Skip to content

האדונית ורוכל הזיכרונות

הליכה רגלית דרך שוק הכרמל העברי גוררת את הקשיש המורשה חזרה אל היה היה

חברי מארק נוֹבָקוֹבְסְקִי, סופר פולני ז"ל כבר שנה, חי, נשם ואהב את השוק הגדול של ורשה, את פניו, את הנפשות הפועלות סביב הדוכנים, את הקוסמוס שלו ואת שפתו – כפי שג'רמי קלארקסון, איש התוכנית 'טיפ גיר', חי, נושם ואוהב מכוניות.

קלארקסון שייך לאותה אדמת אנוש של נובקובסקי, אלא שלהבדיל מהסופר הפולני הוא רחוק מעידון. כי קלארקסון, סנוב בריטי מדופלם, אינו בוחל באף שיטה המסוגלת לייצג את רגשותיו בפסקי הדין שלו לגבי הפציינטות שנאלצות למסור בידיו את חייהן במבחני דרכים, אותן גיבורות ראשיות במופע שהבדרן הענק קלארקסון מביים ומגיש בחן ובכישרון רב.

בניסיון להוציא את מכוניות המבחן מהשלווה המטופחת שהן התרגלו אליה, קלארקסון נוהג בהן עד גבול יכולתן ועוד קצת. הוא אינו מהסס לרסק אותן, לשרוף את גופתן ואף להשליכן מגובה רב. הוא גם בונה על חשבונן בדיחות, לא בהכרח בטעם טוב ולא תמיד מצחיקות.

אלא שאותו קלארקסון הציניקן יודע גם להיפרד ממכוניות המבחן שלו במילות האהבה החמות ביותר שנמצאות במילון אוקספורד אינגליש.

הפך את הנמוך למעדן

מארק נובקובסקי הצנוע והשקט נשאר בזיכרוני כאנטיתזה מוחלטת של קלארקסון. פולני זה לא כתב על החיים היומיומיים בשוק של ורשה בגסות רוח קלארקסונית, בשנינות משועשעת הנובעת ממרחק פילוסופי. הוא לא כתב ממרומי גובהה של הסוציולוגיה, ולא פיאר את כתיבתו באסוציאציות אינטלקטואליות.

במקום לחפש מילים גבוהות, ניסה נובקובסקי לאורך כל שנות כתיבתו להיות אחד מהחבר'ה של השוק. הוא רקח לשון ספרותית מיוחדת מהשפה של המקום, מהביטויים של המוכרים הפשוטים ומהסלנג של העולם התחתון, והזדהה עם גיבוריו. בקיצור, הוא הפך פולקלור לאמנות.

הזדהות דומה של קלארקסון עם מכוניות הייתה גורמת לשפשוף סוליות נעליו על האספלט בענני עשן, ונגמרת ודאי בהתהפכות.

Marek Nowakowski 2AA

הסופר הפולני מארק נובקובסקי ז"ל. הפך את הווי השוק לאמנות 

רינת התגרנים

נדמה לי ששום שוק באירופה, ואולי בעולם כולו, לא זכה לסופר המתעד את רינת חִיוּתו ואת דכי חיותו כמו השוק בוורשה, שקיים מהמאה ה-18. רק גיבוריה היהודים של אודסה זכו, באמצעות יצחק באבל הגאון, לתיעוד דומה של ההווי שזכה לו השוק הפולני, אשר בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה, הטרגית, הנפשות הפועלות בו דיברו יידיש בעיקר.

נובקובסקי הגיע לשוק זה כמה שנים אחרי המלחמה השנייה, כאשר לא נשאר כבר דבר מהרוכלים ומהקונים היהודים בו.

הסיפור לרשותך, מארק

בפגישה האחרונה בינינו נוכחתי שמארק נובקובסקי, גוי למהדרין, גידל זקן המשווה לו חזות של שומר מצוות. "רק כיפה חסרה לך למראה הנכון", חייכתי, וכפי שהבטחתי לו בשיחת הטלפון, סיפרתי לו פֶּרֶק מעלילותיו של השוק האהוב עליו, שאין למצוא בכרוניקה של המקום וגם לא בספריו.

הנה הסיפור:

משרה במקום קערה

היה זה בסוף שנת 1942, כאשר ברחתי מהגטו ולפי המלצה טובה של מישהו מצאתי את עצמי משוטט בשוק, הנמצא בחלק הארי של ורשה. "כדאי לך להסתובב בשוק. ארגוני סעד מחלקים שם מרק חם, ועוד אפשר לאסוף פירות שנזרקים בידי המוכרים", נאמר לי.

אלא שבשוק לא זכיתי במרק כי איחרתי. כבר פירקו שם את השולחן עם הסירים, התרוודים והקערות מכיוון שהשוק עמד להיסגר עקב שעת העוצר. גם בדוכני הפירות לא חיכו לי הפתעות נעימות כי היה שם צפוף עדיין.

נדחף ונדחק על ידי ההמון התכוונתי כבר לעזוב, אך מאחד הדוכנים שעל ידם חלפתי נפל בדיוק ארגז עץ, והירקות שבו התגוללו אל הקרקע. התחלתי להרים אותם חזרה, והמוכרת, שהייתה שבעת רצון מעזרתי, שאלה אם אני מוכן לעזור לה גם להתקפל. סייעתי לה להניח את הסחורה בעגלה, ושנינו, היא ואני, דחפנו אותה לכיוון היציאה.

"איפה אתה גר?", שאלה אותי האישה המבוגרת. עניתי שיש לי סיבוכים בבית, כי ההורים התגרשו והחבר החדש של אמי שותה וודקה ומרביץ לי.

האישה קנתה את סיפורי, והציעה לי ללון אצלה. "בתמורה תעזור לי בשוק, וגם בעבודות בית פה ושם. ישתלם לך. אני לא שותה. ייחסכו ממך המכות", חייכה.

היהודים אשמים בכול

כך הפכתי לדייר של גברת וִילֶנְסְקָה, ולעוזר שלה בדוכן שהיא הציבה בשוק. הכול היה טוב ויפה, חוץ מפרט שהתגלה מיד כמעט: אישה טובה זו הייתה אנטישמית אדוקה, ומול כל אחד שהיה מוכן לשמוע את דבריה היא קיללה יהודים מבוקר עד ליל. היא האשימה את עמנו במלחמה, בכיבוש הנאצי של ורשה ואפילו בבלגן בשוק שהיהודים השאירו אחריהם כאשר הלכו לגטו.

חוץ מזה גברת וילנסקה הייתה קתולית כבדה, "דֶבוֹטְקָה" בפולנית. מדי ערב היא דרשה ממני שאתפלל איתה, יחד עם קומץ שכנים, מול פסל של ישו הניצב במרכז החצר הפנימית בבניין מגוריה, ולפנות בוקר הייתה מעירה אותי כדי שאזמר איתה תפילה שאת מילותיה ולחנה היא לימדה אותי. לאחר ששרנו את התפילה בדואט הייתי הולך עם מעסיקתי, עדיין בחושך שלפני הזריחה, אל המיסה בכנסייה הקתולית הסמוכה. רק אז, אחרי הטקס הקדוש של המיסה, היינו יוצאים אל השוק בשחר הקר.

"תראה", הייתה מסבה את תשומת לבי אל מאן דהוא שיושב בספסלי הכנסייה. "הוא נראה לי יהודי, כי הוא לא יודע מתי לכרוע ברך ומתי לקום. את הכול הוא עושה באיחור. אני מריחה יהודי ממרחק של קילומטרים", התגאתה.

דייר לא מוגן

גרתי אצלה איזה חודש והתרגלתי לעבודתי בשוק, שהיה חלק אוטונומי של ורשה הכבושה כי אליו הגרמנים לא היו נכנסים כדי לא להתקרב להמון העני הפוקד אותו, מוכרים וקונים.

מצבי היה מושלם כמעט, עד כי מאי-שם נחתה אצלנו הבת הבלונדינית של וילנסקה, שבעלה או המאהב שלה זרק אותה מהבית. היא אמנם לא דיברה אנטישמיוּת, למעט הערה שהגבר שלה היה "גרוע יותר מיהודי", אך הביטה בחשדנות בדייר של אמא, שנראה לה מוזר, והתייחסה אליי בעוינות.

באחד הערבים שמעתי את הרוכלת ובתה מתלחשות במטבח ש"על אכסנת יהודי בבית חוטפים עונש מוות". נדלקה לי נורת אזהרה, לקחתי קצת בגדים שגברת וילנסקה נתנה לי בנדיבות, וברחתי לקראת הבוקר, כאשר שעת העוצר נגמרה. לא עוד קורת גג מעל ראשי, לא עוד אוכל וכביסה.

ודאי שאחרי פרשה זו שמרתי על מרחק מהשוק.

bazar muzyka

שיר הרס: הצלילים של חבורות נגנים היו ונותרו חלק בלתי נפרד מהווי השוק בוורשה. בתקופת הכיבוש הנאצי, וגם אחריה, נשמעה בין הדוכנים נעימה שמילותיה עגומות. נעימה זו הפכה למעין המנון המקום, וכבשה גם את אוזניו של ילד שברח מהגטו ולמד את המילים על-פה, ולא שכחן: 

"טעם של לילה ללא שינה/ נשאר על שפתיי/ אצל יוסף הזקן ברחוב גְנוֹיְנָה/ התייצבה חבורת הוללים/ הרמוניה מנסרת חרש בשלושה רבעים/ כולם רוקדים/ ואני לא/ זה תמיד עשוי להיגמר רע/ כאשר אנו מבלים ברחוב גנוינה".

פזמון: "בלי אוכל וללא שינה/ רק שיהיה מה לשתות/ אנטק על ההרמוניה מנגן/ רק לרקוד ורק לחיות".

"אנטק עם אקדח ביד, חברו בדלת עם גרזן/ וההרמוניה מנגנת חרש/ שחר, פנסים כבים/ מרחוק שורק שומר לילה/ והתליין מצ'ייסקי, תחת הגרדום, מחכה כבר לאנטק/ ההרמוניה מנסרת חרש בשלושה רבעים"

Bazar 1

אחרי דניאל שליט נזהרתי

"אתה צריך לכתוב על זה ספר", הציע לי נובקובסקי, ובתמורה לפתיחת לבי שאל אותי אם אני מכיר את יוסף חן, סופר יהודי בן תשעים החי בפולין. "בטח שאני מכיר", עניתי.

אחרי רדיפות היהודים של 1968, חן שלח אליי לירושלים מכתב שבו שאל אם כדאי לו להגיע ארצה. לא ידעתי מה להשיב לו. הרי אני הוא ששכנעתי את הבמאי דניאל שליט, בוגר גטו לודז' ואושוויץ, להגיע אלינו לישראל, וזה לא נגמר טוב. גם פרשת שליט היא אולי נושא לספר, בגלגול הבא.

"אז מה ענית לחן?", שאל נובקובסקי.

"תנהג לפי ההרגשה שלך, תעשה מה שממליץ לך ניסיון החיים", יעצתי ליוסף חן במכתבי, והוא נשאר בוורשה, כתב ספרים וביים איזה סרט.

סיפורו של חן

"הזמנים הישנים הלא טובים נדחסים אל בוידם העבר, אך חיים עדיין בזיכרונם של הזקנים ביותר", אמר נובקובסקי, והמליץ לי לשמוע מה מספר יוסף חן היהודי על חבר גוי שלו, המשורר וסופר הילדים הידוע יאן בְּזֶ'חְבָה, אשר זוכה בפולין במעמד של אליל הקוראים הצעירים.

הנה הסיפור:

התאבדות יצירתית

בזמן הכיבוש הגרמני התאהב הסופר-משורר יאן בז'חבה בעלמה בשם יאנִינָה, שבהמשך הייתה לאשתו. אלא שבתקופה של ורשה הכבושה הייתה יאנינה אדישה עדיין לחיזוריו של בז'חבה, וגם הייתה בקשר עם מישהו אחר. המשורר היה אומלל, אלא שהוא לא חדל מניסיונותיו לכבוש את לבה של אהובתו.

יום אחד קנה יאן בז'חבה עוגות והלך לבקר את משאת נפשו יאנינה, אך זו גירשה אותו מעליה, ועוד צעקה עליו בחדר המדרגות. בדרכו הביתה, מושפל ונדכא ובוכה, נתפס יאן על ידי חבורת בריונים פולנים. הם שאלו אותו אם הוא יהודי, ויאן, השרוף באהבתו הנכזבת, ענה להם שכן. הבריונים דרשו מהמשורר כסף תמורת אי הסגרתו לגרמנים, כסף שלא היה לו, ואז, משנוכחו כי אין בו כל תועלת, לקחו אותו לגסטאפו.

הקצין הנאצי התורן שאל את בז'חבה אם הוא אכן יהודי, ובז'חבה ענה שכן. אך כאשר תבע הקצין מהמשורר להפשיל את מכנסיו, התגלה שהוא אינו נימול.

"למה שיקרת שאתה יהודי?", שאל איש הגסטאפו.

"כי אני לא רוצה לחיות עוד. לחיים שלי אין שום משמעות", ענה המשורר, עיניו לחות עדיין מדמעות.

"השתגעת? פה בכל מקום מעמידים אנשים אל קיר ויורים בהם, ואתה מתנדב למות? לך מפה!", צווח הגרמני.

בז'חבה יצא ממטה הגסטאפו, אך כעבור דקות אחדות חזר לשם, היישר אל תוך חדרו של הקצין הגרמני המופתע. "שכחתי את העוגות", הסביר.

טיפ טיפה

"טיפ טיפה" של השבוע הוא בניצוחו של מר עקיבא פאוסט.

עקיבא: יש לי סוזוקי סוויפט מודל 1995. החימום הפסיק לעבוד, התשובה של המוסך הייתה שאני אלבש פליז (כנראה מפחדים לנתח זקֵנה).

אחרי מחקר באינטרנט, ניתקתי שני צינורת שמובילים ליחידת חימום – ואז חיברתי צינור מים מהברז של הבית לצינור היוצא מהיחידה של החימום כדי לשטוף אותו בכיוון ההפוך. אחרי שחיברתי את הצינורות חזרה, הוספתי מים ירוקים ובדקתי אם יש נזילות. פלא פלאים: החימום עובד.

בזמן האחרון, אחרי לילות קרים ולחים, הסוויפט לא הסכים להתניע לפני עשר בבוקר (אולי הרכב עוד לפני הקפה). המנוע הסתובב, אבל לא נדלק. ייעוץ לא יעיל של "מומחים" משני מוסכים אמר לי: פלאגים, כבלים, משנק.

אני מכיר מקום אחד שאסור שתהיה בו לחות, וזה מתחת המכסה של המפלג. פתחתי את המכסה והאטם נראה בסדר, אך שמתי לב למשהו לא הגיוני: שיש פייה פתוחה בצד אחד, ובצד השני אטום. בדקתי תמונות באינטרנט, וראיתי שצריך להיות פקק על הפייה. במקום פקק, אטמתי את החור באמצעות דיבל פלסטיק. עכשיו הרכב קם בלי שעון מעורר.

אדוארד: תושיית בעליה של סוויפט לגבי התקלות בה מאששת את הערתו של הסופר הבריטי גרהם גרין, שבספרו "האדם השלישי" קבע כי לחובבן יש יתרון מובהק על פני מקצוען, משום שהחובבן אינו לכוד במוסכמות.

שואלים את אדוארד

ד"ר אילן דן: ראיתי לאחרונה את הסרט המצוין "אידה". אני מניח שראית אותו, ואם לא – ממליץ לרוץ לראות. חשבתי על הסיפור שלך, שבמובנים רבים דומה לסיפור בסרט, וכנראה גם לסיפורים רבים דומים שלא נשמע עליהם לעולם. מה סוג המכוניות שרואים בסרט? אני מבין שמדובר על שנות החמישים. כ"פולני" שסבא וסבתא שלו עלו, כפי שגיליתי היום, מביאליסטוק ב-1926 וב-1930, שניהם בעקבות הסבים שלהם שהיו ציונים, היה לי עניין רב בסרט.

ותגובה לגבי השאלה על החלפת מיצובישי לאנסר בטויוטה קורולה. חשבון גס שלי: הייתי מוריד עשרת אלפים שקלים על הדגם, עשרת אלפים על השנה, ועשרת אלפים על הקילומטרז'. בטח לא יותר מזה. גם לי הייתה לאנסר, 1991, שעשיתי איתה 450 אלף ק"מ ללא תקלות, וגם קורולה 2006 שעשיתי איתה 420 אלף מבלי לראות מוסך… אולי משעמם בלי תיקונים, אבל את הכסף אפשר להוציא על דברים אחרים. אני מסכים לדעתך שאפשר להישאר עם הלאנסר. היא רק אוכלת יותר דלק מהקורולה: עשרה ק"מ לליטר דלק לעומת 13 ק"מ לליטר אצל הקורולה. אולי סוזוקי SX היא גם פתרון טוב ושדרוג.

הסיפורים על ההיסטוריה שלך בזמן המלחמה ולאחריה מרתקים גם מההיבט האישי וגם מההיבט ההיסטורי.

תשובה: המכונית הנראית רבות ב"אידה" היא ורטבורג (Wartburg) מתוצרת גרמניה המזרחית, בעלת מנוע שלושה צילינדרים ושתי פעימות. ב"אידה", שבינתיים זכה באוסקר כסרט הזר הטוב ביותר, שחזור התקופה הוא מדויק, גם בעזרת המכוניות.

לצד ורטבורג מופיעות ב"אידה" מכוניות כמו ורשבה (Warszawa), "לימוזינה" בעלת גיבנת שהיא אחותן של פּוֹבְּיידָה ומוסקביץ' הרוסיות, וגם סקודה סְפָּארְטָק הצ'כית.

סוזוקי SX עשויה לשרת את הקונה לטווח ארוך, אך לא תספק לו נוחות נסיעה כפי שסיפקו קורולה ולאנסר.

יעקב זלוטניק, פתח-תקווה: מכתבותיך שקראתי בעבר עולה שאתה ממליץ על המכוניות מתוצרת דאצ'יה, שבשבועות אלו החל שיווקן. מאידך, הדאסטר שבו אני מתעניין הוא בעל מנוע 1.2 ועם טורבו. מתחת ביקורת על אמינות המנועים מסוג TSI, ועל כך שיש לצפות לבעיות בתום תקופת האחריות. האם גם מנועים מוגדשי טורבו צפויים לעשות בעיות, ואז לטווח ארוך הרווח על עלות זולה בקנייה יקוזז מול עלויות נכבדות בתחזוקה??

אודה לתשובתך המלומדת לצורך קבלת החלטה בנושא הרכישה.

תשובה: מנוע רנו 1.2, האמין במקור, אשר מותקן בדאצ'יות איננו מזן TSI, ואין עד כה מידע על תקלות כלשהן הכרוכות בו. אגב, מנועי TSI עברו בינתיים שינוי: שרשרת הטיימינג הבעייתית שלהם הוחלפה בחגורת תזמון.

איך התגרשתי מהנֶצַח

כאשר הגורל לוקח מאיתנו חברים, מכוניות מנסות למלא את החלל הריק. הרי אין אכזבה מנפשן של איטלקיות או יפניות. אין מפח נפש מהניהוג, מתפקוד השסתומים, הבוכנות וגלי הזיזים. לפחות במקרה שלי

קורא בלתי שגרתי בעליל, "אנונימי", סידר לי הפתעה מעולם ההפתעות הגרנדיוזיות ביותר. אנונימי היקר שלנו נכנס אל טור התגובות בבלוג של הקשיש המורשה, 'מכונית הנפש', ופרסם במלואה כתבה שלי שראתה אור במגזין "טורבו" ז"ל לפני 28 שנים בערך, כשהמרחב הציוני היה צעיר יחסית.

קראתי כתבה זו, העונה לכותרת "לנצ'יה פולביה ראלי 1600 HF – כיף דאשתקד", בצרור רגשות מעורבים. מצד אחד, היא הזכירה לי את אהבתי המטורפת ללנצ'יה פולביה HF 1.6 קופה ראלי, כמו גם את העובדה שכבר אז לא התביישתי לספר סודות, נתחי ביוגרפיה נאים יותר ונאים פחות, הרבה לפני שהפכתי קשיש מורשה שמותר לו לספר כל דבר, כולל דברי מבוכה אשכרה-איים, בזכות השנים הרבות שהוא סוחב על גבו.

מצד שני, כתבה ישנה זו, אין להכחיש (ומדוע לטרוח), הביאה לביתי גם שרשרת קרונות של עצב, בגלל שתי עובדות. הרי הן:

שבועה או בועה

ראשית, הַסכימו איתי שכתבה זו הוכיחה ללא בושה וללא ספק שפעם כתבתי טוב יותר מכפי שאני עושה זאת כעת. כתבתי אז בנימה רגשית יותר למרות השגיאות בעברית פה ושם, המאותתות על הפז"ם החצי אפוי שלי בארץ.

אך מה שהכי מעציב אותי הוא משפט בסוף הכתבה המבטיח ללנצ'יה HF ש"אף פעם לא אמסור אותה לידיים זרות". את שבועת אמונים זו כתבתי לפי ההתלהבות שלי מ-HF הלבנה, ובהתאם לאמונתי העיוורת כי אהבָתי אליה יכולה להישאר לנֶצַח ועוד קצת. לא חשבתי על אפשרות פרדה מלנצ'יה HF בשום שלב של היותי במחיצתה, ובכל זאת קרה שכעבור זמן לא ארוך מסרתי אותה לידיים זרות.

בכך אִכזבתי לא רק את קוראיי דאז אלא גם את HF עצמה, אשר נפשה המלכותית נפגעה מבגידתו של בעליה החוקיים. כן, התגרשתי מהמסכנה מבלי לחשוב שאולי גם האיטלקייה הספיקה לקשור איתי יחסים נפשיים עמוקים כפי שאני קשרתי איתה.

הצד החשוך של פלורידה

היו סיפורי רקע מסוימים, מפחידים למדי, אשר ליוו את פרדתי הכואבת מלנצ'יה HF, כמו גם את הפרֵדה המטופשת מהאחות האדומה שלה פולביה 1.3 ומלנצ'יה פולביה זאגאטו, האדומה אף היא. הנה הסיפור הראשון:

בצד השני של מלון "פלורידה" ברחוב הירקון, ומאחורי גבו של הבית מס' 162 ז"ל, שהיה ביתנו, בּוֹנֵי תל-אביב של פעם הקימו רחוב קטן, שקט, שקיים עדיין כנראה, לא בדקתי. ברחוב זה, ממש חמישים מטרים משערי ביתנו האחוריים, הייתה שוכנת לה מכולת חביבה וצנועה, ולמזלנו גם מצוידת היטב. היה זה המקום המועדף על משפחת אטלר – הגברת, בעלה, הילד והכלב – לעריכת קניות של כל דבר, החל באוכל, דרך כימיה ועד דברי חשמל, וכך התאפשר לנו להתעלם מסופרמרקטים בנוסח כלבו שפרצו לאופנת הבורגנים המתחילים, הצעקניים והדוחים.

והנה קרה, ביום בהיר אחד, שנכנסתי למכולת זו, והופתעתי מהמראה של מדפים הפוכים ושל צנצנות ריבה ובקבוקי שמן שבורים זרוקים על הרצפה. בעלי המכולת התנצל. "סידרתי מה שאפשר", אמר, "אבל לא הספקתי". זיהיתי דמעות בעיניו, ושאלתי בעדינות איזה פוגרום עבר על העסק שלו ולמה.

"ביקרו אצלי שני בריונים", סיפר האיש. "הם עשו בלגן, נתנו לי כמה סטירות ודרשו שאסגור את המכולת לאלתר ואפסיק להפריע, במחירים הנמוכים שלי, לחנות הכלבו הפועלת ברוֹטוֹנָדָה, המבנה העגול הזה, ומשרתת תיירים הבאים לים. הבנתי שמוטב לי לא להתחרות בחנות של בריונים אלה, וגם לא בקיוסקים האחרים הממוקמים בכיכר אתרים".

"הלכת למשטרה?", שאלתי, אך האיש רק הניד בראשו.

"לא הלכתי, כי הבריונים איימו עליי שהם יודעים איפה אני גר עם האישה והילדים", הסביר, והמכולת אכן נסגרה.

צו גירוש

"טוב שאין לי שום עסק המזמין ביקור של בריונים", הסברתי לחבריי בירחון "קוואטרו", שהופתעו כמוני לשמוע על גורלה של המכולת, ולא ידעתי שגם לי אורבת הפתעה.

על שמשתה של לנצ'יה HF שלי, תחת המגב, מצאתי הודעה קצרה: "תעיף את כל המכוניות שלך מהחניה הזו ברחוב – אחרת, אנחנו ניקח אותן. אתם תופסים חניה ללקוחות העסקים בכיכר. כדאי לך למהר".

ודאי שרצתי למשטרה בדיזנגוף, על יד קפה-בר "זיגל". הצגתי את עצמי כעיתונאי, עורך "טורבו" לשעבר ועורך "קוואטרו" בהווה, ומסרתי לחוקר את הפתק שקיבלתי. החוקר שאל אם יש לי איזה קצה חוט או חשד מי עשוי לאיים עליי.

"אין לי מושג", עניתי, והשוטר הניף את זרועותיו לאות "העסק אבוד", אך הבטיח שהפטרולים המשטרתיים העוברים ברחוב הירקון ישימו עין על מכוניותיי.

מתקפה על האריסטוקרטיה

עברו כמה ימים, וגיליתי שמישהו פרץ לפולביה HF ושבר בפטיש את זגוגיות מד המהירות ומד הסל"דים. התקשרתי למשטרה, אך הם סירבו לבוא ולקחת טביעות אצבעות; טענו שאולי איזה בליין שיכור או מסומם ניסה לחזור לביתו שבחולון או ביפו במכוניתי, לא הצליח להתניע אותה והתעצבן.

מצאתי אצל שען פלסטיקים שקופים עגולים השייכים במקור לשעונים מעוררים, אך מתאימים בול לתיקון הנזק במדי HF ההרוסים, ושכחתי כמעט מהמקרה. עד שמישהו רקד על גגה של לנצ'יה 1.3 והתעלל גם בזאגאטו. המהלומות הברוטליות עיקמו את מכסה המנוע האריסטוקרטי מבית זאגאטו, העשוי אלומיניום טהור ושייך לגרסה הראשונה, הכי מפורסמת, זו הנפתחת לצד. גם דלת ימין בזאגאטו, אף היא עשוית אלומיניום, התקערה עמוק פנימה עקב הבעיטות. "ביקשנו שתעזוב", הזכיר לי פתק חדש.

לא יכולתי עוד לראות בכאבן של שלוש בנותיי. ביקשתי את רוני סמדרסמן שישמור לי על HF בכרכור, את האדומה 1.3 שמר לי, באחד מחניוניו, חברי יוסי שדה, שותפי ל"קוואטרו", ואת זאגאטו החניתי בפיז'מה ברחוב קטן על יד המכולת הסגורה. ביומיום השתמשתי באלפא 33, שחניתי בשדרות בן-גוריון.

Fulvia HF with Etler junior 1.6  HF zeg 1.6 HF Campoli 4 x Solex

רק נראתה תמימה: שני בעלי פולקסוואגן GTI 1.6 – מכוניות משעממות למדי שבתחילת שנות השמונים נחשבו ספורטיביות, ועודן נחשבות כך משום מה עד ימינו – גילו כי בציר האחורי, הקשיח, של לנצ'יה פולביה HF שלי עובדים קפיצים אופקיים כמו בעגלות סוסים, ועל כן חשבו שהם יכולים לרכוב עליה.

אני לא צריך לספר מה HF שלי עשתה לגולפים אלה בזינוקים, בסיבובים ובמהירות מרבית בכל מבחן שזוג הליצנים ביקש לערוך. אל מול האיטלקייה הכועסת, חטפה "הטכנולוגיה הגרמנית המובילה" טראומה. וזה עוד לפני שיפור המנוע אחרי חזרתי מסיציליה עם החלקים הנדרשים.

רק באחרונה הבנתי מדוע HF, אשר כובד משקלה הוא בציר הקדמי, לא סבלה מתת-היגוי. לפלא זה תרמו צמיגי פירלי P7, שהיו שחוקים כל כך עד כי אחזו באספלט כמו צמיגי סליקס

לא עוד נהמה סיציליאנית

באותו זמן בערך נשבר הקראנק במנוע של פולביה HF, והאפשרות היחידה להחזיר את האיטלקייה אל תיקונה הייתה להביא מנוע קומפלט מאנגליה. יהיה זה, ריסנתי את נהמת ציפיותיי, מנוע סטנדרטי בעל 114 סוסים בלבד, ולא מנוע מרוצים מסדנת קאמְפּוֹלִי, התואם לערכיה של גרופ IV במסגרת FIA, המכתיבים 145 כ"ס. להקת סוסים כזו הבאתי בזמנו ל-HF מסיציליה, כאשר נסעתי ליהנות מפורד סיירה XR4i על המסלול האגדתי טַרְגָה-פְיוֹרוֹ.

ומהיכן אקח כסף למנוע החדש, דאגתי. ומה אעשה עם HF בלי חניה תחת ביתי, שם אפשר היה לשבת בלנצ'יה, לעשן מקטרת, ולארגן את הכתיבה וגם את החיים.

אפקט דומינו

ואז, בעוד שלוש הלנצ'יות שלי חוסות במקומות מסתור, מצא אותי איש שגם הוא, כמוני, התאהב בלנצ'יה HF שלי, היחידה שהייתה בארץ. ואני מסרתי אותה לידיו, כי מצאתי את לבו וכיסו מתאימים להחזיקה כראוי.

ואחרי העסקה ההיא, הפעם ללא נפילת עשתונות מיותרת, מכרתי כבר את כולן: את שתי הפולביות שנשארו לי, את אלפא שעברה מרוצים, וגם את הדירה הדו-קומתית מול כיכר אתרים הארור.

חילקנו רהיטים בין חברים, קנינו כרטיסים, לקחנו מעט חפצים – וטסנו לוורשה לחפש שורשים אבודים.

תמיד הוא מרחב מעוקם

ושוב אני חוזר לסורי, וכותב פעם אחר פעם ש"לא אמכור עוד אף מכונית". שוב אני מפריח שבועה יוקדת כי כל הצעצועים שלי – שתי ההונדות שאליהן הגעתי, CRX המשתוללת על צמיגי סליקס והאצ'בק בעלת מנוע 1.8 של אינטגרה R, אלפא GTV 2.0 וב-מ-וו Z3M 3.2 קופה המזנקת ל-100 קמ"ש בחמש שניות – יישארו אצל הקשיש המורשה לתמיד. הכי תמיד שיש.

האם גם הפעם זוהי רק שבועת עוועים, כמו במקרה של HF? האם גם הפעם אני מְפַלֵל שבועה שתברח על נפשה ברגע שהמציאות תשלח את זרועה הארוכה והאלימה?

שהרי הזקן ימכור את ארבע בנותיו הנוכחיות מבלי להסתכל בעיניהן – הצהובות ב-GTV, הלבנות בהונדות, ובעלות מבט הקְסֶנוֹן בב-מ-וו – אם לא תישאר לו חלילה אף דרך אחרת להציל את חייו של מישהו קרוב לו. או שהזקן ימסור אותן ללא נקיפת-היסוס תמורת מידע איפה נמצא האפר של הוריו.

טיפ טיפה: נהמה על רוב מאומה

החיפוש אחר כוחות מנוע נוספים עשוי לאכזב. מפלט free flow יודע אמנם לייצר צליל קרבי, אך הוא מוריד את המומנט ואינו בהכרח מרומם את כוח המנוע. גם פילטר אוויר "ספורטיבי" משנה בעיקר את צליל המנוע, ומתגלה כחיובי, אם בכלל, רק אם הוא מורכב במקום שמספק לו כניסת אוויר קר.

כדי לשפר את כוח המנוע באופן רציני, יש לבצע טיפולי שורש המתחילים בבחירת גלי זיזים בגרסה גזעית, המיוצרת בעבור רוב המנועים. בנוסף על כך, תהליך השיפור דורש בוכנות המעלות את יחס הדחיסה, סעפות מיוחדות ועוד תוספות רבות כמו מזרקים מוגדלים, משאבות לחץ דלק גבוה ועוד – תלוי מה התקרה של הכוח המבוקש.

במקרה של מנועי הונדה למשל הסיפור שונה במקצת, כי ההישג של בית החרושת – 100 כ"ס מליטר אחד של נפח מנוע – אינו משאיר כמעט אפשרות לשיפור. במנועי בנזין, להבדיל ממנועי דיזל, שִכתוב ה"מפות" במחשבי הרכב אינו משנה דבר באופן משמעותי.

הופתעתי למשל כאשר אחרי המלצות רבות בפורומים זרים, הזמנתי מארה"ב גלגלי שיניים מיוחדים, כאלה המורכבים על גלי הזיזים כדי לקבל אפשרות לכוון את ההצתה "בין השיניים". התגלה שהמקום האופטימלי של ההצתה נמצא בגלגלי השיניים המקוריים דווקא.

חברי מועדון הונדה CRX מחזקים את מנועיהם בטירוף באמצעות מערכות טורבו או קומפרסורים. הקיצוניים שבהם הגיעו ל-350-400 כ"ס מנפח מנוע של 1.6. "זה טוב למרוצי מאה מייל, אך לא לטווח שימוש ארוך יותר מחצי שנה", שכנעתי את בני, והוא חיזק את האצ'בק הביתית 1.5 באמצעות מנוע של אינטגרה R, אשר כוחו כפול מזה של מנוע ההאצ'בק (190 כ"ס במקום 95) –

בתוספת תיבת הילוכים קצרה, מעצורי Brembo ואפשרות להנמכת המכונית בזכות מערכת קוני, המאפשרת שינויי גובה.

יפה, אך גם עצוב, כי אחרי כל המאמץ והכסף שהושקעו, זה עדיין מעט מכדי להתחרות בסיוויק R החדשה, בעלת 280 כ"ס מקוריים.

Civic Type R

הונדה סיוויק R החדשה מתחילה את דרכה עם 280 כ"ס

שואלים את אדוארד

אור אלכסנברג: ברשותי פיז'ו 206 XS ידנית 1,600 (110 כ"ס) שנת 2002 שעברה 143 אלף ק"מ. הרכב נוסע מצוין ומטופל בקפידה. רציתי לשאול אותך לגבי כמה שינויים שחשבתי לעשות ברכב כדי להעלות את ההספק.

קראתי בכמה פורומים על אפשרות להחליף את סעפת היניקה בסעפת של 106 GTI וסעפת פליטה משופרת, שעם שינוי במחשב כמובן ומצערת חוט יתנו ביחד הספק יפה של עוד כמה סוסים.

כמו כן קראתי גם על אפשרות להחליף את כל מערכת הפליטה עם הממיר, ולהרכיב סעפת יניקה של מנוע NFX ולהזיז את הפילטר למקום נורמלי יותר, שכל זה אמור להעלות את ההספק לסביבות ה-130 כ"ס.

הרבה דעות ובלבול יש בפורומים האלה. אשמח לשמוע את דעתך בעניין, ואם יש לך הצעה אחרת לשיפור היכולת של המנוע הקיים ולמקום מומלץ שמתמחה בשיפורי מנועים/כלי רכב בכללי.

בהזדמנות זו אודה לך אם תוכל להמליץ על תוסף טוב שבאמת מועיל לרכב (אם יש דבר כזה) והוא לא סתם בזבוז כסף. ואם יש לך המלצה לגבי שטיפת מנוע – איך, כל כמה זמן ואיזה מקומות חשובים – אשמח לשמוע.

צירפתי תמונות של האריה שצילמתי. מקווה ששלומך טוב כמו מצב הסוסים באורוותך.

תשובה: אמנם אני ממליץ על ביקורים בפורומים, זירה להחלפת מידע בין בעלי מכוניות, אך נדרשת זהירות משום שלא כל ההמלצות שמופרחות שם מניבות בהכרח תוצאה חיובית.

במקרה של 206 X6 הנפלאה, שהיא שירת הברבור של פיז'ו, די לדעתי ב-110 כ"ס כדי ליהנות מהנהיגה. במקומך, הייתי רק מרכיב תחת מכסה המנוע מוט מייצב בין החיבורים העליונים של הבולמים – ואת הבולמים המקוריים, מבלי להתייחס למצבם, הייתי מחליף (קדימה לפחות) בבולמי קוני, המאפשרים את שינוי דרגת ההתנגדות, או בבולמי בילשטיין B6, הקשיחים יחסית.

חוץ מזה, במכוניות קטנות כמו האריה שלך חשובה מאוד הבחירה בצמיגים שמתאימים לנהיגת אקסטרים. אני חסיד של טויו R888.

אם השאיפות שלך גבוהות יותר, פתרון קסם הוא החלפת המנוע ב-S16 של פיז'ו, השייך לדגם 306 בגרסתו הספורטיבית ומחזיק 167 כ"ס.

לגבי שיפורים ביתיים וחוץ-ביתיים אכתוב ביתר הרחבה ב"טיפ טיפה".

הראל ב': מה דעתך על הדאצ'יה? אני מתעניין בדגם המיניוואן שבעה מקומות שלהם.

תשובה: דגם זה של דאצ'יה זכה באירופה בפופולריות רבה, ולא בכדי. על המיניוואן של דאצ'יה נכתב שהוא נוח, אמין ועולה פחות משני שלישים מהמתחרים, שאינם ממוצא רומני.

למעשה, לא נתקלתי עד עתה בקוץ כלשהו בתפרחת-היתרונות מבית דאצ'יה. אומרים רק שהאבזור של דגמי הפירמה בסיסי למדי, אך לנוכח מחירם זוהי רטינה מתפנקת במקצת.

לישון עם חומר נפץ

אסור לי לחזור לכמה מאות משפטים השמורים בתיקי קרטון ישנים, אל אלפי המילים שכתבתי פעם ולא פרסמתי

רק באיחור הבנתי שאסור לי לגעת בחומר הנפץ הזה, ברגע שבו, בטעות איומה, הוצאתי ממגרה דף נייר וקראתי את תוכנו. זהו סָפֵק פֶּרֶק קשה באיזה יומן שכתבתי ולא המשכתי, ספק סיפור קצר, המתאר בדייקנות פרוטוקולית את הפרדה האחרונה מכלבי בוני.

אותו כלב רב-גזעי שלקחנו יחד איתנו מתל-אביב מבלי לקבל את הסכמתו, והבאנו לפולין בתחילת שנות התשעים. היה זה כאשר עזבנו את ביתנו ברחוב הירקון מס' 162 מתוך רצון לקחת פסק זמן, לרגע או לתמיד.

נטישה בריבוע

לפני אותה נסיעה או בריחה נפרדתי בלב כבד מהרביעייה החונה למרגלות הבית, מול כיכר אתרים: שלישיית הלנצ'יות הגזעיות שלי, ואלפא אחת, 33 תלתן ירוק, שעברה ב-85' שיפורים מאל"ף עד ת"ו לכבוד השתתפותה בראלי קרוס אשקלון. אחרי הופעתה על המסלול חזרה אלפא לכביש – צבועה מחדש ומחופשת למשפחתית רגילה, מוכנה ומזומנה לשרת את השחקן-בדרן וילוז'ני.

פגישה לאין קץ

היום אני פוגש את המכוניות שהיו שלי לא רק בזיכרוני אלא גם – ובעצם, בעיקר – בסרטונים, שקוראים יקרים לי, נפלאים, מוציאים בעדינות מהרשת ומכבדים בהם את הבלוג 'מכונית הנפש'.

בזכותם, אני פוגש שוב ושוב את פולביה HF ראלי 1.6 שלי, שנפלה על ידיים טובות דווקא, וגם את פולביה 1.3 קופה ופולביה זאגאטו האדומה, העומדות כיום במוזיאון בתפן.

הבטחה בלתי מציאותית

הבטחתי לבוני, כאשר הוא התיישב איתנו במטוס אל-על, שאני עוד אקח אותו חזרה לתל-אביב, אל עיר היהודים החמה, השקועה בשמש עד ארכובותיה. כאשר תחזור איתי, הבטחתי, נסתובב בכיכר אתרים, שאתה מכיר בה כל אבן וכל מדרגה היורדת לים.

אנו עוד נתיישב בקפיטריית 'טרמינל' שבפינת הרחוב, או שנלך לרחוץ בים, וכך יוכל בוני לברוח שוב ליפו לאורך קו החוף הרטוב – מה שהוא אהב לעשות כדי לסובב את ראשו ולהציץ בי, הרץ אחריו חסר אונים עם רצועה, מבקש לשווא שיעצור.

אלא שבמקום להחזיר את כלבי ארצה, כפי שהבטחתי לגוש הפרווה היקר, אני הוא שקברתי אותו בעצמי בְּאדמה עוינת, אי-שם בסוף הסתיו, בגינה המחכה לשלג, סגור בקופסת קרטון. גופו של בוני שלי, שחדל לפעום, היה מכוסה בשמיכה שאהב, וראשו היה מונח על הכרית שלו.

דיו כחול, עמוק

כתבתי את זה על דף נייר ועט נובע מונבלאן, השמור אצלי למטרות מיוחדות. עט כזה בדיוק היה לאמא שלי בגטו, ואני מרגיש כאילו זה ממש אותו עט נובע, אשר אבא קנה לאמי לפני מלחמת העולם השנייה.

אבל יודע שזה לא, שהרי את המונבלאן שלי קניתי בחנות עטים בגיברלטר כדי לכתוב ספר. שלא כתבתי.

ואחר כך, רק בגלל בוני, כתבתי בדיו כחול זה שהאדמה הזרה בגינה שלנו הייתה נוּקְשָת כפור איום ונורא, ולא הניחה לחפור בתוכה מקום לכלבי, כאילו לא רצתה לקבל אותו לתוכה.

אמשיך בגילוי נאות. מכיוון שהתרגלתי לספר רק לבוני על מה אני כותב ועל מה אינני כותב בגלל סיבות שונות, סודיות ביותר, כלב זה היה הדמות היחידה סביבי שידעה דברים. בהתאם למצב הנ"ל הפך הכלב המסכן – לא גדול, טוב לב ולבוש פרוות שחור-לבן – בנק הסודות שלי.

mont blanc 3

היום הנורא ההוא

"עם כלבים זה נגמר תמיד רע ומר", אמרתי לרופאת החיות שהגיעה לביתנו לבקר שוב את בוני החולה. הבאתי לה כוס וודקה, ועוד כוס בשבילי, והאישה נתנה לבוני זריקה, כי הסרטן לא הרשה לו להמשיך לחיות איתנו בבית הקיץ, אשר מרוב נסיבות הפך לבית היחידי שלו ושלנו.

באחוזה כפרית צנועה זו התיידד בוני עם חתולה שקיבלנו יחד עם הבית, יצא למסעות רחרוחים בגינה הפרועה, רחבת המידות, אשר כולה שלו, וכאשר התחשק לו – היה נוסע איתי בהונדה המשוגעת, ומחלונה הוא נבח בעברית על הגויים העוברים ושבים.

"תלמד פולנית", ביקשתי את בוני, כי לא רציתי שבעלי הבתים הסמוכים יתעניינו באיזו שפה אני מדבר אל כלבי השובב ומעדכן אותו בכל דבר שקורה.

למי יהיה אכפת

עוד בתל-אביב היה בוני הראשון ששמע ממני על גורלו של הירחון "קוואטרו", כאשר חזרתי הביתה והתיישבתי בחושך וגם המקטרת לא עזרה לי. הוא הגיע אליי בכשכוש זנב, ואני אמרתי לו – "דע לך שאתה כבר לא כלב של עורך של ירחון מוטורי המודפס על נייר כרומו".

בוני הרכין את ראשו, כמבין לצערי, ואני שיתפתי אותו בתחזית שלפיה יושבי המרחב הציוני – המצוידים כעת במסכות גז, ויושבים מאחורי זגוגיות מחוזקות במסקינג טייפ ועם סמרטוטים רטובים תחובים בחריצי הדלתות – לא ירגישו אולי שמגזין "קוואטרו" שלנו איננו עוד.

ראיתי שהוא מקשיב והפלגתי אל תחזית רב-שנתית: "בעלי הרכב אדישים אולי לגורלו של 'קוואטרו', אבל המכוניות יסבלו מסגירתו, כי אחרי מלחמת המפרץ הרחוקה, שטיליה הגיעו עד תל-אביב, לא יכתבו על לבן ועל נפשן הראל ברוידא, אוהד פרנס ועוד כתבים מוכשרים אחרים, מהארץ ומחו"ל – אשר יוסי שדה, בעליו האמיץ של הירחון, ואני, שותפו, הצלחנו לגייס ל'קוואטרו'. גם ספק רב אם אחרי מותו של הירחון שלנו, מישהו בארצנו ייקח את המכוניות למבחן סלאלום. ואם ייקח, הוא בטח לא יהיה נהג מעולה כמו רם לנדס, רמי שוכטוביץ' ורוני סמדרסמן".

boni2

חיים של כלב: לבוני לא היה יבואן כלבים המוביל את המדיה ברצועה קצרה. לכלבי לא היו גם כתבי חצר, אפילו טיפשים, המוכרים את נפשותיהם תמורת עצם מהשולחן של אדוניהם, ברוני היבוא. ורק אני צילמתי אותו, כשהוא עוד היה איתנו, וגם כתבתי עליו, ובזכותו גם על עצמי, כאשר הוא לא היה כבר מסוגל לשפוט אם סיפרתי עליו ועלינו אמת. לבוני היו חיים של כלב משפחה, ואנו חייכנו בהשפעתו, עד שהלך.

בריחה מהעיר הבוערת

לא פרסמתי ולא אפרסם את הטקסט המקורי על הפרדה מבוני, המגולל אותה דקה אחר דקה.

גם לא אספר מה כתבתי על חודש אוגוסט 44' האכזרי, שבו ברחנו מוורשה עם פרוץ המרד הטרגי נגד הכובשים הגרמנים. ברצוני להוריד את המסך על כל הזיכרונות לגבי חודש זה, המתחילים ברגע שבו הקייאק שלנו, אשר סחבתי מהמקום להשכרת סירות שבו עבדתי, חתר לאורך נהר הוויסלה והגיע לצד השני של המים הזורמים. מכרנו את הקייאק בפרוטות והצטרפנו – אמא שלי, אחותי ואני – אל ריצת ההמון, אל שורות הגויים הבורחים, שהיו עייפים כמותנו ורעבים כמותנו.

ברחנו בלי כלום זולת בגדי קיץ לעורנו, צועדים בטור ארוך העובר דרך שדה חיטה. היינו חלק מתושבי העיר הגדולה המנסים להתרחק מהעשן השחור המפחיד, ומרעש היריות, המפחיד עוד יותר, אשר בקעו מן המרד הפולני הנואש.

תמונה זו של נחיל אדם המפלס את דרכו בין שיבולים דוקרניות מלוּוָה בפסקול, כי הגויים הבורחים נשאו תפילות המבקשות את עזרתה של מריה הקדושה. הם התפללו באותו טקסט נוצרי שגם אנחנו – אחותי אירנה, אמא שלי ואני, היהודים היחידים בתוך המון הנמלטים מוורשה – ידענו על-פה כל מילה בו, כי למדנו את מילות התפילה עוד בגטו, לפני שעברנו אל הצד הארי של ורשה.

זהו טקסט החוזר על עצמו ברצף מונוטוני, כמין מנטרה אינסופית, בפנייה נרגשת למריה. "שמעי אותנו, הנוטה חסד אל בני האדם. שמא בכי היתומים יפקח את לבך הרחום. המגורשים של אווה קוראים אלייך לרחם עלינו. רחמי עלינו, לבל נהיה נעים ונדים", התפללו הגויים הבוכים, שחיפשו בכפרים הפולניים מקום לינה או אוכל כלשהו, ולוּ כוס מים.

ואנו היינו ביניהם וסבלנו כמותם, כי הכפריים לא אהבו את תושבי העיר ולא מיהרו להגיש להם עזרה.

בין הכפרים

אמא שלנו הלכה ונחלשה, ואנו ניסינו לתמוך בה כדי שתוכל ללכת, עד שלא יכלה עוד. וזה הזיכרון הכי קשה שנותר לי עד עתה, ואולי גם הלאה מכך. ודאי שאפילו לרגע אחד לא שקלתי לשלב את תמונה נוראית זו בסִרטי "שועל הכסף של פליציה ט'". פחדתי שהניסיון לשחזר את הרגעים שקרו אחר כך יעורר את זיכרונה של אחותי אירנה.

לא ידעתי שאחותי תעזוב את העולם הקטן שלה, את הציורים שלה ואת האנשים, המסכנים יותר ממנה, ואת החיות שהיא דאגה להן, ותלך לדרכה לפני שסִרטי יעבור את כל מדורי הגיהנום שלו ויזכה להיות מוקרן.

אפילוג

אני לא פותח את המגרה הארורה, אך לא מפסיק לחשוב מה יהא גורלה. האם יהיה לי די כוח לשרוף אותה, על כל תכולתה, או שעליי להסכין עם האפשרות שהיא עוד תחגוג שחרור מהשמירה הקפדנית שלי ותחשוף את סודותיה, ואף תמסור אותם למאגר הייסורים הכללי.

טיפ טיפה: סוזוקי ויטארה 2005

במקום להמשיך את המסורת של גרנד ויטארה, מה שנראָה טבעי, סוזוקי הפתיעה את השוק עם ויטארה חדשה שכבר אינה גרנד וגם אינה שאפתנית לגבי נהיגת שטח כפי שהייתה מאז 1988, מה שחיפשו בה חסידי הרפתקאות ג'יפיות.

סוזוקי ויטארה בגרסתה הנוכחית, 2015, ריככה את אופייה הוויטארי שאליו התרגלנו, והחליטה להתחרות בכל נבחרת הקרוסאוברים האופנתיים, הקומפקטיים והמפנקים כביכול, כמו קיה סול (Soul), פיז'ו 2008 או רנו קאפטור. לאיזה מהם יש הנעה 4X4 כמו לוויטארה? לאף אחד. וזהו הרי פרט חשוב לבוחרים בוויטארה החדשה, לאלו שרוצים או צריכים מכונית ארוכה יותר רק במעט מארבעה מטרים, בעלת מרחב פנימי רחב לחמישה נוסעים, ראות טובה לנהג, גישה נוחה לתא המטען והנעה לכל ארבעת הגלגלים. ויטארה מספקת את הפרופיל הזה. היא לא פוחדת ממדרכות גבוהות וממהמורות האטה.

Vitara 2015 Paris Show Vitara 2015 panel

כמו בדגמים אחרים של סוזוקי, גם בוויטארה היצרן היפני לא נסחף לשיטת הדאון-סייזינג, הכופה על המנוע נפח מוקטן וחיזוקו במערכת טורבו. לשמחת הקונים הנרתעים עדיין מהמודרניות, שאינה מבטיחה למנועים האקולוגיים חיים ארוכים – צוידה ויטארה בשני מנועים שהכרנו ב-SX4 בתצורת S-cross (הנקרא אצלנו קרוסאובר): מנוע VVT 1.6 המייצר 120 כ"ס, ומנוע דיזל DDIS, אף הוא בנפח 1.6 ובעל 120 כ"ס – אלא שלמנוע זה מומנט מרשים, 320 Nm. מנוע הבנזין של ויטארה יכול לשתף פעולה עם גיר ידני או גיר אוטומטי בעל שישה הילוכים, ואילו הדיזל מצויד רק בגיר ידני.

בכל צירוף של מנוע-תיבת הילוכים, הנהג של סוזוקי ויטארה נהנה מאפשרות לבחור בין הנעה קדמית ובין אופציית ALLGRIP, המסובבת את כל ארבעת הגלגלים.

סוזוקי אינה מסתפקת בהצגת ראווה של ויטארה החדשה בתערוכת ז'נבה במארס הקרוב, אלא התחילה כבר לשווק באירופה את הגרסה הבסיסית של ויטארה, VVT 1.6 בהנעה 4X2, השוקלת רק 1,075 ק"ג (מה שמבטיח חיסכון בדלק), במחיר תחרותי: 16 אלף אירו. גרסת 4 4Xמזן ALLGRIP האינטליגנטי, היודעת להעביר את רוב המומנט לציר האחורי כאשר המערכת מגלה שהגלגלים הקדמיים מחליקים – דורשת תוספת של 3,000 אירו בלבד.

שואלים את אדוארד

יוני מ': זכורני שבזמנו כתבת משהו על חשיבות הטענת המצבר מדי פעם במטען מיוחד. יש לי כמה שאלות בנושא:

א. למה זה חשוב כל כך? למה צריך להטעין את המצבר, מה רע בהטענה של האלטרנטור?

ב. האם הכוונה ממש להעלות את המצבר ללילה בבית? אם כן, האם חשוב לקנות מצבר חלופי קטן כדי שהזרם לא ייפסק? (כשהחלפתי מצבר ראיתי שאיש המצברים עשה משהו כזה…).

ג. איפה אפשר לקנות כזה מטען (ואני מתכוון למשהו זול יחסית, אך יעיל), ומהו, פחות או יותר, טווח המחירים?

ד. כל כמה זמן כדאי לבצע הטענה כזו?

תשובה: אם אנו רוצים שהמצבר יחזיק מעמד במשך שנים רבות, הרבה מעבר לטווח האחריות – אז אין ברירה אלא לחזק אותו מדי כמה חודשים באמצעות מטען ביתי. הסיבה: האלטרנטור, האחראי על הטעינה, אינו מבצע טעינה עמוקה, כזו השומרת לאורך זמן על בריאות הפלטות שבתוך המצבר.

מניסיוני עולה כי גם מצבר זול, שטווח האחריות שלו הוא 12 חודשים בלבד, מכיר תודה על תחזוקה תקופתית באמצעות מטען ביתי וחוגג חמש שנות פעילות נמרצת, ללא סימני עייפות.

גלעד: יש לי התלבטות בין שני דגמים:

א. מיצובישי גרנדיס 2010 שעשתה 71 אלף ק"מ. הטסט בעוד חודש. יש להחליף טמבון קדמי, גלגלים ומראה – תיקון של 7,000 שקלים. המחיר המבוקש הוא 72 אלף שקלים, יד שנייה פרטית.

ב. מאזדה 5 שנת 2011 מהשכרה, שעשתה 97 אלף ק"מ. הטסט לחצי שנה, האחריות היא לשנה. מחיר מבוקש: 74 אלף שקלים. מה דעתך?

תשובה: אתה צריך להחליט באיזו מבין המועמדות אתה נהנה יותר לנהוג. לגרנדיס יש יתרון קל של מרחב פנימי לנוסעים – אך צריך לבדוק אם הנזק בטמבון הקדמי לא גרם לפגיעה בשלדת הרכב.

באשר למאזדה 5, לא הייתי פוסל אותה משום שהיא מהשכרה, פרט שמוריד את שוויה הכספי. במקרים רבים, מכוניות מהשכרה שנפלו על נהגים אחראיים הן במצב טוב יותר מאשר מכוניות יד ראשונה שלא זכו ביחס נאות – לא מצד בעליהן ולא מצד המוסכים.

פסיכותרפיה

לפי תפיסה פילוסופית שנולדה ביוון העתיקה, הכול בעולם משתנה ודבר לא נותר יציב. זה כולל את מכוניותינו, שהיינו רוצים לראותן יפות ומתפקדות לנצח, כמו גם את בעליהן

הכול נסחף, דבר לא נותר יציב (Panta rhei, kai ouden menei) , למד לפני שנים רבות הקשיש המורשה המתהווה את ה"אני מאמין" של יווני חכם, הרקליטוס מאפסוס, וכעת המציאות התל-אביבית אינה נחה, ואף מחזקת בגדול את הפתגם העתיק.

הלך הקפה שאחרי העו"ש

חוכמתו של הרקליטוס מתגלמת בסגירתו של סניף בנק לאומי הממוקם, לעת עתה, קרוב לתיאטרון 'הבימה'.

"נראה לי שהנהלת בנק לאומי מוכרת את הבניין המרשים שלכם כדי שהיא תוכל לשלם לאמריקאים את הקנס המפורסם בגובה של מיליארד שקלים וחצי", התבטא הקשיש המורשה אל הגברת שמנהלת בסניף זה את חשבונותיו, אך אף אחד בבנק לא חייך.

באותו שבוע נסגרה גם קפיטריית העיתונאים שפעלה על מרפסת בית סוקולוב ברחוב קפלן, חמישים מטרים מאבן גבירול, אשר בה נהגתי לשתות קפה אחרי שביררתי את מצב העו"ש. עוד רגע, חוששני, דבר לא יישאר לאורך מסלול הטיולים העירוני של הקשיש המורשה.

שעשועי גורל בדרך לטבק

אני עובר ליד קיוסק ההגרלות הממוקם ברחוב ע"ש אבן גבירול, שהיה, כפי שסיפרו לי, פילוסוף ומשורר יהודי מימי הביניים. היו זמנים שהקשיש המורשה שבי מצא את המנוחה ואת ביתו ברחוב הסמוך, ע"ש יוסף אליהו, ופעם או פעמיים בחודש, בדרכו לחנות המציעה מבחר טבקים משובחים למקטרת, המורשה מילא טופס לוטו אחד או שניים, ללא יותר מדי תקווה אלא ככה סתם, כדי לתת צ'אנס לגיטימי לגורל.

והגורל לא אכזב אותו, כי בכל פעם זכה הקשיש בשלישייה ואף ברביעייה, שהיו, ברוב שמחה ובהתנדבות, מממנות לו את המשחק.

תשמע צביקה, נגמלתי

הקשיש המורשה היה ממלא את טופסי הלוטו כי תכנן, בעזרת הזכייה התיאורטית, לקנות עוד שני צילינדרים לסיטרואן ויזה קלאב שלו. כך לפחות הוא נהג להסביר את התמכרותו ללוטו באוזניו של העיתונאי הוותיק צביקה אלגת, שאיתו שיחק הקשיש שחמט על מרפסת הקפיטריה בבית העיתונאים, השוכן מאה מטרים מהקיוסק.

אחרי זמן-מה עדכן הקשיש המורשה את ידידו צביקה שהוא הפסיק לגמרי עם הסיפור של הלוטו, כי בנו, שביקר בארץ, קנה לו באלף שקלים עוד סיטרואן ויזה קלאב אחת, אף היא לבנה ובעלת שני צילינדרים, כך שהקשיש הגיע כבר לבעלות על ארבע בוכנות רועשות העובדות בשיטת הבוקסר.

ודאי שהקשיש המורשה לא סיפר לצביקה את האמת: שהוא התחיל להתבייש בעמידה בין חבורת המאמינים בגורל הצובאת על הקיוסק, ובאופן כללי להתבייש במילוי טפסים בפרהסיה.

2xVisa Club

שתי סיטרואן ויזה קלאב. פעמיים שני צילינדרים, פעמיים 652 סמ"ק, פעמיים 35 כ"ס  

שלום צביקה, שלום קיוסק

אחרי זמן-מה קרה שצביקה נטרד מאיתנו אל עולם שכולו טוב, ובהתאם לכך הפסקתי לגמרי עם השח, וסתם התיישבתי בקפיטריה מול הכיסא הריק שהשאיר אחריו ידידי.

עד שלצורך שינוי האווירה הכבדה חזרתי לסורי הלוטואידי, ואז גיליתי במבוכה שמשהו השתנה בשיטת המשחק, כי השלישיות והרביעיות שלי נעלמו. גם הזוגות חדלו לפקוד אותי, כאילו הלוטו הנוכחי עוקף לגמרי את שיטת הגורל ונוקט שיטה אחרת, מתוחכמת. כך לפחות אפשר לחשוד.

עכשיו, בדרך לחנות המקטרות והטבקים, אני חולף על פני הקיוסק באבן גבירול ולא עוצר לידו, בוודאי, כדי לא לצאת פראייר התורם למנוולים שמנהלים את ההגרלות בשיטת כייסים.

ובכל זאת, אני מניח לעצמי לדמיין מה הייתי עושה לוּ פרס המיליונים היה נופל עליי.

אני מסודר, תודה

ובאמת, מה הייתי עושה בפרס הגדול? הרי לצילינדרים נוספים אינני זקוק כבר, כי הללו התרבו אצלי בשפע, ברוך השם. הבה נספור אותם לצורך הבידור:

שניים כפול ארבעה צילינדרים של הונדות (CRX מנוע VTEC ועוד האצ'בק, שארבעת הצילינדרים שברשותה הם של הונדה אינטגרה R), ארבעה צילינדרים של אלפא GTV, שישה צילינדרים של ב-מ-וו (Z3M קופה), ועוד ארבעה צילינדרים של אלפא 33 IE התל-אביבית. סך הכול: 22 צילינדרים, המייצרים בעבודתם המשותפת 901 כ"ס. די והותר לקשיש מורשה אחד, שאינו ממהר לשום מקום כי הזקן שבו התחיל לדאוג לגהותם של מעט החיים שנשארו לו.

בשמה של אותה דאגה החליט הקשיש, בין השאר, שהגיע הזמן להשתחרר מהשפעתה של הסיסמה של סטיב מקווין, שחקן אגדתי וחסיד גדול של הספורט המוטורי, שטען כי "החיים הם רק תחרות, וכל מה שלפני ואחרי הוא רק המתנה".

זיכרון מצקצק

ומתיישב לו הקשיש עם מקטרת מול הכיסא של צביקה אלגת, הריק עדיין, משועשע מניצוצות הזיכרון הטרי. זיכרון זה מצקצק בעקשנות כי לא מזמן קנה הקשיש להונדה CRX ארבעה צמיגי סליקס, ועוד כעס על היפנית שיש לה הנעה קדמית. "לו אלוהים היה בעד הנעה קדמית, היינו הולכים על הידיים", נזף בה.

הזיכרון הלשין גם שהזקן האמביציוזי רכש למען ב-מ-וו שלו קפיצים קשיחים ובולמי בילשטיין B8, קשיחים עוד יותר, ועוד הזמין, האידיוט המושלם הזה, את ביטול ההגבלה האלקטרונית שריסנה את המהירות המרבית של Z3M בגבול של 250 קמ"ש בלבד.

והוא הרי רצה יותר, מגחך הזיכרון על בעליו.

לזכרה של אירנה

ובכל זאת, אין מנוס אלא לעבור, בדרך לקופסה הצהובה של הטבק Erinmore Flake, על פניו של קיוסק הלוטו הארור, אשר הכול סביבו יימוט והוא עצמו ייכון כנראה לעד.

הקשיש המורשה מביט בפוסטר המכריז על פרס המיליונים. אז מה היית עושה, לוּ היית מקבל את הכסף הזה? שואל הזקן את עצמו. זוהי שאלה רטורית כמובן, כי התשובה ידועה לי מראש.

בסכום הזכייה בלוטו הייתי קונה בית ישן ומוזנח בעיר הנמל גדנסק שבפולין. זהו בית דו-קומתי ברחוב צדדי שאחותי אירנה גרה בו עד מותה. הייתי מקים לה מעין מוזיאון, בית הנצחה צנוע, כדי שכל הציורים שהיא השאירה ימצאו מקום על קירות, ומאחורי זכוכיות הייתי מניח את מאה אלף הפיצ'פקעס שאירנה אספה ושמרה – פרחים יבשים, חפצי נוי וכלים למיניהם שאין לדעת מהיכן הם ולמי היו שייכים.

מהמוסך הקטן הנשען אל בית אחותי הייתי מוציא ומשפץ את מכונית הסירנה, שאיש לא נגע בה במשך שנים, מאז שבעלה של אחותי מת אחרי מחלה ארוכה. הוא אהב את אותה מכונית פשוטה בעלת לב שתי הפעימות, ונסע בה לאזור האגמים. במשך שעות היה יושב על גדות המים עם חכה, שדגים לא היו ממהרים אליה.

הוא היה פסל כישרוני, איש שקט, אילם, שאיבד בילדותו את השמיעה בשתי אוזניו כאשר חיילים גרמנים הכו אותו ברובים כדי שיודה שהוא יהודי – מה שהוא לא היה.

גם את הפסלים של איש יקר זה שאהבתי, אשר שמו היה כשמי, אדוורד (כך מבטאים אותו בפולנית), הייתי מציג במוזיאון לזכרה של אחותי, לצד עבודות ציור של שניהם, שמן ואקוורלים. זה היה גם המקום הנכון לתצלומים המעטים מלפני מלחמת העולם השנייה שנותרו מחיי משפחתנו, לטבעת של אמי ולשעון הצימה של אבא.

ולא הייתי שוכח להציג, במוזיאון ביתי זה, את הפתקים שהחליפו ביניהם אחותי ובעלה כי לא היו יכולים לדבר.

חדר משלו

ועוד דבר: בבית המוזיאון המוקדש לאחותי, לוּ רק הייתי מסוגל להקים אותו, יהיה עוד חדר, שבו אנו – כלומר בתה של אחותי אירנה, אָנְיָה, אף היא אמנית וציירת, ובנה פאבל, איש מחשבים – נסדר מקום מתאים לחתול ג'ינג'י ענק, שעד הרגע האחרון ישב על מיטת אחותי ולא גרע ממנה את מבטו. מאז לכתה ועד היום, הוא עדיין לא מוצא את עצמו.

666
אדוארד ואחותו אירנה בפולין, בקיץ שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה

דוכן גורלות חסין גורל

על כל זאת אני חושב בעוברי ברחוב אבן גבירול על פניו של קיוסק הלוטו, העשוי דיקט כחול כהה ופיסות פלסטיק בצבע כתום.

טיפ טיפה

כאשר הבולמים אינם מתפקדים, רשימת התופעות אינה מסתכמת בטלטול הנוסעים, בצניחת פרונט הרכב בעת בלימה, בזווית גלגול מפחידה בסיבובים, בקושי לשמור על קו ישר בישורת, בחריקת צמיגים בזינוק ובסנוור הנהגים ממול.

גרועה מכל תופעות אלו, המטרידות בפני עצמן, היא העובדה שכתוצאה מחולשת הבולמים, אל לנו לצַפות ש-ABS תמנע את הינעלות הגלגלים ובכך תסכל החלקה, ואל לנו לסמוך על ESP, על כל גרסאותיה, שתציל אותנו מאיבוד שליטה על הרכב. זאת, משום שקופצנות המכונית עקב איבוד הבולמים משגעת את החיישנים של שתי מערכות אלקטרוניות חיוביות אלה, שאחת מהן שומרת על אחיזת הכביש בעת בלימה (ABS) והשנייה מונעת איבוד שליטה בסיבובים (ESP).

והנה, חרף חשיבותם הרבה של הבולמים – המצב שלהם מדאיג את הבוחנים במכוני הטסטים השנתיים (או חצי שנתיים, כשמדובר במכוניות ותיקות) רק במקרה שהבולם דולף. כאילו מובטח לנו שבולמים אשר אינם דולפים שומרים על בטיחות הנסיעה!

לנוכח זלזול ממשלתי זה, נופלת האחריות לבדיקת מצב הבולמים על בעלי הרכב. נהג שבטיחות הנסיעה יקרה ללבו, יפה יעשה אם ייגש למוסך ויבקש בדיקת בולמים. בדיקה זו מצריכה, על פי רוב, את פירוק הבולמים מהרכב – הן כדי להשוות ביניהם והן כדי למדוד בקפדנות את אחוזי התנגדותם.

אנו מעדכנים בזאת את משרד התחבורה שבמדינות מתקדמות, מכוני הטסטים מצוידים במכשור המאפשר לבדוק בדייקנות את כשירות הבולמים על מסלול בדיקה סטנדרטי, מבלי לפרק אותם מהמכונית.

Corsa OPC 1 corsa OPC 3 corsa OPC 4

קטנה עם פלפל: המדור עודכן כי קורסה החדשה בגרסת OPC, שאמורה להיחשף בתערוכת ז'נבה באביב הקרוב – תזכה גם לעלייה ארצה. OPC מוסיפה פלפל לדגמי אופל כפי ש-AMG עושה למרצדס, כפי ש-M עושה לב-מ-וו וכפי שאברת' עושה לפיאט.

במקרה של קורסה, OPC חימשה את המכונית הקטנה ב-207 כ"ס, המאפשרים לה לאיים על פיז'ו 208 (200 כ"ס), על רנו קליאו  (200 כ"ס), על אלפא רומיאו מיטו QV 1.4 TB מולטי  (170 כ"ס), ועל פולו  (190 כ"ס). הכוח של קורסה OPC, המלווה במשקל נמוך של המכונית, מעניק לה יתרון ממשי אל מול כל קבוצת הספורטיביות הנ"ל.

המדור אינו מפרסם ידיעות שיחצ"נים שולחים אליו, במחאה על חיסול מוסד מסיבות העיתונאים, שהיו מאורגנות על ידי היבואנים כדי להציג כלי רכב חדשים הנכנסים לשוק. זה נגמר כאשר היבואנים החליטו להזמין ולעדכן רק כתבי חצר – חוג שאנו לא שייכים אליו, כפי שכתבנו במדור "המסיבות שמתו בשיבה טובה".

אלא שהפעם, לשם השינוי, אנו כן מתייחסים לידיעה ששלחה לנו יחצ"נית, גברת דנה פרנקנשטיין, משום שהיא הפתיעה אותנו בבשורה על שינוי במדיניות של חברת שלמה יבואנית אופל, אשר עד עתה התעלמה מדגמי OPC. במסגרת המדיניות הקודמת, לא זכתה כאן לשיווק קורסה OPC הקודמת, כפי שלא עלו ארצה אסטרה OPC השרירית ומריבה OPC

שואלים את אדוארד

אלעד: נכנסו ברכב של אשתי, יונדאי i10, וגרמו לו טוטאל לוסט. כרגע אנחנו מחפשים רכב קצת יותר גדול, והסתכלנו על הסקודה פאביה.

יש לנו הצעה מנהג פרטי לדגם Ambiente ידני 16V חמש דלתות 1.4, בעל 86 כ"ס. הרכב הוא שנת 2012 והקילומטראז' הוא 19 אלף. המחיר שהמוכר דורש הוא 54.5 אלף שקלים. הוא אומר שהרכב של אשתו, רכב שני של המשפחה, ומדי שלוש שנים הוא מוכר את הרכב וקונה לה רכב חדש. האם זה משתלם?

תשובה: מומלץ ומשתלם. לא רק בשל הקילומטראז' הנמוך אלא גם משום שזוהי פאביה מהעידן שלפני מנועי TSI, ועוד בעלת גיר ידני, חסכוני.

עמיחי: רציתי לשאול בעצתך לגבי רכב מליסינג. אני מתלבט בין שתי אפשרויות: טויוטה קורולה ופולקסוואגן ג'טה. הג'טה זולה יותר ב-100 שקלים לחודש. אני נוסע הרבה, כך שחשובה לי בעיקר צריכת דלק. וגם בטיחות וחוויית נהיגה. עד עכשיו הייתה לי קורולה והייתי די מרוצה ממנה.

תשובה: בין שתי האפשרויות הייתי מעדיף את קורולה. אמנם חוויית נהיגה איננה הצד החזק שלה, אך מנוע ה-TSI שבפולקסוואגן ג'טה עלול להתנכר בסעיף האמינות.

שרי: אנחנו הורים לשלושה ילדים קטנים, תאומות בנות ארבע (עדיין על בוסטרים) וילד בן שנה. עד עכשיו הצלחנו להסתדר עם האימפרזה 2003 החבוטה שלנו – הבנות ישבו מאחור, הבן על הסלקל מקדימה, ואחד מאיתנו נדחס מאחור בין הכיסאות. עכשיו הבן שלנו צריך לעבור למושב בטיחות לפעוטות, מה שאומר שהוא לא יכול להמשיך לשבת קדימה. שלושה מושבים לא נכנסים מאחור, ומכאן שאנחנו צריכים להחליף רכב.

בשלב זה של החיים התקציב צפוף, ולכן אנו זקוקים לעצתך. אנחנו ממש לא מחליפים כלי רכב בתדירות גבוהה, ולכן זקוקים לרכב שיוכל להכיל את שלושת הזאטוטים (פלוס אופציה לאחד נוסף, אם ירצה השם) בשנתון המינימלי ביותר הנדרש. כאמור, אנחנו לא יכולים להשקיע המון כסף.

תשובה: פה ושם מסתובבות עדיין פיאט מולטיפלות במצב סביר. אם תתקשו לצוד אחת כזו, בין אם בעלת מנוע דיזל או בנזין, אני מציע לכם לבדוק שתי אופציות: הונדה FR-V, שהיא בעלת שישה מקומות כמו מולטיפלה, ורנו לוגאן MCV קומבי (סטיישן), שיש בה מושב אחד יותר.

ככה זה התחיל

רוב הנהגים נמלאים שביעות רצון כאשר המכונית מגישה להם שירות מסור – אך מאחורי ההגה מתיישבים גם רומנטיקנים עקשנים, שאני נמנה עמם. לגבינו, נהיגה היא פנומן השייך לאגף הפסיכולוגיה, ניסיון אסתטי, ספורטיבי ואף מיסטי

הקשרים האישיים שלי עם מנועים, תיבות הילוכים ודיפרנציאלים החלו מיד אחרי שנפלה לידיי פולקסוואגן אמפיביה. כי ודאי שלא ניסיתי לטפח יחס אישי כלפי מכוניתי הראשונה, זוויקאו P-70 (Zwikau), קופסה רבועה עשוית דורופלסט המצוידת במנוע שתי פעימות ושני צילינדרים. דבר לא התקלקל ב-P-70 זו, היא לא דיברה אליי ואני לא סיפרתי לה כלום, עד שנאלצתי למכור אותה ולהישאר זמן-מה בלי מכונית.

רק אחרי מכירתה של P-70 התחלתי בכל זאת להתגעגע אליה. מעט, אבל כואב. הרי מה נשאר לי חוץ מלהתגעגע לגלגלים משלי, לזיכרונות על טיולים חופשיים, לגאווה שבה הייתי זורק את מפתחות המכונית על שולחן הקפיטריה בבית האמנים בלודז', שנקראה "הוֹנוֹרָטְקָה".

באין ברירה, וברוח שפופה, התרגלתי למחשבה שמצב ה"אין אוטו" יימשך אצלי עוד זמן ניכר, כתוצאה מביכה מהעובדה שהאמצעים הכספיים שלי התרוששו עקב מחסום כתיבה שנפל עליי.

אור בפתח הנפילה

דבר לא אותת שמצבי עומד להשתנות, והמהפך הפתאומי נראה כך:

נסעתי ברכבת לקרקוב, בניסיון נואש לשקם את חיי המשפחתיים, אלא שגם הפעם לא הצלחתי לקומם אותם מעפר הסיכויים, כי המשוררת סירבה לדבר על זה.

באותה הזדמנות החלטתי לבקר שוב בבית העלמין היהודי העתיק של קרקוב, רֶמוּ, שבעקבות ביקורי הראשון בו כתבתי עליו את השיר "בית העלמין רמו", אשר פורסם בוורשה בעמוד השער של השבועון "כיוונים", ואחר כך גם תסריט, אשר נקנה על ידי אולפן הסרטות.

כדי להמשיך בהכנות לסרט נפגשתי עם חבר צלם, אנטוני נוּזִ'ינְסְקִי, בבית הכנסת הנטוש מאדם אשר שוכן בסמוך לבית העלמין. סיכמנו על זוויות צילום, וסקרנו שוב את המדרגות שמהן תרד בסרט השחקנית יוֹלָה בּוֹגְדָל, נערה משום מקום, לפני שהיא קוראת "טאטע" ונעלמת.

אמפיביה בתפקיד סוס

חברי הצלם נוז'ינסקי היה גאה במכוניתו החדשה, סקודה סְפָּרְטָק, ורצה שאכיר אותה. לשם כך יצאנו מהעיר, ובצדו של איזה כביש נתקלנו במחזה מרתק: ראינו כפרי מעבד את האדמה באמצעות פולקסוואגן אמפיביה צבאית קטנה, עדיין בצבעי הוורמאכט.

אמפיביה זו התגלגלה בהילוך ראשון, שפכה עשן כחול מהמפלט, השתעלה וכחכחה בעודה סוחבת אחריה, כמו סוס, מַתְחֵחָה, שהכפרי אחז בה לבל תתרומם. והנה, בדיוק כאשר עצרנו כדי לעקוב אחר המראה הבלתי שגרתי, עצרה גם אמפיביה. הכפרי עזב את המתחחה, הרים את מכסה תא המנוע של אמפיביה, ירק לתוכו בכעס והחל להעניש את הרכב בבעיטות.

חייכנו והמשכנו לנסוע, אך אחרי כמה מאות מטרים ביקשתי מאנטוני לחזור.

חזרנו. הכפרי עמד עדיין באוזלת יד לצד אמפיביה. פניתי אליו בהצעת קנייה. "אתה מוכר אותה?", שאלתי את האיש כפי שכעבור חמישים שנה עוברי אורח ישאלו אותי ברמזורי תל-אביב לגבי אלפא 33 הקשישה שלי.

איטית כמו מלפפון ים

כעבור שעה בערך ישבתי כבר באמפיביה, שרכשתי בפרוטות ובהשתתפותו הנדיבה של נוז'ינסקי. אחרי ניסיונות רבים הצלחנו להתניע אותה, ונסעתי בה לכיוון ביתי בלודז'.

תחילה ליווה אותי אנטוני, עד שנמאס לו מהנסיעה האיטית אחרי אמפיביה הזוחלת, והוא ברח באמתלה שהמנוע של סקודה התחמם. "תגיע בשלום!", צעק מחלון הספרטק, ביצע פרסה ונעלם.

נשארתי לבד על הכביש עם אמפיביה, והתפללתי שהיא לא תיתקע בדרך הארוכה המצפה לנו.

שיחות מוטיבציה

אמפיביה הייתה עמוסה באוסף חלקים שמצאנו בצריף של החקלאי: בלוק מנוע חלופי, ערמת צילינדרים, שסתומים ובוכנות, קופסאות פח מלאות כלים וברגים. תחת כל זה, אמפיביה שלי, ישובה על קפיצים, זזה קדימה אך בקושי.

150 הקילומטרים הביתה לקחו כמה שעות, שבמהלכן עצרתי לא מעט פעמים והפצרתי באמפיביה להמשיך. "הפנסים שלך לא עובדים", האשמתי אותה, "מוכרחים להגיע לפני החושך".

הגענו ללודז' והלכנו לישון. אני במיטתי, ואמפיביה ברחוב, מול הבית. בבוקר התחלתי להעביר לדירה את כל הברזלים החלודים שהבאתי מהכפרי, ואמפיביה, המשוחררת מהמשקל הרב שתחתיו נאנקה, התחילה ממש לחייך אליי.

amfibia vw mashot amfibia vw 3a Frankreich, Offiziere in Schwimmkübel amfibia vw christopher

לא מוכנה לשחות: לפני כמה שנים קיבלתי מייל מיאצק נוּזִ'ינְסְקִי, תושב לונדון. "אדוני הנכבד. אני האחיין של אנטוני נוז'ינסקי, ואני זוכר אותך מכפר הנופש יָסְטָרְנְיָה. הייתי אז בן שש. אני זוכר איך אתה נכנסת לים באמפיביה הגרמנית. לא מזמן ראיתי בטלוויזיה סרט שלך, 'בית העלמין רֶמוּ'. אני זוכר שדוד שלי, אנטוני (טוֹשֶק), סיפר על סרט זה שהצנזורה לא רצתה לשחררו. עכשיו הזמנים השתנו, והוא מוקרן גם בטלוויזיה הפולנית. אני, מ-1981, חי בלונדון. אשמח לשמוח ממך. בברכה, יאצק".

עניתי ליאצק שאכיר אותו בשמחה, דרך הסקייפ או שניפגש בהזדמנות. הוספתי שאכן ניסיתי לבחון את כישרון השחייה של אמפיביה בים הבאלטי, אך היא סירבה וטבעה כי היה לה חור ברצפה, תחת המנוע. אנשים טובים משו אותנו מהמים – תחילה את הקברניט (אותי), ואחר כך, במאמץ רב, גם את אמפיביה. במשך שעה אהובתי עברה ייבוש בשמש, לא כעסה על הניסיון המטופש, וחזרה לתפקד

מדיניות הטיהורים שלי

"שמעי נא, גברתי", פניתי אל האמפיביה. "אין לי טינה נגדך בגלל מוצאך הגרמני והעבר הצבאי שלך בשירותה של חבורת רוצחים, כי לפי השקפתי, מכוניות אינן נושאות באחריות על מעלליו של הרוע האנושי".

"גם מכוניתי הקודמת, זוויקאו P-70", המשכתי בווידוי, "נולדה בגרמניה המזרחית, שם הסתובבו חופשי רוצחי היהודים, ולא רחשתי כלפיה שנאה. P-70 עבדה להנאתו של ניצול השואה, וגם את תעשי זאת, אחרי שאנו נטפל בך כראוי. אך קודם נלמד איך עושים את זה".

אוטו-דידקט

ביקרתי רגלית בכל שלושת מוסכי פולקסוואגן בעיר. מצאתי אנשים טובים, מבוגרים, שסיפרו לי איך מחדשים את מנוע הבוקסר, וראיתי איך הם עושים את זה ומהו תפקידו של כל חלק. התבוננתי איך מפרקים את המנוע ואיך מחליפים חלקים שאינם ראויים להישאר. למדתי גם שכאשר אתה עובד ברחוב, אין להוציא את המנוע החוצה אלא מוטב לטפל בו בעודו מורכב.

קודם יש לבדוק את יחס הדחיסה בצילינדרים, הסבירו לי מכונאים, והשאילו לי שעון שאת צינורו מבריגים במקום פלאג. "אם תגלה יחס דחיסה נמוך, שפוך לצילינדרים קצת שמן ובדוק שוב. אם היחס לא יעלה, סימן שלא הבוכנות אשמות בבריחת הקומפרסיה אלא השסתומים", השכילוני.

ואז זה בא לי

את הידע שקוששתי פניתי ליישם ב"מוסך המדרכה" המאולתר שלי. התחלתי לעבוד על אמפיביה, לפרק חלקים, לנקות אותם בדלק, להרכיב חזרה, ולכוון את האלקטרודות של המצתים ל-0.8 מ"מ. היה זה טיפול עדין מדי, שלא עזר. אמפיביה גססה מולי, וניצבתי חסר אונים. ודווקא אז, זה בא לי במכה: התחלתי להתייחס אליה כאל בת משפחה חולה.

ניסיתי להבין את סודות המאייד, פירקתי צילינדרים, החלפתי טבעות ובוכנות, ובמשך שעות שפשפתי את קני השסתומים.

לקח שבוע ועוד שבוע, עד שאמפיביה פצחה בחיים חדשים. הכפרי שמכר לי אותה היה מתפלץ, לו היה רואה ושומע את המנוע המתניע בהתלהבות.

בדידותך היא לי צו אחווה

ודאי שהנסיעה הראשונה באמפיביה המחודשת הייתה אל קפיטריית האמנים. בהגיעי, זרקתי על השולחן בנון-שלנטיות את המפתחות שלה. "איזו מכונית קנית?", התעניין רומן פולנסקי, שבדיוק חזר מפאריס עם אשתו השחקנית ברברה קְפִיאָטְקוֹבְסְקָה ועם רנו דוּפין.

"פולקסוואגן", עניתי בגאווה, וחבריי יצאו לרחוב לראות פולקסוואגן וראו אמפיביה, קשורה בשרשרת לפנס רחוב. האמת שהיא לא נראתה מי יודע מה, כי ניסיתי לצבוע אותה במכחול והצבע נגמר לי באמצע הצביעה, וגג הברזנט היה קרוע עדיין. אכזבה פשטה בפניהם של חבריי. זיהיתי זלזול דק גם אצל אלו שברשותם היו רק טוסטוסים או כרטיסים חודשיים לאוטובוס.

בניסיון נואש להעלות את קרנה של בת טיפוחיי הוספתי קריינות ש"אמפיביה זו תוכננה על ידי פרדיננד פורשה", אך חבריי לא הגיבו, חזרו לקפיטריה והביטו בי ברחמים.

והנה, דווקא ברגע מביך-כה זה, נמלאתי פתאום הזדהות עמוקה עם אמפיביה שלי. חשתי כאילו הייתי קשור בעבותות של קרבה אל גופה ונפשה – כפי שבהמשך הייתי חלק בלתי נפרד מב-מ-וו 700 CS קופה, וכפי שהיה ממד סימביוטי ביני ובין מוריס מיני קופר, שהבאתי מלונדון במטרה להיות אלוף פולין בראלי, מה שלא קרה. גם רנו R8 גורדיני המטורפת שקיבלתי ממחלקת הספורט של רנו הייתה חלק ממני.

אמבטיה של תשומת לב

אחר כך הגיע הקיץ, ובמהירות מרבית של 80 קמ"ש נסענו, אני וחברה שהזמנתי, אל הים הבאלטי. עברנו באמפיביה מעל 650 קילומטרים כדי להגיע אל כפר הנופש האופנתי יָסְטָרְנְיָה, מקום מפגש של אמנים השוכן לחוף הים. טיילנו ברחובות הכפר כאשר אמפיביה הולכת לצדנו כמו כלב, קשורה ברצועה – כשהיא מגרגרת בסיבובי סרק בהילוך הראשון, והרֶדוּקְטוֹר מוריד 50 אחוזים ממהירותה.

האמבטיה שלנו משכה סקרנות. הנוכחים, ידוענים מוורשה ברובם, הסתכלו רק עליה, ולאו דווקא על NSU ספורט פרינץ האדומה והמבריקה של קולגה גוי, צ'לסב קוּזְלוֹבְסְקִי. אומלל זה מת מקנאה למראה דוגמניות הצמרת המתיישבות על הגלגל הרזרבי בחרטומה של אמפיביה. כדי לרומם את רוחו – אך גם לצורך הבידור ובמסגרת נִקְמָתִי בגרמנים – עשיתי ממנו יהודי.

NSU sport prinz

NSU ספורט פרינץ של קוזלובסקי. כפר הנופש הפולני יסטרניה, 1960

הגיור הצליח מעל המשוער

עוד בכפר הנופש יסטרניה חתמתי על מסמך המאשר כי קוזלובסקי זה, הגוי כולו ועוד איך גוי, הן בסגנון הדיבור והן בסגנון החיים, היה איתי במחנה ריכוז ליהודים (מקום שלא הייתי בו בוודאי).

קוזלובסקי, יהודי מוצהר כבר, ניצל את האישור שלי עד תום. הוא ברח מפולין, שבה הוא נרדף על ידי מס הכנסה, נסע לברלין, הפך איש עסקים גרמני מכובד, והתחתן עם בת עשירים, אינגריד, אישה יפה ואינטליגנטית. הוריה של אינגריד שמחו בחתן היהודי, אשר כניסתו למשפחה מוחקת כביכול את עברם הפשיסטי. קוזלובסקי החדש, בגלגולו היהודי, היה למיליונר, למד יידיש מחבריו החדשים, ואף כמעט התמנה כראש קהילת יהודי גרמניה במקומו של איגנץ בּוּבִּיס.

הנה כי כן, גם קוזלובסקי חייב לא מעט לאמפיביה. היסטוריה.

תיקון אח"מים

עזבנו את כפר הנופש הצפוני וחזרנו באמפיביה אל לודז'. בדרך, בתוך איזו עיר שחלפנו דרכה, נשברה לנו צירייה. התייעצנו עם נהג מונית מקומי מה אפשר לעשות, והוא התגלגל מצחוק. "אתם עומדים על יד המפעל היחידי בפולין", אמר, "שיכול לייצר בשבילכם את החלק, כי הם עושים כל מיני מוטות ודריישאפטים למסוקים. קנה ליטר וודקה", המליץ לי, "ולך אליהם".

כך עשיתי. חיכינו שעתיים, והפועלים חרטו בעבורנו צירייה חדשה, ואף הרכיבו אותה באמפיביה.

מכרתי את התרפיסטית שלי

אחר כך היה חורף, ולא היה לי איפה לשמור את אמפיביה, שהתכסתה כולה שלג. ואז פנה אליי איזה מהנדס מהפוליטכניקה, שזה הטכניון של לודז', בהצעה כספית נאה. לא עמדתי בפיתוי, ומסרתי לו את אמפיביה.

"היא תהיה בידיים טובות", הבטיח האיש.

"מגיע לה", עניתי, "כי בזכותה עבר לי מחסום הכתיבה".

"היה לך דבר כזה?", הופתע המהנדס והביט בי ארוכות.

"אכן היה, והלך. אלוהים ישמור", אמרתי.

וזו הייתה אמת, כי בזכות התרפיה הפסיכולוגית שקיבלתי מאמפיביה התחלתי להתפרנס שוב מכתיבה כהוגן – מה שאִפְשֶר לי לעקור חזרה לוורשה, לקנות ב-מ-וו 700 CS קופה ולהתחיל להשתתף איתה בראלי.

ניפגש בחינגת הנפשות

רק קומץ אמפיביות מדגם 166, כמו זה שהיה לי, שרדו את שבעים השנים שעברו מאז ייצורן. אמנם בשנים 1942-1944 הגרמנים ייצרו 14,276 אמפיביות כאלה, אך את רובן הם השאירו מרוסקות בשטחי המלחמה ברוסיה.

בכל אופן, אני חייב לאמבטיה ניידת זו הרבה יותר מכפי שהיא חייבת לי. היכן שאת לא נמצאת כיום, קבלי ממני ד"ש חמה, פולקסוואגן אמפיביה Schwimmwagen שלי, בעלת 25 כ"ס המופקים מנפח של 1,131 סמ"ק. אנו עוד ניפגש שם, היכן שנפגשות כל הנפשות השייכות לבני אדם, נפשות של בעלי חיים, ובוודאי גם הנפשות של חברותינו המכוניות.

טיפ טיפה

לפי מחקר שבוצע באירופה, 80 (!) אחוזים מהנהגים נבהלים ומפסיקים לבלום כאשר הלחיצה על דוושת הבלם גורמת רעידות ורעשים – שהם בסך הכול הוכחה לכך שמערכת ABS, המונעת נעילת גלגלים, פועלת במכוניתם כראוי. באין ידע על כך, הנהגים אחוזי הפחד מפסיקים מיד לבלום, ומבצעים התנגשויות שהיו נמנעות מהם, לו היו ממשיכים ללחוץ בחוזקה על הדוושה ה"משתוללת".

כדי להתמודד עם תופעה זו, מכוניות מודרניות צוידו במערכת BAS (Brake Assist System), המגבירה את כוח הלחיצה על הדוושה.זהו פטנט חיובי בהחלט, אך מומלץ לא לשכוח ש-BAS עלולה גם לגרום לחבטה מאחור – שהרי מערכת זו מפתיעה את הנהגים הנוסעים אחרינו, שלא ציפו לבלימה שלנו, הפתאומית והחזקה שלא לצורך.

שואלים את אדוארד

אלי ובתיה: אנחנו בני שישים. מחפשים מכונית קטנה לנסיעות בתוך העיר, שצריכת הדלק שלה נמוכה ויש לה גיר אוטומטי. הדבר הכי הכי חשוב – בעלי גבוה, והוא צריך מקום לרגליים. כמו כן אנחנו רוצים דגם שאינו מלפני שנת 2010.

עכשיו יש לנו מאזדה פרמסי שנת 2001, והיא זוללת דלק. הציעו לנו סוזוקי xl. מה דעתך? נשמח לרעיונות נוספים. אגב, ברשותנו 60-70 אלף שקלים.

תשובה: בגלל ניסיוני החיובי עם סוזוקי אני בעד בנות הפירמה. כדאי אולי שתבדקו את האופציה של סוזוקי SX4. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, דגם זה נוח גם לאנשים גבוהים, אך כדאי לוודא זאת.

ישי: ברשותי אופל קורסה שנת 2011 אוטומטית. כל הזמן אני שומע רעש חזק של תקתוקים משסתום הקניסטר. בשני מוסכים שביקרתי בהם, ולאחר החלפת שסתום, נאמר לי כי אין מה לעשות בעניין ועליי להתרגל לרעש… האם אכן כך הדבר?

תשובה: אין לי מושג אם באופל קורסה שלך שסתום הקניסטר המתקתק מותקן בצמוד למנוע, או שכמו במכוניות לא מעטות הוא הוגלה אל סביבת הגלגל השמאלי. כך או אחרת, במקום לשבור את הראש אפשר פשוט לסדר לקניסטר "בגד" כלשהו שישתיק אותו, חלקית לפחות, כדי שהוא יטריד באופן מתון יותר ולא יפריע בהקשבה לרעשים אחרים, מהמנוע ומהשלדה.

ויש דרך התמודדות נוספת, מקורית, אם כי גסת רוח במקצת: לשנות את כל מאזן הכוחות סביב שסתום הקניסטר, ולמעשה לוותר כליל על עזרתו הנדיבה. וכך יתבצע המעקף החצוף: במקום לשלוח את אדי הדלק אל סעפת היניקה, כפי שעושה השסתום, מסדרים צינור המוביל את עודפי הדלק היישר אל המכל. כך זה עבד במכוניות ותיקות שיצאו מפסי הייצור לפני עידן האקולוגיה.

רועי: אני מחפש לקנות רכב יד שנייה עד 40 אלף שקלים. נסיעותינו לא יהיו רבות ועל בסיס יומי, והן ייערכו גם בעיר וגם מחוצה לה.

אני ממש לא מבין ברכב, ושמעתי מחברים על ארבעה דגמים אפשריים: טויוטה יאריס (מודל 2005 בערך נמצא בתקציב, לפי "יד 2"), סוזוקי סוויפט (מודל 2008 בערך נמצא בתקציב, לפי "יד 2"), סקודה פאביה ודייהטסו סיריון.

מה דעתך? האם כדאי לקנות ממקום אחר ולא מ"יד 2"?

תשובה: חבריך צודקים. למומלצות שלהם אפשר להוסיף את סיאט איביזה ופולקסוואגן פולו, אך לא פה קבור הכלב. העיקר הוא לחפש מכונית מידיים טובות, שטופלה כראוי ועל כן אינה דורשת קיתון של השקעות. הטוב ביותר הוא לקנות מכונית מבעלים שנוסע עם פתק מכירה צמוד לשמשה.

לפני המבול

אין מכונית בלי בעיות. חלק מהן לא נפלו במקרה על הרכב אלא תוכננו מראש על ידי היצרנים

מהו חלומו של הלקוח המצוי? לקנות מכונית חדשה, לרוות ממנה נוחות ובטיחות במשך כמה שנים, ואז למכור אותה במחיר טוב. ומהו חלומם של היצרנים והיבואנים? לייצר מכונית שתתנהג למופת בתקופת האחריות, אך לאחריה תדרוש תיקונים יקרים ובתוך איזה עשר שנים תיעלם מהשוק.

ההתנגשות בין הרצונות היא בלתי נמנעת. ובעצם, אין זו התנגשות של ממש, שהרי מדובר בכוחות לא שקולים: את הקלפים מחלקים היצרנים והיבואנים – בעוד שללקוח נותר רק לקבל את חפיסת הפח שדוחפים לו מבלי לסנן צוויץ או לברוח אל מעוז המורדים (או המובסים), כלומר להסתפק בתחבורה ציבורית.

אנטי-אייג'ינג? לא אצלנו

תעשיית הרכב מודעת היטב לעימות שבין שאיפתה ללַבות את הביזנס ובין שאיפותיו התמימות של הלקוח. ומרגע שהיא גילתה את העימות, היא החלה לחגוג עליו. היצרנים הבינו שבניית מכוניות אשר אינן נוטות להתקלקל לא משרתת את האינטרסים של הברנז'ה, והגו פילוסופיה שלפיה מכונית צריכה להזדקן במהירות רבה יותר מבני אדם.

ואם הלקוח, חמור גרם שכמותו, אינו ממהר לעבור לדגם חדש שהיבואן הכין לו – צריך לעזור ללקוח העיקש להיקשר אל המכניזם הקפיטליסטי. איך עושים זאת? פשוט מאוד: יש לזרז את הזדקנות הרכב.

מומים ערמומיים

תופעה זו של שתילת צרות יזומה במכונית עוד בשלב פסי הייצור ( planned obsolescence) התפתחה בעשור האחרון וממשיכה להשתכלל, אך הרעיון הבסיסי נותר בעינו: לא משתלם לייצר חפצים העומדים איתן מול הזמן ומסרבים להיפגם באופן טבעי.

לדוגמה: במכונות כביסה ובמדיחי כלים היצרנים מתקינים גלגלי שיניים עשויי פלסטיק ולא מתכת. למעשה, רוב המכשירים הביתיים מתוכננים כך שלבעליהם לא ישתלם לתקן אותם, והם ייאלצו לקנות חדשים.

כך למשל, דלת הזכוכית במכונת הכביסה של ידידתי ניתקה ונפלה משום שהיא הייתה מוצמדת לצירה בדבק. טכנאי מוסמך (250 שקלים לביקור) קבע שיש להחליף את כל הפאנל הקדמי. סירבנו להצעה, ואפילו לא שאלנו למחירה. במקום זאת, קושש לעצמו המְתַקֵן החובב מקדחה ושני בורגי "מוּטְרוֹת" בצורת פרפר – ודלת מכונת הכביסה חזרה לתפקד. בשביל מישהו שבמשך השנים מטפל במכוניותיו זוהי משימה קלה למדי, שלהתגאות בה זו קצת בושה.

מדוע היצרן האיטלקי סמך על פרודות (פשוטו כמשמעו) של דבק במקום להשתמש בברגים? הניחוש שלכם שווה כמו שלי, כמו שאומר פתגם אמריקני ותיק.

מכוניות כמו מציתים

אחד הראשונים להביא לענף המכוניות את השיטה המחוכמת של לגרום לרכב להזדקן בטרם עת, המאפשרת ליצרן לגרוף רווח נאה, הוא פרדיננד פורשה. האיש טען שהמקום הטוב ביותר ללמוד בו על עמידותו של רכב הוא בית קברות למכוניות. בְּמָקום זה, קבע פורשה, אפשר להיווכח בדייקנות אילו חלקי רכב לא נפגעו חרף שימוש ארוך בהם – ואז לייצר את חלקים שורדניים-מדי אלה מחומרים משובחים פחות. באופן זה היצרן יוצא נשכר פעמיים: הוא גם חוסך בהוצאות הייצור, וגם נהנה מהרווח העתידי על שירות התיקונים.

אגב, פרדיננד פורשה הוא אמנם האב הרוחני של שיטת הייצור הערמומית באגף הרכב – אך לפי חוק הפרדוקס, דווקא הדגמים הנושאים את שמו, ובמיוחד 911 הספורטיבית, מובילים בחוסנם הבריאותי בין כל המכוניות בעולם, המאכזבות ברובן ומתחילות להזכיר באמינותן את המצתים החד-פעמיים BIC.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

פורשה 911. חיים ארוכים, אשר יאים לה

רעוע טכנית, חזק מוסרית

כאשר חסידי הסביבה קראו ליצרני הרכב לגלות אחריות ולהשתתף במלחמה בהתחממות הגלובלית, הם לא ידעו לאיזו מאורת שועלים הם מכניסים את ראשם: יצרני הרכב תפסו בשתי ידיים את ההזדמנות החדשה, משום שהיא אפשרה להם לקצר את תוחלת החיים התקניים של המכונית. הרי כדי שהמנוע ישרוף פחות דלק צריך לצמצם את נפחו (דאון סייזינג) ולחזק אותו במערכות טורבו – מתכון בדוק לרעיעותו! בדרך זו הלכו, בלא מעט ציניות, רוב היצרניות, שהמובילות בהן הן הענקיות פורד ופולקסוואגן.

כמה זמן מחזיקים מעמד המנועים המוקטנים, העובדים על גבול אפשרויות החומר? מאזדה לא הייתה מעוניינת להשתתף בניסוי מפוקפק זה, ובמקום להוסיף טורבינה, שהיא הבטן הרכה של המנוע – החליטה יצרנית יפנית זו, באופן הפגנתי, להגדיל דווקא את נפח המנוע ואת יחס הדחיסה. התוצאה: מנוע Active Sky מדגם G-120 של מאזדה, בנפח 2.0 ליטרים ובעל ארבעה צילינדרים, שורף ליטר דלק פחות ל-100 ק"מ לעומת מנוע EcoBoost 125 של פורד שנפחו קטן בחצי (שלושה צילינדרים), ואשר זכה בתואר "מנוע השנה".

גם תעשיית הרכב בארה"ב אינה מתייחסת ברצינות לבכי האקולוגי על ההתחממות הגלובלית, ועודנה מאמינה שהחלופה היחידה לנפח הנוכחי של המנועים היא רק נפח גדול יותר.

חידוש זה לא בשביל הריגוש

היצרנים אינם מסתפקים בהזקנה טכנית של סחורתם, אלא מזקינים גם את תדמיתה של המכונית. אדון ברוּקס סטיבנס, החלוץ הראשי של אידיאת "ההזדקנות היזומה" ומשרטט מכוניות, קבע שכדי להגביר את קצב השיווק של דגמים חדשים, צריך לתכנן אותם כך שכבר בהצצה ראשונה יהיה ברור שהם שונים מאלה שהשוק מכיר. שונוּת זו של הדגם החדש אמורה "להטיל כתם" של מיושנוּת על הדגמים הקיימים.

זוהי הסיבה שהיצרנים מקפידים להמליט דגם חדש מדי ארבע-שש שנים, ולבצע מתיחת פנים בדגמים קיימים מדי שנתיים.

לא כל פגימה היא מזימה

ודאי שלא כל המלכודות האורבות לקונה התמים, שקיווה להחזיק במכוניתו זמן-מה מבלי לסעוד אותה, הן תוצאה של מזימה צינית שרקחו היצרנים. לא כל אמינות מעורערת היא פרי תוכנית אפלה, שנזרעה במכונית עוד בשלב הייצור. פשלות מרגיזות רבות הן תוצאה של תכנון פזיז, חוסר ניסיון, שאיפה לחסוך בעלויות הייצור, או – סליחה – סתם טיפשות.

זה מה שקרה, למשל, במנוע 2.0 ליטר דיזל של ב-מ-וו הנקרא N47. המהנדסים הגרמנים התקינו בו משום מה שרשרת טיימינג מצד המצמד, כלומר קרוב לקיר האש. כתוצאה מכך, כדי לטפל בהצתה אין מנוס אלא לעקור את המנוע הכבד ממקומו.

ככל הנראה, מדובר באותם גאונים בווארים שקלקלו את מנוע ששת הצילינדרים בשוּרה (S50B32) של ב-מ-וו Z3M קופה שלי, שהוא בעל כוח הגון (321 כ"ס). במנוע של דגם Z4M החדש יותר הורידו הבווארים את יחס הדחיסה, והוסיפו לו טורבו. גיליתי בהפתעה שבעקבות טיפול זה המנוע החדש לא התחזק מי יודע מה בסוסים מכניים. אמנם המנוע עדיין מזנק ל-100 קמ"ש בחמש שניות ול-200 קמ"ש ב-18 שניות, אך הוא איבד את כל קסם הכוח ההדרגתי, וגם את הצליל האריסטוקרטי שליווה את תהליך ההתעזזות (התמלאות בעזוז).

החוצב אור בדמעה

התהליך של החלפת נורה בפנסים הקדמיים של המכונית משכנע שמכוניות מתוכננות לטובת רווח המוסך, ולא לטובת הלקוח.

נורות ממלאות תפקיד בטיחותי מהמעלה הראשונה, כך שלכאורה, אמור היה להיות קל להחליף אותן גם באמצע הכביש ובאמצע הלילה, כאשר הכי צריך אותן. והנה, המצב הפוך לחלוטין – בדגמים רבים החלפת נורה דורשת את פירוקו של כל הרפלקטור, או כרוכה במאמץ מיוחד מסוג אחר. דוגמאות לא חסר:

מי שרוצה להחליף נורה בפולקסוואגן פולו צריך לפרק את הגריל; בגרנד סניק מוכרחים לעקור את המצבר ממקומו; ברנו קליאו קל לשבור אצבעות; בפסאט ייאלץ מחליף הנורות לתלוש את מסנן האוויר ולשלוף החוצה את מכל הנוזל של הגה הכוח; במרצדס A קלאס מגיעים לנורות דרך חור בחלק הפנימי של הכנף, וכך הלאה. רק מעט מכוניות חדשות מאפשרות להחליף נורה בקלות, כמו פעם.

תוקפים את הלב

אבל עם כל הכבוד לשטיקים הנ"ל, היצרנים יודעים שהשיטה הטובה ביותר לקצר את תולדות המכונית היא להטיל דופי מהותי במנוע.

ואמנם, המנועים עברו אבולוציה עמוקה, לכאורה כדי לעמוד בתקני השרפה הסביבתיים. הראשונים להשתנות היו הדיזלים, שבעבר היו סוסי עבודה אמינים ובעלי עור עבה, ועם השנים הפכו מסובכים מהבחינה הטכנית ורגישים לטיב הדלק, השמן, הטיפולים וסגנון הנהיגה.

בעצם, כל חדשנות שהוזרקה לתוך המנוע קיצרה את חייו. דוגמה מובהקת לכך היא מערכת סטארט/סטופ, המנתקת את המנוע בכל רמזור כדי להוריד את צריכת הדלק. מומחים קבעו תחילה שמנגנון זה מקצר את חיי המנוע בשליש עקב הרעידות המרובות, הפוגעות בגלגלי תנופה כפולי מסה. אך ביקורת ארסית זו התפוגגה כלא הייתה, ורוב היצרנים כיום ממשיכים לכבד את המכוניות בפטנט האופנתי.

אבולוציה הפוכה

צ'רלס דרווין היה עשוי לעמוד נפעם מול האבולוציה ההפוכה הזו שעובר ענף הרכב. אבולוציה שמתפתחת בחסות שתיקת הכבשים של כתבי החצר העבריים, השומרים על האינטרסים של אדוניהם. גם כתבים אלה מתפעלים ממה שקורה כיום בענף הרכב, אלא שאצלם זוהי התפעמות מעושה, שנועדה לחפות על פגמיו של הרכב המודרני כדי לדרבן את מכירותיו ולהגן על ברוני היבוא.

כך למשל, כאשר תיבות ההילוכים החצי אוטומטיות DSG היו מתקלקלות בזו אחר זו ודרשו תיקונים יקרים, כתבי החצר של קונצרן VAG ניסו להשתיק זאת, עד שטכנולוגיית שני המצמדים התקדמה.

לנכלוליוּת ייגמר הדלק

המדיה, הנהנית מהרווחים הענקיים של פרסומות רכב, לא רק אצלנו אלא בכל העולם – אינה מתערבת במעשי ההונאה המחוכמים של יצרני המכוניות. הנכלוליות הזו תגיע אל קִצה הטבעי רק עקב סופו של עידן האנרגיה הנוכחי, המוביל עדיין בענף, עידן הבנזין והסולר.

מה יהיה הלאה, אחרי המבול, עם כניסתן של אנרגיות חדשות ושל מכוניות אוטומטיות שאינן זקוקות לנהג? את זה הקשיש המורשה לא יזכה כבר לראות, וזה ממש לא מעציב אותו.

R.K. XL R.K. XXX2 R.K. Monte Carlo

לוחם ביד אחת: שוב דרמה סביב נהג-העל הפולני רוברט קוביצה. האיש, שהישגיו במרוצי הגרנד פרי סימנו אותו כאלוף העולם הבא, עזב את המסלולים עקב תאונה קשה שעבר בראלי איטלקי קטן. קוביצה איבד כמעט את יד ימין, שאחרי ניתוחים רבים עודנה לא מתפקדת, מה שאינו מאפשר לנהג לחזור לפורמולה 1 אלא להסתפק באליפות העולם בראלי.

לכבוד ראלי מונטה-קארלו 2015, הנהג הפולני הכין לעצמו פורד פיאסטה R מזן WRC, וחולל סנסציה כאשר ניצח בארבעה קטעים נגד השעון על שלג ועל קרח, מותיר רחוק מאחוריו שני אלופי עולם – את Ogier (פולקסוואגן פולו WRC) ואת Loeb (סיטרואן WRC).

אך חוסר המזל לא עזב את הפולני, שבגלל איבוד מעצורים הרס את מכוניתו בסיבוב כמה מאות מטרים אחרי קו הגמר של הקטע הלפני אחרון – וכך עף מהראלי רגע בטרם המבחן הסופי

 טיפ טיפה

נסיעה בהילוך גבוה עד כמה שאפשר, כלומר עד שהמכונית מסרבת לזוז – אינה מומלצת גם לשיטתם של חסידי האקו-דרייבינג. אמנם בשיטת ה"הילוך גבוה עד תום" אכן אפשר לחסוך בדלק, אך בו-זמנית נגרמים נזקים נכבדים למנוע, למצמד, לשרשרת ההצתה, לתיבת ההילוכים ולציריות. התיקונים הבלתי נמנעים ידרשו הרבה יותר כסף מכפי שאנו, החוסכים, הרווחנו בזכות הדלק שלא נשרף.

ועוד לא הזכרנו שנסיעה אובססיבית בהילוך גבוה מדי, במיוחד ברכב מאויש בנוסעים, היא גם ויתור מראש על כל הנאת נהיגה.

ועם זאת, ודאי שמותר לנסוע בהילוך גבוה גם בעיר, במיוחד כאשר נוסעים לבד והמחוג על מד המהירות אינו נופל מ-40-45-50 קמ"ש, תלוי במקדם המומנט במנוע המסוים.

בכל אופן, בנסיעה בהילוך גבוה יש לשמור על כלל: המכונית צריכה להגביר מהירות בכל פעם שלוחצים על דוושת הגז! יש להוריד מיד את ההילוך לנמוך יותר כאשר המכונית אינה מגיבה באופן מורגש ללחיצה על דוושת הגז, אלא ממשיכה להתגלגל בנרפוּת, בצירוף רעידות וגמגומים.

שואלים את אדוארד

ידידיה: קראתי את שאלתו של נ"א ("שואלים את אדוארד" גיליון 911), ונהניתי לשמוע שהיורוסוויפט שלי נורמלית משחשבתי… פשוט תענוג. כיום אני עושה איתה כ-170 ק"מ ליום, והיא באמת עומדת בזה בנאמנות.

בתשובתך ל-נ"א, וגם ב"טיפ טיפה", העלית טענה שהנהג אינו מוריד הילוך בעלייה. אינני יודע איך נ"א נוהג, אבל ביורוסוויפט שלי, שנת לידה 2000, יחס המומנט-סל"ד (לא בדקתי במכשירים, אני רק חי איתה יום-יום חמש שנים בעליות השומרון) הוא כזה: עד 1,000 סל"ד – כוח אפסי. ב-1,200 סל"ד – כוח מועט מאוד. ב-2,000 סל"ד יש כבר עם מי לדבר, וסביב ה-3,000 וצפונה היא מגיבה מאוד. לא יודע אם כך היא יצאה ממפעל הולדתה ההונגרי, אבל כך היא אצלי מההתחלה.

ההתנהגות הזו משליכה על הנהיגה בהרי השומרון. אפשר בהחלט למצוא את עצמך אחרי משאית שמזדחלת בעלייה, ובזחילה כזו, גם בהילוך ראשון, היורוסוויפט תדומם מנוע!

מצד שני, בעליות ובמצבים מסוימים אחרים, יוצא לי להחליף הילוך לאותו ההילוך שוב – ללחוץ על המצמד, לתת למנוע להגיע לאזור העבודה שלו, ומשם לשחרר מצמד, לאט כמו בכל החלפת הילוך רגועה, אבל מבלי לשנות כלל את ההילוך. היורוסוויפט שלי נשמעת דווקא מרוצה מזה…

תשובה: ודאי שאני כולי נגד שיטת הנהיגה שתיארת, כפי שהתנגדתי בתוקף לשיטה המוזרה שתיאר נ"א במכתבו – ובכל זאת, אני מרגיש הזדהות עמוקה איתך! הרי התגלה ששנינו שייכים לחוג הנהגים המדברים עם מכוניותיהם ושומעים בקולן. אחרת, לא היית יודע שסוזוקי סוויפט הנאמנה הנמצאת ברשותך נהנית מסגנון הנהיגה שלך, ואינה מקללת את אבאל'ה כפי שאפשר היה לצפות.

אלעד: ברשותי פיאט פנדה 2005 כבר שנה וחצי. היא עשתה קצת למעלה מ-180 אלף. טפו טפו טפו הכול בסדר, אבל… אבא שלי גילה שהמים של הרדיאטור מלוכלכים מאוד. קראתי באינטרנט שהמליצו על פרפלו אדום, אז

קניתי במוסך מורשה של פיאט – רק שם היה אפשר להשיג – שני ליטרים פרפלו אדום.

הלכתי למוסך (אחר, לא של פיאט) כדי שינקה את המערכת וימלא את הנוזל החדש. המוסכניק הסתכל במים, ושאל אם יש בעיות של חימום מנוע או איבוד מים. אמרתי לו שאין, והוא אמר שאם הוא מחליף, אז בעוד שבוע אני אחזור אליו עם בעיות במנוע של חימום וכל מיני בעיות אחרות. הוא טוען שמצב המים מעיד על בעיה קיימת ושהנוזל האדום רק יאיץ אותה, ולכן המליץ לא להחליף (ואם אני בכל זאת רוצה, אפשר לטפל בזה אבל זה כרוך בטיפול בראש מנוע – 1,500 שקלים בערך). ואם אני רוצה להוסיף מים, זה רק מים רגילים ולא האדומים. לטענתו, הרכב יכול להחזיק במצב הזה שנה-שנתיים.

כרגע המנוע לא מתחמם כלל. המד נמצא על החצי בתוך העיר, ובנסיעות בין-עירוניות מגיע גם לשליש. המכונית לא אוכלת שמן ולא מאבדת מים.

אני מרוצה מהפנדה שלי, ולא רואה את עצמי מחליף אותה בטווח הנראה לעין.

כדאי לטפל בזה כבר עכשיו? האם בעקבות הטיפול במנוע עשויות לצוץ בעיות אחרות, כמו שרפת שמן למשל? אשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: האם המוסכניק מצא בנוזל הקירור סימני שמן או בועיות CO2? אם הוא פסק את קביעתו לפי חשדותיו בלבד, ולא לפי ממצאים פיזיים – יש להחליפו ולהיכנס למוסך מורשה של פיאט.

אפשר כי הלכלוך שאביך גילה במי הרדיאטור הוא למעשה שבבי חלודה מהרדיאטור עצמו. לא הייתי ממליץ להחליף כעת את נוזל הקירור, שעשוי לתפקד חמש-שש שנים – לולא החשש שלכלוך זה עלול להפריע בתפקוד התרמוסטט. במילים פשוטות, מוטב להחליף את הנוזל.

זמרה לשום כלום

לקשיש המורשה, בעודו צעיר, היה זמן ללמוד ציור, לרכוב על אופניים, לטוס בדאונים, להתאהב. אך האופק התקרב, וכל פעילויותיו תמו כאשר ביום בהיר אחד הוא מכר את נפשו למכוניות

הייתי בן 15, ואחר כך בן 16. בין כך ובין כך גרתי בבית היתומים היהודים בקרקוב, למדתי לצייר בבית הספר לאמנויות, רכבתי על אופניים במועדון "גווארדיה" והתחלתי לטוס בדאונים.

אגב: בכיתה תחתיי למד רומן פולנסקי, וכך הכרנו. אגב 2: גם רומן רכב על אופני מרוצים, רק במועדון "קְרָקוֹבְיָה".

קדימה ברגל שמאל

עברו שנים, והיום אני מקבל בדואר את הביטאון של "ארגון יוצאי קרקוב", ובכל פעם מפתיע אותי שעורכיו לא מזכירים את בית היתומים ברחוב אוֹגוּסְטְיָאנְסְקָה בּוֹצְ'נָה 1 אף כי המקהלה שלנו, ששרה בפולנית, ביידיש וברוסית, הייתה פופולרית מאוד בקרקוב ומחוצה לה. לא היו לה מתחרות גם בין מקהלות פולניות בעלות שם.

לתקופה קצרה התנדבתי גם אני לשורת הזמרים, כי רציתי להיות קרוב לחברתי לבית היתומים הָלִינָה פישר. היא שרה אלט, ואני עמדתי בסיעת הבריטונים. עד שהתגלה מיהו הזייפן הסדרתי ונזרקתי מהמקהלה על ידי מנהלה המוזיקלי והמנצח איגנץ בָּנְק, שאף הוא התלהב מהלינה – כך לפחות חשדתי כאשר איבדתי את האפשרות לשמור על אהובתי בנסיעותיה להופעות בלודז' ובוורשה.

הצטרפתי לקומנדו באדן

אכזבה זו, ועוד אכזבה, דחפו אותי להצטרף לתנועת "הסְקָאוּטִים (צופים) הפולנים", שלמרות הגבלות השלטון הקומוניסטי ניסתה לתפקד בהתאם למשנתו של הגורו של הסקאוטים העולמיים, סר באדן פאול. הוא שאמר ש"קשיים הם המלח של החיים", ואסר לעשן סיגריות ולשתות אלכוהול.

לפי באדן פאול, אלוף בריטי בעל עבר קרבי מפואר, פעילות הסקאוטים צריכה לחנך את הצעירים לערכים, לשמור על הקשר שלהם עם הטבע, לטפח את אופיים, להגן על בריאות נפשם, להעצים את כוחם הגופני ולעודד את מעורבותם החברתית.

קשר שנרקם

בין הסקאוטים הפולנים הלך לי טוב דווקא. קשרתי חברות נפש עם כמה חניכים גויים, שיחקתי איתם במחבואים קדם-צבאיים, ומדי כמה שבועות תפרתי לשרוול חולצתי סמלים המודיעים על התקדמותי בתנועה.

היו אלה פיסות בד בקוטר שלושה ס"מ בערך, רקומות בדוגמאות שונות. הקריאה ב"לוח הישגים" רקום זה סיפרה את מעלליי בתנועה: תמונת הספר סיפרה שניצחתי בתחרות קריאה, תמונת הלב האדום הלשינה שגמרתי קורס עזרה ראשונה, תמונת הסיר במדורה העידה שבישלתי אוכל לחברים וכך הלאה.

תוך חודשים ספורים התמלא שרוול שמאל שלי בסמלים רקומים בשלל צבעים ודמויות. היקרים ביניהם היו סמל הדאון, שהעיד כי צברתי כך וכך דקות אוויר, וסמל שלוש הנוצות, שהיה אות ותעודה לכך ששהיתי לבדי ביער במשך שלושה ימים ולילות, שבמהלכם היה עליי לשרוד אך ורק באמצעות ליקוט מכמני טבע – פירות יער, מי מעין, עשבים, גרגרים ופטריות. אם אצליח לאתר כאלה.

לבד עם כלב

הלכתי לכיוון היער, נושא רק סכין של הסקאוטים הנקרא "פִינְקָה", בקבוק אלומיניום למים וקערת מתכת. לא הלכתי בודד, כי כבר אחרי כמה דקות מתחנת האוטובוס השגתי חבר בדמותו של כלב זאב, שהחל ללכת אחריי.

הכלב היה רזה ורעב. ריחמתי עליו, והבנתי ברוב צער שהתפריט שלי לשלושת הימים הקרובים – פירות יער ופטריות, אם אצליח בכלל למצוא – לא יתאים לחברי החדש. אם אין די בכך, הפינקה שלי נשברה כאשר התחלתי לחתוך בה ענפים למדורה. רוע מזלי הגדיל לעשות, והגפרורים שהחבאתי בכיס (סקאוט אמיתי מדליק אש רק בחיכוך שתי אבנים) נשמטו אל מעין.

מאוכזב מרה ירדתי לכפר הסמוך, מה שלפי תקן ההתבודדות אסור היה לי לעשות, וכפרי טוב לב הלחים לי את הסכין, מילא את הבקבוק שלי בחלב ונתן לי חפיסת גפרורים חדשה. "כל כמה ימים בא לכאן איזה סקאוט", חייך.

שמתי את פעמיי, הכלב לצדי, חזרה אל היער, שהחשיך בינתיים והפך מאיים. אך לפני שעזבתי את הכפר נתקלתי באחת החצרות בכיכרות לחם שהכפריים הניחו למען יצטננו. אימצתי כיכר מהבילה אחת, ועוד אחת לכלב, והיה זה הלחם הכי טעים שהוא ואני אכלנו בחיינו.

אני גם מודה ומתנצל שבחצר אחרת מצאתי ערמת תפוחי אדמה וחולצה מתייבשת על חבל, שממנה עשיתי ילקוט. למעשה, גם את חבל הכביסה חתכתי ולקחתי, כדי לקשור בו ענפים לוויגוואם האינדיאני שאקים לצורך לינת הלילה.

מה שסיפרתי לוועדה

מקץ שלושת הימים חזרתי לקרקוב, ועמדתי מול ועדת סקאוטים בכירים כדי לספר איך שרדתי ביער העוין, מה אכלתי ואיך ישנתי על מצע של עשב ועלים באוהל המאולתר שבניתי.

מובן כי לא גיליתי לחברי הוועדה שבכל לילותיי ביער רעדתי מפחד עד אור הבוקר, עת השמש החמה החליפה סוף סוף את הירח הקר, כי ביער המְעוּלָט, אשר אף קרן כוכב לא הצליחה להבקיע את חשכתו, נשמעה המיה מבעיתה של חיות ועופות. חיבקתי את הכלב, שגם הוא פחד, ואחזתי בחוזקה בסכין הפינקה. "לא נמכור את חיינו בזול", הבטחתי לכלב. גם את זה לא סיפרתי בחקירה.

בעומדי בפני חברי הוועדה הודיתי רק שהכלב שהיה איתי נעלם פתאום, וחזר עם תרנגולת צעירה, שצלינו במדורה ואכלנו. "אני מצטער על המעשה", התנצלתי מול הסקאוטים המבוגרים, הנראים מצחיק במכנסיים קצרים ובעניבות התנועה, "אבל סר באדן פאול ממליץ לעזור לכלבים חסרי בית ולהאכיל אותם".

"זה מגיע לך", פסק ראש הוועדה, לחץ את ידי, ומסר לי סמל ירוק של שלוש נוצות.

ואז הגיעה אירנה

למחרת ישבתי על מיטתי בבית היתומים עם חוט ומחט, כדי לתפור את הסמל החדש אל השרוול הצפוף. אולי שלוש נוצות אלו יעשו רושם על הלינה? דמיינתי לי, אך ידעתי שזהו דמיון מגולען מכל תקווה. הרי הדאונים והציורים שלי לא הזיזו לה.

הלינה פישר גם לא הסכימה לשחק בהצגה שכתבתי וביימתי בבית היתומים, כך שגם שלוש הנוצות לא ישנו שום כלום ביחסינו, הבנתי בעצב עמוק. ואז נפתחה הדלת. אחותי אירנה הגיעה מגדנסק, עיר הנמל הצפונית הרחוקה.

היה לי ברור ששום דבר חיובי לא עומד לצאת מהביקור שלה, שהרי לא פעם היא כבר עשתה לי בושות. בין השאר, היא סיפרה לחבריי שברחתי מהגטו בשמלה שלה ובכובע של אמי, מה שלא היה נכון בוודאי. אלא שסיפור כוזב זה הצחיק את כל בית היתומים עד דמעות.

לצערי, גם הלינה שמעה את התיאור של אחותי הסדיסטית, וחייכה.

"יש לי חדשות בשבילך", הכריזה אירנה חגיגית. "הוקם גדוד סקאוטים יהודים! הם פתחו מחנה בשלזיה, ואנו ניסע אליהם. הרי יש לך חודשיים בלי בית ספר. יאללה, תקום. כל בוקר נותנים שם קקאו", שכנעה אותי.

מחנה המפוטמים

נסענו לשלזיה ברכבת, הגענו למחנה הממוקם על יד העיירה בּוֹלְקוֹב – ואחותי נעלמה מיד. היא חזרה לדודה רוזה בגדנסק, גאה שהצליחה להערים עליי ולהביאני אל קייטנת נוער של "השומר הצעיר" היהודי, ואילו אני נשארתי בתוך הטראומה החדשה.

החבר'ה כאן, רובם מוורשה או מהעיר גֶ'רְז'וֹנְיוֹב, שנתפסה על ידי יהודים מברית המועצות, לא היו דומים לידידיי מבית היתומים בקרקוב, ובוודאי לא לחבריי הסקאוטים. הצופים היהודים כמעט לא יצאו מהאוהלים הגדולים, האמריקניים, שהם קיבלו מהג'וינט. הם גם לא עסקו בפעילות פיזית או חברתית כלשהי. הם רק דיברו ביניהם יידיש, עישנו סיגריות, שתו יין ושיחקו קלפים על כסף.

צופים אלה היו גם שמנמנים, מפוטמים על ידי הוריהם, המסודרים היטב עקב שייכותם לצמרת המפלגה הקומוניסטית או להנהלת הקוֹמִיטֶט היהודית המרכזית, אף היא קומוניסטית כהוגן.

צופים דוחים אלה גם התפארו שהם למדו מהרצאה של שליח "השומר הצעיר" שהגיע אליהם מפלשתינה כי בקיבוצי ארץ ישראל מתרחשת "אהבה חופשית ללא גבולות", לפי דבריו. הסקאוטים היהודים התרשמו מתיאוריו מעוררי ההשראה של השליח העברי, והפכו את אוהליהם למעורבים, בנים-בנות ביחד. סר באדן פאול היה מתהפך בקברו, לוּ היה שומע שהוללים אלה מכנים את עצמם "סקאוטים".

למבוכתי גיליתי גם ש"השומרים הצעירים" שביניהם נפלתי נהנו בערבים ממשחק של התפשטות בציבור לפי בחירת הבקבוק המסתובב, המצביע על הקורבן. הם נראו די מבסוטים לשבת חצי עירומים.

ממש סבבה סידרה לי אחותי.

הבריחה משלזיה

לא חיכיתי לקקאו הבוקר ולבננות, ולעת ערב ברחתי לתחנת הרכבת הקרובה. התיידדתי עם הכרטיסן, כי לא היה לי כסף, ושמחתי לחזור לקרקוב ברכבת לילה.

לקראת בוקר רצתי כבר אל בית היתומים היקר שלי דרך השדרה העתיקה, שבשעת שחר זו הייתה אחוזת ערפל.

הרי תרומתי לתיעוד ההיסטורי

אני כותב את זה כדי לשעשע את פ' מירושלים, אשר עורכת את הבלוג שלי "מכונית הנפש" באתר wordpress וחוגגת את יום הולדתה, כפי שהלשין הסקייפ.

ויש לי עוד סיבה לגלגל זיכרונות אלה: בדיוק נתקלתי בעיתון פולני בידיעה שלפיה יהודים צעירים בפולין פותחים בימים אלה בפעילות נמרצת לתיעוד ההווי היהודי בגולה.

במסגרת מאמץ התיעוד ההיסטורי, יהודים טובים אלה מזכירים בגאווה את הפעילות הספורטיבית שקיימה תנועת "מכבי" לפני השואה, ומנסים לשחזר את מחנות הנוער של "השומר הצעיר", שאורגנו אחרי המלחמה. כאלה מחנות, חוששני, כמו זה שהכרתי בשלזיה.

Jehudej Warsha tzejrim

היהודים הצעירים שוחרי הטוב שבתצלום, המנסים לשחזר כיום בוורשה את הווי "השומר הצעיר", מעוררים בי זיכרונות פויה

Szaspel Rotholc

בין תמונות הגאווה בהווי היהודי בגולה, הנדפסות כעת על ידי יהדות פולין הצעירה והמתחדשת, מופיעות גם תמונותיו של שאפסל רוטהולץ, יהודי שהיה אלוף פולין באגרוף. אותו איש שבזמן השואה התגייס לכוחות משטרת גטו ורשה, וכמעט הרג אותי במכות כעונש על כך שלא עניתי לו ביידיש

 טיפ טיפה

לימודי הנהיגה הנפרדים לבעלי מכוניות ידניות ואוטומטיות מקצרים, לדעתי, את חיי המכוניות, ועוד ממיטים סכנות בנהיגה. הרי מי שלמד לנהוג במכונית אוטומטית בלבד, ועקב צריכת הדלק הגבוהה של תיבת הילוכים זו עבר למכונית ידנית, שהיא גם זולה יותר – אינו מסוגל לתפקד כראוי על הכביש. הוא לא למד על ההבדלים הרבים שבין רכב אוטומטי ורכב ידני. הוא לא שמע, למשל, שלפני עליות ממושכות יש להעביר להילוך נמוך (ראו מכתבו של נ"א).

אף תלמיד בבתי הספר לנהיגה לא שומע – וספק אם גם מוריו יודעים את זה – שגיר ידני מאפשר לבצע תרגילים פשוטים שבאמצעותם ניתן למנוע התנגשות. התלמיד גם לא יידע שבמכונית ידנית אפשר ליהנות מעצירה אפקטיבית יותר של הרכב, המורגשת היטב עם הורדת ההילוך ועזיבת דוושת הדלק (מה שקורה הרבה פחות בגירים אוטומטיים, גם כאשר דורשים מהם לעבוד בהילוך נמוך).

לבעלי תיבת הילוכים ידנית יש יתרון גם בירידות: הם לא מוכרחים לגרור את נוזל המעצורים להתחממות עד צלסיוסים גבוהים, ולא צריכים לשחוק את הדיסקיות שלא לצורך.

והנה, חרף יתרון פז זה, אנו מבחינים להפתעתנו שכל הנהגים בירידות ממושכות יושבים על המעצורים, ואורות הברקסים דולקים קבוע גם במכוניות המצוידות בגיר ידני. בורות והיסטריה תמיד היו חברות טובות.

KIA Sportage XL KIA Sportage prof XL KIA Sportage bag

אותה גברת עם סוסים לתפארת: קיה ספורטאז' המחודשת עומדת להיחשף בתערוכת ז'נבה במארס השנה, אך היא נמכרת כבר באירופה במחיר מושך של 17.5 אלף אירו לגרסה הבסיסית.

זוהי בעצם אותה גברת שהכרנו, בשינויים מעטים כמו תווי פנים מתוקנים ופלסטיקים משובחים יותר בחלל הפנימי. אלא שהשמשות נותרו קטנות כשהיו, כך שגם בתוך ספורטאז' 2015 מרגישים כמו בבונקר. זהו בונקר כבד ומגושם, אך לפחות זז כראוי בזכות המנוע החדש, 2.0 ליטרים GDI, המייצר 166 כ"ס.

גם הגרסה הקודמת של ספורטאז' הייתה קורצת למדי מהבחינה הדינמית, רק בזכות מנוע דיזל CRDi בעל 184 כ"ס. דא עקא, את גרסה מוצלחת זו לא זכינו להכיר בארץ, וחבל.

דרך היבואן התל-אביבי, אפשר להזכיר לקוריאנים שעל מדפיהם נמצא מנוע 1.6 GDI מחוזק באמצעות טורבו בעל 200 כ"ס. רק מנוע כזה עשוי להצדיק את שמה של ספורטאז'

שואלים את אדוארד

נ"א: לפני חצי שנה רכשתי סוזוקי יורוסוויפט 2001, ידנית, 170 אלף ק"מ, רבות בזכות המלצותיך בעבר. אני מרוצה מאוד!

א. צריכת הדלק בנסיעה עירונית היא ליטר לעשרה ק"מ, ובנסיעה בינעירונית היא עומדת על ליטר ל-14-16 ק"מ. האם ניתן לשפר את הצריכה? הרכב עבר טיפול החלפת שמנים ומצתים.

ב. איזה נוזל קירור כדאי למזוג? ראיתי מים ירוקים ב-15 שקלים ונוזל קירור איכותי (?) ב-60 שקלים.

ג. הרכב אוכל כחצי ליטר שמן מדי אלף ק"מ (שאני עובר בחודש), ואף יותר מכך. האם זה תקין? אין נזילות בעמידה ממושכת.

ד. אין חיווי כאשר הדלק אוזל, כך שאני צריך לנחש לפי המחוג. האם יש אפשרות לנחש בצורה מדויקת? מה נפח מכל הדלק?

ה. בזינוק בעלייה כמעט אין כוח להילוך, וצריך "לשחק" עם הקלאץ' מעלה-מטה עד שהרכב מתחיל לצבור תאוצה. הדבר חמור אף יותר כאשר המזגן פועל. האם זה סופו של הקלאץ'? יש לך עצה לשיפור?

תשובה: סוזוקי שלך מתפקדת כהלכה בסעיף צריכת הדלק והשמן. נוזל הקירור, כמו כל נוזלי הרכב, צריך להיות איכותי בוודאי.

חוץ מזה, הרשה לי להתייחס למכתבך כאל מסמך קשה, המאשים את בתי הספר לנהיגה בכך שהם אינם מלמדים לנהוג אלא רק להשיג רישיון. לפי סעיף ה' בשאלתך, נראה שלא שמעת בקורס הנהיגה שכדי לעבור עליות יש להשתמש בהילוך נמוך, ולא להרוג את המנוע בניסיון להמשיך לטפס בעלייה בהילוך גבוה.

מותר לחשוד שסוזוקי סוויפט שלך נהנית מחיים אחרי המוות. אחרי הכול, זהו ההסבר היחידי לכך שהיפנית שלך מסוגלת עדיין לשרת את בעליה, חרף המשחקים האסורים שלו במצמד!

העובדה ששמן המנוע טרם נשפך מהמפלט, וטלטליו לא נשברו ולא התפרצו מהבלוק – היא נס טכנולוגי יוצא דופן. ניסית לחשוב מה קורה לסוויפט עקב האתגר האכזרי שהטלת עליה? איך משפיעה "ירייה מהמצמד" על חגורת ההצתה של המנוע, על המסבים ועל הבוכנות, על תיבת ההילוכים, ועל המצמד עצמו?

גלעד ליבמן: אנו רוצים להחליף את הרכב של אשתי, סוזוקי איגניס 2006, במיניוואן של שבעה מקומות. התקציב הוא בסביבות 30-45 אלף שקלים לאחר טרייד אין. ראינו רנו גרנד סניק 2008 שעשתה 105 אלף ק"מ במחיר מחירון של 53 אלף, שנמצא בתקציב שלנו.

ראינו גם מאזדה MPV שנת 2007 שעשתה 126 אלף ק"מ במחיר מחירון של 70 אלף שקלים, שחורג במקצת מהתקציב שלנו. או בכלל להמשיך לחפש?

תשובה: עם כל הכבוד לרנו גרנד סניק, שהיא מכונית מעניינת אמנם, נוחה וחסכונית, MPV היא מציאותית יותר כמשפחתית סולידית. ועם זאת, קח בחשבון שאשתך המתיישבת על המושב הגבוה של MPV לא תפסיק להתגעגע לסוזוקי איגניס.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 241 שכבר עוקבים אחריו