמהתי, "הרי כל חבריי יודעים שאני נשוי לעורכת סרטים".

"לא כל חבריך יודעים", המשיכה בזעם, "אני למשל לא ידעתי", נהמה עליי כמו כלב אנדלוסי בסרטו של בונואל.

הזכרתי לגברת הצעירה שהכרנו לפני יומיים בסך הכול, כאשר נתתי לה טרמפ כשירד גשם. אפילו לא דיברנו במכונית. "כנראה הייתה איזו אי הבנה", ניסיתי לפייסה, "בואי תשכחי את זה, ונלך למזנון לשתות כוס קפה".

"אבל אתה נשוי, אדוארד!", רתחה עוד יותר, הפעם בקול רם, כאילו רצתה שכל העוברים ושבים ישמעו ויידעו שפניתי אליה בהצעה בלתי הולמת.

"הם דפוקים", הסכים איתי ולרי, עזב את דירתה של גברת נעמי קפלנסקי, ונסע לאמריקה. "אני מרגיש כאילו השתחררתי מגולאג", כתב לי מלוס-אנג'לס.

והנה ההשערה שלי, התיאורטית אשכרה: האם ייתכן כי המפיקה קפלנסקי נלחמה נגד השקופית "סרטו של אדוארד אטלר" פשוט משום שהיא חשדה כי אני הוא זה ששכנעתי את רוסי-המחמד שלה, בבת עיניה החומדות, שיעזוב את ביתה וייצא אל החופשי – ולכן ניסתה להיפרע ממני בהזדמנות הראשונה?

אפילוג

תמיד הרגיז אותי, בתקופה הירושלמית שלי, שכל התסריטים שכתבתי בזווית הומוריסטית היו מתקבלים ברוממה בתגובה "תשמור את זה בבקשה לפורים".

אז הנה, גם אני למדתי משהו מהרוממאים הממלכתיים, ושמרתי את זיכרונותיי אלה לפורים.

Subaru Impreza

קונספטואליה: קונצרן סובארו חשף בתערוכת דטרויט אימפרזה קונספט, הנושאת בגופה שינויים קיצוניים ביחס לדגם הקיים. בנוסף למראה החיצוני, שהשתנה לפי קווי האופנה, סובארו שיפרה את המתלים, שבאימפרזה העתידית יגויסו למטרה של בטיחות אקטיבית, להתנהגות טובה יותר בסיבובים ולאחיזת כביש מתוקנת – חידוש שייהנו ממנו כל דגמי הפירמה המתוכננים, בין אם הם מונעים בבנזין ובדיזל, היברידיים או חשמליים.

בפורומים של מעריצי סובארו לועזיטיים מצאנו כמה התייחסויות לקונספט החדש:

Heavy fan: "כמו שאשתי אומרת, הסובארו החדשה נראית כאילו היא חיכתה 20 שנה באולם המכירות לקונה".

Driver: "החלק הקדמי זה כמעט פורד מונדיאו. בקרוב יהיה מיזוג גורף בענף הרכב, ויישאר רק יצרן אחד, המייצר שלושה סוגי מכוניות: קטנות, בינוניות וגדולות. הלוואי שזה לא יהיה קונצרן VAG" (פולקסוואגן, אאודי, סקודה, סיאט).

Qtr: "הם הצליחו. הכליאו את סיאט עם אופל, כמו סוס עם חמור".

gtv: "סובארו החליפה את המתלים כי אימפרזה WRX STI הקשישה, אחרי סדרת הניצחונות המפוארת שלה בראלי, נמחקה ללא רחמים מהתחרויות על ידי פולקסוואגן פולו GTI WRC, סיטרואן DS3  WRC, סקודה פאביה WRC, ואפילו על ידי יונראי i20 WRC"

טיפ טיפה: היה או לא היה

מבחני דרכים השוואתיים מתפרסמים אצלנו במתכונת של חזיון תעתועים: הם עולים לאתרי אינטרנט לכמה רגעים, ונעלמים מבלי להותיר עקבות, אפילו לא בגוגל. הזכרנו כבר תופעה זו, והנה עוד דוגמה: העימות שביים אתר ynet בין טויוטה ראב 4 היברידית ובין ניסאן קשקאי 1.6 דיזל.

בוחני ynet טענו כי ליהודים כדאי יותר לבחור בקשקאי דיזל אוטומטית, ולא בטויוטה היברידית. לא נתווכח אתם, אף כי אחזקה שוטפת של דיזל מודרני – הכוללת טיפולים שנתיים בלתי נמנעים בגלגל התנופה הדו-משקלי (שיפוצו או החלפתו), במסנני חלקלקים הנסתמים בנסיעות עירוניות, בטורבינות ובמזרקים – כרוכה בהשקעות שעשויות לערער כהוגן את תחשיב הכדאיות.

בנוסף על כך, שימוש בדיזל המודרני כרוך בסכנה שהמנוע יינק שמן באמצעות מערכת טורבו פגועה, ועל כן יעבוד בסיבובי מנוע גבוהים שיקצרו את חייו. חולי זה ניתן למניעה רק בדיזלים המצוידים בתיבת הילוכים ידנית – אך לא בגיר אוטומטי.

בכל אופן, המבחן ההשוואתי שערך ynet – בעייתי או לא, שקול או מופרך – קפץ לשידור ונעלם. זאת, כנראה, כדי לא לעצבן יותר מדי את יבואן טויוטה, המשקיע בפרסום ראב 4 ההיברידית החדשה, ועשוי אולי, כנקמה, למחוק מרשימת ידידיו את ynet ובעליו, ידיעות אחרונות.

שואלים את אדוארד

דודו עמיחי: אנחנו גרים באלון-מורה, ארץ עליות וירידות, וההורים בקצה השני של ציר 60. לאחרונה מתה המאזדה לאנטיס ששירתה אותנו נאמנה ארבע שנים. יש לנו שני ילדים, ואנו רוצים לקנות רכב אוטומט חסכוני ואמין בתקציב צנוע של 15 אלף שקלים.

חשבנו על מאזדה דמיו או טויוטה יאריס. מה דעתך? האם יש לך המלצות אחרות? או שמא עדיף לקנות אחת חסכונית פחות? (אנחנו נוסעים 14 אלף ק"מ בשנה).

תשובה: אם אין לכם מניעה רפואית כלשהי, הייתי מציע להתרגל לגיר ידני – שהוא חסכוני בהרבה מגיר אוטומטי, ומתאים יותר ל"ארץ עליות וירידות".

מכוניות אוטומטיות קטנות, כאלה שאפשר להשיג ב-15 אלף שקלים, ואפילו הנחמדות שבהן כמו מאזדה דמיו וטויוטה יאריס – לא ישרתו אתכם ברמה של לאנטיס המנוחה.

אני מציע לכם אפוא לבדוק את האופציה של סוזוקי ליאנה, ידנית כאמור. המגרעת היחידה שלה היא היותה קשה להשגה.

תמר ושלומי: ברשותנו טויוטה פריוויה קשישה, שנת 1994, שעשתה 340 אלף ק"מ ומצבה המכני, איך נגיד, גמור.

רוב הנסיעות שלנו הן בתוך העיר (מושבה, במקרה שלנו), להובלת קטנטנים לצהרון של תמר, ומדי פעם יציאה לנופש משפחתי בארץ.

אנו מחפשים יורשת ראויה, הווה אומר – בעלת שבעה מקומות ישיבה מלאים, מרווחת ונעימה, ובמחיר שלא יעלה על 20-30 אלף שקלים.

המועמדות הן: קיה קרניבל, מאזדה MPV וקרייזלר ווייאג'ר או טאון אנד קאונטרי, כולן משנתונים 2004-2008.

מה דעתך? איזו מהן מומלצת מבחינתך? משום-מה, די התקבענו על הקרייזלר, אבל אין לנו שום מושג למה… ואולי יש בכלל דגם אחר שעדיף לנו?

תשובה: בעצם לא חשוב באיזו מבין המועמדות שציינתם – שעליהן יש להוסיף אולי טויוטה פריוויה רעננה יותר משלכם – תבחרו. חשוב שתמצאו מועמדת לא מוזנחת, המגיעה מבית שדאג לה. זאת, כדי להימנע ממצב שאתם מחליפים למעשה את הצרות שלכם בצרות של אחרים.

שועל הכסף – הטריילר

עריכה: כריסטופר אטלר

לצפיה לחצו כאן

Dodina. Purim in the getto

מסע בהילוך אחורי

לגלות שכולם בסביבתך צעירים ממך בשני שלישים ואף יותר – זו הערכת מצב מזוכיסטית, בלתי נמנעת לצערי

משמח את הזקן רק המפתח למחסן הזיכרונות, אותה מתנה צנועה אשר זכית בה, קשיש שכמוך, לקראת פרדה מהמציאות, בהתאם לבקשות השונאים, הפונים לשמיים פה ושם, שם ופה.

וכך, הזקן מסוגל לשוטט חופשי בין אירועים משעשעים שהתרחשו בעולם שכולו וֶתֶק, הראויים תכלס להופעה חוזרת. האם המסע ביניהם הוא רק אשליה, מין אקמול כזה, המאפשר להרחיק מהזקן את העצב התקני?

כמו אותה מטרייה אדומה שלפני כעשרים שנה פתח הקשיש המורשה מאחורי גבו כדי להוריד את מהירות ההחלקה שלו במסלול סקי באתר וַרְבֶּלָה שבשוויץ, פטנט שלא מנע התנגשות חזיתית של הטרום-קשיש עם אאודי 200 קוואטרו.

תור הזהב הספרדי

עוד לפני ששנות השמונים התחילו לקפל את הפוסטר שלהן, "חברת המזרח" התל-אביבית ייצגה עדיין את סיאט הספרדית ושיווקה את דגמיה. מר יאיר פילר, מנהל המכירות מרחוב המסגר, התקשר לעורך "טורבו" (אנוכי), והתגאה שהוא הצליח למכור ליהודים מעל 1,000 (אלף!) רונדות קומפקטיות, חמש דלתות כל אחת.

"קחו ממני את הרונדה למבחן", הפציר פילר ואף הציע: "אני אתן לכם את שלי. היא יפה, אלגנטית, חסכונית, נוחה ומהירה כמו שד. מגיעה לה הופעה במגזין שלכם", קבע.

יצאו לה העיניים

לקחתי את היהלום של פילר. רונדה זזה בעצלנות, כך שלא התרשמנו מהביצועים שלה, וגם לא מהנוחות ומהאלגנטיות. את החסכוניות שלה לא בדקנו, כי לאף אחד במערכת "טורבו" לא היה כבר חשק לנהוג בה אחרי הניסיון הראשוני הקצר.

"נו?", שאל פילר טלפונית, "צילמתם אותה כבר לשער?". ואז סיפרתי לו שלקחתי את רונדה לחניון של פארק יהושע, שנקרא עדיין פארק הירקון, ושם, מאחורי תחנת הדלק של פז, בדקתי את המעצורים שלה. פיתחתי איתה מהירות של 60 קמ"ש בהילוך שני ועצרתי בפאניק-סטופ – ושני פנסיה של הספרדייה ניתקו ממקומם והתגוללו על האספלט.

"וזה בדיוק מה שיהיה כתוב בדו"ח שלה", הלשנתי.

מוכר רכבים לפירוק

כעבור שנים, כאשר ביני ובין ימי "טורבו" נפער כבר מרחק, פגשתי את יאיר פילר בוורשה, שאליה הגעתי לצורך חיפוש שורשים והוא לצורך גלגול עסקים. פילר לא שכח את רונדה, והזכיר אותה בנוסטלגיה שציעפה את עיניו.

"צריך להיות אלוף מכירות אמיתי כדי למכור אלף כאלה", התגאה יאיר, והודה מיד שכאשר עוצרים את רונדה אכן נופלים ממנה הפנסים – אך לדבריו, הם אינם נשברים. "אפשר להרים אותם ולהרכיב חזרה", לימד אותי.

"חטובה" מול חבוטה

באותו חניון בפארק יהושע בחרנו אנו, ירחון "טורבו", להדגים בפני קהל תל-אביבי רחב ושליחי גלי צה"ל את כל השלבים של מבחן השוואתי בין סובארו וב-מ-וו. פרסמנו את דבר האירוע בין אלפי קוראי הירחון ובאמצעי התקשורת. "יהיה זה קרב אכזרי על המלכוּת בקבוצת 1.6! הפנינג בלתי רגיל!", הבטחנו בחוצפה.

את הגרמנייה נאלצנו לקחת מהשכרה, כי יבואן ב-מ-וו דאז, איזי רוזוב, היה שותף בירחון המתחרה, ולמראה אנשי "טורבו" (ובמיוחד העורך החצי-קשיש) היה רוזוב מסתובב ויורק.

כדי להזים חשש לחוסר אובייקטיביות, מסרנו את ההגה של ב-מ-וו לנהג המרוצים מישל גדז', שלא היה קשור ב"טורבו" בשום צורה ועניין. ובכל זאת קרה שסובארו המסכנה, שהייתה ברווז נייד לזלזול המונים בין מטולה לחולון, גברה בקלות על ב-מ-וו, שהמתחרים שלנו היללו בלי סוף, והרשימה בביצועים, בסלאלום ובג'ימקאנה.

מלווה במחיאות כפיים סוערות, ניצחה היפנית את ב-מ-וו בכל סעיפי המבחן זולת נוחות מושבים וּבַעֲלוּת על הנעה אחורית – פרמטר שהגרמנייה של רוזוב ניחנה בו, אך לא ידעה לנצל עקב חולשת המנוע.

מדד המעוף

הייתה זו הצגה שבוימה כדי לשעשע את הקהל, מעין מפגן בידורי-חינוכי, ולא מבחן שגרתי שלנו. הרי לקראת מבחן רגיל היינו משכימים קום ויוצאים אל שדות התעופה עטרות או עין-שמר, חמושים בפילונים אדומים, כדי לשמוע את דעתם של רוני סמדרסמן מכרכור ורמי שוכטוביץ', נהגי ראלי-קרוס מומחי סלאלום משופשפים. שניהם ידעו להגיד מראש לצַלָם רונן טופלברג באיזה מקום בדיוק הגלגלים יעלו לאוויר, כדרישת העורך וציפיות הקוראים.

בשדה התעופה היינו בודקים גם את טווח העצירה מ-100 קמ"ש עד 0 קמ"ש, ואת ההפך – זינוק ממנוחה עד 100 קמ"ש. אחר כך היינו נוסעים לערד, שממנה משתפלת הירידה לים המלח. בתקופה ההיא השלטונות עוד לא פילחו את מדרון זה בפס לבן, אשר כבר מזמן אינו מאפשר שימוש במלוא רוחב האספלט, ואנו גלשנו בו מאות פעמים.

הרשויות נגד חופש הביטוי

אויבי הנאת הנהיגה שפכו את הצבע שלהם, המאיים על חופש הביטוי, לא רק בסיבובים, אלא גם ברוב קטעי הישורת הקצרים שבין ערד והים.

שידכנו, כיסחנו, לא טייחנו

חלפו שנים, והגיליונות הישנים שערכנו משכנעים כי גם אנו ב"טורבו" וגם אויבינו מהמגזין המתחרה (שרק בהמשך הפך פרסומון) טרחנו על ביקורת רכב אמיתית, כזו שנועדה לעזור לקורא לבחור מכשיר תנועה מתאים לו, "כדאִי", כלשון הנומנקלטורה המקובלת היום, ובמקרים רבים לא חסכנו מילים חריפות כדי להזהיר מראש את משפחות הקוראים משידוך בעייתי או מסוכן.

לא ייאמן, אך בחצר של התרבות המוטורית של שנות השמונים, שכבר אז מוקמה בשולי הכלכלה והאידיאולוגיה, למושג "מבחן דרכים" היו תוכן משכנע, משמעות, אחריות, יושרה ואמינות – ערכים די אקזוטיים, מזווית הראייה הנוכחית, שהרי למבחנים של היום קשה כבר להתייחס ברצינות. כי אירועים אלה מאורגנים על ידי כתבי חצר, אשר במקום ביקורת כלשהי בעד ונגד, מנפיקים על רכב המבחן תובנות טכנוקרטיות (סנטימטרים, קילוגרמים, כוחות סוס דמיוניים) להזמנתם של היחצ"נים, ובמקרים לא מעטים עקב פנייה ישירה של ברון יבוא בכבודו ובעצמו.

"וואלה" נגד 26 מדינות

וכך, במבחנים המוזמנים על ידי היבואן הפיקח, הבוחן המקומי שנבחר לנסיעת התרשמות, או נשלח לחו"ל, אינו מעלה טענות כלפי הרכב הנבדק, ואם הוא בכל זאת פועה אחת כזו, תהא זו טענה שולית. מבחני הדרכים של היום נוטפים שֶמֶן התלהבות וסולת מחמאות, כמו ב"מבחן" של קאדילק XT5 שנערך בארצות הברית על ידי שליחי אתר "וואלה".

תמהני: אם XT5 הוא אכן קרוסאובר תחרותי ואידיאלי כל כך, נטול עקבי אכילס, לפחות לפי המוחות של וואלה – אז באיזה כוח של שערורייה, מזימה עוינת או פלא הצליחו 58 עיתונאים מ-26 מדינות לפספס בגדול – ולא זיכו את קאדילק זו בתואר "המכונית הכי מעניינת לשנת 2016" של COTY, הגוף הממונה על בחירתה?

מאדירים גמדות

האם ייתכן כי UMI, יבואן האמריקניות המנוסה, חזר במבצע יחסי הציבור שהוא ערך סביב קאדילק XT5 על אותו תרגיל מבריק שעבד היטב במקרה של שברולט ספארק הקטנה?

תזכורת: במקרה של ספארק, שליחי ynet (לשם השינוי) ערכו לה לפני כמה חודשים "מבחן ידידותי" בארצות הברית – וכעבור זמן-מה, כבר בארץ, הם קבעו את יתרונה המדומה ("המוחץ", כלשונם) של ספארק על קיה פיקנטו ויונדאי i10, שנבחרו כתפאורה להצגה. כל זאת, בניגוד לדעתו של הקשיש המורשה.

אגב, אמנם הקשיש אינו חסיד נלהב של פחיות קצרות מ-380 ס"מ ומחוסרות כוח חיים, אך בכל זאת, הקשיש אינו עיוור לסגולותיה של קיה פיקנטו ספורט. בתוספת של ארבעה בולמי קוני, ארבעה קפיצים קצרים ושני מוטות מייצבים אפשר להסתדר עם פיקנטו זו, טוען האנוכי.

ספק אם תוספות ספורטיביות דומות מסוגלות לחלץ את האמריקנית ספארק מהשעמום.

מפלצת על ענן

אך כל זה הוא רק פקעת של פרטים טפלים לעומת מארב מביך שהקשיש נקלע אליו: קללת הזִקנה, אשר ביום בהיר אפשר להבחין בה ישובה בקצה ענן משייט, משכשכת רגליים ומתַכננת, אותה סדיסטית נטולת חמלה, איך ליפול על ראשו של הקורבן ברגעים הכי לא מתאימים לו.

אך קללת זִקנה זו, מכשפה שעוקבת אחריך מרחוק כמו גוגל, יודעת גם להקרין למענו של הקשיש המופתע מבחר צללים מהעבר, לשדר אותם בפינה חשוכה באיזושהי קפיטריה קטנה, שגם היא איננה עוד, ולצייר על קירותיה בצבעי פסטל או בשחור-לבן את הפנים שהיו שייכים לאנשים בלתי שגרתיים, ואת פניהן של מכוניות מעניינות ביותר אף הן.

והנה, דווקא כל הבלתי שגרתיים והמעניינים הללו נועדו לגורל של הימחקות, היעלמות.

המהגרים

מי היה מאמין שדמויות מרתקות אלה, ללא כל סימני התנגדות, פשוט יקומו מהאדמה או ייפלו עליה, כדי לעזוב את המציאות שהם היו חלק מהותי ממנה, חלק נושם והכרחי? שדווקא הם, שאין להפרידם מן ההוויה, ימותו ככה סתם, בניגוד לאמונתך התמימה, חביבי, שהם יישארו איתנו לנצח ועוד קצת.

כי איך המציאות העתידית מסוגלת להסתדר בלי אותן דמויות ומכוניותיהן, חשבת. בלי אותם אמני מוזיקה, ציור, במה ומסך כישרוניים שבגללם הצלחת, אתה, לטעום את טעמה של קנאה עמוקה, ועם בודדים ביניהם הצלחת גם להתיידד (כפי שהתיידדת עם הבנות, החל ברנו R8 גורדיני דרך לנצ'יה פולביה HF ועד הונדה CRX והבווארית Z3M קופה, אף היא קרובה ללבך למרות תעודת הלידה הנאצית).

לאורך תולדותיך היגרו כבר אל הגלקטיקה הכחולה אינספור ועוד קצת נפשות ומכשירי התנועה הקשורים בהן, וכעת הם רק מאותתים לכיוונך מרחוק, בדיסקיית הזיכרונות שלך, האנוכי שאתה, הנשאר.

טיפ טיפה: יעף אכזרי במקצת

על המדפים הלועזיטיים נחת לא מזמן ספר של העיתונאי הבריטי ריצ'רד פורטר, שבמשך 13 שנה עבד כתסריטאי בתוכנית "טופ גיר" של הבי-בי-סי. בספר, המתאר את "טופ גיר" מבפנים ונקרא "And on That Bombshell", חושף פורטר את השערוריות שליוו את רוב המסעות הפרובוקטיביים של ג'רמי קלארקסון, ריצ'רד המונד וג'יימס מיי.

בספרו המרתק מספר פורטר בין השאר על היחסים המסובכים שבין צוות התוכנית ויצרני הרכב והתקריות שהם הולידו, ועל ההתעללויות המבוימות של כוכבי "טופ גיר", אשר הרסו בכוונה תחילה דגמים שעמדו למבחן ולא מצאו חן בעיני קלארקסון ושות'.

אמנם כישרונו הבלתי שגרתי של הסנוב הבריטי (כפי שכיניתי את קלארקסון בזמנו) שעשע את צופי הבי-בי-סי מסביב לגלובוס, אלא שלא תמיד היה נעים לגלות בהופעותיו של האיש, ובספרים שהוא כתב (שלא תורגמו לעברית), סימני גזענות, שהופנתה לא רק כלפי ארבעה גלגלים תמימים.

Top Gear 2Top gear xl

נהג על הגג. תצלום מאתר המבחנים של "טופ גיר". גם הנהג המסתורי סטיג (בן קולינס) כתב ספר המתאר את מאחורי הקלעים של התוכנית, לצד ביאור רזי הנהיגה התחרותית

מחלת הוולגריות המלכותית: בצדו הליצני וחסר המעצורים של קלארקסון נזכרתי בגלל ספרו של פורטר, אבל גם בגלל הפרשה האחרונה שחולל האלטר-אגו של קלארקסון – הסנוב העברי מבית שוקן, בני ציפר.

שניהם, קלארקסון בעל הכריזמה האנגלוסקסית המבטיחה לו רייטינג היסטרי, וציפר, כריזמטי בעירבון מוגבל, משוכנעים, בטמטום משותף, שמותר להם להגיד הכול – קלארקסון על מכוניות ונפשות בעליהן, וציפר על זכותם של אמנים לנצל מינית מעריצות צעירות.

וכפי שציפר לא שכנע אותי במאמר ההתנצלות הבכייני שלו ("הארץ שישי", 11.3.16), כך גם קלארקסון לא השכיח ממני את גסותו רק משום שהוא הכריז על הבווארית שלי, ב-מ-וו Z3M קופה, שהיא "יצירה השייכת לאליטה מצומצמת המאפשרת עדיין ליהנות מהנהיגה".

Edward et Syrena

שירת הסירנה: תצלום מאתר ההסרטה של "שועל הכסף של פליציה ט'". הדייר (אבישי הדרי) מגיע לווילה של אלמנת הגנרל (יבגניה דודינה). היא תביט מחלונה על סירנה הכחולה, ותשאל בזלזול את הבמאי הצעיר מיכאל – "כמה צילינדרים יש בזה? מה, רק שניים?" 

כזו הייתה לך, אבא? שאל יוצר התצלום, בנו של הקשיש המורשה.

כזו בדיוק, ענה לבנו הבמאי הזקן, אפילו בצבע דומה.

אז נהנית בסירנה כמו חזיר בגשם, המשיך הבן בחקירה בצליל סרקסטי של צעירים.

כן, ענה הקשיש לבנו, אכן נהניתי, ואני גם מוכן לחזור שוב על כל ההרפתקאות איתה, הודיע, והביט בסירנה בשתיקה ובעצב בלתי מובן. הוא הבין פתאום, ברגע זה, שלא ייתן להגיד עליה מילה רעה, אף כי התקרח בגללה, ואף כי נאלץ בגללה ללמוד מכונאות

שואלים את אדוארד

דינה ומשה מושקוביץ: לאחר בדיקות והתייעצויות, ובעקבות המלצותיך במדור "המפתחות בפנים", החלטנו לרכוש סוזוקי קרוסאובר אוטומטי שנת ייצור 2014. הרכב שהיה לנו קודם, שברולט מאליבו מנוע 3,500 סמ"ק שנת 2007, שבק ונאלצנו להחליפו.

אין ספק שהמעבר מנפח מנוע של 3,500 ל-1,600 הוא מעבר טראומטי! עם זאת, בעלי מרוצה מאוד בשל הישיבה הגבוהה בסוזוקי.

השאלה שלנו: אנחנו מתגוררים בחיפה, והנסיעות שלנו אינן במישור אלא בעליות וירידות. הסוזוקי אמנם אוטומטי, אך יש בו אפשרות למעבר לידני.

הבעלים הקודם של הרכב המליץ להשתמש באפשרות הזאת בירידות בעיקר. לדבריו, בזמן הבלימה הרכב נוטה להאיץ מעט קדימה, ועל כן רצוי לעבור לאפשרות הידנית. לעומתו, חברים טוענים שהאפשרות הזאת הותאמה לנסיעות קשות בחו"ל, ועל כן אין לנו צורך להשתמש בהילוך הידני כאן בארץ, גם אם מדובר בירידה/עלייה.

נשמח מאוד לדעת אם ומתי אנו צריכים לשלב להילוך ידני.

תשובה: שילוב ידני להילוך נמוך בגיר אוטומטי אינו עוצר מי-יודע-מה ביחס לגירים ידניים, אך בכל זאת, בדרך ידנית זו אפשר לחסוך חלק מעבודת המעצורים, וכך להאריך את חיי הדיסקיות.

בהילוך נמוך מומלץ להשתמש בעליות תלולות ובירידות מכל סוג.

אלנתן: ברשותי ניסאן אלמרה 1.8 מודל 2003. הרכב אצלי מעל חמש שנים ואני מרוצה ממנו מאוד.

בזמן האחרון, בעיקר בתחילת נסיעה, יש רעשים כשאני מסובב את ההגה – מעין חריקה, המזכירה רעש של גלגלים נעים על משטח בטון חלק. לאחר נסיעה של כמה דקות הרעשים חולפים, גם כשאני עומד במקום.

לפני כמה שבועות המוסכניק שלי בדק שמן הגה, מילא את החסר והרעש נעלם לכמה ימים, אך לצערי חזר שוב. אשמח לעצתך.

תשובה: הזכר למוסכניק שלך שבמתלי מקפרסון, בחיבור העליון של המערכת, יש מסב המסוגל להרעיש במהלך סיבוב ההגה באופן שאתה מתאר.

אם זהו מקור הרעש, כפי שאני משער, אז יש לשמן את כל אחד מהמסבים הנמצאים בשני צדי הרכב, או להחליף את שניהם.

אפרת שטרית: יש לנו יונדאי אקסנט שנת 2006, מנוע 1600 אוטומט. בתקופה האחרונה הרכב רועד בנסיעה של 120 קמ"ש.

חשבנו שזה מהגלגלים, אבל עשינו בדיקה כשהאוטו רועד על 120, והתברר שכאשר מעבירים לניוטרל הרעידות מפסיקות, וכשחוזרים למצב דרייב הן ממשיכות. נשמח לאבחון שלך!

תשובה: מומלץ לבקר פנצ'רמאכר המצויד במכשיר שמאפשר לערוך איזון גלגלים מבלי להסיר אותם מהרכב. אם הרעידות מיוצרות על ידי הציריות, איזון כזה ירגיע אותן.

ארי אייכלר: אני מחפש מכונית חסכונית ושקטה. האפשרויות כרגע הן רנו קליאו 2011 ידנית שעשתה 99 אלף ק"מ במחיר של 27 אלף שקלים, או סיטרואן C1 ידנית שנת 2002 שעשתה 66 אלף ק"מ במחיר 32 אלף שקלים.

המכונית מיועדת לנסיעה בינעירונית בעיקר, אבל (תמחל לי) לא חשובים לי ביצועים. אשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: מבין שתי האפשרויות, האופציה של קליאו נראית הגיונית יותר, משום ש-C1 הזעירה והחביבה לא תרגיש טוב בשדה הקרב הבינעירוני.

הקוראת ע' נסעה באאודי R8, החליפה הילוכים כאינסטינקט טבעי ומאיימת להתחרות בנהגת הטובה בעולם, מישל מוטון.
https://youtu.be/VZPbLYqiLdA

קשיש באיילון

פתאום נתקלתי במישהו שלא נהג כמו אוכלוסין-צ'יק מצוי, אלא דהר דרומה אחוז טירוף. ממש אותו טירוף שהקשיש המורשה זוכר איכשהו מנעוריו, הרחוקים ממנו כמו מאדים

פגשנו באיילון מאזדה 6 כהה אשר בנויה כהוגן בדרום-קוריאה כדי להרשים את תושבי ציון, כפי שהרשימה כבר לועזיטים רבים באירופה, כולל האקרים-גנבים, שעליהם הספקנו לספר על רקע שתיקת הכבשים של המדיה.

באיילון התל-אביבי שלנו, מאזדה זו דלוקת האורות עקפה ללא אגל מאמץ כל מה שבא לה, תוך שימוש בשוליים, המסומנים בקו צהוב, ותוך קפיצות מנתיב לנתיב בתזזית טירוף, מבלי לקחת שבויים. גם אותנו היא עקפה מימין, כמו טיל פרוע, לפני שהצלחנו לזהות מי יושב בה לבדו או בצוותא, ודוהר איתה דרומה בנחישות.

הטירוף הפך ריפוט

היא הייתה במרחק של 100-150 מטר לפנינו, מלכסנת זיגזג אחר זיגזג, כאשר אנו, הקשיש המורשה, פנינו אל אלפא וביקשנו ממנה להוריד הילוך בדאבל-קלאץ' ולרוץ אחרי מאזדה זו. לא בגלל סקרנות חלילה בנוסח "מי זה מה זה", או "למה זה ואיך זה יתפתח", אלא כדי לבדוק בעזרתו הנדיבה של הנהג (נהגת?) אם נכונה תיאוריה שלנו הטוענת כי באיילון משתלמת דווקא נסיעה רגועה כמו טחב מערות.

אלא שלמגינת צערנו, אותה כוונה גרנדיוזית שלנו לערוך ניסוי סוציו-טכנו-פילוסופי מרתק התפוגגה, כי נהג המאזדה החל משום-מה להתגלגל על איילון כאילו היה סתם אחד העם, מין אוכלוסין-צִ'יק מצוי כזה. הנהג הסוער בחר פתאום במישהו ונסע אחריו כמו אזרח  נורמטיבי נשוי פלוס, ואף חדל לחטוף צפצופים מעוצבנים, שליוו קודם את משוגותיו.

קק"ל פינת ביאלסטוק

התאכזבתי, כי התפתחות זו, ובעצם נסיגה, קלקלה תיאוריה נוספת שלי, הטוענת כי המתפרעים באיילון – אלה שנדחפים בכוח מימין ומשמאל, מבלי לאותת בוודאי, בין מכוניות צייתניות, חלקן מתקדמות באיטיות חוקית, הנקובה במקום זה כ-90 קמ"ש פלוס 10 אחוז, וחלקן ב-120 הקמ"ש האסורים, כמקובל בקצה העליון של הצייתנים – ממשיכים בסורם עד היציאה מאיילון לאיזה "שלום דרום" או "קק"ל צפון".

אף פעם לא חסרים מכרכרי אספלט כאלה, הבולטים על רקע ההמון האנונימי, אשר שומר על סטייל הנהיגה המקומי, הים תיכוני, שעוצב כאן על ידי ניצולי השואה, האזרחים הראשונים שהיו יכולים להגיע לפרייבט בזכות הפיצויים מגרמניה. זיכרונותיהם, פחדיהם והחששות של הניצולים התבטאו בסגנון אחיזת ההגה, "וזה כנראה דבק בנו ונשאר" – כתבתי פעם ב"מקור ראשון", ורק שייכותי לנרדפי הנאצים הצילה אותי מביקורת אכזרית.

שיעורי לונדון  

בתקופה שהחלתי את דרכי בתחנת הטלוויזיה הממלכתית ברוממה, לימד אותי כל מיני דברים ירון לונדון, שכבר אז, בימי רוממה הראשונים, נחשב בחמש הקומות של הבניין, באולפן א' ובמזנון, כיוצר פיקח בודד, אשר בחוכמה ינק השראה ממוטי קירשנבאום וניסה לאמץ את הסרקזמה שלו.

וזו הייתה כנראה הסיבה לכך שירון לונדון היה האיש העברי הראשון שהשמיע לי את התיאוריה שלפיה נהיגה מהירה, ובייחוד בעלוּת על רכב שרירי המאפשר התפרעויות – הן תוצאה של תסביכים גבריים כלשהם.

לא חלקתי על דבריו אלא רק שתקתי, אך בהמשך, בימי ירחון "טורבו" העליזים של שנות השמונים, התווכחתי עם לונדון על התיאוריה השנויה במחלוקת שלו הגורסת יחס סיבתי מובהק בין מרוצי רמזור ובין תסביכים גבריים – תיאוריה בעלת זקן עד הקרסוליים גם אצל גויים לועזיטים. היסטוריה.

רק חסרי אונים קונים?

גם המשך תולדותיה של ארצנו, ובוודאי ההתקדמות המטאורית שזכו לה יושבי ציון בשנות התשעים ואילך, הוכיחו שהתיאוריה שלונדון נופף בה שווה אתם יודעים מה.

אחרת, היבואנים של פרארי, אסטון מרטין, מזראטי ועכשיו גם פורשה היו פונים בעמודי הפרסום ישירות אל בעלי התסביכים הפסיכו-פיזיים הברורים, שלא ניתן לחמוק מהם גם בעזרת יכולת כספית בלתי מוגבלת.

אמא הורסת

פרט מעניין נוסף ההורס לירון לונדון את תיאוריית התסביכים שלו התגלה ביום ראשון 6.במארס הנוכחי, בכתבה של ynet על "נהגת המרוצים מקיסריה", כפי שה-ynet-ים כינו גברת אחת, אמא לשלושה ילדים, שבעלה השאיר לה אחרי הגירושים, לפי דרישתה, אאודי R8 לבנה "המסוגלת לנסוע ב-300 קמ"ש".

האם גברת זו, ועוד חברה שלה, הנוהגת בשברולט קורבט צהובה, אף היא תושבת קיסריה (שגם אותה ה-ynet-ים תפסו לשיחה) – סובלת אף היא מ"תסביכים גבריים", כהשקפתו של הפרופסור לפסיכולוגיה ירון לונדון הצעיר? אותו לונדון נחמד שלפני ארבעים שנה ניסה לחנך במאי עולה חדש (אנוכי), אשר התמודד עם זיכרונות הגולה המנוולת, כמו גם עם חולשותיו המצטברות עקב עלייתו ארצה – בעזרת אופל GT אדומה.

תלמדו, ynet

תלמדו, ynet, שכתבים לועזיטים בעולם, ובחצי ארה"ב, לא היו שואלים בעלת אאודי R8 "בת כמה את?". שם, בעולם התרבותי, זה נחשב גס רוח.

"מה? 51?" התפעלו ה-ynet-ים מהגיל של הספידית העברית, כי כנראה הם לא שמעו על תושבת ורשה, סבתא קשישה אחת בת 81, הנוהגת יום-יום בסובארו אימפרזה WRX STI, ומאוהבת בביצועי מכוניתה דווקא, ולא בפוזה.

נרפא בצ'יק

אבל כעת אני באיילון, מנסה להבין למה מאזדה כיבתה את סגנון נסיעתה הפראי. מה קרה לה לעזאזל שהיא ניסתה פתאום והצליחה, אותה דרום-קוריאנית גאה, להיבלע בתוך המון הפחיות המתגלגלות בשורות, אשר זזות עקב בצד אגודל כאילו נהגיהן אינם ממהרים לאף-מקום?

האם נהג מאזדה זו (בעל התסביך המוכרז על ידי לונדון) נרפא דווקא כעת, לנגד עיניי ממש, מהתסביך שלו, ושב אל חיקו של העולם הנורמטיבי, החף כהוגן משיגיונות כלשהם?

ואולי נהג המאזדה, שאך לפני רגע היה אחוז אמביציה ספורטיבית יוקדת ושובבות – זיווג אסור במרחב הציוני – קיבל אזהרה מהקריינית של וויז, שהודיעה לו על נוכחות משטרתית?

או שנהג זה התקרר משום שהבחין באלפא היושבת על זנבו, וחשד בטעות שהנהג של האיטלקייה המבוגרת, הירוקה, כלומר הקשיש (אנוכי) המורשה, שייך למלשינים העבריים הכפייתיים, אשר משננים את המִספר הנקוב במדבקת "איך אני נוהג?", ובהזדמנות הראשונה מלקקים בלשונם את הבלוטות' הרדום בסמארטפון כדי למסור את המידע המפליל.

פרוזאק לשימוש חיצוני

התעלומה התפענחה כאשר התקרבתי אל נהג המאזדה: גיליתי שמאחורי השמשות הכהות של רכבו הוא פשוט עסוק בסמארטפון שלו.

אבוי, נפלה עטרת ראשי המחשבתית, אשר גרסה בנחישות (ולא תמיד ברגישות) כי סמארטפון הוא אביזר שגורם נהיגה בלתי אחראית. הרי כאן קרה ההפך הגמור: הסמארטפון ריסן נהג משולח עכבות.

האם לחינם הטחתי בנייר ובאינטרנט – וגם על-פה, לכל המעוניין לשמוע – את תוכחת הזעם שלפיה האוחז בסמארטפון בעת נהיגה הוא למעשה סוּמָא-רטפון?

טיפ טיפה

פענוח של הלוח: הקורא עמנואל פלג שלח לנו לקסיקון מצולם אשר מבאר את משמעותן של נורות חיווי שונות ומשונות העשויות להידלק על הלוח. וכך כתב פלג: "לפעמים נדלקות כל מיני נורות בלוח הבקרה במכונית, ואתה/את שואלים את עצמכם – מה זה? להמשיך בנסיעה? לעצור? בתמונה המצורפת הסבר לנורות". מר פלג מדגיש כי הסבר זה לא נועד להחליף את בעל המקצוע, ברגע תקלה יש לגשת למכונאי מוסמך.

IMG-20160302-WA0002

והמדור מוסיף שבעבר היה מקובל שנורות אזהרה הדורשות לעצור ולגרור את הרכב למוסך מופיעות בצבע אדום. זאת, להבדיל מנורות אזהרה בהולות פחות, המופיעות בכתום, בצהוב או באפור. כיום, יצרני הרכב אינם מקפידים על חלוקה זו.

שואלים את אדוארד

נריה סופר, נווה-דניאל: אציג את עצמי בקצרה: בן שלושים, מכונאי של בני אדם ושל מכוניות (מכוניות של המשפחה היו מטופלות על ידי אבי ועל ידי).

בבעלותי עברו שלושה כלי רכב: טויוטה סטארלט שנת 97' ידנית 1.3 ששימשה נאמנה במשך ארבע שנים עד שהייתה קטנה למשפחה ונמכרה בצער (70 אלף ק"מ, ללא בעיות מיוחדות).

כעת יש לנו ניסאן אלמרה 2006 אוטומט 1.8, רכב טוב בסך הכול, שנמצא אצלנו כשנתיים וחצי, והפתיע פעם אחת עם תקלה בשני חיישני מנוע (חיישן גל ארכובה וחיישן גל זיזים). מקווה שלא יפתיע עוד.

לפני שנה רכשתי רכב נוסף, טויוטה יאריס 2000 מנוע 1.0 ידנית.

מעט אחרי שקניתי אותה נדלקה נורתcheck engine . בדקתי את הדברים השגרתיים – שמן, מים. הקשבתי למנוע בניסיון להבין אם יש בעיה בפלאגים. בדקתי חיבורי פלאגים. ודבר אחרון שעשיתי – ניקיון של בית מצערת (ספריי קרבורטורים) וניקיון של חיישןAIR FLOW . לא עזר.

פניתי למוסך בבית-שמש, שחיברו סורק תקלות, והחיווי

שהתקבל היהto lean bank 1 , מס' תקלהP107.. המוסכניק הציע לשים תוסף דלק, ולבדוק אם הוא עוזר. הוא איפס את התקלה, והנורה חזרה לדלוק לאחר כמה עשרות ק"מ (הוא אמר שייתכן שזה יקרה). לאחר מכן היה טסט, ובזיהום אוויר נמצא CO גבוה ממש במעט מעל המותר. שמתי תוסף רגיל, וזה עזר.

לאחר כמה שבועות הנורה כבתה עצמאית וחשבתי שהכול עבר, אך התבדיתי… לאחר כחודש הנורה חזרה לדלוק. זה בערך לפני כשישה חודשים. המוסכניק מבית-שמש אמר שצריך לפתוח את הממיר הקטליטי ולבחון בעיניים אם הוא תקין, או שזוהי בעיית חיישן חמצן.

בדקתי את חיישן החמצן באמצעות מד זרם, והחיווי היה תקין. כאן החל הקטע המעניין, של החורף: כשהקור הגיע בעוצמתו הרבה (זה היה הדבר היחידי שהשתנה), הנורה כבתה ונדלקה לסירוגין (שבועיים-שבועיים). באופן כללי צריכת הדלק לא משתנה הרבה (הבדל של חצי ק"מ בערך לליטר לטובת נורה כבויה).

משיטוט ברשת לגבי התקלה הזו בטויוטה (יש הרבה מידע על קורולה 2003-7) מתברר שזוהי תקלה סדרתית לגבי הממיר/תוכנה, ושהיא לא באמת הסתדרה גם למי שטיפל במוסכי החברה ושפך ארגזי זוזים. ניסיתי לברר עם "רוני אגזוזים" מרחובות, שטוען שהם מומחים גם לדיאגנוסטיקה, והוא אמר שיש לפעמים שהתקלה הזו מופיעה בגלל כל מיני דברים אחרים (שזה קוד לתקלה לא ספציפית), וצריך לברר לעומק גם על ידי בדיקת ארבעה גזים, בדיקה שאינני מכיר.

כעת נשארה חוות דעתך:

האם "להתאבד" על תיקון התקלה הזו?

מה יכולות להיות הבעיות?

האם החלפת ממיר תפתור את הבעיה?

תשובה: אם מערכת הבקרה משדרת רגישות יתר לגבי מצבו של המאייד הקטליטי – שעוד לא סתום, שהרי המנוע עובד כראוי – אז נשארות בפניך שתי דרכי פעולה:

האחת, להתעלם מזה ולכל היותר להשתיק את הדיודה, אם ההיסטריה שלה מפריעה לך בנהיגה.

הדרך השנייה, שעליה ממליצים פורומים לועזיטיים של טויוטה, היא להחליף את הקטליזטור בצינור מפלט מסוג free flow, בתקווה שהמכונית תעבור את הטסט השנתי ללא בעיה. אחרת, צריך לחפש מאייד קטליטי חלופי, זול ככל האפשר – או לחזור למאייד המקורי, ולוּ רק לאותו יום של הטסט.

הראל שריקי: לאחרונה קניתי רנו קליאו 2012 – ידנית, לפי המלצה שלך בין השאר. בכל אופן, צריך לטפל ברכב. כאשר הלכתי למוסך הראשי רצו ממני 7,000 שקל כמעט על טיפול. נראה לי די מוגזם ולא הגיוני.

אשמח להמלצתך איך לטפל ברכב או היכן ניתן לקרוא על כך. אני סטודנט להנדסת מכונות, והנושא מעניין אותי מאוד.

כמו כן, רציתי לבקש ממך, ואולי להמליץ: האם ניתן לאגד את שלל ההמלצות שלך באיזה ספר? זה יכול להיות מעולה.

תשובה: סכום של 7,000 שקלים אכן נראה מופרז. בכל אופן, כדאי לך לבקש פירוט של הבעיות שהמוסך עומד לטפל בהן, ולאחר מכן להתייעץ עם אחד המוסכים שאינם קשורים ביבואן ומתמחים בקליאו – שהיא מכונית פשוטה יחסית לאחזקה ולתיקונים. מוסך כזה ישפוך אור על העלות האמיתית של מבצע הטיפול.

על טיפול עצמי ברכב אפשר ללמוד ממדריכי Haynes הבריטיים, המתורגמים לשלל שפות, שעברית איננה ביניהן למרבה הצער.

תודה על ההמלצה שלך.

*

סברה צעירה עדיין. י"א צילם את סברה הישראלית הוותיקה בגרסתה הסגורה, האדירה, כדי שהדור הצעיר של חולי הגה יתוודע להישגים שלנו אי-אז ויתגאה בהם: בכך שיוצרה ושווקה כאן מכונית ספורט מעניינת, ובכך שהיא השתתפה בתערוכות, ואף לקחה חלק ראלי מונטה-קארלו היוקרתי. 

היום, חברות ענק ישראליות מוכנות אמנם להפסיד מיליארדי שקלים בסין וברוסיה, אך לא מתחשק להן לשחזר את המותג "סברה" בגרסה מודרנית, שתתבסס למשל על מאזדה MX5 או על סובארו BRZ

211213 701IMG-20130727 סברה  -WA0000

חיוך פורשה

בסרטונים המייצגים את פורשה, חיוך משותף מקשט את פניהם של הדוגמנים, פקידי החברה ואנשי האחזקה. גם הקשיש המורשה חזר מהמפגש בהרצליה-פיתוח עם חיוך פורשה מודבק לפרצופו

יבואנית פורשה, חברת "אוֹרְכִּיד ספורטס קארס ישראל", שזכתה לייצג אצלנו את היצרן משטוטגרט זוּפֶנְהָאוּזֶן שבגרמניה, ארגנה מסיבת עיתונאים באולם המכירות החדש בהרצליה.

להבדיל משמעותית מיבואנים אחרים, זהירים, המזמינים ארצה רק דגמים כדאיים לשיווק, במשכן החדש של פורשה עומדים כמעט כל הדגמים החדשים המסקרנים של המושג המפורסם ביותר בעולם המוטורי, כולל היהלום שבחלומות העכשוויים לגבי פורשה – GT3 RS לבנה, אשר אפשרה לכוחות המדיה שהוזמנו לאירוע להתיישב בחופשיות במושב המרוצים, לאחוז בחוזקה בהגה בתפיסה תקנית של רבע לשלוש, וליהנות מדמיון פרוע על הניהוג.

ייתכן, חשב הקשיש המורשה אך לא בדק, שאפשר היה להפעיל גם את הסטופר המותקן במרכז לוח המחוונים של GT3 RS, מה שכרוך בסכנה מיידית שהמפלצת בעלת הענף האחורי המרשים תגיב על הפעלת הסטופר בידי הזקן, תפתח חלילה בזינוק מהמקום, ותפרוץ בצהלת-סיפוק מבעד הוויטרינה אל רחוב החושלים.

גלגולי המתח

מתח כבד הסתובב בין דגמי פורשה החדשים, טיפס על הקירות, התגלגל על הרצפה ונדבק לחלונות הראווה הגדולים, עד שנרגע, התיישב בתוך קאררה ספיידר הפתוחה, והשתעשע מהמראֶה של שליחי המדיה, כתבי חצר מנוסים, שחיפשו אחר פתרון בלתי אפשרי: איך להתלהב מפורשה, אך לא לאבד מניות אצל המתחרים שלה, כמו פרארי, מזראטי, אסטון מרטין ומרצדס.

איך הם ייצאו מהפלונטר הזה? שאל את עצמו אנוכי המורשה. מה הם עומדים לכתוב? תהה הקשיש, שאצלו אין בעיה כזו. הרי הוא יודע בדיוק מה המקלדת שלו עומדת להודות לגבי האירוע. היא תתקתק שכדי להבין את פורשה אסור להיות צעיר מדי או זקן מדי, אשר חושיו צופו כבר מעטה ירקרק עמום.

"אלא שאיך אפשר להזדקן בלי פורשה?", תַּקְשֶה המקלדת בחוסר עדינות, ובהחלט ייתכן שהיא לא תזכה בתשובה.

נס הנדסי

העיתונות המוטורית הלועזיטית קבעה ללא היסוס כי GT3 RS – אותה עולה חדשה שמפארת את סלון המכירות של פורשה בהרצליה-פיתוח, ומוכנה להתחתן עם יהודי תמורת מיליון ו-700 אלף שקלים – היא מכונית השנה של 2015, וכנראה גם ואילך.

GT3 RS זכתה בתואר זה חרף העובדה שהיא נמנית בחוצפה עם השורות הארוכות של דגמי פורשה שהפירמה בונה, בעקשנות יוצאת דופן, בניגוד לחוקי פיזיקה נוקשים ובסתירה מוחלטת להיגיון הנדסי מוצק.

הרי מדובר בתכנון מכונית המכתיב כי המנוע הכבד ובעל הכוח האדיר ימצא את מקומו בחלק האחורי דווקא – היכן שבתגובה ללחיצה על דוושת הגז הוא מייצר היגוי יתר בכמויות מסחריות. ועוד לא דיברנו על הקלאוסטרופוביה החוגגת בפורשה 911 ובדומותיה, ועל כך שהמציאות הנשקפת מבעד לשמשה הקדמית של פורשה אינה מתארת נכונה את המציאות האמיתית.

GT3 RS 4

אחרי הכול, זו חיפושית. בתצלום: גרסה מתקדמת של פורשה 911 מזן GT3 RSR המצוידת במנוע בנפח 4 ליטרים, שששת הצילינדרים שלו מייצרים כ-500 כ"ס. היצרן מסביר שדגם זה משווק ללקוחות עשירים חובבי תחרויות מסלול, המעוניינים לטעום מה מרגישים נהגי מרוצים מקצועיים.

קשה להאמין, אך גם המנוע של GT3 RSR נולד באותו עיקרון טכנולוגי של מנוע הבוקסר הוותיק בעל ארבעת הצילינדרים, שתוכנן לפני מלחמת העולם השנייה כדי לשרת את חיפושית העממית, אשר נבנתה בהתאם למטרה האידיאולוגית "לספק לכל פועל מכונית זולה, אמינה וחסכונית"

שאלו יהיו הצרות שלנו

וראו זה פלא: חרף ההתרסה הנבזית המאפיינת את דגמי פורשה מתחילת דרכה של הפירמה ועד ימינו – דורות של חולי הגה אמיתיים חלמו ועודם חולמים על צרה טכנולוגית זו.

הם מדברים עליה בעיניים בוערות, לוטשים אליה מבט שְקִיקָתִּי כשהיא חולפת ברחוב, מתעניינים בניצחונות שלה במרוצי המסלול המפורסמים ביותר באירופה ומעבר לים, ובודקים אם יש איזה בדל סיכוי לחיות איתה, גם אם התקווה לשים עליה יד היא אפלטונית בלבד.

חנוקת בית

כמיהה עיוורת זו לפורשה היא תופעה טבעית יותר בעולם הלועזיטי הרחוק, הרוחש כבוד למוצגים הגזעיים מזופהאוזן ומעניק להם רקע מתאים. לא כמו אצלנו, היכן שלמכונית זו נועד תפקיד של תכשיט השמור בבית בעיקר, במרחק בטיחות הגון מעין רעה ומסכנת ההילכדות בידי כוחות רשע.

הרי מכונית זו, בדומה למתחרות שלה, שעלו אף הן ארצה, מתחילה לחיות ולהצטיין במהירויות שהשתיקה יאה להן. מה חבל שצריך לרסן כאן את פראותה, כדי לא לגרום להתקף היסטריה בְּקֶרֶב הכוחות האבוהביים המסכנים למיניהם, שהם טרובדורים של סיסמאות פחדניות, הגורסות כי מהירות הרכב היא הפרמטר העיקרי לתאונות.

ואם פורשה הנכונה תעז בכל זאת לצאת משערי הבית, אז מצפה לה מחנק בדרכים צפופות ובפקקים, המיוצרים על ידי פחיות עוינות וצרות עין.

בנוסף, פורשה תהיה מאוימת כאן מהסכנות הכרוכות באותה "צוותא מאונס" עם גדודי משפחתיות שנהגיהן מסוממי סמארטפונים.

על תורפה ועל טורפנות

כל ההווי המיוזע הזה אשר מצפה במרחב שלנו לדגמי-העל השריריים כהוגן של פורשה, המצוידים בכנפיים במקומות הנכונים כדי לעופף חופשי בין הסכנות – מציק פחות, או כלל לא, לשלושה דגמים אחרים של הפירמה, המוצגים אף הם בהרצליה – קאין, Macan, ובמידת-מה גם פָּנָמֶרָה.

שלישייה זו תסבול פחות מהצפיפות העברית. והנה ההסבר המפתיע: קאין, מקאן ופנמרה מעוררים נקיפות-סימפטיה בלבו של הקשיש המורשה, משום שאלו הם דגמי פורשה היחידים אשר הבווארית הביתית והנאמנה של הזקן, Z3M קופה, יכולה עדיין לעקוף אותם בריצה קלה.

מובן כי אתקשה לחוש חמלה שכזו כלפי דגמי פורשה טורפניים כמו קאיימָן וקארֶרָה על כל מופעיהם, המשאירים את הבווארית מאחור. אמנם מעט, אבל בכל זאת. קל וחומר אסון אמיתי כמו GT3 RS, שכדי להגיע ממנוחה ל-100 קמ"ש תקניים זקוקה ל-3.03 שניות בלבד, אשר לעומתן, 5.0 השניות של הבווארית הן נתון מגוחך.

נושם בצ'קים דחויים 

"יצא ממך האוויר, מה?", הקניט הבן את הקשיש בנימת סרקזמה גלויה, כאשר שמע בטלפון הבין-גושי על ביקורו של אבא בתערוכה של פורשה, שנפתחה חגיגית במרחב הציוני.

"אוויר? ממני? על מה אתה מדבר?!", התרגז הזקן, שהאוויר העברי היחידי שלו נחבא כבר מזמן בארבעת הגלגלים של אלפא, דחוס בכל אחד מהצמיגים ב-32Psi . הזקן עצמו נושם רק מעט ובסתר, וגם זאת בכוח האינרציה בעיקר.

ג'רי אינו מאשר, ג'רי אינו מכחיש

בין כמה עשרות המכוניות שהסכימו לחיות איתי על לא עוול בכפן, מעולם לא זכיתי בפורשה משלי למשך יותר מיומיים-שלושה. כמו לפני כמה-עשרה שנים, במקרה המביך ביותר עם 928 אדומה, אקסית של ג'רי ליבוביץ' ידידי – שהביא אותה מארה"ב ונכשל מול הרשויות בארץ, כפי שסיפרו לי אחר כך אנשים טובים. ג'רי עצמו לא אישר, וג'רי גם לא הכחיש.

בכל אופן, קיבלתי את כל זכויות הבעלות על 928 זו במכרז שארגן המכס בלוד, אשר שם עליה ידיים, והצלחתי להחזיק אותה ברשותי ממש מעט, כפי שתיארתי כבר במדור הבכייני "פורשה דגם כמעט".

home sweet home

למחרת ההשקה של בית פורשה בהרצליה הבחין הקשיש המורשה בראי בחיוך שנשאר על פניו, וככה סתם נזכר מה אמר ניקיטה חרושצ'וב בשדה התעופה במוסקבה לחברו גרגורי מלנקוב, שחזר מארה"ב וירד מהמטוס מעופף אל המצלמות בכובע פנמה.

"שְטוֹ טִי סְמְיֶיוֹטסָה?" (מה אתה מחייך?), גער חרושצ'וב במלנקוב, "טִי אוֹזֶ'ה דוֹמָה" (אתה כבר בבית).

טיפ טיפה: מיומנו של מזוכיסט

לפי מסורת שליוותה במשך שנים את ימי העיתונות, שבפניה נפתחים שעריה תערוכת המכוניות הבינלאומית של פרנקפורט – מארגני האירוע היו מזמינים את עיתונאי הרכב המגיעים מכל רחבי תבל אל מסלול המרוצים הוקנהיים לנסיעות מבחן. לרשותנו, הכתבים, עמדה תוצרת גרמניה – דגמי ב-מ-וו חדשים, אופלים, מרצדסים ופורשים 911, שהאפשרות לנהוג בהם על מסלול המרוצים הייתה ממגנטת ממש.

ודאי שרוב הכתבים היו עומדים בתור מול דוכן פורשה, חוץ מהשליח של מגזין "טורבו" הישראלי (אנוכי), שהחליט כי מוטב להכיר תחילה את המסלול במכונית אנושית יותר מכבוד הטיל מזוּפֶנְהָאוּזֶן, שהקשיש הצעיר עדיין לא נהג בו ורק שמע עליו אינספור סיפורים מחברו הפולני, נהג הראלי זָסָאדָה, שזכה בפורשה 911 באליפות אירופה.

כך קרה שאת חגיגת המבחנים פתחתי באופל קורסה קטנה, והופתעתי להיווכח כי בסיבובים של הוקנהיים אנו, העיתונאים הנוהגים בקורסות, נוסעים בחוצפה בין פורשים, ולעתים אף עקפנו אותן כאשר הן זזו בזהירות בסיבובים עד הישורת, שבה הן היו מתרחקות ונעלמות.

כאשר אני אנהג בפורשה, אף קורסה או פורד אסקורט לא יריחו את אגזוזי בסיבוב, תיארתי לעצמי את העתיד המתקרב כאשר התיישבתי ב-911 מזן 964 טורבו. הרגשתי בה כמו בבית משום שתיבת ההילוכים שלה הייתה זהה לזו של לנצ'יה פולביה HF שלי, וגם משום שעדיין לא שכחתי לשלוט בהנעה אחורית, כפי שלימדה אותי רנו R8 גורדיני שלי.

התיישבתי בפורשה, כיוונתי מושב והגה, ולָפוּת היטב בחגורות שילבתי את ההילוך הראשון (שמאלה ואליי, כמו בלנצ'יה) ויצאתי אל המסלול. ואז, בעוד כמה רגעים, המציאות חסרת הרחמים הכתיבה לי לבצע סדרת זיגזגים בנוסח היגוי יתר-קונטרה-היגוי יתר-קונטרה, כאילו הייתה מכוניתי מטאטא המנקה את האספלט. ודאי שהקורסות וכל יתר הפחיות עקפו אותי בסיבובים בזלזול מוחלט, או ניסו לברוח לצדדים, כי כל פעולה של הגנה עצמית שנקטתי, שהתבטאה בליטוף עדין של דוושת הגז, הובילה לשחרור הזנב.

הבנתי מיד עד כמה צדק מאסטרו זאסדה כשאמר שפורשה אוהבת להתעלל בנהג, ואין ברירה אלא להתאמן איתה. אלא שאצלי, שעות הנהיגה בפורשה לא שינו הרבה. אמנם הפסקתי להיכנע בסיבובים, ואף התחלתי לנסוע במהירות קורסה כפול שתיים, אך בכל זאת חזרתי לתל-אביב מוכה ומושפל נמרצות על ידי המכשפה מזופנהואזן. כעבור שנתיים, בתערוכת פרנקפורט הבאה, הסיפור חזר על עצמו.

פורשים של זמננו, כמו אלו המוצגות בהרצליה, אינן מסוגלות להכין חוויה דומה לזו שטעמתי בסבל ובתיאבון בכל ביקוריי בהוקנהיים, כי כוחות האלקטרוניקה הספיקו כבר להפוך את דגמי פורשה המודרניים לכלים אנושיים לרפואה. כמו כלבים שגמרו קורס אילוף, הן משרתות בנאמנות את בני האנוש. ללא כל טירוף, בלי היגויי יתר.

האם רק המזוכיסט שבי מתגעגע לקאפו ששמה 964?

964 white one

חוליגנית מבוקשת. פורשה 911 בגרסת 964 יוצרה עד שנת 1993, והיא עודנה מצוידת במנוע מקורר אוויר כמו מנוע החיפושית. בזכות סגנונו המיוחד והמזג החוליגני שלו, דגם 964 שייך לפורשים 911 יד שנייה המבוקשות והיקרות ביותר בשוק

 שואלים את אדוארד

משה שנבל: מה קרה לחתיכה הצרפתייה והמגניבה, שהראתה לי את חמוקיה המדהימים כשראיתי אותה דוהרת בכביש כמו סוסה אצילה? האם נכונות השמועות הרעות כי רנו קליאו החדשה היא מכונית הגורמת לבעליה להתחרט על היום שבו ראו אותה וקנו אותה?

תשובה: לא שמעתי ביקורת ספציפית על קליאו החדשה, כמו התחממות, שתיית דלק מוגזמת או תיאבון לשמן, לא בחצי פה ולא בפה מלא, לא במכתבים המגיעים אלינו, לא בפורומים עבריים וגם לא בפורומים לועזיטיים, אשר מחשבי עוקב אחריהם בהתעניינות רבה.

אישית, נהניתי מקליאו ספורט עוד לפני שחוזקה בטורבו (ללא צורך ואף בניגוד לו, לדעתי), ולידידה שלי יש קליאו B כבר 14 שנה, שביקרה במוסך היבואן רק כדי להחליף שמנים, נוזלים וחגורת טיימינג, ולאחרונה כדי לגרש קודן בעייתי.

האם ייתכן שהשמועות גונבו לאוזניך על ידי רוטנים כרוניים, הכועסים על עולם שכולו נגדנו, על מזג האוויר המטורלל, על בנות הזוג, על הילדים, על חיות הבית ועל יוקר המחיה? טיפוסים אלה למיניהם יוכלו בקרוב לשכור מכוניות אוטומטיות של גוגל.

בקליאו החדשה מפריע לי רק עיצוב הדלתות בחלקן התחתון, שגורם למכונית להיראות כאילו היא שיחקה נגד בית"ר ירושלים וחטפה בעיטות.

זאב: תודה על תשובתך ("שואלים את אדוארד" 968). המכונאי שלי מנוסה מאוד בוולבואים ישנים, ויש לו הרבה חלפים וגם קרבורטורים במצב טוב. הוא טוען שהקרבורטור שיש לי הוא דגם מתקדם, ולכן כדאי לחפש חלקים. צריך קיט לשיפוץ קרבורטור: דיאפרגמה, מחט, אטמים וכו'. האם יש מכון קרבורטורים בארץ?

לגבי יבוא של חלפים מחו"ל: בדקתי פעם את העניין, ומצאתי שמשרד התחבורה לא נותן לייבא חלפים אלא אם הרכב מוגדר כרכב אספנות. כשאני מביא חלפים מחו"ל אני צריך לבקש טובה מחברים. לא הגדרתי את הוולבו כרכב אספנות כי ברכב אספנות אין ביטוח בין 07:00 ל-09:00 בבוקר, ואני צריך את המכונית בשעות האלו. מצורף צילום של המכונית.

תשובה: לגבי מכון קרבורטורים בארץ, אבדוק את הנושא. נזכרתי שלפני כעשרים שנה מישהו ("הטייקון הפרטי שלי") הפקיד אצלי למשמר לתקופה של כמה שנים וולבו 264 בעלת 6 צילינדרים, 2.7 ליטרים, שהוא קנה בארץ ובקושי השתמש בה. גם בוולבו מפוארת זו גיליתי סתימות בקרבורטור, סטרומברג כמו שלך, שהיו כנראה תוצאה של בוצת דלק שהתייבש.

הביטוי "מחט" שנקבת בו (תרתי, תרתי) הזכיר לי שאת המחט בוולבו של הטייקון ניקיתי באמצעות טינר, ואת חלקה העליון שפשפתי בנייר זכוכית עדין מס' 1,000 (בניגוד לדעתם של מומחים). השיפוץ הוכתר בהצלחה.

תומר הלוי: ברשותי פונטו 2002 אוטומטית, נדמה לי שרובוטית. לאחרונה, בעת לחיצה על הברקס, יש תקתוקים מתיבת ההילוכים – מנעילת הבטיחות של הידית – יחד עם צליל רוורס, והצג מראה D ו-R לסירוגין.

אשמח לקבל את דעתך בנושא.

תשובה: אם אתה בר-מזל, הגיר שלך יסתפק באיפוס מחשב ובהחלפת שמן.

הגול העצמי של הקדמה

הטכנולוגיה המתקדמת שהשתלטה על העולם המוטורי מעמידה באור מגוחך את הביטוי "גנבת רכב", כאשר המכונית מוסרת את עצמה לגנב

"השוטר אפשר לי לצפות בצילום וידיאו ממצלמת רחוב, וכך ראיתי איך נגנבה ממני מאזדה 6 החדשה שלי", סיפר הנגזל בפורום לועזי של בעלי מאזדות. וזה מה שהמצלמה קלטה: "מישהו התקרב למכוניתי החונה, התכופף במשך עשר שניות אל הראי השמאלי, פתח את הדלת, התיישב במושב הנהג לעוד כמה שניות, הדליק אורות, אותת ונסע".

"הגנבה הייתה קלה יחסית כי מדובר במאזדה 6 בגרסת SkyPassion, המועדפת על קוני המאזדות משום שהיא מאפשרת לפתוח דלתות ולהתניע בלי מפתח", הסביר שוטר המתמחה בגנבות רכב. לדבריו, "הפורץ היה מצויד כנראה במשדר גלי רדיו משוכלל, שבאמצעותו הוא פתח את הדלת ואחר כך התחבר למערכת CAN כדי לעקוף את האזעקה, להתניע את המנוע ולהסתלק".

פינוק פיפיות

המקרה המתואר לעיל הוא רק אחד מ-151 גנבות של מאזדות 6 חדשות שנרשמו בוורשה בשנה שעברה. הפורצים נוקטים שיטה מקורית שפיתחו האקרים מקומיים, המנצלת את שלל האמצעים האלקטרוניים אשר מאפיינים את היפנית האצילה, הממגנטת. וזו השיטה:

כל המערכות כמעט שהותקנו במכונית זו במטרה לשרת את הנהג ולפנק אותו – כמו תקשורת Bluetooth, קשר רציף עם האינטרנט, מולטימדיה, GPS, ניווט מקורי, חניה אוטומטית, טמפומט, בלם יד חשמלי, חיישני רדאר המשגיחים על היצמדות למסלול ושמירת מרחק מהמכונית שלפנינו – מאפשרות לגנבים להשתלט דרכן על הרכב.

במילים אחרות, תפנוקים הם שער המשי של הגנב אל העברת בעלות חד-צדדית.

אלקטרוניקה כאופיום: סוּפֶּר-נאני מסוכנת

עד עתה הסתפק המדור בהשמעת הטענה (הבודדה כמו עכבר ספרייה) כי חבילת האמצעים האלקטרוניים העכשוויים, אשר מטרתם המוצהרת היא בטיחות, תיקון שגיאות בנהיגה וגילוי סכנות – מטרידה את הנהג יותר מכפי שהיא מסייעת לו, מנשלת אותו מכל הנאת ניהוג, ועוד מטשטשת את זהירותו הטבעית.

מדור זה טען, ועודו טוען, שהאמונה העיוורת בסגולות של אמצעים אלקטרוניים גורמת לנהג לחוש שהוא פטור מהצורך לגלות ערנות עצמית, ולכן הוא מרשה לעצמו לתפקד כאילו אינו נמצא בתנועה: לקרוא מיילים, לכתוב סמסים, לבדוק את מצב המניות בבורסה, לשוחח או סתם להתגלגל בענני הדמיון.

והנה עתה, לנוכח שיטת הגנבות הערמומית, התגלה שהמציאות הטכנולוגית השולטת בעולם הרכב אכזרית עוד יותר מכפי שהתרענו כאן – משום שהיא מסכנת לא רק את חיי הצרכנים שלה, אלא גם את רכושם.

סוגדים לעגל טרחני

ודאי כי טענותינו אלה נגד רודנוּת האלקטרוניקה (המתחפשת למרי פופינס) היו, והן עדיין, בבחינת קול קורא במדבר אל מול שירת המקהלה, המהללת את המודרנה כאילו הייתה שמש גאולתנו.

בדידותו של מדור זה צופָה, ואינה מאמינה: להקות להקות של כתבי חצר מוקיעים, ב"מבחני הדרכים" שהם עורכים וכותבים, כל דגם שלדעתם הוא נחות משום שאינו הולך עם רוח הזמן, קרי – הוא אינו מאפשר לשמור על קשר אינטרנטי עילאי עם סביבתו, ואינו מצויד, רחמנא ליצלן, באמצעי בטיחות חדשניים, שבקרוב יירשמו כחובה כפי שנרשם ABS.

גילוי נאות בסגנון מקומי

ודאי שהקשיש המורשה מעדיף את מכוניותיו, המתהלכות יחפות מאלקטרוניקה, על פני כל דגם (כולל כמה מפוארים) שהזקן נהג לאחרונה.

כן, המוצגים השייכים לקולקציה הביתית של הקשיש נעלים בעיניו בכמה דרגות לעומת דגמי הראווה של העכשיו, בין השאר משום שהאלקטרוניקה של בנותיי מסתכמת בהפקת ניצוצות במצתים – וגם זאת ללא עזרת חיישנים, אלא בִּרגעים שנבחרים בדרך מכנית, כאשר הבוכנות משלימות את תהליך הדחיסה.

רק ב-Z3M קופה של הזקן מחוזק מנוע ששת הצילינדרים בשיטת Vanos, אך בכך (בנוסף למערכת ABS) נגמרת רשימת החידושים המקננים ביהלום הבווארי, אשר אינו נגוע בעזרי אחיזה למיניהם.

פרצוף מודרנה בלתי צפוי בעליל

אמנם הקשיש המורשה (כפי שהבין כבר גם אדם שקורא טיבטית בלבד) רוחש למודרנה סלידה עמוקה אשכרה, סלידה טבעית, אשר צמחה גם משום שהזקן שייך עדיין לאותו דור אבוד אשר נהנה מנהיגה ושות' – אלא שבכל זאת, הקשיש אינו קופץ בשמחה לאיד ומכריז בסיפוק "אמרתי לכם", כי אנוכי מרגיש סוג של אחווה עם בעלי מאזדות 6 חדשות תושבות ורשה, שחדשנותן סידרה להן מלכודת בנוסח כיפה אדומה.

לא רק עליי משפיעה פרשת המאזדות 6 באופן מוזר. טרובדורים של השתכללות תחום הרכב, לועזיטים בעיקר (שהרי כתבי החצר שלנו ממלאים פיהם מים), מתחילים לפקפק בצדקת הערצתם לטכנולוגיה לנוכח העובדה שמכונית מעניינת זו, המפוטמת חידושים כפי שקרפיון יהודי ממולא צימוקים מתוקים, הפכה טרף קל לגנבים הגויים, הקוטפים אותה כאילו הייתה שלהם.

משמר הנפרץ

פורסם בלועזית כי יבואן מאזדה בפולין מתכוון להרכיב אימובילייזר נוסף, ומכין עוד אמצעים משוכללים, שעקרונות הפעולה שלהם נשמרים בסוד.

"לא זו הדרך", מזהיר מומחה לאזעקות, הטוען כי כל הפטנטים הללו מתבססים על אותה מערכת CAN שהגנבים למדו לשלוט בה בחופשיות רבה, וממש קוראים בה כפי שקוראים בספר. כך שלא יעזור הפתרון המפורסם של החלפת הפינים בשקע הדיאגנוסטי OBD כדי שהגנב לא יוכל להתחבר אליו – כי רשת CAN, בתמימותה, תדווח לגנב על תרגיל מחוכם זה.

הפתרון: אָטָבִיזְם

פתרונות חלקיים, ממשיך להסביר המומחה ממכון "Multi Servil Electric" שבקרקוב, הם הרכבה של אזעקה נוספת, שאינה מחוברת למערכת החשמל המקורית, או התקנה של נעילה מכנית בתוך תיבת ההילוכים עם מנעול חיצוני הדורש מפתח מיוחד, קשה לזיוף.

דא עקא שאזעקה "פרימיטיבית", כלומר כזו שאינה מקושרת אל המָגִיסְטְרָלָה המשוכללת CAN, עלולה לשבש את המערכת האלקטרונית המקורית, כולל את תפקוד מחשב הרכב.

ובאשר לנעילה (בְּלוֹקָדָה) של תיבת ההילוכים – זהו אינו פתרון הוגן כלפי ברנש ששילם בעין יפה על מכונית מתקדמת, נאה, חזקה ואלגנטית, ומצפה ליהנות ממנה ללא צורך לפתוח את תיבת ההילוכים לפני כל נסיעה ולסגור אותה אחרי כל חניה, ועוד במפתח, כמו במכוניות פשוטות.

נהג צללים

מערכת CAN מקלה לא רק על גנבים, אלא גם על מתנקשים פוטנציאליים. האקר שבקיא בקריאת מערכת CAN יכול, אם יחפוץ, להשתלט על מכונית הנמצאת בתנועה, לסובב את ההגה שלה, לתפעל את דוושת הגז ואף "ללחוץ" על המעצורים, כולל בלם היד.

מובלעת בל יבולע

עולם אסונות זה נמצא רחוק מהחצר הביתית של הקשיש המורשה, אשר בה, תודה לאל, לא מבקרים גנבים חובבי ענתיקות וגם לא גנבים פשוטים, ובוודאי לא האקרים.

הלוחמה האלקטרונית היחידה המתנהלת במובלעת של הקשיש מתבצעת על ידי כוחות עלומי שם, המנסים לשבש את עבודת המחשבים של הזקן – תופעה שהתעדנה לאחר שהלשנתי על המנוולים במדור "אצלי בג'ימייל", ועוד בעקבות עזיבתם של הפי-סי ו-windows XP לטובת מק.

בסייעתא דאנוכי

ובכל זאת, אף כי הוא חי בשמורה יחסית, דאג הקשיש המורשה, בהתאם לפתגם היידישאי הוותיק "השמיים שומרים על אדם השומר על עצמו", לפתח כמה שיטות הגנה מול גנב מזדמן. הרי חן:

משולש שווה

אמנם אלפא GTV בת 32, ואף אחד חוץ מהזקן אינו מסוגל להתניע אותה בבוקר, אך הוא מקפיד בכל זאת להשאיר אותה בחניות חשוכות, עם משולש זוהר צמוד לחלון האחורי.

זה מרתיע גנבים, ועוד מחזק את הסטיגמה, המחוזקת ממילא בציבור הגויים, שלפיה אלפות מתקלקלות ברצון, מה שלא נכון לגבי GTV הלועזיטית, התל-אביבית במוצאה, ולגבי אלפא 33, שהיא תל-אביבית בפועל.

נייר ערך

 על הונדה CRX VTEC שומרת מדבקה של אזעקה גזעית המודבקת על שמשת הצד. אלא שלשווא יתאמץ הסורק שהביא עמו הגנב, כי… ל-CRX אין אזעקה!

אבל יש לה נעילה של תיבת ההילוכים, פיתוח של דני ג', בחור ישראלי שהתחרה פעם ב"רב בריח".

מקס הזועם

ואילו ב-מ-וו Z3M קופה מוגנת כפליים: שומר עליה גם פטנט סודי של הקשיש שהוא אימץ מעולם המרוצים ולא ייחשף כאן, וגם פתק המוצמד להגה ומודיע בזו הלשון: "מכונית זו נשמרת על ידי מקס W", כאילו היה מדובר באיזה מאפיונר שלא כדאי להתעסק איתו.

ואותו מקס W (כלומר, מקס וֶבֶּר) הוא בסך הכול חברו של הקשיש, בעל ארבע רגליים ולב מזהב טהור.

6666

אני שומר תרי"ג: 613 הסוסים אשר שייכים לשלוש הבנות הלועזיטיות של הקשיש המורשה (321 כ"ס של הבווארית Z3M קופה, 160 של הונדה CRX, ו-132 של אלפא GTV) סובלים אמנם מהניתוק מאבא ומקור הגולה המפחיד, אך לפחות אינם פוחדים מגנבים, שעדיין לא שולחים ידיים אל הענתיקות

טיפ טיפה: שטיק השתיקה

חטיבת הרכב (יש דבר כזה) של אתר ynet פרסמה סרטון המתאר מבחן השוואתי בין שלושה "ג'יפונים", כפי ש-ynet-ים אלו מגדירים ללא צידוק את קיה ספורטאז', יונדאי טוסון וניסאן קשקאי. אם אנו מחפשים דוגמה קלאסית לפטפטנות ריקה מתוכן, אז הבחירה בסרטון הנ"ל נראית כחובה.

נפתח בכך שכדי לגרום לצופים לחשוב שמדובר במבחן מקצועי, נכלל בו קטע של סלאלום תקני, שלגבינו הוא שלב חובה כדי להכיר את האמא של האמת על המכונית. כתבנו על כך פעמים רבות, ובכל פעם תהינו מדוע הבוחנים העכשוויים ויתרו על שלב הסלאלום. והנה, ה-ynet-ים ביצעו אמנם סלאלום, אך לא התייחסו אליו. הבוחנים לא סיפרו, ולוּ במילה אחת או ברמז דק, מה הם למדו בין הפילונים על שלוש הנבחרות.

בהנחה ששלישיית המוסקטרים שלynet יודעת לבצע סלאלום ומסוגלת לגזור ממנו מסקנות – אז שתיקתם נראית חשודה ביותר. לא מופרך לשער כי האמת שבקעה מהסלאלום פגעה בדעה ה"אובייקטיבית והעצמאית" שגיבשו הבוחנים לגבי הדירוג הסופי. ספורטאז', אגב, יצאה אצלם כדאית יותר מטוסון, ועל קשקאי הם אמרו ש"היא הרגישה את פיגורה מול הקוריאניות".

אני מודה שיש משהו בלתי ספורטיבי בחשיפת קלונם של כתבי חצר, המתחרים ביניהם על נדיבות ידם של יבואני הרכב. מה לנו כי נלעג להם? הרי בסך הכול, להיות כתב חצר זו בחירה במקצוע משתלם למדי – וכנראה גם תחביב, שהרי קשה (לעת עתה לפחות) למצוא כתב רכב אדיש לקסם המוטורי ההולך ונעלם.

כן, צריך גם לפרגן. הרי "כתב חצר" הוא מעמד לא קל לאחזקה, משום שאדם זה צריך להתמודד עם ציפיות סותרות של יחצ"נים, המתחרים ביניהם על דעתם של רוכשי רכב פוטנציאליים.

בכל הבלגן הזה – אשר ניחן במאפיינים של מלחמה קרה, המייצרת מיליונרים חדשים ומחזקת את המיליונרים הקיימים – כתבי החצר השימושיים, המוחזקים על רצועה קצרה של אדוניהם ברוני הייבוא, מוצאים את עצמם במלכודת. כי סוף כל סוף, כתבים מסכנים אלו מוכרחים לפרסם את דעתם שלהם על הסחורה המשווקת. או-אז ניצב כתב החצר המושבע שלנו בדילמה רגישה: מה מותר לו להגיד כדי לא לעצבן חלילה את אדונו היבואן, לא לאבד את מעמדו בארמון, ולא להימחק מרשימת אנשי הערך – ועדיין להגיד משהו מחוכם, ועם זאת לא לומר הרבה?

כתב חצר צריך לשמור מרחק ביטחון לא רק מאמת בעייתית, אלא גם משטחי הביזנס של אדוניו היבואנים, שאליהם אסור לו להיכנס. לכתב חצר אסור למשל לשאול מדוע דגם מסוים זכה לעלות ארצה רק בגרסה המעניינת פחות, בעוד שהגרסה המעניינת יותר, הספורטיבית ובעלת היכולת לתפקד גם בשטח, נשארה להנאת הגויים.

לצורך הבידור המשעשע רצינו לצפות שוב ב"מבחן" ההשוואתי של ספורטאז', טוסון וקשקאי בביצוע שלושת המוסקטרים הזהירים של ynet, אך לאכזבתנו, ה"מבחן" נמחק מתפריט הרכב באתר, כאילו הפך לענן, ואפילו לא עבר לגוגל. מוזר.

z19656992Q,Maserati-Levante

מזראטי לֶבָנְטֶה. בדומה לכל יצרני מכוניות הפרימיום כמו בנטלי, יגואר, אסטון מרטין ורולס רויס, גם מזראטי הכינה SUV מפואר משלה, אשר עונה לשם לבנטה ויחל את דרכו בתחילת מארס השנה בתערוכת ז'נבה. תחת גופה של לבנטה, העשוי אלומיניום, נמצאים חלקים השייכים לג'יפ גרנד צ'ירוקי, ואילו המנועים – טורבו V6 בכוחות 350 כ"ס ו-425 כ"ס, כמו גם מערכות ההיגוי והמעצורים, מגיעים מדגמי מזראטי ג'יבלי וקוואטרו-פורטה

שואלים את אדוארד

זאב: הנה תמונות של הקרבורטור בוולבו 240 שלי משנת 1983. האוטו נהדר, הקרבורטור צריך שיפוץ. האם אתה יודע איפה אפשר להשיג חלקים בארץ? בחו"ל?
תשובה: כדאי לגשת למכון מוסמך למאיידים, ולקבל חוות דעת מקצועית על מצב המאייד: אילו חלקים זקוקים להחלפה ואילו לשיפוץ.

בכל אופן, אם לא תמצא דרך אחרת, מצאתי מקום בפולין שניתן להשיג בו מאייד סטרומברג לוולבו שלך המוגדר כ"משומש במצב טוב". הבעיה היא שנדרש תמורתו סכום גבוה למדי, אלף זלוטי, שהם כאלף שקלים. המוכרים מוכנים לשלוח אותו לחו"ל. הנה הפרטים:

eter-mot.com, טלפונים:

+48 22-751-19-53

+48 664-996-211

+48 602-772-052

שלח לי את הטלפון שלך, אם תזדקק לעזרה נוספת.

משפחת רדיע: שמי קובי ואני מרחובות. לאחרונה זכינו ונולדו לנו תאומים, בנוסף לשני הילדים הגדולים שלנו. בעקבות כך רכב הליסינג שלי צריך לגדול, ואני צריך לבחור בין שברולט אורלנדו לטויוטה ורסו.

ידוע לי כי האורלנדו מרווח יותר, אך אני עדיין מתלבט, כי מעבר לברור מאליו, שזאת הבטיחות, חשובים לי נוחות הנהיגה ואיכותה, כוח המנוע ויציבות. אני נוסע הרבה בכל יום (רחובות-דימונה) וגם אוהב לנהוג. מקווה שתוכל לעזור.

תשובה: אכן, כפי שציינת, לכל אחת מהמועמדות יתרונות שונים. אם הנאת הניהוג חשובה לך, אין מנוס אלא לערוך נסיעת מבחן בשתיהן כדי לקבוע איזו מהן קרובה יותר ללבך. בתוך כך נסה לגלות מי קלה יותר לשליטה – פרמטר חשוב בתחושת הבטיחות האקטיבית שמעניקה המכונית.

שמואל: אשמח לקבל את פרטי הציוד הנדרש להחזקת המצבר, לפי המלצתך שפורסמה בשבוע שעבר ("שואלים את אדוארד" 967).

תשובה: מדובר במטען ביתי סטנדרטי למצברי רכב. כמה קוראים של המדור השיגו אותו ב-ebay, אך אפשר לחפש גם בחנויות לאביזרי רכב.

המטען הדרוש צריך לספק 10 אחוזים מכמות האמפרים של המצבר. לדוגמה: 5 אמפרים למצבר בנפח 50 אמפר.

עמיחי בן-דוד: בינתיים הספקתי לקנות פיאט גרנדה פונטו שנת 2008 ידנית 1,242 סמ"ק שעשתה 195 אלף קילומטר, הסבה לגז.

לקחתי אותה למוסך שמטפל ברכב של הוריי, והוא בדק ואמר שזה נראה טוב אבל הוא שומע רעש מהגיר, ולכן צריך לדעת שיום אחד הגיר יכול ללכת. האם יש איזושהי רפואה מונעת לבעיה?

כמו שאתה מציע לא פעם, אני מעוניין לטפל ברכב בעצמי בטיפולים שגרתיים. אשמח אם תוכל להפנות אותי למדריכים בנושא…
כמו כן, האם חייבים להיצמד לחלוטין להמלצת היצרן בנוגע ליצרן הנוזלים?

תשובה: בטרם פתיחת הגיר כדאי להחליף שמן גיר בשמן חדש, ולהדר במזיגת תוסף XADO, שבמקרים רבים מחולל נפלאות.

באשר לנוזלים, אכן כדאי לציית להוראות היצרן. לחלופין, ניתן להשתמש בנוזלים ממדף עליון – בתחום השמנים מדובר באלו הסינתטיים. לפיאט שלך מומלץ שמן מנוע בצמיגות של W405.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 294 שכבר עוקבים אחריו