Skip to content

קונים אוטו. מה הלאה?

זו לא מוכרחה להיות מכונית מהניילונים, מליסינג, מהיבואן או מייבוא אישי. גם מכונית משומשת כדאי להכיר אחרי הקנייה ולפני הנסיעה

לא תקראו בספרות הרכב, ולא תשמעו מהמוכרים, שהצעד הנדרש אחרי קניית מכונית הוא להכיר היטב את האורחת החדשה, שנכנסה הביתה בשקט או בזיקוקים.

משתלם להבין אותה ולספק את דרישותיה, להיות לה בן/בת זוג קשובים, שהרי אנו עומדים לבלות עם הפרינססה ימים ארוכים ואולי שנים, ומוטב שנדע מה לעשות כדי לא להפריע לה להציל את חיינו.

שלב ראשון: השקעה רוחנית

אם הייתה לנו כבר מכונית, אז כצעד ראשון מומלץ לזהות את ההבדלים המשמעותיים שבין האקסית ובין הנוכחית – הבדלים בסגנון הכללי, בהנדסה, באפשרות לראות ממושב הנהג מה קורה מסביב. יש להעריך את כוחה, את כושר ההיגוי, את נכונותה לבצע פקודות מיד.

כדאי לבדוק גם את הסכמתה של בת המשפחה החדשה לעמוס עליה את המשקל המרבי שמותר לה לסבול לפי הספר, ולהיווכח מה משתנה בהתנהגות הכביש שלה כאשר הספסל האחורי מאוכלס.

שלב שני: הכרה מנטלית

כדי להמשיך בסעיפי ההיכרות עם המכונית החדשה, נתיישב כעת בכיסא הנהג וננסה לקבוע את המרחק הנכון בין גופנו וגלגל ההגה. נזכור שהרגליים הלוחצות על הדוושות לא אמורות להיות מתוחות אלא מכופפות במקצת. הסיבה לכך אינה רק "ניגון" נוח יותר על הדוושות אלא, כזכור, גם בטיחותית: רגליים מתוחות מגבירות את הסיכוי להיפגעותן בעת התנגשות, ולו קלה. בנוסף, המכה שעצמות הרגליים יספגו עלולה להטיח אותן באיברים פנימיים בפלג הגוף התחתון.

המהלך הבא הוא חיפוש המרחק הנכון מההגה, לפי העיקרון שבישיבה נאותה פרקי הידיים נוגעים בחלק העליון של ההגה. לכאורה זוהי פעולה פשוטה לביצוע, שמצריכה רק משחק קל בזווית מושב הגב. אלא שחיפוש המרחק הנכון מההגה הוא בעצם תרגיל מסובך, כי כדי שההגה ימסור לנו מידע מה קורה עם המכונית בעת נסיעה – אחיזת כביש, זווית גלגול, נטייה לתת היגוי או להיגוי יתר, התנהגות הרכב בעת בלימה וכדומה – משענת הגב אמורה להִינָצֶב, אם זה אפשרי, בזווית של 90 מעלות ביחס למשענת הישבן.

אם משענת גב בזווית ישרה גורמת שנפסיד את המרחקים האופטימליים מהדוושות ומההגה – ננסה להגיע לפשרה בין שלושת הפרמטרים (מרחק רגליים מהדוושות, מרחק ידיים מההגה וזווית משענת גב), במאמץ לשמור על נאותות סבירה של כל אחד מהם. מה שיקל עלינו להגיע לפשרה המשולשת הוא גלגל הגה שניתן לכיוון – למשוך אותו אלינו או להרחיקו, להנמיך אותו או להגביהו.

אלא שלא כל נהג נהנה מהקלה זו. כך למשל בבווארית של הזקן, אשר גלגל ההגה שלה מציית למסורת דגמי המרוצים של ב-מ-וו ואינו ניתן לכיוון – פרט בסיסי בכל המתחרות של הבווארית הסנובית מבית פורשה או אאודי. לפיכך, כל ניסיון ל"התאמה אישית" של ההגה בב-מ-וו Z3M קופה מתבסס על שירותו של המושב, שלמרבה המזל אינו רואה פחיתות כבוד בלהתרחק, להתקרב, לרדת ולעלות באופן חשמלי.

בכל אופן, לזקן לא הייתה ברירה, והוא נאלץ לבחור מה חשוב לו יותר: זווית מושב הגב, מרחק הרגליים מהדוושות או מרחק הגוף מההגה. מחמת צנעת הפרט, הקשיש לא יחשוף מה הוא בחר. נרמוז רק כי כתוצאה מבחירתו, נשמעת חריקת שיניים המגיעה משני מקורות: מהפה של הזקן, ומתיבת ההילוכים של הבווארית.

שלב שלישי: השקעה באופטיקה

מצמידים את הגב בחוזקה למשענת הנהג, ומכוונים את המראה המרכזית ואת מראות הצד כך שהשטח המת שמאחורינו, המסתיר סכנות, יצטמצם למינימום. לצורך כך יש לשחק במראות הצד, השמאלית והימנית, עד שהתמונה המשדרת את המציאות (בשתי המראות) "תצלם" גם חלק קטן של מכוניתנו.

שלב רביעי: השקעה תפעולית

בעזרת ספרות רכב לומדים להדליק פנסים ולטפל בהם, להפעיל מאותתים ומגבים, לשלוט במיזוג, לקרוא נתונים ממחשב הרכב ולהקליט בקשות במכשיר הניווט. במכוניות מהדור האחרון, חלק מפעולות אלה מוכרחות להתבצע בנגיעת אצבעות בצג, מה שעשוי להיות כרוך בניסיונות חוזרים ובשליחת מבטים גנובים, אשר גורמים להורדת המבט מהכביש.

לפיכך, יש להשקיע זמן בספר הרכב וללמוד את נפתולי התפעול המודרני, עד כי נשלוט בו באותה קלות אינסטינקטיבית שבה תפעלנו, בתקופה ההיא שיצאה לגמלאות, מתגים שנמצאו בהישג יד.

שלב חמישי: השקעה טכנולוגית

פותחים את מכסה המנוע כדי לגלות היכן נמצא מד השמן, ולהיכן מוזגים שמן ונוזלים אחרים ברגע הצורך. חוזרים אל ספר הרכב, הפעם כדי לברר איזה סוג שמן מומלץ על ידי היצרן, ומהי דרגת צמיגותו. כך גם לגבי נוזל המעצורים ונוזל הקירור.

אגב, יש שמן מנוע שהוא "תמיד מתאים" לרוב המכוניות – בין אם זוהי מיני, סופר מיני, מיניוואן, משפחתית, מסחרית, לימוזינה פרימיום, SUV או קרוסאובר שיוצרו ביפן, קוריאה, גרמניה, צרפת, איטליה וארה"ב – וזהו עדיין המוצר הסינתטי 40W5. רק מכוניות ספורטיביות מועטות ובררניות, כמו הבווארית של הזקן ואחיותיה בגרמניה, מעדיפות את שמן המנוע 30W0.

שלב שישי: השקעה בחשדנות

בכל אופן, לעולם אין לציית להמלצת היצרן/יבואן/מוסך מרכזי/יודעי דבר, ולחכות 30 אלף ק"מ כדי להחליף את שמן המנוע והפילטר, משום שזהו גימיק שיווקי חשוד. בריא יותר להחליף את השמן מדי 15 אלף ק"מ כאשר רוב הנסיעות נערכות בתוך העיר, או מדי 20 אלף ק"מ כאשר רוב הנסיעות הן בינעירוניות.

בנוסף, ודאי שעלינו להיכנע לפרנויה החיובית ולבדוק את מצב השמן מדי שבוע-שבועיים, גם כאשר המנוע המסוים חוגג על מוניטין שלפיו הוא "לא שורף שמן". יש לשמור על מפלס שמן של "שני שלישים", ואילו במנועים שמצוידים במגדש טורבו יש להקפיד על מפלס שמן מרבי.

שלב שביעי: השקעה דינמית

מתניעים, ועורכים סוף סוף נסיעת מבחן. במכונית המצוידת בתיבת הילוכים ידנית בודקים את תפקוד המצמד: האם המצמד נכנס לפעולה עוד בתחילת דרכה של הדוושה, קרוב לרצפה, כאשר הרגל רק מרפה מהדוושה – או שהוא מקשר בין המנוע לגיר רק כאשר הדוושה במצב של "שני שלישים" מהדרך המלאה שהיא עושה מהרצפה, כמו ברוב המקרים?

אגב, לפני שהמצמד נכנס לפעולה שלמה הוא ב"חצי קלאץ'", מצב המאפשר זינוק עדין. יש רק להיזהר מנסיעה בפקקים ב"חצי קלאץ'", כאשר דיסק המצמד רק משפשף את גלגל התנופה, משום שנסיעה כזו פוגעת בחיי המערכת.

ננסה להכיר כל פרט שלא היה קיים במכונית הקודמת שלנו. כמו למשל סוג ההנדברקס: האם היצרן המודרני החליף אותו במתג חשמלי, שתועלתו היחידה היא בחניה והוא אינו עוזר בתרגילי נהיגה כפי שהתרגלנו? ואולי בלם היד הקלאסי הוחלף בדוושת בלם רגלית נוספת?

אם התרגלנו למכוניות ותיקות יותר, ייתכן שנצטרך לרכוש ידע הנדסי מסוים כדי לנטרל מנגנונים מרגיזים כמו "עצור-סע". באופן תיאורטי מנגנון זה חוסך דלק, אך למעשה הוא פוגע במכניקה של הרכב, במנוע, במגדש הטורבו, במערכת המיזוג, וגם במפלס העצבים של הנהג.

שלב שמיני: זזנו. מה הלאה?

מחפשים מקום נוח, משהו בנוסח חניון ריק, כדי לבחון את התנהגות המכונית בסלאלום – אפילו סלאלום דמיוני, אם אין ברשותנו פילונים עשויי פלסטיק או בקבוקי שתייה ריקים.

הזיגזגים ילשינו איך הפרינססה החדשה שלנו מגיבה לשינויים פתאומיים בכיוון הנסיעה, איך היא מגיבה ל"פאניק סטופ", באיזה שלב של העצירה היא מפעילה ABS, איזה חופש תמרון מרשה לה ESP וכך הלאה.

בראבו על תנאי

צלחתם את כל שלבי ההתוודעות המוקדמים למכונית החדשה? בראבו, אך על תנאי. כי אמנם הכרנו ככל האפשר את תכונותיה, חידושיה או שיגיונותיה של המכונית החדשה – אך כעת הגיע הזמן לנסוע בה באופן זהיר ובטיחותי בכבישים ציבוריים, בסיבובים ובעליות.

שלבים תשע ועשר יתארו בהרחבה כיצד מומלץ לעשות זאת, ונתייחס אליהם בשבוע הבא.

מחיר הזִקנה

לועזיטים תקניים למיניהם מעירים על דברים איומים – "אני לא מאחל אותם אפילו לאויביי". אנוכי, שכבר עשרות שנים אינו לועזיטי מעודן ונאצל, למד בגלגול האחרון שלו, הנאכף באושר בארץ הקודש, לאחל לאויביו "הלוואי שיזדקנו".

הכי רע בזִקנה, מגלה הקשיש המורשה, שכל לקוח חדש במועדון המופלגים, שהצטרף בזכות גילו לחבורת הזקנים והתקבל אליה כמורשה בין מורשים – מקבל מענק כניסה משמעותי: הוא הופך להיות מנהל החשבונות של זיכרונותיו, כמו גם פרנואיד מדופלם, חשדן לגבי המציאות.

מהיכן הקשיש יודע את זה? מאוטופסיה, ידידיי, מאוטופסיה! בזכות ניסיון אישי כזקן בעל כורחו, תפסתי בתדהמה שהפכתי לזוכר דברים מהעבר ששכחתי כבר, כמו גם לחשדן כפייתי החושד גם היכן שאין מקום לחשדנות בנוסח "שתו לי אכלו לי".

סיפרתי מה אמרתי

זִקנה היא לא חוויה אלא מקצוע שאין להתגאות בו, אחד המקצועות הכי עתיקים שיש.

נזכרתי בין השאר, מודה הקשיש המורשה במבוכה, שבמשך שנים הייתי נוהג לחשוף – ללא מעצורים, ברציפות כמעט ובחוסר בושה – את תוכן שיחותיי עם המכוניות שלי, או את תוכן המשא ומתן שניהל אנוכי עם מכוניות מבחן ועם מנועיהן, כולל טענות דו-צדדיות ולעתים חילופי דברים אינטימיים.

"אולי תלמד לדחוף את דוושת המצמד עד הרצפה?", ביקשה הבווארית, חשפתי בזמנו. וכאשר לא פרסמתי בפרהסיה את דיבוריי אל תיבות הילוכים ומערכות מעצורים, כולל תשובותיהן בוודאי – הייתי מגלה לקוראים, לא פעם אלא עשרות פעמים, את תוכנו של המשא ומתן שניהלתי עם כלבים שלי או חתולים. כמו בווידוי האישי של הזקן במדורו הוותיק "מה שסיפרתי לעפרה".

מדברים אל לִבָּה, אלק

והנה קורה כעת שאנו, הקשיש המורשה העברי, הגענו בשלב החורפי של חיינו לכך שסוף סוף אנו יכולים לראות בעצמנו קלאסיקון, כאילו היינו אחד מדייריו של בית עלמין לאמנים ואנשי רוח המעניקים השראה לדורות הבאים. ולראיה: אין שבוע במדיה המתעסקת בעולם הרכב שבו כתב חצר כלשהו אינו מחקה אותנו, ומדווח על תוכן שיחותיו עם מכוניות מבחן.

פחות אכפת לנו שהחוצפן התורן מחקה אותנו. מפריע לי יותר שכתב החצר מפזר שקרים לאוזניה של מכונית המבחן, שאיתה הוא כביכול משוחח. שהרי הכתב, המלחך טובות הנאה מידיהם של ברוני הייבוא, לעולם לא יגיד למכונית דבר אמת כמו: "את בעצם קלפטע, יקירתי, אך אני אכתוב עלייך בכל זאת רק מחמאות, כי מקומי הוא בכיס היבואן, קרוב לפנקס שלו. אם אני אכתוב שאת מאכזבת, לא רק שלא אטוס לשום מקום יוקרתי, אלא אהיה גם מָחוּק: בִּמקום ליהנות ממכונית מבחן חדשה בעלת מכל דלק מלא, אפול בשבי התחבורה הציבורית, שהרי מכונית משלי אין לי".

ודאי שכתבי החצר לא יודו בכך בפני אף מכונית מבחן.

qasqai-2017-xlqashqai-2017-rearqashqai-engqashqai-heg

עשור לקשקאי: בגלל בלבול במושגים המתארים את סוגי הרכב, קורה שחסידיה של ניסאן קשקאי רואים בה לסירוגין מיניוואן או SUV, ולא רק קרוסאובר, כפי שהיצרן של קשקאי קורא לה והיא עונה לו.

ברור בכל אופן שקרוסאובר הוא גזע מעורב מאלמנטים של מיניוואן ו-SUV, תוצאה של פיקחות יפנית יוצאת דופן. זוהי המצאה מוצלחת ללא ספק, ולראיה – למרות שמה הקשה לביטוי, קשקאי החביבה שולטת בגזע כלאיים זה כמלכה, שהולידה את מושג הקרוסאובר בהופעתה הראשונה, לפני עשר שנים.

לרגל חגיגות העשור, ניסאן, יצרנית קשקאי, וחברת קרסו המשווקת רכב זה במדינת ישראל, יציגו חגיגית בימים הקרובים את גרסת 2017, שעברה רענון ושיפורים עכשוויים לפי האופנה ולפי דרישות השוק, כדי להזכיר לקרוסאוברים המתחרות בה למי שייך הכתר היוקרתי.

אגב, ההצלחה המטאורית של גזע הקרוסאובר עצבנה כל כך את היבואנים המשווקים משפחתיות רגילות, כולל היברידיות חדשות, שקוניהן הפוטנציאליים החלו לפזול לכיוון ישיבה גבוהה ומרשימה יותר – עד כי לפני כחודש קרה פיצוץ: ברוני היבוא של המשפחתיות המפסידות שכנעו את כתבי החצר לפרסם בירחון "בלייזר" מאמר מלחמתי אשכרה, ארוך ונוקב, המכוון כולו נגד הקרוסאוברים אלופות המסחר, כאילו היה זה גזע שמסכֵּן את העם הנוהג בציון.

טיפ טיפה: אוטובוס אבוד

יומיים לאחר ההידרדרות הדרמטית של אוטובוס אגד לתהום שעומקה 300 מטרים, לפי ynet, או 70 מטרים לפי וואלה, פסקו במדיה הדיבורים על האירוע.

וכמו שמקובל אצלנו באחרונה, שוב לא עודכן הציבור בניתוח שרשרת כל הסיבות שגרמו לאסון – לא מצד אגד, לא מצד המשטרה, ובוודאי לא מצד משרד התחבורה. גם אף מומחה טכניון לא התנדב למשימה, האפופה סימני שאלה רבים. מאליו מובן שאם הסיבות לאירוע נותרו עלומות, כך גם הלקחים ממנו. נקבע רק, על ידי המדווחים שהגיעו לזירה, שהכביש היה רטוב, מה שגרם להחלקתו הפתאומית של האוטובוס ולאיבוד שליטה עליו.

נעדר גם הסבר הנהג – מה הוא עשה כדי למנוע את האסון ומה הוא לא הספיק לעשות – משום שאיש זה לא יצא חי מהתאונה המחרידה שאירעה בכביש 60 שטוף הגשם.

נשאלת השאלה אם בין הסיבות שהובילו למקרה הטרגי היה משקל הרכב – משקל כפול, כך נכתב, ביחס לזה של אוטובוס רגיל, כלומר לא ממוגן. האם מוסכי אגד חיזקו את שלדת האוטובוס כדי להתאים את היגוי הכלי ואת יציבותו למשקל הנוסף? אם לא, זוהי סיבה שתרומתה השלילית לאסון היא מרכזית.

ובאשר למיגון הכבד: האם המהנדסים של אגד החליפו בולמים, קפיצים ומוטות מייצבים, חיזקו מעצורים והתאימו את ה-ABS – או שהכול נשאר בכלי תחבורה זה (הממוגן והכבד בהתאם) כמו באוטובוס רגיל?

האסון מעלה תהייה גם בנושא הצמיגים, שהיו צריכים לעבוד בעומס בלתי רגיל. מסקרן, למשל, איזה לחץ אוויר נבחר לצמיגים כמתאים למשקל האוטובוס הממוגן, ואיזה סוג של גומי לבש אוטובוס אבוד זה. האם היו מורכבים עליו חלילה צמיגים "ירוקים" – שתורמים אמנם לחיסכון בדלק, אך לא מצטיינים באחיזת הכביש הנדרשת? לפי מבחנים, צמיגים "ירוקים" פוגעים לא רק באחיזה, אלא אף מאריכים את מרחק העצירה.

ושאלה אחרונה לאגד: האם אימנתם את נהגיכם בנהיגה על כביש רטוב, מתוך הבנת חשיבותו של הנושא?

שואלים את אדוארד

אלעד אופיר: נפרדנו לשלום ממיצובישי ספייס וואגן לאחר שהגיר שלה התקלקל בפעם השנייה בתוך שנה.

לאור הצורך ברכב של 7 מקומות, עמדו בפנינו כמה אופציות בתקציב נמוך: רנו לוגאן, ספייס וואגן יד ראשונה מקרובי משפחה שעשתה 200 אלף ק"מ, וולוו V70. הבנתי מהחיפושים שהוולוו הזו די נדירה, אולם הצלחתי למצוא אחת כזו למכירה בזול מאוד, כולל מערכת גז (אני מניח שנוכל לסגור על 15 אלף שקלים).
מדובר ברכב משנת 2003 שעשה קצת מעל 200 אלף ק"מ. הבעלים הנוכחיים הוא בחור ממגרון, אמין וישר, שמדווח על שנה ללא תקלות ועל מעבר חלק של טסט. הרכב עבר טיימינג והוא עם צמיגים חדשים. הטסט עד דצמבר 2017.
שאלתי היא: האם במחיר הקנייה הזה, ומתוך הנחה של הוצאות מוסך של כמה אלפי שקלים בשנה, נכון לרכוש את הרכב? גישתי בעניין כלי רכב היא שמוטב לרכוש רכב שאצלי הוא יהיה התחנה האחרונה. עם הספייס וואגן והקודמים אני בהחלט סובר שגישתי נכונה.

תשובה: ודאי שאני בעד וולבו V70, גם כשהיא זקוקה להשקעה בהתרעננות שלה. מדובר בדגם אדיר של וולבו, ועוד מתקופת הזוהר של הפירמה. V70 היא מכונית נוחה, בטיחותית, ומוכנה לספק עוד שנים של הנאה מהניהוג.

ייתכן שאחרי הקנייה כדאי לך לבקר במוסך "גז חיש" בפתח-תקווה, כדי לבדוק את פעילותה של מערכת הגז.

אברהם פרחיה: איך קוראים בעברית לנהגים שהתנהגותם יוצרת אחריהם תור? כאלה הנוסעים לאט, אבל בנתיב האמצעי או השמאלי; כאלה הנוסעים רק במקביל לרכב שמימינם; כאלה הנוהגים ברכב כבד, אבל חושבים שהם אוחזים בהגה של מזרטי וממש חייבים להתמקם בעמדת זינוק לעקיפה; כאלה העוקפים תור בצומת וברגע האחרון נדחפים די בגסות אל ראש התור, ובכך מעכבים את כל השאר.

אני מציע "תוֹרֵר", והפעולה שהם עושים היא "לתרור", על הטיותיו של פועל זה. ואולי עדיף "להתריר". למשל: "למה אתה מתריר, יא …?!?". כי לפניהם המרווח בין כלי הרכב מתרחב, אחריהם נוצר תור, ולצדדיהם נהגים אחרים מנסים להשתחל ולעקוף, לרוב תוך יצירת "כמעט תאונה", ובוודאי מבלי לשמור רווח בטיחותי. בנוסף, מילה זו מזכירה במשקלה את המילה "צורר" (להבדיל).

אם תסכימו, השתמשו גם אתם במילים אלה. אולי אפילו תציעו אותן לאקדמיה ללשון העברית? אגב, עצם מתן השם עשוי להפחית את התופעה. כמי שנוהג די הרבה, אברך על כך מאוד!

volvo-v70r-270-km

אחרי פרדה כואבת מניסאן בלו-בירד דיזל קומבי הנפלאה, שעשתה אצלנו כמיליון קילומטרים עד שנכנעה לחלודה, שקלתי להביא הביתה את וולבו V70R 2.4 ליטרים 270 כ"ס, אך המוכר דרש תמורתה כמו צועני על אמו (סכום מופשט)

 

 

לברך על הנפילה

מכבי המעצבנת וגם הזקן המעצבן מתאמצים באותו גיל, אלא שהקבוצה התל-אביבית והקשיש המורשה העברי מתַפקדים באופן שונה: אנוכי התרגל להתיישב לבדו מול שלוש דוושות והגה, להתיישב לבדו מול מכונת כתיבה או מול מקלדת – ולא לסמוך, כמו מכבי, על להקות של זרים המגויסות לעזרה

ובכל זאת, למרות ההבדל בינינו, הקשיש מתרשם כאשר הוא רואה שוב את פניהם נאצלות-הסבל של זוג האִיוֹבִים של המאה ב-21, שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן, שלמדו לספוג את ההפסדים התורניים של קבוצתם ביגון סדרתי עמוק ובגבורה מרשימה – ונזכר בחובתו לברך על הנפילות הפרטיות שלו.

אלו נפילות בלתי נשכחות ברובן, שליוו וממשיכות ללוות את דרכו של הזקן אנוכי, אשר בגעגועיו אל איתקה, ובהליכתו אחר אור הפנס של אריאדנה, הסתבך ונפל אל כוחות שכנוע מתעתעים, אֶפִימֶרִידוֹת, שהשתלטו עליו בזו אחר זו ולימדו אותו לקח.

פשלות בלי לוט

סיפורי נפילותיו המביכות של הקשיש יישארו בוודאי בסוד, כדי לחסוך מהזקן ככל האפשר זריית מלח על הפצעים. שתיקה גמורה תיטיב גם עם הלקחים העולים ממבחר הנפילות, זולת שני מקרים בודדים – שניהם קשורים במסרטות, בעריכה ובמסך – שהזקן בוחר לחשוף דווקא.

תחילה נחזור לנפילה של הזקן במרחב הציוני.

מי יממן גבורות ישראל?

השנה היא 1984. הזקן עובד כבמאי דרגה 8 פלוס בטלוויזיה הממלכתית ברוממה ירושלים, ובו-זמנית מתעסק בכתיבה על דפי ירחון הרכב "טורבו".

יום אחד שמע הזקן מעורכו שחבל לו שאיש מבחני הדרכים של המגזין, פרדי פרייהוף, אינו יכול להשתתף במרוץ 24 השעות שייערך בעיר ספא שבבלגיה, כי אין לו כסף לדמי רישום ולהשכרת מכונית מתאימה, ב-מ-וו 635 משופרת ומחוזקת על ידי סדנת השיפורים הגרמנית המהוללת Hartge.

"כמה כסף הוא צריך, פרדי שלך?", התעניין הקשיש, ושמע שמדובר ב-8,000 דולר בלבד, שבעלי "טורבו", בני ברונר ודב פרידמן, אינם מוכנים להשקיע, אף כי מדובר בגימיק חשוב מאין כמותו לירחון. קפיצת היד של זוג המו"לים ברונר את פרידמן לא הפליאה את הקשיש המתחיל כמו העובדה שהיהלומן פרייהוף עצמו, שאינו עני אלא דווקא מבוסס למדי – אינו מוכן להשקיע באירוע המוטורי, אף כי בכוחו של אירוע זה להזכיר ולהוכיח שהוא באמת נהג מרוצים מוצלח כמו שהוא מספר.

מה קרה לפרדי שהוא מתקמצן כך פתאום? תמה הזקן, ושמע שהיהלומן השאפתני של "טורבו" בונה על ספונסר נדיב כלשהו, ולכן החליט לוותר על השתתפותו במרוץ הבלגי היוקרתי אם לא יקבל תמיכה כספית הגונה, כולל עלות הטיסה, מלון בספא וכו'.

– "פניתם לאלה שמפרסמים ב'טורבו'?" שאל הקשיש המתחיל. "מה עם יבואן ב-מ-וו? מה עם יבואן מצברי וולטה? חברות הדלק? חברות השמנים? חברות ההשכרה?"

– "גורנישט", ענה העורך. "ניסינו את כל הקשרים, לשווא. איש לא מעוניין להשקיע בנסיעה של פרדי".

– "יש לי הצעה איך להעלות את פרדי על מסלול פרנקורשאמפס", אמרתי, והעליתי את הרעיון הכי מטופש שלי, שלצערי זכה להתממש.

הפרסומת הסמויה הראשונה בארץ

"אנו צריכים להסביר לספונסרים שהשמות שלהם יודבקו על הב-מ-וו של פרדי ויסתובבו על המסלול. אלא שזו רק ההתחלה: הגימיק הפרסומי הזה יהיה אדיר באמת אם נעשה סרט על התחרות, שתככב בו הב-מ-וו של פרדי המקושטת בפרסומים מארץ הקודש. את הסרט הזה נשדר בטלוויזיה הישראלית", נעצתי את הדובדבן האחרון.

"מה, אתה תשכנע את מנהל הספורט ברוממה, יואש אלרואי?", נשאלתי, והסברתי את הרציונל של הרעיון: אנו, כלומר אני, נצלם את התחרות, נקליט סאונד, נביים ונערוך את הסרט – מה שניתן לביצוע, כי במקרה יש ברשותי מסרטת 16 מ"מ סוּפֶּר הכי טובה שקיימת, Aaton הצרפתית בגרסה יקרה, כולל בקרת וידיאו, ועוד מכשיר הקלטה מקצועי, נאגְרָה. יש לי גם חומר גלם לכמה שעות צילום, ציינתי.

ודאי שחבורת "טורבו" קפצה על המציאה.

אינספקטור פרדי

לקחנו את כל 50 הקילו של הציוד וטסנו לספא. "גייסתם מספיק ספונסרים?", שאלתי, וענו לי שגייסו מספיק כדי להזמין מלון, לשלם למארגנים ולשכור אוטו.

כבר בהגיענו אל בירת המרוצים הבלגית התביישתי בתגובותיו של הנהג העברי. זה קרה כאשר מר Hartge, הבעלים של סדנת השיפורים, הכיר לנו את שני השותפים שהוא הכין לפרדי, שהיו אמורים להחליף אותו במשמרות הנהיגה. אחד מהם היה בלגי מבוגר, שנראה יותר כמו איש עסקים בגיל העמידה מאשר נהג מרוצים. הוא הגיע עם אשתו, גם היא מבוגרת, ועם כלב קטן על רצועה. את השותף השני, הצעיר, ראינו ישן על הרצפה בפינת החדר.

"מה זה הזרוק הזה?", שאל פרדי בצליל דק של זלזול.

"זה השותף השני שלך להגה", הסביר לו מר הארטגה.

"מי משלם עליו?", המשיך פרדי בחקירה, ושמע מהארטגה שהוא שילם על נהג זה, שתפקידו יהיה לבצע זמן הקפה מהיר כדי לזכות ב"פול פוזישן" (התחרות המקדימה על עמדת זינוק מובילה).

"מי הוא בכלל?", המשיך פרדי בשלו, ונענה שמדובר בנהג מרוצים צ'כי בשם ווייטֶץ'. רגע אחר כך הייתה לי הזדמנות להכירו.

"היהודי שלך יודע לנהוג?", שאל אותי הצ'כי ברוסית.

"ועוד איך", הבטחתי, "תראה מחר".

nagrabmw-hartge-vojtechspa-24-houraaton-xl

גדלתי בעולם מושך: לצערי, לא נשאר ברשותי עותק של סרטי מלפני 32 שנים על מרוץ 24 השעות בספא. וחבל, כי הייתי מצרף אותו לסרטיי הקצרים "בית העלמין רמו", "ולס לבן", "קראקסה" (תאונה) ואחרים, הנמצאים ביוטיוב. הפעם, כדוגמה מה מסוגל לעשות לבדו במאי/צלם/מקליט אשר אחוז בטירוף עבודה.

בפרספקטיבת השנים שעברו, ועל סמך ניסיוני הצנוע בתחום הייצור, נשאר לי רק להוסיף שהמעבר מצילום אנלוגי לצילום דיגיטלי גרם נזק בלתי הפיך לאמנות הקולנוע. מסרטות דיגיטליות משוכללות אינן מסוגלות לצלם תמונות נשמה. החדוּת האלקטרונית הברברית הרסה ללא רחמים את האווירה הקולנועית האמיתית, זו המושכת אליה באלפי יצירות שצולמו על צלולואיד – מהמערבונים הקלאסיים מתוצרת ארה"ב, דרך הנאו-ריאליזם האיטלקי, ועד פליני שהמשיך אותו.

הדיגיטליות ניצחה את הקלאסיקה, בדיוק כמו שהטכנולוגיה המודרנית הפכה את המכונית למחשב על גלגלים, וכך הצליחה לגרש מעולם הרכב את כל מה שהצלחנו להתרגל אליו במשך חיינו ולאהוב.

אני חושב על חידושים ומהפכות אלו, השופכים את הילד עם מי האמבטיה, כאשר אני מטפל בבנותיי האיטלקיות (2), היפניות (2) ובבווארית (1), אשר למזלן לא נוגעו באלקטרוניקה למעט תחום ההצתה – וגם כאשר אני ממלא בבית את הבטריות של מסרטת ה-Aaton 16 מ"מ שלי ושל מכשיר ההקלטה נאגְרָה, כדי לשכנע את בני שיצלם בהם את סרטיו.

שאון מסביב לשעון

ואכן, למחרת עשה ווייטֶץ' במוקדמות בדיוק את מה שמר הארטגה ביקש, כלומר רשם זמן הקפה שהוא בין הטובים ביותר מבין 40 המכוניות שזינקו לתחרות. וכאשר החל המרוץ, התגלה שהנהג המבוגר, הנראה דהוי גם בסרבל של "ספארקו", קבע זמנים זהים לאלו של פרדי, שהתהלך בחשיבות עצמית אך הנפיק תוצאות בינוניות. למעשה, רק הסיבובים שביצע ווייטֶץ' הצליחו להציל מבושה את הב-מ-וו "שלנו", שקושטה כמתוכנן בפרסומים עבריים.

וזה בעצם לא היה חשוב, כי ב-מ-וו זו התקלקלה ממילא ויצאה מהמשחק, שבו הובילה וניצחה נבחרת של יגואר.

ובמשך כל אותן 24 שעות שבהן המנועים רעמו ללא הפסק, שכבתי על האספלט הסואן או רצתי עם מסרטת ה-Aaton על הכתף, ולמחרת התחרות, במקום לצנוח למיטה, עוד ראיינתי את פרדי, שישב מול העדשה מדושן סיפוק עצמי.

צלם, עורך ומפיק: אני

חזרנו ארצה. אשתי, שהייתה עורכת סרטים, עזרה לי לגמור את הסרט, שאת חומריו פיתחנו עוד במעבדה בלגית מעולה, ואני עוד שילמתי 300 דולר מכיסי לטיפול במסרטה, שהחליפה אינספור דקות של חומר הצילום "רוורסל 16 מ"מ" של קודאק.

מנהל הספורט יואש אלרואי התפעל מסרטי, שאורכו מעל חצי שעה, ושידר אותו ב"מבט ספורט". בעקבות השידור פרסם "טורבו" (שעבדתי בו אז רק ככותב אורח) מחמאות על עבודתי.

הסיפור נגמר כמעט. אך לא.

אכלו לבד את העוגה

תשאלו: אז מה היה מטופש כל כך ברעיוני? ובכן, שמעו.

הנהלת הטלוויזיה התפוצצה מכעס על הפרסום העברי שהתנוסס על מכונית המרוצים של פרדי, ורשמה נזיפה בתיק האישי שלי. "אנחנו יודעים כמה כסף קיבלתם על הפרסום הזה, שעוד שודר בפריים טיים", גערו בי מנהלי רוממה.

כאשר הסברתי שקיבלנו סכום צנוע, המכסה רק את הטיסה לספא ואת הלינה בה, צחקו מנהלי התחנה. "בדקנו את תעריף הפרסום עם כל הספונסרים שלכם. אנחנו יודעים באיזה סכום שמן מדובר".

כך התגלה לי שהצמד-חמד מ"טורבו" חילקו בינם לבין עצמם את הסכום הרציני, שעליו לא ידעתי, שהם קיבלו תמורת הפרסום היוקרתי בטלוויזיה, בעוד שאני הייתי היחיד שעבד בפרויקט בהתנדבות, ועוד שילם מכיסו.

זו הסיבה שהפסקתי לדבר עם האיש, ונשארתי ב"טורבו" כאשר הוא עזב את הירחון ופתח את מגזין "אוטו" המתחרה.

פחדתי ש"טורבו" ייסגר בגלל הליכתו, ולכן הסכמתי להצעתו של בני ברונר להתמנות כעורך הירחון. כל מה שקרה אחר כך, זה סתם היסטוריה.

הנפילה הכי נפילית

אך נפילה שכאבה לזקן הרבה יותר קפצה עליו לאחר שכתב את הנובלה והתסריט "שועל הכסף של פליציה ט'" – יצירה שהקשיש רואה בה חובה כלפי משפחתו שנמחקה בשואה, וגם כלפי אחותו אירנה, שלא הספיקה לראות את הסרט על חיינו בגטו אפילו בגרסת הבמאי, שערכנו מאוחר מדי.

גרסה זו, שעה וחצי אורכה, נערכה מחומרי עבודה, כלומר מצלילים שהוקלטו במיקרופון הפשוט של המסרטה, ומתמונות של המוניטור, שאיכות הצבעים שלהן, החדוּת, הקונטרסט והרזולוזיה היא לא עילאית. כל הפרטים הטכניים המוקפדים שנדרשים על ידי המסך הגדול נשארו בהקלטות המקוריות של "שועל הכסף", המוחזקות עד ימינו על ידי המפיק, כלומר נמצאות בשבי.

קיבלתי אתונות, מצאתי מלוכה

אלא שלאחר העריכה התגלה שגרסת במאי פיראטית זו, ה"תפורה" כאמור מחומרי גלם נחותים יחסית, דווקא עובדת לא רע. כי התברר שבכוח הפרדוקס, הפגיעה באסתטיקה המקובלת במסכי הקולנוע דווקא תורמת לא מעט לכוח השכנוע של הסרט. רצף הוויתורים-מאונס על אסתטיקה מלאכותית נוסֵך בשחזור הזיכרונות איזו אווירה של אותנטיות דוקומנטרית. כאילו פחות זוֹהַר קולנועי מחזק דווקא את הסיפור.

בכל אופן, בדירת הגג של בני, שערך את גרסת הבמאי המספרת על שועל הכסף, אשר שייך לסבתא שלו פליציה ט' ונסגר איתה בגטו – הפתיעה אותנו ההוכחה שלאמנות יש חוקים משלה.

למרוד ולהפוך למָרוּד?

כל החבילה הזו, כמו גם הפרטים על מימון סרטי, שהספונסר שלו הוא המכון הממלכתי הפולני לאמנות הסרטים, שהנהלתו הקודמת הוקסמה דייה מהתסריט שנשלח אליה כדי להתעלם מהעובדה שהבמאי הוא תושב ישראל – סופרו כבר בווידויים שוצפים של הקשיש.

סופר כבר די והותר גם על צילומי הסרט בחוף פרישמן בתל-אביב ובפולין, ועל התרומה האדירה של השחקנים, יבגניה דודינה, אולק מינצר וים ברוסילובסקי. אפשר רק להוסיף שנכון לעכשיו, פרשת "שועל הכסף" עדיין מתרוצצת בגלגלי השיניים של מכונת הבירוקרטיה.

זו כבר שנה רביעית שהסרט טובע במצולות הכלכלה הפולנית, ולכוד בין סעיפי החוק המקומיים הנוגעים לזכויות הבמאי מול זכויות המפיק.

אם משהו לא יתחיל לזוז בקרוב, ייתכן שהקשיש ייאלץ לצפצף קונספטואלית וקונצרטואלית על זכויות המפיק הרמאי, שהצליח כבר להפסיד בשני בתי משפט, בלודז' ובוורשה, ונדרש להחזיר למכון את כל המיליונים שבזבז – ויארגן הקרנה של גרסת הבמאי לקוראי מדור זה, כפי שהובטח כאן כבר לא אחת.

מעשה זה תלוי בחוות דעת ברורה יותר של עורך דין מזו שקיבלתי, שתשכנע אותי כי הקרנה כזו לא תוביל את המפיק לצעד נקמה משפטי נגדי. נקמה זו עשויה להתגלגל לנפילה כואבת, שלא תאפשר אפילו להתגאות בה.

טיפ טיפה: לאמביציוזים בלבד

מישהו שתל מאחורי גבי בבלוג שלנו "מכונית הנפש" תמונה של טויוטה GT86, וכתב תחתיה את ההצעה הבאה:

"מדי פעם, חלק מהמבקרים שלך יראו כאן פרסומת. אפשר להסתיר פרסומות אלה לחלוטין על ידי שדרוג לאחת מהתוכניות בתשלום שלנו" (וכאן מופיעים שני כפתורים לבחירה: "להסתיר הודעה זו" ו"זה הזמן לשדרג").

toyota-gt86-2

טויוטה GT86

תודה ידידי, אשר מציע לנו להגן על הבלוג שאנו עורכים ב-wordpress מפני פלישה של פרסומים פיראטיים. יפה מצדך להפגין מעורבות כזו במאמצינו. כי אחרי שאנו, הקשיש המורשה, למדנו מעמוד הסטטיסטיקה ש-13 מקוראי הבלוג היו מעוניינים לקרוא על טויוטה GT86 זו שנידבת לנו, ומצאו רק תצלום – החלטנו להוסיף לתמונה כמה מילים חמות לגבי טויוטה זו. באותה הזדמנות נביא כאן סקופ הקשור בה, המיועד לחסידי GT86 המאושרים וגם לאלה שזוממים להביאה הביתה.

והנה הסקופ: היבואן הפולני של דגמי טויוטה ("דילר", בשפת הלועזיטים) פתח סדנה שמתמחית בשיפור מנוע הבוקסר 2 ליטרים מתוצרת סובארו שמותקן בטויוטה GT86. באמצעות מגדש טורבו, מעצימה הסדנה את 200 כוחות הסוס המקוריים ל-240 כ"ס ב"גרסת כביש", וזאת תמורת 21 אלף שקלים. העצמה ל-280 כ"ס בגרסת כביש/מרוצי מסלול תעלה 28 אלף שקלים. לתוספות הרגילות המלוות את מערכת הטורבו אפשר לצרף, תמורת כמה וכמה רבבות שקלים, מצמד מחוזק, חישוקי 19 אינץ' וקפיצי Eibach.

למען ההגינות יש לציין שטויוטה GT86, כמו גם אחותה BRZ מבית סובארו, הן זוג מכוניות מעולות גם בלי שיפור בנוסח טורבו. כי 200 כוחות הסוס המקוריים לבדם מאפשרים לחגוג על אחיזת כביש מצוינת, שהיא תוצאה של תכנון שלדה ממוחשב ושל הפחתת משקל. זאת לצד היגוי מעולה, אווירה ספורטיבית בקוקפיט וניהוג הכיפי.

גרסת הטורבו תתאים לנהגים אמביציוזיים, המעוניינים להעמיד בַּמָקוֹם בעלי האצ'בקים חוצפנים בנוסח פולו GT או מיני קוּפֶּר.

אגב, לא בדקתי, אך יש להניח שבאותה סדנה, השוכנת באזור התעשייה מארקי בפרברי ורשה, ניתן להזמין אותו טיפול האדרה גם לסובארו BRZ.

שואלים את אדוארד

יאיר שרמן: ברשותי מרצדס ויטו חדשה מודל 2016, הדגם הוא cdi 114 תיבה אוטומטית. הרכב עומד כעת על 136 כ"ס, ובהתחשב במשקלו הרב (למעלה מ-2 טון) אני חש שהוא די חלש.
ברצוני לקבל חוות דעת על עדכון תוכנה שמעלה את ההספק ל-190 כ"ס.

תשובה: באופן עקרוני, שדרוג כוח המנוע במרצדס שלך, ובמיוחד שינוי במומנט, הוא רעיון טוב. אלא שצריך להתייחס בזהירות לעדכון של תוכנת מחשב הרכב. בין השאר, יש לברר אם הקפצה רצינית של ההספק שתבוצע במוסך לא תפגע באמינות המנוע ובצריכת הדלק – מה שיהפוך את השדרוג לבלתי כדאי. אם אתה מכיר מישהו שעשה העצמת כוח כזו, כדאי לברר איתו כיצד היא השפיעה על פרמטרים אלו. כדאי גם לוודא שהשינוי המתוכנן לא יפגע באחריות שהעניק היבואן, אם זו בתוקף עדיין.

אגב, עדכון תוכנת המחשב משדרג בדרך כלל את כוח המנוע באחוזים מעטים בלבד, כך שהצעה של המשדרג – המבטיח לך להגביר את כוח המנוע בעשרות אחוזים מבלי לחולל את השינויים המכניים הנדרשים לצורך כך – בהחלט מעוררת סימני שאלה.

גל גולדברג: בבעלותי הונדה סיוויק היברידית שנת 2011. לרכב יש בעיה במשאבת הבלם הקדמית (אני מצרף את המק"ט) וצריך להחליף אותה. הבעיה היא שהמוסך שבו אני מטפל ברכב לא הצליח למצוא משאבה משומשת, אלא רק חדשה במחיר יקר.

האם תוכל לעזור במציאת משאבה משומשת כזו במחיר סביר?

תשובה: ההצלה נקראת "שולמן הבלם" מתל-אביב, מומחה לשיפוץ כל משאבות הבלמים.

אגב, לפעמים מאשימים את משאבות הבלמים כשהבעיה היא למעשה תפקוד משובש, בגלל קורוזיה, של אחת הבוכנות הלוחצות את הדיסקיות אל צלחת הבלמים.

לילי הבר: ההיסטוריוגרפיה של השואה מרבה להתרכז ביהודים כקורבנות של המשטר הגרמני הנאצי ועוזרים, אך עלינו לדעת כי לצד הטרגדיה האיומה, יהודים רבים פעלו נגד הגורל שייעדו להם הנאצים. מאות אלפים לחמו בצבאות הברית ובשורות הפרטיזנים, מרדו בגטאות והתקוממו במחנות ההשמדה.

אחת התופעות הבולטות של הגבורה היהודית בשואה היא של יהודים שהצילו יהודים אחרים תוך סיכון עצמי. אלפי יהודים פעלו בדרכים מחתרתיות שונות כדי להציל את בני עמם, אך עד ימינו סיפוריהם המאלפים באותם שנות אימה וסכנה לא זכו לתהודה ציבורית נאותה. לפני כ-15 שנה הוקמה ועדת פעולה להכרה בגבורתם של יהודים שהצילו את בני עמם, ויחד עם המרכז העולמי של 'בני ברית' אנו פועלים למתן 'אות המציל היהודי' לאותם גיבורים.

ערב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, אנו מבקשים לתקן את 'חוק זיכרון השואה והגבורה יד ושם' באופן שיכיר בגבורתם של היהודים, ולשם כך אנו פונים אליכם בבקשה שתחתמו על העצומה שבקישור

http://www.atzuma.co.il/jrj.

להערכתנו, תמיכה ציבורית רחבה תסייע להעברת התיקון לחוק בכנסת ישראל. נא לשתף את המייל ברשימות התפוצה שלכם.

זהירות, אנושות בדרך

לאט לאט מזדקנים והולכים אל הדמדומים מכשירי התנועה הישנים, חברינו הנאמנים ולעתים גם היחידים, שבמשך מעל 100 שנה שירתו אצל דורות בתפקיד של סימן סטטוס או סימן מצוקה. עצוב ומזעזע שהחיים המודרניים, חסרי רחמים בהתאם לקדמתם, עומדים לאשפז את מכוניותינו במוזיאונים, שם הן ייסגרו בכלובים יחד עם כל הגעגועים האינפנטיליים שלנו והנוסטלגיות. אולי האנושות החדשה תקבל במקומן איזה רובוט לדאוג לו ולאהוב אותו…

אלא שבינתיים אנו על קרקע שרק התחילה לצאת מדעתה, בדיוק כשהספקתי להודות, בחצי בדיחה חצי אמת, שנמאס לי לנהוג בכל מכונית משעממת רק כדי להזהיר מפניה, או להמליץ עליה משום שהיא גרועה פחות מהמתחרות בה.

הפתרון שמצאתי, אף הוא בחצי אמת וחצי בדיחה, הוא לסמוך על דעתו של מישהו שלא אכפת לו לנהוג בכל דבר שזז. מישהו אמין היודע לכתוב דו"ח מבחן אובייקטיבי, כלומר בלתי תלוי. הבחירה שלי נפלה אז על יואב קווה.

אם כי עדיין לא השתמשתי בנקודות הזכות או החובה שקווה הדביק למשעממות שהוא בדק. כי לאמיתו של דבר, השתמשתי באנליזה המפוכחת של קווה רק כדי להשוות – לשם הבידור – בינה ובין שירי ההלל הילדותיים של כתבי החצר, אשר מוכרחים לספק שבחים לכל חפץ ממונע כדי לא לאכזב את בעליהם, ברוני היבוא.

מצא קשיש מצא טוב

בהמשך נתקלתי בכתיבתו של רמי גלבוע. נהניתי לקרוא את דיווחו הצבעוני והסנטימנטלי של רמי על ראלי הגרוטאות, וצירפתי אותו מיד למועדון הסולו של יואב קווה. עם זוג כזה של עוזרים על רמה, דמיינתי לי, אשר עורכים מבחנים אינטליגנטיים ואמינים – הקשיש המורשה יכול לחסוך לעצמו אנרגיה, שממילא מתחילה להתמעך ולהתמרט עקב עיסוקיו הרבים של אנוכי.

כמו למשל עיסוקו הנמרץ של הקשיש בהכנת מכוניתו למבחן זִקנה על מסלול נורבורגרינג בגרמניה, כולל להרכיב לבווארית Z3M קוּפֶּה מוטות מייצבים קשיחים, מתלי W&K, בולמי בילשטיין B8 רייסינג, צמיגי מישלין פיילוט ספורט cup, וכמובן כלוב בטיחות תקני.

במקביל, חוץ מכתיבה ומלחמות נמרצות על הצלת סרטו, קיימת עוד פעילות של הזקן המעצבן, המנסה לשדרג את מבחר ציוריו הישנים והחדשים בצריף העץ שהוא בנה, וזאת לקראת תערוכה שהוא מתכנן לערוך בתל-אביב בבית העיתונאים ע"ש סוקולוב – אירוע שהקשיש זומם לארגן כבר באביב המתקרב, אם ירצו השם והאוּלַי.

והנה באה אכזבה

ופתאום התגלה לזקן ששתי הדמויות שהוא תכנן להתבסס על עבודתן הראויה כדי להמליץ או לא להמליץ לקוראים על מכוניות מסוימות – שאין לו חשק או אפשרות לנהוג בהן בעצמו – סובלות (שתיהן!) מנטייה לנהיגה בשטח.

בהתאם לסטייה קלה זו, הן גלבוע והן קווה מודדים בדייקנות את מספר הסנטימטרים שבין רצפת מכונית המבחן וקרטר המנוע ובין האדמה, כמו גם את זווית הכניסה למהמורה והיציאה ממנה, ועוד בודקים אם קיים או לא הילוך שטח, אם אפשר לנסוע בירידות באיטיות, ואם הדיפרנציאלים ננעלים בעת צרה.

הקשיש אינו מתייחס לכל הפרטים הללו, שהרי הוא מעדיף נסיעה על אספלט ותו לא, ומנסה למנוע ממכוניותיו כניסה טיפשית לשטח קשה – אשר מטלטל את קרבי הנוסעים, הורס את המתלים, פוגע בטבע וביצורים הגרים בו.

פוטר ממשרת האמון

בנוסף, קרה אירועון בלתי צפוי שמר רמי גלבוע הכישרוני נכשל בו, ולכן הוא ירד מהעסק שתכננתי. כי רמי גלבוע מחק את עצמו בעיניו של הזקן כאשר הוא שיבח את פיאט 124 אָבָּרְתְ' החדשה, בשפה שאסור לצטט כדי לא להידבק ממנה.

יש לציין שאיטלקייה זו שגלבוע התפעל ממנה נפלה גם לידיו של הקשיש המורשה, וכך הוא היה יכול לזהות את ההבדלים שבין האמת ובין הכתבה שפורסמה באתר "וואלה".

יש גם ספיידר לעניים

כדי לא להרגיז את היבואן התל-אביבי, הכתב רמי גלבוע אפילו לא הזכיר שהיצרן האיטלקי לא הסתפק בגרסה האקסקלוסיבית והיקרה בהתאם בדמותה של ספיידר 124 אברת', שבגללה עומדים היהודים להיפרד מ-300 אלף שקלים – אלא בנה ומשווק גם גרסה עממית, יצירה פשוטה יותר וזולה בהרבה מאשר 124 אברת', המיועדת לעשירים.

גלבוע, בדומה ליבואן התל-אביבי, מצניע גם את העובדה שספיידר החדשה של פיאט הייתה אמורה בעצם להיות אלפא רומיאו המתבססת על MX5 של מאזדה, רואדסטר אמינה ופופולרית, אך ברגע האחרון החליטו האיטלקים, מסיבות שלהם, לנטוש את לוגו אלפא הבעייתי, ושחזרו בעזרת היפנים, על רצפתה של MX5, את דגם פיאט 124 ספיידר העתיק שלהם.

ספיידר זו נבנתה במשך השנים בשתי גרסאות יפות המתחרות זו בזו: אחת בשמלה מרובעת, טיפוסית לבית המעצב בֶּרְטוֹנֶה דאז, ו-124 השנייה בשמלת קוקטייל שהכין לה המעצב פינינפארינה, מעצב החתום גם על צורתה של פיאט ספיידר 850 ספורט.

בשנות ה-70 הביאה ספיידר קטנה זו מצרפת לירושלים את עורכת הסרטים אסתר דר, שהשתלבה בטלוויזיה רוממה.

אברת' ואחותה הצנועה

הכרתי את פיאט 124 ספיידר אברת' החדשה עוד לפני שרמי גלבוע טעם ממנה, וזאת בגלל מכר שלי שהחליט לקנות אותה תכף אחרי שדבר שיווקה התפרסם בוורשה. האיש ניסה להכריע בין שתי הגרסאות של ספיידר זו: בין הגרסה הזולה, שהיא נטולת פיצ'פקעס יקרים כמו מעצורי brembo, ללא שינויים בשלדה, בלי דיפרנציאל שננעל חלקית וללא שדרוג מנוע ה-1.4 מ-140 כ"ס ל-170 כ"ס – ובין גרסת אברת' עצמה, שכל התוספות הגזעיות הללו נמצאות בה במקור.

האיש ביקש את עזרת הקשיש, משום שהתקשה להשוות בעצמו בין הביצועים של שתיהן. במיוחד לנוכח העובדה שהקונה הפוטנציאלי היה אמור לערוך את סיבוב ההיכרות הקצר קודם בפיאט 124 הרגילה, ורק כעבור יומיים באברת' המיוחסת. "אולי נשווה את שתי האיטלקיות האלה להונדה crx שלך?", ביקש, והקשיש הסקרן הסכים.

עמדנו בקו הזינוק. אשתו של האיש נתנה את האות, והונדה crx, ללא כל מאמץ, הסבירה לפיאט 124 ספיידר הסטנדרטית שמקומה מאחור. הרבה מאחור.

"עם אברת' לא יהיה לך קל כל כך", הבטיח לקשיש המתלבט. "אנו נהיה איתה יותר זמן, וגם ניסע קצת בסיבובים. זינוק ל-100 קמ"ש זה לא הכול", הקניט אותי.

124-abarth124-abarth-vol124-abarth-multiair124-abart-rec

יותר פוזה מפיזוז: מישהו כתב ש"רואדסטר היא מכונית ספורט מוחלטת", וזה הקפיץ את הקשיש המורשה. כי לפי הזקן, אף מכשיר תנועה, עם גג או בלי גג, אינו מכונית ספורט אם הוא נרדם עד 3,500 סל"ד, וגם אחר כך זז ללא התלהבות יתרה. וזוהי בדיוק פיאט 124 ספיידר, שמגדש הטורבו בקושי מעורר אותה לחיים, חלש מדי ומאוחר מדי. גם בגרסת אברת'.

תחת שמלת הספיידר האיטלקית עובדת למעשה מאזדה MX5 החדשה, המאופרת בסגנון אירופי ומצוידת במנוע של ג'ולייטה. הקוקפיט (תא הטייס והנווט), מצומצם ואינטימי כמו במאזדה, גורם אמנם קלאוסטרופוביה, גם זה בסגנון מאזדה, אך מחזק את תכונות האוטו המתחזה למכונית ספורט, אשר שווה אצלנו 300 אלף שקלים – שתמורתם אפשר להשיג מכונית ספורט אמיתית מבית סובארו, או לקנות מאזדה MX5 במחיר נמוך יותר. את יפנית זו ניתן לצייד בבולמי קוני ובמוטות מייצב קשיחים קדימה (בין חיבורי מקפרסון), כמו גם בחלקה האחורי של מאזדה, כדי להתגבר על נטייתה לריקודים.

אז מה לבחור, פיאט או מאזדה? אם אתם אוהבים סיבובי מנוע גבוהים, קחו את מאזדה. במיוחד אצלנו, מקום שבו ספיידר האיטלקית נמכרת רק בגרסתה היקרה מעל כל היגיון, כאילו הייתה תכשיט המאותת שייכות למצליחנים. כנראה, היבואן סמל"ת משחק אותה פָּדָנִי, ובהתאם לכך אינו משווק את הגרסה העממית והזולה של 124 ספיידר.

מיוחסת. עד הזינוק

ואכן, להבדיל מפיאט 124 הרגילה, פיאט 124 אברת' עשתה רושם על הזקן, על היפנית שלו ועל הכלב מקס וֶבֶּר. המחיר הגבוה של אברת' מתבטא בעיצובה של ספיידר זו, במושבים שלה ובהגה. גם בזינוק ל-100 קמ"ש, כך חשבנו, היא אמורה לנפנף ביתרון. חזינו שההבדל בין אברת' ו-crx יהיה זעיר, כ-0.3 שנייה לפי הנתונים הרשמיים.

אך כאשר זינקנו באותו קטע כביש, לא הבנו מה קורה: אף שהזקן איחר במקצת בשחרור המצמד של היפנית ואברת' זינקה בצליל מרשים – כבר כשהיפנית של הזקן שולבה להילוך שני, האיטלקייה מצאה את עצמה במעמקי הראי של הונדה crx (בת ה-24), ללא הבדל ניכר מ-124 הרגילה!

לאן נעלמו 30 הסוסים שאמורים להבדיל בין ספיידר הרגילה ובין אברת'? מי גנב אותם, תהה הקשיש, עד שנזכר שהמנוע של אברת' שייך במקור לג'ולייטה ספורט, שבעליהן בוורשה תבעו את הדילר שלה למשפט, כי במקום 170 כ"ס הם קיבלו 150 בערך, קבעה בדיקה שעשו. כך שלא מפתיע שלפי מכשיר המדידה GPS, פיאט 124 אברת', שעל הנייר הייתה זקוקה ל-7.3 שניות כדי להגיע ל-100 קמ"ש – בזבזה על זה 8.7 שניות ארוכות ביחס למכונית המעוטרת בסמל עקרב.

שיכרון חושים? בדוחק

גם בנסיעות קצרות שערכנו בה, לא הפגינה 124 אברת' יתרון משמעותי לעומת 124 הרגילה, זולת יותר רעש וקופצנות. אז איך להבין את התלהבותו של רמי גלבוע, שמרח על הצג את האקסטזה הבאה: "ההנאה שניתן להפיק מהספיידר בכבישי נהיגה כאלה, היא בלתי מוגבלת… לא יכולתי שלא לנתק לפרקים את בקרת היציבות, לתת לו ב-אם-אימא-של-הגז, וליהנות מדריפטים מענגים עד כאב".

אך מה לעשות שלא הצלחנו לשחזר את שיכרון החושים שגלבוע חווה באברת'. סגולות העינוג שגלבוע הצביע עליהן ("אבארט מדברת אליך בחושים, אמוציות ותשוקה" – טעות הכתיב במקור) לא עמדו במבחן הנהיגה הספורטיבית שערכנו לאיטלקייה על מסלול מרוצים קרוב לביתנו הלועזיטי.

היו לנו עוד שעתיים זמן, ואנו, אחוזי "איך היא?", לקחנו את פיאט 124 אברת' למסלול כדי שתתחרה שם מול האצ'בקים חזקות – מול זוג פיאסטות ST, מול פולקסוואגן פולו GTI האמביציוזית, מול מיני קוּפֶּר GP, ואף מול קיה פיקנטו, פשפשית מרוצים (יש דבר כזה), שבאו למסלול להתאמן נגד סובארו BRZ. להפתעתנו, האיטלקייה מבית אברת' הפסידה לכולן. לא רק בישורת אלא גם בסיבובים, שבהם להקת המתחרות ממש לימדה אותה לזוז.

בושה כזו לא הייתה מתארעת לעולם להונדה crx הקשישה שלי. ואם בכל זאת היה קורה לה דבר מביך כזה, crx הייתה מתעצבנת, ומביאה לאותו מסלול את אחותה הבווארית, כדי לרשום ניצחון מתוק על להקת ההאצ'בקים, גם אם 321 הסוסים של הבווארית יסחבו אחריהם בוו גרירה את אברת' 124 העצלנית.

אגב

הלועזיטי שרצה לבחור בין שתי הספיידרים של פיאט – זו הרגילה וזו הסנובית – בחר לבסוף במאזדה MX5. וזה בעצם סוף הסיפור על אברת'. נוסיף רק הערה קטנה, לצורך פרוטוקולי בלבד:

לזקן המעצבן נראה שהוא גילה את מקור ההתמוגגות המוזרה של גלבוע מפיאט 124 אברת'. האם זה אפשרי, תוהה הקשיש, שמקלדתו של כתב "וואלה" הוקסמה מהיחס החם של היבואן, שהזמין מאה יהודים לבילוי של 24 שעות גן עדן במלון הבוטיק "כרמים", הכול על חשבונו?

גלבוע הלשין שמנהל המכירות של סמל"ת אמר שמשתלם לו לממן את החינגה ההמונית הזו שנערכה לכבוד אברת': "יכולתי באותו סכום לעשות קמפיין טלוויזיה או להרים שלטי חוצות באיילון, זה היה מביא לי מאות טלפונים שלא יניבו אפילו מכירה אחת. ככה אני מזמין את האורחים לאירוע התפור עליהם במדויק", הסביר את כדאיותו של האירוע היחצ"ני המפואר.

היו זמנים שלגייס עטים (מקלדות עוד לא היו) היה הרבה יותר קשה.

124-spyder

Gay Car 2017. הארגון הצרפתי Ladorga, המארגן כבר 12 שנה את תחרות "האוטו האירופי המועדף על גאים", בחר בפיאט ספיידר 124 כמכונית מספר אחת לאוכלוסייה הגאה לשנת 2017. "לדורגה" לא פרסם אילו דגמים התחרו בספיידר האיטלקייה על תואר יוקרתי זה, שבשנים קודמות נתפס ברוב המקרים על ידי דגמי סיטרואן

טיפ טיפה: סכנה בלי ABS    

מוסכניק גילה שמערכת ה-ABS בניסאן טידה אינה פועלת, והסביר לבעלי המכונית (ראו מכתבה של יעל אלוני) שתקלה במערכת ABS איננה עניין של בטיחות, ועל כן הגברת יכולה להמשיך לנסוע. זוהי בוודאי טעות גסה. הנה ההסבר:

יצרני המכוניות המציידים את סחורתם במערכת ABS, אשר מונעת את הינעלות הגלגלים בעת עצירה – מוותרים למעשה ביד קלה על מערכת שהותקנה במכוניות הדור הקודם, נטולות ה-ABS, אשר הייתה מאזנת את לחץ נוזל המעצורים בין הצירים הקדמי והאחורי, תוך מתן עדיפות לגלגלים הקדמיים, שבעת בלימה מקבלים על עצמם את רוב משקל הרכב.

וכך, כאשר ABS אינו מתפקד מסיבה כלשהי, ובמקביל לכך לא מתקיים האיזון הנדרש בלחץ נוזל הבלמים – המיוצר על ידי משאבת המעצורים ומחוזק על ידי הבוסטר – הציר האחורי, המאבד משקל, עלול להגיב לבלימה בהחלקה פתאומית שתפתיע את הנהג, מה שעשוי לגרום איבוד שליטה על הרכב.

שואלים את אדוארד

יעל אלוני: נדלקו לי בניסאן טידה 2009 נורות ה-ABS ובלם היד. בנוסף, מד המהירות שבת. ניגשתי למוסך רגיל, שבדק את הבלמים ואמר שהם תקינים ואפשר לנסוע עם הרכב, כי זו לא בעיה בטיחותית. הבעיה היא, לדבריו, בחיבור למחשב. הוא הציע לי לגשת למוסך מורשה.
במוסך המורשה חיפשו זמן רב את התקלה, ובסוף אמרו שהיא נובעת ממשהו חשמלי. בחשבונית כתוב כך: "אבחון חיבור מחשב, בדיקת קודי תקלה, בדיקת צמות חוטים, נתק בכבל (-) למערכתABS , תיקון מינוס".
שילמתי 632 שקלים ונסעתי חמישה ימים בנעימות, ללא נורות מרצדות מול העיניים. אבל אבוי, ביום השישי התנוססו שוב מולי שתי נורות דולקות, ומד המהירות שותק. כשהתקשרתי למוסך ביקשו שאגיע שוב. כבר בטלפון נאמר לי שלא החליפו שום חלק, וייתכן שיהיה צריך להחליף. רגע לפני שאני ניגשת למוסך רציתי לשמוע את דעתך בנושא.

תשובה: היפותזות רבות מסוגלות להסביר את המקרה הקפקאי שאת מתארת. בין השאר, ייתכן כי האשֵמה בכל הבלגן הזה היא מערכת ABS, שאינה פועלת בגלל איזו שטות כמו חיישן המורכב בקרבת הגלגל – שהתלכלך או שחיבורו תפס קורוזיה. במקרה כזה, האות שמשדר ה-ABS התקוע משגע את המחשב, מה שמתבטא על לוח המחוונים.

מחשב דיאגנוסטי רציני אמור לגלות מה קורה בניסאן טידה שלך ולספק קוד תקלה ברור, ולא את הלהג שמודפס בחשבונית ה"תיקון" שלא היה.

במקומך, הייתי מפרק קודם כל לכמה דקות את חיבורי הפלוס והמינוס של המצבר, שותה קפה, מרכיב את הכבלים חזרה, מתניע את המנוע – ואז בודק אם המשחק בכבלים הצליח לשנות משהו, כלומר למחוק את התקלה מזיכרון המחשב. זהו כנראה הטיפול היחידי שבוצע במוסך, שתמורתו שילמת 632 שקלים…

האם המומחים במוסך הסבירו לך מה הם מתכוונים לעשות בעניין טידה, וכמה זה יעלה פלוס מינוס? האם הם ניסו לרענן את תוכנת המחשב במכוניתך, אם הם רואים בו חשוד בתקלה? והאם הם מסוגלים לבדוק מה הבעיה ב-ABS?

קראי את "טיפ טיפה" הנוכחי, המתייחס אף הוא למכתבך.

הלל: ברשותי טרופר דיזל אוטומטי 2001 שעשה 160 אלף ק"מ בלבד, מטופל טוב. באמצע נסיעת כביש הוא נכנס למצב "ניוטרל" ללא כל התראה, ולא ניתן לחזור לנסיעה.

גררתי למוסך – שאמרו שצריך להחליף גיר. האם זה יכול לקרות פתאום וללא כל סימן מקדים? יש לציין שלא חסר שמן גיר, ואין כל תקלה אחרת. אודה מאוד לעצתך.

תשובה: האם ייתכן שהבעלים הקודמים (אם היו כאלה) גררו בטרופר שלך משהו כבד, מעל כוחו של הרכב, או נתפסו בשטח קשה ולחמו כדי להיחלץ ממלכודת של אבנים, חול או בוץ? בשני מקרים היפותטיים אלו היה הגיר האוטומטי שלך מתחמם, והשמן שלו היה מאבד את כל סגולותיו.

האם שמן הגיר בטרופר שלך הוחלף כעבור 60-80 אלף ק"מ, כמומלץ על ידי יצרני השמן? או שמא במשך 16 שנות שירותו פעל הגיר, חלילה, על השמן המקורי עדיין?

כך או אחרת, כדאי לך לגרור את מכוניתך למכון גירים אוטומטיים, מבלי לאבד תקווה שהגיר יחזור לעצמו לאחר שתתגלה הסיבה למצוקתו. מומחים המתעסקים בגירים אוטומטיים יידעו הרבה לאחר שיריחו את השמן (השרוף?), וישפטו לפי צבעו אם הוא מתפקד או לא.

קורה לעתים הפלא שבעקבות החלפת שמן הגיר בסינתטי ממדף גבוה, תיבת ההילוכים אינה זקוקה עוד לשיפוץ יסודי או להחלפתה.

 

לשרוד באוטו 2

הפילוסוף קיקרו (106-43 לפנה"ס) המליץ ליהנות ממצב שבו נפשות טובות מסתפקות בהמתנה להתפגרותנו הטבעית. זוהי ממש אידיליה, טען הרומאי, יחסית לסכנה הממשית יותר, שבה אויבים שצברנו, נטולי סבלנות המאפיינת נפשות טובות מהם, מלכדים כוחות כדי לחרוץ את גורלנו המר

אזהרה: מדור זה, הנושא את המספר הסדרתי 1,014, נכתב  בשיטת "נון-קונטיניוּאיטי" (ללא עקביות), שאנוכי התרגל להשתמש בה בייצור תסריטיו ובעריכת סרטים. בסגנון זה ערכתי גם את "התחרות האחרונה של מייקל בלום", סרט המתאר את תחרות רובינשטיין שנערכה בתל-אביב ב-1985.

הייתה זו העבודה האחרונה של הקשיש המורשה בטלוויזיה הישראלית. כמה ימים לאחר שידור הסרט, התנצלה המבקרת הדה בושס, האויבת הקבועה של הטרום-מורשה, על כך שבמשך שנות פעילותה העיתונאית היא רדפה מעל דפי "הארץ" את כל יצירותיי.

תזמור משובח  

לנסוע בצד שמאל הוא מעשה השייך למסורת הבריטית, וגם טבעי יותר לפי בן קולינס, "סטיג" המיתולוגי. בספרו "איך לנהוג" טוען קולינס כי נהג הנוסע בצד שמאל של כביש דו-סטרי מסוכן, "אדום" לפי המינוח העברי, רואה טוב יותר את המרחק מהשוליים ומזהה מה קורה בהם – וזאת במקביל לתִזְמוּר המשובח בין יד ימין, המיומנת יותר, שאוחזת בהגה, ובין יד שמאל, שנשלחת להחליף הילוכים, לחפש תחנות ברדיו, להפעיל מיזוג וכדומה.

ואכן, הקשיש המורשה מצא עונג בנהיגה בלונדון, בפעם הראשונה לפני כחצי מאה ואחר כך בכל ביקור ב"אי ההפוכים". זה מתאים לי, גילה המורשה לגבי נהיגה בצד שמאל, אשר אינה מקובלת ביבשת המשעממת שממנה הוא בא. כי יש משהו כיפי ורענן באילוץ של המוח לתרגם לשמאל את כל תרגילי הנהיגה וגינוני התנועה, כמו זכות קדימה, נסיעה בכיכר ואפילו הליכה רגלית, שבה לומדים לעבור כביש אחרי שהסתכלנו קודם ימינה.

park-road

פארק רואד, לונדון

עידון שהישראלי בי פספס

לפני כחצי מאה היה בלונדון יום בהיר, בלי גשם ובלי ערפל, והמורשה (עדיין טרום-קשיש) נסע באוסטין 7 הקטנה של מיסיס M.C. לפניו של המורשה, בצד שמאל של הכביש, נסע מישהו שלפני הצטלבות הושיט מהחלון את יד ימין. לא את קצה ידו אלא יד שלמה. זה התפרש בוודאי אצל המורשה כסימן לרצונו הברור של הבריטי לפנות ימינה.

המורשה חייך שהאיש, כרוב נתיני הממלכה, אינו משתמש במאותת – ומיד עקף אותו מצדו השמאלי כדי לפנות שמאלה. אך להפתעת המורשה, גם הבריטי פנה שמאלה, ומכוניותיהם התנשקו בעדינות ועצרו. מהווקסהאל יצא הנהג הכועס, ופנה למורשה בטענה שהוא סימן פנייה שמאלה. "ביד ימין?", שאל המורשה, "מה, זה לא סימן לפנייה ימינה?"

"לא ראית שהאצבע שלי הסתובבה שמאלה?", נזף בי הבריטי, תוך שהוא מדגים את המחווה הזעירה של אצבע מפרכסת נגד כיוון השעון, ומשאיר את המורשה מופתע. אחר כך בדקו שני האדונים את מכוניותיהם, שיצאו ללא שריטות, אמרו שלום ונסעו. הבריטי ראשון, המורשה אחריו.

ללמוד קוד כדי לשרוד

מה למדנו? למדנו שכדי לשרוד באוטו בשטח זר, יש להפעיל אינטואיציה ולנסוע כמנהג הילידים. פשוט להצטרף לעדר המקומי, ולא לנסות לחנך אותו. באיטליה למשל יש להילחם על כל סנטימטר בכביש, בכל מוטת הפח של המכונית. בגרמניה מומלץ לנסוע לפי הסכיזופרניה הגרמנית – לאט ובזהירות בעיר, ומהר ומופרע באוטוסטראדה, כאילו שטף אותם רצון פתאומי לקבל חזרה את הזמן האבוד שבזבזת על נסיעה איטית.

יש מקומות כמו צרפת שאיתות באורות ארוכים מסמן לשותפי הכביש "היזהרו, אני נכנס", ויש מקומות כמו סקנדינביה שבהם אורות ארוכים אומרים את ההפך – "בבקשה, היכנס". בצרפת, אגב, מומלץ לשמור מרחק מפמיניסטיות המעוניינות להעמיד את הגבר במקומו, ואילו בפולניה, הבית של ארבע בנותיו של הקשיש המורשה (איטלקייה, שתי יפניות ובווארית), צריך להתרגל שמישהו בולם פתאום ללא סיבה נראית לעין, משום שהוא קיבל ב"CB רדיו" (ערוץ אזרחי) התרעה על פעילות משטרתית. ואם פולני מאותת ללא סיבה כביכול, הוא כנראה מנסה לספר שהוא עומד לעקוף מרחוק אופניים, כאילו היו אוטובוס, משום שלפי הניסיון המקומי עשוי לרכוב עליהם שיכור המאיים ליפול.

גם במדינתנו מוטב ללמוד את קודי ההשתנעות באזורים שונים. הנהיגה הרשלנית של תל-אביבים אינה דומה לנהיגה בחיפה, כפי שההתייחסות להגה בצפון הארץ שונה מזו שבדרום הפרוע, המתחיל בחולון ונגמר בבאר-שבע.

הנחת העבודה: כולם בוגדים

אך גם אם נדמה לנו שתפסנו את הקוד המקומי בקרניו, אין לשכוח שרק פרנויה מאפשרת לשרוד באוטו, משום שאין לסמוך על דבר זולת החושים הבריאים שלנו.

גם באור ירוק יש להביט ימינה ושמאלה, שהרי נסיעה באור אדום היא אצלנו מנהג המשדר אדנוּת על הכביש. כפי שאיתות ימינה כאשר פונים שמאלה מסמן שהנהג שייך לאלה שלא אכפת להם או לאלה שמדברים בטלפון, או סתם מחפש באוטו רגע של מנוחה אחרי שתיית אלכוהול או בליעת כימיקלי פלא.
פגישה באלביון

לונדון, תחילת שנות ה-60. כבוד המורשה (עוד לא קשיש, חלילה) נחת בשכונת פארק רואד היוקרתית, מוזמן אָלְבִּיוֹנָה על ידי היהודייה C.M, במאית מתחילה ישראלית לשעבר, נשואה פלוס אחד.

והנה בצהרי היום, כאשר המורשה נשאר לבדו בבית הענק, שומע בסטריאו של בעלי הבית את "טייק פייב" של דייב ברובק, צלצל הטלפון.

– "האם אוכל לדבר עם גברת M.C?", שאל קול גברי באנגלית.

– "מיסיס M.C איננה", ענה המורשה באוקספורד אינגליש, והקול בשפופרת השאיר הודעה ש"חיפש אותה פולנסקי. רומן פולנסקי", חזר על שמו בסגנון ג'יימס בונד.

– "רומן!", צעק המורשה, "זה אני, אדוורד" (כך נקרא אנוכי בפולנית).

­– "מה אתה עושה אצלה?", תמה פולנסקי, והמורשה הסביר שמהבוקר הוא מפרק לחלקים את מאייד SU שהוא פירק מאוסטין 7, המיני השייכת ל-M.C, ומנסה להבין איך המוצר הזה עובד.

– "אני מתקן לה את האוטו", סיפר המורשה לפולנסקי, "מביים במקומה, מצלם בשמה את הסרטים שלה במסרטת 'בּוֹלֶקְס' 16 מ"מ, ועוד עורך אותם בסוהו על שולחן העריכה הוותיק Lita, שבו ערך קרל ריד את 'Odd man out' בכיכובו של ג'יימס מייסון".

– "בוא ניפגש", הציע פולנסקי, והגיע לפארק רואד.

המורשה ראה מהחלון את חברו חונה בין שתי אסטון מרטונים DB4, ומביט בהן בהתעניינות. פתחתי לו דלת. פולנסקי בחן בהערכה את הדירה רחבת הממדים, עשה גלגולים על השטיח הלבן העבה, ושאל בסקרנות את המורשה אם הוא מנהל רומן עם M.C זו.

"השתגעת?", כעס המורשה. "תראה אותה קודם, לפני שאתה מאשים אותי".

"מעולם לא פגשתי אותה", הודה פולנסקי. "התקשרתי כי המארחת שלך השאירה לי באולפן אינסוף הודעות בשמה, וגם בשמו של אנדריי ויידה", הסביר.

חקירה של הבולסת

אחר כך ישבנו שנינו על השטיח, שתינו תה אנגלי, ודיברנו על חברים, מי עושה מה, ועל הסרט "סכין במים", שפתח את הקריירה הקולנועית של רומן.

כריסטופר קומדה, שכתב את המוזיקה לסרט זה, סיפר למורשה על הבעיות שעבר הבמאי עם גיבורת הסרט, שחקנית חובבת. לפני כל צילום שלה, פולנסקי היה מראה לה מה עליה לעשות וכיצד, מדגים כל תנועת גוף שהיא אמורה לעשות וכל משפט שאמור לצאת מהפה שלה.

"חבל שלא ידעתי את זה", אמר המורשה לפולנסקי. "הייתי עושה סרט דוקומנטרי קצר על עבודתך עם יוֹלָנְטָה אוּמֶצְקָה".

"אל תזכיר לי אותה", התפרץ רומן. "לא רציתי בסרטי שחקנית מקצועית, חיפשתי פנים חדשות, גוף חדש. מישהי שתיראה טוב בבגד ים, כי כל הסרט מצולם על סיפון יאכטה. הלכתי עם יז'י (ליפמן, צלם הסרט) לבְרֵכָת Legia בוורשה, ומצאנו אותה משתזפת. התרשמנו, והזמנו אותה לצילומי מסך. ולפני ההופעה שלה באולפנים בלודז' ביקשתי מכל אנשי הצוות לא להתקרב אליה ולא לפטפט איתה, אלא לשמור ממנה מרחק כמוני, כי אחרת נאבד את הסמכות בעיניה".

"היא התקבלה", המשיך פולנסקי. "התחלנו לצלם באזור האגמים, ובתוך זמן קצר התחילה הגברת הצעירה להשמין במהירות, ממש כמו בסרט מצויר. הגוף הדק שלה, שבגללו בחרנו בה, החל לקבל צורה חדשה, ובתוך שבועיים-שלושה של צילומים הפכה הבחורה הנאה למפלצת".

"קומדה סיפר לי", העיר המורשה, "שכאשר ראית את חזותה החדשה בבגד ים השתוללת, קפצת למי האגם בבגדיך, ופריקוסקי המציל קפץ אחריך כי הוא פחד שתטבע".

"זו הייתה דרמה אמיתית", אישר רומן. "לא הבנו מה קורה. בדקנו את כמויות האוכל המוגש לה בארוחות, ובעזרת דיאטנית צמודה הורדנו את המנות המשמינות, הבאנו לה ירקות ופירות, אך דבר לא עזר. עד שהתגלה הסוד: השחקנית שלנו החביאה אוכל תחת הכרית במיטה, בארון הבגדים בחדרה, במזוודות, בכל מקום. כנראה, העובדה שהיא, הלא מנוסה, גילמה תפקיד מול שחקן מקצועי מוכר לקהל, והצורך לבצע כל תנועה לפי דוגמת הבמאי, פגעו בביטחון העצמי שלה – וזה התבטא בבולמוס אכילה. מה יהיה איתה, דאגנו, אם נחרים לה את האוכל המוסתר?"

והמשיך פולנסקי לספר שהצלם ליפמן עשה שמיניות באוויר כדי להסתיר את השינויים בגוף השחקנית, אך לא הייתה אפשרות לטפל בפניה, שהתרחבו אף הם, ובעיניים שלה, העוקבות אחר כל אחד שלוקח משהו לפה. הצענו לה לעשן במקום לאכול, אך היא שנאה סיגריות".

מיניסטריון התרבות פסק

"אבל ב'סכין במים' לא הבחנתי בשום שינוי אצל הגיבורה", תמהתי בפני פולנסקי. "אולי זה משום שאומצקה לא הייתה הטיפוס שלי, ולא עקבתי אחריה בהתעניינות", הסביר המורשה. "ייתכן גם שהדמות שהיא מגלמת – אשתו של מצליחן עשיר בעל יאכטה ומרצדס במדינה קומוניסטית צנועה – מוכרחה להיות מלאה", הערתי בחיוך, ופולנסקי תיקן אותי.

"תחילה אכן צילמנו את הזוג במרצדס, שבה הם מגיעים למרינה, אך הנהלת משרד התרבות התנגדה לשימוש ברכב גרמני, ובאמצע הצילומים החלפנו לפיז'ו 403. בגלל זה בכביש רואים פיז'ו, ובצילומי הפנים מופיעים הגה ולוח מחוונים של מרצדס".

דרינק צנוע 

ישבנו, קשקשנו, והסתבכנו בתקרית מביכה כאשר החלטנו לשתות משהו מהבר הייצוגי של בעלי הבית. בארון קיר עמדו, כמו בתערוכה, בקבוקי ויסקי ידועי שם, סגורים כולם. לפתוח אחד מהם מאחורי גבם של בעלי הארמון נראה לנו מעשה לא אלגנטי, ואז גילינו בקבוק קטן המסתתר בשורה השנייה, אפור כזה, ביישן, ללא שום תווית צבעונית, ועם פקק צנוע שסגור בלקה.

"זהו!", קבעתי. פתחנו אותו באמצעות חבטה בחלקו התחתון, כפי שפולנים גזעיים פותחים בקבוקי וודקה. שתינו, המשכנו לקשקש, ונפרדנו.

ראיתי מהחלון שפולנסקי התבלבל, ובמקום להתיישב על מושב הנהג במכוניתו, הוא נכנס למושב הנווט, יצא, נתן למכוניתו בעיטה ונסע.

תקרית

חלפו ימים אחדים, ובעלה של M.C הודיע לי שהוא מארגן בביתו "ערב חברתי" ושכדאי לי לקחת בו חלק, כדי להכיר אנשים מעניינים שעומדים להשתתף באירוע. ודאי שהסכמתי.

כבר למחרת בערב הגיעו האורחים, לבושים טיפ טופ, התיישבו בסלון, ובעל הבית בישר להם שברצונו לכבד אותם בוויסקי קנדי מיוחד, עתיק מאוד, שהוא הצליח להשיג במכירה פומבית, בעוד ש-M.C, לבושת שמלה בדווית ארוכה, חילקה בין האורחים גביעי קריסטל. עיניי עקבו אחר בעלה, שניגש אל ויטרינת הבקבוקים, ומשום מה הבנתי כבר מה עומד להתרחש. ולכן לא הופתעתי כאשר הוא מצא את הבקבוק הקטן שלנו, הריק לחלוטין.

"זהו corpus delicti!" (ראיה מרשיעה), הכריז המארח, "שנשאר במקום שבו שמרתי עליו", המשיך, ואני קיוויתי שהתקרה תיפול עליי, אך היא לא נפלה כאשר בעלה של M.C הצביע לכיווני בחיוך, ואמר ש"איש לא יכול להתחרות בטעם המשובח של פולנים באלכוהול"… האורחים הביטו בי בסימפטיה, אך הייתי נבוך בכל זאת.

אחרי המבוכה

אלא שהפתגם היידישאי "רע יודע להצמיח טוב" אינו משקר, וכך, בזכות האירוע המביך אצל מארחיי, הכרתי ידידה של M.C, המפיקה האמריקנית ברניס בלוך, שכמה ימים אחר כך קנתה ממני את התסריט "אונייה לאדיס-אבבה", מה שאִפשר לי ללכת לסדנת שיפורים של BMC (בריטיש מוטור קואורפוריישן), ולהזמין שם מוריס מיני קופר אדומה בגרסת מונטה-קארלו.

אפילוג

במטוס טוּפּוֹלֶב של "לוט", חברת התעופה הלאומית של פולין הקומוניסטית, לחשה לאוזני אחת הדיילות, "מסקרן אותי ואת חברותיי לצוות מדוע אתה מחייך, במקום להיות עצוב כמו כל הפולנים החוזרים מהמערב המפואר הביתה".

"למדתי מהבריטים לנהוג בצד שמאל", עניתי.

cooper-engmini-cooper-czaruje-2gordini-ahawatimini-cooper-czaruje

הגירוש מגן עדן: אחרי מכירת התסריט שלי בלונדון רצתי בטירוף לסדנת BMC, העסוקה בהכנת מיני קוּפֶּרִים לראלי מונטה-קארלו. הכרתי אז את ראונו אלטונן הפיני ואת פאדי הופקירק הבריטי, שהגיעו לסדנה לראות את מכוניותיהם ובדקו בהן כל פרט. הבנתי באותה הזדמנות שרק אני קונה בכסף את קופר המשופרת, אך לא הצטערתי. מוקסם מהקופר, ראיתי כבר את אליפות פולין לפחות.

לא הודאגתי מחוסר הידע שלי בהנעה קדמית, ולא שיערתי שקופר שלי עומדת להתקלקל לפני כל תחרות, ושהמד שהכי יעניין אותי במשך שנתיים יהיה מד לחץ שמן. לא עזר הניסיון להסביר לליידי ששלוש חברותיה מאותה סדנת BMC ניצחו במונטה-קארלו.

אלא שאותה קופר שבגללה השערות עזבו את ראשי, הביאה גם מתנה: היא עבדה כראוי רגע לפני שהתקלקלה, ואז, באותו ספיישל סטייג' בודד שלה בראלי, הצליחו לראות אותנו הצרפתים מרנו, שחיפשו נהג פולני ל-R8 גורדיני. הם התרשמו מהביצועים של קופר, והציעו לי את מכוניתם הכחולה, חלקי חילוף וצמיגים.

עם גורדיני די הלך לי. פעם התהפכתי, פעם ניצחתי. בתמורה לקופר קיבלנו דירת גג בעיר העתיקה בוורשה, וגם הסרטים שלי המשיכו לספק לנו פרסים. התחלנו להריח גן עדן, ואז הגיע גל האנטישמיות של 1968, שמחק הכול.

טיפ טיפה: בכל זאת יש בה משהו

ב-8 בינואר פרסם  ynetכתבה על מכונית אוטומטית שהושקה בלוס-אנג'לס, פרי מוחות משותפים של מובילאיי ודלפי. אינני מתייחס לסיקור של גיא לוי, הרואה במכונית האוטומטית סוג של משיח – שהרי כלי תחבורה זה, כמו כל דומיו, יהיה מיוצר (אם יהיה מיוצר) לאנשים שונאי נהיגה. ובכל זאת, מעניין אותי לתהות על מי תיפול האחריות החוקית במקרה של תאונה: על גבו של האיש שבזמן הנסיעה שיחק באינטרנט פוקר? על בעלי הרכב? על היצרן?

אך למרות התנגדותי למכוניות האוטומטיות, אני מצהיר בזאת שיש בהן היבט חיובי: צריך לחלק אותן לפלסטינים, כי כלים אלה לא מסוגלים לדרוס. כך תתרום המכונית האוטומטית לביטחון ישראל.

שואלים את אדוארד

לילי האבר, בתגובה ל"על עשן שעבר ועל בכי" ("המפתחות בפנים" 1008): השבוע צלצל אליי חבר בארגון יוצאי קרקוב, וסיפר לי שלמרדכי באנק, שאת דמותו תיארת במדורך האמור, יש נכדה בפולין ושמה אנה באנק רומולובסקה. היא הייתה בארץ כמה פעמים, אמה לא הייתה יהודייה. אנה לא הכירה את סבה מרדכי, שכן נולדה אחרי פטירתו.

משה בינה: יש לנו פורד גלקסי 2011 שעושה רעשים חזקים בעליות וכאשר היא במאמץ. הוחלפו מכסה מנוע וגם משאבת הגה, אך הרעש נמשך.

תשובה: ייתכן שהרעש שאתה מתאר מיוצר על ידי סעפת הפליטה, שהשתחררה. אם זוהי אכן הסיבה, אז יש להחליף את הסֶתֶם של סעפת זו, ולהצמיד אותה בחוזקה אל ראש המנוע בברגים חדשים.

אין לי מושג מה הקטע עם מכסה המנוע ומערכת ההגה. אולי חלקים אלו היו בבוידם של המוסכניק, וחיכו ללקוח.

יהודה עשהאל: אנו זוג צעיר עם שני ילדים, גרים ביישוב צעיר וקטן. אשתי נוסעת לעבודה במיצובישי לאנסר 2007 בגרסה הספורטיבית (אבל בלי ספוילר), שנמצאת אצלנו שנתיים וחצי. שני בעליה הקודמים של הלאנסר טיפלו בה במסירות באותו מוסך מרכזי, ויש לנו היסטוריית טיפולים מלאה.

כרגע עומד הקילומטראז' על 146 אלף והרכב גומע 25 אלף ק"מ בשנה. צריכת הדלק היא 9-11 ק"מ לליטר (יש עליות חדות רבות בדרך לביתנו). הרכב עובר פעמיים ביום לפחות בכביש הגישה שלנו, שבו יש קטע לא סלול של 300 מטרים, המורכב מאדמת מילוי מהודקת המתמלאת בבורות מדי חורף.

הלאנסר אמינה, ומלבד החלפת רדיאטור שנזל מלמעלה ומצבר אנו מבקרים במוסך רק לטיפולים שוטפים. הבעיה היחידה היא רעידות חזקות בבלימה במהירויות גבוהות. חשבנו שהיא נובעת מעיוות בצלחות הבלמים, שהוחלפו יחד עם הרפידות בטיפול הקודם,

אך בביקור האחרון במוסך קיבלנו תגובה מבוהלת מהמוסכניק, שאמר שהרכב "מפורק" מקדימה וצריך להחליף: זרועות הגה ימין ושמאל, תושבות גשר קדמי ואחור, גומיות תפוחים, וגם משולש צד שמאל. הוא אמר שהרכב לא יעבור טסט ללא התיקונים הנ"ל.

האם זהו בלאי הגיוני? האם מומלץ להחליף את הרכב? אם כן, במה?

תשובה: יש לכם רכב אדיר, שכדאי להשקיע בו ולא לחשוב על החלפתו. המכונאי שגילה את עקבי אכילס של הלאנסר (בלאי טבעי) נשמע כמו איש מקצוע, ומוטב לשמוע לו.

 

משהו שלמדנו

מפעם לפעם, או פחות מכך, אני מוצא את עצמי מתעורר בפאניקה באמצע הלילה, קם על רגליי, מדליק אור ופותח את המק שלי, שלמדתי להשאיר אותו בתרדמת פעילה מאז שהוא נסגר כאילו כרגיל, אך בעקשנות סירב לחזור לעבודה

וכמו שקורה כעת, אני שוב מתיישב מול המק בשעה 04:00 לפנות בוקר, ובודק בדאגה שאין לה סיבה ובסקרנות מטופשת את הסטטיסטיקה של "מכונית הנפש", הנרשמת על ידי אתר "world press". וכפי שהתרגלתי כבר, אני שוב מגלה שמישהו אי-שם, ועוד מישהו, התעוררו אף הם הלילה וקראו את הרשומה "איטבח אל אָהוּד", מדור ענתיקה שלי, בן חמש שנים כמעט, המוקדש למותו הבלתי צפוי של חברי העיתונאי האופנוען טל שביט.

אין ספק שההתעניינות הרבה והנמשכת בדמותו של טל, המתוארת במדור "איטבח אל אָהוּד", מסמנת תקווה שנפשות טובות שהופיעו בינינו ועזבו מסוגלות להישאר בזיכרונם של דור, או דור וחצי, או כמה מהדורות הבאים, אשר בדומה להוריהם יתגעגעו לטל, או ירצו לשמוע על החוכמה והידע של הרוכב האגדי, על חיוכו ועל האופטימיות שלו.

רועה למציאות חלופית

טל שביט היה מורה-רועה מוביל בעולם האופנועים, מאז תקופת הירחון "טורבו" ז"ל, ונחשב עדיין ככזה בקרב רבים מחבריו ומתלמידיו, ובהם גם הקשיש המורשה, שהתיישב בי בהסכמתי או לא.

טל משך אותנו אל המציאות החלופית של האופנועים, שבאופן מוזר שאבה אליה גם את הזקן שבי, וסקרנה את ראשו ואת לבו בכוח פרדוקס שאינו בר הסבר. הרי אין ספק שמדובר בהתלהבות נפשית ורוחנית בלתי מובנת אשכרה, המייצגת מצב מטא-פסיכולוגי מפחיד, איזשהו כוח מסתורי המלווה את הקשיש כדיבוק, והוביל את ידו לכתוב חמש מילים: "אם ליפול, אז רק מ-hayabusa".

אנוכי מאמין בסיסמה זו, גם אם היא נשמעת פאתטית למדי ואף יומרנית, וזה למרות העובדה הטכנית הפשוטה שמעולם לא היה לקשיש אופנוע משלו, וכנראה גם לא יהיה לו עד סוף חייו. לא טוסטוס ובוודאי לא hayabusa, אותו אופנוע-על של סוזוקי אשר כבוד הוא ליפול ממנו, אם כבר מוכרחים ליפול…

צייתן עד כדי התאכזרות

"אני פוחד מוות מאופנועים", הודה הזקן בפני חברו טל שביט בפגישה האחרונה ביניהם, בהשקה של אופנוע הכביש KTM ביד אליהו (כיום היכל נוקיה). והסביר הקשיש כי להבדיל ממכוניות, שבטוב לבן משאירות לנהג ברגעים קריטיים איזה פסקון-זמן לתיקון הטעויות שעשה – האופנוע, אכזר ונטול רחמים, מבצע מיד כל פקודה של הרוכב. גם אם זו פקודה טיפשית התאבדותית.

באופנוע, המשיך הזקן, אין לך, חביבי, מבחר דוושות המאפשרות את טיפול ההצלה הנדרש – לא בהכרח לפי התפקידים הייעודיים של הדוושות שנלמדים בשיעורי נהיגה. ובמכונית יש לך עוד בלם יד והגה כדי למנוע אסון כבד.

לא כן באופנוע, שבו עוד לא גמרת לבקש, וכבר קיבלת תוצאה, ועוד גילית בהפתעה מוחלטת שהגוף שלך, העומד להיזרק מהכלי, לופת את הכידון בהיסטריה כדי שלא יעוף מהאופנוע בסאלטה ובורג לאחור. ואין זה הכול, כי היד האוחזת בכל כוחה בידית ימין של הכידון פותחת ללא כוונה את המצערת, ובכך משחררת את סוסי המנוע הנוספים, אשר מפניהם רק השמיים יכולים לשמור.

יציב עד כדי סכנה

כעת אני מנסה לדמיין לי מה היה טל שביט חושב על אופנוע ב-מ-וו next 100, כלי מהפכני קונספטואלי עד כאב שיניים, אשר לפי יצרניו הבוואריים אינו מסוגל להתהפך כמו אופנוע רגיל, לא ברכיבה ולא בעמידה – משום שהוא שומר על איזון (balance) באמצעות שיטה אלקטרונית מתוחכמת המזכירה לקשיש את סגוויי.

מה היה טל שביט אומר על הפרסום של ב-מ-וו, המבטיח כי רכיבה על next 100 אינה מצריכה חבישת קסדה או עטיית בגדי רכיבה מיוחדים להגנה על הרוכב, משום ש"נפילה מ- next100 אינה אפשרית, והסכנה היחידה מסתכמת בעובדה שהרוכב אינו יכול להשכיב את האופנוע כדי למנוע התנגשות"?

הגרמנים שהצטלמו ליד next 100 בהשקה שלו שכחו כי באופנוע משנים את כיוון הנסיעה באמצעות השכבה. האם next 100 מיועד רק לרכיבה בכביש ישר וחלק, ורק במזג אוויר מתאים ולא בגשם חלילה – שאז הגלגל האחורי הרחב יתיז מים ובוץ על גב הרוכב?

במקום בגדי העור המסורתיים, ב-מ-וו מציעה לרוכבים על next 100 סרבל מיוחד המשנה בעצמו את דרגת החימום או הקירור, ויודע להזהיר את הרוכב מפני סכנות באמצעות רעידות. בנוסף מציעה ב-מ-וו לרוכבי האופנוע הבלתי-הפיך משקפיים עתידניים, המאפשרים לראות מציאות רחבה ובעלי יכולת לשדר מידע רב: נתונים ממחשב האופנוע, פרטי ניווט ותמונה ממסרטה המורכבת בחלק האחורי של next 100.

בטן נפוחה מרוב נוסטלגיה

המראה הפוּטוּריסטי של next 100 אינו מיוצג בבטנו של הכלי, אשר מארחת פריט המזוהה עם אופנועי ב-מ-וו הכבדים והמסורתיים: מנוע בוקסר שהצילינדרים שלו בולטים משני צדדיו של הכלי. זוהי רק תפאורה נוסטלגית, שהרי אופנוע קונספטואלי זה, שנבנה לכבוד חגיגות ה-100 להיווסדה של הפירמה הבווארית, שהוקמה בשנת 1916, מפוטם בג'ירוסקופים, אותם מכשירים שתפקידם לשמור על יציבות הכלי (שימור התֶנָע הזוויתי).

המנוע החשמלי של next 100 ממוקם בקרבת הגלגל האחורי. ב-מ-וו לא מגלה מהו כוחו של מנוע זה, העתידני כביכול, ומהו טווח הרכיבה של האופנוע, אשר בשלב זה חי וקיים, לפחות לפי תצלומים, בגרסת אבטיפוס בלבד.

הבווארים שותקים גם לגבי הביצועים של next 100, וככל הנראה אינם מעוניינים להמשיך בקונספט העתידני הנ"ל, שנראה לקשיש המורשה כסתם ספין פרסומי.

אופנוע נטול אופנועיוּת

ובכל זאת, בקונספט זה של ב-מ-וו מעניין ההיבט הפילוסופי שעומד ברקע של המאמץ הטכנולוגי, המרשים למדי, שהושקע ב"אופנוע שאינו מתהפך", כלומר מכשיר תנועה דו-גלגלי ידידותי כביכול כלפי בני אנוש.

וההיבט חושב לו כך: גם אם נתעלם מהספקות הקשים שהעלינו ביחס לאופנוע, לרבות הבשורה הגרמנית שאפשר לוותר על קסדה, ונאמין ש-next 100 אכן אינו מסכן את רוכבו – לא נוכל להתעלם מכך שאופנוע "בטיחותי" זה מוריד כל הנאה מהרכיבה, שחלק נכבד ממנה יונק מהאפשרות לשלוט על שני הגלגלים ולהתמודד עם סכנות.

הש"ג כן אשם

בארץ שאנו נוהגים בה, לא מכשירי התנועה גורמים סכנת חיים, וגם לא כבישים המוגדרים, בפרנויה מקומית מתגברת, "כבישי מוות", אלא בני אדם.

זה לא הפריע לתקשורת להוסיף לאחרונה לרשימת הכבישים "המסוכנים במיוחד ודורשים תיקון הנדסי מיידי עקב תאונות מחרידות" את הכביש שבין ערד וים המלח. זהו מסלול נסיעה אהוב על הקשיש המורשה, אשר עבר את נפתוליו המוֹרָדִיים מאות פעמים, בנסיעות כיף ובמבחני רכב. ואחרי כל הרפתקה כזו חשב הזקן על גאונותם של מהנדסי הכביש האנונימיים.

אלא שקרה, ועדיין קורה, שעקב ריבוי התאונות, ובעקבותיהן כותרות בנוסח "מוות כל יום", כבר לא רק המפחידנים המדופלמים מעמותת "אור ירוק" חוגגים כל תאונה כדי להדביק לה סטיקר מטופש, שאינו שייך לאירוע המסוים, המאשים את משרד התחבורה בכל רע, אמיתי או דמיוני – אלא גם הרשויות עצמן התחילו להאשים את הכלים ואת התשתיות.

הן העמותה והן משרד התחבורה מאשימים את הבּוֹתְקֶה במקום את הש"ג, כלומר הנהג – שהוא בעינינו הגורם העיקרי לאסונות אלה. הזלזול ההולך וגובר של הנהג הישראלי בחוקי התחבורה מתבטא בשלל גינונים מרנינים: אי-שימוש במאותתים, התפרצות לצומת באור אדום, הסגת קו הפרדה רציף, וכמובן נסיעה בלתי זהירה בעיר, שם נמשך הציד אחר רוכבי אופניים והולכי רגל. ועוד לא הזכרנו דיבור בטלפון והתעניינות בסמארטפונים בזמן נהיגה, אי-הקלקת חגורות בטיחות וחוסר התייחסות לזולת.

בנוסף, הנהג העברי הוא היחיד בעולם שלא למד עדיין את שיטת הריצ'רצ', שעושה סדר בתנועה כאשר שני נתיבים מתמזגים לכדי נתיב בודד. במקום ריצ'רצ', מנסה האוחז המקומי בהגה לא להחליף מבט עם נהגים אחרים, ולהעמיד פנים שהוא לא רואה אף אחד.

פנטזיה רופסת

המצב הקיים שלח זרועות כה רבות אל המציאות, עד כי קשה כבר לספור אותן. אין פלא שהנהגים הרשלנים מפנטזים על עתיד מתוק של מכוניות אוטומטיות, שאינן זקוקות לנפש על ההגה, ושל אופנועים שאינם מתהפכים – רק כדי לא ללמוד נהיגה.

טיפ טיפה: לזרום עם הגל

הכי בריא למכונית לעבור מהמורות האטה בעדינות, לאט. מומלץ להוריד מהירות לפני המהמורה, אך בשום פנים ואופן אין ללחוץ על דוושת הבלמים בזמן שהמכונית נמצאת על המכשול!

הסיבה: בעת הבלימה מוסט כובד המכונית אל הציר הקדמי – וכתוצאה מכך מערכת ההיגוי, הקפיצים, בולמי הזעזועים, החיבורים וכריות הגומי נחבטים במהמורה, מה שמקצר את חייהם.

next-5next-2next-1next-xl

נקסט אפס אפס: שלוש הערות על הספין הפרסומי של "אופנוע שלא מתהפך": 

  1. היצרן עצמו טוען שהאופנוע ה"בלתי הפיך" next 100 עלול להיות מסוכן, משום ש"הרוכב לא יכול להשכיב את הכלי כדי למנוע תאונה". אך מי ולמה צריך להשכיב את האופנוע כשיטת הצלה? הרי ידוע שהחיכוך בין צמיג ואספלט חזק יותר מהחיכוך בין אחורי הרוכב ובין האספלט! חוץ מזה, החבטה בעצם שממנו מנסים לחמוק חזקה יותר בשיטת ההשכבה מאשר בשיטת ה"בלימה עד הסוף".
  2. היצרן טוען כי מערכת יציבות הופכת את הרכיבה בטיחותית כל כך, עד כי אפשר לוותר על קסדה. הגרמנים שכחו שבכל התנגשות עלול ראש הרוכב להיפגע. חוץ מזה, איך אפשר לרכוב בלי קסדה כשבאוויר טסים חרקים? כל אופנוען שנפגע מפגיעת חרק במהירות גבוהה, יודע את גודל אי הנעימות.
  3. מה יוצא לרוכב מכך שהאופנוע שלו אינו יכול להתהפך, אם מכונית תפרוץ לנתיב שלו? האופנוע אולי לא יתהפך, אך בעת נפילה יש לנו סיכוי לשבור את המפרקת, שאינה מוגנת בקסדה, ולנחות בתוך שק פלסטיק של זק"א.

שואלים את אדוארד

פרופ' גרשון בקון, בתגובה ל"שוד לאור הסתיו" ולשיר "ביאליסטוק": כמו תמיד, נהניתי מן המאמר האחרון שלך, שבו סיפרת על המחזה שהעלית על הבמה בבית היתומים בקרקוב אחרי המלחמה. לא הייתי זקוק לתזכורת, אבל שוב הייתה לי ההרגשה כמה אנחנו הקוראים הפסדנו בזה שאתה לא מעלה את זיכרונותיך על הכתב בצורה מסודרת.
הייתה לי תזכורת נוספת לאחרונה, כשצפיתי בסרט 'החטאים' של אבי נשר עם יבגניה דודינה הגדולה (שקצת בוזבזה בסרט לטעמי), ונזכרתי בסרט שלך שלא זכינו עדיין לראות. הבנתי מן הטור לפני כמה חודשים שהבעיות המשפטיות לא לגמרי נפתרו, וחבל.
בינתיים אני מאחל ל"זקן המורשה" הרבה בריאות והרבה הזדמנויות נוספות לחלוק איתנו את זיכרונותיו.

זרח ורדי: בשבוע שעבר התפרסמה כתבה ב"ידיעות אחרונות" שבה אמר מנהל השיווק של צמיגי "גודייר", שזמן החלפת צמיגים הוא שנתיים. אז לפני שאני רץ להחליף צמיגים (החלפתי לפני 3 שנים לצמיגי קונטיננטל), האם זה קשקוש של מנהל שיווק או שזה רציני?

אם אני זוכר טוב, לא מזמן כתבת על צמיגים, וציינת שבאירופה הקרה מחליפים פעם בעשר שנים, ואצלנו רצוי קצת פחות בגלל מזג האוויר החם יותר.

נראה לי כתבה מוזמנת של שיווק נטו.

תשובה: אם מר ירון ביטון, מנהל השיווק של "גודייר", אכן ממליץ להחליף צמיגים אחרי שנתיים, כפי שמדווח ב"ידיעות אחרונות" העיתונאי אודי עציון, אז דעתו הסמכותית של איש שיווק זה פוגעת במוצר שהוא משווק. שהרי המסקנה מהגול העצמי של מר ביטון הנכבד היא שיש לשמור מרחק מצמיגי "גודייר", הסובלים מחיים קצרים.

דב קרדו: כבן לניצולת שואה שמוצאה בערך מאותם מקומות שאתה מתאר, גם זיכרונותיך בהקשרים אלה מדברים אל לבי, והסיפור על השיר "ביאליסטוק" ריגש אותי מאוד.

יש נושא שמסקרן אותי מאוד וכמעט לא מתייחסים אליו – יש בקרבתו המאיימת של המוות אלמנט ארוטי רב עוצמה. כמי שכותב בלי יותר מדי צנזורה עצמית, הייתי שמח מאוד לקרוא את זיכרונותיך, או דברים ששמעת מאחרים בהקשר זה… אם מתאים לך כמובן.

תשובה: קשה לי להתייחס, בגילי ובפורום זה, לתופעה שאתה מדבר עליה. במקום זאת, ליקטתי כמה ציטטות על המוות:

* "אני מתים במקום שבו חסרה לנו אהבה, ונצחיים במקום שבו אנו נאהבים" (קרל יאספרס)

* "מוות מֵגֵן מאהבה, ואהבה מגינה ממוות" (יאן לֵיכוֹן)

* "כמה מקרי מוות נאלצים אנו לחוות כדי ללמוד שגם אנו נמות" (ז'אן רוסטאן)

* "איך אני יכול להגיד מהו המוות, אם אינני יודע עדיין מהם החיים" (מישל Quoist)

* "בעבר היה המוות לגביי מישהי מרחוק. עכשיו היא מתיישבת איתי לשולחני, ואני מוכרח להתיידד איתה" (דאג המרשלד)

* "חיינו הם כמו אבן שנזרקת אל מים: לעולם אין לדעת אילו מערבולות נעורר עם נפילתנו, למי נגרום מוות ואת מי נבריא, כמה חוסר שקט נייצר סביבנו, וכמה קטרקט נסיר מהנהרות העיוורים" (רומן ברנדשטטר)

* "מוות הוא כנראה תהליך לא נעים במיוחד, אלא שנעבור את זה איכשהו" (קשיש מורשה)

אריה כספי, בתגובה ל"שואלים את אדוארד" הקודם ("המפתחות בפנים 1012): כשכתבתי ללחוץ על הגז – התכוונתי במידה שתספיק כדי לאזן את האוטו, לאו דווקא "להדביק" אותו לרצפה. ממעט הניסיון שיש לי במצבים הרבה פחות קיצוניים משתיארת, זה עובד יפה.

אני מניח שבסיבובים קשים או במהירויות גבוהות זה יעיל פחות, ואולי הכי יעיל יהיה לשלב את שני השיטות… (?)

לגמרי בצירוף מקרים, עקב מקרה חירום קטן, יצא לי בהמשך השבוע, בזמן הגשם, לפנות בצומת מרומזר במהירות גבוהה מדי. האוטו התחיל להחליק בתת היגוי, זכרתי את העצה שלך שקראתי והורדתי מיד את הרגל מהגז – לצערי זה לא הספיק, ואת המשך העצה שלך גם לא זכרתי (ליישר קצת את ההגה), אז האוטו המשיך להחליק ופגע קלות במדרכה ממול.
אחרי המקרה חשבתי שאולי שימוש קצר בבלם היד היה יכול לעזור… אולי כדאי, לטובת הכלל, להוסיף גם את זה לעצות?

תשובה: בלם יד הוא חבר נאמן של הנהג, שהציל לא פעם אותי ואת חבריי ברגעים קריטיים, דומים לאלה שאתה מתאר וגם קשים יותר. לצערנו, מכוניות חדשות רבות ויתרו על בלם היד המסורתי לטובת בלם חשמלי, שאין בו שימוש זולת מצב חניה.

 

alfa-gt-bertonefiat-1_9rewa-mail

י"א מדווח מדימונה: מרוץ "דראג דימונה" נערך השבוע במנחת המטוסים בעיר בנוכחות ראש העיר, 4,000 צופים ו-48 מתחרים. המקצים נערכו למרחק הקלאסי של מרוצי מיאוץ: רבע מייל בקו ישר, כאשר בכל מקצה מתחרות שתי מכוניות ראש בראש.

במרוצי דראג, הפופולריים במיוחד באמריקה, המכוניות מאיצות ל-100 קמ"ש בפחות משלוש שניות, ומסוגלות להשפיל כמעט כל מכונית סדרתית, לרבות פורשים, למבורגינים ופרארי, שכן חלקן חמושות במנועי טורבו בני 450-1000 כ"ס, ויש הטוענים שאף צפונה מכך, באמצעות שיפורים רבים ומגוונים. המכוניות חוקיות למרוצים בלבד. 

מכוניות רבות באירוע היו מתוצרת פולקסוואגן, וכמיטב מסורת הדראג בארה"ב היו גם כמה קורבטים. בקטגוריית ההנעה הכפולה כיכבו אימפרזות, GTR מדהימה, אוו, ואפילו אונו טורבו מוסבת 4X4 משנת 1992, ככל הנראה האונו השורדת האחרונה בתבל שהדגימה מיאוץ רקטי. אך הזמן שלה לא ידוע, משום שרחפנים לא פסקו לעופף בשמי האירוע, ושיבשו את פעילות שעוני העצר האלקטרוניים…

הכרוז ציין כי הזמן המהיר ביותר שהושג בארץ שייך למיצובישי קולט אוולושיין, שחצתה את רבע המיילים ב-9.81 שניות, אך הן לא תועדו ביום האירוע בשל שיבוש השעונים האמור. נקווה שאירועי ספורט מוטורי חוקיים דומים יתקיימו גם בעתיד.

 

 

שוד לאור הסתיו

דעתנו האישית, שהודפסה במדור "דעתי הזדקנה לי", התפרסמה כעבור שבועיים בשנית, במקום זר, כשהיא חתומה שָם על ידי מישהו שלא הוזמן לצלחת. אפשר לחשוב שהקשיש המורשה הצטרף, ללא כוונה וקצת בטרם עת, לחבורת הקלאסיקונים העבריים, שמותר לקטוף את רעיונותיהם השווים חופן שקלים

כתבנו בדיוקן 1010, תחת כותרת הביניים "בידך אפקיד רוחי? ממש לא", את הטקסט הבא: "לא נראה לקשיש הגיוני שהנהג המודרני מוכן לוותר על חוויית הנהיגה, ועל הזכות לשמור בעצמו על בטיחותו שלו ובטיחות משפחתו – ולמסור את תפקידו זה לחיישנים חסרי נשמה. הקשיש אינו סומך על האלקטרוניקה, שמאפשרת למנוולים לגנוב את הרכב מתי שירצו, והיא גם מאיימת להתקלקל".

והנה שלשום בבוקר, בשעה 08:00, נתקלנו בהעתק של דעתנו זו, אשר לוּוָה, כדי לטשטש את מקורו, בכל מיני שטויות, פרי עט מפוקפק כמו האוחז בו. תודה לקורא נ', ששלח לנו מרעננה קישור לקטע זה, המעורר בלב הזקן רגשי אבהות. הנה הקטע:

"אבל האם אתם הייתם רוצים שאיזושהי יד ענק אלקטרונית תיקח ממך לפתע את ההגה? האם תהיו מוכנים להפקיד את השליטה המלאה במכוניתכם בידי איזשהו ג'וק אלקטרוני נסתר?" (שגיאת הלשון במקור).

קחו הכול. תפאדל

הזקן אינו כועס. יצטטו נא אותו עמיתיו העבריים ככל חפצם. אתם מוזמנים, וולקאם, אדרבא. כנסו והעתיקו אותי כאוות רוחכם. במיוחד, חביביי, כאשר הקשיש טועה.

לפני כארבעים שנים ועוד קצת שאל הזקן אנוכי את ראונו אלטונן, נהג ראלי אגדי, אם יש אמת בשמועה שהוא מחליף במיני קופר שלו הילוכים מבלי ללחוץ על המצמד. "אכן", ענה הפיני, "בטח שאני מחליף הילוכים בלי קלאץ'. אני גם מציע לכולם לעשות את זה, במיוחד למתחרים שלי".

הזקן אנוכי הבין את האלוזיה העדינה בתשובתו של אלטונן, ומאז הוא לחץ על המצמד בכל הזדמנות במוריס קופר שלו, כמו גם בכל מכונית שהייתה לו בהמשך השנים. בשנה שעברה הזקן אף סידר לבווארית שלו Z3M קוּפֶּה דוושת מצמד גבוהה במיוחד.

קלאסיקאי חסר מנוח

נפתח בכך שלהיות קלאסיקון זה קשה לא רק בגלל הקלפטומנים הנושכים בנכסיו הרוחניים, אלא גם משום שתפקיד זה דורש אחריות, שהזקן שכח מהי, אשר מלוּוָה בפחד הצמוד לקלאסיקאי במשך 24 שעות ביממה.

הרי לא קיים אף קלאסיקאי נושם עדיין אשר עוזב אותו, ולו לרגע קצר, החשש המצמרר והמוצדק שהוא, הקלאסיקאי, שכח לרשום בזיכרונותיו משהו חשוב על האנשים שהיה לו המזל להכיר, או שכח אי-אלו הרפתקאות יוצאות דופן שהיה לו חלק בהן. או שחס וחלילה נעלמו מכתיבתו הרשלנית נשים, חיות ומכוניות שאהב.

הולך עם עששית הזיכרון

על קלאסיקון תקני מוטלת גם החובה לרשום פרטים שאינם ידועים, לא לציבור הרחב ולא למומחים בנושא.

למשל, לולא התרומה של הקשיש המורשה, שתתגלה במדור זה בעוד רגע, הנוער הלומד על שואה ומוריו, כמו גם קיבוצניקים לוחמי הגטאות, חוקרי שואה ירושלמים מיומנים ממכון "יד ושם", ואפילו מוזיאון השואה בוושינגטון, לא היו יודעים מה זימרו בגטו ורשה היהודים שהגיעו מהעיר ביאליסטוק שבמזרח פולין, אשר רבים מהם חיפשו בה מקלט במהלך בריחתם מהגרמנים בתחילת במלחמה.

זֶמֶר שעבר זמירה

מבמת הקברט של גטו ורשה פרץ השיר "ביאליסטוק" אל בתי היהודים ואל רחובות הגטו. שרו אותו גם נהגי מוניות הגטו – הריקשות. "ביאליסטוק" היה להיט, שלאגר.

והנה בכל זאת, שיר מצמרר זה נעלם מהזיכרון היהודי. עניין תמוה, שהרי השיר מהווה עדוּת היסטורית לדורות הבאים לכך שהיהודים הפולנים אסירי גטו ורשה לא שכחו, חרף גורלם המר המתקרב, מה הם עברו בביאליסטוק במהלך המנוסה מזרחה.

להפוך חושך לקברט

שנים ספורות אחרי מלחמת העולם השנייה גר עדיין אנוכי, הקלאסיקון לעתיד, בבית הילדים היהודים בקרקוב. באותה תקופה הוא למד בבית הספר לאמנות, רכב על אופני מרוצים במועדון המקומי, למד לטוס בדאונים, וגם כתב וביים הופעת קברט בבית היתומים, שדייריו שרו ורקדו בה.

הרעיון שלו לביים את השיר "ביאליסטוק" על הבמה נהדף עקב העובדה שהמחזאי והבמאי החובב, הקשיש המורשה לעתיד, זכר מימי הגטו רק את המנגינה של "ביאליסטוק" ואת הבית הראשון שלו. אך בשביל מה הייתה לאנוכי אחות, בעלת זיכרון טוב משלו בהרבה?

"את זוכרת את השיר 'ביאליסטוק' שאבא היה שר לנו?", כתב הקלאסיקון הצעיר לאִירֶנָה, וקיבל מאחותו מכתב ובו כל המילים של "ביאליסטוק".

כעת יכולתי לחשוב על הכוריאוגרפיה לשיר מר זה, שכבר אז, בשנות הארבעים המאוחרות, הושמט ללא רחמים מתולדות השואה.

הרי השיר עצמו:

ביאליסטוק, אני מקלל כי נושכים אותי,

אני מקלל את הכינים שלך, ביאליסטוק.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

על לינה על רצפה בקור ובחושך.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

על אוכל שלא היה, ביאליסטוק.

מקלל אותך, ביאליסטוק,

בגלל הכול שלא היה,

בגלל העוינות שלך, בגלל הרעב,

המכות והפחד, שכן סידרת לנו.

ביאליסטוק, ביאליסטוק.

לוואי שגם את ודורותייך, ביאליסטוק,

תקבלו שנת גיהנום כזו, ביאליסטוק,

ביאליסטוק, ביאליסטוק.

אנו מקללים אותך, ביאליסטוק,

ומתפללים, ביאליסטוק ביאליסטוק,

שאָת והשוטרים שלך,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

תלכו לעזאזל, ביאליסטוק.

כי הקדוש ברוך הוא ידאג,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

שלא יישאר ממך דבר, ביאליסטוק.

כיסאות לא נוח

"זה השיר שנשמע בגטו ורשה שנתיים לפני שאסירי הגטו נרצחו על ידי הגרמנים, או נשלחו על ידם לתחנת המוות טרבלינקה", הסביר הבמאי המתחיל לשחקנים, והחל בחזרות, שנמשכו חודש, ואחר כך עוד שבועיים, עד שהמסך עלה, והאורחים שהוזמנו למופע הופתעו מהמראה שנגלה לעיניהם.

בלי שום תפאורה, על רקע קיר אפור בלבד, שרה קבוצת ילדים את "ביאליסטוק" תוך שהם מבצעים תנועות בלתי שגרתיות עם כיסאות, האביזר היחידי על הבמה.

לבושי בלויים ויחפים, השחקנים הצעירים זימרו את "ביאליסטוק" כמקהלה הנמצאת בתנועה שאינה פוסקת לרגע: הם שרו את "ביאליסטוק" בעודם הולכים על ברכיהם ושניים או שלושה מביניהם ישנים על הכיסאות, והם המשיכו לשיר גם כאשר נפלו מכיסאות אלה, התגלגלו על הרצפה, וזחלו בין רגלי הכיסאות. הם היו שרים "ביאליסטוק, ביאליסטוק" בעודם לוחמים ביניהם על הכיסאות, בעימות שהוא ספק ריקוד בלט ספק קרב – וכל זאת בליווי מוזיקלי של פסנתר, חליל וכינור, אשר נגניהם ישבו בצד השני של הקלעים.

המוזיקה שוככת, המהגרים שחיפשו בביאליסטוק מקלט מטיחים את הכיסאות שלהם בקיר. הקרקס נגמר בסטופ-פריים של כמה שניות, שאחריו החבורה מרימה את הכיסאות ועומדת איתם בתור למשהו, שאפשר לדמיין אותו כחלוקת מזון או כחלוקת מוות, וכך הלאה. וכל אותו הזמן חוזרה שירת "ביאליסטוק" שוב ושוב כמנטרה. השחקנים נראו עייפים, כמעט נופלים מהרגליים. מישהו מהם החזיק שני כיסאות, ולאחר לא היה אף כיסא.

התאורה החלה להתעמעם, והשחקנים הצעירים, בחצי חושך, לקחו את הכיסאות, או מה שנשאר מהם, והתחילו לצאת מהבמה בהילוך איטי. ואז נשמעה ירייה, ואחד מהם נפל. חבריו הרימו אותו מהרצפה ולקחו אותו איתם. פוסעים בטור הם עזבו את הבמה, שאורותיה המשיכו להיכבות בהדרגה, עד כי במרכז הבמה החשוכה נשארה רק נערה בשם פְרִידָה, אף היא דיירת בבית היתומים, שעמדה לאור פנס בודד על יד הכיסא שלה, ההפוך, ושרה סולו בקולה הדרמטי את השורות האחרונות של השיר:

"אנו מקללים אותך, ביאליסטוק,

ומתפללים, ביאליסטוק ביאליסטוק,

שאָת והשוטרים שלך,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

תלכי לעזאזל, ביאליסטוק.

כי הקדוש ברוך הוא ידאג,

ביאליסטוק ביאליסטוק,

שלא יישאר ממך דבר,

ביאליסטוק".

שני אורחים חשובים

הקטע "ביאליסטוק", שסגר את מופע הקברט, התקבל תחילה בשתיקה, שהצמידה אותי לקיר. פחדתי שנכשלנו או הגזמנו. רק אחרי כמה-עשרה שניות פתח הקהל במחיאות כפיים, תחילה זהירות ואחר סואנות.

אלא שאותי עניינו רק התגובות של שני אורחים חשובים לי – ולא היו אלה בכירי עיריית קרקוב, לא נכבדי הקהילה היהודית בעיר וגם לא נציגים של ארגון "ג'וינט" העולמי, אשר ישבו באולם בין הצופים. עניינו אותי רק דעתו של יוֹנָש שטרן, ניצול שואה, צייר מופשט שזלזל בסגנון הריאליזם הסוציאלי שדרש השלטון הקומוניסטי מאמנים, מה שלא הפריע לשטרן ללמד באקדמיה לציור בקרקוב; ודעתו של הבמאי-מחזאי הגאון טדיאוש קנטור, מורי ורבי בשנים הבאות.

שניהם, שטרן וקנטור, ניגשו לבמאי הנער וחיבקו אותו. טדיאוש קנטור שתק, ויונש שטרן אמר לי, "כבשת אותי, כי גם אני טעמתי את ביאליסטוק, שלא רחוק ממנה יצאתי חי מערמת גופות. יצאתי על ארבע, כמו השחקנים שלך".

תיאטרון קרקסי לפני גרוטובסקי

עשרות שנים אחר כך סיפרתי על בימוי "ביאליסטוק" שלי לחנוך לוין, בליווי פרשנות צנועה שהקדמתי בשנים רבות את הבמאי הפולני המפורסם יז'י גרוטובסקי, שבתיאטרון שלו לימד את השחקנים להשתולל על הבמה, לבצע סאלטות באוויר כמו בקרקס, לזחול, ללכת על ארבע, ליפול ולקום. בדיוק אותן תנועות קרקסיות לא קלות לביצוע שדרשתי משחקני הבית, הנערים והנערות של בית היתומים בקרקוב. את הקונספציות של גרוטובסקי בתיאטרון לומדים עד ימינו מסביב לעולם, בבתי ספר למשחק ולבימוי.

פרופסור האוניברסיטה העברית אריה זקס סיפר בזמנו, בקפה "טעמון", שהוא מלמד סטודנטים בחוג לדרמה את שיטת הבימוי של גרוטובסקי, מספר להם על התנועות בנוסח קרקס וכדומה.

"ראית פעם איזה מחזה של גרוטובסקי? ביקרת בתיאטרון '13 שורות' שלו?", שאל הזקן הטרום-מתחיל את זקס, ושמע ממנו שהקורס שהוא מעביר עומד כולו על ספר באנגלית, שתורגם מצרפתית, שתורגם מפולנית. בדרך, שמעתי מהשחקנית נטע פלוצקי, היה גם איזה תרגום שוודי, כי השוודים אהבו במיוחד את גרוטובסקי ובצדק.

"היית מאמין שקיים מרצה כזה?", שאל הקשיש את חנוך לוין, ושנינו פרצנו בצחוק.

מילים ולחן: לא עממיים

לא מופרך להניח שאת המילים לשיר "ביאליסטוק" כתב ולדיסלב שְלֶנְגֶל, משורר גטו ורשה אשר חזה את גורלה הבלתי נמנע של עיר היהודים. שלנגל חיבר שירים מזעזעים שהסתובבו בגטו, ובו-זמנית תרם יצירות אחרות, סרקסטיות, לקברט בגטו. הוא הספיק לקרוא לעצמו "המתעד של הטובעים", לפני שנרצח בידי הגרמנים בבונקר שבו שמרו עליו חברים.

נשארת ללא תשובה השאלה אם את הליווי המוזיקלי לשיר "ביאליסטוק" הלחין ולדיסלב שפילמן, פסנתרן יהודי מאוהב בשופן שהיה מהולל עוד לפני השואה, ועבד אף הוא באותו קברט של הגטו אשר ולדיסלב שלנגל תרם לו מערכונים סאטיריים בחרוזים, ואת המיניאטורות הקומי-טרגיות שלו.

שריקה באפלה

ב-1991 חזר הקשיש המורשה לוורשה כדי "לחפש שורשים", כפי שהוא סיפר, ובעצם כדי לקנות להנאתו, האחרונה אולי, את הונדה crx VTEC 1.6 בצבע ספק כחול ספק טורקיז, שהזקן הנצחי התאהב בה עמוקות בתערוכת פרנקפורט.

בראיון שערך אז הקשיש עם ולדיסלב שפילמן בדירתו, כשליח העיתון "דבר" ז"ל, הוא שאל את הפסנתרן על השיר "ביאליסטוק".

"ביאליסטוק, ביאליסטוק", חיטט בזיכרונו שפילמן, ידוען שואה בכיר, וענה לשליח "דבר" המאוכזב שהוא אינו זוכר אם הלחין דבר כזה. "בימים הטרופים ההם בגטו כתבתי כל כך הרבה דברים לקברט על ידִידִי הפסנתר. חלקם, ואף רובם, נולדו באימפרוביזציה מוחלטת", אמר שפילמן בעצב, כאילו היה מצטער כולו על איזה חטא חייו שביצע.

"האמת היא שהמנגינה הזו ששרקת אכן נשמעת לי מוכרת משהו", הוסיף הפסנתרן, שהרפתקאותיו בגטו ורשה שימשו עלילה לסרטו של רומן פולנסקי.

civic-xlcivic

עזבה את האטמוספרה: השיפורים העיקריים בהונדה סיוויק החדשה הם העברת מכל הדלק לאחור, מה שאִפשר להרכיב את המושבים הקדמיים גבוה יותר מאשר בגרסה הקודמת, וחזרה למתלה אחורי, אף זאת לפי מסורת הסיוויקים הישנות (ו-crx של הקשיש). השינוי השלישי, שעוד לא הוכיח את עצמו, הוא ויתור על המנוע האטמוספרי האמין, שבמקומו מורכבים בסיוויק החדשה מנועים מוקטני נפח מחוזקים בטורבו.

במדינות לועזיטיות אפשר, זה כבר כמה חודשים, לבחור בין שלושה מנועי סיוויק חדשים: מנוע בנפח ליטר אחד 3 צילינדרים 129 כ"ס; מנוע 1.5 ליטרים 4 צילינדרים 182 כ"ס; ומנוע דיזל 1.6 בעל 120 כ"ס.

בוחנים אירופים משבחים את הונדה סיוויק החדשה בגלל "חיסכון בדלק, אחיזת כביש טובה בכל תנאי הדרך והיגוי נעים ומדויק". אנו, שעוד לא טעמנו אף סיוויק חדשה בשום גרסה, מצטטים זאת בסקרנות זהירה.

טיפ טפה: מַלְחוּת החרמון

נסיעה על שלג אינה מזיקה למכונית כמו נסיעה על כביש שהרשויות פיזרו עליו מלח כדי שהשלג יימס. גרגרי המלח, ההופכים את השלג לבוץ, מאפשרים אמנם לנהג לשלוט על מכוניתו כמו על כביש רטוב רגיל, אך עלולים להידבק לשלדת הרכב, ולגרום קורוזיה שתתפשט אל צינורות המעצורים עשויי המתכת, אל המפלט, אל החישוקים ואל חלקי הפח.

עקב סכנה זו, מומלץ לרחוץ את רצפת המכונית ואת החלקים התחתונים של הדלתות והכנפיים אחרי כל נסיעה על כביש מושלג שטופל במלח.

שואלים את אדוארד

נ', רעננה: מישהו האזין לקמפיין הארוך שמנהל הקשיש המורשה נגד "רודנות האלקטרוניקה" במכונית המודרנית. המישהו הזה אימץ את הרעיון שלך, שינה קצת את הניסוח, והציג אותו כשלו. ראה קישור שאני מצרף.

אריה: אני עומד לרכוש הונדה חדשה, לאחר שנהניתי מסיוויק במשך 6 השנים האחרונות. אני צריך רכב משפחתי, לנסיעות עירוניות בעיקר. מבין רכבי ההונדה הקיימים, מה אתה מייעץ לנהג שלא מחפש חוויות נהיגה אלא מכונית אמינה, חסכונית ובטוחה?..

תשובה: כחסיד שרוף של הונדה ודאי שאני ממליץ על סיוויק החדשה, שהשתפרה בכל הבחינות. אלא שאסור לנו להתעלם מהמידע שסיוויק החדשה זנחה את המנוע האטמוספרי שאהבנו, 1.8 ליטרים, לטובת מנועים מוקטני נפח ונתמכי סעד הטורבו.

כך שבמקום להיות שפן ניסיונות, כדאי לך אולי לקחת פסק זמן מהונדה, למשל בעזרת טויוטה אאוריס היברידית.

אריה כספי, בתגובה ל"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר ("המפתחות בפנים" 1011): בעצה שנתת כדי לצאת ממצב של היגוי יתר שכחת דבר יסודי וחשוב: במכונית שמונעת בהנעה קדמית, צריך פשוט ללחוץ על הגז כדי להעביר את המשקל אחורה, וכך להחזיר את האחיזה לצמיגים האחוריים ואת "הזנב שברח" למקום – בלי צורך כלל לשחק עם ההגה.

אם אני לא טועה, רוב המכוניות הנפוצות בארץ היום מצוידות בהנעה קדמית.

תשובה: היגוי יתר אינו מתבטא בכביש ישר, אלא מפתיע בסיבוב שבו עזבנו את דוושת הדלק כי חששנו מהמהירות. נניח שבהונדה שלי, בעלת ההנעה הקדמית, נכנסתי בטעות לסיבוב העומד להיסגר במהירות של 90 קמ"ש ובהילוך שני, נבהלתי, וגרמתי להיגוי יתר. אם אלחץ על דוושת הדלק עד הרצפה "כדי לאזן את הזנב הבורח", כהצעתך – מכוניתי תחזור בהתלהבות למהירותה הקודמת או תפַתח מהירות מסוכנת עוד יותר, תחליק בתוך הסיבוב על ארבעה גלגלים, ותתהפך.

כדי למנוע סכנה זו, אני ממליץ לנקוט מדיניות בנוסח קונטרה אינסטינקטיבית – בין אם המכונית בהנעה קדמית ובין אם אחורית. את קונטרה זו מוטב לתרגל כדי שהיא תהפוך תגובה מוכנית ממש – כפי שאני מנסה להסביר כבר שנים, לרבות ב"טיפ טיפה" מהשבוע שעבר.

ofnoa-deco

מקועקע או מצועצע? י"א שלח לנו תצלום של אופנוע "מקועקע", כהגדרתו. י"א מתפעל מהרעיון, וגם אני, כי המדבקות נותנות לאופנוע אישיות חדשה – חמה וידידותית. נשארת רק השאלה מה יגידו על כך אופנוענים. האם הם לא יראו בקישוטיות זו פגיעה בכבוד הכלי? בזמנו פרסמתי בירחון "טורבו" ז"ל תצלום מרענן של ידידנו האופנוען אבי רוט, רוכב על סוזוקי "גולד-ווינג" הכבד שלו כשהוא עומד על האוכף ברגל אחת. קיבלתי מקוראים אופנוענים מכתבי זעם, ואף איומים

כְּמוֹ הַיְקוּם

אדוארד יקר,
מזל טוב ליום הולדתך!
מאחלים שתמשיך להאיר את שמי היקום הוירטואלי באלפי כוכבים של חכמה, תבונה ותעוזה,
האור שלך הוא האור של כולנו.
מצרפים שיר ואהבה רבה,
מאיתנו – ציפורי הבלוג

מֵהַחַלּוֹן הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר / אלברטו קאיירו (פרננדו פסואה)

מֵהַחַלּוֹן הַגָּבֹהַּ בְּיוֹתֵר בְּבֵיתִי
בְּמִמְחָטָה לְבָנָה אֲנִי מְנַפְנֵף לְשָׁלוֹם
לְשִׁירַי הַיּוֹצְאִים לָאֱנוֹשׁוּת.

וְאֵינִי לֹא שָׂמֵחַ וְלֹא עָצוּב.
זֶהוּ גּוֹרַל הַשִּׁירִים.
כָּתַבְתִּי אוֹתָם וַאֲנִי חַיָּב לְהַרְאוֹת אוֹתָם לַכֹּל
כִּי אֵינִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת אֶת הַהֶפֶךְ
כְּשֵׁם שֶׁהַפֶּרַח אֵינוֹ יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת צִבְעוֹ,
וְאֵין הַנָּהָר יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת זְרִימָתוֹ,
וְאֵין הָאִילָן יָכוֹל לְהַסְתִּיר אֶת תְּנוּבַת פִּרְיוֹ.

הִנֵּה הֵם מִתְרַחֲקִים כְּבָר כְּמוֹ בְּכִרְכָּרָה
וַאֲנִי מֵצֵר בְּעַל-כָּרְחִי
כְּחָשׁ מַכְאוֹב בַּגּוּף.

מִי יוֹדֵעַ מִי יִקְרָא אוֹתָם?
מִי יוֹדֵעַ לְאֵילוּ יָדַיִם יִתְגַּלְגְּלוּ?

פֶּרַח, גּוֹרָלִי קָטַף אוֹתִי בִּשְׁבִיל הָעֵינַיִם.
אִילָן, הַפֵּרוֹת עָקְרוּ אוֹתִי בִּשְׁבִיל הַפִּיּוֹת.
נָהָר, גּוֹרָל מֵימַי הָיָה לֹא לְהִשָּׁאֵר בִּי.
אֲנִי נִכְנָע וּמַרְגִּישׁ כִּמְעַט עַלִּיז,
כִּמְעַט עַלִּיז כְּמוֹ מִי שֶׁעָיֵף לִהְיוֹת עָצוּב.
לְכוּ, לְכוּ מִמֶּנִּי!

הָאִילָן עוֹבֵר וְנִשְׁאַר מְפֻזָּר בַּטֶּבַע.
הַפֶּרַח נוֹבֵל וְאַבְקָתוֹ לְעוֹלָם עוֹמֶדֶת.
הַנָּהָר זוֹרֵם וְנִשְׁפָּךְ לַיָּם וּמֵימָיו הֵם תָּמִיד הַמַּיִם שֶׁהָיוּ לוֹ.

אֲנִי עוֹבֵר וְנִשְׁאָר, כְּמוֹ הַיְקוּם.