Skip to content

קברי זיכרונות ותו לא

לרוץ בין פה ושם כמו מטוטלת בשעון קיר ישן – זה תענוג אציל של הנפש לעת זקנה. מעשה מלמד ומחזק. בדוק

עוד לפני שנים נדבק אליי, ועדיין לא משחרר את גרוני מהלפיתה, השיר "סַפָּרוּת" (Strzyzenie) מאת המשורר היהודי יוליאן טוּבִים, אמן מילים שהעיר הפולנית לודז' גאה בו אף כי האיש עזב אותה, ובכך הפר את התחייבותו, החתומה בחרוזים, שלפיה:

"אינו מתכוון לנסוע/ משום שטרם יציאה צריך להסתפר/ האומנם ראה מישהו את המנוח מתיישב מול הראי? / האומנם ראה מישהו עיניים שאינן חיות/ הנפקחות כדי להביט על נעורים שאחזה בהם שֵיבָה/ בצליל מספריים חורק ברקע/ עת שְעָרוֹתיו של המפוחד נשפכות כאפר"

מועדון הפורמייקה

בקפה "טעמון" הירושלמי, שבו מצאתי מקלט מרוממה של שנות השבעים, ומקום מסתור מהקולגות הרוממאים, אשר אחזו בבוּרוּת מדהימה בכל תחום, ניסיתי לתרגם את תוכן השיר "סַפָּרוּת" של טוּבִים למשורר יהודה עמיחי, אורח הכבוד של מרדכי קופף, בעליה של קפיטריה זו.

ישובים אל שולחן מצופה פורמייקה, הסכמנו, עמיחי ואני, ש"סַפָּרוּת" אינו מתאר הסתפרות ממשית של הכותב או תיקון שנדרש בתסרוקתו, אלא ששירו של טוּבִים עוסק, בסגנונו המטפורי, בקתרזיס – אותה אמבטיה קרה, או לחלופין קלחת לוהטת – שמוכרחה לעבור נפשו של הנוסע, המצויד כבר בדרכון ובכרטיס.

שלום, אני נוסע,

הגולה מחכה לי

ולפי המסורת, בטרם נסיעה אני מטייל בתל-אביב, בסיור מזדמן, בין מקומות הנמצאים בלב העיר. סוג של הליכה בתוך הזיכרונות. זה בעצם חלק בלתי נפרד מכל הנסיעות שלי, מין טקס פרדה, שהרי אין לדעת אם נזכה או לא בעוד ביקור כזה בין כתובות נבחרות.

המפגש עם מקומות אלה מעורר נוסטלגיה, שבניגוד לתדמית שלה אינה רכה כל עיקר אלא סדיסטית המתמחה בלעורר כאב.

כפי שמעורר החניון הקטן ברחוב הירקון, מול כיכר אתרים, שפועל כיום בַּמָקוֹם שבו עמד ביתנו, 162 ז"ל, אשר הוחרב על ידי בעליו החדשים.

וייסוב הירקון לאחור

נשארה המדרכה הירקונית שחנו אצלה שלוש הלנצ'יות פולביות שלי – אחת לבנה, HF קופה ראלי 1.6, ושתי אדומות, 1.3 וזאגאטו. בוקר אחד, כאשר ירדתי עם דלי כדי לרחוץ את HF, פנה אליי איש מבוגר דובר פולנית.

"למה לא תחנה את האוטו אצלי במלון?", הציע, והצביע על "פלורידה" הצמוד לביתנו. עניתי שאני כבר שוכר מקומות בשני חניונים. במלון הילטון אני שומר את וולבו 264 השייכת לחברי סטיב מורל, שהשאיר אותה בתל-אביב תחת חסותי, ובחניון תת-קרקעי של כיכר אתרים אני מחזיק את אלפת המרוצים שלי, "כך שכל האפשרויות הכספיות שלי מנוצלות", התנצלתי.

האיש תיקן שלא הבנתי אותו. "אצלי תחנה חינם, און דה האוס, כי אינני זקוק לכסף. הרי לא אקח שקלים לקברי", חייך, ואני נזכרתי ב-carpe diem (תפוס את היום, הורציוס), ונעניתי להצעתו הנדיבה. חניתי את HF בחניון התת-קרקעי של מלונו, ובהמשך נפגשתי לא מעט עם האיש, ודיברנו על כל מיני דברים שקרו לנו בעבר, "ואולי עוד יקרו. לך תדע. הרי לא יודעים איזה עתיד הכינו לנו השמיים", טען המארח, כאילו היה בקיא בתזות הבסיסיות של האפיקוריזם.

עקב מגורי הלוקסוס שלה ב"פלורידה" השכן, נהנתה לנצ'יה שלי מגן עדן, ממש א-מחייה, עד כי באי-אלו צהריים נתקלתי במודעת אבל שהודבקה על קיר המלון. ניגשתי לאלמנה, שישבה במשרדו של המנוח בעיניים דומעות.

"יפה שבאת להביע את תנחומיך", אמרה בפולנית, "מתי תיקח את מכוניתך?", שאלה.

פרישמן פינת בן יהודה

בפרישמן פינת בן יהודה אני עוצר בקפה "מרסנד", ההומה אדם כמו בעבר, כאשר היה שייך לאיש שמראהו צעיר נצחי, חייכן, לבוש היפי במקצת. בעזרתו הייתי מחליף דולרים לשקלים אחרי חזרתי מפולין, ושקלים לדולרים לפני הנסיעה הבאה.

מפעם לפעם החלפנו גם כמה מילים, מועטות אמנם כדי לא להפריע לו בעבודתו. הוא היה הנפש של המקום, כפי שהיה קופף ב"טעמון" הירושלמי, ועל כן הופתעתי כאשר חדלתי להיתקל בנוכחותו. עד שזיהיתי את האיש בדמותו של הזקן היושב בכיסא גלגלים במדרכה שבכניסה ל"מרסנד", ראשו המורכן חבוש כובע בוקרים שמודבקים עליו צדפים, וצווארו ענוד שרשרת של אבנים וגדילים דמויי שמש בנוסח הסיקסטיז. עיניו של האיש, אותן עיניים בהירות שהכרתי, היו אדישות כעת למתרחש בסביבה.

"מה קרה?", שאלתי את המלצרית. "לא שמעת? נפל עליו שבץ", היא ענתה.

באותו בן יהודה, 100 מטרים מפרישמן, שוכנת חנות קטנה של מתוקים, שתייה וסיגריות. ב-11 בספטמבר, בדרכי למרפאת מכבי של יורם ברגר, הממוקמת מול סופרפארם, עצרתי בחנות קטנה זו, כי בטלוויזיה המונפת מעל המדפים נראו מטוסים שמחריבים בזה אחר זה את זוג המגדלים הניו-יורקיים, מרכז הסחר העולמי, גאוות אמריקה. היה זה מראה אבסטרקטי, לא מציאותי בעליל, שכמו שייך לסרט אימה הוליוודי ולא למשחק הריאליטי חלילה. החנות קיימת עדיין, מקלט טלוויזיה אין בה כבר.

בן יהודה פינת מאפו

אני ממשיך בבן יהודה, לכיוון ד"ר ברגר. בצד ימין, קרוב לפינת רחוב מאפו, יש עוד קפיטריה, קטנה יותר, שבה פגשתי במקרה את הבמאי אמנון טייטלבאום, הישראלי הראשון שדיברתי איתו על קולנוע לאחר נחיתתנו בירושלים.

אמנון הצעיר הוא שהכיר לי את "טעמון", המיתולוגי כבר אז. ישבנו שם המון, גם בתוך בית הקפה וגם על הברזלים שמולו, ואחר כך, כאשר נתקלנו זה בזה כעבור שנים בתל-אביב, באותו בית קפה במאפו שאמנון ישב בו עם חבורתו של יגאל תומרקין, התחבקנו ועברנו לשולחן נפרד.

התגלה שחברי טייטלבאום זוכר את כל הכתבות והסרטים שביימתי ברוממה. ביקשתי אותו שיהיה זהיר כשהוא חוצה כביש, כי אהיה זקוק לו ביותר אם אכתוב אי-אלו זיכרונות, אך אמנון נפטר פתאום, בגיל צעיר יחסית.

קראתי על זה בעיתון, אלא שלא מחקתי את מספר הטלפון שלו. אני שומר את מספרו של אמנון לצד מספרי טלפון של חברים אחרים שנעלמו. כמו טל שביט, האופנוען שנהרג פעמיים, פעם על ידי נהג רוצח שהתפרע על הכביש, ובשנית על ידי חבורת מנוולים מעמותת 'אור ירוק', שהאשימו את טל שהוא גרם לתאונה; יורם ברונובסקי, שהכרתי מאוחר מדי; יעקב לנדאו, שהיו לנו אהבות משותפות, מכוניות ודאונים; יוסי ויין הצלם; יצחק גולדפינגר בוגר אושוויץ, שכתבתי עליו אך לא מספיק; וסָאלֶק אלברט, חברי מבית היתומים היהודים בקרקוב.

ויש עוד כמה טלפונים של נפשות יקרות שהתפוגגו, אך מהוות עדיין חלק פעיל בחיי. הרי כל כך הרבה שיחות בינינו נשארו בלתי גמורות.

אפילו לרגע אינני מאמין שנפשות אלה באמת אינן.

הצל האדום של ג'י-טי

ואם תלך בפרישמן לכיוון הים, אז בצד שמאל, בפינת רחוב הירקון, עומד מלון שב-1970 הכנסנו לחניון החשוך שלו את אופל ג'י-טי החדשה שלנו בנסיעתנו הראשונה מירושלים לתל-אביב.

בחוץ לא יכולנו לעצור או לחנות את ג'י-טי מבלי לחולל התגודדות של כמה עשרות סקרנים, שרצו לגעת באוטו בעל המבנה האווירודינמי הבלתי שגרתי, לראות מי יושב בו, לצפות בפנסים הנפתחים שהופכים לעיני צפרדע, ולשאול כמה צעצוע כזה עולה.

עד שכמעט השארנו פתק על השמשה המבהיר כי על אופל ג'י-טי האדומה שילמנו ליבואן אופל האמיץ, מר ליאו גולדברג, 12 אלף מרק בהתחייבות חודשית.

תוגת בעלי הפרארי

היום, שום פרארי, מושכת ככל שתהא, אינה מעוררת התפעלות דומה אצל עוברי אורח תל-אביבים – כי האספסוף המודרני אינו מעוניין להסב נחת נוספת לאיזה טייקון דוחה שהבנק מחק לו את חובותיו.

קפה עם דודינה

ואם אני הולך בפרישמן עד החוף, קרוב לים שוכנת קפיטריה שבה צילמנו את החלק התל-אביבי של סִרטי "שועל הכסף של פליציה ט'", המתאר מפגש ספק דמיוני ספק אמיתי בין הזקן ובין יבגניה דודינה, אשר מגלמת דמות שהיא ספק פסיכולוגית החוקרת ניצולי שואה, ספק אמא של הזקן, פליציה ט' בעלת השועל, וגם ספק אלמנת הגנרל.

לקטע זה בחיי יש לי תזכורת בגולה, שהיא זירת פעילותו של הרמאי המנוסה אשר ברשתו נפלתי, המפיק גוויזדאלה.

מציק להלגה, הלגה מציקה לו

אני מציק להֶלְגָה שלי, הבווארית Z3M קופה, על כך שההגה שלה הוא נטול כל אפשרות כיוון, לא למטה ולא למעלה, וגם לא לעומק, כלום, וגם על כך שהיא זקוקה ל-18 שניות כדי לעבור את ה-200 קמ"ש, ולא מגיעה ל-300 כמו פורשה 911 זן GT3.

"ומה איתך?", מקניטה אותי גברת שוּטִינג ברייק (חרך ירי. כך קוראים באנגלית לסגנון הבנייה של הבווארית). "מי אתה בכלל?", לא נשארה הגרמנייה שלי חייבת. "הרי להיות במאי סרט שנגזל על ידי רמאי, זה כמו להיות שחקן תיאטרון שנשרף", היא מחייכת על חשבון אבא.

ואני לא מספר להלגה שלפני הנסיעה אליה, אל הונדות, אל אלפא ומקס וֶבֶּר וכל היתר, כולל גינה ירוקה, הסתובבתי שוב בתל-אביב בין תחנות האי-אז משום שאף פעם לא הייתי, וגם לא אהיה, משוכנע בכך שאצליח לחזור אליהן שוב. אחת סרקסטית כמו הלגה לא בהכרח תבין זאת.

507 elvis xx507 elvis x507 elvis

שווה מיליון דולר: האגדה של אלביס פרסלי משפיעה על ההתעניינות במכוניתו, ב-מ-וו 507 פתוחה, שאליל הרוקנרול קנה במינכן בשנת 1958, כאשר נחת בגרמניה כחייל בצבא ארצות הברית.

בסכום צנוע של 3,750 דולר מכרה סוכנות ב-מ-וו לאלביס מכונית בת שנה, ששימשה אמנם כרכב מבחן, אך עברה שיפוץ יסודי, כולל מנוע ותיבת הילוכים. פרסלי הזמין גם החלפת צבע, לבן במקורו, לאדום בנוסח פורשה.

הזמר, שהפופולריות שלו גברה למרות שירותו הצבאי, לקח את הב-מ-וו שלו הביתה בשנת 1960, ושנתיים אחר כך מכר אותה לתושב אלבאמה, שהחליט להשתתף איתה במרוצי רבע מייל, שלכבודם הוחלף מנוע הב-מ-וו ב-V8 הגדול של שברולט, אשר שיתף פעולה עם תיבת הילוכים Borg-Warner וגשר אחורי של ג'נרל מוטורס.

507 המחוזקת השתתפה פעמים אחדות במרוצי הרבע מייל האהודים, ואז קנה אותה ג'ק קאסטור, מהנדס מקליפורניה, שתכנן לשחזר אותה לצורתה המקורית. אלא שבינתיים, קאסטור סגר את 507 במחסן למשך חצי מאה כמעט, עד שבשנה שעברה היא נשלחה חזרה למינכן. במשך כמה ימים הוצגה הגרמנייה של פרסלי, במצבה האנוש, במוזיאון ב-מ-וו, ובהמשך עברה לידי המומחים ב"ב-מ-וו קלאסיק", שם הוחזרה באהבה וביסודיות להווייתה המקורית, כולל לובן כביום הולדתה.

בימים אלה מחכה 507 להשתתפותה בתחרות יופי ב-Pebble Beach בקליפורניה, שם תופיע כחלק מחגיגות המאה של ב-מ-וו

טיפ טיפה: הערות מאל"ף עד טף

בכל סוגי המדיה וברשתות החברתיות (שאינני נוגע בהן) חוגגים פטנטים המציעים תרופות-נגד לנטייה החדשה בחיינו: שכחת ילדים ברכב. ברקע של רשימות הפלא – שאין טעם לצטט אותן, אלא רק לציין שהכוונות שלהן קדושות למהדרין – נשמעת שוב ושוב ללא לאות אותה מנטרה סלחנית הטוענת בעקשנות ש"כל אחד יכול לשכוח טף".

את דעתי על הסיסמה כבר פרסמתי, על ראשי כבר קיבלתי, והנה כמה הערות שאמורות לחזק את טענתי המעצבנת הרבים, שלפיה "לי זה דווקא לא יקרה":

א. בביתי אכן לא קיימת סכנה שאשכח את הילד באוטו. סביר הרבה יותר שהילד שלי ישכח אותי.

ב. ואם יקרה שאקבל ילד לא שלי לשמירה, להובלה לגן, או כדי להשמיע לו את קונצרט מס' 23 של מוצרט – אז כדי לעשות עליו רושם אקח אותו/אותה לטייל בבווארית Z3M קופה הדו-מושבית. אחת כזו אינה מאפשרת לשכוח ילד על סיפונה. וגם: אחת כזו, לא יהיו עוד כמוה כאשר הילד יגדל.

ג. בנוסף לכל זה, שִמעו המלצה מהקשיש המורשה: בתום נסיעה וסגירת דלתות מכוניותיו, הזקן התרגל לא להסתפק בצליל הנעילה או בתגובה החביבה של המאותתים והפנסים בנוסח "שלום אדוארד" – אלא ממשיך ומוודא בעצמו (וממליץ את זה לכולם!) בשיטה אמפירית, כלומר ידנית, שכל הדלתות אכן נסגרו כראוי.

הסיבה למעשה: הגנבים המודרניים התקדמו, ולמדו כבר לשבש את הליך סגירת הדלתות באמצעות שלט רחוק, כך שלאחר סגירה רשלנית שביצענו מבלי דעת, המכונית נשארת פתוחה לכל דורש. מובן כי הרגל זה שנסגל לעצמנו, של וידוא אינסטינקטיבי שהדלתות אכן נסגרו – יגלה גם ילד שכוח.

Rally Ashkelon (1)

ראלי אשקלון 86'. הסיסמה "מתנול – דלק המחר" מודבקת על הכנף של אלפא 33, הנוסעת על דלק רגיל. לא היה קל לפרוץ (בלי דיפרנציאל ננעל) מבעד לנבחרת הגולפים GTI המשופרות על ידי צ'מפיון, ולקחת מקום שלישי!

שואלים את אדוארד

שמואל ג': ברשותי טויוטה קורולה 2006, מטופלת מדי 10,000 ק"מ במוסך מורשה. למרות זאת, לאחרונה כשהרכב עומד או במהירות נמוכה יש רעש מהגיר, הדומה לטרטור של מנוע דיזל שעובד.

במוסך אומרים שהשמנים מוחלפים בכל טיפול. האם יש לך מושג ממה זה נובע?

תשובה: כנראה, המוסכניק התכוון להחלפות שמן מנוע, ויפה מצדו שהוא עושה זאת מדי 10,000 ק"מ. אלא שלהתרשמותך, הרעשים המדאיגים נשמעים מהגיר. מה עם שמן הגיר, שאמור להיות מוחלף מדי 60-70 אלף ק"מ?

מומלץ לגשת מיד למכון גירים אוטומטיים, שכן החלפת שמן גיר (כולל מסנן) היא הליך מסובך הדורש מיומנות רבה, כפי שהזכרנו כאן לא פעם. התערבות מקצועית כזו עשויה עדיין להציל את הגיר, מבלי לפרק אותו לצורך שיפוץ.

עדי, אפרת: בכתבה ב"גלובס" שהכותרת שלה היא "הטבות חדשות: כך תחסכו עשרות אחוזים במחיר הדלק", נכתב שהחל בינואר הקרוב צפויות להיכנס לתוקף תקנות שמטרתן לעודד תדלוק כלי רכב בבנזין "ירוק", שמהול במתנול בריכוזים שונים.

האם יש משהו בזה? תוכל להסביר?

תשובה: בסוף שנות השמונים, לבקשת הספונסר שלי "דור כימיקלים", נשאה מכוניתי שהשתתפה במרוצי ראלי-קרוס באשקלון מדבקת "מתנול – דלק המחר". אלא שוודאי שלא הייתי מאכיל את אלפא שלי בדלק מדולל במתנול, כי קראנו בעיתונות הזרה אזהרה, שדאגנו לתרגם ולפרסם בירחון "טורבו" שערכתי, ולפיה מתנול הורס מנועים משום שהוא מנקה את הבוכנות משכבת השמן.

"דור כימיקלים", שהיה לה אינטרס עסקי במתנול, הייתה שולחת לאשקלון מכליות שחילקו חינם דלק עם מתנול לנהגי ראלי. רק נהגים מעטים, שלא דאגו למנועיהם, קפצו על ההזדמנות לתדלק ללא כסף.

מכיוון שלא קראתי שמחקר כלשהו זיכה את המתנול מההאשמות, נשמע לי תמוה ש"דור כימיקלים" מנסה כעת לשחזר את תרגיל המתנול (שגלובס דיווח עליו בתמימות) – הפעם תחת הסיסמה האופנתית "דלק ירוק", סיסמה ששכנעה כנראה את הרשויות.

נחמיה פריאל: יש ברשותי סוזוקי באלנו שנת 97' שנקנתה ממוסכניק ומתפקדת נהדר, כולל צריכת דלק מרשימה לטובה.

בחודש שעבר, כשעשיתי טסט, הבוחן עיקם את האף והציע לי "להיפטר ממנה". התלונה העיקרית שלו הייתה על נזילת שמן. נזילה, יש לציין, שאינה משאירה כתמים על הכביש, רק ניכרת הזעה על הצינורות התחתונים.

המוסכניק טען שלא כדאי לתקן את זה, ושמקור הנזילה הוא בעיה ברצועת הטיימינג .

האם זה סביר, או שיש לנו עסק עם חבורה מאותגרת כלי רכב ותיקים?

תשובה: אם אתה מודאג מהנזילה המינורית (שלא הייתי מתייחס אליה, כל זמן שאין סימני שמן על הקרקע), אז מתישהו בעתיד, בעת תהליך ההחלפה של רצועת הטיימינג, יש לפרק ולהחליף את מחזיר השמן המורכב על הקראנק.

אכן, סביר שיש לנו עסק עם חבורה מאותגרת כלי רכב ותיקים, כלשונך. זה המצב.

לאכול קציצות פושרות

רודנותם של ברוני הייבוא, הקובעים בבלעדיות, בעקשנות ובנחישות אילו דגמי רכב יכבשו את שוק המכוניות בארץ, מזכירה את שלטון מפא"י ושות', שאיש לא ציפה ממנו לנפק הסברים לגבי שיקוליו, או לתת דין וחשבון לגבי צעדיו

בלית ברירה, התרגלנו לכך שהיבואנים העבריים מביאים ארצה רק סחורה שמתאימה לשיקוליהם. שהם בוחרים בדייקנות רק דגמים ששיווקם אצלנו מסוגל להניב רווח נאה.

כדי לדרבן את תזרומת רווחים זו, ברוני הייבוא השכילו להפוך למעין שליטי צללים בברנז'ה, אשר מסייעת להם, תמורת זוטות-הנאה, להגן על מעמדם כטייקונים. הברונים מחלקים ביניהם את השליטה בתקשורת ללא אופוזיציה, כנראה בהסכמתו השקטה של משרד התחבורה.

סט כיסוי לרכב

כדי להשאיר את הלקוחות במצב צייתני וכנוע, הברונים שומרים בסוד כמוס את קיומן של גרסאות השמורות לגויים – גרסאות משוכללות יותר, נוחות יותר, המצוידות בתוספות בנוסח פרמיום ובבטיחות אקטיבית, אשר מושגת באמצעים אלקטרוניים, בהנעה 4X4 ובשלדות מתקדמות.

מנגנון כיסוי זה לא היה עובד, לולא היו ברוני הייבוא מטפחים, בנוסף למערך היחצ"נות הרשמי, גם כתבי חצר נאמנים. הללו דואגים כבר להצניע את קיומם של דיזלים והיברידיות – במקרים שגרסאות אלו לא נבחרו לשיווק.

החצראים מסתירים מהציבור הישראלי גם את דבר קיומם של מנועים נוספים, אלה שנמצאים מחוץ לתפריט המנועים הסטנדרטיים – אשר נבחרו על ידי רודפי הבצע כנוחים לשיווק גם משום שקל לתקן אותם במקרה הצורך.

בלי מידע, הציבור מיידלע

כדי למנוע תסיסה בקרב הלקוחות, ברוני הייבוא אינם מסתפקים בשתיקה לגבי כל מה שהם לא מייבאים – אלא מוודאים, כאמור, שגם נציגי המדיה התלויים בהם ישתקו כהוגן לגבי כל סוד וסוד.

ואכן, הכתבים מצייתים לצו איסור הפרסום הבלתי רשמי הזה, ונמנעים לתרגם קטעים מעניינים המתפרסמים בעיתונות הרכב הזרה. במקום זאת, החצראים השפופים מסתפקים בדיווחים קצרים, ועוד מצונזרים, על תערוכות רכב בינלאומיות שנערכות בז'נבה, בפרנקפורט ובפאריס. תערוכות שבעבר הלא רחוק כל כך, אך חופשי בהרבה, השקענו בהן עשרות עמודים ותצלומים, מבלי להסתיר דבר, גם אם הוא עשוי להביך יבואנים.

אמצעי התקשורת, שצמחו אחרי הירחון "טורבו" ז"ל כמו אחרי המבול, כבר לא יספרו חלילה על חידושים נחשבים או על החלפות דגמים המתקרבות לשערי הארץ. במקום זאת, הם מתמקדים בקציצות פח של אתמול, או סתם קציצות פושרות, ומנסים להעלות את תאבונו של הסועד העברי כלפיהן. זו בעצם השיטה העכשווית שנוקטים ברוני הייבוא העבריים כדי לשלוט, ללא התנגדות כלשהי, על רצונם וטעמם של הלקוחות.

שיטה זו מאפשרת לברונים לבנות ולתפעל, מאחורי גבו של המחוקק, מערכת משומנת שבמסגרתה הם חופשיים לנקוב במחירים מצוצים מהאצבע, ולשווק את סחורתם בעזרת דחיפה מהעיתונות. אשר למדה לשתף פעולה עם ברוני הון, ועוד רואה בכך אתיקה "מודרנית", ולא שחיתות חלילה.

זווית ראייה צרה

שיתוף הפעולה בין יבואני הרכב והתקשורת מתבטא יפה ב"מבחנים השוואתיים", שהם בעצם קשקושים ולא מבחנים.

כמו ההשוואה שעשו כוחות ynet בין ארבעה ג'יפונים עירוניים: סוזוקי ויטארה, פיז'ו 2008, יונדאי i20 קרוס וסאנגיונג טיבולי. למרבה ההפתעה, את המקום השני אחרי פיז'ו תפסה ויטארה, כנראה כדי לסמן את סוף החרם המסורתי שהכריזו כתבי החצר על יבואן סוזוקי. אולי כעת תיחשף לעין הציבור גם סוזוקי באלנו החדשה, הנעדרת משום-מה מתעשיית ההשוואות ומהדיווחים המוטוריים.

אך מעניין יותר שבאותו מבחן ג'יפונים עירוניים שפורסם ב-ynet לא צוין – גם לא ברמז או בנוטריקון – כי לוויטארה החדשה קיימת גרסת 4X4, המאפשרת ליהנות מהניהוג, ואף לרדת מהאספלט ולחזור מהשטח ללא עזרת טרקטור.

במשך שבוע ימים ניסתה ויטארה זו לשכנע את הקשיש המורשה להיסחף אחריה. לא לחינם היא התאמצה. הרי אינני מאבד את ראשי לכל מיני ג'יפונים, קרוסאוברים ו-SUV-ים למיניהם, המנסים להתהפך בכל הזדמנות עקב כך שמרכז הכובד שלהם ממוקם גבוה. הזקן שבי מעדיף לשבת נמוך, ולא לדאוג לזווית הגלגול בכל סיבוב.

ובכל זאת, קשה להחמיץ בוויטארה 4X4 את שיתוף הפעולה המעניין בין מנוע 1.4 טורבו בעל 140 כ"ס (המזכיר את מסורת סוזוקי באופנועים) ובין הנעה כפולה – שילוב שאי אפשר להשוות אותו לוויטארה ה"ישראלית" האנמית.

אז מדוע כתבי החצר לא הזכירו בשולי ה"מבחן" שלהם שאי-שם על הגלובוס הלועזי קיימת גרסה כזו של ויטארה, היודעת לזוז מ-0 ל-100 קמ"ש בתוך 9 שניות? אמנם זוהי תלולית זמן, אך היא נמוכה ב-4 שניות לעומת הגרסה המשווקת כאן, הנמכרת תמורת בוכטה של 125 אלף שקלים.

מסרבות לשעמם? מסורבות עלייה

וכפי שהחצראים הממושמעים הסתירו את ויטארה 4X4 מיושבי ציון, כך הם גם לא סיפרו, ולוּ בחצי-פה, ב"מבחן" גרנדיוזי של קיה ספורטאז' (מבחן שלא כלל כמובן מִקצה סלאלום, הדורש ידע בנהיגה) – כי קיימות שלוש גרסאות נוספות של ספורטאז', אשר שמורות לגויים בלבד. ואלו הן האחיות המוכחשות:

קיה ספורטאז' SX בעלת מנוע 2.0 טורבו AWD והספק של 237 כ"ס, המתחרה בסובארו פורסטר XT (250 כ"ס) – אשר רק פורשה מקאן (Macan) גוברת על שתיהן בקלות; ספורטאז' ה"אמריקנית" בעלת מנוע אטמוספרי של 181 כ"ס; וספורטאז' האירופית 1.6 טורבו 177 כ"ס, שתיבת ההילוכים שלה כפולת מצמדים ובעלת שבע מהירויות, ויש בה טמפומט ועצירה אוטומטית.

אגב, ספורטאז' אירופית זו – כדי להתאושש מההשפלה של הדרתה מאדמת הקודש – לקחה מקום שלישי בין מכשירי התנועה המועדפים על ידי אוכלוסיית הגאים. הייתה תחרות כזו, דיווחו בלועזית. לך תדע אם זה טוב למוצר או לא.

בָּעַטוּ או נִבְעָתוּ?

נשאלת השאלה: האם כתבי החצר התעלמו במודע ובמתכוון מרשימת הספורטאז'ים המעניינות הנ"ל כדי לא לפגוע בשיווק המוצלח של קיה ספורטאז' ה"ישראלית", שהפכה אצלנו מניה נבחרת – או שמא הפחד מברוני הייבוא הוא אשר מחק בלא-משים מהמוחות של החצראים כל מידע מוטורי שאינו שייך לתפריט של אדוניהם, המאכילים אותם בנדיבות, מזמינים לסיגר בג'קוזי ושולחים לחו"ל?

20160729_17362820160729_17433420160729_174419gggg

מועדון החמש פלוס: בהתאם לזמנים המודרניים, השתנה גם "מועדון החמש" הישראלי, שהצלחתי להכיר כאשר היו עוד ברשותי כמה לנצ'יות ואלפות משנות השישים והשבעים. כך נשאר בזיכרוני ארגון חברתי מצומצם, חם, צנוע ורומנטי, השומר על אווירת נוסטלגיה וגאה בה.

אמנם במפגשים של "מועדון החמש" הנוכחי מופיעים עדיין בעלי ענתיקות, המשוחזרות על ידיהם במסירות ובאהבה, כלומר בעבודה קדושה – כולל חיפוש בלתי נגמר אחר חלקי חילוף מקוריים, הוספת בורג אחר בורג, ניקל אחר ניקל, כמו במקרה של רנו דופין שפגשנו לא מזמן ברחבה של היכל נוקיה – אך רוב ההצגה נגנבת כעת על ידי ענתיקות פאר, המיובאות מחו"ל בכסף רב.

החוק המאפשר פעילות זו נכנס לתוקף מאוחר מדי, לפחות לגבי ידידי כתב הרכב ג'רי ליבוביץ', שבתחילת שנות התשעים ניסה להעלות ארצה את פורשה 928 השייכת לאשתו, עולה חדשה מארה"ב. בהתאם להחלטת משרד התחבורה, החרימו פקידי המכס את רכבם של בני הזוג ללא רחמים, והפכו אותו גרוטאה במגרש שלהם בלוד.

והנה, בין התצלומים של י"א ("אנונימי"), נראית פורשה 928 שהגיעה מחו"ל במצב של חמישה כוכבים, וגם רולס רויס מרשימה, כולל צלו של הצלם האנונימי הנראה בפינה השמאלית, ואפשר לראות בו מעין חתימת האמן

טיפ טיפה: דרכו של המותג עמוס למותג הונדה

התכתבות מסקרנת-כביכול שניהל השבוע היחצ"ן של הונדה ישראל עם מנהלי מכירות בסוכנות הונדה הגיעה – בטעות כנראה – אל הג'ימייל של הקשיש המורשה.

בעצם, לא נפל דבר חדש במרחבנו כאשר מר יחצ"ן הודיע באופן חגיגי למנהלי המכירות שהשחקן עמוס תמם מתעניין באפשרות להחליף את סובארו פורסטר שלו בהונדה CR-V. המוען והנמענים כאחד סבורים שזוהי הזדמנות פז לגייס את הסלב ליחסי הציבור של הפירמה – כולל תמונת פפראצי "ספונטנית" המתעדת את רגע הנישואים בין הכוכב והיפנית החדשה שלו.

המכותבים תוהים – במין יבושת נרגשת של אנשי מכירות – מה צריך להיות גודלה של "הנחת הסלבס", אך מסכימים שהשחקן הוא "נכס טוב לתדמית הפירמה", משום שגם הוא, כמו הונדה CR-V, "משלב גבריוּת, משפחתיוּת ואמינוּת". השחקן מצדו, כך נטען, "הביע כבר נכונות" להביא נדוניה, כלומר: "להשתתף בפעולות יח"צ מגניבות כמו פעילות במועדוןCR-V , פלוס השתתפות חד-פעמית באירוע של הונדה אופנועים למשל".

עד כאן מתפתחת התכתובת – אשר פורשת לתמם מכמורת שנועדה לצוד קצת מהילת הזוהר שלו – באופן בנאלי למדי. רק המייל האחרון הצליח לשעשע את הקשיש. במכתב זה מציין היחצ"ן שעמוס "מתחבר בצורה מושלמת למותג". נראה כי הכוונה היא להתחברות נפשית בלבד בין השחקן והונדתו, ולא להתחברות אימפולסיבית מדי, האסורה בחוק.

למה בעצם השקענו קריאה ומחשבה בהתכתבות הפנימית הנ"ל? הסיבה לכך היא העובדה הבלתי תיאמן שהאדונים המתכתבים מוֹכרים מותג מבלי לדעת מה הם מוכרים. ממתי CR-V היא "גברית" בטבעה? הגיוני יותר להגדיר אותה כנשית דווקא, בזכות הצורה העגולה שהיא לובשת, מושבים נוחים, כוח מנוע מוגבל ביחס למשקלה, גיר אוטומטי עצל ודיפרנציאל אחורי שאינו ממהר לפעולה.

"גברית" היא לנדרובר ככבישטח, או ניסאן פטרול הוותיקה. גבריוֹת יותר מ-CR-V הן גם הונדה HR-V (הקודמת), או שתי ההונדות של הקשיש המורשה: CRX מנוע VTEC אשר נעולה צמיגי סליקס, והאצ'בק האדומה 1996, המצוידת במנוע הונדה אינטגרה R (195 כ"ס) ויושבת על מתלי מרוצים של קוני.

שואלים את אדוארד

שרה: היינו שמחים לשמוע את דעתך בנוגע להתלבטות שלנו בין שתי מכוניות: סיטרואן C4 גראנד פיקאסו 2012 (כנראה מליסינג) לעומת דאצ'יה לודג'י חדשה. הפער ביניהן הוא כ-50 אלף, והשאלה היא אם הוא מוצדק.

אנחנו רוצים לקנות רכב שבעה מקומות, וחשובות לנו מאוד צריכת דלק (שתיהן, לפי מה שראינו, סבירות) ואמינות, מבחינת כמות תקלות ועלויות תיקון. פחות חשובים לנו ביצועים, פינוקים ושאר שמונצעס (אני לא נהגת מרוצים, ובעלי לא יכול להיות נהג מרוצים כשאני נהגת המשנה).

תשובה: אכן, דילמה ראויה להתכבד בה. מול דאצ'יה, שאני ממליץ עליה בכל לב, ניצבת סיטרואן השייכת למדף גבוה יותר, שהאפשרות להשיגה מפתה.

סבורני שההכרעה תלויה במצב המכני והחיצוני של C4 פיקאסו, בקילומטראז' שלה ובהערכת ההשקעות שהיא תדרוש בקדנציה אצלכם.

אליחי: ברשותי יונדאי i25 מודל 2012 אשר נקנתה מליסינג ומתפקדת כראוי. לפני כחודש לערך הפסיקו האיתותים לעבוד, ובעקבותיהם גם אורות החירום. הלכתי למוסך והחליפו לי פיוזים, והדבר הסתדר.

למחרת נשרפו שוב הפיוזים, והאיתותים הפסיקו לעבוד. שוב הלכתי למוסך, שוב בדקו, החליפו לי פיוזים – ושוב הכול התקלקל למחרת.
שוב הלכתי למוסך, והפעם טענו שבדקו את הרכב, וידית ההילוכים היא זאת שמקצרת. החלפתי אותה – ולמחרת האיתותים נשרפו שוב.

תשובה: שמע, אליחי, איזה קטע: התכוונתי לשאול את המוסכניק שלך איך הוא הגיע לקשר בין הישרפות הפיוזים ובין ידית ההילוכים, שנשמע הגיוני בערך כמו קשר בין הפיוזים לנעל שמאל שלך. ופתאום נזכרתי שכמה ימים לאחר שקניתי את ב-מ-וו Z3M קופה נשרף הפיוז פעמיים, ואורות האיתות חדלו לעבוד – והאשם בכך אכן היה מוט ההילוכים!

גיליתי את זה מכיוון שראש המוט של הבווארית היה חם באופן חשוד. בדגם זה יש בראש המוט נורה, שנדלקת ברגע הכנסת המפתח לסוויץ'. חתכתי את כבל החשמל המגיע למוט, ובכך ויתרתי על הדקורטיביוּת המעצבנת – שבלעדיה הפיוזים החלו לתפקד.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ב-i25 מוט ההילוכים לא מואר, כך שמקור הקצר הוא כנראה אחד מבתי הנורות בפנסי האיתות.

יובל סמואל: בשבוע שעבר עברתי דרך העיר מינכן. לפתע קלטו עיניי אוטובוס כחול שעליו שלט "מקס וֶבֶּר". אינני יודע אם זה שם של מקום או שם של חברת האוטובוסים, אבל נזכרתי שזה שם כלבך הנוכחי. אז מעתה דע כי שמו של כלבך מפורסם מאוד, במינכן לפחות.

תשובה: תודה. לא אני ולא כלבי ידענו שהגרמנים עושים לו נפשות.

נעם יורב-רפאל: אני נהנה לקרוא את מדורך, אבל בעניין עזיבת הילד ברכב אתה פשוט טועה. כתבת (בתשובתך לבשמת, "טיפ טיפה" 990) – "זה לא יקרה לָך, כפי שזה לא יקרה לי, לא יקרה לחבריי, ולא יקרה לקוראי מדור זה. כי רשלנות פושעת כזו מתרחשת לצערנו באוכלוסיה מסוימת, חבורה שעסוקה רק בעצמה עד איבוד חושים, חבורה המצפצפת גם על אור אדום, על הולכי רגל, על שותפיה לכביש, על הצורך לאותת, נוהגת בשכרות או בעייפות. האם זניחת ילד ברכב אינה חלק מחבילת התנהגות זו?"

התשובה היא: לא. במו עיניי ראיתי איך שכן שלי, איש יקר, עדין, משכיל, שומר חוק, שמשקיע בילדים שלו הרבה יותר ממני, מגלה ששכח את בנו ברכב ונחרד. למרבה השמחה זה היה בחורף, כך שלא קרה אסון, אך באותה מידה זה היה יכול לקרות גם בקיץ. זה אכן יכול לקרות לכל אחד. זה נובע מאותו מנגנון מוחי שגורם לנו לפעמים לנסוע בדרך שבה אנחנו רגילים ולא לאן שאנחנו צריכים.

יש פחות סיכוי שזה יקרה למי שמבין שאתה טועה ושזה יכול לקרות גם לו, ולכן נוקט אמצעים כדי שזה לא יקרה לו. השארת סמארטפון על המושב האחורי אינה אומרת שהטלפון חשוב יותר מאשר הילד. היא שימוש בעובדה שהסמארטפון, בניגוד לילד, צמוד אלינו כל הזמן, ולכן סביר שנגלה ששכחנו אותו מהר יותר.

הדברים שכתבת מעודדים חוסר אחריות. אדם אחראי לא אומר "לי זה לא יקרה" – כי זה לא נכון. אדם אחראי נוקט אמצעים כדי שזה לא יקרה לו. אני מקווה שתחזור בך מטעותך המסוכנת.

תשובה: אתה צודק לגמרי. כל מילה שלך בסלע, כפי שנהוג לומר. אך לצערי, אותי לא שכנעת. הסיסמה השחוקה "זה יכול לקרות לכל אחד" נשמעת תמימה, אך היא מסוכנת. לכאורה, היא רק מקלה על מצפונם של הטועים, אך למעשה פוטרת אותם מאחריות.

שהרי בסיסמה הסלחנית "זה יכול לקרות לכל אחד" אפשר להשתמש גם לגבי מי שגונב משהו ברגע של חולשה, או אונס מישהי, או עובר באדום, או נרדם לשלוש שניות בעת נהיגה במהירות של 110 קמ"ש, שלוש שניות שבמהלכן מכוניתו עוברת 100 מטרים ללא פיקוח, ועלולה להרוג נפשות בהתנגשות חזיתית.

אגב, סיסמה אוניברסלית זו משרתת כבר יזמית מקומית זריזה, שפיתחה מכשור אלקטרוני משוכלל המגלה ילד שנשכח באוטו, ומוכרת את האפליקציה ב-1,764 שקלים.

נ', אפרת: קראתי שמשרד הבריאות ומשרד התחבורה מנסים למצוא דרך למנוע שכחת תינוקות ברכב. השבוע כשיצאתי מהרכב ולחצתי על נעילה, הרכב לא ננעל ואף צפצף משום שאחת הדלתות לא הייתה סגורה כראוי. ואז עלה לי רעיון – מה אם ישימו כפתור זהה בתוך האבזמים של החגורות, וכל עוד החגורה נעולה הרכב לא יינעל או יצפצף. כך, בתקווה שכולנו לא זזים עד שכולם חגורים, אי אפשר לנעול את הרכב עד שכל החגורות משוחררות.

בינתיים, עד שיתקינו את הכפתורים האלו ויחברו אותם למערכת האזעקה, למרות שמומחי הבטיחות למיניהם לא מתים על זה, כדאי לשים את הסלקלים במושב ליד הנהג (כמובן, לאחר שנטרלתם את כרית האוויר), כי כך אי אפשר להתעלם מנוכחותם.

שנשמע רק בשורות טובות.

תשובה: הרעיון שלך מעניין מאוד, אך ייתכן שהתופעה הכאובה מצאה מענה. התבשרנו שהכנסת התבקשה לאשר הצעת חוק שתחייב התקנה של מערכת התרעה ברכבי הורים לילדים עד גיל ארבע. אם הצעה זו, שהוגשה ברצינות, אכן תעבור, ישראל תהיה למדינה היחידה בעולם שמחייבת הורים להשתמש במכשור נגד שכחת ילדיהם.

נפילה

אותם חלומות אלימים שהשאירו בנו פצעים חוזרים שוב, מבלי להתייחס לוותק של הקורבן. "הם מנצלים את כל הידע על חיינו כדי לראות אותנו מפוחדים", אני מספר לכלבי

כל הבלגן החל כאשר בין ניירות ישנים, מוכנים לזריקה, גיליתי כמה דפים שלא ריחמו עליי. וכך, באגביות אכזרית, בלי איזו התראה עדינה המתחשבת בגילי המופלג, נפלה עליי מוּדעוּת ששכנעה את נפשי (המבוישת כהוגן) כי פעם, בעזרת מכונת כתיבה אריקה 5 מבית נוימן – אחד ממכשירי ההתבטאות הישנים, החברות האמיתיות שלי, שנותרו אצלי עד היום – הייתי מסוגל להפתיע את עצמי בכתיבה. אז זה היה המודוס הטבעי, אך אחרי בוכטה של ביוגרפיה, אותה כתיבה ישנה מפתיעה פתאום במלוא מובן הרגש.

עד כדי להצמיד את גופי לכיסא, עד כדי לעצור לרגע את נשימתי, עד כדי להגביר את דפיקות לבי.

ברגע מבאס זה, שבו נחשפתי אל המתחיל בדרכו הבלתי מורשה שהייתי, בן עשרים ומשהו או שלושים וכמה, התגלה דבר שחששתי לגלות: שלמרות כל הוורדים, קבצים, פי-סי-אים ומאצ'בוקים מחוברים לעננים, למרות מקלדות אלחוטיות הכותבות בכל שפות אנוש, וכל הגוגלים המנסים לקדם אותי בדרכיהם החשוכות ועוקבים אחריי ללא בושה, ועוד מבחר ג'ימיילים המשוטטים חופשי ב-Wi-Fi הגלובלי, הן בבית, הן בקפיטריה והן בשפת הים, איפה שרק תהיה ואיפה שלא תהיה – רחוק לי כבר מעצמי הקודם, מעצמי של פעם.

אין להתווכח עם המסקנה שהנוכחי נמצא כעת ברִיחָקוֹן אסטרונומי מהדמות המתוסכלת ההיא של פעם, אשר הייתה בונה גג על ראשה פה ושם, ועוזבת. "אתה כבר בתת-ליגה, חבּיבּי", סיכמתי בעצב מתגבר בעקבות קריאה נוספת בדפים הישנים, והלכתי לישון.

בן חורין מלך אוב

אך לפני שנרדמתי, חשבתי על אפשרות – המסתחבקת יותר מדי עם מישור התכלס – שלא רק כתיבתי בגיל מופלג אינה עומדת בסטנדרטים שקבעתי לי פעם, אלא נפילה זו מתרחשת גם בנהיגה.

נסיגה זו דווקא לא מתרחשת חלילה בַּמהירות הממוצעת של נסיעותיו, המהירות היומית, השבועית, החודשית, שהרי תחת גגו של הקשיש המופלג עד קו האוזניים נרדמים כעת סוסים רבים, ועוד שתויים מדלק איכותי – שאין להשוות אותם ללהקות הסוסים הצנועות של פעם, אשר היו רעבים לאוקטנים אמיתיים ולא לאתינול המזרח אירופי העלוב.

אך לזִקְנָה הערמומית יש ארסנל חוקים משלה, ובהתאם למצב מביך זה, האדון הקשיש שהתנחל בי, ספק ברשותי ספק על דעת עצמו, הוא בכל זאת זהיר ומתחשב יותר מהפרחח שניהל אותי בצעירותי, אשר ראה במכונית סממן של חופש, צ'אנס להתנתק מהמציאות, אפשרות לחיות בתנועה רציפה, לנסוע ללא מטרה.

אתה נזכר בצביטת ערגה שאהבת לנהוג בלילות לבדך, למרחקים ארוכים, בעוד שכעת אתה מנסה להימנע מנסיעות בחושך שנועדו רק לכיף.

בצעירותך המטופשת גם לא היית חוכך כלל אם כדאי או לא כדאי לך להרכיב מַפְלֶט רֶמוּס למפלצת האהובה שלך בת מדינת בוואריה, שאכן ראויה למתנה לכבוד יום הולדתה. לא בגלל תגבורת של איזה 8 או 10 סוסים נוספים, שהרי כוח לא חסר לגרמנייה גם כך – אלא בגלל הבאס-בריטון בנוסח פול רובסון האמריקני, אליל שנות השישים השר על מיסיסיפי, שקולו העמוק מהדהד בתוך ארבעת הטרומבונים האוסטריים, בקוטר של 3.5 אינץ' כל אחד.

האם הם באמת יישארו בחנות?

בַּמפוקפק יש משהו נכון

בימי האז נהנית להתחרות בראלי, ניסית לא לפספס אף ג'ימקאנה, ואף טסת מתל-אביב לנאצי-לנד, מוכן להביט בעשרות פרצופֵי אקס "היטלר יוגנד" מדושני חיוך כדי להשתולל בב-מ-וו M3 על מסלול הוקנהיים.

היית זוכר כל סיבוב אספלט אשר שורף את הצמיגים הגרמניים ומתמיר אותם לעשן לבן, ובבית, כבר באלפא שלך, היית מתחרה בכביש ערד-ים המלח ברוכבים על אופנועי סוזוקי 750 R – כי מכוניות לא ראית בראי.

ופתאום אתה כבר לא מחפש הרפתקאות אלא דואג לסיבולת של המזגן, וזה בעצם סימן מדויק לכך שהתרחשה תפנית דהויה בנהיגתך – כלומר בחייך. רק אצלך זה כך, או אצל כל זקן שפוי?

שינה מיטיבה. עם עצמה

במקום להמשיך בווידוי בלתי רצוי בעליל, סתם נרדמתי, הודות למלאך הדואג מלמעלה לזקנים במצוקה. לא ידעתי שדווקא בחסות השינה התמימה, נפשו של הקשיש תעבור כביסה אכזרית, ברברית.

כלבים שמחליפים בתים

פה יש לעצור את הדיווח, ולהוסיף לאמינותו של הפרוטוקול שבמסגרת מדיניותו הסודית של הקשיש התגבש מצב משונה, שלפיו במיטתו שבתל-אביב חולם הזקן על ביתו הקיצי אי-שם בגולה, על היחסים המשפחתיים שם, על סרטו שביים, ועל פתרונות אפשריים המסוגלים לחלץ את "שועל הכסף" של אמו של הזקן מהבוץ הפולני – לפחות בחלום יום קיץ.

הוא חולם, הקשיש, סיפורים מתגלגלים סביב מכוניותיו, המספרות הבלי רכילות זו לזו, ועל חיותיו, ומורפיאו חוזר ומנצל זאת כדי לתעתע בזקן.

וכך, הקשיש רואה ושומע את כלבו העברי ישעיהו (שייקה) אטלר נובח בגולה, ורץ בטירוף לאורך השביל החולי אשר פולח את החצר הלועזית הירוקה עד השער – בעוד שהכלב הנוצרי, מקס וֶבֶּר הבריון, שומר על הקשיש בתל-אביב. גם זה רק בחלום, בוודאי.

מכוניות שמחליפות בתים

וזו רק התחלת האפשרויות מדגם אבסטרקט, המתפרצות מכל עבר בחלומותיו של הקשיש, כי:

אלפא 33 IE בעלת לוחיות הרישוי הצהובות, מרמת-השרון במקור, מסיעה את הזקן מביתו הקיצי הכפרי אל העיירה פְּיָאסֶצְ'נוֹ, שלפני השואה ישבו בה יהודים, וכעת לא נותר דבר מבתי הכנסת ומהישיבות ומבית האדמו"ר מפיאסצ'נו – בעוד שדווקא בצפון תל-אביב מוכרח הקשיש המבולבל לחפש בחלומותיו ארבעה מקומות חניה: אחד לב-מ-וו Z3M קופה כסופה בעלת הכינוי "בווארית", חניה שנייה להונדה CRX כחולה, שלישית להונדה האצ'בק אדומה מטורפת, וחניה רביעית לאלפא GTV כהה, בררנית כפייתית הדורשת לעמוד בצל – שלא נמכר בבית מרקחת.

והיה ביתי למשיסה

ושוב אין ברירה אלא לעצור את הדיווח, כדי לציין שכל חלומותיו של הקשיש על ביתו שבגולה היו נפתחים עד עתה באותה תמונה של גדר הבית שעל ידה עוצרת מונית. אם שער הכניסה היה נמצא בצד שמאל של הגדר ולא במקומו המקורי, מימין על יד העץ – הקשיש המאוכזב היה חושף מיד שלפניו מתחיל להתגלגל רק חלום, ולא ריאליטי.

זוהי הסיבה שבין אתמול ושלשום נפל הזקן בפח של מורפיאו. כי המונית שהביאה את הקשיש משדה התעופה בוורשה לא הייתה, וגם גדר לא הייתה, והגינה נעלמה לגמרי והפכה שטח פרוץ לציבור שבו מסתובבים גויים רבים, ביניהם גם אנטישמים מן הסתם, שהתרוצצו באמוק לכל עבר, ללא סיבה נראית לעין.

הקשיש, העוקב אחר האפליקציה Pakamon Go (כך קוראים לזה בפולנית), המשגעת את אירופה, יפן וחצי אמריקה, הבין מיד שההמון הפולני רץ בטירוף עם סמארטפונים כדי לחפש בביתו הקיצי של הזקן, ובמוסכים של מכוניותיו, את הפוקימון, דמות ציורית המסתתרת באיזו פינה.

"אז לשווא חזרתי וביקשתי מבני לא לאפשר לגוגל לצלם אצלנו!", רתח הקשיש, אלא שהסיפור השתנה פתאום. ציידי הפוקימונים נעלמו, ובמקומם הופיעו משאיות, שהחלו להסתובב בגינה הגדולה, ההרוסה עד השיח האחרון, ולצאת מבית הזקן אל הרחוב, רצוא ושוב, כשהן עמוסות אבנים ואדמה.

הקשיש המופתע התקרב אל ביתו, העומד כאילו כרגיל, ונוכח כי הכניסה למרתף הפכה פֶּתַח רחב הפעור אל מכתש ענק שנמצא תחת הבית. צריך לצלם את זה, החליט הקשיש, כי בלי התמונה איש לא יאמין לי אם אכתוב במדור מה קורה פה. לייקה האָמינה החלה בעבודתה הנמרצת, והתרשמה מהבור, שתיים-שלוש קומות עומקו, אשר ממנו דלו המנופים הכתומים ערמות של בלאטות וקרשים, ופרקו אותן במשאיות.

"קח קסדה", הציע מישהו בקסדה.

"מה קורה פה?", שאל הקשיש, "אתם בונים פה במה שעליה הפוקימונים יילחמו ביניהם? האם יהיה פה אמפיתיאטרון כמו בקיסריה, רק תת-קרקעי?"

"מה איתך?", הופתע האיש, כנראה מהנדס, באשר הוא אחז באיזה תיק רישומים ועל צווארו היה תלוי מכשיר מוזר, "הרי פוקימונים זה כבר היסטוריה, כמו הנינטנדו. לא תאמין מה בונה כאן הבן שלך", תיאר הגוי, ולהפתעתו המוחלטת של הקשיש הפטיר בעברית, "רק השמיים הם הגבול".

גם הקשיש עבר לשפת הקודש. "איפה בני?", שאל הזקן, והמהנדס הגוי-ספק-גוי הצביע על מרצדס SLK כסופה, שכדי לעשות רושם הורידה את גגה באמצעות חשמל, והפועלים הסירו לכבודה את הקסדות כאילו היו בכנסייה. הזקן הבחין כי על ההגה הלבן יושב צעיר לא מוכר, לבוש כמו ילד פרחים מאמריקה של פעם.

"הם בדיוק חזרו מפסטיבל וודסטוק. יש להם תוכנית ששמה את הפוקימונים בכיס הקטן", הסביר המהנדס לאוזנו של הקשיש, וזה הביט בבנו, היושב בנוחות על המושב האחורי, מקועקע כולו.

"מה עשית פה?", שאל הקשיש הנחרד. "איפה הצריף עם הציורים שלי? איפה הבווארית? מה זה צריך להיות פה? מי ישלם על כל זה?", רגז, ובנו היקר התחיל להסביר לאבא משהו בשפה שהקשיש לא הבין ממנה אף מילה. "דַבֵּר ברור", ביקש הזקן, אך המרצדס של בנו זזה, ונעלמה בין המשאיות והפועלים.

מישהו צלצל בדלת והלך, או שהמרצדס צפצפה מרחוק. הקשיש התעורר, התיישב על המיטה, והתקשה לחזור לעצמו. עד עכשיו.

לא עזרה לו להתאושש גם שיחת טלפון אל בנו, שבה האשים אותו שהייתה לו החוצפה להופיע בחלום אימה.

Podium2, Silverstone-45Roy Nissany, Lotus, Test Alcaniz2016-5515-2רוי ניסני מקום ראשון בסילברסטון 23.7.2016 (1)Roy13

שמחת ההקפות: ירון מיכאלי, המלווה את נהג המרוצים הישראלי רוי ניסני, מבשר כי ניסני "עשה השבוע היסטוריה" כאשר ניצח בפעם השנייה ברציפות בתוך 24 שעות על מסלול סילברסטון שבבריטניה, במסגרת אליפות העולם למכוניות פורמולה 3.5 ליטרים. "התקווה" הושמעה אפוא על המסלול האגדי פעמיים בתוך יממה.

קשה להבין למה העיתונות הישראלית אינה עוקבת אחר דרכו של רוי ניסני הצעיר לפורמולה 1. מדורי הספורט בארץ אינם כותבים עליו די, או מתעלמים כליל מהישגיו באליפות העולם למכוניות פורמולה 3.5 ליטרים, וזאת על אף העובדה שהוכחו כבר כישרונותיו של רוי בנהיגה תחרותית, נהג המרוצים הישראלי האמיתי הראשון על הפודיום.

חוששני שהסיבה להתעלמות המוזרה מרוי ניסני ומצרור ההישגים המרשימים שלו – היא האמונה של כתבי החצר העבריים שרק הם יודעים נהיגה ספורטיבית מהי… טיפשונים אלו לובשים בחוצפה סרבלי מרוצים, מצטלמים ללא בושה בקסדות, ומפטפטים שטויות חסרות כיסוי על נהיגה ספורטיבית.

אדוניהם היבואנים חדלו כבר מזמן לארגן תחרויות עיתונאים כמו ג'ימקאנות וסלאלומים, כפי שהיו מארגנים פעם, כדי שהמשרתים שלהם לא יקבלו שיעורים מביכים מזקן אחד

טיפ טיפה

מכתב שהגיע ל"טיפ טיפה" מאת בשמת, בתגובה ל"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר:

אני לא מסכימה איתך שאלה רעיונות אוויליים (להשאיר תיק, סמארטפון, נעל וכדומה ליד הילד). במקום להתווכח עם המציאות, שבה יש אנשים שמסוגלים לשכוח את הילד שלהם באוטו למוות (עובדה!), נחוצים רעיונות שיאפשרו לכל אחד להתנהג באחריות.
לדעתי אלה רעיונות יצירתיים, שכוונותיהם הטובות ניכרות, שנקודת המוצא שלהם אינה שיפוטית, ביקורתית, צדקנית או מטיפנית, ולכן יש סיכוי שהם יצילו כמה תינוקות שהיו נשכחים בלעדיהם.
ועוד דבר: גם הבחירה לטעון ש"זה עלול לקרות לכל אחד" חכמה בעיניי. היא חוסמת מראש את הנתיב הצדקני. ככל שאדם חסר אחריות יותר, כך הוא פחות מוכן לקבל "הטפה" כי היא עושה לו רע. לכן, ככל שהמסר נטול שיפוטיות וביקורתיות, כך גובר הסיכוי שהוא יתקבל בדיוק בקרב הפחות-אחראים. כי אם זה עלול לקרות לכל אחד, אז אף אחד לא טוב יותר ממני, וזה אומר שמותר לי להודות באפשרות שאשכח, ולכן מותר לי לנקוט אמצעי מניעה.
ה"אחראים באופן רציף" אינם זקוקים לעזרה הזאת. יש להם משאבים להיות אחראים באופן רציף.

תשובה:

בשמת, שלום.
הקביעה שלפיה "זה יכול לקרות לכל אחד" לשכוח את הילד באוטו אכן התקבלה בהבנה בציבור, המזדהה עם כאבם של הורים שאיבדו כך את ילדיהם. אך קביעה זו, שמטרתה לפטור את ההורים הללו מאחריות על מעשיהם, או לפחות לספק להם בדל נחמה, היא שגויה, שהרי רוב ההורים לא ישכחו בשום מצב את ילדיהם.

עזיבת הילד ברכב לא תקרה לכותבת התגובה המסתייגת מדבריי. זה לא יקרה לך, כפי שזה לא יקרה לי, לא יקרה לחבריי, ולא יקרה לקוראי מדור זה. כי רשלנות פושעת כזו מתרחשת לצערנו באוכלוסיה מסוימת, חבורה שעסוקה רק בעצמה עד איבוד חושים, חבורה המצפצפת גם על אור אדום, על הולכי רגל, על שותפיה לכביש, על הצורך לאותת, נוהגת בשכרות או בעייפות. האם זניחת ילד ברכב אינה חלק מחבילת התנהגות זו, הדורשת לחנך באופן יסודי את קיבוץ גלויות ושות'?

אני גם נגד אמצעי ה"הגנה" על הילד בעזרת סמארטפון או לפטופ שנזרקים על המושב האחורי. לא מתוך צדקנות, אלא משום שלא מקובל עליי שהורה מוכן להודות שלפטופ או סמארטפון חשובים לו יותר מחייו של הילד!

יש משהו אכזרי ברעיון הצלה כזה. עוד פרט חשוך המחזק את התזה של הקשיש שאנו עם נפלא, עם יחידי במינו, אלא שהאוכלוסייה נוטה לפגר. מראית העין המתקדמת שמעניקים הגדג'טים אינה מכסה על הפגימה המנטלית-ערכית, ואף מחזקת אותה.

שואלים את אדוארד

רפאל ברזני: בנובמבר 2015 קניתי מ"אלבר" פורד מונדיאו אקובוסט גיר רובוטי, שעשתה רק 92,500 ק"מ. אחרי חודש נתקעתי תוך כדי נסיעה, לא יכולתי להגביר מהירות.

הגעתי למוסך שאמור להיות שלהם. הוחלפו מסנן אוויר, פלאגים וראש מצת מיוחד. זה עלה 1,850 שקלים, שהם התנערו מהם. מה גם שהם לא עשו את ההחלפות הללו בטיפול 90,000 כפי שכתוב בספר: ראיתי שהמצתים הם האוריגינליים של האוטו מתחילת עלייתו לכביש, והמסנן היה סתום, וגם הוא לא הוחלף ב-90,000 ק"מ.
עכשיו הגעתי ל-115,000 ק"מ, ולאחר שלפני חודשיים אמרו לי באלבר שלא החליפו שמן גיר ומסנן ב-60,000 כנדרש, עשיתי זאת בעצמי במוסך פורד, שאישרו לי כי לא הוחלף שמן גיר ב-60,000, אך מפחדים לתת אישור בכתב על כך.
הגיר מרעיד את האוטו בתחילת נסיעה, אבל אחר כך נוסע מצוין, ולפעמים כשאני עוזב גז ואחר כך נותן, יש כאילו קצת שיהוי ומחנק.
שאלתי היא: ממה זה נובע? האם מהגיר, או להחליף עוד פעם מסנן? אולי ראשי המצתים לא מגיבים כראוי כי הטורים יציבים?
שאלה שנייה: אני רוצה לתבוע את אלבר על שלא עשו טיפולים כנדרש, אף שהסוכן הבטיח שהאוטו מטופל פיקס (אחרי שנתקעתי הוא עצמו יעץ לי לתבוע אותם). ברצוני לדרוש את מחיר הטיפול הראשון, וכן את החלפת שמן גיר ומסנן גיר, כמו גם עוגמת נפש שהייתי בלי אוטו ארבעה ימים כשנתקעתי. כמו כן ברצוני לקבל אחריות לעוד מאה אלף ק"מ לכל מה שיקרה לגיר או קורה עכשיו.

האם לדעתך כדאי לתבוע אותם? מה הסיכוי שאקבל פיצוי על כל הנ"ל ?

תשובה: הדרישות שלך מהמוכרים צנועות ולגיטימיות, כי לא הוזהרת שהמכונית שקנית לא עברה טיפול תקופתי כנדרש. לא נראה לי שחברה רצינית כמו "אלבר" תרצה להופיע בבית משפט, במיוחד אם תתחמש בשמאי מנוסה כמו ויקטור עידן.

אחינעם: בהמשך לתשובתך מהשבוע שעבר, אני רוצה להתייעץ איתך על רנו קליאו דור 3. מישהו מוכר כזאת שנת 2008, שעשתה 68 אלף ק"מ, ב-20 אלף שקלים. עכשיו הוא עושה לה טסט.

הרכב שייך להוריו שכבר לא נוהגים בו, והוא היה בליסינג שנה בערך. מה דעתך הכללית על הדגם? וספציפית על ההצעה הזאת?

תשובה: אמנם קליאו זו נראית מתאימה לך מאוד, אך בכל זאת הייתי לוקח אותה לבדיקה במכון, כדי לוודא שלא עברה הזנחה.

גאולה לפי שיינין

לפני חמש שנים בדקנו וכתבנו מפורטות כמה שווה התוכנית האינפנטילית שהגישה "ועדת שיינין" לצמצום תאונות הדרכים, פרי מוחו של הכלכלן המכובד. השנים הוכיחו שצדקנו, כי התאונות רק צחקו משיינין, והתגברו

כעת, אותו יעקב שיינין, אשר עד לפני כשנה כיהן כיו"ר הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, עשה טעות נוספת. ביום 14 ביולי הנוכחי הוא שלח לתיבת הג'ימייל של הקשיש המורשה מצגת נרגשת – עד כמה שניסוח פקידותי מאפשר זאת – הקוראת לממשלה ולכנסת ליישם בדחיפות את "תוכנית שיינין".

עיניו של הקשיש רגילות כבר לדרשות תוכחה של מיני מטיפים שרק הם יודעים איך לגאול את עם ישראל מ"הצוררת השקטה", הלוא היא מגפת התאונות. הרי למדור זה נשלחים בהתמדה מכתביו של בעל העניבה שעומד בראש עמותת "אור ירוק" – אותו ארגון שמתחרה במפעלו הממשלתי של שיינין.

שני הארגונים גם יחד חוגגים על טבלאות נתונים סטטיסטיים, מְשַחֲקִים עם המִסְפָּרִים ומפיקים מהם ניצוצות של צדקנות, כפי שפעלולן רחוב מלהטט בשלושה-ארבעה כדורים ואף חמישה, תלוי בהשכלתו.

נביאי זעם צוננים

הצלחנו כבר להתרגל לכך שבמסגרת הלחימה על שלום הציבור הנרדף על ידי תאונות, ה"מומחים" שפועלים בחזית זו מתייחסים לתאונות ולקורבנותיהן כאל עוד מכה אזורית המלווה את חיינו במרחב הציוני. אלא שלהבדיל ממלחמות קיום ומעשי טרור – כולל רציחות המבוימות על ידי משפחות הפשע, שהיו כבר לתופעות טבע – תאונות הדרכים דווקא "ניתנות לעצירה", טוענים מומחים אלו, אם רק נתייחס לנתונים הסטטיסטיים שהם מציגים.

וכך, יעקב שיינין, כלכלן צמרת המקובל במסדרונות השלטון, מנופף במקל נתונים שיכול לדעתו להפוך לגזר, וגם בעל העניבה, אשר מתחרה במדיה בשיינין ובשר התחבורה, אינו טומן ידו בקלחת הסטטיסטיקה הצוננת, אשר צוֹפָה לנו המשך פורענות פּוֹרֶה.

אם זהו אינו מחזה סוריאליסטי, אז מה זה, שובר את ראשו הקשיש המורשה.

ספאם כרפואה מונעת

כדי להישאר שפוי גם בגיל מופלג, הקשיש המורשה ניתב כבר מזמן לפח הזבל את ערמות הדואר המגיע אליו שבוע אחר שבוע מעמותת "אור ירוק" המגלומנית בטיבה. דבריו הנוכחיים של שיינין ניצלו מפח הזבל הנ"ל, שהם ראויים לו בהחלט, משום שהם נפלו על הקשיש בהפתעה מוחלטת.

שהרי בעקבות העימות הקצר אך קולני שהתרחש בין הקשיש ובין הכלכלן המכובד לפני חמש שנים, במפגש שנערך בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב בתל-אביב, שבו ניסה מר שיינין לקדם, ברצינות גמורה, את תוכניתה של "ועדת שיינין" – הזקן לא ציפה שאיש זה ישלח לו מכתב, ועל כן לא התקין בדוארו מחסום הגנה ראוי.

הכלכלן האלטרואיסט

מכתבו של מר שיינין נפתח בהכרזה נדיבת לב, שלפיה הוא מגיש את המלצותיו אלה כ"תרומה לקהילה". האם "תרומה לקהילה" זו שווה משהו? תוהים ספקותיו של הקשיש המורשה הציניקן.

כי לפי מה שקוראים בין שורות האיגרת הבכיינית, האיש לא קידם מאומה במלחמה התיאורטית שהוא ניהל נגד תאונות דרכים אמיתיות. ממש כלום. גם אם הוא מתגאה בכך ש"הירידה הגדולה במספר ההרוגים בשנת 2012" הושגה בזכות התוכנית של ועדת שיינין, שהממשלה אישרה בשנת 2005.

לאמיתו של תכלס, שיינין לא התניע אף דמיון יצירתי, אף שינוי, חוץ מהעובדה שבהיותו יו"ר הרשות לבטיחות בדרכים, הוא מסר למשטרה מאה ניידות תנועה ל"מתנדבים". זה לא מפריע לשיינין לרמוז שאם רק יחזירו אותו לעמדת כוח ממשלתית, דרקון התאונות יקפל זנב ויברח.

צולע אך קולע

המתחרה הראשי של מר שיינין, איש העניבה מעמותת "אור ירוק", הצליח לפחות, במשך השנים של פעילותו הצולעת אך נמרצת, לקדם חוק האוסר על ג'יפים ודומיהם לטייל חופשי בשפת הים, ובכך לסכן את חיי הנופשים (שלא לדבר על בעלי החיים הנרמסים).

אמנם הנימוק ש"אור ירוק" משתמשת בו כדי להסביר את נחיצות החוק הוא אווילי – העמותה מדברת על "כלים גדולים וגבוהים שלא רואים מהם מה מתרחש על החול" – אלא שהחוק החדש עצמו נראה חיובי. זאת בהנחה שהבבונים, ביניהם גם שתויים ומסוממים, יישמעו לשומרי החופים, ויסחבו על גבם את הסירות שלהם ואופנועי הים.

מר שיינין שלנו, לעומת זאת, לא קידם מאומה זולת בלה-בלה, אף כי ישב בכיסאו הממלכתי במשך כמה שנים טובות, והיו לו הכוח והתקציב – גם אם מוגבלים לטענתו. כעת הוא מנמק את כישלונו בכך שהרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לא זכתה למעמד עצמאי ולתקציב עתק.

שיינין דורש אפוא כעת שהרשות הלאומית תזכה למעמד "סטטוטורי" ולתקציב שמן. אך יש לתהות: האם גוף חדל-אישים (ואף אימפוטנטי אשכרה), שרק תופס מקום – אכן יהפוך את עורו אם רק ישכשך באמבטיה של מיליונים?

קחו מישהו מהברנז'ה

סביר-עד-כאב להניח שמצב התאונות היה נראה אחרת, לוּ שר התחבורה ישראל כץ היה בוחר בזמנו להעמיד בראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים לא כלכלן איש אקדמיה, כפי שהיה המינוי של שיינין, אשר תרבות מוטורית ותשתיות כבישים הן בשבילו אברה-קדברה – אלא מישהו הבקיא בעסק כולו. מישהו השייך לברנז'ה המוטורית ומבין בנפש הנהגים.

לקשיש המורשה יש שני מועמדים מסוג זה, המתאימים להוביל את הרשות הלאומית נגד תאונות, שניהם בוגרי יחצ"נות רכב. קחו למשל את בני ברק, ממליץ הזקן. כי ברק, היחצ"ן האגדתי של צ'מפיון, הוא מבוגר אחראי. המועמד השני הוא רוני אקרמן, צעיר בדור וחצי מברק, אף הוא איש יחסי ציבור מעולה, אינטליגנטי ובעל רעיונות.

שניהם היו פותחים את המשימה של צמצום התאונות ביוזמה ששיינין ושות' לא חלמו עליה: במקום להטוטי סטטיסטיקה, המתאימים לשכנוע ועדות הכנסת – היה מינוי רענן כזה שָם את רוב הדגש על חינוך מוטורי שמתחיל עוד בבית הספר.

כי מדוע שילדים לא ילמדו פרטים מסקרנים על מבנה הרכב? מדוע שלא ישמעו מהו כוח מנוע, וילמדו מושגים כמו מומנט, הבדלי נפח, הזרקה ישירה, תיבות הילוכים, הנעה קדמית, הנעה אחורית וארבע על ארבע? מדוע לא נתמוך בקארטינג, שבו צעירים ילמדו בבטחה את סודות האחיזה בהגה עוד לפני כניסתם למכונית של ההורים?

במקום כל זאת, מונה כאמור הכלכלן יעקב שיינין, שמתמודד עם רִתְחַת-הבלגן בכבישים באמצעות דחיסתה למשוואות קרות: ""נבלמנו' ברמה של כ-6.3 ההרוגים למיליארד ק"מ נסועה, המדד האובייקטיבי המקובל. זאת כאשר ב-5 המדינות הבטיחותיות הממוצע היום נמוך מ-3.9" (שגיאת הלשון במקור).

די להזיל דמעות שקלים

רק רשות לאומית רצינית, אמיתית, ולא תפאורה רעועה מִדֶגֶם כאילו – יכולה לחולל שינויים משמעותיים במערך לימוד הנהיגה כך שהוא יתאים למכשירי התנועה החדשים, המצוידים בפיצ'פקעס, ויכלול נהיגה מעשית בתנאים משתנים: ביום ובלילה, על שטח יבש ורטוב, בעיר ובכבישים בינעירוניים.

הרשות לבטיחות בדרכים צריכה להיות מפעל יצירתי ועתידני, שישתחרר מזווית ראייה שייניניסטית – כלכלית בעיקרה – המזילה דמעות תנין בנוסח "כמה עולות לנו התאונות", כאילו כסף חשוב מחיי אדם ("החיסכון הצפוי ל-10 שנים, חיסכון בניכוי עלות התוכנית, עומד על מעל 18 מיליארד שקלים", מטעים שיינין)

רשות אמיתית, כמו זו שמתאר הקשיש המורשה, תתמוך גם בבניית מסלולי מרוצים, שהרי ספורט מוטורי הוא מקפצה למוּדעות מוטורית ולתרבות נהיגה – מה שיתבטא בהכרח על הכבישים. למה לא נלמד ממדינות בעלות ותק בתחום התחבורה על גלגלים, שהבינו כבר מזמן שמסלולי מרוצים הם מיקום טבעי ביותר לבתי ספר לנהיגה מתקדמת?

סוגדים לאֵל המוֹדֶל

במחשבה נוספת, יפה מצדו של מר שיינין ששלח לי את המאמר שלו המבשר על "תרומתו לקהילה", כהגדרתו. כי בזכותו של כלכלן הצמרת התגלה שמצבנו על הכבישים עשוי להידרדר עוד יותר, עקב הרמת הידיים של הרשויות, המאמינות במודלים כלכליים מופשטים, מְסַבְּנֵי-עיניים, המסופקים על ידי מר שיינין ושות', או על ידי איש העניבות המתחרה.

אגב, ההיצמדות למודלים אינה מבטיחה לגרש את הבלבול. כי בחלק אחד של קריאתו המלומדת מבטיח שיינין שאם רק ניישם את תוכניתו כהלכתה, תחול ירידה של אלף הרוגים בתוך עשור: "פוטנציאל חיסכון מצטבר במהלך של עשר השנים הבאות הוא כ-1,000 הרוגים בעשור". ואילו בחלק אחר של המצגת הוא מבטיח ירידה של 200 הרוגים בלבד: "התוצאה האפשרית לשנת 2025: הפחתה במספר ההרוגים בסדר גודל של 200 נפש".

גם כאן, שגיאת הלשון במקור.

צניעותו של יעקב

ובכל זאת, מילה טובה על יעקב שיינין. ראשית, אין לשלול את האפשרות שמכת התאונות אכן טורדת את לבו, והוא אינו סתם לוטש עין אל כיסאו הממשלתי, שהופקע ממנו לפני כשנה.

ועוד יש לומר לזכותו של שיינין שהוא אינו לוקה בחוצפה המגלומנית של איש העניבה, אשר בעקבות כל תאונה העמותה שלו מפיצה מין פרשנות בוקסה (תיבת טקסט ממוסגרת), שלפיה האחראית לתאונה היא התשתית ולא הגורם האנושי.

לדידו של הקשיש, מלחמת התיאוריות בין שיינין ואיש העניבה מתאימה לתיאטרון האבסורד של ז'נה, יונסקו ומרוז'ק.

בין כך ובין כך, הרשויות מאמינות משום-מה לשני גופים אלה, שאינם רלוונטיים אשכרה ומגלגלים את האינטרסים שלהם – במקום לתמוך ברפורמה אמיתית בשטח, הפעילות היחידה שמסוגלת להציל חיי אדם הנתון במִקְלָעָת התנועה.

mazda 3 017mazda V6 017

לא רק יפה: מאזדה החליטה לחדש במקצת את 3, שזכתה אצלנו לפופולריות רבה. צורת הגריל והפנסים השתנתה, הארגונומיה השתפרה בעזרת גלגל הגה חדש, ובגרסאות המדף הגבוה מגלים את פטנט Head-up, אשר מקרין על השמשה הקדמית נתוני מידע על קמ"שים וסל"דים. בנוסף התחמשה מאזדה 3 דגם 2017 באמצעי הבטיחות advanced SCBS, המתריע על מכוניות והולכי רגל, ואם צריך, כופה עצירת חירום.

חידוש נוסף במאזדה 3, שאמורה להגיע לאירופה בסתיו הקרוב, הוא מערכת GVC, הדואגת לשיתוף פעולה בין מומנט המנוע ובין מנגנון ההעברה לגלגלים כך שההעברה תהיה מיטבית – מה שלפי היצרן היפני משדרג את הניהוג ונוחות נסיעה.

אך הדבר המעניין באמת במאזדה 3 החדשה הוא שכאופציה נוספת למנועים שהכרנו כבר, דגם 2017 עומד ליהנות גם ממנוע V6 טורבו 2.5 ליטרים 250 כ"ס, שהוא המנוע הרשמי של SUV CX-9. אפשר לצפות כי גרסת הסדאן המחוזקת בסוסים חדשים תהיה אלטרנטיבה לאוקטביה RS ולפורד פוקוס ST, וכי ההאצ'בק של מאזדה 3 (היפה פחות מהסדאן) תתגלה סוף סוף כמסוגלת להתחרות בקטגוריית ההאצ'בקים הספורטיביים, שעד עתה מאזדה 3 רק הביטה עליהם בקנאה

טיפ טיפה: השיטה העתיקה בעולם

שום מעשה שלילי שהנהג מבצע – כמו בריחה פושעת אחרי תאונה מבלי להגיש עזרה לנפגעים, ובוודאי כל הזוטות שנצפות על כבישינו מדי יום, כמו נסיעות באור אדום שהפכו לשגרה, נהיגה בשכרות או בריונות – אינו מחריד אותנו כמו הברבריות הטיפשית החוזרת על עצמה של ילדים הנשכחים למוות ברכב חונה.

קשה להבין את המקרים הטרגיים הללו, להסביר את הסיבות שהובילו להם, וקשה עוד יותר לסלוח להורים שהרי "הם כבר שילמו את המחיר הנורא". אנו מכירים את המנטרה הזו, החוזרת על עצמה בכל אסון כזה, כמו גם את התזה המקוממת עוד יותר ש"זה יכול לקרות לכל אחד".

וזה בוודאי טמטום ושקר, כי אדם נורמלי, בעל חושים בריאים, לא היה שוכח באוטו אפילו את כלבו, ובוודאי לא את הילד, הנפש היקרה לו מכול, אשר בגיל שלוש-ארבע מודע היטב, עד שיפסיק לנשום, לכך שההורה שנישק אותו באהבה ובדאגה, ואף האם שילדה אותו והאכילה, בגדו בו ככה סתם, משום שהם היו טרודים מדי בענייניהם, השווים כקליפת השום.

אחרי כל מקרה כזה נשמעות טענות כלפי יצרני הרכב על שלא סיפקו חיישני התרעה, בנוסח הדיודות המזכירות שבלם היד אינו משוחרר. ועד שימציאו אפליקציות לעירור הזיכרון הרופס, כל מיני ארגונים להגנת הילד מפרסמים הנחיות. כמו הרעיון להשאיר על המושב האחורי תיק עם כסף וכרטיסי אשראי, סמארטפון או לפטופ (כי אביזרים כאלה לא שוכחים…). קראנו אפילו הצעה שהנהג/ת יחלצו נעל מרגל שמאל, שממילא אין זקוקים לה בנהיגה, וישאירו אותה על יד הילד. גם לאיש שהגה את רעיון אווילי זה היה רצון טוב.

רק שיטה אחת לא הומלצה: להיות אדם אחראי באופן רציף.

שואלים את אדוארד

יוסי: יש לי מיצובישי גראנדיס. בהתנעה בבוקר, או לאחר הרבה שעות ללא נסיעה, הרכב רועד עד כדי כיבוי-כמעט בדקה הראשונה ובנסיעה איטית. גם כאשר אני בעצירה ועל דרייב, הרכב רועד ו'משחק' מעט עם הטורים כלפי מטה (מגיע ל-600 בערך).
אציין שכאשר אני מעביר לפארקינג, העניין מסתדר מיד והטורים עולים.
המוסכניק שלי זרק משהו על "קויל". יש לך כיוון ממה זה יכול להיות?

תשובה: מחשב דיאגנוסטי במוסך היבואן אמור לגלות את הסיבה לתקלה המעצבנת. הניחוש שלי מהמר כי חל שיבוש בקשר החשמלי שבין מחשב הרכב ובין תיבת ההילוכים. זה יכול להיות חיבור רופף, קצר בין החוטים, או חיישן שאינו מתפקד כראוי.

יושי פז: אני מחפש רכב יד שנייה בטווח מחירים של 15-20 אלף שקלים. הדרישות הן אמינות וחיסכון; מרווח והאצה טובה יהיו בונוס (כרגע הרכב מיועד לשימושי בלבד, ללא ילדים וכדומה). אשמח לעצתך.

לאחר שתהיה לי רשימת מועמדות, בבואי לבחון אותן, מהם הדברים החשובים ביותר שעליי לשים לב אליהם? ובפרט, לאילו טיפולים עליי לשים לב באופן מיוחד, לאילו רעשים מהמנוע עליי להאזין ולאילו עניינים מתחת מכסה המנוע עליי להתייחס? (באמצעות ידע טכני בסיסי בלבד, לצערי…). זכור לי שעסקת בנושאים אלו ב"טיפ טיפה", אך בעוונותיי איני זוכר הרבה…

תשובה: 1. עקב ירידה תלולה במחירי רכב יד שנייה, סכום של 15-20 אלף שקלים די בו לסוס עבודה ותיק המתאים לציפיותיך. האפשרויות רבות מכדי לפרט פה, העיקר הוא, כפי שאני חוזר ומזכיר, לחפש מועמדת מבית טוב אשר דאג לפרנס את בריאותה.

הסכנה היא ליפול על מכונית שעשו בה שימוש בשטח (סימני מכות בגחון חושפים זאת). גרוע מכך רכב שטבל במי שיטפונות.

בנוסף לבדיקה מקדימה במכון, יש לוודא שהמכונית אינה מושכת לצד כלשהו, הן בנסיעה והן במהלך עצירה; לוודא שהיא אינה מעשנת; ולוודא שהמנוע אינו מתחמם ואינו משמיע רעשים חריגים.

בתוך ים האפשרויות, מומלץ להתמקד בדגמים כמו סוזוקי סוויפט, וגולף 3 או 4 בעלות מנוע 1.6, שהמחיר הנמוך שלהן מפתיע אותי ומאפשר להשיג אותן בסכום שציינת. אופציות אחרות הן רנו קליאו B ודייהטסו סיריון, שאחרי קנייתן יישארו בכיסך שקלים לצורך התקנתן לעידן שבמחיצתך.

  1. עצות נוספות אפשר למצוא בבלוג שלי "מכונית הנפש", ברשומה "משומשת חיל מי ימצא".
  2. תמיד טוב להיעזר במכר כלשהו שמבין במכוניות, ויודע לרחרח הצעות חשודות.

אחינעם: אני מחפשת רכב שאוכל לנסוע בו יום-יום לעבודה, כ-40 ק"מ הלוך וחזור (אינני נשואה, אז אני מחפשת רכב קטן יחסית). שיהיה חסכוני, אמין, בעל תיבת הילוכים אוטומטית, בתקציב של 20 אלף שקלים.

אילו דגמים עשויים להתאים?

תשובה: קראי את התשובה ליושי פז, ואם תמצאי דגם מועמד, תוכלי לשלוח שאלת המשך.

בחזרה אל מדמנת רוממה

מדי פעם מזכירים לי גלי ה-Wi-Fi ושות' שאין לשתוק, שאין לשכוח ושאין מנוס

הם מפמפמים לי בעקשנות שמוטב לרוץ נגד הזמן, ולספק מנת בידור נוספת לחטיבת הסקרנים אשר מעוניינים להציץ תחת מכסה קופסת הפנדורה הממלכתית, בעלת חמש הקומות, העומדת עדיין ברוממה.

מקומיים מוזרים אלה

במשך 15 שנה וחודשיים, כבמאי בדרגה 8 פלוס, הייתי אזרח אי זה, אי בודד בכפייה, אי ריבוני השוכן לא רחוק משוק מחנה-יהודה ההומה.

חלק מחבריי, חיוורים משהו וקוראים לעצמם בנימת גאווה "ווזווזים", חיפשו בשוק מנות פלאפל והשראה אקזוטית, ואילו קולגות אחרים שלי, שזופים כהוגן, אשר כעונש או לפי שיטת הגזע נשלחו על ידי מנהל התחנה ארנון צוקרמן למחלקה הערבית בראשותו של סלים פטאל, חיפשו בין דוכני מחנה-יהודה השכן את שורשיהם האבודים.

על מוצא ועל אֶמוֹצְיָה

הגזענות הייתה חוגגת חופשי בבניין הטלוויזיה הממלכתית, החל במזנון שלמטה, דרך מחלקת כוח אדם שבקומה הראשונה, המדרגות, המעלית וחדרי העבודה ועד אולפני ההקלטות. בכל מקום.

לא הבנתי, מודה הקשיש המורשה, מדוע אלה שנאו את אלה, ומדוע שני המחנות, המסוכסכים בגלל ענייני מוצא בעיקר, ידעו פתאום להתלכד ולהפוך למחנה משותף כדי להציק לקורבן תורן נבחר, כמו למשל נסים קיוויתי, כתב ושדרן ספורט ותיק הנראה ונשמע נחמד. האדונים אלכס גלעדי ודן שילון, ששלטו באגף הספורט, עשו על קיוויתי נעים-ההליכות סיבובים נון-סטופ.

ויש להזכיר, לצורך הדיוק הפרוטוקולי, שכמעט כולם בבניין חיפשו את הנוכחי ("הבמאי הפולני"), שזכה משום-מה במכרז היוקרתי לתחנת רוממה, ותפס מקום השמור לטאלנטים מקומיים.

אותו גאה מזופת

מבלי להתעייף, ניסו הרוממאים הדפוקים להציק לי בכל הזדמנות, במזנון, במסדרונות ובחדרי עריכה, עד שגילו כי אני – אבטיפוס דוחה אשכרה, אותו גאה מזופת בכך שזולת 25 מילים שהוא למד בקפה טעמון, הוא לא מדבר עברית – בכל זאת יכול לתקן להם את רכבם, לעורר לחיים טרנטות חלודות, אופל קאדטים, פיאטים 850 ופורדים אסקורטים 1.3. הכול, רק בעזרת מברג, מפתח שבדי והיפנוזה.

ואז פתאום התפעלו הרוממאים מכישרונותיו כביכול של האיש, ואף התעניינו בעברו הקולנועי בגולה הקומוניסטית, התרגלו לעובדה שביתו סגור בפניהם באופן הרמטי, ואף ניסו לחקור אם הוא באמת למד באותה אקדמיה לקולנוע בלודז' שסיפקה לאנושות את רומן פולנסקי הגדול.

בריחה מהקלחת

חלק צנוע מזיכרונותיי הירושלמיים פרסמתי כבר, כדי לשבור את קשר השתיקה החוגג עדיין בחבורת הרוממאים העבריים, אשר נפלתי אליה מבלי לזהות מהי.

בבעבוע הלא-עדין של קלחת הטמטום הבחנתי עוד בצעדיי הראשונים בתחנה ההיא, וזה נמשך הלאה והלאה, עד שנמאס לי, וב-1985 ברחתי מכול המפעל החולה הזה, משתי סיבות. ראשית, כדי לשרוד ולא לטבוע בגלי הטמטום, ושנית, ולא פחות חשוב: כדי לתפוס שלווה בין המכוניות, שאף פעם לא בגדו בי.

ואת זה אכן השגתי תחת עיסוקי החדש – עריכת ירחון הרכב "טורבו".

כתבנו לענייני שנאה

ניסיתי לשכוח את הדמויות שנשארו ברוממה, אך לא הצלחתי. בכל מגרה בשולחן העורך של 'טורבו', לצד קטלוגים של רכב, סליידים ומכתבי קוראים, הפתיעו אותי דמויות מהעבר הרוממאי, ובמיוחד שני טיפוסים טבעיים, שבקושי מדברים זה עם זה במגרות שלי: כתב הטבע האנושי חיים גיל, והכתב הצבאי רון בן-ישי.

נפתח בגיל, שהיה לו הלוקסוס לשנוא אותי משום שלא הייתה לו מכונית ולא נזקק לעזרתי. "אם תקנה סנדלים חדשים, תביא לי אותם לשדרוג", המלצתי לגיל, שלמראי היה מסתובב ויורק.

כדי למחוק אותי סופית, הוא הקליט במצלמה נסתרת איזוהי הופעה שלי במזנון, ואת הסרט שבכיכובי הוא ערך בסגנון נלעג למסיבת פורים. הניסיונות שלי לדבר עברית בעזרת ידיים היו אמורים לבדר את כולם, חוץ ממני.

גיל הזמין קהל רב, הכין כיסאות במגרש החניה של רוממה, ובמשך שבוע התרברב במזנון כמה נדפקתי. "הסרט הזה יהרוג את אטלר", צחק.

ניסיתי לעצור את ההקרנה, אך הנהלת רוממה לא הסכימה אפילו לדבר עם העורך דין שלי. בלית ברירה, נאלצתי לגלות היכן הכתב-במאי גיל, והמנוולים שעבדו איתו (ביניהם העורכת רינה בן-מלך, שעבדה איתי. ברוטוסית!), שמרו על חומר הגלם הערוך, כולל הפסקול, שלפי גיל דפק את כבודי עוד יותר מהתמונות עצמן.

חתכתי את מה שצריך בארון החשמל בקומה 4, כדי ששומרי הסרט, גיל והעורכת, ייאלצו לרדת למזנון לשתות קפה עד שהחשמל יחזור. וכך הם אכן עשו – מה שאִפשר לי לפרוץ לחדרם, להכניס לילקוטי את הסרט ש"יהרוג אותי", ולנסוע לעין-כרם, שם השלכתי את שללי בפח אשפה ענק.

לחיים גיל, הרותח בזעמו, נשאר רק לשדר במסיבת פורים החגיגית סרטוני הנפשה משופשפים של באגס באני, שבעזרתם ניסה לרַצות את הקהל. הוא נכשל בזאת, וכך שנאתו כלפיי עלתה השמיימה.

היום חבל לי שחיסלתי את הסרט עליי, כי הייתי משדר אותו בבלוג שלי.

דוכן אחד רחוק מדי

חיים גיל היה מבקר קבוע במחנה-יהודה הסמוך, ובכתבות שלו היה מראיין דמויות בשוק מה הן חושבות על פוליטיקה, על כלכלה, על הציונות, על מצבנו הביטחוני וכו'.

גיל, הפיבוריט של ההנהלה, הפתיע אותי בגסותו כאשר בספטמבר 1972 הוא הלך דוכן אחד רחוק מדי, ושאל את גיבוריו, מוכרי אבטיחים, מה הם מציעים לעשות כדי לשחרר את הספורטאים שלנו במינכן.

"הייתם משחררים את כל הרוצחים הנמצאים בידינו?", שאל את אנשי הבאסטות בתמימות מעושה, ומדבריהם המתלהמים ערך כתבה בסגנונו, כלומר ש"העם רוצה כך וכך", תוך שהוא מצליח לגרור את בעלי הדוכנים לוויכוח קולני, חסר טעם לדעתי, אך מקור גאווה למחלקת החדשות.

רון לא יוצא מגדרו

גם לי הייתה תיאוריה לגבי מינכן, תסריט שכתבתי מיד כשנודע על השתלטות הטרוריסטים על מעונות הספורטאים. אני מאמין כי לוּ תסריט זה היה מופק ומבוים באופן קפדני, הוא היה מסוגל לשחרר את הספורטאים ללא אף תשלום. מאמונתי זו לא זזתי בחלוף 44 השנים שהסיעוני לרגע זה.

ודאי שאז, בדיוק כמו בימים המודרניים – שבהם אני מציע, בכתבה תחת הכותרת "לשרוד באוטו", תוכנית להגנה עצמית במקרה שמכוניתנו מותקף בידי רכב חולף – לא היה לי כל קשר עם מערכת הביטחון. אלא שאז, בימי רוממה, היה לי קולגה לעבודה, רון בן-ישי, קצין קומנדו במילואים אשר בימים האזרחיים שלו שימש כתב צבאי בתחנה אהבתי.

ידעתי כי רון, המראיין את כל הגנרלים ומסתובב במסדרונות משרד הביטחון, יכול לקדם את הרעיון שלי למקומות ראויים, מה שיְזַכֶּה אותו לפחות בביקורת. פניתי אפוא אל בן-ישי כדי להעביר דרכו את התוכנית להצלת הספורטאים משבי הטרוריסטים.

רון הגיב בזלזול עוד בתחילה. "מה לך ולביטחון? הרי אתה חובבן בתחום הזה, עזוב".

אמרתי לו שגרהם גרין טוען כי לחובבן יש תמיד יתרון לעומת המקצוענים.

"מי זה גרין הזה?", התעניין רון, מה שלא הפתיע אותי, כי הרוממאים שהכרתי, למרות שייכותם לעם הספר, לא היו בקיאים בספרות העולם. גיליתי את זה בתדהמה עוד בתחילת דרכי בתחנה.

"גרין כתב את 'האדם השלישי'", הסברתי, "ושם הוא חלק מחמאות לחובבנים כמוני. אז תשמע את תמצית רעיון ההצלה שלי".

רעיון ההצלה ממינכן

לפי מה שפורסם, פתחתי את דבריי לבן-ישי, הטרוריסטים מארגון "ספטמבר השחור" דורשים שני מסוקים, שבלילה הקרוב יביאו אותם יחד עם הספורטאים השבויים שלנו לשדה התעופה פירסטנפלדנברוק, הסמוך למינכן.

אני מציע, אמרתי, שהגרמנים יסכימו לדרישת הטרוריסטים, אך יכינו לא שני מסוקים, אלא ארבעה! שניים לטרוריסטים ולשבויים שלהם, ושניים לאנשי קומנדו.

התסריט הוא כזה: שני המסוקים ובהם הטרוריסטים יתניעו, יעלו לאוויר, ויתחילו לטוס לכיוון שדה התעופה, בדיוק כדרישת הטרוריסטים. ה"טייסים" מצדם, כביכול כדי להגן על הטרוריסטים, לא ידליקו אורות. הם יטוסו בחושך ויבצעו סיבובים במקום, כדי שהטרוריסטים במסוק האחד יאבדו קשר עין עם המסוק השני – מה שיאפשר לבצע החלפה באוויר.

ההחלפה: בחסות החושך, כל אחד משני המסוקים שבהם הטרוריסטים יקבל "בן זוג" חדש, כלומר מסוק ובו אנשי קומנדו, והנחיתה של שני זוגות המסוקים הללו תיערך בשני חלקים נפרדים של שדה התעופה, רחוקים זה מזה.

תראה מה יקרה, אמרתי לרון. הטרוריסטים שייצאו מהמסוק, במקום להיתקל בחבריהם שאמורים לצאת מהמסוק השני, ייתקלו בהפתעה מוחלטת בכיתת קומנדו הרצה לכיוונם עם נשק, כמו אקדחים עם משתיקי קול וסכינים.

אותו דבר יקרה עם המסוק השני: גם הטרוריסטים שייצאו ממנו ייתקלו, במקום בחבריהם, בלוחמי קומנדו מיומנים.

קל לשגע אותם, הסברתי, כי לטרוריסטים יש רק מפקד אחד, כך שלפחות באחד המסוקים לא יהיה מנהיג שמסוגל לתת פקודות כאשר העניינים משתבשים.

וחוץ מזה, הוספתי, הטרוריסטים לא יפתחו באש על השבויים, משום שהם יהיו עסוקים בקרב הישרדות עם הקומנדו.

קבורת חמורון לרעיון

רון האזין לתסריט שלי ברבע אוזן, מלמל משהו בסגנון "הרעיון לא רלוונטי", החווה בידו תנועת ביטול, ועזב את המזנון שבו דיברנו בצעדי ברווז סמכותיים.

מהרגע ההוא ועד היום, אף פרשנות של רון בן-ישי לא מסוגלת לעניין אותי.

ש"ג חצוף 

אגב, האם ייתכן שכבר בתחילת חיי על אדמת ארץ ישראל הייתה לי נטייה לנסות להציל נפשות?

אם כך, אז התוכן של "לשרוד באוטו" הנוכחי הוא רק המשך מעלליו של אותו חובבן, סמל במילואים, בוגר קורס מפקדי כיתה בבה"ד 7 וש"ג, שהתחצפן בעידודו של הסופר הבריטי גרהם גרין.

Dom

על כלבים ואנשים: מישהי שעזבה אותי בצדק לפני חצי מאה חרתה בזיכרונו של הקשיש המורשה כמה מילים, שמזעזעות את הנוכחי עד היום. "הייתי רוצה", כתבה, "להגיע לגן העדן של הכלבים, מקום שנמצאים בו רק החברים האמיתיים שלי, ואין בו נפש רעה".

המדף הביתי שבתצלום הוא גן עדן למצלמה האנלוגית הוותיקה Fed, חיקוי רוסי עלוב של לייקה האגדתית. אחרי מלחמת העולם השנייה הביאו הרוסים כשלל מגרמניה הנאצית מכונות ייצור של לייקות, שמהן יצאו פֶד-ים וזוֹרְקִי-ים. הרוסים הביאו הביתה גם פסי הרכבה של אופל קאדטים ואולימפיות, כמו המכונית היחידה בגטו ורשה, שהייתה שייכת לאדם צ'רניאקוב, ראש היודנראט.

צ'רניאקוב התאבד כאשר הגרמנים לקחו ממנו את אופל אולימפיה. "כי חזקים עד לא ייאמן היו הקשרים בין יהודי ורכבו", סיכם הקשיש המורשה על סמך יומני צ'רניאקוב, והרגיז את חוקרי "יד ושם", הטוענים בעקשנות שצ'רניאקוב התאבד בגלל מצפונו, לאחר ששלח אלפים מתושבי הגטו למחנות המוות.

מהמכונות שהולידו את אופל אולימפיה של צ'רניאקוב יצאו בברית המועצות דגמי "מוֹסְקְבִיץ'" המִסכנים. היסטוריה

טיפ טיפה: שלום לך, עולם התיק-תק

אכן מגיע הזמן להגיד שלום לעולם האנלוגי הנחמד, שהאביזרים האחרונים שלו, כמו טלפונים ישנים, מצלמות פילם, מכונות כתיבה ומכוניות בעלות נפש, נמצאים עדיין ואף מתפקדים בביתנו. אלא שעוד מעט, גם במרחב הציוני המתקדם הכול יהיה דיגיטלי לגמרי, כולל המלחמות בוודאי.

אמנם קשה לדמיין מרוצי גרנד פרי של מכוניות חשמליות, שיילחמו על המסלולים ללא רעש המנועים המסורתי, הדרמטי – אלא שזהו העתיד האורב לנו בסיבוב הבא. כבר היום, חלק מהיצרנים מוסיפים, באמצעות מגבר ורמקולים, צליל מלאכותי, חזק כביכול, למנועים המוקטנים, המתאימים למכונת כיסוח דשא ולא למכוניות – גם כאשר מכוניות אלה הן בגודל עגלת סופרמרקט.

לקראת סוף דרכן, גם מכוניות המצוידות במנועי בערה פנימית הופכות, ללא התנגדות, למחשבים על גלגלים, ובעליהן שטופי המודרנה מוצאים את עצמם מוקסמים עד קו האוזניים מהדיגיטליוּת החוגגת. הם נהנים ממסכים עתירי אינצ'ים, נהנים משיחות/תכתובות היוצאות ונכנסות אל חלל הרכב, נהנים ממוזיקה דיגיטלית, עתידנית, ואינם מתייחסים לחוקי התנועה, שהם עדיין אנלוגיים אשכרה.

כי במכונית כלילת-דיגיטליוּת הם מרגישים חוסר שייכות לשטויות כגון אלה, ולכן חונים איפה שבא להם, לא מאותתים, עוברים באדום, ומפספסים את קיומם של רוכבי אופניים והולכי רגל.

טוב שמותר לנו עדיין לאהוב את האביזרים האנלוגיים האחרונים שבידינו, את השעונים המשמיעים תיק-תק, ואת המכוניות המדברות בצינורות פליטה.20160711_164936-1

הפרשנות האסוציאטיבית של י"א ל'טיפ טיפה'

שואלים את אדוארד

יואל: בהמשך לכתבה שלך מהשבוע שעבר "לשרוד באוטו", אפשר להוסיף עוד כמה פעולות להגנה מפני רכב עוקף/תוקף:

  1. כאשר התוקף מתקרב ממש, לבצע פנייה חדה חצי שמאלה למסלול התנגשות איתו, כדי לגרום לו לסטות שמאלה לשול כמוצא היחידי למנוע התנגשות – בתקווה שהוא יתהפך או יתנגש עם איזשהו מכשול. זה דורש מיומנות מסוימת, ולכן כדאי להתאמן קודם.
  2. לעבור למרכז הכביש ולא לתת לו לעקוף. פה הסיכון שהוא יפתח באש מאחור, אבל אז יש הגנה מסוימת מריהוט הרכב. ככלל, אין לתת לרכב שנראה לך חשוד לעקוף בכלל.
  3. להתקין אפליקציית קישור למוקד הקרוב, כאשר בלחיצת כפתור עם GPS משודרת אזעקה לכוחות הביטחון, כולל מיקומך המדויק.
  4. אם יש נשק, לשקול את נשיאתו בכבישי יהודה ושומרון במצב טעון/נצור, ואם המנוולים מצליחים לעקוף ולפתוח באש, להשיב אש ביד אחת, כל עוד שהיד השנייה נמצאת על ההגה.

תשובה: כל ארבעת מהלכי ההתגוננות שהוספת על חמש ההנחיות שלי עדיפות בהרבה מאשר פסיביות – המשחקת לידי המחבלים.

אלומה: אני צעירה שמחפשת רכב אמין וחסכוני (הכי חשוב), שיעמוד בנסיעות ארוכות. התקציב שלי הוא 15 אלף שקלים בערך. אני מעדיפה ידני, בגלל החיסכון וגם כי יותר נוח לי.

ראיתי פיז'ו 206 ידנית שנת 2008 שנראית מצוין, ללא תאונות, קילומטראז' נמוך וכו', אבל כולם מפחידים אותי שהמכוניות הצרפתיות לא עמידות ועושות הרבה תקלות.

אשמח לשמוע את דעתך בנושא.

תשובה: 206 היא הפיז'ו הכי המוצלחת בתפריט של הפירמה. אם יהיה לך מזל, המועמדת שעומדת על הפרק תהיה הסוסה הנאמנה שלך, חביבה לניהוג ואמינה לטווח הארוך. קחי אותה בשתי ידיים, כי לא מייצרים כבר מכוניות דומות (ע"ע "טיפ טיפה" הנוכחי).

יהושע: ברשותי טויוטה ראנקס בן עשר שנים. לאחרונה הרכב מתחיל לרעוד כאשר לוחצים על דוושת הגז בתחום המהירות 90-120 קמ"ש.

צמיגאי שהייתי אצלו שלל את האפשרות שהבעיה היא מהצמיגים.

מה יכול להיות מקור הבעיות? הציריות הקדמיות? כיוון פרונט?

תשובה: נוסף לכל הבדיקות שאני מציע במקרה שהמכונית רועדת בנסיעה – חיבורים, מתלים, איזון גלגלים מיוחד וכדומה – כדאי לבדוק גם שמא הצמיגים האחוריים "התרבעו" מסיבה כלשהי, כמו שימוש בבלם יד או עמידה ממושכת.

לשרוד באוטו

בעקבות הפיגוע על כביש 60 בשבוע שעבר נותר לי רק להצטער עמוקות שלא חזרתי שוב ושוב על דבריי, איך להתנהג כאשר רוצחים פלסטינים מתכננים לעקוף את מכוניתנו ולפתוח עליה באש

כעת אין לי ספק שהייתי צריך לחזור על דבריי ללא בושה, אולי באמצעות בּוּקְסָה (תיבת טקסט) שהייתה מופיעה במדור זה פעמיים בחודש לפחות. אך בגלל רשימה ארוכה של סיבות לא נדנדתי לקוראים עם תזכורת כזו, ולא פרסמתי את ההנחיות פעם אחר פעם.

נפתח בכך שיש בי איזו התנגדות להצטייר כבר-סמכא בתחום שבו אינני מישהו חכם הרשאי כביכול לתת עצות. שהרי אינני אלא חובב המשוטט בחושך בחיפוש אחר פתרון-פלא לבעיה ביטחונית שאין לה רפואה – זולת אמצעים תיאורטיים, אבסטרקטיים, אשר הפוליטיקאים, מתוך הקפדה על כללי הפופוליסטיקה, נמנעים לפרט.

ועוד הִשתיקה אותי ועצרה את חוצפתי העובדה המעציבה שכאשר פרסמתי בזמנו הנחיות מה לעשות כאשר מתקיפים אותנו על הכביש, הפרסום עבר ללא תגובה כלשהי מצד המומחים שאליהם הוא היה מכוון. איש מכל אותם מקצוענים שיודעים דבר-מה על הישרדות במצבי טרור לא תיקן אותי, ואפילו לא כתב שהזקן סתם מפטפט בעניין כאוב. היחידים שהגיבו להדרכה שפרסמתי היו קוראי המדור הנאמנים, אותו חוג של אנשים המגיבים להצעותיי איך לנהוג ואיך לשמור על הרכב.

נשאלת אם כן השאלה: האם הייתי צריך לחזור ולפרסם בהתמדה את דבריי ש"קרש ההצלה בעת התקפה בכביש הוא לחיצה על המעצורים" – רק כדי לשכנע שוב ושוב את המשוכנעים ממילא?

אפשר כי אכן הייתי צריך לחזור על דבריי למען הסיכוי שהם יצילו אולי מישהו, אלא שאת זה למדנו רק כעת, במשך השבוע הקשה החולף.

אינסטינקט מכושף?

אולי נרדמנו במקצת בנושא הסכנה האורבת בכבישים המשותפים ביהודה ושומרון, בשל העובדה שהייתה רגיעה מסוימת במקרים של אש מחבלים היורים מתוך מכוניתם אל מכונית ישראלית, ללא הבחנה מי נוסע בה – זקנים, נשים או טף.

רוב אירועי הירי מאוטו לאוטו או מאופנוע למכונית המתרחשים ברחובות תל-אביב ובאזור המרכז, ומסַכנים עוברי אורח מקריים – הם במסגרת מלחמות העולם התחתון, ואינם קשורים בשום עניין לאומני, גזעני או פוליטי.

כמו ההתנקשות שאירעה באחרונה סמוך לשכונת המשתלה, ברמזור מול בית קברות צבאי, שם האופנוע של המחסלים נצמד למאזדה 6 שעצרה באור אדום. האקדוחן, שהגיע מכיוון הכפר הירוק, פתח באש על הנוסע שלצד הנהג, והקשיש המורשה הופתע מכך שנהג המאזדה המותקפת לא זינק כמו טיל אחרי הירייה הראשונה – לא שמאלה כפי שאותת לעשות, וגם לא קדימה, מה שבהחלט היה אפשרי למרות האור האדום.

נהג המאזדה גם לא נגח באופנוע של המתנקש כדי להפוך אותו – מה שהיה עושה הנוכחי, הקשיש המורשה. במקום כל האפשרויות הללו, הנהג פשוט עמד במקום, כמו מכושף, עד שהיריות פסקו, עד שהאופנוע הסתלק, ועד כי שחרר את נפשו נסיך משפחה מסוימת המוּכרת לאוכפי החוק.

אגב, בעוד שהמאזדה עמדה כאילו נדבקה לאספלט, כלבו של הזקן פתח במנוסה הביתה תכף בהישמע הירייה הראשונה. אם מישהו מעוניין לאמץ את מהירות התגובה של בעלי חיים, הוא ייצא נשכר.

מה לימד המקרה

למדנו שיש להגיב במהירות ככל האפשר למרות עייפות, למרות גיל מופלג, למרות חום כבד שמחוץ למכונית ולמרות עבודתו הנמרצת של המזגן, המפנקת והמרדימה.

למדנו שברגע הצורך יש להגיב בתוך חלקיקי שנייה – להגיב בהגה, כי בכך יש צורך מיידי לנוכח סכנות החלקה או התהפכות, להגיב בדוושת הגז ולהגיב בדוושת המעצורים.

בחזרה להנחיות

  1. עד שהשלטונות לא ימצאו רפואה אחרת, יסודית יותר, נראה לי חיובי לוותר ככל הניתן על נסיעות-בדד בכבישי סכנה משותפים ביש"ע.

כי נוכחנו די והותר שמחבלים צדים מכוניות בודדות – שהן גם טרף קל, וגם לא מותירות עדים לרצח המתוכנן. מוטב אפוא לנסוע בשיירות, המונות שלושה-ארבעה כלי רכב לפחות. בליווי צבאי או משטרתי, אם זה אפשרי.

  1. אם מוכרחים בכל זאת לנסוע לבד, אז מדי כמה רגעים יש לבדוק בראי המרכזי ובמראות הצד אם הכביש מאחורינו ריק, או שמישהו נוסע אחרינו במרחק 100-150 מטרים מבלי להתקרב.

אם מכונית חשודה זו מתחילה פתאום להאיץ לעברנו, לצורך עקיפה כביכול – כוונה אשר לא זיהינו סימנים קודמים לה, שהרי הנהג של המכונית מאחורינו דווקא שמר מאיתנו מרחק – זה אמור להדליק נורה אדומה. הגיעה העת להפעיל כללי הגנה עצמית.

  1. אם יש למכונית שלנו כוח מנוע המאפשר זאת, לוחצים על דוושת הגז בניסיון לפתח מהירות, כדי שהמחבלים לא יצליחו לעקוף אותנו ולכוון אלינו קנה (או קנים).

גם אם לא הצלחנו להסתלק, מהירותנו עלתה, וכל מה שיתרחש מעתה יקרה בקצב מהיר יותר. זה מתאים לצורך התרגיל שנותר לנו לעשות:

  1. מניחים למכונית החשודה להתקרב, וכאשר הגלגלים הקדמיים של התוקפים הפוטנציאליים נמצאים כבר בקרבת הטמבון האחורי שלנו – נלחץ בכל כוחנו על דוושת הבלם, בפאניק סטופ. נמשיך ללחוץ בחוזקה על דוושת הבלם גם כאשר מערכת ABS תרעיד את הדוושה ברעש מפחיד.

הפאניק סטופ שלנו אמור להפתיע את התוקפים, אשר תכננו לפתוח באש בתוך שניות ספורות. הם יחלפו על פנינו במהירות, ללא יכולת לכוון אלינו את הנשק ולירות.

  1. כעת, במרחק שנפער בינינו ובין מבקשי רעתנו המופתעים, סביר להניח שהם יוותרו וימשיכו בנסיעתם. עם זאת, יכול להיות שהמחבלים יעצרו אף הם, רחוק מאיתנו בגלל מהירותם הגבוהה, ויתחילו להתקרב אלינו בהילוך אחורי.

במצב כזה יש לנו שתי ברירות: לחכות להמשך העניינים מוכנים, עם נשק ביד, או לבצע סיבוב פרסה במקום ולברוח.

מעצר הגנתי

כך לפחות כתבתי בזמנו, ובמשך הזמן שחלף מאז פרסום הדברים לא שיניתי את עמדתי. עצירת-פתע נראית לי עדיין הכרחית.

אש יכולה לקפוא

לא מזמן, כקוריוז, סיפרתי למישהו על הפתרון הנ"ל שאני מציע. התווכחנו לגבי כל מיני פרטים, וכדי להתרשם איך זה נראה בשטח החלטנו לערוך מבחן על הכביש. הרי אין סיכוי רב להיתקל באופן טבעי בתרחיש של "מכונית הנוסעת במהירות סבירה, ואז בולמת בחוזקה כאשר היא מבחינה שמנסים לעקוף אותה".

הניסוי היה אמור להיראות כך: המכר יושב בכיסא הנהג, ובן דודו יושב בכיסא האחורי בתפקיד היורה, אוחז תת-מקלע דמיוני. לפי התסריט, מכונית זו של ה"מתנקשים" אמורה להדביק את מכוניתי, להתייצב במקביל אליי (אך קצת קדימה ממני, כדי שאם אני, ה"קורבן", אתהפך בעקבות ה"ירי" – אז הם, המתנקשים, לא ייפגעו. לא ממכוניתי המאבדת שליטה, ולא מהריקושטים של הקליעים) – ואז "לירות" לעברי.

וכך זה נראה בשטח: נסעתי ב-80 קמ"ש, והמכר שלי התקרב ב-120 קמ"ש או קצת יותר. כאשר הוא קרב אליי, עצרתי בחריקת בלמים, כמתוכנן. שותפי לניסוי ציפה אמנם לעצירה שלי, ובכל זאת, כאשר מכוניתי נעצרה בפאניק-סטופ היסטרי, הוא הופתע. הופתע מכך שהנהג הבולם (אני) איבד שליטה כל מכוניתו, שעצרה בפתאומיות ולא בקו ישר.

כתוצאה מכך, נאלץ האיש העוקף לסובב את ההגה שמאלה באופן אינסטינקטיבי לגמרי, ומכוניתו נזרקה שמאלה עד השוליים כמעט.

"שכנעת אותי", אמר המכר. "ברגע שהפעלת מעצורים, הרעיון התיאורטי לפתוח באש אכן ירד מהפרק".

Jud a320141223_180906211213 627

Jud a1Jud a5

תמונות הנפש: תצלומי המכוניות – פרי עבודתו האמנותית של ידיד המדור "אנונימי", י"א – שונים באופן משכנע מדגמי הרכב, ותיקים וחדשים, אשר מוצגים לכל דורש בגוגל ושות'. כי י"א שלנו, המוקסם מהדרת כבודן ומיופיין המיוחדים של ה"דוגמניות" המוטוריות שלו, מצלם אותן לא בתצלומים מבוימים, ולא בסטודיו, אלא כחלק מהנוף המקומי – האנושי, הטבעי והארכיטקטוני.

הרכיבים של היום-יום הישראלי, המלווים תצלומים אלו כחלק בלתי נפרד מחיינו, והתפאורה האותנטית עד כאב שיניים, המציאותית ביותר, שהמכוניות הנלכדות על ידי י"א שייכות אליה ללא ספק – הם סוג של תחקיר אמנותי מיוחד ומעניין, בעל חוש הומור ואף סרקזמה.

כמו בתצלום של הרכבת הקלה בירושלים, שנתפסה על רקע מנורה ענקית הבנויה מאורות ניאון. מצחיקים יותר לגבינו הם רק הסנדלים והתסרוקת של הולך הרגל, אשר חולף על פני השברולט הפתוחה החונה מבלי להביט בה

טיפ טיפה: גם אתה, EGR?

שסתום EGR, שהתגלה אצלנו כבעייתי עקב שימוש בבנזין או סולר לא נקיים – החל את הקריירה שלו במכוניות אמריקניות, בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. עד מהרה אימצה אותו תעשיית המכוניות מסביב לגלובוס, לאותה מטרה אשר לשמה הוא נולד: החזרתם של מחצית מהגזים הרעילים היוצאים מסעפת הפליטה אל תא השרפה.

לגרסתם של יצרני הרכב, גזים אלו נשרפים שוב כדי להוריד את דרגת הזיהום שהם גורמים, אך לפי טענות הנשמעות ברשת, גזים אלו אשר עוברים רה-סירקולציה מורידים בעיקר את הטמפרטורה בתהליך השרפה. פעילותו זו של שסתום EGR מובילה לכך שפיח קשיח מצטבר בתא השרפה, במעברים, על השסתומים ועל אלקטרודות המצתים.

כתוצאה מהפיח שמתיישב בו, המנוע מזייף. המחשב הדיאגנוסטי מציע שרשרת של פתרונות שונים ומשונים, שהלקוח משלם עליהם מכיסו – עד כי בסופו של תהליך ניסוי וטעייה, המחשב מגלה את הצורך להחליף את שסתום EGR. עלות החלפה כזו נעה בין כמה מאות שקלים, במכוניות זולות בעיקר, ובין אלפי שקלים ברכבי פרימיום.

כך קורה שאצלנו יש לשסתום EGR ייעוד מיוחד: מטרתו הראשית של השסתום במרחב הציוני היא לשמור על פרנסתם והתעשרותם של ברוני הייבוא. ואמנם, השסתום ממלא נאמנה את תפקידו זה, ותורם לעסקים של יבואני הרכב שלנו לא פחות טוב מכפי שעושים זאת גדודי כתבי החצר והיחצ"נים. שהרי רוב המוסכים אינם מוכנים להסתפק בניקוי שסתום בעייתי, אלא ממליצים להחליפו בחדש.

אגב, ללא קיומו ופעילותו של שסתום EGR, המנועים היו מסוגלים לעבור מספר כפול של קילומטרים, אך דא עקא שהסרתו המתבקשת והאפשרית תיחשף בנקל בטסט השנתי, והמכונית תורד מהכביש.

שואלים את אדוארד

א', ירושלים: מאז ומעולם נמנעתי מרכישת מוצרים מתוצרת גרמניה, בתוכם גם מכוניות. במשך השנים ליוו אותי יפניות נחמדות ביותר (למרות שאם צריך להחרים מישהו, אולי זה דווקא אותן. היפנים כמעט הרגו את סבא שלי בקרב מידווי במלחמת העולם השנייה).

לאחרונה התחלתי לחפש רכב בתקציב דל יחסית, ובין האופציות שאשתי הציעה הייתה גם פולקסוואגן גולף ותיקה אך איתנה. מובן שסירבתי לשמוע על גרמניה, מסיבות ברורות, אך אשתי סיפרה לה על קשיש כלשהו, ניצול שואה, שמקפיד לרכוש מוצרים דווקא מתוצרת גרמניה, כי לדבריו "עכשיו הגיע תורם של הגרמנים לשרת אותי". אותו קשיש אוהב את המכונית שלו ומטפח אותה באהבה, אך גם מרשה לעצמו להפליק לה מדי פעם, כי בכל זאת גרמניה.

איכשהו, הטיעון הזה קנה אותי. אני נהנה לחשוב על סיטואציה שבה יהודי עבדקן חולף בפולקסוואגן שלו על פני נאצי, שהיה מעדיף לראות את הנהג במצב צבירה אחר. הנהג הזה מדבר עם האוטו שלו בעברית. צועק בה "שמע ישראל". מקלל בחופשיות ובלי חשבון את הגרמנים ואת צאצאיהם.

אז עכשיו אותה פולקסוואגן עומדת בחניה מחוץ לבית שלי. הילדים שלי עשו תחרות שמות בעבור הכסופה החדשה שלנו, וקראו לה נטשה. מבחינה גנאולוגית, נחמד שהם הסבו אותה להיות אנטי-עצמה.

תשובה: סבורני שאני מזהה את הקשיש המדובר.

שי קנדל: בזמנו הפנית אותי למוסך באשדוד, אם איני טועה, להחלפת גיר בהונדה HR-V. אם אפשר, אשמח לדעת מה המשמעות של החלפת גיר אוטומטי בגיר ידני, מבחינת המערכות שנדרש להוסיף.

מהו מחיר סביר לעבודה כזו? והיכן אתה ממליץ לבצע אותה?

אני בונה על התרשמותי שיש לך פינה חמה בלב להונדה זו.

תשובה: לא לחינם אני ממליץ על הונדה HR-V, מכשיר תנועה נפלא גם כשהיא מצוידת בגיר האוטומטי הדפוק CVT (רציף), המתאים לאנשים שלא ממהרים לשום מקום.

ודאי שאני מבין את רצונך ליהנות מהגיר הידני של הונדה, המביא את HR-V לביטוי מיטבי, כפי שבָּדוּק במשפחתי (לבני יש HT-V ידנית, והוא לא מוכן להחליף אותה באף מכונית אחרת).

הבעיה היא שהחלפת גיר אוטומטי בידני ב-HR-V כרוכה בסיבוכים טכניים ובהשקעה כספית נכבדת. בקיצור, הייתי ממליץ לך לחפש HR-V ידנית. לא תתקשה למצוא קופצים לאוטומטית שלך.

מיכה סלומון: יש לי אלפא 164. באמצע נסיעה, הרכב הפסיק פתאום לסחוב. אמרו לי שהממיר הקטליטי התפרק כנראה בִּפנים, וזה חונק את האוטו. החלטתי להחליף את כל המערכת – הצינור גמיש, הממיר, והורכב גם דוד "פְרִי פְלוֹ".

הבעיה נשארה, והמנוע נשמע לא אחיד כל כך, אז המליצו לי להחליף קוילים (יש שניים). החלפתי, והכול נשאר אותו דבר. ממש אשמח לעזרתך.

תשובה: בקש את המוסכניק שיבדוק באלפא שלך את יחס הדחיסה בכל הצילינדרים. סביר שבדיקה זו תגלה את מקור הבעיה. בין השאר, קיימת אפשרות שחל שיבוש בעבודת השסתומים.

אך אפשר גם שהסיבה פרוזאית בהרבה, כמו למשל מסנן דלק סתום או משאבת דלק לא תקינה.

שרה בר-סלע: ברצוננו לרכוש מכונית אוטומטית, בטיחותית, גבוהה וחסכונית בדלק, קרוסאובר או ג'יפ, עד 130 אלף שקלים. חשבנו על סוזוקי קרוסאובר או סוזוקי ויטארה. איזו מהן עדיפה?

האם אתה ממליץ על מכונית אחרת? האם משתלם יותר לקנות מכונית יד שנייה בעלת קילומטרים?

תשובה: בין שתי הסוזוקי שציינתם, ויטארה היא קלאוסטרופובית פחות מאשר הקרוסאובר, שגם עליה אני ממליץ.

אך במקומכם, הייתי בודק את האופציה של רנו קדג'אר חדשה בגרסת דיזל החסכונית והאמינה, או מסתפק בפולקסוואגן טיגואן יד שנייה, אם תמצאו אחת צעירה בשנתון ובקילומטראז'.

ערן בראוטמן: אני מחפש רכב משומש לכל המשפחה (שמונה נפשות). התוכל להשוות בין סיטרואן ג'אמפי ליונדאי i800?

תשובה: יונדאי i800 בגרסת דיזל מעניינת הרבה יותר מאשר ג'אמפי, אך בין שתיהן הייתי בוחר בטויוטה סיינה. טויוטה זו מצוידת אמנם במנוע בנזין, אך לפי שלומי ממוסך "גז חיש", הוא מתאים להסבה לגז – מה שיוריד את עלויות הדלק ב-50 אחוזים.

אנה: רצינו לשאול את דעתך: קיה ריו, יונדאי i20, או סקודה פאביה‎?

נציין כי אנחנו זוג שמתכוון להתרחב בעתיד הקרוב.

הקצבנו לעצמנו כ-30 אלף שקלים, אך הסכום גמיש. כרגע, לשנה-שנתיים הקרובות, השימוש העיקרי ברכב יהיה לנסיעות פעם בשבועיים להורים (נסיעה של כשעה וחצי לכל כיוון). אנחנו מתגוררים בירושלים, והרכב לא אמור לשמשנו לנסיעות יומיומיות לעבודה, אלא בעיקר לנסיעות רחוקות וייחודיות כאלו.

הפרמטרים החשובים לנו ביותר הם אמינות, בטיחות וכמובן חיסכון בדלק (הן מסיבה כלכלית והן מסיבה סביבתית).

הוצע לנו כאמור לשקול i20 , ריו או פאביה. אנחנו אובדי עצות, ונשמע לכל הצעה והכוונה – בתחומי עלויות חלקי חילוף, כדאיות כלכלית, אמינות וכל תחום שלא חשבנו עליו. ברור לנו שנצטרך למצוא רכב מבית טוב, כמו שאתה חוזר ואומר – אבל על מה עוד כדאי לשים דגש? שנת ייצור, קילומטראז' מרבי שעליו לא כדאי להתפשר? איזו מבין המוצעות כאן עדיפה?

בנוסף, עקב ההתרחבות הצפויה, האם יש הבדלים משמעותיים בין האלטרנטיבות מבחינת מקום בתא המטען?

תשובה: בעצם לא חשוב באיזו מהמועמדות שציינת תבחרו כמתאימה לשרת אתכם – החשוב הוא הקריטריון שהזכרת, בית טוב. ודאי שמבין שלושתן יש יתרון נכבד לפאביה קומבי המצוידת במנוע 1.4 בעל 16 שסתומים.

עם זאת, אני מציע לכם לא לפספס הזדמנויות אחרות. לדוגמה: ידידים שלי מצאו וקנו פולקסוואגן גולף 2003 אוטומטית בקילומטראז' נמוך יחסית (120 אלף), יד שלישית, ושילמו עליה 13 אלף שקלים, לפי מחירון של 15 אלף. גולף זו נראית לא פחות טוב מכל השלוש שציינתם, אף שהן צעירות ממנה בהרבה.

הייתי מנצל את העובדה שהמחיר של גולפים ותיקות הוא כיום על הפנים, ומחפש סוס עבודה דומה לזה המתואר לעיל.

תשובה נוספת לאייל מקסים: התשובה שלי לשאלתך, הממליצה על התחברות למחשב דיאגנוסטי "כי כנראה, אחד החיישנים מזייף" – התפרסמה אמנם במדור הקודם, אך לצערי, נזכרתי מאוחר מדי שהשיבושים בטורבו ובטורים עשויים להצביע על הצורך לנקות או להחליף את שסתום EGR, האחראי על רה-סירקולציה של גזי הפליטה.

כקוריוז, שלחתי לך הסבר ביוטיוב המדריך איך אפשר לנקות את שסתום זה בעצמך. ההסבר הוא אמנם בפולנית – אך ממילא מוטב שלא תנסה לעשות את זה בבית, אלא יש לשכנע מוסכניק שיבצע את הליך הניקוי.

 

אנדרה ק' לא יביים עוד

אופס, עוד מישהו איננו. אישה לבושת שחורים עם חרמש בידה מתגנבת באטיות לאור הירח. היא נראית כאילו יצאה מהתמונות של פרנסיסקו גויה. כַּלְבִּי רועד בהתרגשות. קישטה, אני צועק אליה, ומתעורר

בגלל שיטתיות הטבע עוזבים אותנו ידידים, חברים ונפשות שהכרנו. אינני אחד שכותב הספדים, אלא שבגלל חברי הבמאי אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, לא יכולתי להתאפק מלפתוח את תיבת הזיכרונות.

זה קרה מזמן ועוד קצת, בימי צעירותנו, בפולין של שנות השישים המאוחרות, לפני הפוגרום ביהודים שבוים על ידי השלטון הקומוניסטי, כאשר אנו, בצהרי יום פולני רגיל, זאת אומרת בהיר ומעונן לסירוגין, הגענו ברנו R8 גורדיני הכחולה שלי אל האגם המלאכותי זָאלֶב, הנמצא במרחק של כ-50 ק"מ מוורשה, אגם מוקף יערות אפלים בעלי סודות שלא כדאי לפרט.

בנוסף לרעייתי היה איתי זוג ידידיי – אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, שכעת אני מתיישב כדי לכתוב עליו, תסריטאי, צלם ובמאי כישרוני, וחברתו ונדה רָאדְקֶבִיץ', בִּתָם של שר הפנים בשלטון הקומוניסטי ושל מנהלת הטלוויזיה הלאומית. חנינו את המכונית בשפת האגם, שכרנו סירת דייגים ממונעת קטנה, ויצאנו לשוט בַּזָאלֶב הרוגע, אשר גודלו כים כנרת, בערך.

שחפים לבנים עשו שמיניות מעל הסירה, ובעודם מסתחררים באוויר צווחו אלינו בפולנית "תחזרו, תחזרו!", מה שהבנו אחר כך. אך בינתיים, המנוע טרטר בנימוס, ולא הפריע לטרנזיסטור הקטן להשמיע את שיריו של הזמר צ'סלב נְיֵימֶן, זוהר ארגוב הפולני.

Zalew 3

אגם זאלב לפנות בוקר

פסטורליה מופלגת

המצב הקיים היה רומנטי אשכרה. הבנות ישבו בקדמת הסירה, צוחקות ומפטפטות תחת השמשיות הצבעוניות שלהן, ואנו, אנדרה ואנוכי, השגחנו על מוט ההגה. הצטערנו ששכחנו במכונית את חולץ הפקקים, שנסע איתנו כדי לפתוח את בקבוק היין הקשור בחוט אל הסירה, ונגרר בעקבותיה במי האגם לבל יתחמם.

היינו באמצע האגם, עדיין נהנים מהטיול, כאשר נפל עלינו לפתע חושך מצרים, ללא כל סימן אזהרה. רוח חזקה עוררה לחיים את המים, גלים החלו לטלטל את הסירה, הניפו אותה והשליכו חזרה. בתוך רגע קצר נרטבנו עד החוט האחרון בגלל המים שחדרו לסירה, וגם בגלל מטח הגשם שהביאו הרוחות. נאבקנו לסובב את הסירה חזרה אל החוף שממנו הפלגנו, אך לא ידענו אם אנו בוחרים בכיוון הנכון, כי בסערה אלימה זו אבד לנו כל חוש כיוון.

"ככה זה כשיוצאים לשיט בלי מצפן", האשים אותי אנדרה בהברקה הומוריסטית של תלוי, ואני הערתי שלוּ רק היה לנו חולץ פקקים, הכול היה מתפתח אחרת. בינתיים המנוע התקשה לעבוד במים השוצפים, השתנק וחדל לדחוף את הסירה הכבדה, שהחלה להתמלא מים.

מבצע מוֹשֶה

ניסינו לגרש מהסירה את מי האגם אל האגם באמצעות משוטים, וגם חתרנו בכל כוחנו כדי לעזור למנוע. למזלנו, רגע לפני שהסירה החלה לשקוע, מצאנו את עצמנו מרחק עשרות מטרים מהחוף שלנו, שם רנו R8 גורדיני חיכתה לנו בסבלנות.

כדי לא לאבד את הסירה נפרדנו מהמנוע הכבד, שחדל ממילא לעבוד, ובכוחות אחרונים הצלחנו לגרור את הסירה הטבועה למחצה אל החוף, הפכנו אותה כדי לשפוך ממנה את המים, ופרצנו בצחוק מטורף כאשר גילינו שבקבוק היין קשור אליה עדיין בחוט, שָלֵם וללא פגע.

החושך התפוגג, השמש חזרה לעבודתה כתאורן כאילו דבר לא קרה, והבנות פתחו שוב את שמשיותיהן. סבבה. מה שעברנו נמחק. "אני הולך להביא מגורדיני את חולץ הפקקים", אמרתי, ואנדרה ביקש שאביא מהאוטו גם את כבל הגרירה.

"בשביל מה?", תהיתי, והוא הזכיר שהשארנו את המנוע לבדו בקרקעית האגם. "מוכרחים למשות אותו כדי להחזיר את הסירה קומפלט", הסביר. וכך עשינו.

אנדרה קפץ למים עם כבל הגרירה, נעלם, צף חזרה כדי לשאוף אוויר, ושוב צלל, וכך פעם אחר פעם, עד שחזר עם קצה הכבל בידיו. "תמשכו אותו", צעק, "לי כבר נמאס!"

משכתי את הכבל עם הבנות, והמנוע הצטרף אלינו כמו אל משפחה. הרכבנו אותו חזרה בסירה, שתינו יין, וחיכינו שבגדינו יתייבשו. "אתם יודעים", אמרה ונדה, חברתו היהודייה של אנדרה, "שבזמן שנפל עלינו החושך חשבתי על הנבואה של הקדושה הנוצרית חובבת האסונות פָאוּסְטִינָה, שכתבה ביומנה 'השמיים יקדרו, ותשתרר עלטה גמורה על פני האדמה'".

אֲסוּפִי חסון

את אנדרה, אשר השבוע נכתב עליו בתקשורת הפולנית ש"הוא היה במאי מוכשר ויישאר בלתי נשכח, אף שלא הספיק לייצר עוד סרטים אישיים, כפי שתכנן, כי מת במחלה קשה" – הכרתי עוד בימים של האקדמיה לקולנוע בלודז', בשנות החמישים.

פגשנו אותו כאשר אני, סטודנט במאי, יצאתי עם צוות הצילום שלי מבניין האקדמיה, בדרכנו אל תחנת הרכבת. על יד המונית שהזמנו עצר אותנו בחור גבוה ומתולתל, וביקש הסבר איך ללמוד את אמנות הקולנוע. "מתי יהיו מבחני הקבלה, ומה צריך להכין?", שאל.

עניתי לו שהוא יקבל הסבר מדויק והדרכה הוגנת, אם יעזור לנו להעמיס את הציוד הכבד על המונית, משום שאנו נוסעים לשפת הים הבאלטי, אל עיירת הנופש סוֹפּוֹט, כדי לצלם אטיוד קצר שאני עומד לביים.

והוא, קוֹנְדְרָטְיוּק, נסע איתנו עד תחנת הרכבת, עזר לנו לסדר בקרון את המזוודות, וסיפר במבוכה שהוא היה נוסע איתנו בכיף כדי ללמוד איך מצלמים סרט קצר – אלא שאין עליו כסף.

"תתיישב ואל תדאג. תהיה איתנו שבוע ולא תצטער", הבטחתי. וכך היה. אנדרה היה איתנו עד סוף הצילומים. הוא עזר בהפקה, התעניין, חזר ללודז', התייצב למבחנים באקדמיה, והתקבל לפקולטה לצילום.

האמת היא שבשלב כלשהו פניתי לראש ועדת השופטים של האקדמיה, הצייר יֶזִ'י מְיֵיזֶ'יֵיבְסְקִי, בהמלצה חמה על המועמד אנדרה ק'. אולי זה עזר לו להתקבל, אולי לא.

כך או אחרת, במרוצת השבועות, החודשים והשנים הבאות הפכנו חברים קרובים, הן בזמן הלימודים והן לאחריהם. היינו נפגשים מדי יום כמעט, מספרים זה לזה על מה עובדים, מה כותבים, מה מכינים, מה מתכוונים לעשות.

עד שיום אחד אירע פיצוץ, שמחק לנו את כל הידידות.

הדוגמנית הכי שנואה

זה קרה בלודז', שם ביימתי את סִרטי "הקומה ה-13", שזכה בדיפלומת כבוד בפסטיבל בֶּרְגָאמוֹ, ונמצא כעת בין הסרטים הקצרים אשר מלווים את הבלוג שלי "מכונית הנפש".

חיפשתי אחר שחקנית שתגלם את תפקיד הבחורה היפה, מין דמות בלתי מציאותית, ספק קיימת ספק לא, אשר אל דירתה מנסה להגיע הבחור המאוהב בה, השחקן יאן נוֹבִיצְקִי, אליל הצעירים כבר אז, אך נתקע במעלית, ורואה ממנה את מה שלא צריך לראות.

במבחני הבד צילמנו אינספור תלמידות משחק, ולא פחות מכך שחקניות מנוסות, אך כולן היו בלתי מתאימות לתפקיד האבסטרקטי שכתבתי. עד שבאיזה מקרה פגשתי בוורשה דוגמנית צעירה בשם אנה, שנראתה לי מתאימה.כל כך, עד כי הבאתי אותה לאולפן בלודז' כדי שגם צוות ההסרטה יתרשם מבחירתי הטובה.

מיד פרצה מהומה. כל עמיתיי להפקה – מפיק, צלמים, אנשי קול, תאורן ראשי ואף עוזרי במה – כולם התייצבו נגד בחירתי. הם היו מאוכזבים כל כך ממנה, עד כי גם לאחר כמה ימי צילום שפכו עביט של חמיצוּת על התלהבותי, בניסיון לשכנע אותי לשלוח אותה הביתה, ולהמשיך עם שחקנית מקצועית כלשהי. "יש לנו עדיין די חומר גלם ודי ימי צילום כדי להחליף אותה", טענו.

השחקנית מצדה חשה בעוינות כלפיה – נחמדוֹת אליה היו רק המאפרות – ובזמן הצילומים הייתה אנה המסכנה (אנהל'ה, כמו שקראתי לה) על סף שבירה מתקדמת.

בעצם כמוני. כי אני אהבתי דווקא את היותה נטולת כל הבנה לגבי המציאות, תכונה שבזכותה היא התאימה להפליא לדמות הבלתי ממשית שנולדה בדמיוני. מה עוד שבגלל כל המתח והאווירה השלילית כלפיה על הסט, היא הייתה עוד יותר בלתי קונבציונלית ומנותקת מהסביבה. בדיוק כמו שרציתי.

בואי נרקוד נשכח

ערב אחד התקשרה אנה לחדרי, ואמרה בבכי שנמאס לה. "אני חוזרת הביתה", מלמלה.

"אל תעשי שטויות", ביקשתי, והזמנתי אותה למסעדה במלון שבו התאכסנו. "אנחנו נאכל משהו ונדבר על הכול", אמרתי כשהתיישבנו זה מול זו.

המלצר הניח מיד על השולחן בקבוק של חצי ליטר וודקה, ושאל אם נהיה מעוניינים להזמין גם משהו מהמטבח. צחקנו שנינו על המנהג המקומי הזה, והתחלנו לדבר.

"דווקא מחר יש יום צילומים תפור עלייך", גיליתי לה, "כי יהיו סצנות של ריקודים פרועים, ואת הרי רוקדת נהדר. זה יהיה היום שלך ככלה, בשמלה לבנה, ואֶת החתן שלך יגלם סלבומיר אִידְזָ'ק, רקדן מעולה, שמתאים לך. הרי גם את רוקדת רוקנרול נפלא. ראיתי את זה", הזכרתי לה, "במועדון ההיברידי בוורשה, כאשר פניתי אלייך שָם בהצעה לשחק בסרטי. זוכרת?"

לוּ הייתי יודע את זה, הייתי מוסיף ואומר לה שבעוד ארבעים שנה, אידז'ק, החתן שלה ב"הקומה ה-13" שלי, יהיה הצלם הראשי בסרט ההוליוודי הנודע "בלאק הוֹק דָאוּן".

"יום הצילומים מחר יהיה שלך לגמרי", עודדתי אותה, "כל אלה שלא הבינו אותך עד היום, יסתמו את הפה כאשר יראו אותך רוקדת", הבטחתי, ואנה התחילה סוף סוף לחייך, ועדיין חייכה כאשר התקרב פתאום לשולחננו ידידי אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, הבמאי הכי יפה בעיר, ואולי בפולין כולה.

הגזמתי 

"תכירו", אמרתי, "זו כוכבת סרטי, וזה חברי הבמאי שסיפרתי לו עלייך, מר קוֹנְדְרָטְיוּק המפורסם".

ואז אנדרה, חובב מושבע של פוזה, וחסיד של סרקזם ספרותי טריגונומטרי, בנוסח קלאסיקאים של הז'אנר כמו יונסקו – החליט לתת הצגה. וכך, להנאת הסועדים והמלצרים סביבנו, הוא פנה אל השחקנית שלי, והכריז בקול רם שבמקומה הוא לא היה ממשיך לשחק ב"קומה ה-13" של אטלר, סרט קצר, אלא עוזב מיד את "חבורת המשוגעים הזו" שצוחקים ממנה באולפנים, כדבריו, והוא, אנדרה, ידאג כבר לקריירה שלה בסרטים העלילתיים הארוכים שהוא מכין. "את באמת מתכוונת להמשיך לעבוד עם אדוארד? השתגעת? קומי עכשיו ותלכי לעתיד טוב יותר".

הייתי אמור רק לחייך על הופעתו הפרובוקטיבית של אנדרה, אלא שנוכחתי בתדהמה כי הטיפשונת שלי מביטה בנו לסירוגין: פעם בחברי, כמו שמסתכלים על קשת בענן, ופעם בי, בזלזול שדבק לפתע בפניה.

קמתי מכיסאי, ומבלי לחשוב פעמיים החטפתי לאנדרה המופתע סטירה בריאה, אחת ועוד אחת, והוא צעק "הפנים שלי, הפנים שלי". השחקנית אנה ברחה, והמלצרים התערבו והפרידו בינינו.

עליתי לחדר שלי, צלצלתי לוורשה ואמרתי לאשתי שקרה אסון, שהרבצתי לידידנו אנדרה במסעדה במלון מול קהל רב, ואינני יודע מה לעשות, איך לבקש סליחה כדי שהחברות בינינו לא תיגמר.

– "אם הרבצת לו, אז אולי צדקת", הגיבה האישה. "לך לישון".

– "לא", אמרתי, "אני עוד ארד לבר לשתות משהו, כי לא אצליח להירדם".

ירדתי, פגשתי את אנדרה, ושוב התנפלתי עליו בסטירות, וכך תמה החברוּת בינינו סופית.

במאי משונה: "תמיד הייתי אחד מוזר כזה, שעומד בצד העניינים", סיפר על עצמו אנדרה קוֹנְדְרָטְיוּק, חברי לשעבר, ז"ל.

והוא אכן היה דומה לאותו נוסע מסתורי מהסיפור של טולסטוי, נודד כפייתי שבעומק נפשו התגעגע למולדת. אלא שעל השאלה מהי אותה מולדת, היה עונה הנודד שהוא נולד על אונייה כלשהי, שאף אחד לא זוכר לאן היא שטה.

ומהו הכיוון שקוֹנְדְרָטְיוּק עצמו שט אליו?

הוא שט לבתי קולנוע קטנים ונידחים, רחוקים מפסטיבלים. שט אל ארכיפלג סרטים שאינם דומים לסרטים מקובלים, מה שבלבל את קהילת הקולנוע, שלא ידעה לאיזו מגֵרה אפשר להכניס את במאי זה.

"הכי טוב לקחת את מה שנשאר ממני, ולשרוף. להפוך אותי לאפר ולסגור בתיבה, ועליה הכיתוב: 'אמן שונה'. זו תהיה הקלה ענקית למבקרים", אמר לי אנדרה כשעוד דיברנו

איך פספסתי סולחה

התרגלנו לא לדבר. בינתיים ונדה עזבה את אנדרה, אם משום שהוריה לא שמחו בקשר שלה עם גוי, ואם משום שסתם נמאס לה מהאגוצנטריות של האמן.

קוֹנְדְרָטְיוּק מצדו התחתן פעמיים. פעם עם יצאנית צמרת, כדי להוכיח לחבריו שהוא בז לקונבנציות של הבורגנות, ואחר כך עם שחקנית ידועה, שדווקא איתה הוא עזב את ורשה ועבר לגור באיזה כפר זרוק, שם הוא צילם סרטים אישיים עצובים.

במשך תקופת הנתק, כל הנשים שלו וכל חברינו המשותפים רצו לערוך בינינו סולחה – גם לפני שעזבתי את פולין, וגם אחרי שחזרתי לגולה עם אשתי, בני בן העשר וכלב כדי לחפש שורשים.

אך אני, באיזו עיקשות מטופשת, לא הסכמתי לשמוע על התקרבות לקוֹנְדְרָטְיוּק בהילוך אחורי. היום, כאשר עצב אינפנטילי נושך את לבי ללא רחמים וללא הפוגה, חבל לי על כך.

זכיתי גם בעונש נוסף, כי לא היה לי למי לספר מה עברתי במרחב הציוני, ועוד איבדתי את האפשרות לשמוע מאנדרה את תיאורו הסרקסטי, כסגנונו, מה קרה במדינת הגויים לאחר שעזבנו אותה.

יהי זכרך ברוך, חברי אנדרה. תנצב"ה אי-שם.

טיפ טיפה: המדינה תדרוש מטרידן סדרתי

מובילאיי, "מערכת עזר למניעת תאונות", הוא מטריד כפייתי. הוא מפריע בנהיגה, פוגע בריכוז הטבעי של הנהג, ומסתפק בצפצופים היסטריים, שהרי הוא לא מתקן כלום – לא מפעיל מעצורים, לא מיישר הגה, ורק מפעיל אזעקה עקב כל שינוי במסלול הנסיעה. מובילאיי מתריע גם על מרחק הבטיחות הלאומי של 2 שניות, ודורש מרחק של 4-5 שניות מהמכונית לפנינו. כך שאם אנו נוסעים לפי דרישות מובילאיי ושות', אז מצפצפים עלינו מאחור או עוקפים אותנו בזלזול. בדוק.

עד עתה, מההיסטריה בנוסח מובילאיי סבלו רק מעטים, אשר נפלו קורבן לפרסום, ועתה, תחזיקו אותי – שר התחבורה ישראל כץ מכין מהפכת בטיחות משלו, ודורש שכל המכוניות מדגמי 2012 ואילך, כלומר מעל מיליון מכוניות בישראל, יהיו מצוידות במובילאיי! זאת, במקום לשנות את מערכת לימודי הנהיגה המפגרת.

האם כבוד השר נהג בעצמו עם מובילאיי, המוריד כל הנאה מהניהוג והופך את הנהיגה לגיהנום?

צר לגלות שכדי להעלות את שווי המניות של יצרן מובילאיי, המדינה מוכנה להשקיע מיליוני שקלים, אשר חסרים בקופת השלטון כדי להציל אלפי ניצולי שואה, הממשיכים להתקיים מתחת לקו האדום.

שואלים את אדוארד

אייל מקסים: יש לי אאודי A4 מנוע tdi ידנית מצוינת, רק שיש בעיה בטורבו: כאשר נוסעים בין טורים 2 ל-3 הכול טוב בישורת, אך בעלייה בהילוך רביעי נופל הטורבו בטור 2.6 בערך. כלומר, בהתאמצות קטנה הוא נופל, ואחר כך, כשמכבים ומדליקים, זה חוזר.

מה עושים?

תשובה: אין ברירה אלא לגשת למוסך של אאודי, ולחבר את מכוניתך למחשב דיאגנוסטי. כנראה, אחד החיישנים מזייף.

יצחק כהן: ברשותי קיה סיד 2010 יד ראשונה. נסעתי בה כ-60 אלף  ק"מ, עד עכשיו ללא תקלות.

לפני כשלושה חודשים נתקע הגה הכוח, והחיווי היה esp. הזמנתי גרר, ובמוסך נאמר לי שהמוח החשמלי של ההגה הלך… החלפתי במחודש, ושילמתי כ-4,000 שקלים.

לפני שבועיים חזרה אותה התקלה בדיוק, והחלק נשלח שוב לתיקון.

כרגע הרכב נוסע, אך עם חששות. המוסכניק אמר לי שכדאי להחליף את המצבר בן השנה וחצי, כי אולי הוא גורם לכך. אשמח לשמוע את דעתך.

תשובה: הייתי בודק באמצעות מולטימטר את מצב הוולטים במצבר. כאשר המכונית כבויה, אמורים להיות 12.5 וולטים. אם יש פחות מכך, ממלאים את המצבר – אצל חשמלאי או במטען ביתי. ודאי שאין  מחליפים מצבר בן שנה וחצי בלבד.

בדיקה חשובה יותר היא מדידה – שוב, באמצעות מולטימטר – של כמות הוולטים שהאלטרנטור מייצר כאשר המנוע דלוק. אמורים להיות 14 וולטים בערך. אם המולטימטר מגלה כמות וולטים גבוהה יותר, 15 למשל, אז סביר לשער כי זה מה שפגע ב"מוח" החשמלי של ההגה.

לחלופין, אפשר כי שיפוץ ה"מוח" לא עלה יפה, חרף מחירו השערורייתי.