Skip to content

ככה זה התחיל

רוב הנהגים נמלאים שביעות רצון כאשר המכונית מגישה להם שירות מסור – אך מאחורי ההגה מתיישבים גם רומנטיקנים עקשנים, שאני נמנה עמם. לגבינו, נהיגה היא פנומן השייך לאגף הפסיכולוגיה, ניסיון אסתטי, ספורטיבי ואף מיסטי

הקשרים האישיים שלי עם מנועים, תיבות הילוכים ודיפרנציאלים החלו מיד אחרי שנפלה לידיי פולקסוואגן אמפיביה. כי ודאי שלא ניסיתי לטפח יחס אישי כלפי מכוניתי הראשונה, זוויקאו P-70 (Zwikau), קופסה רבועה עשוית דורופלסט המצוידת במנוע שתי פעימות ושני צילינדרים. דבר לא התקלקל ב-P-70 זו, היא לא דיברה אליי ואני לא סיפרתי לה כלום, עד שנאלצתי למכור אותה ולהישאר זמן-מה בלי מכונית.

רק אחרי מכירתה של P-70 התחלתי בכל זאת להתגעגע אליה. מעט, אבל כואב. הרי מה נשאר לי חוץ מלהתגעגע לגלגלים משלי, לזיכרונות על טיולים חופשיים, לגאווה שבה הייתי זורק את מפתחות המכונית על שולחן הקפיטריה בבית האמנים בלודז', שנקראה "הוֹנוֹרָטְקָה".

באין ברירה, וברוח שפופה, התרגלתי למחשבה שמצב ה"אין אוטו" יימשך אצלי עוד זמן ניכר, כתוצאה מביכה מהעובדה שהאמצעים הכספיים שלי התרוששו עקב מחסום כתיבה שנפל עליי.

אור בפתח הנפילה

דבר לא אותת שמצבי עומד להשתנות, והמהפך הפתאומי נראה כך:

נסעתי ברכבת לקרקוב, בניסיון נואש לשקם את חיי המשפחתיים, אלא שגם הפעם לא הצלחתי לקומם אותם מעפר הסיכויים, כי המשוררת סירבה לדבר על זה.

באותה הזדמנות החלטתי לבקר שוב בבית העלמין היהודי העתיק של קרקוב, רֶמוּ, שבעקבות ביקורי הראשון בו כתבתי עליו את השיר "בית העלמין רמו", אשר פורסם בוורשה בעמוד השער של השבועון "כיוונים", ואחר כך גם תסריט, אשר נקנה על ידי אולפן הסרטות.

כדי להמשיך בהכנות לסרט נפגשתי עם חבר צלם, אנטוני נוּזִ'ינְסְקִי, בבית הכנסת הנטוש מאדם אשר שוכן בסמוך לבית העלמין. סיכמנו על זוויות צילום, וסקרנו שוב את המדרגות שמהן תרד בסרט השחקנית יוֹלָה בּוֹגְדָל, נערה משום מקום, לפני שהיא קוראת "טאטע" ונעלמת.

אמפיביה בתפקיד סוס

חברי הצלם נוז'ינסקי היה גאה במכוניתו החדשה, סקודה סְפָּרְטָק, ורצה שאכיר אותה. לשם כך יצאנו מהעיר, ובצדו של איזה כביש נתקלנו במחזה מרתק: ראינו כפרי מעבד את האדמה באמצעות פולקסוואגן אמפיביה צבאית קטנה, עדיין בצבעי הוורמאכט.

אמפיביה זו התגלגלה בהילוך ראשון, שפכה עשן כחול מהמפלט, השתעלה וכחכחה בעודה סוחבת אחריה, כמו סוס, מַתְחֵחָה, שהכפרי אחז בה לבל תתרומם. והנה, בדיוק כאשר עצרנו כדי לעקוב אחר המראה הבלתי שגרתי, עצרה גם אמפיביה. הכפרי עזב את המתחחה, הרים את מכסה תא המנוע של אמפיביה, ירק לתוכו בכעס והחל להעניש את הרכב בבעיטות.

חייכנו והמשכנו לנסוע, אך אחרי כמה מאות מטרים ביקשתי מאנטוני לחזור.

חזרנו. הכפרי עמד עדיין באוזלת יד לצד אמפיביה. פניתי אליו בהצעת קנייה. "אתה מוכר אותה?", שאלתי את האיש כפי שכעבור חמישים שנה עוברי אורח ישאלו אותי ברמזורי תל-אביב לגבי אלפא 33 הקשישה שלי.

איטית כמו מלפפון ים

כעבור שעה בערך ישבתי כבר באמפיביה, שרכשתי בפרוטות ובהשתתפותו הנדיבה של נוז'ינסקי. אחרי ניסיונות רבים הצלחנו להתניע אותה, ונסעתי בה לכיוון ביתי בלודז'.

תחילה ליווה אותי אנטוני, עד שנמאס לו מהנסיעה האיטית אחרי אמפיביה הזוחלת, והוא ברח באמתלה שהמנוע של סקודה התחמם. "תגיע בשלום!", צעק מחלון הספרטק, ביצע פרסה ונעלם.

נשארתי לבד על הכביש עם אמפיביה, והתפללתי שהיא לא תיתקע בדרך הארוכה המצפה לנו.

שיחות מוטיבציה

אמפיביה הייתה עמוסה באוסף חלקים שמצאנו בצריף של החקלאי: בלוק מנוע חלופי, ערמת צילינדרים, שסתומים ובוכנות, קופסאות פח מלאות כלים וברגים. תחת כל זה, אמפיביה שלי, ישובה על קפיצים, זזה קדימה אך בקושי.

150 הקילומטרים הביתה לקחו כמה שעות, שבמהלכן עצרתי לא מעט פעמים והפצרתי באמפיביה להמשיך. "הפנסים שלך לא עובדים", האשמתי אותה, "מוכרחים להגיע לפני החושך".

הגענו ללודז' והלכנו לישון. אני במיטתי, ואמפיביה ברחוב, מול הבית. בבוקר התחלתי להעביר לדירה את כל הברזלים החלודים שהבאתי מהכפרי, ואמפיביה, המשוחררת מהמשקל הרב שתחתיו נאנקה, התחילה ממש לחייך אליי.

amfibia vw mashot amfibia vw 3a Frankreich, Offiziere in Schwimmkübel amfibia vw christopher

לא מוכנה לשחות: לפני כמה שנים קיבלתי מייל מיאצק נוּזִ'ינְסְקִי, תושב לונדון. "אדוני הנכבד. אני האחיין של אנטוני נוז'ינסקי, ואני זוכר אותך מכפר הנופש יָסְטָרְנְיָה. הייתי אז בן שש. אני זוכר איך אתה נכנסת לים באמפיביה הגרמנית. לא מזמן ראיתי בטלוויזיה סרט שלך, 'בית העלמין רֶמוּ'. אני זוכר שדוד שלי, אנטוני (טוֹשֶק), סיפר על סרט זה שהצנזורה לא רצתה לשחררו. עכשיו הזמנים השתנו, והוא מוקרן גם בטלוויזיה הפולנית. אני, מ-1981, חי בלונדון. אשמח לשמוח ממך. בברכה, יאצק".

עניתי ליאצק שאכיר אותו בשמחה, דרך הסקייפ או שניפגש בהזדמנות. הוספתי שאכן ניסיתי לבחון את כישרון השחייה של אמפיביה בים הבאלטי, אך היא סירבה וטבעה כי היה לה חור ברצפה, תחת המנוע. אנשים טובים משו אותנו מהמים – תחילה את הקברניט (אותי), ואחר כך, במאמץ רב, גם את אמפיביה. במשך שעה אהובתי עברה ייבוש בשמש, לא כעסה על הניסיון המטופש, וחזרה לתפקד

מדיניות הטיהורים שלי

"שמעי נא, גברתי", פניתי אל האמפיביה. "אין לי טינה נגדך בגלל מוצאך הגרמני והעבר הצבאי שלך בשירותה של חבורת רוצחים, כי לפי השקפתי, מכוניות אינן נושאות באחריות על מעלליו של הרוע האנושי".

"גם מכוניתי הקודמת, זוויקאו P-70", המשכתי בווידוי, "נולדה בגרמניה המזרחית, שם הסתובבו חופשי רוצחי היהודים, ולא רחשתי כלפיה שנאה. P-70 עבדה להנאתו של ניצול השואה, וגם את תעשי זאת, אחרי שאנו נטפל בך כראוי. אך קודם נלמד איך עושים את זה".

אוטו-דידקט

ביקרתי רגלית בכל שלושת מוסכי פולקסוואגן בעיר. מצאתי אנשים טובים, מבוגרים, שסיפרו לי איך מחדשים את מנוע הבוקסר, וראיתי איך הם עושים את זה ומהו תפקידו של כל חלק. התבוננתי איך מפרקים את המנוע ואיך מחליפים חלקים שאינם ראויים להישאר. למדתי גם שכאשר אתה עובד ברחוב, אין להוציא את המנוע החוצה אלא מוטב לטפל בו בעודו מורכב.

קודם יש לבדוק את יחס הדחיסה בצילינדרים, הסבירו לי מכונאים, והשאילו לי שעון שאת צינורו מבריגים במקום פלאג. "אם תגלה יחס דחיסה נמוך, שפוך לצילינדרים קצת שמן ובדוק שוב. אם היחס לא יעלה, סימן שלא הבוכנות אשמות בבריחת הקומפרסיה אלא השסתומים", השכילוני.

ואז זה בא לי

את הידע שקוששתי פניתי ליישם ב"מוסך המדרכה" המאולתר שלי. התחלתי לעבוד על אמפיביה, לפרק חלקים, לנקות אותם בדלק, להרכיב חזרה, ולכוון את האלקטרודות של המצתים ל-0.8 מ"מ. היה זה טיפול עדין מדי, שלא עזר. אמפיביה גססה מולי, וניצבתי חסר אונים. ודווקא אז, זה בא לי במכה: התחלתי להתייחס אליה כאל בת משפחה חולה.

ניסיתי להבין את סודות המאייד, פירקתי צילינדרים, החלפתי טבעות ובוכנות, ובמשך שעות שפשפתי את קני השסתומים.

לקח שבוע ועוד שבוע, עד שאמפיביה פצחה בחיים חדשים. הכפרי שמכר לי אותה היה מתפלץ, לו היה רואה ושומע את המנוע המתניע בהתלהבות.

בדידותך היא לי צו אחווה

ודאי שהנסיעה הראשונה באמפיביה המחודשת הייתה אל קפיטריית האמנים. בהגיעי, זרקתי על השולחן בנון-שלנטיות את המפתחות שלה. "איזו מכונית קנית?", התעניין רומן פולנסקי, שבדיוק חזר מפאריס עם אשתו השחקנית ברברה קְפִיאָטְקוֹבְסְקָה ועם רנו דוּפין.

"פולקסוואגן", עניתי בגאווה, וחבריי יצאו לרחוב לראות פולקסוואגן וראו אמפיביה, קשורה בשרשרת לפנס רחוב. האמת שהיא לא נראתה מי יודע מה, כי ניסיתי לצבוע אותה במכחול והצבע נגמר לי באמצע הצביעה, וגג הברזנט היה קרוע עדיין. אכזבה פשטה בפניהם של חבריי. זיהיתי זלזול דק גם אצל אלו שברשותם היו רק טוסטוסים או כרטיסים חודשיים לאוטובוס.

בניסיון נואש להעלות את קרנה של בת טיפוחיי הוספתי קריינות ש"אמפיביה זו תוכננה על ידי פרדיננד פורשה", אך חבריי לא הגיבו, חזרו לקפיטריה והביטו בי ברחמים.

והנה, דווקא ברגע מביך-כה זה, נמלאתי פתאום הזדהות עמוקה עם אמפיביה שלי. חשתי כאילו הייתי קשור בעבותות של קרבה אל גופה ונפשה – כפי שבהמשך הייתי חלק בלתי נפרד מב-מ-וו 700 CS קופה, וכפי שהיה ממד סימביוטי ביני ובין מוריס מיני קופר, שהבאתי מלונדון במטרה להיות אלוף פולין בראלי, מה שלא קרה. גם רנו R8 גורדיני המטורפת שקיבלתי ממחלקת הספורט של רנו הייתה חלק ממני.

אמבטיה של תשומת לב

אחר כך הגיע הקיץ, ובמהירות מרבית של 80 קמ"ש נסענו, אני וחברה שהזמנתי, אל הים הבאלטי. עברנו באמפיביה מעל 650 קילומטרים כדי להגיע אל כפר הנופש האופנתי יָסְטָרְנְיָה, מקום מפגש של אמנים השוכן לחוף הים. טיילנו ברחובות הכפר כאשר אמפיביה הולכת לצדנו כמו כלב, קשורה ברצועה – כשהיא מגרגרת בסיבובי סרק בהילוך הראשון, והרֶדוּקְטוֹר מוריד 50 אחוזים ממהירותה.

האמבטיה שלנו משכה סקרנות. הנוכחים, ידוענים מוורשה ברובם, הסתכלו רק עליה, ולאו דווקא על NSU ספורט פרינץ האדומה והמבריקה של קולגה גוי, צ'לסב קוּזְלוֹבְסְקִי. אומלל זה מת מקנאה למראה דוגמניות הצמרת המתיישבות על הגלגל הרזרבי בחרטומה של אמפיביה. כדי לרומם את רוחו – אך גם לצורך הבידור ובמסגרת נִקְמָתִי בגרמנים – עשיתי ממנו יהודי.

NSU sport prinz

NSU ספורט פרינץ של קוזלובסקי. כפר הנופש הפולני יסטרניה, 1960

הגיור הצליח מעל המשוער

עוד בכפר הנופש יסטרניה חתמתי על מסמך המאשר כי קוזלובסקי זה, הגוי כולו ועוד איך גוי, הן בסגנון הדיבור והן בסגנון החיים, היה איתי במחנה ריכוז ליהודים (מקום שלא הייתי בו בוודאי).

קוזלובסקי, יהודי מוצהר כבר, ניצל את האישור שלי עד תום. הוא ברח מפולין, שבה הוא נרדף על ידי מס הכנסה, נסע לברלין, הפך איש עסקים גרמני מכובד, והתחתן עם בת עשירים, אינגריד, אישה יפה ואינטליגנטית. הוריה של אינגריד שמחו בחתן היהודי, אשר כניסתו למשפחה מוחקת כביכול את עברם הפשיסטי. קוזלובסקי החדש, בגלגולו היהודי, היה למיליונר, למד יידיש מחבריו החדשים, ואף כמעט התמנה כראש קהילת יהודי גרמניה במקומו של איגנץ בּוּבִּיס.

הנה כי כן, גם קוזלובסקי חייב לא מעט לאמפיביה. היסטוריה.

תיקון אח"מים

עזבנו את כפר הנופש הצפוני וחזרנו באמפיביה אל לודז'. בדרך, בתוך איזו עיר שחלפנו דרכה, נשברה לנו צירייה. התייעצנו עם נהג מונית מקומי מה אפשר לעשות, והוא התגלגל מצחוק. "אתם עומדים על יד המפעל היחידי בפולין", אמר, "שיכול לייצר בשבילכם את החלק, כי הם עושים כל מיני מוטות ודריישאפטים למסוקים. קנה ליטר וודקה", המליץ לי, "ולך אליהם".

כך עשיתי. חיכינו שעתיים, והפועלים חרטו בעבורנו צירייה חדשה, ואף הרכיבו אותה באמפיביה.

מכרתי את התרפיסטית שלי

אחר כך היה חורף, ולא היה לי איפה לשמור את אמפיביה, שהתכסתה כולה שלג. ואז פנה אליי איזה מהנדס מהפוליטכניקה, שזה הטכניון של לודז', בהצעה כספית נאה. לא עמדתי בפיתוי, ומסרתי לו את אמפיביה.

"היא תהיה בידיים טובות", הבטיח האיש.

"מגיע לה", עניתי, "כי בזכותה עבר לי מחסום הכתיבה".

"היה לך דבר כזה?", הופתע המהנדס והביט בי ארוכות.

"אכן היה, והלך. אלוהים ישמור", אמרתי.

וזו הייתה אמת, כי בזכות התרפיה הפסיכולוגית שקיבלתי מאמפיביה התחלתי להתפרנס שוב מכתיבה כהוגן – מה שאִפְשֶר לי לעקור חזרה לוורשה, לקנות ב-מ-וו 700 CS קופה ולהתחיל להשתתף איתה בראלי.

ניפגש בחינגת הנפשות

רק קומץ אמפיביות מדגם 166, כמו זה שהיה לי, שרדו את שבעים השנים שעברו מאז ייצורן. אמנם בשנים 1942-1944 הגרמנים ייצרו 14,276 אמפיביות כאלה, אך את רובן הם השאירו מרוסקות בשטחי המלחמה ברוסיה.

בכל אופן, אני חייב לאמבטיה ניידת זו הרבה יותר מכפי שהיא חייבת לי. היכן שאת לא נמצאת כיום, קבלי ממני ד"ש חמה, פולקסוואגן אמפיביה Schwimmwagen שלי, בעלת 25 כ"ס המופקים מנפח של 1,131 סמ"ק. אנו עוד ניפגש שם, היכן שנפגשות כל הנפשות השייכות לבני אדם, נפשות של בעלי חיים, ובוודאי גם הנפשות של חברותינו המכוניות.

טיפ טיפה

לפי מחקר שבוצע באירופה, 80 (!) אחוזים מהנהגים נבהלים ומפסיקים לבלום כאשר הלחיצה על דוושת הבלם גורמת רעידות ורעשים – שהם בסך הכול הוכחה לכך שמערכת ABS, המונעת נעילת גלגלים, פועלת במכוניתם כראוי. באין ידע על כך, הנהגים אחוזי הפחד מפסיקים מיד לבלום, ומבצעים התנגשויות שהיו נמנעות מהם, לו היו ממשיכים ללחוץ בחוזקה על הדוושה ה"משתוללת".

כדי להתמודד עם תופעה זו, מכוניות מודרניות צוידו במערכת BAS (Brake Assist System), המגבירה את כוח הלחיצה על הדוושה.זהו פטנט חיובי בהחלט, אך מומלץ לא לשכוח ש-BAS עלולה גם לגרום לחבטה מאחור – שהרי מערכת זו מפתיעה את הנהגים הנוסעים אחרינו, שלא ציפו לבלימה שלנו, הפתאומית והחזקה שלא לצורך.

שואלים את אדוארד

אלי ובתיה: אנחנו בני שישים. מחפשים מכונית קטנה לנסיעות בתוך העיר, שצריכת הדלק שלה נמוכה ויש לה גיר אוטומטי. הדבר הכי הכי חשוב – בעלי גבוה, והוא צריך מקום לרגליים. כמו כן אנחנו רוצים דגם שאינו מלפני שנת 2010.

עכשיו יש לנו מאזדה פרמסי שנת 2001, והיא זוללת דלק. הציעו לנו סוזוקי xl. מה דעתך? נשמח לרעיונות נוספים. אגב, ברשותנו 60-70 אלף שקלים.

תשובה: בגלל ניסיוני החיובי עם סוזוקי אני בעד בנות הפירמה. כדאי אולי שתבדקו את האופציה של סוזוקי SX4. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, דגם זה נוח גם לאנשים גבוהים, אך כדאי לוודא זאת.

ישי: ברשותי אופל קורסה שנת 2011 אוטומטית. כל הזמן אני שומע רעש חזק של תקתוקים משסתום הקניסטר. בשני מוסכים שביקרתי בהם, ולאחר החלפת שסתום, נאמר לי כי אין מה לעשות בעניין ועליי להתרגל לרעש… האם אכן כך הדבר?

תשובה: אין לי מושג אם באופל קורסה שלך שסתום הקניסטר המתקתק מותקן בצמוד למנוע, או שכמו במכוניות לא מעטות הוא הוגלה אל סביבת הגלגל השמאלי. כך או אחרת, במקום לשבור את הראש אפשר פשוט לסדר לקניסטר "בגד" כלשהו שישתיק אותו, חלקית לפחות, כדי שהוא יטריד באופן מתון יותר ולא יפריע בהקשבה לרעשים אחרים, מהמנוע ומהשלדה.

ויש דרך התמודדות נוספת, מקורית, אם כי גסת רוח במקצת: לשנות את כל מאזן הכוחות סביב שסתום הקניסטר, ולמעשה לוותר כליל על עזרתו הנדיבה. וכך יתבצע המעקף החצוף: במקום לשלוח את אדי הדלק אל סעפת היניקה, כפי שעושה השסתום, מסדרים צינור המוביל את עודפי הדלק היישר אל המכל. כך זה עבד במכוניות ותיקות שיצאו מפסי הייצור לפני עידן האקולוגיה.

רועי: אני מחפש לקנות רכב יד שנייה עד 40 אלף שקלים. נסיעותינו לא יהיו רבות ועל בסיס יומי, והן ייערכו גם בעיר וגם מחוצה לה.

אני ממש לא מבין ברכב, ושמעתי מחברים על ארבעה דגמים אפשריים: טויוטה יאריס (מודל 2005 בערך נמצא בתקציב, לפי "יד 2"), סוזוקי סוויפט (מודל 2008 בערך נמצא בתקציב, לפי "יד 2"), סקודה פאביה ודייהטסו סיריון.

מה דעתך? האם כדאי לקנות ממקום אחר ולא מ"יד 2"?

תשובה: חבריך צודקים. למומלצות שלהם אפשר להוסיף את סיאט איביזה ופולקסוואגן פולו, אך לא פה קבור הכלב. העיקר הוא לחפש מכונית מידיים טובות, שטופלה כראוי ועל כן אינה דורשת קיתון של השקעות. הטוב ביותר הוא לקנות מכונית מבעלים שנוסע עם פתק מכירה צמוד לשמשה.

לפני המבול

אין מכונית בלי בעיות. חלק מהן לא נפלו במקרה על הרכב אלא תוכננו מראש על ידי היצרנים

מהו חלומו של הלקוח המצוי? לקנות מכונית חדשה, לרוות ממנה נוחות ובטיחות במשך כמה שנים, ואז למכור אותה במחיר טוב. ומהו חלומם של היצרנים והיבואנים? לייצר מכונית שתתנהג למופת בתקופת האחריות, אך לאחריה תדרוש תיקונים יקרים ובתוך איזה עשר שנים תיעלם מהשוק.

ההתנגשות בין הרצונות היא בלתי נמנעת. ובעצם, אין זו התנגשות של ממש, שהרי מדובר בכוחות לא שקולים: את הקלפים מחלקים היצרנים והיבואנים – בעוד שללקוח נותר רק לקבל את חפיסת הפח שדוחפים לו מבלי לסנן צוויץ או לברוח אל מעוז המורדים (או המובסים), כלומר להסתפק בתחבורה ציבורית.

אנטי-אייג'ינג? לא אצלנו

תעשיית הרכב מודעת היטב לעימות שבין שאיפתה ללַבות את הביזנס ובין שאיפותיו התמימות של הלקוח. ומרגע שהיא גילתה את העימות, היא החלה לחגוג עליו. היצרנים הבינו שבניית מכוניות אשר אינן נוטות להתקלקל לא משרתת את האינטרסים של הברנז'ה, והגו פילוסופיה שלפיה מכונית צריכה להזדקן במהירות רבה יותר מבני אדם.

ואם הלקוח, חמור גרם שכמותו, אינו ממהר לעבור לדגם חדש שהיבואן הכין לו – צריך לעזור ללקוח העיקש להיקשר אל המכניזם הקפיטליסטי. איך עושים זאת? פשוט מאוד: יש לזרז את הזדקנות הרכב.

מומים ערמומיים

תופעה זו של שתילת צרות יזומה במכונית עוד בשלב פסי הייצור ( planned obsolescence) התפתחה בעשור האחרון וממשיכה להשתכלל, אך הרעיון הבסיסי נותר בעינו: לא משתלם לייצר חפצים העומדים איתן מול הזמן ומסרבים להיפגם באופן טבעי.

לדוגמה: במכונות כביסה ובמדיחי כלים היצרנים מתקינים גלגלי שיניים עשויי פלסטיק ולא מתכת. למעשה, רוב המכשירים הביתיים מתוכננים כך שלבעליהם לא ישתלם לתקן אותם, והם ייאלצו לקנות חדשים.

כך למשל, דלת הזכוכית במכונת הכביסה של ידידתי ניתקה ונפלה משום שהיא הייתה מוצמדת לצירה בדבק. טכנאי מוסמך (250 שקלים לביקור) קבע שיש להחליף את כל הפאנל הקדמי. סירבנו להצעה, ואפילו לא שאלנו למחירה. במקום זאת, קושש לעצמו המְתַקֵן החובב מקדחה ושני בורגי "מוּטְרוֹת" בצורת פרפר – ודלת מכונת הכביסה חזרה לתפקד. בשביל מישהו שבמשך השנים מטפל במכוניותיו זוהי משימה קלה למדי, שלהתגאות בה זו קצת בושה.

מדוע היצרן האיטלקי סמך על פרודות (פשוטו כמשמעו) של דבק במקום להשתמש בברגים? הניחוש שלכם שווה כמו שלי, כמו שאומר פתגם אמריקני ותיק.

מכוניות כמו מציתים

אחד הראשונים להביא לענף המכוניות את השיטה המחוכמת של לגרום לרכב להזדקן בטרם עת, המאפשרת ליצרן לגרוף רווח נאה, הוא פרדיננד פורשה. האיש טען שהמקום הטוב ביותר ללמוד בו על עמידותו של רכב הוא בית קברות למכוניות. בְּמָקום זה, קבע פורשה, אפשר להיווכח בדייקנות אילו חלקי רכב לא נפגעו חרף שימוש ארוך בהם – ואז לייצר את חלקים שורדניים-מדי אלה מחומרים משובחים פחות. באופן זה היצרן יוצא נשכר פעמיים: הוא גם חוסך בהוצאות הייצור, וגם נהנה מהרווח העתידי על שירות התיקונים.

אגב, פרדיננד פורשה הוא אמנם האב הרוחני של שיטת הייצור הערמומית באגף הרכב – אך לפי חוק הפרדוקס, דווקא הדגמים הנושאים את שמו, ובמיוחד 911 הספורטיבית, מובילים בחוסנם הבריאותי בין כל המכוניות בעולם, המאכזבות ברובן ומתחילות להזכיר באמינותן את המצתים החד-פעמיים BIC.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

פורשה 911. חיים ארוכים, אשר יאים לה

רעוע טכנית, חזק מוסרית

כאשר חסידי הסביבה קראו ליצרני הרכב לגלות אחריות ולהשתתף במלחמה בהתחממות הגלובלית, הם לא ידעו לאיזו מאורת שועלים הם מכניסים את ראשם: יצרני הרכב תפסו בשתי ידיים את ההזדמנות החדשה, משום שהיא אפשרה להם לקצר את תוחלת החיים התקניים של המכונית. הרי כדי שהמנוע ישרוף פחות דלק צריך לצמצם את נפחו (דאון סייזינג) ולחזק אותו במערכות טורבו – מתכון בדוק לרעיעותו! בדרך זו הלכו, בלא מעט ציניות, רוב היצרניות, שהמובילות בהן הן הענקיות פורד ופולקסוואגן.

כמה זמן מחזיקים מעמד המנועים המוקטנים, העובדים על גבול אפשרויות החומר? מאזדה לא הייתה מעוניינת להשתתף בניסוי מפוקפק זה, ובמקום להוסיף טורבינה, שהיא הבטן הרכה של המנוע – החליטה יצרנית יפנית זו, באופן הפגנתי, להגדיל דווקא את נפח המנוע ואת יחס הדחיסה. התוצאה: מנוע Active Sky מדגם G-120 של מאזדה, בנפח 2.0 ליטרים ובעל ארבעה צילינדרים, שורף ליטר דלק פחות ל-100 ק"מ לעומת מנוע EcoBoost 125 של פורד שנפחו קטן בחצי (שלושה צילינדרים), ואשר זכה בתואר "מנוע השנה".

גם תעשיית הרכב בארה"ב אינה מתייחסת ברצינות לבכי האקולוגי על ההתחממות הגלובלית, ועודנה מאמינה שהחלופה היחידה לנפח הנוכחי של המנועים היא רק נפח גדול יותר.

חידוש זה לא בשביל הריגוש

היצרנים אינם מסתפקים בהזקנה טכנית של סחורתם, אלא מזקינים גם את תדמיתה של המכונית. אדון ברוּקס סטיבנס, החלוץ הראשי של אידיאת "ההזדקנות היזומה" ומשרטט מכוניות, קבע שכדי להגביר את קצב השיווק של דגמים חדשים, צריך לתכנן אותם כך שכבר בהצצה ראשונה יהיה ברור שהם שונים מאלה שהשוק מכיר. שונוּת זו של הדגם החדש אמורה "להטיל כתם" של מיושנוּת על הדגמים הקיימים.

זוהי הסיבה שהיצרנים מקפידים להמליט דגם חדש מדי ארבע-שש שנים, ולבצע מתיחת פנים בדגמים קיימים מדי שנתיים.

לא כל פגימה היא מזימה

ודאי שלא כל המלכודות האורבות לקונה התמים, שקיווה להחזיק במכוניתו זמן-מה מבלי לסעוד אותה, הן תוצאה של מזימה צינית שרקחו היצרנים. לא כל אמינות מעורערת היא פרי תוכנית אפלה, שנזרעה במכונית עוד בשלב הייצור. פשלות מרגיזות רבות הן תוצאה של תכנון פזיז, חוסר ניסיון, שאיפה לחסוך בעלויות הייצור, או – סליחה – סתם טיפשות.

זה מה שקרה, למשל, במנוע 2.0 ליטר דיזל של ב-מ-וו הנקרא N47. המהנדסים הגרמנים התקינו בו משום מה שרשרת טיימינג מצד המצמד, כלומר קרוב לקיר האש. כתוצאה מכך, כדי לטפל בהצתה אין מנוס אלא לעקור את המנוע הכבד ממקומו.

ככל הנראה, מדובר באותם גאונים בווארים שקלקלו את מנוע ששת הצילינדרים בשוּרה (S50B32) של ב-מ-וו Z3M קופה שלי, שהוא בעל כוח הגון (321 כ"ס). במנוע של דגם Z4M החדש יותר הורידו הבווארים את יחס הדחיסה, והוסיפו לו טורבו. גיליתי בהפתעה שבעקבות טיפול זה המנוע החדש לא התחזק מי יודע מה בסוסים מכניים. אמנם המנוע עדיין מזנק ל-100 קמ"ש בחמש שניות ול-200 קמ"ש ב-18 שניות, אך הוא איבד את כל קסם הכוח ההדרגתי, וגם את הצליל האריסטוקרטי שליווה את תהליך ההתעזזות (התמלאות בעזוז).

החוצב אור בדמעה

התהליך של החלפת נורה בפנסים הקדמיים של המכונית משכנע שמכוניות מתוכננות לטובת רווח המוסך, ולא לטובת הלקוח.

נורות ממלאות תפקיד בטיחותי מהמעלה הראשונה, כך שלכאורה, אמור היה להיות קל להחליף אותן גם באמצע הכביש ובאמצע הלילה, כאשר הכי צריך אותן. והנה, המצב הפוך לחלוטין – בדגמים רבים החלפת נורה דורשת את פירוקו של כל הרפלקטור, או כרוכה במאמץ מיוחד מסוג אחר. דוגמאות לא חסר:

מי שרוצה להחליף נורה בפולקסוואגן פולו צריך לפרק את הגריל; בגרנד סניק מוכרחים לעקור את המצבר ממקומו; ברנו קליאו קל לשבור אצבעות; בפסאט ייאלץ מחליף הנורות לתלוש את מסנן האוויר ולשלוף החוצה את מכל הנוזל של הגה הכוח; במרצדס A קלאס מגיעים לנורות דרך חור בחלק הפנימי של הכנף, וכך הלאה. רק מעט מכוניות חדשות מאפשרות להחליף נורה בקלות, כמו פעם.

תוקפים את הלב

אבל עם כל הכבוד לשטיקים הנ"ל, היצרנים יודעים שהשיטה הטובה ביותר לקצר את תולדות המכונית היא להטיל דופי מהותי במנוע.

ואמנם, המנועים עברו אבולוציה עמוקה, לכאורה כדי לעמוד בתקני השרפה הסביבתיים. הראשונים להשתנות היו הדיזלים, שבעבר היו סוסי עבודה אמינים ובעלי עור עבה, ועם השנים הפכו מסובכים מהבחינה הטכנית ורגישים לטיב הדלק, השמן, הטיפולים וסגנון הנהיגה.

בעצם, כל חדשנות שהוזרקה לתוך המנוע קיצרה את חייו. דוגמה מובהקת לכך היא מערכת סטארט/סטופ, המנתקת את המנוע בכל רמזור כדי להוריד את צריכת הדלק. מומחים קבעו תחילה שמנגנון זה מקצר את חיי המנוע בשליש עקב הרעידות המרובות, הפוגעות בגלגלי תנופה כפולי מסה. אך ביקורת ארסית זו התפוגגה כלא הייתה, ורוב היצרנים כיום ממשיכים לכבד את המכוניות בפטנט האופנתי.

אבולוציה הפוכה

צ'רלס דרווין היה עשוי לעמוד נפעם מול האבולוציה ההפוכה הזו שעובר ענף הרכב. אבולוציה שמתפתחת בחסות שתיקת הכבשים של כתבי החצר העבריים, השומרים על האינטרסים של אדוניהם. גם כתבים אלה מתפעלים ממה שקורה כיום בענף הרכב, אלא שאצלם זוהי התפעמות מעושה, שנועדה לחפות על פגמיו של הרכב המודרני כדי לדרבן את מכירותיו ולהגן על ברוני היבוא.

כך למשל, כאשר תיבות ההילוכים החצי אוטומטיות DSG היו מתקלקלות בזו אחר זו ודרשו תיקונים יקרים, כתבי החצר של קונצרן VAG ניסו להשתיק זאת, עד שטכנולוגיית שני המצמדים התקדמה.

לנכלוליוּת ייגמר הדלק

המדיה, הנהנית מהרווחים הענקיים של פרסומות רכב, לא רק אצלנו אלא בכל העולם – אינה מתערבת במעשי ההונאה המחוכמים של יצרני המכוניות. הנכלוליות הזו תגיע אל קִצה הטבעי רק עקב סופו של עידן האנרגיה הנוכחי, המוביל עדיין בענף, עידן הבנזין והסולר.

מה יהיה הלאה, אחרי המבול, עם כניסתן של אנרגיות חדשות ושל מכוניות אוטומטיות שאינן זקוקות לנהג? את זה הקשיש המורשה לא יזכה כבר לראות, וזה ממש לא מעציב אותו.

R.K. XL R.K. XXX2 R.K. Monte Carlo

לוחם ביד אחת: שוב דרמה סביב נהג-העל הפולני רוברט קוביצה. האיש, שהישגיו במרוצי הגרנד פרי סימנו אותו כאלוף העולם הבא, עזב את המסלולים עקב תאונה קשה שעבר בראלי איטלקי קטן. קוביצה איבד כמעט את יד ימין, שאחרי ניתוחים רבים עודנה לא מתפקדת, מה שאינו מאפשר לנהג לחזור לפורמולה 1 אלא להסתפק באליפות העולם בראלי.

לכבוד ראלי מונטה-קארלו 2015, הנהג הפולני הכין לעצמו פורד פיאסטה R מזן WRC, וחולל סנסציה כאשר ניצח בארבעה קטעים נגד השעון על שלג ועל קרח, מותיר רחוק מאחוריו שני אלופי עולם – את Ogier (פולקסוואגן פולו WRC) ואת Loeb (סיטרואן WRC).

אך חוסר המזל לא עזב את הפולני, שבגלל איבוד מעצורים הרס את מכוניתו בסיבוב כמה מאות מטרים אחרי קו הגמר של הקטע הלפני אחרון – וכך עף מהראלי רגע בטרם המבחן הסופי

 טיפ טיפה

נסיעה בהילוך גבוה עד כמה שאפשר, כלומר עד שהמכונית מסרבת לזוז – אינה מומלצת גם לשיטתם של חסידי האקו-דרייבינג. אמנם בשיטת ה"הילוך גבוה עד תום" אכן אפשר לחסוך בדלק, אך בו-זמנית נגרמים נזקים נכבדים למנוע, למצמד, לשרשרת ההצתה, לתיבת ההילוכים ולציריות. התיקונים הבלתי נמנעים ידרשו הרבה יותר כסף מכפי שאנו, החוסכים, הרווחנו בזכות הדלק שלא נשרף.

ועוד לא הזכרנו שנסיעה אובססיבית בהילוך גבוה מדי, במיוחד ברכב מאויש בנוסעים, היא גם ויתור מראש על כל הנאת נהיגה.

ועם זאת, ודאי שמותר לנסוע בהילוך גבוה גם בעיר, במיוחד כאשר נוסעים לבד והמחוג על מד המהירות אינו נופל מ-40-45-50 קמ"ש, תלוי במקדם המומנט במנוע המסוים.

בכל אופן, בנסיעה בהילוך גבוה יש לשמור על כלל: המכונית צריכה להגביר מהירות בכל פעם שלוחצים על דוושת הגז! יש להוריד מיד את ההילוך לנמוך יותר כאשר המכונית אינה מגיבה באופן מורגש ללחיצה על דוושת הגז, אלא ממשיכה להתגלגל בנרפוּת, בצירוף רעידות וגמגומים.

שואלים את אדוארד

ידידיה: קראתי את שאלתו של נ"א ("שואלים את אדוארד" גיליון 911), ונהניתי לשמוע שהיורוסוויפט שלי נורמלית משחשבתי… פשוט תענוג. כיום אני עושה איתה כ-170 ק"מ ליום, והיא באמת עומדת בזה בנאמנות.

בתשובתך ל-נ"א, וגם ב"טיפ טיפה", העלית טענה שהנהג אינו מוריד הילוך בעלייה. אינני יודע איך נ"א נוהג, אבל ביורוסוויפט שלי, שנת לידה 2000, יחס המומנט-סל"ד (לא בדקתי במכשירים, אני רק חי איתה יום-יום חמש שנים בעליות השומרון) הוא כזה: עד 1,000 סל"ד – כוח אפסי. ב-1,200 סל"ד – כוח מועט מאוד. ב-2,000 סל"ד יש כבר עם מי לדבר, וסביב ה-3,000 וצפונה היא מגיבה מאוד. לא יודע אם כך היא יצאה ממפעל הולדתה ההונגרי, אבל כך היא אצלי מההתחלה.

ההתנהגות הזו משליכה על הנהיגה בהרי השומרון. אפשר בהחלט למצוא את עצמך אחרי משאית שמזדחלת בעלייה, ובזחילה כזו, גם בהילוך ראשון, היורוסוויפט תדומם מנוע!

מצד שני, בעליות ובמצבים מסוימים אחרים, יוצא לי להחליף הילוך לאותו ההילוך שוב – ללחוץ על המצמד, לתת למנוע להגיע לאזור העבודה שלו, ומשם לשחרר מצמד, לאט כמו בכל החלפת הילוך רגועה, אבל מבלי לשנות כלל את ההילוך. היורוסוויפט שלי נשמעת דווקא מרוצה מזה…

תשובה: ודאי שאני כולי נגד שיטת הנהיגה שתיארת, כפי שהתנגדתי בתוקף לשיטה המוזרה שתיאר נ"א במכתבו – ובכל זאת, אני מרגיש הזדהות עמוקה איתך! הרי התגלה ששנינו שייכים לחוג הנהגים המדברים עם מכוניותיהם ושומעים בקולן. אחרת, לא היית יודע שסוזוקי סוויפט הנאמנה הנמצאת ברשותך נהנית מסגנון הנהיגה שלך, ואינה מקללת את אבאל'ה כפי שאפשר היה לצפות.

אלעד: ברשותי פיאט פנדה 2005 כבר שנה וחצי. היא עשתה קצת למעלה מ-180 אלף. טפו טפו טפו הכול בסדר, אבל… אבא שלי גילה שהמים של הרדיאטור מלוכלכים מאוד. קראתי באינטרנט שהמליצו על פרפלו אדום, אז

קניתי במוסך מורשה של פיאט – רק שם היה אפשר להשיג – שני ליטרים פרפלו אדום.

הלכתי למוסך (אחר, לא של פיאט) כדי שינקה את המערכת וימלא את הנוזל החדש. המוסכניק הסתכל במים, ושאל אם יש בעיות של חימום מנוע או איבוד מים. אמרתי לו שאין, והוא אמר שאם הוא מחליף, אז בעוד שבוע אני אחזור אליו עם בעיות במנוע של חימום וכל מיני בעיות אחרות. הוא טוען שמצב המים מעיד על בעיה קיימת ושהנוזל האדום רק יאיץ אותה, ולכן המליץ לא להחליף (ואם אני בכל זאת רוצה, אפשר לטפל בזה אבל זה כרוך בטיפול בראש מנוע – 1,500 שקלים בערך). ואם אני רוצה להוסיף מים, זה רק מים רגילים ולא האדומים. לטענתו, הרכב יכול להחזיק במצב הזה שנה-שנתיים.

כרגע המנוע לא מתחמם כלל. המד נמצא על החצי בתוך העיר, ובנסיעות בין-עירוניות מגיע גם לשליש. המכונית לא אוכלת שמן ולא מאבדת מים.

אני מרוצה מהפנדה שלי, ולא רואה את עצמי מחליף אותה בטווח הנראה לעין.

כדאי לטפל בזה כבר עכשיו? האם בעקבות הטיפול במנוע עשויות לצוץ בעיות אחרות, כמו שרפת שמן למשל? אשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: האם המוסכניק מצא בנוזל הקירור סימני שמן או בועיות CO2? אם הוא פסק את קביעתו לפי חשדותיו בלבד, ולא לפי ממצאים פיזיים – יש להחליפו ולהיכנס למוסך מורשה של פיאט.

אפשר כי הלכלוך שאביך גילה במי הרדיאטור הוא למעשה שבבי חלודה מהרדיאטור עצמו. לא הייתי ממליץ להחליף כעת את נוזל הקירור, שעשוי לתפקד חמש-שש שנים – לולא החשש שלכלוך זה עלול להפריע בתפקוד התרמוסטט. במילים פשוטות, מוטב להחליף את הנוזל.

זמרה לשום כלום

לקשיש המורשה, בעודו צעיר, היה זמן ללמוד ציור, לרכוב על אופניים, לטוס בדאונים, להתאהב. אך האופק התקרב, וכל פעילויותיו תמו כאשר ביום בהיר אחד הוא מכר את נפשו למכוניות

הייתי בן 15, ואחר כך בן 16. בין כך ובין כך גרתי בבית היתומים היהודים בקרקוב, למדתי לצייר בבית הספר לאמנויות, רכבתי על אופניים במועדון "גווארדיה" והתחלתי לטוס בדאונים.

אגב: בכיתה תחתיי למד רומן פולנסקי, וכך הכרנו. אגב 2: גם רומן רכב על אופני מרוצים, רק במועדון "קְרָקוֹבְיָה".

קדימה ברגל שמאל

עברו שנים, והיום אני מקבל בדואר את הביטאון של "ארגון יוצאי קרקוב", ובכל פעם מפתיע אותי שעורכיו לא מזכירים את בית היתומים ברחוב אוֹגוּסְטְיָאנְסְקָה בּוֹצְ'נָה 1 אף כי המקהלה שלנו, ששרה בפולנית, ביידיש וברוסית, הייתה פופולרית מאוד בקרקוב ומחוצה לה. לא היו לה מתחרות גם בין מקהלות פולניות בעלות שם.

לתקופה קצרה התנדבתי גם אני לשורת הזמרים, כי רציתי להיות קרוב לחברתי לבית היתומים הָלִינָה פישר. היא שרה אלט, ואני עמדתי בסיעת הבריטונים. עד שהתגלה מיהו הזייפן הסדרתי ונזרקתי מהמקהלה על ידי מנהלה המוזיקלי והמנצח איגנץ בָּנְק, שאף הוא התלהב מהלינה – כך לפחות חשדתי כאשר איבדתי את האפשרות לשמור על אהובתי בנסיעותיה להופעות בלודז' ובוורשה.

הצטרפתי לקומנדו באדן

אכזבה זו, ועוד אכזבה, דחפו אותי להצטרף לתנועת "הסְקָאוּטִים (צופים) הפולנים", שלמרות הגבלות השלטון הקומוניסטי ניסתה לתפקד בהתאם למשנתו של הגורו של הסקאוטים העולמיים, סר באדן פאול. הוא שאמר ש"קשיים הם המלח של החיים", ואסר לעשן סיגריות ולשתות אלכוהול.

לפי באדן פאול, אלוף בריטי בעל עבר קרבי מפואר, פעילות הסקאוטים צריכה לחנך את הצעירים לערכים, לשמור על הקשר שלהם עם הטבע, לטפח את אופיים, להגן על בריאות נפשם, להעצים את כוחם הגופני ולעודד את מעורבותם החברתית.

קשר שנרקם

בין הסקאוטים הפולנים הלך לי טוב דווקא. קשרתי חברות נפש עם כמה חניכים גויים, שיחקתי איתם במחבואים קדם-צבאיים, ומדי כמה שבועות תפרתי לשרוול חולצתי סמלים המודיעים על התקדמותי בתנועה.

היו אלה פיסות בד בקוטר שלושה ס"מ בערך, רקומות בדוגמאות שונות. הקריאה ב"לוח הישגים" רקום זה סיפרה את מעלליי בתנועה: תמונת הספר סיפרה שניצחתי בתחרות קריאה, תמונת הלב האדום הלשינה שגמרתי קורס עזרה ראשונה, תמונת הסיר במדורה העידה שבישלתי אוכל לחברים וכך הלאה.

תוך חודשים ספורים התמלא שרוול שמאל שלי בסמלים רקומים בשלל צבעים ודמויות. היקרים ביניהם היו סמל הדאון, שהעיד כי צברתי כך וכך דקות אוויר, וסמל שלוש הנוצות, שהיה אות ותעודה לכך ששהיתי לבדי ביער במשך שלושה ימים ולילות, שבמהלכם היה עליי לשרוד אך ורק באמצעות ליקוט מכמני טבע – פירות יער, מי מעין, עשבים, גרגרים ופטריות. אם אצליח לאתר כאלה.

לבד עם כלב

הלכתי לכיוון היער, נושא רק סכין של הסקאוטים הנקרא "פִינְקָה", בקבוק אלומיניום למים וקערת מתכת. לא הלכתי בודד, כי כבר אחרי כמה דקות מתחנת האוטובוס השגתי חבר בדמותו של כלב זאב, שהחל ללכת אחריי.

הכלב היה רזה ורעב. ריחמתי עליו, והבנתי ברוב צער שהתפריט שלי לשלושת הימים הקרובים – פירות יער ופטריות, אם אצליח בכלל למצוא – לא יתאים לחברי החדש. אם אין די בכך, הפינקה שלי נשברה כאשר התחלתי לחתוך בה ענפים למדורה. רוע מזלי הגדיל לעשות, והגפרורים שהחבאתי בכיס (סקאוט אמיתי מדליק אש רק בחיכוך שתי אבנים) נשמטו אל מעין.

מאוכזב מרה ירדתי לכפר הסמוך, מה שלפי תקן ההתבודדות אסור היה לי לעשות, וכפרי טוב לב הלחים לי את הסכין, מילא את הבקבוק שלי בחלב ונתן לי חפיסת גפרורים חדשה. "כל כמה ימים בא לכאן איזה סקאוט", חייך.

שמתי את פעמיי, הכלב לצדי, חזרה אל היער, שהחשיך בינתיים והפך מאיים. אך לפני שעזבתי את הכפר נתקלתי באחת החצרות בכיכרות לחם שהכפריים הניחו למען יצטננו. אימצתי כיכר מהבילה אחת, ועוד אחת לכלב, והיה זה הלחם הכי טעים שהוא ואני אכלנו בחיינו.

אני גם מודה ומתנצל שבחצר אחרת מצאתי ערמת תפוחי אדמה וחולצה מתייבשת על חבל, שממנה עשיתי ילקוט. למעשה, גם את חבל הכביסה חתכתי ולקחתי, כדי לקשור בו ענפים לוויגוואם האינדיאני שאקים לצורך לינת הלילה.

מה שסיפרתי לוועדה

מקץ שלושת הימים חזרתי לקרקוב, ועמדתי מול ועדת סקאוטים בכירים כדי לספר איך שרדתי ביער העוין, מה אכלתי ואיך ישנתי על מצע של עשב ועלים באוהל המאולתר שבניתי.

מובן כי לא גיליתי לחברי הוועדה שבכל לילותיי ביער רעדתי מפחד עד אור הבוקר, עת השמש החמה החליפה סוף סוף את הירח הקר, כי ביער המְעוּלָט, אשר אף קרן כוכב לא הצליחה להבקיע את חשכתו, נשמעה המיה מבעיתה של חיות ועופות. חיבקתי את הכלב, שגם הוא פחד, ואחזתי בחוזקה בסכין הפינקה. "לא נמכור את חיינו בזול", הבטחתי לכלב. גם את זה לא סיפרתי בחקירה.

בעומדי בפני חברי הוועדה הודיתי רק שהכלב שהיה איתי נעלם פתאום, וחזר עם תרנגולת צעירה, שצלינו במדורה ואכלנו. "אני מצטער על המעשה", התנצלתי מול הסקאוטים המבוגרים, הנראים מצחיק במכנסיים קצרים ובעניבות התנועה, "אבל סר באדן פאול ממליץ לעזור לכלבים חסרי בית ולהאכיל אותם".

"זה מגיע לך", פסק ראש הוועדה, לחץ את ידי, ומסר לי סמל ירוק של שלוש נוצות.

ואז הגיעה אירנה

למחרת ישבתי על מיטתי בבית היתומים עם חוט ומחט, כדי לתפור את הסמל החדש אל השרוול הצפוף. אולי שלוש נוצות אלו יעשו רושם על הלינה? דמיינתי לי, אך ידעתי שזהו דמיון מגולען מכל תקווה. הרי הדאונים והציורים שלי לא הזיזו לה.

הלינה פישר גם לא הסכימה לשחק בהצגה שכתבתי וביימתי בבית היתומים, כך שגם שלוש הנוצות לא ישנו שום כלום ביחסינו, הבנתי בעצב עמוק. ואז נפתחה הדלת. אחותי אירנה הגיעה מגדנסק, עיר הנמל הצפונית הרחוקה.

היה לי ברור ששום דבר חיובי לא עומד לצאת מהביקור שלה, שהרי לא פעם היא כבר עשתה לי בושות. בין השאר, היא סיפרה לחבריי שברחתי מהגטו בשמלה שלה ובכובע של אמי, מה שלא היה נכון בוודאי. אלא שסיפור כוזב זה הצחיק את כל בית היתומים עד דמעות.

לצערי, גם הלינה שמעה את התיאור של אחותי הסדיסטית, וחייכה.

"יש לי חדשות בשבילך", הכריזה אירנה חגיגית. "הוקם גדוד סקאוטים יהודים! הם פתחו מחנה בשלזיה, ואנו ניסע אליהם. הרי יש לך חודשיים בלי בית ספר. יאללה, תקום. כל בוקר נותנים שם קקאו", שכנעה אותי.

מחנה המפוטמים

נסענו לשלזיה ברכבת, הגענו למחנה הממוקם על יד העיירה בּוֹלְקוֹב – ואחותי נעלמה מיד. היא חזרה לדודה רוזה בגדנסק, גאה שהצליחה להערים עליי ולהביאני אל קייטנת נוער של "השומר הצעיר" היהודי, ואילו אני נשארתי בתוך הטראומה החדשה.

החבר'ה כאן, רובם מוורשה או מהעיר גֶ'רְז'וֹנְיוֹב, שנתפסה על ידי יהודים מברית המועצות, לא היו דומים לידידיי מבית היתומים בקרקוב, ובוודאי לא לחבריי הסקאוטים. הצופים היהודים כמעט לא יצאו מהאוהלים הגדולים, האמריקניים, שהם קיבלו מהג'וינט. הם גם לא עסקו בפעילות פיזית או חברתית כלשהי. הם רק דיברו ביניהם יידיש, עישנו סיגריות, שתו יין ושיחקו קלפים על כסף.

צופים אלה היו גם שמנמנים, מפוטמים על ידי הוריהם, המסודרים היטב עקב שייכותם לצמרת המפלגה הקומוניסטית או להנהלת הקוֹמִיטֶט היהודית המרכזית, אף היא קומוניסטית כהוגן.

צופים דוחים אלה גם התפארו שהם למדו מהרצאה של שליח "השומר הצעיר" שהגיע אליהם מפלשתינה כי בקיבוצי ארץ ישראל מתרחשת "אהבה חופשית ללא גבולות", לפי דבריו. הסקאוטים היהודים התרשמו מתיאוריו מעוררי ההשראה של השליח העברי, והפכו את אוהליהם למעורבים, בנים-בנות ביחד. סר באדן פאול היה מתהפך בקברו, לוּ היה שומע שהוללים אלה מכנים את עצמם "סקאוטים".

למבוכתי גיליתי גם ש"השומרים הצעירים" שביניהם נפלתי נהנו בערבים ממשחק של התפשטות בציבור לפי בחירת הבקבוק המסתובב, המצביע על הקורבן. הם נראו די מבסוטים לשבת חצי עירומים.

ממש סבבה סידרה לי אחותי.

הבריחה משלזיה

לא חיכיתי לקקאו הבוקר ולבננות, ולעת ערב ברחתי לתחנת הרכבת הקרובה. התיידדתי עם הכרטיסן, כי לא היה לי כסף, ושמחתי לחזור לקרקוב ברכבת לילה.

לקראת בוקר רצתי כבר אל בית היתומים היקר שלי דרך השדרה העתיקה, שבשעת שחר זו הייתה אחוזת ערפל.

הרי תרומתי לתיעוד ההיסטורי

אני כותב את זה כדי לשעשע את פ' מירושלים, אשר עורכת את הבלוג שלי "מכונית הנפש" באתר wordpress וחוגגת את יום הולדתה, כפי שהלשין הסקייפ.

ויש לי עוד סיבה לגלגל זיכרונות אלה: בדיוק נתקלתי בעיתון פולני בידיעה שלפיה יהודים צעירים בפולין פותחים בימים אלה בפעילות נמרצת לתיעוד ההווי היהודי בגולה.

במסגרת מאמץ התיעוד ההיסטורי, יהודים טובים אלה מזכירים בגאווה את הפעילות הספורטיבית שקיימה תנועת "מכבי" לפני השואה, ומנסים לשחזר את מחנות הנוער של "השומר הצעיר", שאורגנו אחרי המלחמה. כאלה מחנות, חוששני, כמו זה שהכרתי בשלזיה.

Jehudej Warsha tzejrim

היהודים הצעירים שוחרי הטוב שבתצלום, המנסים לשחזר כיום בוורשה את הווי "השומר הצעיר", מעוררים בי זיכרונות פויה

Szaspel Rotholc

בין תמונות הגאווה בהווי היהודי בגולה, הנדפסות כעת על ידי יהדות פולין הצעירה והמתחדשת, מופיעות גם תמונותיו של שאפסל רוטהולץ, יהודי שהיה אלוף פולין באגרוף. אותו איש שבזמן השואה התגייס לכוחות משטרת גטו ורשה, וכמעט הרג אותי במכות כעונש על כך שלא עניתי לו ביידיש

 טיפ טיפה

לימודי הנהיגה הנפרדים לבעלי מכוניות ידניות ואוטומטיות מקצרים, לדעתי, את חיי המכוניות, ועוד ממיטים סכנות בנהיגה. הרי מי שלמד לנהוג במכונית אוטומטית בלבד, ועקב צריכת הדלק הגבוהה של תיבת הילוכים זו עבר למכונית ידנית, שהיא גם זולה יותר – אינו מסוגל לתפקד כראוי על הכביש. הוא לא למד על ההבדלים הרבים שבין רכב אוטומטי ורכב ידני. הוא לא שמע, למשל, שלפני עליות ממושכות יש להעביר להילוך נמוך (ראו מכתבו של נ"א).

אף תלמיד בבתי הספר לנהיגה לא שומע – וספק אם גם מוריו יודעים את זה – שגיר ידני מאפשר לבצע תרגילים פשוטים שבאמצעותם ניתן למנוע התנגשות. התלמיד גם לא יידע שבמכונית ידנית אפשר ליהנות מעצירה אפקטיבית יותר של הרכב, המורגשת היטב עם הורדת ההילוך ועזיבת דוושת הדלק (מה שקורה הרבה פחות בגירים אוטומטיים, גם כאשר דורשים מהם לעבוד בהילוך נמוך).

לבעלי תיבת הילוכים ידנית יש יתרון גם בירידות: הם לא מוכרחים לגרור את נוזל המעצורים להתחממות עד צלסיוסים גבוהים, ולא צריכים לשחוק את הדיסקיות שלא לצורך.

והנה, חרף יתרון פז זה, אנו מבחינים להפתעתנו שכל הנהגים בירידות ממושכות יושבים על המעצורים, ואורות הברקסים דולקים קבוע גם במכוניות המצוידות בגיר ידני. בורות והיסטריה תמיד היו חברות טובות.

KIA Sportage XL KIA Sportage prof XL KIA Sportage bag

אותה גברת עם סוסים לתפארת: קיה ספורטאז' המחודשת עומדת להיחשף בתערוכת ז'נבה במארס השנה, אך היא נמכרת כבר באירופה במחיר מושך של 17.5 אלף אירו לגרסה הבסיסית.

זוהי בעצם אותה גברת שהכרנו, בשינויים מעטים כמו תווי פנים מתוקנים ופלסטיקים משובחים יותר בחלל הפנימי. אלא שהשמשות נותרו קטנות כשהיו, כך שגם בתוך ספורטאז' 2015 מרגישים כמו בבונקר. זהו בונקר כבד ומגושם, אך לפחות זז כראוי בזכות המנוע החדש, 2.0 ליטרים GDI, המייצר 166 כ"ס.

גם הגרסה הקודמת של ספורטאז' הייתה קורצת למדי מהבחינה הדינמית, רק בזכות מנוע דיזל CRDi בעל 184 כ"ס. דא עקא, את גרסה מוצלחת זו לא זכינו להכיר בארץ, וחבל.

דרך היבואן התל-אביבי, אפשר להזכיר לקוריאנים שעל מדפיהם נמצא מנוע 1.6 GDI מחוזק באמצעות טורבו בעל 200 כ"ס. רק מנוע כזה עשוי להצדיק את שמה של ספורטאז'

שואלים את אדוארד

נ"א: לפני חצי שנה רכשתי סוזוקי יורוסוויפט 2001, ידנית, 170 אלף ק"מ, רבות בזכות המלצותיך בעבר. אני מרוצה מאוד!

א. צריכת הדלק בנסיעה עירונית היא ליטר לעשרה ק"מ, ובנסיעה בינעירונית היא עומדת על ליטר ל-14-16 ק"מ. האם ניתן לשפר את הצריכה? הרכב עבר טיפול החלפת שמנים ומצתים.

ב. איזה נוזל קירור כדאי למזוג? ראיתי מים ירוקים ב-15 שקלים ונוזל קירור איכותי (?) ב-60 שקלים.

ג. הרכב אוכל כחצי ליטר שמן מדי אלף ק"מ (שאני עובר בחודש), ואף יותר מכך. האם זה תקין? אין נזילות בעמידה ממושכת.

ד. אין חיווי כאשר הדלק אוזל, כך שאני צריך לנחש לפי המחוג. האם יש אפשרות לנחש בצורה מדויקת? מה נפח מכל הדלק?

ה. בזינוק בעלייה כמעט אין כוח להילוך, וצריך "לשחק" עם הקלאץ' מעלה-מטה עד שהרכב מתחיל לצבור תאוצה. הדבר חמור אף יותר כאשר המזגן פועל. האם זה סופו של הקלאץ'? יש לך עצה לשיפור?

תשובה: סוזוקי שלך מתפקדת כהלכה בסעיף צריכת הדלק והשמן. נוזל הקירור, כמו כל נוזלי הרכב, צריך להיות איכותי בוודאי.

חוץ מזה, הרשה לי להתייחס למכתבך כאל מסמך קשה, המאשים את בתי הספר לנהיגה בכך שהם אינם מלמדים לנהוג אלא רק להשיג רישיון. לפי סעיף ה' בשאלתך, נראה שלא שמעת בקורס הנהיגה שכדי לעבור עליות יש להשתמש בהילוך נמוך, ולא להרוג את המנוע בניסיון להמשיך לטפס בעלייה בהילוך גבוה.

מותר לחשוד שסוזוקי סוויפט שלך נהנית מחיים אחרי המוות. אחרי הכול, זהו ההסבר היחידי לכך שהיפנית שלך מסוגלת עדיין לשרת את בעליה, חרף המשחקים האסורים שלו במצמד!

העובדה ששמן המנוע טרם נשפך מהמפלט, וטלטליו לא נשברו ולא התפרצו מהבלוק – היא נס טכנולוגי יוצא דופן. ניסית לחשוב מה קורה לסוויפט עקב האתגר האכזרי שהטלת עליה? איך משפיעה "ירייה מהמצמד" על חגורת ההצתה של המנוע, על המסבים ועל הבוכנות, על תיבת ההילוכים, ועל המצמד עצמו?

גלעד ליבמן: אנו רוצים להחליף את הרכב של אשתי, סוזוקי איגניס 2006, במיניוואן של שבעה מקומות. התקציב הוא בסביבות 30-45 אלף שקלים לאחר טרייד אין. ראינו רנו גרנד סניק 2008 שעשתה 105 אלף ק"מ במחיר מחירון של 53 אלף, שנמצא בתקציב שלנו.

ראינו גם מאזדה MPV שנת 2007 שעשתה 126 אלף ק"מ במחיר מחירון של 70 אלף שקלים, שחורג במקצת מהתקציב שלנו. או בכלל להמשיך לחפש?

תשובה: עם כל הכבוד לרנו גרנד סניק, שהיא מכונית מעניינת אמנם, נוחה וחסכונית, MPV היא מציאותית יותר כמשפחתית סולידית. ועם זאת, קח בחשבון שאשתך המתיישבת על המושב הגבוה של MPV לא תפסיק להתגעגע לסוזוקי איגניס.

הדינוזאור האחרון

מזל שהדור שלי לפחות, וכחצי הדור הבא, נהנו משני העולמות: מרכב שאנו אהבנו, ומהרכב המודרני שאהבו אחרים

אני אוהב לסמוך רק על עצמי, מתוודה בפני האנושות הקשיש המורשה, המעדיף לקחת אחריות על מכוניתו, על בטיחותו ובטיחות הנוסעים ועל כל דבר שעשוי לקרות.

בגילו המופלג, שנפל עליו ללא אזהרה וללא חטא מצדו, הוא אינו זקוק כבר לגננת חשמלית שתחנֶה את מכוניתו במקומו כאילו היה סתם צעיר שרירי השקוע בסמארטפון. "קחו ממני את כל הגדג'טים האלו", התעצבן הקשיש.

הוא מגזים ודאי. אפילו חפץ שימושי מאוד כמו מכשיר ניווט מעורר את זעמו.

מכשיר ניוון לווייני

הזקן ממשיך בשלו וטוען שבגלל מכשירי הניווט – המצאת המאה, על כך אין עוררין – העם הנוהג ברכב, כלומר אנו כולנו, זרקנו את המפות, חדלנו לחפש דרכים בעצמנו, וכתוצאה בלתי נמנעת איבדנו את הדמיון הווירטואלי שנולדנו איתו.

במונחים של תורת היחסות, מדובר בעיקום מרחב הדמיון.

כאשר אני משוטט בפורומי רכב זרים, משתף הקשיש, הולך ומתחוור לי, לפי הוויכוחים המתגלגלים שם, שהדמיון הווירטואלי עזב את האוכלוסייה הנוהגת, כולל את חבורת הסמכותיים האלה שמנהלים את הפורומים המוטוריים.

הדמיון המרחבי הלך בגלל התפשטות מכשירי הניווט, אך לא רק בגללם.

חזון הגלמים

אינני רוצה לדמיין שבעוד רגע אני, הקשיש המורשה – ונהגים דומים לי, הסומכים רק על עצמם ועל פירורי הסולידריות שנותרו עוד בין אוחזי ההגה – ימצאו את עצמם מול מכוניות אשר מה שמוביל אותן איננו הדעת האנושית, אלא גולם-נהג שפעילותו מצטמצמת להקלטת הוראות או השמעתן.

מזל שהדור שלי לפחות, וכחצי הדור הבא, נהנו משני עולמות: מרכב שאנו אהבנו, ומהרכב המודרני שאהבו אחרים.

סוציומט נגד טמפומט

מהנ"ל נובע שלפי הקריטריונים המקובלים בציבור, הקשיש המורשה (אנוכי) איננו דמות חיובית משום שלהבדיל מרוב האוכלוסייה, הנוהגת והמתקדמת בהתאם לזמן, הוא מוותר על מכשירי עזר אלקטרוניים ואף סולד מהם.

המתקדמים מנסים למשל לשדל את הקשיש שנהיגה היא אמנם חוויה, ממש א-מחייה, אלא שלכל נהג קורה שנופלת עליו עייפות, ואז הוא מעדיף שמישהו יחליף אותו בלחיצה על הדוושות ובאחיזת ההגה. זה קורה אחרי נהיגה ממושכת על אוטוסטרדה אירופית או אמריקנית, ואצלנו על כביש 6, אך גם בנסיעה בפקקים או בכבישים הנמצאים בתיקון. תרופת הפלא ברגעים אלו היא הלהיט החדש: "טמפומט אקטיבי".

המוהר"ן של המהירות

מסבירים לקשיש המורשה, הדרוך כולו וכולו נגד, שטמפומט אקטיבי שומר בדייקנות על הקמ"שים שבחרנו מראש, ועם זאת מבצע תיקוני מהירות בהתאם לפקודות רדאר הבודק את תנאי השטח והנסיעה. לפקודתו של הרדאר, הטמפומט האקטיבי מוריד את המהירות, ובמקרה הצורך אף עוצר את המכונית כדי למנוע התנגשות במישהו איטי יותר. הטמפומט חוזר אוטומטית למהירות הקודמת לאחר שמכוניתנו ביצעה עקיפה ונמצאת במסלול המאפשר כבר נסיעה מהירה.

ודאי שטמפומט אקטיבי מותקן רק במכוניות המצוידות בגיר אוטומטי, המופקד ממילא על המהירות ומשת"פ ממילא עם המעצורים.

טמפו לא תוסס

והנה, גם ברשותו של הקשיש המורשה נמצא טמפומט, פשוט אמנם, טיפש כמו בול עץ, שהמתכננים הגרמנים התקינו בב-מ-וו Z3M קופה. הוא אינו אקטיבי, כמובן, שהרי הבווארית מסתפקת בגיר ידני (אחרת הקשיש המורשה לא היה קונה אותה כדי ליהנות מנהיגה).

טמפומט זה מיותר לגמרי, כפי שהתגלה על אוטוסטרדת A2 המובילה מוורשה הבירה לעיר לודז'.

"נו טוב", אמר הקשיש המורשה לטמפומט שלו, "תעשה את הקטע שלך, אם אתה מוכרח", התרצה הזקן, זינק ל-150 קמ"ש, לחץ על הטמפומט והסיר כף רגל כבדה מדוושת הגז. מד המהירות, כמו גם מד הקמ"שים של ה-GPS, הצהירו על 150, אך דומה כי במהירות זו אחז איזה מורך מנומס, כמו נסיעה ברכבת מהירה או במעלית.

כל קסם הנהיגה התפוגג, אך זה עוד כלום.

פתאום כולם צופרים אותך

הבעיה האמיתית התגלתה אחר כך, כאשר מהירות זו של 150 קמ"ש, המיושמת במסלול השמאלי, החלה להרגיז נהגים אחרים, שאינם עסוקים בניסיונות עם הטמפומט ומעוניינים לנסוע ב-200 קמ"ש. הם התקרבו לבווארית, גערו בה באורות ארוכים והחלו לצפצף.

או-אז הקשיש, הזוחל ב-150, מצא את עצמו במלכודת: הוא עוד לא למד מִסֵפֶר הרכב איך מבטלים את תפקוד הטמפומט מבלי ללחוץ על המעצורים – פעולה שאי אפשר לבצע כאשר יושבים על זנבך!

האפשרות היחידה שנשארה היא לברוח לצד ימין של האוטוסטרדה כדי להידחף אל תוך רכבת משאיות גבוהות וכבדות המשתרכות ב-100-110 קמ"ש, ובדרך לשם לרפרף בעדינות על הברקסים כדי שהטמפומט ילך לישון. אלא שבמהלך תרגיל זה, גם המשאיות הכבדות החלו להפעיל נגד הבווארית תרועות צופרים בנוסח פאניקה סוף-עולמית.

מפחידים לפעמים, הגויים האלה.

גם כן חבר

ברגעים מביכים אלה התעורר בזיכרונו של הקשיש המורשה משפט שכתב סופר הילדים הרוסי איוון קרילוב, איש מוסר ופילוסוף. המשפט הזה של קרילוב, "אתה לא חבר אמיתי שלי, אמר הדוב, וחדל להיות חברו של הכפרי", עזר לזקן לא פעם במשך חייו להבין עניינים לאשורם. כמו למשל באותה תקופה שהזקן מתאר במאמרו "גן ההשפלות".

"לך לעזאזל!", צעק הקשיש המורשה על הטמפומט שלו, ולא הפעיל אותו עוד.

רגיעון מעצבן

"למה לא לחצת על הגז ודרשת מהטמפומט לשמור על 210-220 קמ"ש?", תמה על הקשיש חבר שברשותו וולבו המצוידת בכל הגדג'טים האלקטרוניים האפשריים.

התביישתי לספר לו שכבר 150 "קמ"שים אוטומטיים" המבוצעים בידי גמדים בלתי נראים בבווארית יצרו חוויה דרמטית מדי ביחס לעצביו וללבו של הקשיש, שהוא אורח חדש בעולם הטמפומטים המודרניים.

פרפר בזיכרון

גילוי נאות: הטמפומט היחידי שהקשיש המורשה נתקל בו בעבר הוא חוט פלדה בפיאט 500, שבעזרתו אפשר היה לשמור על פרפר פתוח במאייד.

כדי לנסוע במהירות קבועה בפיאט 500, די היה למשוך בטבעת עשוית פלדה, שנראתה כמו משחרר נצרה ברימון יד מתוצרת ברית המועצות. משכת בטמפומט של הפיאטים, פתחת את הברזנט בחלון הגג – ואז יכולת לעמוד עם ידידה שלך כשראשיכם בחוץ, והרוח מלטפת את פניך וסורקה את שיער הבחורה שאיתך.

זוהי הנוסטלגיה היחידה שהקשיש אוצר בזיכרונו לגבי טמפומט כלשהו.

שבדית היסטרית

הקשיש התבייש לספר לבעליה של וולבו XC90 עוד משהו: שהוא מסכים לנהוג בשבדית המתקדמת של האיש רק אחרי ביטול כל הגדג'טים האלקטרוניים המותקנים בה. הסיבה: חיישני החניה מצפצפים גם בגלל ענן עשן היוצא ממפלט במרחק של מטר מאיתנו, וחיישני הפינות מגיבים למכוניות שנוסעות במסלול הימני או השמאלי. lane assist פעם עובד פעם לא, גם כאשר הסימנים על הכביש ברורים, ו-assist side דולק גם אם המכונית שאחרינו רחוקה. לוּ הקשיש המורשה היה מתייחס לאזהרות של assist side, הוא לא היה מחליף מסלולים בנהיגתו העירונית.

אבל המכה הכי קשה היא מערכת המזהירה מפני התנגשות. כאשר הזקן שכח לנטרל אותה וזז דינמית למדי באזור פסי הפרדה, פרצה צְעקה קולית המתריעה בקולי קולות מפני תאונה, בליווי הבהוב אדום. באותו רגע חשבתי, מודה הקשיש, שאני עומד לחסל לחברי את הצעצוע שלו. כיצד אראה את פרצופי אצל בעליה של הוולבו שהרסתי, והיאך אקבל ממנו חזרה את אהובתי הבווארית שהופקדה אצלו? דאגתי, וחיכיתי לחבטה ברגל תלויה מעל דוושת הבלם.

אך לחינם רעדתי ואירחתי נמלים על גבי, כי הייתה זו התרעת שווא.

צעצוע חתרני

הטמפומט האקטיבי ACC, במיוחד בגרסתו הנבונה I-ACC

(Intelligent Active Cruz Control), פוטר את הנהג מהצורך לבצע פעולות משעממות ומעייפות כמו לחיצה על דוושות הבלמים והדלק. טמפומט אקטיבי משוכלל זה אינו מסתפק בעצירה אלא דואג גם לזינוק חוזר, תוך שמירה על מרחק מהמכונית הנוסעת לפנינו. צעצוע נפלא לחובבי גדג'טים גם בתוך הרכב.

אך הקשיש המורשה, הדינוזאור האחרון,stenops stegosaurus עקשן, רושם שוב את הסתייגותו. הוא אינו מוכן לשמוע שהניהוג העצמי, היקר לו כל כך, נדחף אל המדרון החלקלק של הכחדתו.

שואלים את אדוארד

מכתב של נהג מעופף

שלום אדוארד!

מה שלומך, ידידי? אני קורא נלהב של הבלוג שלך ונהנה הנאה רבה מדי פעם.
בבלוג האחרון (ייסוריו של כתב צעיר), כתבת כיצד יש להחלץ ממצב של התהפכות כששני גלגלים עולים לאוויר.
סתם, בגלל שזה קרה לי לפני זמן קצר (במרוץ ראלי ב-06/12/2014) ומשום שלמזלי היה במקום הצלם Yoni Photos לתפוס את הארוע, בא לי להראות לך את התמונות.
תהיה בריא חביבי,
ניר בן-ארי,
מוסך דרך השטח בשרון בע"מ
קיבוץ שפיים
כמעט - 01
כמעט - 02
כמעט - 04
כמעט - 03
כמעט - 05
כמעט - 06
כמעט - 07

כמעט - 08

בסרבל הכחול: ניר בן-ארי, המנצח בראלי במקום השלישי

תשובה: התמונות מזעזעות ממש. ועוד איך מזעזעות! אמנם ראיתי בעבר ביצועים דרמטיים דומים, אך כולם הסתיימו בהתהפכויות ובהרס הרכב. ממש קשה להאמין שהשכבתך על שני גלגלים את סובארו אימפרזה STI לא נגמרה בהתהפכות מיידית, ושהשכבה זו לא הובילה, בגלל המהירות בעת מעשה, גם לכמה סאלטות באוויר.

דומני שבזכות כישרון אינסטינקטיבי עבדת עם ההגה עוד לפני שהחלו הצרות, תוצאת כניסה חזקה לסיבוב. גם לא ייאמן שהצלחת לדרוש מסובארו לחזור למסלול, ולאפשר לך לקחת איתה מקום שלישי למרות איבוד של אינספור שניות.

בהערצה, אדוארד

בחיסוי שם: ברשותי, מזה כשלוש שנים, מיצובישי לאנסר 2007 (עלתה בינואר 2007) בעלת מנוע 1,600 שקניתי מליסינג (אלדן, אני יד שנייה). כיום רשומים בה 197 אלף ק"מ.

אני גר בפתח-תקווה ונוסע כל יום לעבודה בירושלים וחזרה. כעת מוצע לי טרייד-אין עם טויוטה קורולה 2009 (עלתה בנובמבר 2009), השייכת כיום לחברה (צמודה לנהג יחיד, יד ראשונה), בתוספת של 45 אלף שקלים. הקורולה עשתה 93 אלף ק"מ. כמובן, היא אוטומטית, לא רובוטית, sun רגילה.

המוכר טוען באוזניי שאין זה נכון לעשות שימוש בלוי יצחק לצורך מחירון מול מחירון, מכיוון שבטויוטה "לא משחקים" עם המחירון בגלל הביקוש הגדול, ולעומת זאת למיצובישי ״אין שוק״ (אף כי הוא מודה שהיא טובה), ולכן מוצדק להוריד הרבה מהמחירון. מכאן ההפרש הגדול של 45 אלף שקלים. עוד הוא אומר שבאותו מחיר אוכל לקבל לאנסר 2011, אבל מסחרית זה יהיה פחות טוב בשבילי, ופחות ישמור על הערך. מה גם, לדבריו, שהלאנסר החדשות הן בעלות מנוע 1,500, ושהמודל של 1,800 יקר יותר ומוצלח פחות, בין השאר בגלל צריכת דלק) – ויתאים פחות לנסיעות היומיות לירושלים.

אני נואש. אמרתי שאחזיר לו תשובה במהרה. מה אתה אומר? אולי מכונית אחרת (סוזוקי, מאזדה וכדומה) במחיר דומה ואף נמוך יותר? אפשרות נוספת, להישאר עם הלאנסר שלי. הסיבה שמלכתחילה חשבתי להחליף היא שבטיפול האחרון אמרו לי במוסך שיש צורך להשקיע בה כמה אלפי שקלים לתיקונים שונים. אולי שווה לי?

אודה מאוד לעזרתך, אין לי אף אחד שמבין בזה…

תשובה: תוספת של 45 אלף שקלים נראית לי מופרזת. זאת, משום שגם טויוטה תאבד תוך שנתיים-שלוש הרבה מערכה.

במקומך הייתי לוקח פסק זמן לשיקול דעת, שבמהלכו הייתי שואל במוסך מה צריך בדיוק לתקן בלאנסר – האם מדובר בהחלפת בולמים, צמיגים וכך הלאה – וכמה זה יעלה.

לאנסר היא סוס עבודה אמין, וחבל להיפרד ממנה כשכוחה עוד לא מגמגם.

חיים, בית-אל: אני מחפש רכב שהמושב בו גבוה (אני סובל מפריצת דיסק). כרגע אני נוהג בטויוטה קורולה, ונוסע 40 אלף ק"מ בשנה.

אינני מעוניין בג'יפ. המליצו לי על רנו סניק, על פיז'ו 3008 ועל סיטרואן פיקאסו C3. אשמח לדעתך. מובן שאם יש לך רעיון אחר, אשמח לשמוע.

תשובה: אין מנוס אלא להסתובב בין אולמות תצוגה או בין מוכרי יד שנייה, ולהתיישב בכל מועמדת. אגב, המלצתי כבר למישהו במצב דומה להשתמש במושב הלקוח ממכונית אחרת. יש לא מעט מושבים כאלה בשוק, השייכים למכוניות שעברו תאונה.

יעל: לפני זמן מה כתבת במדורך שהצמיגים הסיניים אינם מומלצים. נדמה לי שהסברת שהם לא מסַפקים למכונית אחיזה טובה בכביש. לפני שנה וחצי החלפתי את כל הצמיגים במכוניתי, סוזוקי סוויפט 2010. מכיוון שאני לא מבינה בזה כלום, הסכמתי למה שמוכר הצמיגים הציע: ארבעה צמיגים מתוצרת rockstone ב-1,200 שקלים בערך. לפני ארבעה חודשים היה לי פנצ'ר, ואותו מוכר התקין לי צמיג מתוצאת farroad. למה לא rockstone? שאלתי. כי זה כל פעם משתנה, אמר האיש, וכל פעם יש דבר חדש. וחוץ מזה, הוא טען, זה אותו הדבר.

הרגשתי שהוא מורח אותי, אבל כאחת שלא מבינה בצמיגים לא היה לי מה לומר לו. רק לאחר מעשה התברר לי מפנצ'רמאכר אחר שמדובר בצמיגים סיניים. לא שזה אמר לי משהו (אחרי הכול, חצי עולם מייצר בסין). עד שכתבת מה שכתבת. אז מה כעת? ללכת להחליף את כל הארבעה? ואם כן, מה לקנות?

תשובה: אני מציע להתרחק מהפנצ'רמאכר הבלתי אמין ומהצמיגים מתוצרת סין, שעדיין לא עומדים באמות המידה של בטיחות, במיוחד בכביש רטוב. במקרה של סוזוקי סוויפט, מכונית זריזה ונחמדה, סעיף הצמיגים חשוב באופן מיוחד כדי ליהנות מהניהוג.

אם רוב נסיעותייך הן במהירויות נמוכות בתוך העיר, לא בגשם בדרך כלל, תוכלי להמשיך להשתמש בצמיגים הסיניים זמן-מה.

טיפ טיפה: NSX חוזרת

הונדה אכזבה את חסידיה לפני עשר שנים, כאשר התנתקה מהמחלקה של מכוניות ספורט. רק עכשיו מנסים היפנים לשקם את ההריסות: הם רקחו את הדגם החדש של NSX האגדתית, הקשורה בשמו של כוכב הפורמולה המנוח איירטון סנה.

NSX הודחה מפסי הייצור ב-2005, ומאז לא הפסיקה הונדה את הניסיונות לשחזר אותה – אך הללו נכשלו עוד בשלב הקונספטואלי שלהם. עד שלבסוף הפציעה בימים אלה בארה"ב NSX החדשה, תחת השם אָקוּרָה.

Acura NSX 2015

מכונית ספורט חדשה זו מבית הונדה (גם NSX המקורית, הקודמת, נקראה בשוק האמריקני "אקורה") לא רק תוכננה עד הפרט האחרון בארה"ב אלא גם מיוצרת במפעל שהוקם במיוחד בשבילה באוהיו. כנראה, היפנים מצפים ובצדק שאקורה – בעלת מנוע V6 המחוזק בטורבו כפול, ואשר מותקן מאחורי מושביהם של הנהג והנוסע שלצדו – תכבוש את השוק האמריקני, המתעורר שוב אל דגמי ספורט.

כוח המנוע, העשוי אלומיניום ומופיע בנפח כארבעה ליטרים, עובר אל הציר האחורי של אקורה דרך תיבת הילוכים חצי-אוטומטית בעלת שני מצמדים ותשע מהירויות. את פעולתם הדינמית של הגלגלים הקדמיים מספקים שני מנועים חשמליים. על שיתוף העבודה ההיברידי בין ארבעת גלגלי האקורה, ועל חלוקת הכוח, המתקרב ל-500 סוסים, אחראית מערכת Torque Vectoring, בעוד שתוכנת Quiet מאפשרת נסיעה שקטה וחסכונית רק בהנעה הקדמית, החשמלית.

הונדה לא פרסמה את טווח הנסיעה המבוססת על חשמל בלבד, ולא מסרה גם כמה יעלה הצעצוע החדש כאשר יגיע לאולמות המכירה. נראה שבגלל השימוש בטכנולוגיות מתקדמות – אקורה החדשה תתרחק מזרועותיהם של אוהבי NSX המקורית, שהייתה פשוטה יחסית ולא יקרה כמתחרותיה.

ייסוריו של הכתב הצעיר

פעם כתבי רכב עבריים היו עושים זיגזג במכונית המבחן, היום הם עושים זיגזג במקלדת

הבטחתי לנפשו ולמצפונו של הקשיש המורשה שאכתוב מהו אותו פגם שאינו מאפשר לגזע כתבי החצר לתפקד כראוי. נדמה לי שפגם זה נעוץ בכך שהקולגות התרגלו להסתדר בלי מכוניות פרטיות משלהם, וכדי לנוע מבלי להידרדר לתחבורה ציבורית או אופניים הם נאלצים, המסכנים, ליילל תשבחות כלפי אדוניהם, יבואני הרכב.

כתב רכב שאין לו רכב משלו לא רק מוכרח לשרת את אדונו תמורת ארבעת הגלגלים שהוא מקבל לשימושו – גם אין לו אפשרות למתוח השוואות מקוריות בין מכונית מבחן תורנית ובין איזשהו סטנדרט מוטורי שמצוי אצלו בביתו הפרטי.

מִשֶכָּך, נאלץ כתב הרכב העברי להעתיק אל כתבותיו מושגים וטיעונים סטריאוטיפיים שהוא נתקל בהם בביקורות רכב ישנות או לועזיות. דא עקא שהיין הישן והטוב נשפך לעתים לקנקן לא נכון.

טרף קל ומסוּר

מצב השבי מרצון – או שמא זהו שבי מכורח? – אשר בו נתונים כתבים חסרי רכב, החוסכים בדרך זו על הוצאות, הוא מצב אידיאלי בעבור ברוני היבוא, המארגנים לעצמם יחידות שדה הבנויות מכתבי חצר מסורים.

חצרנים אלה דואגים למעמד הסחורה של בעל הבית. הם עושים זאת לא רק באמצעות מבחני דרכים המדיפים ריח פרסומי, אלא גם בפרסום סטטיסטיקות שמהן עולה כביכול כי דגמי יד שנייה מסוימים מצטיינים ב"מְכִירוּת קלה" – כזו שאינה גורמת למוכר הפסדים וטורח.

עזרו בניקוי המחסנים

כעת, בסוף השנה האזרחית בואכה תחילת ינואר, הצליחו כתבי החצר לשמור בסוד שאדוניהם, ברוני חיבוא, ניסו ולעתים גם הצליחו למכור את הסחורה שנשארה במחסניהם כ"מכוניות שנת 2015 במחיר הזדמנותי".

גיהנום עם טכנולוגיה

אך במקום לכתוב על מצוקת הקולגות, המכרכרים בחצרות חשאיות ומחוכמות, אני פותח את היום בביקור ב-www.dakar.com כדי לעקוב אחר אירוע מוטורי חשוב ומסקרן: ראלי דקאר ההרואי, הדורש ממשתתפיו לגייס את כל תעצומות רוחם, גופם ותושייתם.

ראלי מפרך זה דוהר השנה בארגנטינה, בוליביה וצ'ילה, ולצורך הפקתו גויסו כמה אלפי מארגנים בדרום אמריקה. הוא נפתח ביום שני השבוע בהשתתפותם של כמה מאות נהגי מכוניות, משאיות, קוואדים (quadim) ורוכבי אופנועים, שבִּקְרב חסר פשרות ינסו להגיע לקו הגמר אחרי 13 ימי גיהנום.

כמו בשנים קודמות, גם ראלי דקאר הנוכחי יעבור בשטחים שעבירותם נבזית – דיונות, אבנים ואף מלכודות מוות. אירוע האקסטרים הזה מאפשר לא רק לספוק כפיים במתח ובהתפעלות, אלא גם להכיר פיתוחים טכנולוגיים העוזרים במאמץ הספורטיבי המתיש.

מכיוון שאין ישראלים בין משתתפי ראלי קשוח זה, המדיה שלנו שותקת לגביו, כך שכדי לעקוב אחרי שתי דמויות שאני מכיר (שגילן המשותף הוא מאה) פתחתי בחיפוש אחרי ראלי דקאר ב'וואלה', שדסק הספורט שלו מסקר בדרך כלל אירועים מסביב לעולם מבלי להתייחס ללאום, גזע ומין.

מועדון הערצה הדדית

אלא שב'וואלה' ציפתה לי הפתעה שאינה קשורה לראלי דקאר. באתר זה נתקלתי בתצלום מכונית, לא חשוב איזו, אשר לצד שמה ציינו הוואלה-אים – "4.5 כוכבים בדה מרקר". פרצתי בצחוק מול הערה זו. זה כבר זמן-מה הבחנתי כי כתבי החצר, המשרתים את אדוניהם היבואנים, פתחו מועדון של הערצה הדדית: חבורת כתבים אחת מצטטת חבורה שנייה כדי לטפח זו את תדמיתה של זו.

המוסקטרים מדה מרקר, מצדם, אלה הנוקבים בחוצפה במספר הכוכבים הראוי למכונית, לא מסתפקים כנראה במחמאות מקולגות, וכתבו על עצמם "אנו מקצוענים". בצדק. שהרי הם אכן מקצוענים בטיפוח רושם סמכותי וידעני, שנועד להעלות את קרנם בעיני היבואנים.

סלאלום, אמא של הנהיגה

היו זמנים שמבחן סלאלום שימש גם בארצנו נדבך עיקרי במבחני רכב. בתקופת הנאורות ההיא קל היה, יחסית, לבדוק את מקדם ה"מקצוענות" של הבוחנים – לפחות בסעיף הנקרא "נהיגה נטו".

למגזין "טורבו" ז"ל, שערכתי עד שנמאס לי מבעליו, היה אוסף פילונים בצבעי אדום-לבן השייכים במקור למע"צ. והיו לנו ב"טורבו" גם שלושה בוחני רכב מעולים: רוני סמדרסמן מכרכור, רמי שוכטוביץ' ורם לנדס. שלושתם היו נהגי מרוצי ראלי קרוס, אלופי הארץ. שוכטוביץ' נהג אלפא סוד 1.3 מפלצתית שנבנתה במוסך "אלכס אשדוד", רוני ורם נהגו גולפים GTI משופרות לראלי בידי צ'מפיון.

כדי לחזק את המהימנות של דו"חות המבחנים שכתבו, היו שלושת בוחנים אלה לוקחים כל רכב מבחן שנפל לידי "טורבו" לסלאלום בשדה תעופה. הם היו מבצעים את הסלאלום התקני לא רק בגלל סקרנותם הטבעית לגבי מכוניות חדשות, אלא גם כאימון אישי שנועד לשמור על דופק הנהיגה.

כי סלאלום הוא אמא של הנהיגה, באשר הוא מספק מידע מושלם על המכונית הנבדקת: על מקדם אחיזת הכביש שלה, על עקבי האכילס, על חלוקת כוחות המנוע, על שיווי המשקל, על הקפיצים והבולמים, על טיב הצמיגים, על תת-היגוי והיגוי-יתר.

בתחבולות תעשה לך חוכמה

באחרונה, עקב צונאמי של מערכות כוח הגה חשמלי, אשר גברו על המנגנון ההידראולי המסורתי, התרגל הדור החדש של הבוחנים לקרקר את המנטרה שלפיה "ההגה החשמלי המודרני, המותקן כדי לחסוך בדלק – אינו מספק די מידע על ההיגוי ועל אחיזת הגלגלים הקדמיים". מהיכן הם יודעים זאת מבלי לבצע מבחן סלאלום, החושף ללא רחמים כל פגם במערכת ההיגוי?

סביר להניח שהטענות הללו, שהכתבים מטיחים נגד כוח ההגה החשמלי, מועתקות מתוך ביקורות רכב ישנות. ה"הזרקה הישירה" של תובנות קלאסיות נועדה להקנות למבחן הדרכים העכשווי ממד של עומק, של ניסיון ושל תבונה – אך מה לעשות שהפראזות הוותיקות אינן בהכרח נכונות לגבי כל דגם מודרני, כמו פורשה קאררה למשל.

ובכל זאת, חרף אפקט ההדבקה המגוחך, הפיתוי הוא עצום, שהרי התובנות הנושנות מסייעות לכתב להצטייר בחוג החצרנים כמקצוען. כך למשל, אחד מכתבי החצר גילה את אמריקה והכריז כי רכב מסוים "סובל מתת-היגוי". כאילו קיים רכב שאין בו נטייה לתת-היגוי, תכונה המנוצלת עד תום בנהיגה ספורטיבית.

תמרונים תזמורתיים בחשכת הסיכויים

גילוי נאות: עקבתי בסקרנות אחר תרגיליהם של שלושת בוחני "טורבו", שהגיעו לשלמות בנהיגת סלאלום – כי רציתי ללמוד מהם. גיליתי שהם מנצלים את תת-ההיגוי הטבעי של הרכב הנבדק בשיטה הבאה:

בהיכנסם אל ערוגות הפילונים, כיוונו הבוחנים את ההגה לפילון הקרוב כאילו היה בכוונתם לדרוס אותו, אך הציר הקדמי, הנגוע בתת-היגוי, מנע זאת, החליק – וכך החמיץ את הפילון. בעת ההחלקה ההגה שוב "חיפש" לנגוח את הפילון הבא, בו-זמנית להורדת הרגל מדוושת הדלק, וחוזר חלילה.

כתוצאה, המכונית ביצעה את הסלאלום במסלול הצמוד ביותר לפילונים, קרי – הקצר ביותר, שהיה גם פוטוגני בזכות הגלגלים המתרוממים בכל פנייה כמעט.

לאכזבתי המושלמת, וחרף ניסיונות רבים, לא הצלחתי לבצע תרגיל זה מבלי לדרוס פילון אחד או שניים. פעם אף עליתי בגלגל על תיק הצילום של צלם המערכת, רונן טופלברג, שלמזלי היה ריק.

בכל אופן, שמרנו על כלל שלפיו כל מבחן רכב יניב תצלום של גלגלים מתרוממים. עם הזמן, התצלומים הללו הפכו מעין סימן היכר של מגזין "טורבו".

Golf GTI next one

slalom slalom GTV slalom grand cher slalom caterham

מפלרטטות עם הכבידה: גם מכוניות שריריות שהן שפויות ומאוזנות היטב כמו פולקסוואגן גולף GTI, ועוד כבדות כמו ג'יפ שרוקי, מרימות גלגלים בכל הזדמנות שמעניק להם מבחן הסלאלום.

לאלפא GTV שלי, אפילו מתלי דה-דיון לא מפריעים להעלות את צמיגי טויו R1R.

מכל הנבדקות בסלאלום, רק Cosworth הפתוחה אינה מעוניינת לאבד אחיזה, חרף כל מאמצי הנהג.

רנו R8 גורדיני, אהבתי משנות השישים במאה הקודמת, לא הייתה ממהרת להעלות את רגליה בהקפה סביב הפילון, אך ראו מה קורה בתרגיל זה עם הגלגל האחורי-שמאלי של רנו, שבנסיעה נורמלית היה מורכב ב"נגטיב".

כתבי החצר המפונקים אינם ממהרים להפגין את כישרונם בנהיגת סלאלום, ובכל זאת, אין לזלזל בהם: הרי כתבים אלה עזרו לברוני היבוא שלנו למכור בשנה החולפת 240 אלף מכוניות חדשות

גם בריטים חוטפים קריזה

במגזין הבריטי "אוטוקאר" נכתב פעם שמכונית מסוימת, אני כבר לא זוכר איזו, מפגינה אחיזה מושלמת כל כך, שלמרות מאמציו של נהג המבחן היא "לא מרימה אף גלגל במבחן הסלאלום".

שלחתי ל"אוטוקאר" תצלום של אותה מכונית, שאצלנו במבחן הרימה גם הרימה שני גלגלים, וכעבור שבוע קיבלנו מהבריטים מברק: "בגללכם, מנוולים", כתבו, "הנהג שלנו חטף התקפת אמביציה, וביצע מבחן סלאלום חוזר. במהלך הניסיון הכושל הוא הפך על הגג את מכוניתו הפרטית של רואה החשבון של המערכת".

הלא מתרגש, הכובש, והיסודי אש

סלאלום חושף לא רק את סגנון המכונית אלא גם את סגנון נהיגתו של הבוחן. המטורף ביותר בין שלושת נהגי המבחן של "טורבו" היה רוני סמדרסמן, שלא דיבר במושגים תיאורטיים, כאילו לא עניינו אותו כלל.

הוא היה פותח דלת של מכונית מבחן ללא התלהבות כלשהי (כי רגשי התלהבות רוני שמר לאופנוע שלו, סוזוקי 750 R), מתיישב, חובש קסדה, מכוון את המרחק מההגה, ומזנק כאילו הכיר את הרכב מזמן. כל מכונית מבחן הייתה משמיעה לו מיד את בכי צמיגיה.

אותה שיטת נהיגה חזקה הפגין גם רמי שוכטוביץ', שהגיע למבחנים בסרבל המרוצים שלו, והתחרה בסלאלום כאילו שוב חיכה לו פודיום האליפות.

רם לנדס היה האנטיתזה של שניהם. הוא הבוחן היחיד שלפני ביצוע סלאלום היה בודק בעצמו את לחץ האוויר בגלגלים, יוצא עם המכונית הנבדקת לסיבוב היכרות, חוזר, מיישר איזה פילון, ומסביר לצלם רונן טופלברג באיזו נקודה של המסלול גלגלי הרכב מתכוונים להתרומם הכי גבוה.

גם הסבריו התיאורטיים של לנדס אחרי ביצוע הסלאלום היו מנומקים ומדויקים. לא הייתה מגרעת במכונית שהוא החמיץ.

חראקות מול בית העלמין

נזכרתי בתקופת הסלאלומים שלנו כאשר סיפקתי לאלפא 33 IE שלי בולמי קוני. כיוונתי אותם לשליש סיבוב, הוצאתי פילונים מהמרפסת וערכתי באלפא משהו דמוי סלאלום ברחבה של בית קברות צבאי, זירה מתבקשת להרפתקאות מעין אלה.

שקלתי לחזור למכון הפרונטים "מומו" כדי להקשיח את קוני עוד קצת. אך נמלכתי בדעתי. קשיחות הבולמים, תפסתי בלב נחמץ, לא תוסיף שלווה לטיולים השקטים של הקשיש המורשה.

משפחה? הצחקתם אותם

חבורת בוחני דה מרקר אינה היחידה שחולקת כוכבים לרכב מבלי להכירו באמצעות סלאלום, אבל זה עוד כלום. תמוה יותר שבעצם כל הבוחנים בארץ, בין אם הם מכנים את עצמם "מקצוענים" ובין אם לא, אינם בודקים מכוניות משפחתיות תחת עומס.

הכתבים שלנו אינם מתיישבים במכונית המבחן בחמישייה ובתא מטען מלא, סקרניים לגבי חוויית הנהיגה שיעברו: איזה מרחק עצירה יתקבל בפועל, כמה זמן ייקח למכונית העמוסה בנוסעים ובכבודה להגיע ל-100 קמ"ש, איך היא תסחב בקסטל, ומה תהיה צריכת הדלק האמיתית.

את כל הנתונים השימושיים הללו קונה הרכב לא ידע, משום שכתבי הרכב שלנו לא מכבידים חלילה על מכוניות המבחן אלא נוהגים בהן לבדם. אחר כך הם ששים לקבוע כי "(מנוע) 1.2 TSI טורבו מספק לסקודה אוקטביה ביצועים של טיל".

מאה שנים של בדידות

אגב, שני הנהגים שעקבתי אחריהם בראלי דקאר לא אכזבו אותי. הפולני קשישטוף חולופצ'יץ (Holowczyc), הנוהג במיני מצוידת במנוע דיזל 3.0 ליטרים, שומר בינתיים על המקום הרביעי חרף חמישים שנותיו, ואילו הפולני השני, רָפָאוּ סוֹמִיק (Somik), אף הוא בן חמישים, מוביל את הקוואדים.

בדידותם, הפולחת את ענני האבק, נלחמת בעצמה ומאוהבת בעצמה בו-זמנית.

טיפ טיפה

אפשר למנוע התהפכות רכב באמצעות תרגיל פשוט והגיוני, שאפילו בשיעורי נהיגה מתקדמת לא ממליצים עליו. הריהו לרשותכם:

כאשר שני גלגלים במכונית עולים לאוויר מסיבה כלשהי, אסור להיכנע לאינסטינקט, אשר מורה לנו ללחוץ על המעצורים ולסובב את ההגה בניגוד לכיוון ההתהפכות, בניסיון להתרחק מאמא אדמה המתקרבת.

כדי להינצל מהתהפכות, יש לפעול בניגוד גמור לאינסטינקט, כלומר: ברגע שגלגליו הצדדיים של הרכב איבדו את אחיזת הקרקע והתרוממו, והמכונית נשכבת על צדה באופן מסוכן – מומלץ לסובב מיד את ההגה אל כיוון ההתהפכות המאיימת, כלומר לכיוון האדמה דווקא! רק כעת, כאשר המכונית התייצבה כבר, אפשר ללחוץ על דוושת הבלם.

2 koła w górze

לא מוכרחה להתהפך

שואלים את אדוארד

מיכל ר': נהגתי עד היום בהונדה סיוויק חדשה, אולם לצערי, לאחר שלוש שנים ו-100 אלף קילומטרים, נפרדנו כידידים.

ברצוני לקנות רכב חדש, אולם לאור ההפסד הכספי במכירת רכב חדש אני מעדיפה לקנות רכב יד שנייה. אני נוהגת למעלה מ-30 אלף ק"מ בשנה, בעליות, במורדות ואי שם ברחבי הארץ. מחפשת רכב גבוה או רכב מנהלים/משפחתי בטיחותי, מפנק וחסכוני, בתקציב של כ-90 אלף שקלים. אשמח לשמוע את המלצותיך.

תשובה: את יכולה להישאר בתפריט של הונדה, רק יד שנייה, ולחפש אקורד צעירה או FR-V. אופציות אחרות המתאימות לציפיותייך הן פורד מונדיאו, פולקסוואגן פסאט וניסאן קשקאי – זו המצוידת עדיין במנוע הקודם, שנפחו נורמלי.

נריה ס': יש לי פולו קלאסיק שנת 2000 שקניתי לפני שנתיים לפי המדריך שלך "משומשת חיל מי ימצא". לאחרונה הרכב נכבה ללא התראה, אפילו תוך כדי נסיעה מהירה. ההיכבות מתרחשת לעתים פעמים רבות בזמן קצר. מה יכולה להיות הבעיה? חשמלאי רכב שלל בעיה חשמלית.

ועוד דבר: יש ריח חזק של דלק שחוזר על עצמו.

תשובה: ברגע שעבודת המנוע מופסקת, יש לבדוק אם תקלה זו היא תוצאה של הפסקה פתאומית בזרימת החשמל עקב נתק כלשהו, או תוצאה של סתימה באספקת הדלק.

במילים אחרות: בעת התרחשות התקלה מומלץ לבדוק את פולו במחשב דיאגנוסטי נייח, שעשוי לגלות תפקוד לקוי של הסליל, תקלה בסוויץ', בעיה באימובילייזר, חיבור רופף בכבל המינוס שבין המצבר והסטרטר ואפשרויות נוספות. לחלופין, אפשר לבדוק את פולו בדייקנות, צעד אחר צעד, אצל מכונאי מוסמך המכיר דגם זה.

אגב, התקלה הכי מצחיקה שנתקלתי בה בתחום היכבות המנוע היא פרוזאית כל כך, שאין מתייחסים אליה כלל: משאבת הדלק מפסיקה לעבוד עקב הרמטיוּת פתאומית של מכל הדלק, שאינו מקבל אוויר.

אור אלכסנדר: כבחור צעיר שאוהב נהיגה ומחפש רכב ראשון, רציתי להתייעץ איתך לפני קנייה. בחיפושים אחר מועמדת ראויה נתקלתי באלפא 147 שנת 2002 ידנית 1,600 שעשתה 148 אלף ק"מ. רציתי לשמוע את חוות דעתך על הרכב הזה, במיוחד בסעיפי אחזקה והנאת נהיגה (חולה הגה…).

ואם כבר, אז היכן אתה ממליץ לבצע בדיקה לפני קנייה לאלפא המדוברת באזור ירושלים?

תשובה: ודאי שאני בעד 147, מכונית סימפטית ונחמדה לנהיגה. אם אתה גר באזור ירושלים, בקש מיהודה ממוסך "מושיקו" שיבדוק אותה. ואם תעבור במקרה במרכז, אני ממליץ לערוך את בדיקת הטרום קנייה אצל אבי ממוסך "תלתן" בפתח-תקווה.

הטייקון האישי שלי

בזכות ידידי סטיב למדתי רבות על גזע בעלי היכולת הבלתי מוגדרת. צריך להיות מטורף מושכל כדי להשוות בינם ובין המכוניות שלי

היה היה שמכוניות בלתי צפויות בהתנהגותן הזכירו לי את האוליגרכים, הטייקונים ודמויות אחרות בעלות אפשרויות בלתי מוגבלות שפגשתי פה ושם.

ההשוואה של מכוניות לגזע המידאסים, שלנו ומתוצרת חו"ל, שעשעה אותי לפני כמה עשרות שנים – אך אז חדלו המכוניות לתפקד תחת בקרת בני אנוש ונפלו בשבי האמצעים המודרניים, כך שגחמנותן נסתלקה מהן. מאז, לשלום הרכב דואגת דודה אלקטרוניקה, המפקדת על עצירת הגלגלים, על אחיזתם בקרקע ועל משיכתם בזינוק באמצעות חיישנים.

בכל אופן, נגמרה התקופה ההרואית שנהיגה ברכב חזק ופראי לא הייתה שונה מרכיבה על סוס גזעי מורד או על אופנוע מפלצתי, המנסים להיפטר מרוכב שהם אינם שבעי רצון ממנו.

בכל אופן 2: לפי חוק המקריות, היה לי המזל להכיר מכוניות חזקות יותר מבן אדם. ניסיתי להבין לנפשן ולהניח לבריונוּת שלהן להתבטא לפי רצונן, גם על חשבון רישיון הנהיגה שלי.

הקרום העליון

רצה הגורל שבאותה תקופה גדושת הרפתקאות מוטוריות נתקלתי גם בדמויות השייכות לגזע המפונק, האבסטרקטי, אשר זריזוּתן בביזנס הציבה אותן בַּקְרוּם העליון של האוכלוסין המסודרים היטב.

הנה סיפור על שתיים מהן.

קפצה עליי פנטזיה

בתקופה שערכתי את מגזין "טורבו" התקשר אליי איש מפורסם בעל כריזמה יוצאת דופן, שהכרתי באיזה אירוע מוטורי בחו"ל. "תבוא אליי דחוף", הזמין אותי האיש. "יש לי בשבילך משהו חשוב".

הגעתי, התיישבנו, והמארח הודיע לי באופן חגיגי שהוא החליט להרים את הירחון שאני עורך לִגבוהות, לשיווק בהיקף פי כמה מזה הנוכחי. "כמה אתם מדפיסים?", שאל.

לשאלה זו הייתי נוהג לענות "מדפיסים פחות מכפי שהיינו רוצים", אך הפעם עניתי את האמת: "20 אלף בערך".

הוא: "מה תגיד על הדפסת 100 אלף גיליונות או 120 אלף?"

"איך אתה מתכוון לגרור אותנו למספרים אלה?", הופתעתי. "הרי שוק הקוראים מחולק כבר בינינו ובין המתחרים שלנו. פיפטי-פיפטי בערך, פעם לטובתנו פעם לטובתם, תלוי בתוכן הגיליונות, בסוג מבחני הדרכים ואפילו במראה השער".

המארח רק חייך. "תשכח מהשטויות", הציע. "הכול ישתנה, כי החלטתי לתת לכם מכונית פרס להגרלה בין המנויים. תקבלו ממני פרארי!"

כמעט נפלתי מהכיסא. פרארי להגרלה בין קוראי "טורבו" זו באמת מכה כואבת למתחרים שלנו. ניסיתי לדמיין לי את פרצופיהם של שונאי "טורבו" אלה, המקבלים צבע ירוק דשא בגלל מבצע הפרארי שלנו.

החיזיון הזה של מכונית-על מתנוססת על השער של "טורבו" תחת המילים "מכונית פרס" ימחק אותם.

אין ארוחות חינם

"אתה לא נראה מאושר", העיר האיש, והאמת שלא ידעתי מה לענות לו. פחדתי מהמלכודת המסתתרת אולי ברעיון האצילי, ומצד שני ידעתי שהוא עשוי לשנות את מפת ירחוני הרכב העבריים לשנים ארוכות.

בזכות ההצלחה הכספית שתנחיל לנו הפרארי נוכל להפוך מירחון לשבועון, מה שידרוש ארגון מחדש. עד עתה עבדנו בדירות צנועות, הכוללות שני חדרי מערכת וחדר הנהלה, שבו ישבו וזממו את רעיונותיהם על עסקות ברטל בעלי הירחון, ברונר ופרידמן. משנזכרתי בהם, שככה התלהבותי. לא היה נראה לי שלזוג הזה מגיע להתעשר כמו הפּוּבְּלִישֶרִים הגדולים – מוזסים, נמרודים או שוקנים.

מצד שני, הצלחה פתאומית של "טורבו" תאפשר לנו לשכור משהו הולם יותר באיזה בניין משרדים, עם חדר נפרד לגרפיקה.

אך מה יהיה, דאגתי, אם אנו נכריז על הגרלת פרארי, נקבל ים של מנויים – ומכונית הפרס פשוט לא תגיע, מסיבה כלשהי, ובמקומה אנו שוב נעמיד להגרלה איזו פיאט אונו?

"נו, מה אתה אומר?", חקר אותי האיש, ואני גמגמתי ש"הרעיון של פרארי הוא אדיר – האדיר והמתוחכם ביותר שאפשר רק לדמיין – אבל אני מוכרח לדבר על הרעיון שלך עם בעלי הבית של 'טורבו', וזו משימה בלתי נעימה לגביי".

ניצול שואה שחגג

חזרתי הביתה והתקשרתי לחו"ל אל ידידי סטיב מורל, הסוּפֶּר-טייקון האישי שלי, ניצול שואה שעוד בצעירותו חגג הצלחות פיננסיות כבירות שעשו אותו תושב העולם – קצת מסוכסך אמנם עם מס ההכנסה האמריקני, שרדף אחריו.

למדתי מסטיב לא מעט. לא רק עליו ועל דרכו בעסקים, אלא על הגזע שלו בכללותו, גזע בעלי היכולת הבלתי מוגדרת. למדתי על אישיותם, על יחסם למדינת ישראל וליהודים, על שפתם, על קשריהם עם בנות הזוג, על התנהגותם הבלתי צפויה, על טעמם בבגדים ובאביזרים כמו שעונים, תכשיטים, מזוודות ובשמים, ובוודאי על מכוניותיהם ובתיהם.

הגעתי למסקנה שיכולתם הכספית של אנשים אלה היא אולי בלתי מוגדרת – אך העדפותיהם באופנה, בנשים ובסגנון הן דווקא מוגדרות אשכרה.

שיעור בעסקים

סיפרתי לסטיב על הצעת הפרארי. "עד כמה היית מאמין באיש?", שאלתי, וגוללתי בקצרה את חששותיי לגבי ההצעה הנדיבה.

"אתה הולך להסתבך", קבע סטיב. "הרי אם תבטיחו את הפרארי למנויים והיא לא תגיע, אז לפי החוק, תצטרכו אתם לקנות בכספכם את הפרארי שהבטחתם, או לקבל הלוואה מהבנק. חוץ מזה, האם קיימת בכלל אפשרות לקבל את אישורו של משרד התחבורה להביא את פרארי זו ארצה, כולל טיפול שוטף, חלקי חילוף וכך הלאה?"

"האם יש אפשרות", המשיך סטיב, "שאתם תקבלו מהאיש בעל הכריזמה איזו התחייבות כתובה אצל עורך דין? נדבר על כך כאשר אגיע ארצה", הבטיח.

סחבק אצל הטייקון

חלף שבוע. האיש עם הפרארי לא התקשר, וגם אני לא חיפשתי אותו, כי עדיין לא ידעתי איך להמשיך את השיחה, ואם הצעתו בתוקף עדיין או שהוא שכח אותה אחרי התלהבות פתאומית.

ניסיתי גם לתאר לעצמי ביקור של בעלי "טורבו" במשרדו המהודר של איש הפרארי. וכך נראה הקטע הזה בדמיוני (כל קשר למציאות הגיוני דווקא):

למפגש עם איש הפרארי יגיע דבל'ה פרידמן, שעסק בקבלת פרסום למגזין "טורבו" וביחסי ציבור. פרידמן יגיע למשרד המפואר כדי להזיז את עסקת הפרארי לבוש כהרגלו במכנסיים קצרים, חולצת טריקו וסנדלים תנ"כיים. בעיניים אדומות הוא יסביר למזכירה, גם זאת כהרגלו, שהוא לא ישן הלילה.

"אפשר לנמנם פה באיזו פינה לכמה דקות?", ישאל פרידמן את המזכירה בנימוס סחבקי.

עוגן מרגיז כהוגן

עבר עוד שבוע, וסטיב נחת בארץ והתקשר אליי ממלונו. נפגשנו. "הרעיון לעגן את הצעת הפרארי אצל עורך דין לא טוב", חזר בו. "האיש עשוי להתעצבן מחוסר האמון בו. כך אני הייתי מגיב".

"בינתיים אין בעיה כזו", הסברתי לסטיב, "כי האיש שלנו נעלם. אומרים שהוא נסע לחו"ל".

"בוא איתי", הציע סטיב. "יש לי בשבילך הפתעה. אמנם בלי פרארי, אבל בכל זאת משהו".

דלת הקסמים

עמדנו ברחוב בן-יהודה מול בניין אפור, לא גבוה, שאינו שונה מיתר הבניינים ברחוב. סטיב לחץ על מתג האינטרקום, והדלת נפתחה מיד. הופתעתי למראה השוער שנעמד לפנינו בחיוך שופע כבוד. הוא היה לבוש כמו עובדי המלונות האירופיים הקלאסיים, המקפידים על ביגוד מפואר-מצויץ בנוסח המאה ה-18.

היו לו כובע גבוה, כמו הפרשים בתקופת הצאר ניקולאי השני, ופראק ארוך עם כפתורי נחושת. בתל-אביב של אמצע שנות השמונים היה זה מראה חריג למדי.

"Nice to meet you again, mister Steve", אמר השוער והזמין אותנו לסלון, אשר בו תלו על הקירות והתקרה עשרות מנורות, שנדלקו ברגע הכניסה.

נפתחה דלת פנימית ונכנס איש בחליפה שחורה ונעלי לק. גם הוא כיבד את סטיב ב" Nice to see you", ובחן אותי בסקרנות. סטיב אמר לו שאני אדוארד ושאני חברו.

"החברים של חבר שלי הם חברים שלי", חייך האיש. "מה שלומך, מר אדוארד?", הוא התעניין בחום מקצועי. החלפנו משפט או שניים, עד שסטיב ביקש אותי להישאר ונעלם עם האיש.

התיישבתי אל שולחן, ומלצר במדים לבנים הביא לי קפה לפני שביקשתי. ואני חשבתי רק על בריחה. היה לי ברור שנפלתי על בית בושת מפואר, סוג של מועדון שעשועים לחברה הגבוהה. עוד רגע יתפרצו לכאן נשים בלתי צנועות הרוקדות קאן-קאן, פחדתי. רק חסר לי ליפול במצלמות הפפראצים, ולהתפרסם למחרת במדורי הרכילות חוגג כאן עם נשים שאינן שומרות את נדר הפרישות.

'העולם הזה' של אבנרי יעשה סיבוב עליי. "החיים הכפולים של עורך 'טורבו'", יזעקו הכותרות.

לסטיב לא אכפת, שהרי בעוד כמה ימים הוא ממריא הביתה. ואני, המסכן, נשאר.

אך דבר לא קרה. עברו כמה דקות, סטיב חזר, ויצאנו אל הרחוב. "מה זה המקום הזה?", שאלתי.

"זה מה שרציתי שתראה", ענה סטיב. "זה הבנק שלי".

"זה בנק?!", התפלאתי.

סטיב: "כן. בנק לתושבי חו"ל. יש לו סניפים גם בז'נבה, בלונדון, בפאריס ובארה"ב. הם יודעים לטפל בכספים בסודיות מוחלטת, תחת שמות בדויים".

"מה השם הבדוי שלך?", התעניינתי.

"ג'ו קוקר", גילה לי סטיב בכניסה להילטון.

הוא ביקש ממני לקחת מסוכנות וולבו את 264 שהזמין, ונפרדנו.

אפילוג

בביקור בסניף הסודי של הבנק ברחוב בן-יהודה נזכרתי שלשום, כאשר פורסם במדיה כי בנק לאומי ישלם קנס חסר תקדים של מיליארד וחצי שקלים, משום שמוחותיו עזרו לתושבי אמריקה – יהודים בעיקר – להימנע מתשלום מסים.

מדוע בבנק שלי, השוכן על יד "הבימה", איש הביטחון אינו לבוש מדי פרשים, והפקיד אינו אומר לקשיש המורשה שנעים לו לפגוש אותו שוב, אף כי אין לי אוברדרפט?

טיפ טיפה

אמרו חכמים שחייו של אדם הם כמו ספר – מורכבים מפרקים. אצלי, פרק בלתי נשכח שייך לשנות השמונים, ונפתח עם בקשתו של ידידי סטיב מורל "קח מסוֹכנוּת וולבו את 264 שקניתי".

הלכתי. המכונית הייתה מוכנה. היו לה צבע זהב מטאלי, מושבים וגלגל הגה מצופי עור, מנוע שישה צילינדרים בנפח 2.7 ליטרים וזוג מאיידי SU – אך להפתעתי מצאתי בה עשרות שינויים ביחס לדף ההזמנה והמחיר שסטיב שילם על המוצר.

ראשית, במקום רדיו מקורי של וולבו – בימים ההם בלאופונקט יקר מלווה בשישה רמקולים, מערכת שמע שסטיב שילם עליה אקסטרה של אלפי שקלים – הותקן ב-264 מכשיר קוריאני העולה בשוק הפשפשים 100 שקלים אולי.

אותו סיפור עם האזעקה המקורית של וולבו, שהתגלתה כקופסה קטנה של "אוטומט" המפעיל צופר בהיפתח הדלת.

נוסף על כך, מהוולבו של סטיב נעדר גלגל חלופי מקורי בעל חישוק מתכת קלה, ובמקומו מצאתי זרוק על רצפת תא המטען גלגל חמישי של וולבו רגילה, שהצמיג שלו אינו מתאים ל-264 וחישוקו עשוי פח. גלגל זה גם לא נמצא במקום המיועד בוולבו לגלגל חלופי – כי במקום זה הורכבה אנטנה.

ודאי שסירבתי לקבל את וולבו. הבאתי מחיפה את עורך הדין המייצג את סטיב בארץ, ודרשתי בירור מה קרה עם הכסף שחברי שילם על התוספות. היו בלגן, צעקות, איימתי שאכתוב על הפרשה – ורק אז התגלה גלגל הספייר המקורי והוחזר, יחד עם ספר הרכב, שחסר גם הוא. רק הרדיו הקוריאני וה"אזעקה" נשארו ב-264, כי הבלאופונקט והרמקולים שלו נעלמו כבר. נעלמה גם האזעקה המקורית, ורק אחרי ויכוחים קולניים ואיומים הוחזר חלק מהכסף לחשבונו של סטיב.

הייתי גאה בטיפולי ב-264, עד שהגיע סטיב. המכונית חיכתה לו בחניון, אך הוא כעס עליי. "עשית לי בושות בסוכנות וולבו", טען. "לא לקחת בחשבון שמנהל המכירות שטיפל ברכבי הוא ידידי, איש יקר, ניצול שואה השייך כמוני לקבוצת ילדי טהרן. נאלצתי", המשיך סטיב, "להזמין אותו לארוחת ערב ולהתנצל בשמך. איזה בושות", נזף בי.

לא אעזור עוד לאף אחד לקבל את רכבו, החלטתי, ועמדתי בכך בקלות יחסית במשך שנים, כי חוץ מסטיב איש לא ביקש ממני לקבל במקומו רכב.

Volvo 264

עלילות הוולבו 264 GL שסטיב השאיר אצלי בתל-אביב למשמורת יכולות לפרנס ספר שלם. שנאה, קנאה ומוות הם רק חלק מגיבורי הסאגה של וולבו זו

שואלים את אדוארד

מיכה דיאמנט: נתקלתי באפליקציה ישראלית לסמארטפון אשר מודיעה על תקלה המופיעה במחשב הרכב. האפליקציה נקראת Engie, והיא חינמית וניתנת להורדה מחנות האפליקציות לאנדרואיד.

לאחר ההרשמה שולחים למשתמש פלאג (חינם) המתחבר לשקע אבחון התקלות ברכב. פלאג זה אמור לשדר לסמארטפון את מספר התקלה שאובחנה ואת תיאור התקלה, וכן לבצע בדיקה ולשדר את תוצאותיה.

הייתי מבקש לשמוע את דעתך בנושא. אם זה משהו שיכול להיות לעזר, אולי הוא יעניין גם קוראים אחרים. אני טרם התנסיתי כי נרשמתי זה עתה והפלאג עדיין לא הגיע אליי (יגיע תוך שבוע).

תשובה: אפליקציה זו היא המצאה מעניינת וכנראה שימושית ביותר. היא אולי לא תזהה תקלות בהיקף של מחשב דיאגנוסטי, אך תעניק בכל זאת לנהג מושג על המתחולל ברכבו.

נזכיר רק את העובדה שעם כל הכבוד לאפליקציה, כמו גם למחשבים קטנים המיועדים לאותה מטרה – מחשבי הרכב עצמם, מתחילת דרכם כמעט, מנסים לשדר אותות מצוקה לנהג. לדוגמה: המחשב של הונדה CRX שלי, שהיא בת 22 כבר, משדר באמצעות דיודות שנדלקות וכבות מידע מפורט למדי על אודות תקלות במנוע, ואף על כשלים במערכת החשמל.

יתרה מכך: לפי מספר ההבהובים של הדיודה – ואף לפי מִקְצָב ההבהוב! – ניתן ללמוד פרטים נוספים על אופי התקלה. די להציץ באינדקס שבספר הרכב כדי לפענח את פשר איתות המצוקה.

אגב, במשך 22 שנות החברותא שהעניקה לי הונדה CRX לא ניצלתי את האפשרות האבחונית המדויקת הזו, משום שיפנית זו פשוט לא התקלקלה.

עופר, ירושלים: יש לנו שני כלי רכב, הונדה אקורד שנת 2006 שנסעה 90 אלף ק"מ וטויוטה קורולה 2010 (גיר אוטומט רגיל) שנסעה 77 אלף ק"מ. שתי המכוניות מטופלות היטב ובמועד, ונוסעות כמו חדשות. אשתי נוהגת כבר כמה שנים בהונדה אקורד בעיר בעיקר, ומדי פעם לאזור המרכז, ובסך הכול עד 10,000 ק"מ בשנה.

עם קבלת סובארו B4 חדשה, אחת מהן תוחלף. מבחינת חוויית הנהיגה בעקיפות, בעליות לירושלים ומחוץ לעיר – ההונדה עדיפה. איזו מכונית מבין השתיים היית ממליץ להשאיר?

תשובה: האמת שלא ידעתי מה לענות לך, ועדיין קשה לי להכריע. לו הייתה ברשותך הטריומף TR3 שצילמת, הייתי עונה מיד "שמור עליה".

עליכם להתמקד בשאלה מה חשוב יותר להשאיר בבית – את המניה הטובה והבטוחה בדמות הטויוטה, או את הונדה אקורד, שמי שיקנה אותה יהיה בר מזל. תהיו מוכרחים להחליט בעצמכם.

אגב, טריומף TR3 כזו קנה רומן פולנסקי כמכונית הראשונה שלו לאחר שעזב את פולין והחל את הקריירה הקולנועית שלו במערב.

Merc S krok 3

Merc S krok

Merc S krok 2

 

קבינט התנינים: לצורך הבידור ניסיתי לחשוב על איזו מכונית הייתי ממליץ למר יצחק תשובה, לוּ הוא היה מעוניין לשמוע את דעתו של תת-המדור "שואלים את אדוארד".

אמנם לא מפסיקה להטריד אותי התעלומה מדוע בעלי היכולת העבריים, קבוצה שהתרחבה מאוד מאז קבלת עצמאותנו, אינם מפרגנים לעצמם מכוניות ספורט אמיתיות מהמדף העילי ביותר – ובכל זאת, לא הייתי מציע למר תשובה את פורשה 918. היא אינה מתאימה לו מכמה סיבות, כולל הצורך בפעלולי התעמלות בכניסה למושב ובהיחלצות ממנו.

במקום האופציה של פורשה הייתי מציע לשואל הנכבד את מרצדס ה"עממית" S קלאס. מרצדס זו אינה גורמת מבטי שנאה כמו רולס-רויס – אך תימסר למר תשובה בגרסה מתוקנת ומשופרת בידי חברת "פריור דיזיין", המתמחה בהכנת רכב לנבחרי המזל.

מה שיאפיין את S קלאס המושקעת, שעברה טיפול שורש אצל החברה הגרמנית הנ"ל, הוא שימוש רב בעור קרוקודילים, מה שאמור להסב לבעלי המכונית הנאה, משום שהוא יחוש כיושב על גופות אויביו.

תמונה

בכמה מילים

ווו

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 238 שכבר עוקבים אחריו