Skip to content

קשיש בעולם התכל'ס

הקִידמה הכניסה להסגר את המכוניות הסוררות, המעניינות, ועשתה להן חינוך מחדש. הקשיש המורשה הרכיב רשימה של תריסר מורדות שנמלטו מהגורל האכזר

לפני שנים ניסיתי לחלק מכוניות לשתי קבוצות: למשרתות בני אדם, המצייתות לפקודות הנהג ללא סירוב או סימני התנגדות, ולמכוניות סוררות, אמביציוזיות, שקראתי להן "חזקות יותר מבני אדם". בנות קבוצה זו לא היו סימפטיות, ואף ההפך מכך – די עוינות כלפי האוחז בהגה, הניצב מולן בעימות, במבחן אכזרי, נטול פשרות. כך היה למשל בפורשה 911 הוותיקה, 964.

ודאי שלגביי היו אלה מכוניות מסקרנות, המושכות להרפתקאות בלתי שגרתיות, למרות רגעים מביכים שהן סיפקו בשפע בדמות "צלחות" מביישות, חוויית למידה מסחררת שהעניקו לי בתחילת דרכי פורשה 964 וב-מ-וו M5 על מסלול המרוצים הוקנהיים.

"כדי להכיר אותן באמת, אתה צריך לגור עם אחת כזו, כמו שעושים תלמידיי הגרמנים העשירים", לחש לאוזני הפיני ראונו אלטונן, אחד מנהגי הראלי הטובים ביותר אי-פעם. עברו לא מעט שנים עד שהצלחתי לארגן לי מגורים עם "אחת כזו", כהמלצת הפיני, ולהבין עד כמה הוא צדק.

עידן המעוקרות

באה הקדמה הטכנולוגית, שהיא נטולת כל רחמים בסיסיים, והכניסה להסגר רשימה ארוכה של מכוניות "חזקות יותר מבני אדם". במסגרת ה"חינוך מחדש" היא שמה למכוניות אלה מחסומי פה בדמות שמרטפים אלקטרוניים למיניהם המבטיחים את שפיותן ויציבותן – כך שאין כבר טעם בחלוקה לקבוצות, כמיטב המסורת שכונן הקשיש המתחיל.

תעשיית הרכב נכנעה למעשה לתיאוריה העסקית הנוכחית, הגורסת כי אדון בעל מאה, המוכן לשלם ללא היסוס מעל מיליון שקלים ואף כפול מכך תמורת מכונית המייצגת סגנון ספורטיבי, אלגנטי, צעיר ושרירי, שתפקידה לסמן בחברה את אישיות בעליה – אינו מוכן לסבול ממנה בנהיגה.

הרי הוא לא שילם הון קֶש מאני כדי שמכוניתו החדשה תעשה ממנו צחוק ככה סתם, או תשלח אותו ללימודי נהיגה בבית היצרן.

השקעה פראית

במסגרת ההתנערות מיְצוּרֵי פרא, יצא משימוש גם הנוהָג המפורסם של בעלי היכולת לקנות מכוניות-על מבית פרארי או למבורגיני המופיעות בסדרות קצרות רק כדי לשמור אותן במוסכים, כפי שעשה הטייקון האישי שלי, סטיב מ', עם פרארי טסטה רוסה. הוא שמר עליה, אך לא נהג בה. היה לו גם הסבר, שלפיו המראֶה שלו בתוך פרארי עלול לפגוע במעמד הרציני שיש לו בבנק שלו במקום מגוריו במונטה-קארלו, שם פרארי אדומה הייתה מסמנת קלות דעת.

ואם מקרים כאלה של שמירת יצירות מוטוריות במוסכים נרשמים עדיין, אזי הסיבה היא כלכלית בלבד: הקונה המאושר ויועציו העסקיים מאמינים שמחיר הנכס מסוגל לנסוק השמיימה בשוק המיוחדות בעלות החן.

משעממת, אבל לפניך

וכך, לנוכח המציאות המפחידה, התחלתי בלית ברירה לחלק מכוניות ל"משעממות" ו"לא משעממות" – אך גם מכך חדלתי עקב הגילוי שהקו המפריד בין שתי הקבוצות עשוי להיות מתעתע. שהרי בעולם התכלס, רק רגל ימין של הנהג קובעת באופן מובהק אם מכונית מסוימת (כולל בוודאי גזע המשפחתיות) היא משעממת או לא.

לא רק כף הרגל מסוגלת לשנות את האופי הטבעי של המכונית שהודבק לה על ידי היצרן. יש גם דרכים טכניות רבות לעורר כמה זיקים במכונית מנומנמת. לצורך כך, די בדרך כלל להחליף את הבולמים בקשיחים יותר, להתקין מוט מייצב, לשנות את סוג וגודל הצמיגים, ובאמצעות שינוי הדיזות לכוון את המאייד לחסכוני פחות.

בחבילת עוררוּת זו הייתי מכבד בזמנו את כל המכוניות הרגילות שנפלו לידיי, מבלי להתייחס לכבודן, לגזען ולהשקפותיהן.

ניהוג במקום מהוּגָנוּת

במציאות העכשווית המתסכלת נשאר רק קריטריון אחד שבאמצעותו ניתן עדיין לחלק מכוניות, ובעצם לדרג אותן: הנאת הניהוג. גם כאן, בדומה לחלוקות הקודמות, זהו עסק סובייקטיבי, שבונה סולם לפי טעמו האישי של המחליט.

אני, בכל אופן, בחרתי בשלוש רביעיות פותחות אשר לתחושתי המושכלת מספקות הנאת ניהוג מרבית. השבוע תופיע הרביעייה הראשונה, ואחריה יגיעו הרביעיות הנוספות .

12 הדגמים שבחרנו שונים מאוד זה מזה, אך מקשרת ביניהן סוגיה רגשית: הנאה מהניהוג. תכונת מפתח זו מאפשרת לבנות קבוצה שחברוֹת בה, כשוות בין שוות, גם מכוניות קומפקטיות כמו סוזוקי סוויפט 1.6 ומגאן GT – שתיהן זולות יחסית לעומת דגמים שריריים יקרים יותר, המשחקים בליגה אחרת לגמרי, כמו אאודי A8, הכובשת ללא בושה את השטחים של פרארי.

הפרמטר הסודי

ודאי שאם מכונית מצמידה את הנהג אל מושבו בזינוק מטורף, גם הדמיון האנושי מתחיל לרוץ ב-200 קמ"ש ואילך. אך לא רק תועפות של סוסים מסוגלים להסב הנאה אמיתית מהניהוג, יש אלמנטים רבים נוספים המובילים לחוויה הנכספת: צליל המנוע, התנהגות המתלים ומערכות ההיגוי בסיבוב, ואף צורתו החיצונית של הרכב, הנגוּהָה בסוג של חן שעוד לא נולד האלגוריתם שיידע לנסחו.

אך לפני כל זה קיים עוד פרמטר, שהוא אולי החשוב לטעמי: הכישרון של המכונית לגייס את הנהג להנאת נהיגה גם בלי בכי ועשן סמיך מהצמיגים, ומבלי לשלוח את מחוג מד הסל"ד לשטח הצבוע אדום.

הפיינל פור

אז הנה רביעיית המכוניות שעלו לשלב הגמר של מצעד הניהוג:

טויוטה GT86

מכונית כיף המיוצרת כדי להעניק הנאה מרבית מהניהוג. המנוע, שסופק מסובארו, עובד במתכונת בוקסר בנפח 2.0 בעל 200 כ"ס. הוא מטפס בקלות ל-7,000 סל"ד, נשמע נהדר ומגיב בהתלהבות.

GT86 היא מלכת הסיבובים, קלה לשליטה, ומחבבת נסיעה בהחלקות בעזרת דיפרנציאל ננעל וצמיגיה הצרים. היא לא יקרה ביחס לייעודה התוסס, וחוץ מזה אפשר להיות איתה כל יום.

אאודי R8

מכונית על המצוידת במנוע V10 של למבורגיני גָלָארְדוֹ, 525 כ"ס. תיבת הילוכים כפולת מצמדים מחליפה הילוכים במהירות בלתי מוכרת לידיים ולרגליים אנושיות. היא מזנקת בטירוף בכל סל"ד, ונשמעת בהתאם ללא עזרה של מגבירי רדיו.

יש לה המון סגנון, ואחיזת כביש פנטסטית בזכות הנעה 4X4. כלי תחבורה יחידי במינו, שכישרונותיו מתבטאים במהירויות גבוהות ממש.

סוזוקי סוויפט ספורט

לסוויפט זו, בעלת מנוע 1.6 המייצר 136 כ"ס, אין אמנם יומרה להיות החזקה והמהירה בעיר, אלא שבמקום זאת היא מפגינה זריזות ממזרית, ומספקת הנאה לא פחות מאשר מתחריה השריריים.

היא משכנעת כי מערכת היגוי רגישה, מתלים מתוכננים היטב ומשקל נמוך, שבקושי עובר את ה-1,000 ק"ג, הם פרמטרים חשובים יותר להנאת הניהוג מאשר כוח.

סובארו WRX STI

מכונית ראלי אפורה לכאורה, קרי: חדה בגינוניה וסתמית בעיצוב הפנימי, אשר נוקטת חוסר כבוד כלפי הנוסעים. אך במקום לספק נוחות, סובארו זו יודעת לשנות בסיבובים את חוקי הפיזיקה, ולא רק בזכות הנעה 4X4 קבועה.

מנוע בוקסר 2.5 ליטרים 300 כ"ס מספק ל-WRX STI ביצועים משמעותיים, שעד לא מזמן העניקו לה יתרון בתחרויות ראלי. עקב האכילס שלה הוא תת היגוי חריף, המפחיד נהגים בלתי מיומנים.

מלכות הכיף: הרביעייה הראשונה מקבוצת 12 הדגמים שבחרנו כנציגים של הנאה מרבית מהניהוג.

סובארו WRX STI, שזכתה בארץ לפופולריות רבה, ואאודי A8, שגם אותה ראינו מסתובבת בתל-אביב, בשכונת המשתלה. חבל שחברת מכשירי תנועה ויתרה על שיווקה של סוזוקי סוויפט ספורט, אשר מתאימה בול לחסידי נהיגה לא עשירים, החולמים על משהו מתפריט ההאצ'בקים הספורטיביות, היקרות מדי לכיסם.

כאשר לוקחים בחשבון את המחיר לצרכן, את השימושיות היומיומית הבולטת, את כוח המנוע הנכון ואת הידידותיות המופגנת לגבי הנהג – טויוטה GT86, ואחותה הטבעית BRZ מבית סובארו, מובילות שכם אל שכם בתחרות "מלכוֹת הנאת הניהוג".

אגב, במבחן המסקרן בין טויוטה GT86 ובין סובארו BRZ שנערך על מסלול מרוצים, ניצחה בשניות מעטות סובארו, הקשוחה יותר מטויוטה. במבחן הנוחות לעומת זאת, אם אחד כזה יאורגן לשתיהן, הזכייה תיפול על טויוטה GT86.

לפי הבוחנים בעימות שהתנהל על המסלול בין הזוג הנ"ל, ההבדלים בסעיף האלסטיות של המתלים הם זעירים אמנם, אך משמעותיים

טיפ טיפה: עברית זה לא סחורה

התרגלנו כבר לזלזול המעצבן מצד היבואנים, שמביאים ארצה רק מכוניות שיש בהן כדאיות עסקית, או כאלה שנבחרו בהתאם להחלטות של פורום "איגוד היבואנים" – ומשאירים בגולה דגמים מעניינים כמו יונדאי ג'נסיס קופה 3.8, סוזוקי סוויפט ספורט 1.6, רנו טווינגו בעלת החן המיוחד, פורד מוסטאנג בגרסאותיה החדשות, הכובשות את אירופה, ועוד עשרות דגמים אחרים שעוד לא ראיתי תג עברי עליהם.

גם היצרנים עצמם מזלזלים בקונה העברי, מה שמתבטא בין השאר בעובדה שהם אינם טורחים לנפק גרסאות עבריות לצגי המחשבים ברכב. גוי לועזי אירופי אשר קונה מכונית חדשה קורא את כל המידע על הנסיעה בשפתו. עברית לא קיימת ברשימת האפשרויות הלשוניות, חרף מאות אלפי רכישות רכב המבוצעות כאן מדי שנה.

היבט נוסף של זלזול בבעלי הרכב בארץ הוא היעדר תרגומים לעברית של ספרי הדרכה באחזקת רכב ובנהיגה נכונה. כך, לא זכה להיתרגם לשפת הקודש הספר "איך לנהוג" מאת בן קולינס, המוכר כנהג האגדתי סטיג, הצלע הרביעית בתוכנית הבי-בי-סי "טופ גיר".

ספר זה, שכותרת המשנה שלו היא "המדריך האולטימטיבי מאת האדם שהיה סטיג", יזכה בשבוע הבא להתייחסות רחבה במדורנו, באשר הוא מהווה כלי עזר חשוב ואינטליגנטי בטיפוח המודעות המוטורית. למעשה, ספר זה, על 270 עמודיו, מסוגל להציל נפשות ברגעים שהאלקטרוניקה מרימה את דיודותיה.

Stig Ben Collins

בן קולינס, "סטיג" האגדתי. חבל שספרו אינו מתורגם

שואלים את אדוארד

אלין זכאי: קראתי בעיון רב את כתבתך בעניין מלכודת הדבש של מנועיTSI 1.8 ו-TSI 2.0 מהשבוע שעבר ("סבבה על תנאי", המפתחות בפנים 958). מתברר שיש לי אותה בעיה ברכב היוקרתי יותר של אותו קונצרן פולקסוואגן, אאודי A3מנוע 1.8 דגם sport back , שכבר שנה וחצי מתמודד עם אותה זלילה של שמן: כל 600-700 ק"מ המכונית נאלצת להיכנס לתחנת דלק למלא שמן. נסעתי שנים רבות במכוניות של מאזדה וטויוטה, ומעולם לא ידעתי מהי בעיית שמן!

פניתי למוסך אאודי, והם כמובן שולחים הלוך ושוב בבדיקות מחשב, לטענתם כדי לבדוק את צריכת השמן לק"מ. חשבתי לתומי שהבעיה נובעת מהייצור, כי זוהי בעיה לא שכיחה בכלי רכב רגילים וחדשים (הרכב שלי משנת 2010 בסך הכול).

אני צריכה לדעת אם הבעיה הזאת קשורה לאותו מנוע TSI. אשמח לשמוע את תגובתך ולדעת מה ניתן לעשות.

תשובה: לפי תאריך הלידה של מכוניתך, נראה שהמנוע שלה שייך לדור המנועים הפגומים, אלה המצוידים בטבעות שאינן מתפקדות כראוי וגורמות אכילת שמן מוגזמת.

לא ציינת מה מציע מוסך אאודי. האם הם עדיין טוענים שאכילת שמן בכמויות אלה היא תופעה תקנית, או שהם מכירים בבעיה? בין כך ובין כך, מהו הטיפול שהם מציעים, ומה מחירו?

יש לך כמה דרכים להציל את המכונית המעניינת שלך. אפשר להחליף את הבוכנות והטבעות בנורמליות, במקום אלה הניסיוניות שכשלו. לחלופין, אפשר להחליף את המנוע באחד מפירוק, תוך ניסיון להיזהר מנפילה על מנוע מאותה סדרה דפוקה – אשר יוצרה עד 2011.

אפשרות שלישית היא לחפש מוסך שמתמחה בשיפוץ מנועים ויהיה מוכן לחרוט את הבוכנות המקוריות, כדי להרכיב להן טבעות חדשות, בעובי המקובל. כפי שציינתי בכתבה על מנועי TSI, טיפול זה עשוי להיות האופציה הזולה ביותר.

עמיחי מאיר: ברשותי סאנגיונג רודיוס בעל שבעה מקומות. הרכב מודל 2011, ובשנה זו הוא שווק גם בתצורה של תשעה מקומות. ברצוני להוסיף מושב אחד או שניים.

יש מרכיב מורשה מטעם משרד התחבורה שיכול להרכיב מושבים (שהוא מייצר) עם חגורות בטיחות תקניות, אבל הוא רצה שאקבל אישור ממשרד הרישוי לביצוע השינוי.

עברתי מסע ארוך בין משרד הרישוי, משרד התחבורה והיבואן (טלקאר), כאשר במשרד הרישוי הפנו למשרד התחבורה, שדרשו אישור יבואן לביצוע השינוי. היבואן סירב לתת אישור כזה, ולאחר מו"מ ארוך הצלחתי לקבל מהיבואן מכתב שבו הוא מצהיר שאין להם התנגדות להוספת המושבים, ובלבד שהמושבים וכל החלקים יהיו מקוריים. דרישה זו תוביל כנראה לעלות גבוהה מאוד ולא הגיונית.

האם יש דרך לצאת מהפלונטר?

תשובה: אתה מגולל כאן סיפור קפקאי מקומם, שילוב של כוחות ביורוקרטיה וחשש לרדיפת בצע מצד היבואן.

הקפקאיות של סיפורך בולטת עוד יותר על רקע ההפקרות הנהוגה דה-פקטו בנושא זה: מאות, אם לא יותר, משפחות מרובות ילדים הרכיבו בלית ברירה שורת מושבים שלישית במכוניות הסטיישן שלהן, ומשרדי הרישוי והמשטרה לא רודפים אחריהן, ככל הנראה מתוך הבנה למצוקתן.

האם שאלת בסוכנות טלקאר מה גובה הנזק אם תחליט לרכוש את המושבים המקוריים – כולל חגורות הבטיחות?

אלי ומרים: בזמנו פנינו אליך בעניין ה-Z3M שלנו, ושאלנו אם כדאי להביא אותה משווייץ. בסוף, כמוך, החלטנו להשאירה בנכר למשמורת.

אבל לאור התשובה הממצה והעניינית, אנו פונים אליך שוב בשאלת ב-מ-וו, כמעריצים מכורים לז׳אנר האחר. מה עדיף: ב-מ-וו i118 בעלת מנוע 1.5 ליטר 3 צילינדרים, או גולף 150 כ״ס?

תשובה: לו היה מסקרן אותי מה למד היצרן הבווארי מהמיני שהוא מייצר בהצלחה, אז ודאי שהייתי בוחר בב-מ-וו הנועזת שציינתם, ולא בגולף, שהיא מניה ברורה לטווח ארוך המבטיחה חיים נוחים במחיצתה, אך משעממים.

אך לגביי, ב-מ-וו זו מסמנת בגידה במסורת של הפירמה עד עתה, ועולה השאלה אם יש בה די כדי ללכת שבי אצלה.

אבל לא מדובר בבחירה שלי אלא שלכם, ואין מנוס אלא לבצע נסיעת מבחן בשתיהן, ולהכריע לפי תחושת הנוחות והבטיחות ולפי הטעם. את הרושם על השכנים, אגב, תעשה ב-מ-וו ולא גולף.

צבי: זה עתה רכשתי טויוטה קורולה GLI שנת 2006 יד ראשונה מפרטי, 74 אלף ק"מ על השעון, שטופלה כל השנים במוסך מורשה. נאמר לי שמצטבר חומר בוצי בקרטר, ושזה יכול להרוס את המנוע. המליצו לי לבקש מהמוסך להוריד את תחתית הקרטר כדי לנקות אותו ולהחליף שמן. בעוד חודש עליי לעשות טיפול "גדול" עקב גיל הרכב. מה דעתך?

כמו כן, מה דעתך על הרכב?

תשובה: קשה לי להאמין באפשרות שמוסך מורשה של טויוטה מזג לה במשך שנים שמן מינרלי זול, כזה שיכול להשאיר בתחתית הקרטר את הבוצה שאתה מתאר. שמנים חצי סינתטיים וסינתטיים, הנמצאים בשימוש כבר שנים רבות ומומלצים על ידי היצרן היפני, אינם משאירים משקעים כאלה.

ואם אין חשש שהמוסך חסך על קורולה בסעיף השמן, אז ודאי שהורדת תחתית הקרטר היא הליך מיותר לחלוטין.

ודא כי בטיפול ה"גדול" יוחלפו כל הנוזלים והמסננים, ושייבדקו מערכות הבלמים וההיגוי. זאת, כדי שקורולה שלך תממש את הייעוד שהיצרן הטיל עליה, להיות סוס עבודה אמין.

הלנה דר: אני מתלבטת בין כלי הרכב הבאים:

פולקסוואגן פאסאט 2008 שעשתה 116 אלף ק"מ ועולה 50 אלף שקלים;

פיז'ו 308 שנת 2009 שעשתה 80 אלף ק"מ ועולה 38 אלף שקלים;

פיז'ו 308 שנת 2009 שעשתה 112 אלף ק"מ ועולה 32 אלף שקלים;

אופל קורסה שנת 2009 שעשתה 85 אלף ק"מ ועולה 30.5 אלף שקלים;

ולבסוף פיז'ו 208 שנת 2008 שעשתה 100 אלף ק"מ ועולה 26 אלף שקלים.

מה דעתך? התקציב הוא באזור ה-30 אלף שקלים, אבל עם אפשרות לחריגה במקרה מוצדק.

תשובה: ברשימה שצירפת מעניינת אולי פאסאט, אבל 50 אלף זה היום יותר מדי כסף, כי מחירי המשומשות ירדו.

אולי כדאי לך לבדוק בתפריט הקוריאניות, אפילו מליסינג. אמנם גם הן משעממות, אבל לפחות המחיר שלהן נורמלי, והן אמינות לא פחות מהיפניות.

ואם כבר הזכרנו את היפניות, אז כדאי לך לבדוק את המחירים של הונדה האצ'בק, או לחלופין של הגרמנייה פולקסוואגן גולף, זו בעלת המנוע הקודם – 1.6 ליטרים או 2.0 ליטרים.

סבבה על תנאי

תשמע, מר עתיד. אני מבין את הלהיטות שלך לעבור כבר למכוניות אוטומטיות, אבל שָם עליה שני פסים שחורים בליווי ריח גומי שרוף

חלק בלתי נפרד מחיינו נקרא בעברית "הנאה מהניהוג", וכך גם סביב העולם הרחב, רק בשפות אחרות. לגביי זוהי התכונה החשובה ביותר אצל המכוניות שאיתנו – עוד לפני החיסכון בדלק והנוחות, ואפילו לפני, סליחה, מקדם הבטיחות.

כי רק עשרות פעמים של הנאת אדם עקב שימוש יומיומי במכוניתו – מעניקות לה משמעות אישית; איזשהו צביון אצילי שלא קיים במכשירים ביתיים כמו מקרר, תנור אפייה, מדיח כלים וכדומה. המכונית לא הייתה שונה מהם בהרבה, לולא פרט-פז המאפיין אותה: יכולת אספקה של הנאה מהניהוג או מהרכיבה, במקרה של אופנוע.

חזון השטיחים היבשים

שמענו, קראנו ולמדנו שכבודו מר עתיד, המתקרב אלינו בשם קִדמה כביכול, עומד למחוק עד היסוד את פלא ההנאה מנהיגה. הוא מאיים לבצע את זממו ללא רחמים וללא נקיפות מצפון, שאצל מר עתיד אינו קיים. החזון שלו – הרוכב על טיעונים כמו חיסכון באנרגיה ודאגה לסביבה – הוא שהאנושות תרווה את סיפוקה ממכוניות אוטומטיות, אשר אינן זקוקות לנהג.

למעשה, כבר היום יש מכוניות כאלה שמדברות זו לזו, ובעוד עתיד-קט הן יתַפקדו בשיתוף פעולה יעיל ומחוכם ביניהן. אוטומטיות אלה יאפשרו לנוסעיהן לעבור ממקום למקום כמו על גבי מרבד קסמים שיצא מתוך אגדות עתיקות, אשר הורינו וסבינו קראו בילדותם.

רחמנותו של הקב"ה

אלא שלמזלו של אנוכי, הוא מכהן בהתנדבות כקשיש מורשה, וזה בדיוק מה שיציל אותו מכל הבלגן. כי בזכות היותו זקן מתוסכל, האזרח האחרון אשר חולה אנושות על הנאה מנהיגה – הוא אפילו לא יריח את הקִדמה. קשיש זה יהיה פטור לגמרי מהפיתוי של התחבורה האוטומטית, עקב החלטתו הרחומה של הקדוש-ברוך-הוא.

וכך, לשמחתו של הזקן, ועד סוף ימיו הצנועים המתגלגלים על פני האדמה המאכזבת, בכל מקום שהוא עוד ימצא הזדמנות לזנק להנאתו במכונית, שנבחרה בדייקנות על ידי לבו ונפשו – יישמעו עדיין צלילי סערת מלחמה בליווי ריח גומי נשרף, ויישארו אחריו על האספלט האפור שני פסים שחורים באורך של כמה עשרות מטרים.

כי האיש ההוא דפוק היה.

ובינתיים אתמול

אתמול נכנס הזקן לחנות של תופרת, הנקראת בלועזית pasmanteria, וביקש לקנות מחט, חוט ואביזר מתוחכם העוזר להשחיל את החוט במחט. "אני עומד לתפור כפתור", הסביר הקשיש לאישה.

"בשביל מה לך מכשיר עזר?", שאלה הגברת, והקונה (אני) הסביר לה שבגילו המופלג העיניים רואות פחות מכפי שראו אי-פעם, ועוד הידיים רועדות כפי שלא רעדו בצעירותו.

"אל תחפש מחטים מהעבר", לימדה המוכרת את הזקן, והראתה לו מחטים שלפי ההסבר שלה, אפשר להשחיל בהן את החוט מלמעלה מבלי לחפש את הפתח.

"אין דבר כזה", התעקש הזקן, אך בבית חיכתה לו הפתעה: המחט החדשה אכן התיידדה חיש-קל ובנפש חפצה עם החוט, והקשיש המופתע, שהוא גם סקרן כפייתי, הוציא מהמגרה זכוכית מגדלת, העונה בלועזית לשם לוּפָּה, ובחן בדקדקנות של זקנים את סוד הפלא שבראש המחט. מיד גילה הזקן את הפטנט, שאכן מאפשר כניסה של החוט מלמעלה באמצעות תכנון ערמומי של פתח משודרג, השומר על החוט לבל יברח.

"וואלה, פיקחים הגויים האלה", קבע הקשיש, ונזכר בעצב ובתדהמה שבעולם הרכב, פתרונות דומים לאלה של המחט המודרנית לא נֶהֶגוּ כבר מעל 120 שנה.

הנדסת רֶקֶב

כי במקום פתרונות פשוטים וחיוביים לשימוש יומיומי – לעבודה, לספורט ולפנאי – עסוקה הנדסת הרכב בריצוי המפונקים בלבד.

למעשה, לאורך כל העידן המודרני, נרשם בהיסטוריה של הנדסת הרכב רק מקרה אחד בודד של יצירתיות שימושית, ומי שהפגין אותה היה דווקא מפעל פרימיטיבי מאין כמותו, השייך לתעשיית המכוניות בפולין הקומוניסטית. הנה הסיפור:

השמאל אטום

לקראת סוף שנות החמישים החליט המורשה הנוכחי (עוד לא קשיש) להתקדם, מכר את P-70 זוויקאו, וקנה להיט – סירנה FSO פולנית שבדיוק נכנסה לשוק.

זה לא היה מעשה חכם. אמנם P-70 עשוית הפלסטיק הירוק מתוצרת הרפובליקה הגרמנית בקושי שינסה את עצמה, אך היא הייתה גם אמינה במפתיע – בעוד שסירנה הייתה מתפרקת גם כאשר עמדה בחניה. אסור היה לטייל בה בלי ארגז כלים כבד בתא המטען, ובעצם לא היה בה חלק שלא דרש תיקון יסודי או החלפה. אלא שנושא זה מאחורינו כבר ולא נחזור אליו, במטרה לשכוח.

אז אני קונה סירנה FSO, חותם על עשרות טפסים, ומתקרב אליה עם צרור מפתחות בידי. דרך שמשת הצד השמאלית רואים הגה ענק עשוי פלסטיק לבן, אך הדלת אל המושב הקדמי סגורה מבפנים, והמנעול, לשם הבידור, מותקן בדלת הימנית דווקא. אין ברירה אלא להיכנס לסירנה מהדלת הימנית, ולהחליק על הספה עשוית הפלסטיק לכיוון ההגה והדוושות.

תעלול זה הרגיז בעלי סירנות, שלא הבינו מדוע המנעול הבודד הותקן בצד הרכב אשר מנוגד להיגיון. היום היו מסבירים לנו שהמחשב טעה, כפי שקרה בתכנונו של רכב צרפתי מסוים, חדש יחסית, שההגה בו מסתיר את השעונים, אך בשנים ההן מחשבים עוד לא היו עסוקים בתכנון רכב.

בכל אופן, התעורר אז דיון סוער במדיה הפולנית סביב תעלומת המנעול, עד שהמתכנן הראשי של סירנה הסביר כי מדובר בתחבולה חיובית, סוציאליסטית ברוחה, שנועדה להגן על חיי הנהגים – שהרי היא מאלצת אותם להיכנס לסירנה מצד המדרכה ולא חלילה מצד הכביש, שם הם עלולים להיפגע ממכוניות חולפות.

אגב, כעבור זמן-מה עברה סירנה עיצוב פָּנִים מחודש, והמנעולים הותקנו בהצלחה בשתי דלתות הרכב, ימין ושמאל גם יחד.

גם אתה, קלארקסון?

לפני שנה כמעט, ב-31.12.2014, שלח גיל חלמיש תגובה למאמר "הטייקון האישי שלי", שפורסם במדור זה וגם בבלוג "מכונית הנפש". והנה מה שכתב מר חלמיש:

"בעוד אדוארד מהלל את גחמנותן של מכוניות העבר, צריך לזכור תכונה נוספת שיש לגחמנות הזו, והיא הנטייה להרוג את היושבים ברכב… במקרה הגיע אליי קטע מ'טופ גיר' שבו ג'רמי קלארקסון מנסה לרכב על ב-מ-וו אצילה, והיא מנסה לנקום בו… בסוף הוא עזב אותה לטובת גולף צפויה, משעממת ובטוחה יותר". חלמיש צירף קישור לקטע המדובר ביוטיוב, הנקרא: BMW M135 Vs VW Golf GTI.

בסרטון קצר זה רואים בבירור שג'רמי קלארקסון לא מצא שפה משותפת עם הבווארית, שבה הרווח בין אחיזה ובין אי-אחיזה הוא צר מאוד. ההתעסקות ברווח החמקמק הזה, שנעשית אינסטינקטיבית לפי מהירות התגובה, הרגש והניסיון – היא חלק בלתי נפרד מהנאת הניהוג בב-מ-וו.

בואו נגיד את זה בנימוס: האליל שלי קלארקסון, המצולם נוסע בב-מ-וו, נראה קצת כמו ליידי מבוגרת, עבת גוף, מפוחדת ואף אחוזה בהיסטריה. לעומתו של קלארקסון, נהג המבחנים סטיג היה נהנה דווקא, ובוודאי לא עובר ל-GTI.

Baw otw drz

הבווארית חוגגת שנה שלישית אצל הקשיש המורשה. השם הפרטי שלה נשאר הלגה, שם המשפחה Z3M קופה. בנסיעה חוקית הגברת מציעה שער חליפין של 10 קילומטרים תמורת ליטר דלק אחד. אם לוחצים עליה במקצת, הקילומטרים יורדים בהתאם, עד 7 קילומטרים מליטר. בנהיגה על מסלול הלגה מנדבת רק 5 קילומטרים תמורת אותו ליטר בנזין באוקטן 100.

אגב, בקבוצתה (0-100 קמ"ש ב-5.1 שניות) יצא לה שם של מכונית חסכונית

מכונית עתידנית בנוסח קו 5

הקשיש המורשה מחכה לפליטון פרי עטו של מר קלארקסון, בוחן-העל, אשר מתאר את נסיעתו במכונית אוטומטית.

כי הזקן, שהוא חסיד מושבע של הסנוב הבריטי, אינו שוכח שכתיבתו של הקשיש על מכוניות החלה בירחון "טורבו", שם כתבתי רשימה על נסיעתי באוטובוס קו 5.

וככה זה התחיל, לטוב ולרע.

טיפ טיפה: פרשת ה-TSI

לאחר שבעלי דיזלים בעייתיות מתוצרת פולקסוואגן החלו לארגן תביעות פיצויים נגד הקונצרן, מכינים כעת תביעות דומות גם בעלים של רכבי הפירמה המצוידים במנועי TSI 1.8 ובמנועי TSI 2.0, אשר בתחילת דרכם (הארוכה) שרפו שמן בכמויות מטורפות.

אמנם פולקסוואגן שינתה את טכנולוגיית הייצור של הבוכנות והטבעות במנועים אלה, אך מתעקשת לא להודות בטעותה הפטאלית, ואינה לוקחת אחריות על ההפסדים הכבדים שהיא גרמה ללקוחות, שנאלצו לבצע תיקונים יקרים. כך קרה גם לבעלי סקודה וסיאט, הנהנים מאותם מנועי TSI 1.8 ו-TSI 2.0, אשר יודעים לשרוף שמן בכמויות הנעות בין ליטר וחצי לשני ליטרים מדי אלף ק"מ.

בין החלפת שמן מנוע אחת למשנתה – שתדירותה שונה מדגם לדגם, והיא נעה מ-20 אלף ק"מ ועד 30 אלף (!) ק"מ – נאלצו בעליהם של מנועים אלו להוסיף עשרות ליטרים של שמן, ששריפתם פגעה במנועים ובמאיידים הקטליטיים.

אך מפח הנפש האמיתי החל כאשר בעליהם של מנועים אלה, אוכלי שמן כפייתיים, רצו לקנות בוכנות וטבעות מקוריות, ושמעו ברשתות לחלקי חילוף כי חלקים אלו אינם מיוצרים עוד בפולקסוואגן, וכי הם מוכרחים לקנות בוכנות משופרות, טבעות נורמליות ולא הצרות שנכשלו, ועוד טלטלים מחוזקים שצורתם שונה.

ודאי שכתבי החצר הצניעו את דבר קיומה של סדרה פגומה של מנועי TSI, ולא התייחסו להוצאות הענק שהיא המיטה על בעליהם, כאילו הפרשה המביכה לא קרתה מעולם. במקביל, גם פורומים מוטוריים מסוימים, אשר נהנים מקשרים עסקיים עם היצרן הגרמני, מחקו בשיטתיות טענות של נהגים שנפגעו מרחיצת הידיים של היבואן.

מעניין איזה קו הגנה יבחר היצרן כדי לא לשלם פיצויים ללקוחותיו, שנגררו לתיקונים בעלות של עשרות אלפי שקלים, או שאימצו את המלצת המוסכניק לקנות "מנועים מפירוק", ונפלו על אותם מנועים מהסדרה הדפוקה שממנה הם ניסו להיפטר.

אמנם יש מוסכים שפיתחו שיטת הצלה, ומבצעים במנועי TSI זוללי שמן תיקון זול יחסית (בסביבות 4,000 שקלים בלבד), אשר מבוסס על חריטת הבוכנות המקוריות ושימוש בטבעות רחבות – אך הם אינם קיימים בארצנו, שהמוסכים בה מעדיפים ליהנות מההשקעות הכבדות של הלקוחות.

TSI 1.8 bis

מלכודת דבש: מנוע TSI 1.8 נראה מרשים, פוטוגני, במיוחד כשהוא מצטלם בגרסה המיועדת לארה"ב, שגם בה החלק הכי חשוב הוא מודד השמן, הנמצא בצד שמאל וצבוע כתום. קשה לנחש כי מדובר במפגע כלכלי למשפחות.

לדעתי לפחות, ההתנערות של קונצרן פולקסוואגן מהבעיה של אכילת השמן במנועי TSI 1.8 ו-TSI 2.0, אשר פגעה קשות בלקוחות הפירמה – היא תרגיל מלוכלך יותר מההונאה המפורסמת עם הדיזלים, שבמסגרתה הוסוותה דרגת הזיהום האמיתית שלהם.

כי בהונאה עם הדיזלים, שעקפה את התקנים הירוקים, לחם הקונצרן הגרמני נגד נורמות קשוחות שקבעו פקידים שאינם בקיאים בטכנולוגיית הדיזל. לגביי חמורה בהרבה מלכודת הדבש של מנועי ה-TSI – שפיתו את הלקוחות בחדשנותם ובכוחם – משום שמלכודת זו פגעה ישירות בלקוחות עצמם. מאמיני פולקסוואגן ספגו הסברים שקריים ש"הכול בסדר", ולקראת תום האחריות הובטח להם שמנוע ה-TSI, השורף ליטר שמן מדי 500 ק"מ, לא ייפגע מכך.

פרשת ה-TSI, בניגוד לפרשת הדיזלים, היא גנבה לאור יום החוגגת על חשבונם של חסידי הפירמה.

שואלים את אדוארד

יהודה כהן: קנינו הונדה אינסייט היברידית 2012 שעשתה 130 אלף ק"מ. לפי היצרן התצרוכת שלה היא 24 ק"מ לליטר דלק. לפי מבחני נהיגה של "כתבי החצר", התצרוכת היא 17 ק"מ לליטר דלק. לנו זה עושה בינתיים 14.5 ק"מ לליטר.

יש לך מושג איך אפשר למקסם את צריכת הדלק?

תשובה: ספק אם אני כתובת בנושא החיסכון בדלק, כי יש לי הסכם עם מכוניותיי, שמותר להן לשתות כל כמות שנראית להן בריאה ומשמחת את נפשן, ואבא שלהן (אני) ינקוט כבר חיסכון בדלק בשיטה של צמצום נסיעות בלתי חיוניות.

חוץ מזה, התברר כבר במשך השנים שכל מכונית שורפת אצלי בתיאבון כ-10 ליטרים דלק ל-100 ק"מ, כלומר – באמצעות כל ליטר דלק, רובו 98/100 אוקטן, בנותיי מנפיקות 10 קילומטרים בלבד. כך היה בעבר עם אופל GT 1.9, ואחר כך עם אלפות הישנות שלי ועם הלנצ'יות, וכך נהוג בביתי עד היום, לפי הפירוט הבא:

10 קילומטרים מליטר מספקת לי ב-מ-וו Z3M קופה בעלת מנוע 3.2 ליטרים 321 כ"ס, ואותם 10 קילומטרים מליטר סוחטת (בדרכי נוֹהָם) גם הונדה CRX שלי, 1.6 בהספק של 160 כ"ס. גם אלפא 33 התל-אביבית, בעלת מנוע בוקסר 1.5 הזרקה, שומרת על אותה כמות קילומטרים כמו אחיותיה הרחוקות. רק אלפא GTV הקשישה, הרעננה למרות גילה המתקדם (32), החליטה להסתפק בשבעה קילומטרים תמורת ליטר דלק אחד – ככל הנראה תוצאה של הישענותה על זוג מאיידי ובר כפולים בקוטר 44.

סבורני, מר כהן, שאצלי גם הונדה ההיברידית שלכם הייתה מסתפקת באותם 10 קילומטרים נצחיים תמורת ליטר דלק, שהרי בזבוז דלק כפייתי קשור אצלי בסגנון נהיגה, המחפש הנאה בחבילת ביצועים.

זה התגלה, בין השאר, לפני עשרים וכמה שנה, כאשר חברת סיטרואן ארגנה בצרפת מבחן של דגמי AX, שהוזמנתי אליו על ידי מר מנור האב, היבואן הישראלי של הפירמה. באירוע הגרנדיוזי והמפואר השתתפו כשמונים עיתונאים בכירים מרחבי העולם, שכדי לבדוק את צריכת הדלק של AX התבקשו לערוך טיול באורך 350 ק"מ, רובם בכבישים צדדיים, ואז לחזור למלון, שם מארגני האירוע יבדקו כמה דלק בזבז כל אחד מהאורחים, ויחלקו דיפלומות לאלופי החיסכון.

וקרה שרק אני זכיתי בדיפלומה "בזבזן דלק ראשי", ובמקום להתבייש פרסמתי תעודה זו בירחון "טורבו", בתוספת פרשנות שהזוג המבצע – הקשיש המורשה כנהג ומר מנור כנווט – רשם תוצאה של 7 קילומטרים מליטר דלק מול קולגות עיתונאים שהתחרו זה בזה בחיסכון, ואשר המובילים ביניהם הגיעו ל-18 קילומטרים מליטר בודד. הממוצע היה 14.5 קילומטרים, כמו בהונדה אינסייט שלכם, מר כהן.

אנו היינו הכי גרועים, כי הנהג (אני) הסתפק בהילוכים נמוכים, לא נגע בהילוך חמישי, יצא לדרך אחרון, ולמלון ולארוחת הצהריים הגיע ראשון מכולם. זה לא היה קל, אגב, לעקוף שמונים עיתונאים על כביש מפותל שרוחבו מכונית וחצי.

"האמן לי שלא פחדתי", אמר הנווט בהקלה, ולא נישק את האדמה עם יציאתו מהאוטו. "אני מתנצל", עניתי, "אבל רק ככה הצלחתי להכיר לעומק את סיטרואן AX, שעוררה בי סקרנות".

ולשאלתך: במקומך לא הייתי מתווכח עם הונדה insight, שהתצרוכת שלה נראית סבירה למדי. נתוני היצרן הם ממילא תיאורטיים בלבד, ואינם מושגים במציאות. הבוחנים המקומיים יודעים זאת, אך מתנדבים להתנהג כשותפים של היבואן, ולא ממהרים להרגיז אותו בערעור על התצרוכת הרשמית, שעלול לפגוע בשיווק. כך שייתכן שהם שיקרו לגבי התצרוכת כדי להיות נחמדים לאדוניהם ולזכות במכוניות מבחן גם בעתיד, או לזכות בטיול יוקרתי במחלקת עסקים. או שהם נסעו בהילוכים גבוהים, הכי לאט שאפשר, מבלי לדאוג לבריאות המנוע. לך תדע.

המנוע החשמלי בהונדה ההיברידית שלך אינו טוחן קילומטרים בכוח עצמו אלא מסתפק בתפקידו כמנוע עזר, שייעודו הוא להוריד את צריכת הדלק של מנוע הבנזין. אם תרצה לשפר במקצת את התוצאה המכובדת של 14.5 קילומטרים, נסה להקפיד על לחץ אוויר נאות בצמיגים, ואף הוסף עליו 2-3 PSI מעל המומלץ. בנוסף, הוצא מתא המטען את כל החפצים המיותרים, הימנע ככל הניתן מנסיעות קצרות, שבהן המנוע אינו מספיק להתחמם כראוי, ואל תפעיל את המזגן דרך קבע.

עד סוף הנשימה

במשפטו של המפיק הנוכל לא סיפרתי שיותר מכל מעלליו של האיש, שפגעו אנושות בסרט שלי – מרגיז אותי שבגללו לא צילמתי שתי סצנות מהגטו. מגיע להן לפחות תיאור כאן 

במשפטו של המפיק גוויזדאלה, שהמכון הפולני לקולנוע אמנותי דורש ממנו כעת להחזיר את הכספים שנעלמו באופן חשוד – אִפשרה לי כבוד השופטת בוורשה לגולל במשך שעה כמעט את כל הפרטים הקשורים להפקה הפושעת, אשר טרפדה את הסרט שלי "שועל הכסף של פליציה ט'".

המפיק הנאשם ישב לבדו על הספסל, הפעם בלי חברו ושותפו, עורך דין שמן, שכנראה התעורר והחליט להפסיק לייצג את גוויזדאלה עקב כך שלא קיבל ממנו כסף, כפי שלא קיבלו אנשי ההפקה של סִרטי והשחקנים.

חוק עשוי פלסטלינה

על כורחי, מצאתי את עצמי נהפך על ידי המפיק הרמאי גוויזדאלה לגיבור במחזה אבסורד: יש לי "גרסת הבמאי ובנו", אך אסור לי להקרין אותה, כי הזכויות עליה שייכות למפיק. דודתי רוזה זיכרונה לברכה הייתה משמיעה במצבים חסרי תקווה שכאלה את האִמרה היידישאית "חבל למצמץ על זה, חביבי".

אמרה זו מתאימה בול לשלב המשפטי של מעשיו הפסולים של המפיק מלודז'. שהרי גם אחרי שייפול עליו פסק הדין, הידוע מראש – שום הוצאה לפועל בלודז' או בוורשה לא יצליחו לחלץ מגוויזדאלה אפילו אגורה אחת כדי להחזירה למכון הסרטים הממלכתי, שהוא הספונסר של סִרטי והתובע במשפט.

כי המפיק, בפיקחותו, העביר כבר מזמן את כל רכושו לאנשים אחרים. פתאום אין לגוויזדאלה מכונית, אין לו דירה, אין לו כספים בבנק, וגם הבניין שבו שוכנת החבְרה שלו, "קונטרה סטודיו", אינו רשום על שמו של מנכ"ל החברה גוויזדאלה, אלא על שמו של מישהו אחר, שאיש אינו מכיר אותו.

סידר גם את הג'ינג'ית

למדה את זה על נפשה, לִבָּה וכיסה התפאורנית הצעירה של סִרטי, יוּסְטִינָה רוֹחָלָה, אשר גוויזדאלה לחם נגדה כאריה בבית משפט בלודז', כדי לא לשלם לג'ינג'ית המוכשרת כמה אלפי זלוטי בסך הכול תמורת עבודתה. הוא הפסיד כמובן במשפט, ערער למחוזי, הפסיד שוב – ועדיין לא משלם כלום, כי רכושו לא נתפס.

לוטש עין לפסטיבלים

עכשיו, בעודי עובד עם בני על הגרסה הסופית של "גרסת הבמאי ובנו", הבנויה מחומרי עבודה – גרסה ביתית שתהיה זקוקה לאיזה פלא, לכל הפחות, כדי להפוך לסרט המשודר באופן רשמי, כלומר להגיע לבתי קולנוע, להשתתף באירועים כמו פסטיבל הסרטים היהודיים בוורשה וכו', שהרי הזכויות על הסרט מוחזקות על ידי המפיק – התחלתי להבין שיש אולי דרך לצאת מהפקעת הדרמטית שהסתבכנו בה.

כתבתי להנהלת המכון הפולני לקולנוע אמנותי, היושב ברחוב מהודר בבירה ורשה, מכתב קצר. שאלתי למה הם לא יבקשו מההוצאה לפועל להחרים את חומרי הגלם של סרטי – כלומר, את הצילומים ואת הקלטות הקול המקוריים – אשר שווים כסף רב ומוחזקים ברשותו של גוויזדאלה! שהרי קיים הליך בנוסח הפקעת נכסים, למקרה של זכייה במשפט. הרי אין ספק שהאיש מודע לפוטנציאל האמנותי-כספי של סרט זה, שעשוי להניב בעתיד פרסום וכבוד – וזו הסיבה שהוא לא רשם עדיין את זכויות ההפקה על שם מישהו אחר, או על שם חברת הפקה אחרת.

גם את התמונות ואת ההקלטות של סרטי הוא לא רשם על שם מישהו אחר, כפי שהוא מיהר לעשות עם כל יתר רכושו שהוא בעל ערך כספי.

את הזכויות של גוויזדאלה, ההוצאה לפועל לא יכולה להכניס לקופסאות קרטון ולקחת ממנו למשמרת. אלא שאת הצילומים המקוריים ואת הקלטות הקול כן אפשר להחרים ממנו – אם רק הספונסר של הסרט, המכון הפולני לקולנוע אמנותי, ידרוש הליך כזה בבית המשפט.

אלא שהוא לא דורש.

משפחתי עומדת למכירה

הרמאי מלודז' מנצל את רפיונם של המכון והחוק, ומחפש קונה לכל מה שנשאר אצלו מההפקה של שועל הכסף של אִמִי. הוא מתבטא כי הוא מוכן למכור את החומרים הדיגיטליים והמגנטיים שלנו, הנשמרים אצלו כבני ערובה בכספת (כספת לא שלו, בתוך בית לא שלו) – תמורת שני מיליון זלוטי, שהם כחצי מיליון אירו.

האפיזודות שטבעו בנייר

הבטתי בגוויזדאלה, היושב לבדו בצד ימין של אולם הדיונים, וחשבתי שכל מעשיו הפסולים, שעליהם סיפרתי השבוע בבית המשפט – כמו שימוש אסור במענק שהסרט שלי זכה בו, וכל הבלגאן בהפקה, ביטולים של צילומי סצנות בתירוצים שונים ומשונים, שהתגלו כנובעים מגירעון מוזר בקופת ההפקה אשר לא אפשר ימי צילום סדירים, וכמו זריקת עובדים איכותיים כדי לא לשלם להם, ועוד מעללים דומים, כולל התבטאויות שקריות של המפיק מאחורי גבי, שלפיהן "הבמאי לא הצליח וברח לישראל" – כל המעשים השפלים הללו, שהשופטת הקשיבה להם בסבלנות מפתיעה ובפנים עצובות, אינם מרגיזים אותי כמו העובדה שבגלל רמאי זה לא צילמתי שני קטעים הנמצאים בתסריט המקורי, אשר מבוססים על טהרת הזיכרונות.

שני הקטעים הללו נותרו על נייר הסינופסיס. הרי הם.

פגישה עם מלאך הרוע

זה קרה ברחוב בגטו ורשה, בתחילת 1941, בתקופה שלתושבים היהודים היה עדיין אמון ביודנראט, והם עוד לא איבדו תקווה. והנה המקרה:

אני ואמא שלי הולכים ברחוב, ומולנו מתקרב קצין גרמני צעיר, טיפוס ארי נטו, בלונדיני בעל עיניים כחולות, לבוש יפה, כולל מגפיים גבוהות, מצוחצחות. אנו סרים מדרכו כדי לתת לו לעבור, אך הגרמני, הנראה כמו דוגמן ארי, מלאך מלחמה אשר ירד לגטו ורשה מתוך כרזה נאצית, דחף פתאום בכל כוחו את אמי מהמדרכה, ואמא נפלה על כל החפצים שהיו בתיקה, שהתגוללו על הכביש.

הקצין התרחק כאילו לא קרה דבר, והילד (אני) עזר לאמו לקום, הרים את החפצים שהתפזרו על אבני הכביש, ראה את הקצין המתרחק, והילד שבי דמיין שהוא רץ אחרי הגרמני, שולף את אקדח הפָּרָאבֶּלוּם מהנדן הצמוד לחגורת הקצין, שחרוט עליה הכיתוב "gott mit uns", (אלוהים איתנו), ויורה בגרמני המופתע.

כן. אני זוכר היטב את מחשבה פתאומית ומטורפת זו, כפי שזכורות לי הציפורים השחורות שעפו השמיימה כי נבהלו מרעש הירייה, ואחר כך מהירייה השנייה, שנשמעה כאשר הקצין הגרמני נפל על פניו אל תוך שלולית הדם. וכאן נקטע הדמיון הפרוע שלי, כמו חלום מהסוג שרוצים להמשיך ונגוז פתע, אדיש לרצונו של החולם.

אלא שחלומי זה הופסק בגלל קולה של אמי פליציה, האחות היפה והמוצלחת ביותר מבין שבע הבנות לבית טוּכְבָּנְד, והיחידה ביניהן שהיה לה שועל כסף. "אל תספר לאבא על המפגש שלנו עם הקצין הגרמני, זה רק יעציב אותו", ביקשה אמי וחיבקה אותי, המתוסכל מחוסר האונים.

פרווה מטיילת בחדר

חבל לי גם על הקטע השני, שגם אותו לא צילמנו בלודז' בגלל המפיק המנוול ומזימותיו לגבי הכסף. וזו הסצנה:

זה קורה בלילה, כאשר אנו, אותם ארבעה אסירי גטו – ההורים, אחותי אירנה ואני – הנמצאים בשבי פחד ודאגות, הלכנו לישון, רעבים כפי שהתרגלנו כבר להיות.

או-אז פָּתַח שועל הכסף של אמי, אף הוא מפוחד ורעב, את דלת הארון, התגנב החוצה באיטיות סלו-מושן, הסתובב בזהירות בחדר, עד שהתיישב לצד מיטתנו, במרחק נשימה, כאילו דורש שאנו נלטף אותו, שנבשר לו כי עוד מעט נחזור לבית הקיץ שלנו באוטפוצק, ואז הרים את ראשו לכיוון התקרה, והשמיע יללה עצובה כמו בכי של תינוק.

אמנות לשם אמנות

אמנם שתי סצנות אלה, ועוד משהו שפספסנו, לא היו משנות את גורלו המר של הסרט "שועל הכסף של פליציה ט'" – אך שני קטעים אלו חסרים לנו כעת בעריכה של "גרסת הבמאי ובנו", סיפור אישי באורך 105 דקות, אשר הפכו חלק משמעותי בחיינו אף כי לא מְחַכֶּה להן, כנראה, עתיד קולנועי רשמי.

SUV-גָנִייה חביבה: חברת קרסו מתחילה לשווק בארץ את ניסאן X-trial החדשה, שהקשיש המורשה טעם בגרסת 4X4 דיזל 1.6 בעלת 130 כ"ס. והנה מה שרשמנו בפנקס:

  1. X-trial הנוכחית דומה מאוד לדגם הקשקאי, שכבש את השוק. אף כי מידותיה גדולות מאלו של קשקאי, X-trial שומרת על הפרופורציות הקשקאיות הנבונות. היא מפתיעה גם בעיצוב פנים מהודר ובמושבים בנוסח רקארו (כמעט), ובחלל מרווח המאפשר נסיעה נוחה גם לאנשים גבוהים ממש. שורה שלישית, המתאימה לילדים, מותקנת בשוק האירופי תמורת אלף אירו.
  2. דגם הדיזל 1.6 חסכוני (מאוד), ויספק בשמחה נהגים בלתי ממהרים (11.5 שניות ממנוחה עד 100 קמ"ש) – אך נראה קצת לא מתאים להתחרות במאזדה CX-5, במיצובישי אאוטלנדר ובסובארו פורסטר.
  3. X-trial הבסיסית, דיזל 1.6, עולה לגויים כ-160 אלף שקלים. עם קצת תוספות מגיע המחיר אצל הלועזיטים עד 175 אלף שקלים – וזה עוד בלי מנוע רציני יותר, וללא כל המסים המחכים ל- X-trial במרחב הציוני. נשאלת השאלה אם לנוכח מחירה המוגזם למדי – הבולט בתפריט ה-SUV-ים והקרוסאוברים שמתחרים בה – X-trial החדשה תזכה בכל זאת בפופולריות של קשקאי. 

טיפ טיפה: הניקוי הסודי

עד לא מזמן עבדו מנועי בנזין, ובמיוחד מנועי דיזל, במינימום תקלות לאורך מאות אלפי קילומטרים. כמו ניסאן בלו-בירד שלנו 2.0 דיזל, שהגיעה למיליון קילומטרים כמעט, עד שחוסלה בידי חלודה רצחנית – תוצאה של פיזור מלח על הכבישים לצורך הפשרת שלג.

כיום לעומת זאת, בעקבות הטכנולוגיה המתקדמת, כבר איננו מופתעים מכך שמכונית חדשה, המתוחזקת לפי הנחיות היצרן, גומרת את חייה הסדירים עוד לפני 100 אלף ק"מ.

למעשה, נמצאים בשוק מנועים מודרניים אשר צרותיהם טיפוסיות כל כך, עד כי מבלי להרים את מכסה המנוע, רק לפי צלילי ההתנעה, נגלה בקלות באיזה מנוע מצוידת המכונית. לדוגמה: אם נתניע את פאסאט של פולקסוואגן או את ב-מ-וו 1, ובמשך כמה-עשרה שניות נשמע טרטור מתכתי – ברור ללא ספק כי פאסאט זו מצוידת במנוע 1.4 TSI, ואילו בב-מ-וו משרת מנוע 1.6 THP. שני מנועים אלו, השונים זה מזה, סובלים מבעיה משותפת: שרשרת ההצתה מתרחבת, ובשל כך יוצאים משליטה המנגנון המחזיק את השרשרת וכיווני ההצתה המשתנים.

מערכת ההצתה היא עקב אכילס במנועים המודרניים, וזאת חרף השימוש בשרשראות, אשר במנועים של פעם עבדו במשך כל חייו של הרכב. היום, עם שרשרת הצתה יש יותר בעיות מכפי שיש עם חגורות, והיתרון היחידי שנותר בשרשראות הוא שבניגוד לחגורות, שומעים היטב מתי שרשרת עומדת להתקלקל, לקפוץ על גלגלי השיניים או להישבר.

פיח המצטבר על השסתומים ומתקשה הוא בעיה משותפת למנועים שמצוידים בהזרקה ישירה. כתוצאה מהצטברות זו, מגיע פחות אוויר לתא השרפה, מה שפוגע בעבודתו הסדירה של המנוע. לעתים קורה ששסתום פגוע (שצבר שכבת פיח) נשבר, והפטרייה שלו פוגעת בחלקים פנימיים של המנוע. והנה תופעה מעניינת: מוסכים הקשורים ביבואן נוטים להשמיע את האבחנה הנכונה רק בתום תקופת האחריות של היצרן. רק אז הם מתעוררים, וממליצים על הניקוי התקופתי שנדרש לראש המנוע ולסעפות כדי לא להגיע למצב הנ"ל. תהליך לא זול, למקרה שחשדתם.

בשבוע הבא נגלה את סוד התיאבון המטורף לשמן אשר מאפיין את מנועי פולקסוואגן 1.8 TSI ו-2.0 TSI. רק עבודתם החרוצה של כתבי החצר, ומשטר הצנזורה שהוכרז בפורומים מוטוריים נחשבים, ונאכף בקפדנות על ידי בעלי עניין – הצליחו להשאיר עד עתה את ציבור קוני הפולקסוואגן בחוסר ידע בסיסי בסוגיה הזו של לָמָה נעלם השמן ולאן, ומהן התוצאות הישירות של הזנחת התיקון.

שואלים את אדוארד

ג'ו: קראתי את דבריו של הראל דגן ("שואלים את אדוארד" 956), שסיפר בשבוע שעבר על איבוד שליטה במהלך פנייה במהירות מתונה, ורציתי לשתף באירוע דומה שקרה לי. אני חושב שאתה, אדוארד, שיש לי כל כך הרבה מה ללמוד ממך על החיים, תשמח לשמוע.

לפני שלוש שנים הייתה לי ניסאן סאני 1600 סמ"ק מודל 95' שקראתי לה "ניסאן סימן 2" (לזו שיש לי היום אני קורא "ניסאן סימן 3"), ובהשראת טוריך רציתי ללמוד איך לנהוג, כלומר – לבדוק את תגובת הרכב במצבים מיוחדים.

חשבתי לעשות את זה בקלילות. רק לבדוק. הרמתי רבע הנדברקס ב-12 בלילה, בצומת ריק, ענק ורחב, ואז ניסאן סימן 2 מגיבה כך: מה זה? הערת אותי! בדרך כלל אני לגמרי ישנה כשאתה נוהג. עד כמה אתה יודע מה אתה עושה? אין לי מושג למה הזנב מתעקש לנסוע בתשעים מעלות לקו הכביש.

אני לא יודע, התחננתי אליה. אמנם אני לא ניצול שואה, אבל אני ילד יוצא אינתיפאדה בשטחים, וסבא שלי נעלם עד היום במרתפי הקג"ב, ועזבתי את הבית בגיל 16 וסבתא שלי הוגלתה לסיביר. היו לי שתי אפשרויות: או לתת לניסאן סימן שתיים להמשיך לנסוע בכיוון הדלתות – שזה בפירוש לא הכיוון שהיצרן התכוון אליו – או לעשות משהו בנידון.

המהירות הייתה קצת פחות מ-80 קמ"ש, וניסאן סימן שתיים המשיכה להחליק הצדה. מובן שבאופן ספונטני עשיתי משהו דומה למה שכתבת להראל: סובבתי את ההגה לכיוון הנגדי של ההחלקה, כדי ליישר את סימן שתיים ולהחזיר אותה לדרך הישר. אבל זה המשיך והמשיך, ואני ידעתי שזה לא ימשיך לנצח – סימן שתיים תתגלגל. וכאן עשיתי משהו מדהים שאתה תדווח תכף על דעתך בנידונו: סובבתי את ההגה הפוך, לכיוון ההחלקה. זרמתי עם ההחלקה. נתתי לסימן 2 להמשיך עם המומנט ולא התנגדתי אליו, למניעת התהפכות.

מיותר לציין שכל הסצנה ארכה 4.5 שניות. אבל כבן לעם בוגר אינקוויזיציה, מסעות צלב, שואה וטרור אסלאמי, וכאחד שקורא בלוגים של כאלה שסיפרו איך ניצחו – אני לא פראייר. ניסאן סימן שתיים ביצעה סיבוב מושלם של 180 מעלות, ונעמדה יפה באמצע הכביש.

אני בטוח שאחרי המקרה הזה אני מבין טוב יותר את נפש הניסאן, ובאוריינטציה והשראה של בוגר שואה כמוך – גם יהודי טוב יותר, גיבור יותר, שורד יותר וחכם יותר.

קראתי לפני כמה שנים הדרכה לביצוע פרסה במקרה של בריחה מהתקפת טרור: מהירות 40 עד 60 קמ"ש, חצי סיבוב של ההגה במקביל להרמת הנדברקס. וברוורס: 40-60 קמ"ש, סיבוב אחד מלא של ההגה ללא הרמת הנדברקס. ברכב ידני חשוב ללחוץ על דוושת הקלאץ' במקביל לפעולות הנ"ל, למניעת כיבוי המנוע. לאור האינתיפאדה המתחדשת, אתה יכול לספר לנו על זה? עם ישראל צריך ללמוד ממך איך לשרוד שואות.

תשובה: 1. מעולם לא המלצתי על קונטרה בניגוד לכיוון ההחלקה.

  1. שואה שורדים באמצעות אופי טוב ברגליים.
  2. כשמדובר על פעולות מסוימות בניהוג שמטרתן התנגדות להחלקה בלתי רצויה, אשר נוצרה עקב היגוי יתר או תת היגוי, כדאי לא לשכוח שכל פעולות אלה – כמו סיבוב ההגה לכיוון "זריקת הזנב" – מוכרחות להיות מהירות, קצרות ומיידיות. אחרת, הן רק יגבירו את סכנת איבוד השליטה.
  3. כאשר מכירים את המכונית ומבינים אותה, יודעים מראש מתי הזנב יתחיל להימשך הצִדה, ומבצעים קונטרה שמלווה את תנועת האחוריים כבר מתחילת התהליך, כדי להפוך את החלקת הרכב למבוקרת. לומדים את זה על משטחי החלקה בבתי ספר לנהיגה מתקדמת.

מרים: ברשותי הונדה HR-V שנת 2000, ואני.מתלבטת ברכישת רכב חדש. הוצע לי לקנות סוזוקי קרוסאובר וסוזוקי ויטארה, או לחכות להונדה HR-V החדשה שתגיע במארס. אגב, הוויטארה תגיע באפריל. רק קרוסאובר זמינה, והיא כמובן גם הזולה מביניהן.

תשובה: הבחירה בין סוזוקי ויטארה הנוכחית והונדה HR-V החדשה היא שאלה מסובכת. נראה לי שאם היית שבעת רצון מרמת הנוחות ב-HR-V הקודמת, שלגביי היא מכונית מומלצת שפתחה את מבול כלי הרכב מסוגה – אז ודאי שמתאימה לך סוזוקי ויטארה, שבגרסתה המתחדשת היא ג'יפית פחות מכפי שהייתה, ועונה לכל הציפיות בסעיף הנוחות.

HR-V החדשה משחקת כבר בליגה אחרת. אם לא מפחיד אותך המחיר שלה, הנראה מוצדק דווקא, אז לכי עליה, כדי ליהנות לפחות בימים טרופים אלה, ולהחזיק אותה במשך שנים רבות.

עדו: אני נוהג במאזדה 2 שנת 2011 במצב טוב מאוד. בעת סיבוב ההגה בזווית חדה ובמהירות נסיעה נמוכה, כגון בחניה, יש נקישות בהגה. גם ברוורס.

הרכב נקנה מחברת ליסינג מוכרת, ונמצא עדיין באחריותה. פניתי למוסך שעובד עם החברה. למזלי הרע, המאבחן, שישב לידי ואחר כך אף נהג בעצמו, לא הרגיש (או לא רצה להרגיש) בנקישות. חזרתי הביתה מבלי לבדוק את הרכב. שתי שאלות:

א. מהי הסיבה האפשרית לנקישות?

ב. האם כדי לטפל בבעיה אנשי המוסך צריכים להרגיש את הנקישות? אי אפשר להרים את הרכב ולבדוק?

תשובה: יש לבדוק את מצב כל החיבורים במערכת ההיגוי, כולל מוט ההגה. הרעשים שאתה מתאר יכולים להיות תוצאה של חיבורים רופפים במתלים, או שהם מצביעים על כך שכריות הגומי שהמנוע מונח עליהן איבדו מהאלסטיות.

אוזן קשבת איננה כלי עבודה ופרנסה של מר מוסכניק האדיש, אשר בדוגמתו נתקלת בעת צרתך.

נצחון יהודה

כשאתה נמצא בגולה, במיוחד בפולין ובגרמניה (כי אני מתכנן, לפני חזרתי ארצה, לקפוץ למסלול נורבורגרינג ליום אחד עם הבווארית שלי), וכאשר אתה מכיר את השפה של המקומיים, כאן בוורשה, ומכיר את שפת הגוף שלהם ויודע לקרוא דברים שהם כתבו בין השורות, בחמקמקות מסוימת – אתה צריך להיות עיוור וחירש כדי לא להבין את האקטואליות המזעזעת של תמונה זו.

תודה לך, לקוראת נעמי גפן, שבזכותך הגיעה תמונה זו לבלוג שלנו, אשר איננה רק מוצג היסטורי, אלא לוכדת גם משהו מרוח התקופה הנוכחית במרחב הלועזיטי, גם אם האנטישמיות של היום מוחבאת בתוך סופגניות של נאורות.

12347731_1039198509435175_616438952555602227_n

וכך כתב חנוך דאום, שהעלה את הצילום והפוסט לרשת החברתית:
היום מדליקים נר ראשון, הזדמנות להעלות כאן תמונה שלא תתואר. היא צולמה ב-1931 בעיר קייל, מעט לפני עליית המפלגה הנאצית לשלטון. החנוכיה נמצאת בביתו של הרב עקיבא ברוך פוזנר, מול בית המפלגה הנאצית. רחל, אשתו של הרב, צילמה את התמונה וכתבה מאחוריה: דגלם מבקש את מות יהודה, אבל יהודה תשרוד והאור שלנו יגבר על דגלם.
באמת תמונה מרגשת.
הלוואי ויהיה חג חנוכה שמח.

גז עד הרצפה ועוד קצת

זה היה אמור להיות כתוב באופן קליל, באירוניה עצמית, אלא שזה יצא כמו שזה יצא. טוב שלפחות תוכן הסיפור נשאר: אכן, נסעתי מהר מדי

רק באיחור וחצי גיליתי את הממדים האמיתיים של כוח הטמטום, אשר במשך כל חיי המוטוריים – שאינם קצרים – דרש ממני להשתתף בריצות מטופשות, יום אחר יום ולילה אחר לילה, גם כאשר לא מיהרתי לשום מקום.

הגיע זמן להודות שבגלל עקשנות ווז-ווזית (vuz-vuzit) כלשהי, ובכוחה של אינרציה פרנואידית מהסוג הפילוסופי והפסיכולוגי, המתורגמות כולן ללחיצה נמרצת על דוושת הגז, עד הרצפה ועוד קצת – חיפשתי הזדמנויות להוכיח לחבריי, וגם לעצמי בוודאי, שכל מכוניותיי, ובהן מוגבלות-כוח ביחס למטרת העל (ניצחון), מוכנות ומזומנות להתמודד מול כל דבר שזז על ארבע, ומול כל איש הנוהג בדבר זה.

היה כדאי

כתוצאה משיגעון מטורף זה הלכו פייפן רבבות ליטרים של דלק ומאות סוליות של צמיגים, דיסקיות ומצמדים, והתקצרו חייהם התקינים של מנועים לרוב.

אלא שלא הכול היה לשווא. הרי לאוזניו של הקשיש המורשה לוחשת תיאוריה שהכישרון למנוע תאונות דרכים מתפתח רק בזכות נהיגה מהירה. אפילו אם נהיגה מהירה זו פרחחית יותר מאשר מלומדת, היא בכל זאת שיטה שמאפשרת להכיר עד תום את אופי המכונית: מה היא, מי היא, איך היא במזג אוויר כזה וכזה, ואיך משפיע על הניהוג היותה נטולת משקל או דווקא עמוסה עד הגג.

את התובנות האלה אי אפשר לפתח בזחילה, אלא רק בנהיגה על המִגבלות. אני מצטער, אבל ככה זה. הרי לא לחינם דורשים בתי ספר לנהיגה מתקדמת מתלמידיהם לנסוע במהירות. רק כך הם יוכלו לפתח יכולת שליטה על הרכב ברגעים קריטיים, המגיעים כדרכם באבחת הפתעה.

רק כך, בנהיגה אינטנסיבית, אפשר ללמוד לא להיכנע לכוחות הפיזיקה אלא לחייך אליהם ולצאת מהסכנה. ואולי מצלצלת פה מרחוק אִמרתו של הרבי מקוצק: "צריך אדם להזמין את סבלותיו לרקוד עמו".

פריקים אינם מתפרקים

בשבי של נהיגה ספורטיבית כביכול לא נופלים סתם אנשים מן היישוב, אלא גברים ונשים המוכנים להפוך מכורים לנהיגה בלתי פסיבית.

אולי אין זה מקרה שביקרתי בבתי חולים זהירים וזהירות רבים שפחדו לנסוע איתי, אך מעולם לא עמדתי מול מיטתו של מישהו שיצאו לו מוניטין של מופרע על ההגה.

עונש עם עונג

לפני כחצי מאה, עוד לפני שהבנתי את סגולותיה של נהיגת כאסח, גם אני פחדתי כאשר ישבתי באוסטין הִילֶה 3 ליטרים הנהוגה בידי הבריטית פט מוס – אחותו של סטירלינג מוס, נהג אגדתי בפורמולה 1 ההיסטורית, וגם אשתו של אריק קארלסון, השייך לפנתיאון הראלי.

ודאי שפחדתי בגופי ובנפשי, ולפי התקן של פחד טהור, יצורים מסתוריים היו מטיילים על חוט השדרה שלי כאשר גברת פט מוס, שזכתה לתואר "האישה הכי מהירה בעולם", השתוללה במכוניתה על כבישים שאת בוגדנותם הכרתי היטב, ולא הגיבה במאומה לצעקות האזהרה שלי באוקספורד אינגליש ("אהההה!!!"), שהייתי משמיע ללא בושה.

אלא שחלק ממני גם נהנה.

בהלה בלי הילה

להבדיל מהחוויה המאלפת הנ"ל, נשארו בזיכרוני גם תמונות מעולם אחר. כי זמן-מה אחרי נסיעתי זו עם פט מוס החל הוותק שלי כבמאי הטלוויזיה הישראלית, ולאורך כל ותק זה, שנמשך 15 שנות סבל, נסעתי פעם-פעמיים בשבוע לפחות בדרכי הארץ, אל אתרי צילומים בדרום או בצפון, ואז חזרה ירושלימה, תמיד עם נהגים של תחנת הטלוויזיה רוממה.

ובכל אותן נסיעות פחדתי סתם, כלומר – פחד ללא הנאה.

רוממה טוּרְס

במיוחד פחדתי לנסוע עם מר שימי הנהג, ג'ינג'י רב-דורות בארץ, חייכן עם רגל של עץ. נהג זה, שנשכר על ידי רשות השידור, נראָה בדמיוני של אז כמו שטן בציורים מהמאה ה-18. הוא אהב להפחיד אותי, היושב בְּמָקום "רחוק מתאונה", כלומר בצד ימין של שורת המושבים האחרונה.

מר שימי היה מסובב את ראשו אליי בעיצומם של סיבוב מוצא או של מדרון הקסטל התלול, ושואל בנימוס נבזי "מה אתה אומר על הנהיגה שלי, אדוארד?"

"מה קורה כאן, לעזאזל?", צעקתי פעם, כאשר גיליתי במבוכה כי מבין כל צוות הרוממאים, אני היחיד שפוחד. לא איש הקול, לא התאורן, לא עוזרת ההפקה. רק פעם אחת גיליתי, בהקלה, פחד על פניו של הצלם אסי רוֹסָק.

"מה אתה פוחד?", שאלתי. "אמנם הצמיגים במרצדס של שימי גמורים, אלא שהם לא מוכרחים להתפוצץ דווקא בירידה", חיזקתי את רוחו של הצלם, אך הוא תיקן אותי שהוא לא פוחד בגלל הצמיגים השחוקים, אלא בגלל הטוסטוס שהוא השאיר בשער של קיבוצו נען, שמישהו אולי גנב אותו.

התאכזבתי, וחזרתי לפחד לבדי כאשר שימי נסע ב-60 קמ"ש בסיבוב שאני הייתי עובר ב-130.

רק אני ואנוכי נורמלי מכולם?

בעצם, פחדתי בכל פעם שבהגה של מכונית שישבתי בה אחז מישהו אחר, ולא אני.

שמחת עניים

לא הייתי מספר על מבחר הסיבות התומכות ברעיון של נהיגה יומיומית מהירה, לוּ היינו מדינה נורמלית, שמכירה בצורך לבנות מסלולי מרוצים, כמו שקורה בסתם מדינות לועזיות, שפועלים בהן בתי ספר לנהיגה מתקדמת או תחרותית.

שהרי עם כל השבחים שהעתרתי עליהם, מרוצי רמזור הם רק ברירת מחדל לעניים, כי יש להם השפעה לא חיובית על אופי הנהג ועל שחצנותו, המכתיבה זלזול בחלשים. אני זוכר למשל באיזו הנאה מטופשת הודיתי במדור זה שסיטרואן ויזה קלאב שלי, בעלת מנוע שני צילינדרים של דה-שבו (2CV), עקפה פרארי, היחידה אז בארץ, שהייתה שייכת ליבואן פיאט.

הדיבוק

רגשי הבושה עוצרים בעדי מלפרסם מאות מקרים שחצניים דומים שרשמו מכוניות שלי במרוצי רמזור – בתוך העיר, על כבישים תמימים, על אוטוסטרדות. רק במקרים בודדים זכו פוחזות אלה לפרוק את מרצן על מסלולי מרוצים.

אותו דיבוק מסתורי המשיך להשתולל באנוכי גם כאשר הוא הפך כבר לצורת חיים של קשיש מורשה, ושכנע את הזקן להלביש על חישוקיה של הונדה CRX צמיגי חצי סליקס, טויו R888, כדי שההאצ'בקים חמות המזג ילמדו לקח. לא היה חסר הרבה כדי שהבווארית Z3M קופה תוריד גובה, ותתיישב על קפיצים קשיחים ובולמי בילשטיין 8.

אך ברגע זה בדיוק התעוררתי.

אתה מפוטר

תפסתי פתאום שדי ויי כבר, פיניטו, כלומר ausges kluczkes בשפת דודתי היידישאית רוזה, זיכרונה לברכה.

מעתה יכולים רישיונות הנהיגה שלי לישון בשקט, כי לצורך מחקר הנפש, הפגועה על ידי השמוק הנצחי של ה-speed, שהצלחתי לגרש בעזרת השם – התחלתי לנסוע לאט.

והנה הפתעה: גיליתי הבנה אצל שותפיי לכביש. כאילו לא רק אני החלטתי לנוח מאחורי ההגה, להתענג על הנוף שבתוכו חולפת מעבורת הפח, ולחדול מלקושש עוד ועוד פטנטים המאפשרים להערים על החוק.

מגדילים את נפח המנוח

לא רק בחו"ל הלועזיטי, אלא גם אצלנו מתחילה הנהיגה האיטית לגייס חסידים, בחיפוש אחר שינוי המסוגל להרגיע את רתחת חייהם, ולספק להם קמצוץ הנאה בנוסח גן עדן. אותו קמצוץ בלתי מושג שהמשורר אוגוסט שטראם כתב עליו: "אני אוֹבֶן. הרחק זוֹכֶכֶת אָת".

אגב, אם יהיה לי משעמם, אחזור לסורי.

2 banim shel Dina

אונייה ביבשה: רולס-רויס מופלגת בהדרה עשתה בניו-יורק רושם על שני הבנים של הרבנית דינה סטמבלר, אשתו של שליח חב"ד לוורשה הרב סטמבלר. ולי הזכירה הרולס-רויס גלויה מזיכרונות קיץ 1980 בלונדון, כאשר ברולס כזו, ואף באותו צבע, הגעתי לבית הכולבו "הרודס" כדי לקנות לבני עגלת תינוקות, מכשיר תנועה בריטי מלכותי על גלגלים גדולים, שהגיע עם הילד לביתנו ברחוב הירקון, כארבעת הגלגלים הראשונים של הקשיש המורשה ג'וניור.

מי שניסה להחנות רולס-רויס ברחוב לונדוני טיפוסי, קרוב לאוקספורד סטריט, שעוד לא היה צפוף כמו בימינו, הבין היטב למה בעלי רולס-רויסים, בנטלי-ים וטרנסאטלנטיקות דומות מחזיקים נהגים, גם אם הם אוהבים לנהוג בעצמם.

"נו, נהנית מהרולס?", שאל אותי סטיב מ', הטייקון האישי שלי ז"ל. "הייתי איתה בקומה הכי נמוכה של הגיהנום", עניתי, וסטיב חייך כי הבין למה אני מתכוון

טיפ טיפה: רק אצלנו שותקים

כתבי הרכב באירופה לא יורדים מהנושא של סכנת הנפש הכרוכה בגז מיזוג האוויר החדש, המכוּנה R-1234yf, אשר מחליף את הגז R-134a, שנפסל על ידי האיחוד האירופי בטענה שהשימוש בו מחמם את האטמוספרה.

רק התקשורת שלנו שותקת, ואינה מגלה לאזרחי ישראל שלהבדיל מהגז היוצא R-134a, העוין אולי לסביבה ונרדף בצדק על ידי חוליות של טרוריסטים אקולוגיים, אך ידידותי למכונית ולנהג בעת תאונה חזיתית – הגז החדש מתלקח בקלות עקב התנגשות, מַבְעִיר תוך חלקיק שנייה את המכונית הפגועה, ומרעיל את הנהג והנוסעים בדומה לגזים צבאיים אסורים לשימוש.

דומני שהשתיקה הנמשכת במדיה הישראלית ביחס לוויכוח סביב השימוש בגז החדש, המסוכן, היא תוצאה של פעילות כתבי החצר העבריים, אשר דואגים לעסקי אדוניהם, יבואני הרכב. חוששני שכתוצאה משתיקה זו של התקשורת העברית, גם צוותי מכבי האש אצלנו לא עודכנו בדבר הסכנה החדשה, עדכון שהיה מאפשר לכבאים לנקוט פעולות לצמצום היפגעותם בזירות תאונה.

את הסכנות שמציב הגז R-1234yf, שנשמרות אצלנו כאמור בסוד, הוכיחו באופן חד-משמעי ניסויים שביצעו ארגוני נהגים אירופיים ומערכות של עיתונות רכב. כל הניסויים הניבו מסקנות נחרצות לגבי סכנות אלה, חוץ מהקראש-טסטים של Euro NCAP, שעדיין לא מוריד כוכבי בטיחות למכוניות המצוידות בגז המילוי החדש למיזוג אוויר – לא בסעיף הסכנה לחיי הנוסעים, כולל ילדים, ולא בסעיף הפגיעה בהולכי רגל.

באחרונה, לאחר שקונצרן מרצדס החליט לא להשתמש בגז החדש, הבעייתי, ארגן משרד התחבורה הגרמני מבחן ריסוק משל עצמו, שחשף אף הוא כי השימוש ב-R-1234yf כרוך בסכנות. המשרד היה יכול לדרוש מהיצרנים לזַמן מכוניות חדשות למוסכים כדי להחליף בהן את המילוי המסוכן בגז הישן – בין אם הגז הוותיק עומד בנורמות הסביבתיות של האיחוד האירופי ובין אם לא. אלא שבניגוד לציפיות, הדו"ח הגרמני על הגז החדש קבע רק כי האפשרות של התלקחות מכוניות המעורבות בהתנגשות גבוהה אמנם בכמה וכמה אחוזים, וכך גם הסכנה לחיי אדם – אך אין עדיין הכרח לחזור למילוי הישן לפני שתתבצע "סדרה של בדיקות נוספות". עוד קבע המשרד כי יש לבחון חלופה חדשה עוד יותר: מילוי מערכת מיזוג האוויר ב-CO2, כהצעתם של אחדים מהיצרנים.

יצרני הגז החדש, שהוא במקרה גם יקר פי כמה מהגז הישן, יכולים לנשום בינתיים בהקלה, לנוכח העובדה שהמשרד הממשלתי הגרמני דואג להם (לפי שמועות שרצות באינטרנט), והסתפק רק באזהרה לבעלי מכוניות מודרניות, שלפיה "בתנאים מיוחדים, הנהג עלול להיהרג עקב חנק מהגז או להיכוות מהגז או להישרף בגללו בתוך המכונית".

AR disco 1953 XL

ה-MacBook שלי מלמד אותי להתייחס בכבוד לגזע המחשבים הניידים, ודורש כי אחדל להתגעגע למכונת כתיבה. כדי לצייד בְּנפש את השחצן המהודר, העשוי מתכת בהירה, בחרתי אלפא רומיאו דיסקו ווֹלָנְטֶה 1953 כתמונת הדסקטופ הפותחת שלו. היו פעם מכוניות כאלה, שענו לשם אלפא

שואלים את אדוארד

הראל דגן: במהלך נסיעה בכביש בין-עירוני לכיוון ביתי, פניתי ימינה במהירות לא גבוהה בכלל, אך תוך כדי הפנייה הרגשתי איבוד שליטה ברכב, ושהוא מחליק על הכביש. ביצעתי סיבוב של 360 מעלות, התנגשתי בגדר הבטיחות והרכב עצר. בנסי נסים ב"ה לא קרה לנוסעי הרכב דבר, וגם ברכב עצמו אין שום פגיעה פרט לשפשוף קל מאוד בצבע.

אינני יודע לציין אילו פעולות ביצעתי אינטואיטיבית באותו הרגע, שכן זה לא הגיע ממשהו מודע.

חיפשתי מידע באינטרנט מה לעשות ברגע שהרכב מחליק ואיך להתכונן למצב הזה, אך המידע שמצאתי היה חלקי. האם תוכל להפנות אותי למקור מידע בנושא, או לחלוק עמי את הידע שלך בתחום זה?

תשובה: לְמה שהפתיע אותך קוראים היגוי יתר, בלועזית אובר-סטירינג ובעממית זריקת אחוריים. לתופעה זו מגיבים ב"קונטרה", כלומר – מסובבים את ההגה לכיוון ההחלקה דווקא. לומדים את זה בבתי ספר לנהיגה מתקדמת על משטח החלקה, או במכוניות הבנויות במיוחד כדי להציג שפע של היגויי יתר, עד שהתלמיד מסגל את התגובה הנכונה, האינסטינקטיבית, שמונעת את המשך ההחלקה.

אביעד כהן: ברצוני לשתף אותך בבעיה שאף מוסך לא מוצא לה פתרון. 

ברשותי שברולט אופטרה 2006 שעשתה 206 אלף ק"מ. הבעיה היא טורים לא יציבים: כשהרכב קר ואני עוזב את הדוושה, הוא כבה. זה רכב צעדים כמובן… (נהייתי כבר מומחה) והמצערת הוחלפה בחדשה, מה שלא עזר לתקלה. בחיבור למחשב הוא אומר: "בעיית אות חיישן נמוך ממצערת".
אשמח לתגובתך ולפתרונך.

תשובה: הַסבר למר מוסכניק שבאופטרה שלך אין די בניקוי או בהחלפה של מנוע הצעדים או של המצערת – אלא חובה לעדכן את מחשב הרכב בדבר שינויים אלה.

אגב, מה מצבם של המצתים וחוטי ההצתה?

מיקי: אני בוחן אפשרות למעבר לרכב של שבעה מקומות עד סכום של 50-60 אלף שקלים, ואשמח לעצתך.

  1. אני מחפש רכב שיהיה בעל תא מטען שיספיק למזוודה ועגלת טיולון (מה שפוסל את מאזדה 5, פורד S-MAX וכו').
  2. מה דעתך על פורד גלקסי 2008? האם קיה קרניבל יכולה לספק אותו הצורך במחיר נמוך יותר? (מבחינת עלויות אחזקה – כי שמעתי שקרניבל מאוד לא חסכונית). אשמח לשמוע הצעות נוספות.
  3. מה דעתך על וולבו xc90 משנים מוקדמות יותר, סביב 2004-2005? זה נשמע אולי כהשקעה לא טובה, אבל לדעתי מכוניות כאלה מבעלות פרטית די שמורות, ודגמי וולבו ידועים בעמידותם לאורך שנים.

תשובה: לקרניבל שהוחזקה היטב ונמצאת במצב נאות יש יתרון על פני פורד גלקסי עייפה ומוזנחת – ולהפך. במילים אחרות, לא הייתי בוחר לפי פירמה אלא לפי המצב הטכני והחיצוני של שתי המועמדות.

פרמטרים נוספים בבחירה הם קילומטראז' והתחושה המתקבלת אחרי מבחן ניהוג.

אני הייתי בוחר בוולבו, ובלבד שהיא אינה במצב המבייש את הפירמה.

יוסף: אנו מתלבטים בקניית רכב. האופציות הן טויוטה ורסו שבעה מקומות ומיצובישי אאוטלנדר שבעה מקומות. בשני המקומות הנוספים אנו משתמשים לעתים נדירות, אם בכלל.

חשובים לנו נוחות, חוויית נסיעה ואמינות (הוצאות שוטפות לא יקרות). לאיזה רכב יש עדיפות ?האם יש הצעה נוספת שלא חשבנו עליה ?

תשובה: אתם שואלים לאילו מהמכוניות – ורסו ואאוטלנדר – יש עדיפות. לדעתי, עדיפות יש למכונית שאתם מרגישים בה טוב יותר בנסיעות יומיומיות: איזו מבין שתיהן קלה יותר לשליטה, ומספקת הנאת נהיגה.

ירון: לאחרונה רכשנו ואן מסוג קרייזלר וויאג'ר 2007, מנוע 3.3 ליטרים. המכונית שמורה מאוד, יד ראשונה, עם קילומטראז' של 80 אלף והיסטוריית טיפולים מלאה במוסך מורשה.

בספר הטיפולים מומלץ להשתמש בשמן 5W20 ולהחליף מצתים מדי 100 אלף ק"מ. ראיתי בבלוגים מישהו שממליץ כי בשל האקלים החם בארץ, יש להשתמש בשמן בצמיגות גבוהה יותר. מה דעתך?

בנוסף, האם מצתים יכולים לשרוד 100 אלף ק"מ?! בכלי הרכב הקודמים הם הוחלפו מדי 30 אלף!

תשובה: אם הבעלים הקודמים השתמשו בשמן נמוך הצמיגות 5W20, כדרישת הספר, אז מומלץ להמשיך איתו. רק ודא זאת במוסך, ביומן הטיפולים.

האקלים המקורי אינו דורש התייחסות בדמות שינוי הפרמטרים של השמן, משום שהמנוע עובד בטמפרטורה קבועה.

אכן, נמכרים היום בשוק מצתים שמחזיקים מעל 100 אלף ק"מ, אך לא הייתי בונה על זה, ומטעמי חיסכון בדלק הייתי מחליף אותם בחצי דרכם, מבלי לחכות שלכלוך יתבצר באלקטרודות.

 

יושבים נמוך, מרגישים רוחניים

גבריותם של ברנשים הנוהגים במכונית נשית כל כך כמו מאזדה MX5 הייתה מוטלת אצלי בספק, לולא הגילוי שחסידי רואדסטר זו הם בעצם חברי כת לכל דבר

במציאוּת שבה הירוקים דורשים כי פליטת הרכב תהיה מעוטת CO2, שהיצרנים מעמיסים מכשירי טלוויזיה על לוח המחוונים, ושהמגפה של מערכות העזר האלקטרוניות, אשר מפקיעות לעצמן את הניהוג, עומדת לעבור גבולות נוספים – מתכנני רכב רבים נכנעו, וחדלו להתייחס לציפיות ולתקוות של חסידים אמיתיים של ארבעה גלגלים. כאילו שכחו מה אנו אוהבים.

רק קומץ דגמים הצליחו לשמור על מעמדם הקלאסי, ולא נפלו קורבן לכל הטרנדים המודרניים. כזוהי מוסטאנג האמריקנית, שלא שמעה על הקטנת נפח, ומגיעה לאירופה בכל כוחה המסורתי, שם היא נהנית מביקוש רב. כזוהי גם הרואדסטר היפנית מאזדה MX5, שבמשך מעל 25 השנים מאז היווסדה לא הפסיקה לגייס אוהדים, ואף טיפסה לתואר "מכונית פולחן".

מלכה בלי כתר

מחתרת האידיאלים האלפיסטיים, שפעלה אצל הקשיש ועודנה מקרקשת על שמריה, לא הייתה מבסוטה בעבר מכך שכתר הנערצוּת נפל על מאזדה MX5 דווקא, במקום על אחת הגרסאות הפתוחות של אלפא רומיאו הלובשות שמלה של בֶּרְטוֹנֶה או של פִינִיפָארִינָה – ובמיוחד ג'ולייטה ספיידר וֶלוֹצֶ'ה שלי, אשר הפלגנו איתה על אונייה מהארץ, ונהנינו לחרוש בה עשרות אלפי קילומטרים בדרכי אירופה.

שִמעו והופתעו: ג'ולייטה הייתה אמינה לא פחות ממאזדה MX5, ולמרות כוח מנוע אשר מנה בדוחק 109 סוסים, היא הייתה עולה את הקסטל לכיוון תל-אביב ב-120 קמ"ש על הילוך חמישי. מעניין איך מאזדות MX5 החדשות יסתדרו בעלייה תלולה זו. כדי לא לחטוא בנבזות, עוד לא בדקתי נושא רגיש זה.

חלום שלא ממריא

צעירים שנולדו אחרי שנת 2000, וגם לא מעט מבוגרים המסוגלים להרשות לעצמם funcar, מדמיינים את מכונית החלומות שלהם כך: יש לה מנוע חזק, מושבים חשמליים בעלי זיכרון, גג שנסגר חשמלית, תיבת הילוכים אוטומטית, כפולת מצמדים, והדובדבן שבעידית – רכב נחשק זה יזנק ל-100 קמ"ש בתוך 5 שניות, כמו הבווארית של הקשיש המורשה.

אני תקווה, מודיע הזקן, שלא כולם מפנטזים על מכונית פתוחה שאינה שימושית ליומיום, ועוד לפי הפרופיל המתואר לעיל. אפילו אם מדובר במאזדה MX5, הרואדסטר הנמכרת בעולם בעלת הטכנולוגיה היפנית המתקדמת SKYACTIVE ועיצוב ה-KODO (נפש התנועה).

עוד לפני שכל החידושים הללו הושתלו ב-MX5, התחלתי להתבייש בדעתי הוותיקה, המזלזלת, שהוצהרה בשנות התשעים, אשר קבעה כי MX5, עם כל הכבוד לקריירה שהיא עושה, מתאימה לאנשים שאינם ממהרים לשום מקום, וכי נהיגה ברואדסטר זו גורמת קלאוסטרופוביה גם כאשר הגג מופשל לרווחה.

כתוצאה מהכרזתו זו סומן הקשיש המורשה, אשר זעם על כך שמאזדה גזלה את הכתר שמגיע לאלפות, כאויב המושבע של חסידי הרואדסטר היפנית.

מעבר לטוב ולרע

נזדקקתי לזמן רב, ולהכרה של שלושת הדורות של MX5, כדי לזקק שתי תובנות סלחניות יותר ומפוכחות יותר לגבי מאזדה זו: ראשית, תפסתי, היחס של חובבי MX5 אל רכבם הוא סוג של דת, כך שאין טעם לאמוד אותו לפי אמות המבחן הרגילות;

ושנית, יפנית פתוחה זו, שבעבר נטיתי לראות בה חלום סוג ב', מתפקדת כיום, מתוקף כך שהיא מובלעת-נהיגה חסינת בולשיט, כנייר לקמוס אשר בודק הבנה ומודעות מוטורית.

מרוב(ע)ת קסם

ייתכן שכשלתי בהתייחסותי ל-MX5 כי לא עבד עליי הקסם של מכונית זו, אשר פועל בארבעה סעיפים: 1. הנאת ניהוג בזכות נפלאות ההנעה האחורית, הקלאסית 2. ישיבה נמוכה, המאפשרת לנהג ה-MX5 לחוש ברצונותיה של המכונית ובתגובותיה לכביש 3. היגוי מדויק 4. חלוקת משקל 50:50 המאפיינת את רואדסטר זו.

ריצת בצע מקומית

וכעת משווקת אצלנו הגרסה החדשה של MX5 במחיר מופקע, רבע מיליון שקלים כמעט. מה שמוכיח שוב – הרי לא שכחנו את המקרה המביך של פיאט 500 רטרו – שהיבואנים הפיקחיים שלנו יודעים לנצל עד תום את חולשתם של המעריצים השרופים לבחירת לבם, ולהעלות את מחירה באופן בלתי מידתי, לפחות בתחילת השיווק.

ובעוד שהיבואן העברי יכול למכור את MX5 סימן 4 במחיר שהוא מהלומה, במדינות אירופה מופעל מנגנון ריסון יעיל. שָם, אצל האירופים הנחשלים, לקוחות שמאוכזבים מ"דילר" מקומי רודף בצע פשוט נוסעים למדינה שכנה, וחוזרים עם מכונית שנקנתה במחיר שפוי. אצלנו – מסיבות המוזכרות באטלס כרטא ובדו"ח הפנטגון על המזרח התיכון – זה כמובן בלתי אפשרי, כך שלקוחות פוטנציאליים של MX5 החדשה נופלים היישר אל ידיו החמדניות של היבואן.

יבואן מאזדה מצדו חש כנראה לא בנוח עם היותו "עושק קהל שבוי", וכדי להצדיק איכשהו את המחיר הגבוה של הרואדסטר ואת הרווח הנאה הנגזר ממנה, הוא משווק אצלנו רק את גרסת הצמרת שלה, אשר מצוידת במנוע 2.0 בעל 160 כ"ס ובתוספות יוקרה שונות ומשונות. הדגם העממי והזול יותר של MX5, אשר מצויד במנוע 1.5 ומאובזר באופן צנוע יחסית, כך שהוא בהישג יד גם בשביל לא-עשירים – נשאר בחו"ל, לגויים בלבד.

מיאטה, מי את? ב"תצלומים של היום" נראות מאזדות MX5 קונספטואליות, פרי פנטזיה אמנותית יוצאת דופן שהרשתה לעצמה מחלקת המחקר של מאזדה בארה"ב. הרבה דמיון פרובוקטיבי נדרש לאמריקנים כדי לשנות כך את העיצוב המסורתי של מיאטה (Miata).

אך המתכננים הנועזים של שני אבי-טיפוס מעניינים אלה, ספיידר וספידסטר, הסתפקו בחזות חדשנית, ללא כל אמביציה לשדרג את המתלים והמנועים המקוריים של MX5. בדיוק הפוך מהשיטה שבחרו בה כמה בעלי מיאטות בארץ, אשר שיפרו את רכבם באמצעות בולמי בילשטיין קשיחים, מוטות מייצבים ותוספת קומפרסור, המחזק את כוח המנוע.

לי נראה מעניין שיתוף הפעולה בין שתי שיטות השדרוג – זו האמריקנית, המסתפקת בעיצוב ותו לא, וזו הישראלית, המכבדת את MX5 בחבילת גֶנים ספורטיביים, שהיפנית זקוקה להם נואשות

חיפוש זה חופש

הייתה לי הזדמנות לנהוג בשתי הגרסאות הללו של MX5, וגיליתי בהפתעה שדווקא המנוע החלש בסוסים מספק למכונית זו יותר הנאת נהיגה!

כי המנוע החלש (על הנייר), בחיפושיו הנמרצים אחר כוחו המרבי, מטפס בהתלהבות לסל"דים הגבוהים, ומחוג מד הטורים מטייל בשטח שמעל 7,000 סיבובים בדקה – כמעט כמו הונדה CRX שלי.

אופיו השובבי של המנוע ה"קטן", הדורש שימוש נמרץ בתיבת ההילוכים, אינו מתבטא בדגם היוקרתי של MX5, המשווק אצלנו כאמור במנוע שני ליטרים/160 כ"ס. מנוע זה התגלה כעצלן כפייתי שנרדם במבחן המציאות.

אין פלא שהיפנים מייעדים את גרסת ה-2.0 לייצוא בלבד, לארה"ב ולאירופה, כאופציה, ולא משווקים אותה אצלם בבית. כנראה, זה קשור לעובדה שביצועיה של "הגרסה החזקה" בזינוקים אינם שונים בהרבה מאלה של אחותה הקטנה – שגם משמיעה צליל גברי יותר, למרבה האגב.

נסיכה מבוזבזת

והנה, בדיוק כאשר הצטערתי כבר כהוגן על הדעה הקודמת שלי לגבי MX5, וכאשר תפסתי את חשיבותה הגלובלית של מכונית זו – התעצבנתי שוב על היפנים, אשר ממשיכים לייצר את הרואדסטר שלהם כנסיכה נרדמת משהו. ל-MX5 בכל גלגוליה, כולל הנוכחי, אין נטייה לזרוק את אחוריה הצדה בהיגוי יתר, מה שאפילו אלפות הוותיקות היו מפגינות בשפע.

ברור להדאיב שיצרני MX5 לא פזלו לכיוונן של טויוטה GT86 ואחותה סובארו BRZ. וחבל שכך, משום שברשימת עשר המכוניות מכל הסוגים וכל המחירים המספקות לדעתי הנאה מרבית מפלא הניהוג, גם בהיגוי וגם בדריפט – זוג היפניות הזה, טויוטה GT86 וסובארו BRZ, מתייצבות במקום הראשון. כן, מעל פורשה, יגואר וב-מ-וו.

בגלל מתליה הרכים מדי של MX5, המפנקים ללא צורך, רואדסטר זו רחוקה מהסטנדרטים שמשיגות GT86 ו-BRZ.

העיניים נשואות לטורינו

נשאר רק לצפות שהגרסה האיטלקית של MX5, פיאט 124 הפתוחה, העומדת להיכנס לשוק, תאמץ את ערכי הספורט האמיתיים של טויוטה וסובארו, אשר מתורגמים בטורינו לשפה של אבארת'.

לאחותה האיטלקייה של היפנית – MX5 המצליחנית והמאכזבת – יהיו בגרסתה האיטלקית החדשה מתלים קשיחים יותר, בזכות בולמים וקפיצים ספורטיביים, המתאימים למנוע האיטלקי.

את נפלאותיו של מנוע זה הכירה האנושות המוטורית בגרסאותיו הכי חזקות, אשר מורכבות בפיאטים 500 אבארת' המגה-מטורפות – אלה הבנויות תחת לוגו פרארי, שבהן מנוע זה מתפרץ ב-180/200 כ"ס ובמומנט של טיל בליסטי.

תקווה עם קוץ

זה נשמע כמו בשורה נפלאה ממש, אך דא עקא שבמרחב הציוני, האופציה האיטלקית המבטיחה הזו מלווה בצרה צרורה אשכרה. שהרי פיאט 124 הפתוחה והמסקרנת תשווק בארץ על ידי אותו יבואן שעשה את התרגיל עם פיאט 500 רטרו, וניצל ללא רחמים את התלהבות הלקוחות הנגועים בנוסטלגיה כלפי הסמל האיטלקי של שנות החמישים והשישים. עד כמה שידוע לי, הוא לא הביע על כך בושה כלשהי.

הקשיש המורשה מניח כי התיאבון המוגזם של יבואני הרכב העבריים איננו אחד מנושאי הדיון המוּנָחִים על שולחנה של "ועידת ענף הרכב של ישראל" הנוכחית, שנפתחה השבוע.

Fiat 124 spyder

פיאט 124 ספיידר היא אחותה הסיאמית-כמעט של מאזדה MX5. האיטלקייה בנויה על הפלטפורמה היפנית, ומשתמשת ברוב עקרונותיה, זולת מנועים, פנסים קדמיים וגריל.

אגב, לפני שמכונית זו הופיעה כפיאט מבית פיאט, האיטלקים הודיעו במילאנו שהרואדסטר הבנויה בעזרת מאזדה עומדת להופיע כאלפא רומיאו – מה שלא קרה. כנראה, הנהלת הקונצרן החליטה להשתמש בלוגו המסורתי "124" כדי לחזק את תדמית הפירמה

טיפ טיפה: איך לזהות שהדיזל גוסס

  1. כשקונים דיזל יד שנייה כדאי לארגן את ההפקה בחוכמה ולבדוק איך המנוע מתניע "על קר", ולא מחומם מראש על ידי המוכר ומוכן לבדיקה.
  2. בטרם התנעה פותחים את מכסה המנוע ומוודאים שהמנוע אכן לא מחומם, אף כי הגענו בהפתעה.
  3. אם הכול בסדר בדיזלית, אז המנוע צריך להתניע ללא עבודה נמרצת של הסטרטר, ולעבוד חלק. מומלץ להפסיק את עסקת הקנייה אם הדיזל לא עובד על כל הצילינדרים ורועד, ומהאגזוז יוצא עשן.
  4. כעת כדאי לוודא שאין סימנים לנזילת שמן בסביבת הבלוק, כלומר – שלא רטוב תחת ראש המנוע ומערכת הטורבו.
    5. עבודת המנוע לא אמורה להיות מלווה ברעשים מתכתיים למיניהם, ועליית הטורים לא אמורה לגרום בנסיעה לפליטת עשן סמיך.

אפילוג: יש לזכור שהפרוצדורה שפורטה כאן היא בגדר בדיקה ראשונית בלבד. לפני החלטה סופית לגבי הדיזלית המועמדת צריך עוד לבקר במוסך, כדי לערוך שם דיאגנוסטיקה ממחושבת למערכת ההזרקה.

שואלים את אדוארד

צילי וילשטיין: אני נוסעת מדי יום לעבודה מירושלים לנתב"ג, ועוד קצת נסיעות בתוך העיר. חשוב לי שהרכב יהיה חסכוני מאוד, אך שיהיה גם אמין.

על איזה רכב אתה ממליץ בסכום של עד 45 אלף שקלים? (מוטב בסביבות ה-35 אלף, אם זה עדיין יהיה רכב חסכוני ואמין).

תשובה: אופציה סבירה היא אחת מהשתיים: סוזוקי סוויפט או מאזדה 2. קראי את תשובתי לרונית בצלאל.

רונית בצלאל: ברצוני להחליף את מכוניתי, סוזוקי ספלאש 2010, במכונית חדשה מהיבואן. אני מתלבטת בין סוזוקי סוויפט למאזדה 2.

הנסיעות שלי הן בדרך כלל מאלקנה לתל-אביב, ופעם בחודש נסיעות בינעירוניות ארוכות לכל רחבי הארץ (מחיפה ועד באר-שבע).

חשוב לי שהרכב יסחב טוב בעליות, יאיץ כשצריך, יהיה בעל צריכת דלק ושמירת ערך טובות, קל לתמרון בחניות ולא רואה מוסך.

תשובה: את כל המשימות שתיארת ימלאו ברוח טובה הן סוזוקי סוויפט והן מאזדה 2. אני מציע לך לערוך נסיעת מבחן קצרה בשתיהן, בזו אחר זו, כדי להיווכח באיזו מהן את חשה נוח יותר – גם בישיבה וגם עם כוח המנוע, תיבת ההילוכים וההיגוי.

אגב, עד עתה נטיתי להעדיף את סוזוקי סוויפט על פני כל המכוניות בגודלה, בגלל הניסיון החיובי שלי עם סוויפט ישנה, וגם בגלל התחושה שסוויפט החדשה דומה יותר למיני הבריטית הקלאסית של פעם מאשר המיני-ים הנבנות כיום על ידי ב-מ-וו.

אך באחרונה חשתי שדעתי זו לגבי סוויפט היא סוג של צ'ופר ליבואן, צ'ופר שאינו מגיע לו. כי משום-מה, יבואן זה השאיר בחו"ל את הסוויפט הכי מוצלחת, דגם ספורט בעל מנוע 1.6. קשה לסלוח על כך, לנוכח המחשבה שאנשים צעירים היו יכולים לזכות במכונית ספורטיבית, מעניינת וזולה.

עודד אריכא: לאחרונה רכשנו לאשתי סיטרואן C3 פיקאסו 1,600 דיזל ידנית 2012, ואשתי מאוהבת בה.

הבטיחו לנו כל הממליצים שמדובר ברכב חסכוני מאוד, שעושה 20-21 ק"מ לליטר. בבדיקות שאנחנו עורכים הרכב עושה 15-16 ק"מ לליטר, ונשאלת השאלה: מה יכולה להיות הסיבה? האם תקלה או נהיגה לא נכונה?

האם להקשיב לאינסטינקט הנהגי ולמשוך הילוכים בהאצה, או להקשיב לרכב, שמסמן לעלות להילוך חמישי כבר במהירות 70 ואפילו בעלייה?

תשובה: אפשר אולי לסחוט מסיטרואן C3 דיזל הידנית 20-21 קילומטרים מליטר סולר, אך נהיגה חסכונית כזו אינה בריאה למנוע, לבוכנות, לטלטלים ולמסבים.

עסקנו כבר רבות בנזקי הנהיגה החסכונית מדי, ולכן לא נרחיב בנושא. נציין רק שבמקומכם הייתי מסתפק בתצרוכת של 15-16 קילומטרים לליטר, כדי ליהנות משנים ארוכות של שירות הפיקאסו ללא תקלות. פיקאסו שלכם היא מכונית מעוצבת ובנויה היטב, כך שהדאגה לה אמורה להישאר על אש נמוכה.

ודאי שציות לאינסטינקט הוא חלק מהנאת הנהיגה. אם האלקטרוניקה של הרכב חושבת אחרת, זו בעיה שלה.

עקיבא: קראתי לפני כשבועיים שכתבת שלמזלך לא קנית לנצ'יה אינטגרלה, ואני שואל – למה???

זו ללא ספק אחת מהמכוניות האגדתיות, ואני מחפש זה זמן רב אחת לרכוש לעצמי. אז אם יש לי ממה לחשוש או סיבה לשנות כיוון, אשמח לשמוע דעתך…

תשובה: שלום עקיבא. האזכור של אינטגרלה גרופ A, עוד לא אֶבו, בעלת כלוב בטיחותי בהתאם לתקנון ה-FIA, ומנוע 8 שסתומים אבל משופר בטירוף, הוא מלח שאני שופך על פצעיי. לא קניתי אותה בגלל 101 סיבות, ביניהן חשובות, כמו העובדה שהיא אינה מתאימה לגילי המופלג, ועוד פחות מכך מתאימה להישאר סגורה במוסך ביתי במשך חודשים ארוכים מדי שנה. מכוניות בסגנונה דורשות שימוש רציף, אחרת הן יוצאות מדעתן העצמאית.

אמנם יש בפולין מוסכים שמיומנים באחזקה של אינטגרלות, אך חלקי החילוף שלה יקרים מאוד וקשים להשגה.

 

מעל הממשות

אומרים שהתעסקות בציור אבסטרקט עובדת טוב בתיקון מצברוח סדוק, כמו נהיגה בלילה לשום מקום. נבדוק את זה

חברים מוזרים היו לי בתיכון לאמנויות בקרקוב. אני לא צריך לספר מה היה מוזר ברומן פולנסקי, כי מאז ועד היום הוא לא השתנה – לא על במת תיאטרון הילדים שבה הוא כיכב, לא בתיכון שלנו, לא באקדמיה לקולנוע בלודז', ולא במשך שישים השנה הסוררות שלו.

חשבתי על זה כאשר ראיתי את רומן בבית המשפט בקרקוב, שדן בפניית שומרי החוק מארה"ב, אשר דרשו מהפולנים לעצור את ידידי המוכשר ולשלוח אותו אליהם למשפט חוזר.

הפולנים זרקו את בקשת ההסגרה לפח, כי לפי החוק המקומי, העבֵרה הפלילית שביצע רומן התיישנה. אבל לא על הדמות הבלתי סטנדרטית של רומן אני מספר היום אלא על חבר אחר, גוי לשם השינוי, שגם איתו התיידדתי בתיכון לאמנויות בקרקוב, ופגשתי בשנית באקדמיה לציור השוכנת באותה עיר.

באקדמיה זו, בת 600 השנה, החזקתי כסטודנט קצת פחות מסמסטר אחד לא קל, עד שהתאכזבתי מעצמי וממוסד זה, וברחתי ללודז' ללמוד קולנוע.

ספר הדקדוק הפנימי

בחור זה, יוּזֶק סוּלְמָה שמו, שהתיכון שלנו גילה בו כישרון עז לציור, הגיע לקרקוב מאיזה כפר נידח במזרח פולין. בזמן הכיבוש הגרמני משפחתו של סולמה נזרקה מהבית לטובת קצין ורמאכט, רופא. כאשר התקרבו הכוחות הרוסיים הגרמני ברח, והשאיר אחריו, בין החפצים, איזה אלבום עבה על אנטומיה, שנפל לידיו של יוזק.

אלבום זה שינה את חייו. יוזק למד ממנו את מיקומם וצורתם של כל החלקים הפנימיים של אדם – לב, כבד, ריאות, עצמות ושרירים, ובעיקר את מפת הסעף של קוּרֵי הוורידים. שום תצלום פתולוגי ושום תצלום רנטגן אינם יכולים להתחרות ברישומים גרמניים אלו, ששחזרו בדייקנות את המבנה הפנימי של האדם.

יוזק שינן על-פה כל פרט גרפי שהופיע בספר זה. הוא התוודה על כך בפניי לאחר שהבטחתי לו שלא אגלה לאיש מהו מקור ההשראה שלו לציוריו המזעזעים.

כי יוזק לא שמר סתם כך את האוצר הגרמני, אלא עשה בו שימוש ברישומיו. בעוד שאנו, תלמידי הציור, ניסינו לצייר את המודלים אשר הגיעו אלינו לכיתה, והתיישבו במרכזה לבושים או ערומים, בהתאם לכללי הריאליזם הסוציאליסטי, אשר חגג בימים ההם של פולין הקומוניסטית – יוזק צייר אותן הדמויות שאנו ציירנו, רק בדייקנות ריאליסטית גבוהה יותר, ועוד בתוספת יֶדַע מושלם מה יש להן תחת העור. כאשר הוא צייר את גופו, ראשו וידיו של המודל, החלקים הפנימיים השתלטו על הציור, כולל גידים ושרירים.

האפקט היה מבעית ומושך בה-בעת.

אמנות או רפואה?

כל תמונה של יוּזֶק סוּלְמָה חוללה סערת ויכוחים אם זוהי אמנות הוגנת או לא. אך המורה שלנו, הצייר קְלוּזָה, לא רק אהב את ציוריו של יוזק, אלא אף עזר לו בדרכו אל האקדמיה הגבוהה לציור, שם, לפי ניחושו של האיש, צפויה ליוזק קריירה מזהירה.

מיישר קו

אך הדברים התגלגלו אחרת, כי הפרופסורים אשר יוזק נפל לידיהם באקדמיה מסורתית זו הצליחו לשכנע אותו לזנוח את סגנונו היחידי במינו, ולאמץ את שיטת הרישום הסטנדרטית, שהייתה מקובלת אצל כל הסטודנטים.

מפגש אמנים מאוכזבים

פגשתי את יוזק לא רחוק מבית היתומים היהודי, אשר הורשיתי להמשיך לגור בו גם אחרי מבחני הבגרות. אמרתי לו שאני עוזב את האקדמיה כי אינני רואה את עתידי כצייר, ושאני נוסע ללודז' ללמוד קולנוע, בדיוק כפי שעשו לפניי חבריי אנדרה ויידה ויוּרֶק לִיפְּמָן. "לפחות הלימודים שם יהיו מעניינים", הסברתי. "נמאס לי לראות ולשמוע שכולם מדברים על אמנות אותו הדבר, ועובדים עם מכחול או חתיכת פחם רק כדי לייצר עוד ציור סוציאליסטי ברוחו".

ברגע זה, בעומדנו ברחוב, לא אמרתי ליוזק שחבל לי על הסגנון האנטומי שהוא נטש. לא הזכרתי זאת גם כאשר הוא הזמין אותי לבר שמעולם לא עברתי את סף דלתו, והתיישבנו לשיחה.

היה זה בר קטן ומוזנח העונה לשם "Spokojny" (שֶקֶט), שהיה ממוקם ברובע היהודי לשעבר קָזִימְיֵיש, אשר בו, כעבור כמה שנים, צילמתי את 'בית העלמין רֶמוּ'. מעל הכניסה לבר התנוססה כתובת: "אם אתה עצבני וחסר שקט, כנס אלינו וקבל דברים טובים שישנו את מצב הרוח".

עניבות באדום

נכנסנו, התיישבנו, והמלצר הגיש לנו שתי כוסות וודקה, מאה גרם לראש. הייתה זו הוודקה הראשונה ששתיתי בחיי. "גם אני עוזב את האקדמיה, וחוזר לכפר", הפתיע אותי יוזק. "ההורים הזדקנו וצריכים עזרה, וחוץ מזה נמאס לי באקדמיה כמו שנמאס לך", אמר.

לגמתי עוד שלוק וודקה, ורק אז שאלתי אותו בסקרנות אם הוא ממשיך לצייר כמו פעם, רק בַּסתר, את כל האיברים הפנימיים של הגוף האנושי, "הקרביים שלך ושלי", אמרתי. אך יוזק לא חייך, ורק הניד בראשו לשלילה. "הפסקתי מאז שתפסו אותי מצייר כך, ועשו לי משפט ראווה במפלגת הסטודנטים".

"ישבו שם", סיפר יוזק במבט מרוחק, "איזה חמישים חבר'ה ענודי עניבות אדומות, ואני עמדתי מולם כדי להשמיע להם 'ביקורת עצמית', כהגדרתם. התחייבתי", סיפר בקול שקט, "שלא אחזור עוד בציוריי לסגנון הבלתי ריאליסטי, לסטייה הקוסמופוליטית, הסוריאליסטית לחלוטין, האסורה על ידי המפלגה", ציטט סלנג של איזה קומיסר.

שתקנו שנינו, עם הכוסות בידיים. "לחיי הרגעים השקטים שלך בכפר", אמרתי, ויוזק הזמין עוד שתי כוסות וודקה, ושם חתיכת דג מלוח על פרוסת לחם.

הכוסות שלנו נפגשו בנקישת זכוכית, אמרנו "לחיים", ופתאום חברי סולמה פרץ בבכי. "אל תכעס עליי", ביקש, "כנראה השתכרתי".

רכבת אל עולם הקולנוע

כעבור כמה ימים עזבתי לא רק את האקדמיה, אלא גם את חדרי בבית היתומים היהודי בקרקוב. מר סֶבֶרִין גוֹסְטִינְסְקִי, בעלה של המנהלת יבגניה, נתן לי כסף לרכבת ומעיל ירוק-כהה משומש, שהגיע בחבילת הסיוע של הג'וינט.

את המילה "ג'וינט", שהייתה רקומה בחזית המעיל, סילקתי בסכין גילוח. אם יהיה לי כסף, החלטתי כאשר ישבתי כבר בקרון הרכבת הנוסעת ללודז', ופרברי קרקוב נותרו מאחור – אזמין את הקולגה סוּלְמָה לאותו בר "Spokojny" כדי להמשיך בשיחה. אך לא פגשתי אותו עוד.

"נעלם האיש", סיפרו על סולמה חברים. "האקדמיה היא לא מקום לרגישים כאלה, בעלי עקרונות דפוקים", אמרו, והסתכלו עליי בצורה מוזרה.

ציורים לאכילה: מכל ההגדרות והוויכוחים הנשמעים ללא הפוגה סביב הציור המופשט – לא אשכח את התשובה ששמעתי מחברי המנוח, הצייר יז'י נובושלסקי, אשר לגביי הוא האמן המעניין ביותר והמקורי ביותר בחבורת הציירים האירופאים של המאה העשרים. מי שלא מאמין, מוזמן לבקר בגוגל.

"מה רצית להגיד בעבודתך?", שאל אותו פקיד פולני גבוה, שבו הייתה תלויה מלגה של משרד התרבות.

"זה די פשוט", ענה לו נובושלסקי, שבמקרה, רוב תמונותיו פיגורטיביות דווקא, ואינן מבקשות שום הסבר. "את זה לא מבינים, כבודו", המשיך הצייר, "את זה אוכלים".

הציורים החדשים שלי לא מצאו חן בעיניה של לייקה M8 שלי, הדיגיטלית עד כאב שיניים, אשר ללא רחמים הורידה מהם קונטרסט וצבע – מה שדווקא הרגיע את הציורים לטובה, באשר זה גירש מהם זיכרונות בלתי רצויים ורוחות מלחמה

אויב המשטר

אינני סופר כמה עשרות שנים עברו מאז, אך בכל פעם שהזדמן לי לשבת על וודקה בבית הבמאים והשחקנים "סְפָּאטִיף" בלודז' או בוורשה, הכוסות הזכירו לי, ובעצם מזכירות עד היום, את קרקוב ואת המפגש עם סולמה, אשר סיכן את הסוציאליזם הפולני משום שהתעקש לצייר את מה שלא רואים, ורק מאמינים בקיומו.

בשבח הבדידות

ולא מזמן קרה שנזכרתי שוב ביוזק סולמה, אותו כפרי כישרוני שחוסל על ידי שיטת הציור הקומוניסטית של "ריאליזם חובה" – כאשר הפתעתי את עצמי, ולשם ההרפתקה חזרתי פתאום לצייר.

התביישתי במקצת כאשר הכנתי לי סטודיו מאולתר, צריף בנוי מעץ. חשתי כאילו חזרתי לרגע קצר לבר "Spokojny" החשוך, ששלט הכניסה שלו מבטיח שלווה.

הסברתי לבני על היתרון שבציור, הדומה לכתיבה, משום שבשני המקרים אתה לוחם בדד, פה במקלדת ושם בּצבעים שבחרת. "כשאתה מצייר, חביבי, אינך הופך לקורבן של מפיק מנוול, או של חבורת פקידים שאורבים לך בסיבוב. בְּציור, רק אתה קובע את הדמיונות שלך".

"אידיליית הציור משחררת נפשות אבודות", הכנתי פתיח למדור זה.

שועל מסביב לשעון

אתה גם מטפח את השאיפה שבתערוכה בתל-אביב אשר בה תציג את ציוריך, תוקרן מסביב לשעון, בחדר סמוך ואולי באולם התצוגה עצמו, גרסת הבמאי של "שועל הכסף של פליציה ט'", כפי שהבטחתי לקוראים.

האמת שמעל האמת

נשארת רק השאלה איך לצייר ומה לצייר כדי ליהנות, שהרי אינך מחפש הכרה ציבורית מי-יודע-מה אלא הרפתקה. סוג של "ביקורת עצמית" מצוירת ותו לו.

או-אז פקד אותי הרעיון לצייר לפי העיקרון של חברי סולמה, כלומר – לצייר את מה שלא רואים. אך להבדיל ממנו, הקשיש המורשה עושה זאת מבלי לדעת בדל של אמת על איברי הגוף שמצאו מחסה בצדו השני של העור, אלא מצייר אמת אחרת, את האמת של דמיונותיו, הנחבאים עמוק יותר מהוורידים הממשיים.

אותם דמיונות אשר בבוא היום ייתלו על הקיר בבית העיתונאים בתל-אביב, כסוג של הגנה עצמית בפני מכריך, החיות שלך והמכוניות שלך. "לא בהכרח בסדר זה", סונטת בי המציאות.

טיפ טיפה: חיפוש אחר פתרונות

ההנחיות של רן סופר מבית הספר "קליבר 3" איך להתנהג במצבי טרור בכביש ואיך להיערך לקראתם, אשר פרסמנו כאן לפני שבועיים, חיוביות מאוד אמנם, אך לא בהכרח עוזרות בהתקפות מחבלים מסוימות, כמו ההתקפה על מכוניתה של משפחת ליטמן, שבה נרצחו האב ובנו.

אתם שואלים את המדור אם קיימים אמצעים כלשהם להתמודדות מול מקרים דומים. אנחנו מנסים לענות:

נראה לי שלמרות קשיים שונים, אפשר בכל זאת להשיג תנאים של נסיעה בטוחה בכבישים מועדים לטרור ביהודה ושומרון, המשותפים עדיין לנו ולפלסטינים. צריך רק לוותר על נסיעות בודדות, ולארגן שיירות של מכוניות אזרחיות – שייצאו מהיישוב כמה פעמים ביום – ושיירות אלה של מכוניות פרטיות ילוו בג'יפים משוריינים של כוחות הביטחון.

דא עקא, חוששני שעניין הכבוד לא יאפשר לשר הביטחון משה (בוגי) יעלון לבחור בפתרון זה, הקל ליישום, משום שהוא מזכיר מדי את תחילת דרכנו, ב-1948, תקופה דלה באפשרויות הגנה בשל חוסר בציוד, בכוח אדם ובכסף.

ואם שר הביטחון אכן יירתע משיטת השיירות, נזכיר לו כי בזמנים המודרניים שאנו נהנים מהם קיימים גם אמצעים משוכללים יותר ובעייתיים פחות בסעיף הכבוד, אמצעים שלא אומצו עדיין, משום-מה, חרף מחיר הדמים הכבד. אני מתכוון לפטרולים מלמעלה, שיבוצעו על ידי מסוקים או על ידי מזל"טים, פתרון יעיל וזול יותר!

קשה להבין מדוע עדיין לא חשבו במשרד הביטחון על ארגון יחידת מזל"טים, אשר תצלם קבוע כבישים בסיכון, תעקוב אחר אנשים בצדי הדרך החשודים כמחבלים, וגם אחר קבוצות חוליגנים שמיידות אבנים או אורבות להזדמנות יידוי.

מפעיל המזל"ט יכול לשמור על קשר עם כוחות הקרקע, שינטרלו את האיום, או להתקיף את המחבלים בעצמו, מלמעלה.

שואלים את אדוארד

?מ': האם אתה יכול להמליץ על אישה שמלמדת נהיגה מתקדמת

תשובה: לצערי, אינני מכיר מורת נהיגה כזו בארץ. אבל אני ממליץ על לימוד נהיגה מתקדמת אצל און יעקובסון, שהוא נעים הליכות, לא מקלל ורחוק משוביניזם כלשהו.

שון אסטר: אנו זוג עם שלושה ילדים שגרים בבאר-שבע (חם!), ומתכוננים לקנות את הרכב הראשון שלנו, בעיקר לצורך טיולים בחופשות. כדי לאפשר נסיעה יחד עם ההורים, אנו רוצים רכב של שבעה מקומות. איננו חושבים שניסע מעל 3,000 ק"מ בשנה, אבל בכל זאת רוצים משהו אמין, ללא טיפולים יקרים. אוטומט חובה (למרות ניסיונותיי, לא הצלחתי ללמוד איך לנהוג בגיר ידני).

כולם ממליצים לנו על מאזדה 5, אבל תקציבנו מוגבל, עד 30 אלף שקלים (מוטב פחות). האם יש לך עצה לרכב מתאים?

תשובה: בצדק ממליצים לכם על מאזדה 5, שהיא מכונית אמינה ונוחה יחסית. לטובתכם משחקת העובדה שמאזדה זו, שגם אני ממליץ עליה, יצאה משום-מה מהאופנה, ומחירה ירד.

נועם: ברשותנו פיאט פונטו 2002 ידנית 60 כ"ס. לאחר נסיעה של כשעה וחצי שמתי לב לצניחה פתאומית למדי בחום המנוע, שירד לאפס, וכעבור זמן קצר נדלקה נורית האזהרה, ועוד נורה שמורה לפנות למוסך.

הבעיה קרתה אחרי ירידה ארוכה יחסית, אך היא נעשתה בהילוך נמוך ובטורים גבוהים (בסביבות 30 סל"ד). חום המנוע חזר למצב התקין, אך הנורה שמפנה למוסך לא נכבית.

מה אתה ממליץ לעשות? יש דרך להימנע מהוצאה על טיפול?

תשובה: הירידה התלולה בחום המנוע אינה הגיונית, ומן הסתם אינה ממשית. לפי ניחושי, האשם הוא חיבור רופף של חיישן החום, או החיבור בין חוט חשמל ומד הטמפרטורה.

כאשר אתה בולם בירידה באמצעות המנוע, ובצדק – המנוע והגיר רועדים על הכריות שלהם. לכן, אם קיים חיבור בלתי תקין, הוא מתנתק. זו עבודה פשוטה למדי לחשמלאי רכב, בהנחה שלא יהיה צורך בפירוק הדשבורד.

אגב, מספר רב של מכוניות, משוכללות פחות מפונטו שלכם, אינן מצוידות כלל במד חום, כך שבעליהן פטורים מדאגות שווא…

מתנאל: משפחה של שלושה ילדים (בני שנה, שלוש וחמש) רוצה לשדרג את הסוזוקי באלנו 97'. אנו צריכים מרווח. התקציב הוא עד 30 אלף שקלים.

אנו חושבים על פורד פוקוס, נשמח לעצתך.

תשובה: פורד פוקוס היא בחירה הגיונית. מומלץ ללכת על גרסת הסטיישן שלה, בעלת מנוע בנפח 2 ליטרים.

אבי אריאב, כפר-סבא: בכמה סוגי מכוניות (סוזוקי קרוסאובר, ניסאן קשקאי…) יש תיבת הילוכים אוטומטית רציפה. אני זוכר, לא לטובה, את דאף הישנה שעבדה עם גיר כזה. האם היום גיר כזה אמין? דורש יותר תחזוקה? יעיל?

ראיתי שאתה ממליץ לעתים על סוזוקי. אודה לך אם תתייחס לנושא.

תשובה: יצרנים רבים ממשיכים לייצר בעקשנות את הגיר הרציף המעצבן, אשר רועש בטורים הגבוהים. אמינות היא דווקא החלק החזק של גיר זה, כפי שמוכיח פטפון הטרנסקריפטור שלי, העובד עם גיר רציף כבר מעל 45 שנה.

וברצינות. גיר רציף הוא לא רק אמין אלא גם חסכוני, להבדיל מגירים אוטומטיים פלנטריים רגילים.

בעלי רכב שאינם ממהרים לשום מקום, ומסתפקים בסיבובי מנוע נמוכים, ייהנו מהגיר הרציף, ולא יבינו מה הטענות לגביו.

כיתוב לתצלום של רומן פולנסקי:

פולנסקי ניצל בבית המשפט בקרקוב, הפולנים לא הסגירו אותו לארה"ב. עברו מעל ארבעים שנה, והוא עדיין משלם על מעלליו בווילה של חברו ג'ק ניקולסון

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 281 שכבר עוקבים אחריו